בע"ה

שבת קדש פרשת שפטים, ז' אלול ע"ח – כפר חב"ד

שמיעה חיצונית ושמיעה פנימית

רמ"ח אותיות (רלז-רלח) שיעור לרמי"ם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

הגענו לאות רלז בקובץ רמח אותיות:

אדמו"ר הצמח צדק אמר: "די וועלט זאגט אז דער שווער האט קיינעם ניט געהערט און איך הער אלעמען; אין אמת'ן, ער האט קיינער ניט געהערט און געהערט אלעמען, און איך הער אלעמען און הער קיינעם ניט" [העולם אומר שחמי (אדמו"ר האמצעי) לא שמע אף אחד ואילו אני שומע את כולם; האמת היא, הוא לא שמע אף אחד ושמע את כולם, ואילו אני שומע את כולם ולא שומע אף אחד].

דברי הצמח צדק – האדמו"ר השלישי של חב"ד – נשמעים כחידה מה כוונתו?

איך שופטים משפט צדק?

נקשר זאת לפרשת שבוע, פרשת שפטים – "שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך בכל שעריך" [ב]. יש שיחה חשובה של הרבי ב"דבר מלכות" [ג] המסבירה שבגאולה לא נצטרך שוטרים – במקום "שֹפטים ושֹטרים" מבטיח הנביא "ואשיבה שֹפטיך כבראשֹנה ויֹעציך כבתחלה"[ד] (ועל יסוד דבריו אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה"). כלומר, את השוטרים, הכופים את מי שמסרב לציית לשופט, מחליפים היועצים, המשכנעים כי המשפט הוא טובתו האמתית של האדם. אצל חסידים הרבי הוא השופט, באים אליו לשמוע מה צריך לעשות. איך יכול להיות ששופט לא ישמע את המשפט? איך הוא יכול להורות מה לעשות?

נפתח את החומש בתחלת הפרשה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[ה]. בפסוק הראשון בפרשה יש הרבה דברים מופלאים. בהרבה ספרים[ו] מוסבר שהשערים שאדם צריך לשים עליהם שופטים ושוטרים הם שבעת שערי הפנים – שתי העינים, שתי האזנים, שני נחירי האף והפה. יש רמז שאנו אוהבים להזכיר[ז] – בפסוק כולו יש שבע אותיות ש, כנגד שבעת השערים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נֹתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק"[ח]. נתינת השופטים והשוטרים היינו לראות רק מה שצריך, לשמוע מה שצריך וכו'. בפה השמירה היא בשני הכיוונים – על מה שאדם מכניס לפיו וגם על מה שהוא מוציא. בהקשר של "משפט צדק" – המתורגם "דין דקשוט" (דין אמת[ט]) – נדרשת זהירות מיוחדת מאמירת שקר והקפדה על האמת. בכל הפסוק יש דין אותיות[י] (ו-טוב מילים) – רמז ל"דין דקשוט" הדרוש. מי ששומר את שבעת השערים שלו – גם אם לפעמים נדמה שהקפדתו גורמת לכך שאינו שומע – שומע את האמת, יכול לפסוק דין אמת ולתת עצה טובה ונכונה.

שמיעת המלים ושמיעת התוכן

נחזור להסבר דברי הצמח צדק, שאמר 'אני שומע אבל בעצם לא שומע, וחמי, אדמו"ר האמצעי, לא שומע אבל בעצם שומע': מה הכוונה? אפשר לשמוע את המלים שהיהודי אומר, אבל זו לא באמת שמיעה – השמיעה האמתית היא למה שהוא באמת רוצה לומר.

שמיעה אמתית אינה דווקא למה שנאמר במלים, לאופן בו היהודי מתאר את מצבו, אלא הקשבה לאור המקיף את המלים שנאמרו. בשמיעה כזו הצדיק שומע גם את הסבה (לשון סובב ומקיף) שגרמה ליהודי לעבור את מה שהוא עובר וגם את קשר הסיפור שלו למה שעובר הצדיק בעצמו. צדיק כזה יכול להיות שופט צדק וגם "פלא יועץ"[יא], רופא נפש באמת, שנותן את עצה לא רק לפי הסיפור הגלוי של הבעיה – אלא לפי השמיעה הפנימית שלו. כבר מבקשים רמזים לשנה החדשה, יש רמז שמתאים לפה – תהיה שנת עצה טובה.

בשמיעה החיצונית – המאזין קשוב לכל פרט וגם הנועץ חש שהוא 'נמצא אתו', אך הוא לא שומע את הכוונה הפנימית מאחורי הדברים. לעומת זאת, בשמיעה הפנימית המאזין עלול להראות כ'מנותק', 'מרחף' ואף "משיב שלא כהלכה" לשאלה[יב], אך הוא זה ששומע באמת את הנקודה הפנימית, שופט את המציאות משפט צדק ומשפט אמת ונותן עצת אמת פלאית.

שני סיפורים

נספר שני סיפורים כדוגמה להקשבה הפנימית של הצדיק:

הסיפור הראשון ממחיש את ההתחשבות במה שעובר על הצדיק בהשגחה פרטית: הרבי הריי"צ מספר[יג] כי פעם בא יהודי לרבי נחום מטשרנוביל וספר שהוא זקוק לסכום גדול כדי להשיא את ביתו. בדיוק לפני כן נכנס חסיד ונתן לרבי את אותו סכום בדיוק. הרבי עשה חושבים: באופן פשוט, כשיש כזה סכום גדול, ראוי לחלק אותו להרבה משפחות (ומחלק אחד תוכל להנות גם משפחת הרבי, שחיה בדחקות גדולה). אכן, הרבי חש שההשגחה הפרטית במקרה אותתה לו שהקב"ה רוצה שכעת ילך כל הסכום לאותו חסיד (והמחשבה לחלק אותו, שהתעוררה רק אחרי ששמע את דברי החסיד, היא כנראה עצת-היצר באופן סמוי). זו דוגמה להתחלה של רוח הקדש תוך השמיעה של מה שקורה, התחשבות גם במה שקורה מסביב ולא נאמר.

הסיפור השני[יד] ממחיש את שמיעת הבעיה האמתית, שהמתייעץ לא מבטא: פעם הגיע לאדמו"ר הזקן חסיד שירד מנכסיו, ולא רק שהוא היה בחובות, הוא גם התחייב סכומים גדולים לצדקה ולא היה לו לתת. ביחידות הוא בכה על מצבו והסביר מה צרכיו – לעצמו ולזולת. אדמו"ר הזקן אמר לו שבמקום לחשוב מה אתה צריך, תחשוב בשביל מה צריכים אותך. החסיד התעלף במקום ומאותו היום השתנה לגמרי. כלומר, הרבי שמע שבעית החסיד היא אחרת לגמרי ממה שהוא אמר.

ב. אש חיצונית ואש פנימית

רלח. שוועבעלע [גפרור] בוער כשנופחים עליו מעט מיד הוא כבה מפני שהוא אש חיצונית, אבל אש פנימית כשלהבת שעל הגחלת, כמה שנופחים עליה יותר רק תגדל האש. והנמשל מובן.

פנימיות וחיצוניות

בקונטרס ההתפעלות מסביר אדמו"ר האמצעי שיש גם אש חיצונית לגמרי שבעצם היא "אש זרה" ואינה שייכת לעבודת השי"ת כלל אלא מעין פולחן עצמי ר"ל. ידוע שיסוד קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי הוא אבחון דק ונוקב בין חיצוניות לפנימיות. כאן מדובר על על ההבדל בין אש חיצונית, שכבה כאשר נושפים עליה, לאש פנימית שהנשיפה רק מלבה את בערתה. אדמו"ר האמצעי הקפיד ביותר שהעבודה תהיה פנימית כדבעי, בניגוד לשיטת רבי אהרן מסטראשעלע, תלמידו הגדול של אדמו"ר הזקן ועמיתו של אדמו"ר האמצעי (כמבואר במחלוקת ביניהם באריכות במ"א).

[שאלה: אבל לכאורה "מתוך שלא לשמה בא לשמה"?] הנקודה היא כזו: לפי רבי אהרן (וכן משמע מהקדמת האגלי טל), אם אתה עובד את השם עם התפעלות חיצונית אבל יודע שזו עבודה "שלא לשמה" (ומשתוקק באמת להגיע לעבודה "לשמה") – בסוף תגיע גם "לשמה". ומאידך, אם אתה לא יודע שעבודתך החיצונית היא "שלא לשמה" (ונדמה לך שאתה עובד את ה' באמת), לא שייך להגיד על כך "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". אך אדמו"ר האמצעי תבע יותר ונתן כוחות לענין – שעל ידי העבודה המסורה בדרך חב"ד (מתוך התבוננות מעמיקה באלקות כו') תוכל לעבוד את השי"ת מלכתחילה "לשמה", כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, כפי המדרגות המוסברות היטב בקונטרס ההתפעלות, עיי"ש.

משלים גשמיים של אש

בחסידות[טו] כתובים כמה משלים מהאש הגשמית לענין התלהבות לב האדם בעבודת השי"ת:

יש משל מאש חיצונית – כדוגמת אש הגפרור הנ"ל – שהיא התלהבות חיצונית לגמרי (שבמהרה כבה).

יש משל מ"שלהבת הקשורה בגחלת"[טז], בה שתי מדרגות – השלהבת הנראית על גבי הגחלת והשלהבת שבתוך הגחלת, שלהבת בלתי נראית שיוצאת ומתגלה על ידי נפיחה.

משל נוסף – שהוא לא מזכיר כאן – הוא האש הטמונה ב"צור החלמיש"[יז], בבחינת יכולת בלבד (לא בכח כמו ה"שלהבת הקשורה בגחלת" הפנימית, ולא בפועל כמו ה"שלהבת הקשורה בגחלת" החיצונית), ויוצאת רק על ידי הכאה. זו דרגה נעלית יותר.

נמצא שבעצם יש כאן ארבע מדרגות אש, שיש לכוונן כנגד י-ה-ו-ה בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"[יח] ("חותם המתהפך"), ודוק היטב.

רמז לסיום

ידוע בתיקוני זהר[יט] ש"בראשית" אותיות ברית אש (רמז לברית בין הבתרים על ארץ ישראל, בה כתובה המלה "אש" לראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה"[כ], וראה רש"י שם שהאש היא שלוחה של שכינה). אש ר"ת אל שדי (אל שדי בגימטריא משה שה' הופיע לו לראשונה ב"לבת אש"[כא]).

בשני פסוקים בתורה השי"ת נמשל בפירוש לאש (שניהם במשנה תורה, "משה [בחינת אש כנ"ל] מפי עצמו אמרו"[כב]) – "כי הוי' אלהיך אש אכלה הוא"[כג] "וידעת היום כי הוי' אלהיך הוא העבר לפניך אש אכלה"[כד] – והם עולים יחד 2000, סוד ה-ב רבתי ד"בראשית". בארבעה יסודות ארמ"ע, האש מכוונת כנגד החכמה, ה-י של שם הוי' ב"ה – "'בראשית' – בחוכמא". חסידות חב"ד (שנמשלה לאש, כמבואר ב"היום יום"[כה]) מקורה באש הפנימית ביותר – "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[כו], הגילוי של משיח כמבואר בכתבי האריז"ל, וד"ל.