ג. יעקב אבינו אמר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת... ואתה הייתי לשתי מחנות". וקשה דמה טעם "קטונתי" משום "כי במקלי"? [על פי פשט, מרוב החסדים שעשית איתי אז "קטונתי" – שמא נתמעטו זכויותיי, אבל לפי זה העיקר חסר מן הספר ורק כתוב מהם החסדים. צריך להסביר את הקשר בין ה"קטונתי" ל"מקלי"] ועוד קשה מהו ענין ה-ב מחנות, והלא הוא עשה? [גם כאן, על פי פשט שתי מחנות בא להדגיש את ריבוי הרכוש שזכה לו בחסדי ה', ואם רק רוצה להזכיר את חסדי ה' לא צריך להזכיר את עובדת היותו בשתי מחנות בעוד הוא עצמו חילק אותם רגע אחד לפני, וצריך היה להזכיר רק מה שבידי שמים. צריך לדעת שאצל חסידים העיקר זה התירוץ, לא הקושיה. במנטאליות של 'מתנגד' העיקר זו הקושיה, והתירוץ לא חשוב... יש משהו אמיתי בזה, כי התירוץ הוא אור והקושיה כלי, והעצמות שורה דוקא בכלי, אבל לא לרצות לגמרי את התירוץ זה תהו, שבירה והגשמה יתירה. הוא מתרחק מאלוקות. התירוץ צריך להיות נוגע לעבודה. לא סיפור אובייקטיבי של העובדות, של הדיון בשמים על הזכויות. זה מתאים לרואה חשבון בשמים. אבל פה מה זה עוזר? חכמה זה נחמד, גם קבלה זה נחמד, אבל זה לא העיקר. לא רק ידע. עיקר העבודה זה בטול. יותר או פחות ישות] הענין שהיה מתאונן על שנתקטנה חסידותו [יש מצב שבו יחד עם זה שאתה גדל אתה מרגיש שאתה יורד. לא הזכויות שלי אלא המצב הנפשי שלי עכשיו ברגע הזה], שבאמת היה צריך להיות אמונתו לה' בתוקף גדול כל כך שאין לו לירא כלל [נסביר את זה. גם כשאדם בירידה מתנהג בהתאם למצבו. לא סוגר את החנות. לכן יעקב כן עושה השתדלויות על פי טבע – חלוקה למחנות וכו' – אבל עם זה מתאונן לה' שיראה עד היכן הגיע. כשירד לחרן עבר רק מקלו בלי שום פחד, וכעת "הייתי לשתי מחנות" ועושה תכסיסים. הוא מתאר את מצבו כלפי שמיא. זה נקרא פשיטות] כי מי יעשה לו מאומה מבלעדו יתברך כי אין לך דבר שחוץ ממנו. ואמונה זו היתה לי בתחילה שבמקלי עברתי בלי שום יראה ופחד, וכידוע שהבעל שם טוב עבר פעם אחת את נהר דניסטר בלי שום שם, רק באמונה לבד [זה סיפור שלם, שבתחילת חייו עבר עם שם והתחרט על כך כל חייו, עד שנזדמן לו שוב ותיקן את זה. בספרים כתוב שבמקלי עולה יעקב, בלי שום תחבולה חיצונית] ועתה אני ירא מעשו עד שהוצרכתי לעשות תחבולות שיש בזה קצת ירידה.

אמרנו שזה פירוש חסידי בטהרתו, אבל לא תמצא פירוש כזה במאמר חסידות מודפס. זה יכול לומר רק ר' הלל או ר' שמואל גרונם בהתוועדות. למה דוקא זה העצם של החסידות? לומר על יעקב אבינו שיש לו ירידה, שיש פה חשיפה עצמית, זה יכול רק חסיד בהתוועדות. כששותים לחיים זה שהחיצוניות נופלת וכל אחד יכול לחשוף את עצמו. בלי זה – זה לא חסידות. כשרבי אומר חסידות הוא נמצא במקום אחר. הפירוש הזה הוא הכנעה, שיש בה יותר התעצמות מאשר בהמתקה. הכנעה שיש בה כזו חשיפה יכולה להמעיט חלילה בכבודו של הצדיק ולכן רבי לא אומר דבר כזה. התוועדות זה כמו תורה שבכתב. במאמרים זה כמו בתורה שבעל פה זה בבחינת "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם". זה לרומם את הצדיק. בתורה שבכתב חושפים גם את החולשות. ה"חש" אינו דואג לדמותו של הצדיק. זה עיקר מה שצריך ללמוד על חולשות, על הכנעה.

לחיים לחיים!