[א]. ראה הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א. הלכות ממרים פ"ב ה"ט. הלכות מלכים פי"א ה"ג.

[ב]. ראה רש"י דברים ד, ב. יג, א.

[ג]. על פי הקדמת הרמב"ם למשנה: "נמצא שכלל הדינים האמורים במשנה נחלקים לפי חמשה חלקים אלה. מהם פירושים מקובלים ממשה ויש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם שנלמדו באחת המדות ובהם נפלה מחלוקת, ומהם גזרות, ומהם תקנות" (וכדאי להביא כאן את דברי השל"ה על הקדמת הרמב"ם למשנה: "ומי שרוצה לזכות בכתר תורה שבעל פה צריך לידע כל דברי ההקדמה זאת"). אמנם בהמשך הדברים כאן נתייחס (בדרך כלל) לכל התורה שבעל פה כענין אחד, מבלי להפריד בין חלקיה השונים.

[ד]. וראה בהקדמת התוספות יום טוב לפירוש המשנה, שפירש "בדרך ראיה בלבד. לא בדרך מסירה. כאדם המראה דבר לחבירו לראותו ואינו נותנו לו".

[ה]. ובפע"ח שער הנהגת הלימוד פ"א: "כי משה ע"ה ידע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל התורה, אך היה יודע הסוד בע"פ, והרבה מהם לא ידע לדרשה ולהוציא מהכתוב, אך אח"כ שבאו חכמים שבכל דור, ודורשיו דורשים אותם מהכתובים", וכ"כ אור החיים הק' ויקרא יג, לז. וראה דברי ר' לוי יצחק שניאורסהאן (אביו של הרבי מליובאוויטש), בלקוטי לוי יצחק, אגרות קדש, עמ' רסו.

[ו]. ולפי זה כתב הטור או"ח סי' קלט: "'אשר נתן לנו תורת אמת', זו תורה שבכתב, 'וחיי עולם נטע בתוכנו' היא תורה שבעל פה, דכתיב 'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים'".

[ז]. כגירסת הגמרא לפנינו, "לאמרן בכתב", כן הוא בילק"ש פרשת תשא רמז תד, ובכמה ראשונים: הרמב"ם (מו"נ ח"א פע"א), הריטב"א, הר"ן, האשכול (הלכות פסוקי דזמרה), היראים (סימן רסח מהדורת תועפות ראם), ועוד. וכגירסת רש"י בגמרא, "לכתבן", כן כתוב גם בפירוש רש"י על התורה (שמות לד, כז) "את הדברים האלה, ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבע"פ". וגירסה כזו נזכרת בעוד ראשונים: רבינו בחיי (שמות לד, כז), מרדכי (שבת פרק כל כתבי שצו), ראב"ן (שו"ת סי' מב), פסקי הרי"ד.

[ח]. וכן הוא בשמות רבה מז, ג. ובמגילת תענית ד"ה בארבעה בתמוז עדא, נאמר שהיה לבייתוסים "ספר גזירתא" (מעין ספר הלכות), וביום שהתבטל הספר קבעו חכמים יום טוב. ולפי אחד הנוסחים שם (בברייתא המפרשת את ימי מג"ת) דורשים מהפסוק (דברים יז, יא) "על פי התורה אשר יורוך" – "מלמד שאין כותבין הלכות בספר" (אך בנוסח כ"י אוקספורד אינו. ראה מגילת תענית דפוס וילנא תרפ"ה). וראה דברי הרבי מליובאוויטש בהתוועדוות ש"פ פינחס תשד"מ, שספר גזירתא של הצדוקים הוא ה"לעומת זה" של ספר הלכות כששה סדרי משנה וספר הרמב"ם (התוועדויות תשד"מ עמ' 2215).

[ט]. כן דעת התשב"ץ (ח"א סי' ב), ספר חרדים (מ"ע מן התורה התלויות בעינים), ר' יהושע הנגיד (להלכות שבת פכ"ג), והחת"ס (שו"ת חת"ס או"ח סי' ס וסי' רח).

[י]. כן כתב היראים (סי' רסח במהדורת תועפות ראם), ונראה שזו הדעה המקובלת בפוסקים האחרונים. יתירה מזו, התוספות ישנים (יומא ע ע"א ד"ה ובעשור, עיי"ש) כתבו שאין זה אלא "למצוה מן המובחר", וכן הוא בתוספות רא"ש (יומא סח ע"ב ד"ה ובעשור). לכל הנושא ראה ברכי יוסף או"ח סי' מט (אות ג) ושיורי ברכה שם (אות א). שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' עד, ושם נסמן.

[יא]. כ"כ החקרי לב או"ח סי' יב "אם קרא שבכתב בעל פה או שבע"פ בכתב לא קיים עשה של לימוד", עיי"ש (ואפשר לומר שזו גם כוונת התוספות ישנים הנ"ל).

[יב]. כמו שמוכיחים מדברי הרמב"ם שיובאו לקמן, שתמיד היו החכמים כותבים לעצמם את זכרון השמועות.

והנה, לגבי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה יש דעות שונות בפוסקים בגדר הדין, כמבואר בטור ושו"ע או"ח סי' מט (ובפירוט רב בספר ילקוט יוסף). ולדעת הרא"ש ועוד ראשונים איסור זה נוגע רק להוציא אחרים ידי חובתם (דעת הרא"ש מובאת בטור או"ח סי' מט. וכ"כ תוס' תמורה יד ע"ב בתירוץ השני, יראים סימן רסח, תו"י יומא ע ע"ב. ולמעשה כתב אדה"ז בשו"ע שם "המקיל כסברא האחרונה [סברת הרא"ש] אין צריך למחות בידו", וראה ביאור הגר"א ומשנ"ב). והנה, משמע מהגמרא ששני הדינים דומים זה לזה, "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב" – אם כן, לדעת הרא"ש וסיעתו מסתבר שגם הדין "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב" מתייחס להוציא אחרים ידי חובתן, והיינו כשמלמד תורה לאחרים (כמ"ש אדה"ז בהלכות תלמוד תורה ב, יב, שבשמיעת דברי תורה מפי אחר יוצא ידי חובת תלמוד תורה בדיבור מפני ששומע כעונה). וכיו"ב ביאר הקרן אורה (תענית כח ע"א) "ונראה דעיקר האיסור בין בדברים שבכתב לאומרן על פה בין בדברים שבע"פ לאומרן בכתב היינו ללמוד לאחרים... ולכן אסור לקרות בציבור בעל פה כי קריאת התורה בציבור הוי כעין לימוד לאחרים", וכן כתב הנצי"ב (העמק שאלה, קדמת העמק סי' ג אות י). וראה עוד בהערה הבאה בדעת הרמב"ם.

אולם ראוי להזכיר את דעת האבני נזר (יו"ד שעו, אותיות יג-טו), שנוקט להיפך: "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. היינו דממילא אינו רשאי לכתוב כדי ללמוד בהם שאם יהיה רשאי לכתוב יחשב מתוך הכתב", עיי"ש שלדעתו כיון שלא ניתן לכתוב אזי בעצם הלימוד מהכתב אין איסור כי זה עדיין נחשב לימוד בעל פה. ודבריו יובאו עוד לקמן.

[יג]. ואע"פ שהרמב"ם הזכיר דבר זה במורה נבוכים כ"ציווי המפורסם באומה" (מו"נ ח"א פע"א, שיובא לקמן), מכל מקום לא הביאו כלשונו בהלכותיו. והנה הרמב"ם לא הביא בפירוש גם את הדין השני, "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ". וכן הרי"ף בגיטין לא הביא שני דינים אלו.

אכן, אע"פ שהרמב"ם לא הביא דינים אלו כלשון הגמרא בגיטין, מכל מקום הביאם לגבי קריאת התורה: בהלכות תפלה פי"ב ה"ח: "והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת", וכתב הכס"מ שמקורו בגיטין "דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". והנה הראשונים הביאו מהירושלמי שהדין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ" הוא דוקא בקריאה בספר תורה, שמא יאמר חסר (ריטב"א יומא ע ע"א. ב"י או"ח מט בשם כל בו ואבודרהם), ויש לומר שזה גם מקורו של הרמב"ם שלא הביא דין זה באופן כללי אלא רק בקריאת התורה. ואמנם בערוך השלחן כתב (או"ח מט, ג) "וברמב"ם לא נמצא זה כלל. ואולי סבירא ליה דכמו דדברים שבע"פ אסור לומר בכתב ועם כל זה התירו משום עת לעשות לה', כמו כן בדברים שבכתב שאסור בעל פה ג"כ כן, משום דאי אפשר להיות אצל כל אחד ספר בעת התפלות והזמירות", אך יותר נראה כמ"ש, שהרמב"ם מצמצם את הדין הזה, ע"פ הירושלמי.

וכן לגבי אמירת דברים שבע"פ מתוך הכתב, פסק הרמב"ם שם (הי"א) "ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה". ומקור הלכה זו בירושלמי שהביא הרי"ף במגילה (יד ע"א בדפי הרי"ף): "א"ר חגי ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מן גו ספרא [פירש הר"ן: שהיה התרגום כתוב בספר והיה המתרגם קורא התרגום באותו ספר] אמר ליה אסור לך דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב" (וראה בר"ן שם שמשווה בין הירושלמי לבבלי בגיטין). אם כן, גם בזה פסק הרמב"ם את הדין "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב" באופן מצומצם בלבד, רק לגבי קריאת תרגום התורה בצבור (שבזה יש הרבה הלכות מדויקות. כמו שחששו "שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה", מגילה לב ע"א, וברמב"ם שם). וליתר דיוק, הדין "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב" באמת היה תחילה רחב יותר, כמו שמוכח בבבלי וכמו שהביא הרמב"ם במו"נ, אך למעשה הוא הותר משום "עת לעשות לה'" (כדברי ערוה"ש), ומה שנותר ממנו להלכה הוא רק לגבי קריאת התרגום בציבור, שמוזכר בירושלמי כדין בפני עצמו (ואולי גם לגבי "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ" יש לומר כך, שתחילה היה הדין רחב יותר אלא שהותר מפני "עת לעשות לה'" ומה שנשאר להלכה הוא רק לגבי קריאת התורה. ובדומה לדברי ערוה"ש).

[יד]. לפי גיטין ו ע"ב. רמב"ם הל' ספר תורה פ"ז הט"ז.

[טו]. תנחומא פרשת וירא סימן ה. וכיו"ב בשמות רבה מז, ג: "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה תורה שבכתב ותורה שבעל פה כרתי אתך ברית, ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה אינך מקבל שכר למה שכך נתתיה תורה בכתב ותורה בעל פה". וראה תנחומא פרשת נח סימן ג, על מעלת התורה שבעל פה שדוקא עליה נכרתה ברית, עיין שם!

[טז]. ובתורה אור פרשת וארא נז, ד: "והענין כי תורה שבכתב עיקר יסודתה הוא בחי' אותיות התורה. ולכן מדקדקין באותיותיה שלא יהי' חסר או יתיר ושיהיו צורתן עליהן כדמותן בצלמן ושיהיו גולם אחד... אבל אין נראה בה גילוי ההשכלה כמו בתורה שבע"פ. שעיקר גילוי השכלת הדינין והמשפטים שבתורה אינו מפורש בתורה איך ומה לעשות... כך הנה כל אותיות התורה שבכתב הם רק רמזים והמשכות מחכמה עלאה בדרך רמז. וכל ההמשכות נרמזים באותיות אלו דוקא שיהי' הקרי כך והכתיב כך ולכן כל אותיותיה ספורים ומנויים בל יעדוף ובל יחסור. וכל אות ואות צ"ל בדמותו וצלמו מפני שרומזים להמשכה עליונה מח"ע אבל עצמות ההשכלה אינו מתלבש באותיות תורה שבכתב. משא"כ בתורה שבע"פ הן עצמות ההשכלה מלובשת באותיות ההלכה ולכן אין מדקדקין באותיותיה כ"כ רק ההשכלה היא עיקרית המתגלה תוך האותיות גם לפי רבוי ההשכלה כך ירבו אותיותיה. ולכן מה שמשכילים בה יותר כגון פרש"י ותוספות ופוסקים הכל בכלל תושבע"פ יחשב ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש". וראה גם לקוטי שיחות ח"ל עמ' 10 ואילך.

[יז]. מובא בבית יוסף יו"ד רפג. וכיו"ב כתב הרמ"א ביו"ד רפד, ב. וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך כתב אשורי.

[יח]. שו"ת הרמ"א סימן לד: "ואפשר דהראשונים ז"ל המציאו כתב אחר [הכוונה לכתב הנקרא 'משיטא', כמו 'כתב רש"י'] כדי לכתוב הדברים שבע"פ, ואף על פי שלא ניתנו לכתוב אפשר דהיינו בכתב אשורי שהתורה שבכתב נכתב בה אבל בשאר כתבים אין לחוש". אך יש להעיר שלמעשה מקלים בזה מכמה טעמים להדפיס ספרי תורה שבע"פ בכתב מרובע (הקרוב לכתב אשורי), וכן מקלים אפילו בהדפסת דברי חול, להבדיל. ראה ערוה"ש יו"ד רפג, יד; רפד, ח. שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קכ. שו"ת יביע אומר ח"ט יו"ד סי' כד. ונראה שגם המנהג להדפיס ספרי קודש בכתב מרובע נובע מהרחבת ההיתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שיבואר לקמן, כיון שלא כולם בקיאים בכתב רש"י.

[יט]. "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח) – "בשבעים לשון" (רש"י). כמבואר בגמרא סוטה לה ע"ב, לו ע"א.

[כ]. המדרש מופיע בכמה מקומות בנוסחים מעט שונים: למשל בתנחומא פרשת תשא לד: "'ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה', זה שאמר הכתוב 'אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו' א"ר יהודה בר שלום כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה כתב לך בקש משה שתהא המשנה בכתב ולפי שצפה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעויין. אמר להם הקדוש ברוך הוא לעכו"ם אתם אומרים שאתם בני איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני ואיזו היא זו המשנה שנתנה על פה והכל ממך לדרוש, א"ר יהודה בר שלום א"ל הקדוש ברוך הוא למשה מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם שנאמר אכתב לו רובי תורתי וא"כ כמו זר נחשבו אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה, כתב לך את הדברים הרי מקרא כי על פי הדברים האלה הרי משנה על פה". וכיוצא בזה בשמות רבה מז, א. פסיקתא רבתי סימן ה. במדבר רבה יד, י. תנחומא פרשת וירא סימן ה, ובמהדורת בובר סימן ו (בנוסח מתוקן יותר). ילקוט שמעוני הושע רמז תקכה. וראה לקמן מה שמביא הסמ"ג מפרקי דרבי אליעזר (ולפנינו בפרקי דר"א אינו. ואולי הכוונה למדרש 'משנת דרבי אליעזר' שם כתובים דברים דומים).

ובירושלמי פאה פ"ב ה"ד וחגיגה פ"א ה"ח: "אמר רבי אבין אילולי כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו מה בינן לאומות אלו מוציאין ספריהם ואלו מוציאין ספריהם אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהון", ופירש בפני משה "הטעם שלא נכתבו הדברים שבע"פ שאלולי כתבתי לך רובי תורתי שהן שבע"פ לא כמו זר היו נחשבין ישראל שאף להעכו"ם יש להן ספרים ואף התורה שלנו העתיקו אותה ומה יהיה בינן לבין האומות" (וראה 'עלי תמר' לירושלמי).

[כא]. תנחומא וירא סימן ה (והמדרשים המקבילים המצוינים לעיל). ועניין זה פירש רבינו בחיי, שמות לד, כז: "ונראה לי באמרו 'שהמשנה מסתורים', שהמשנה מגלה מסתורים ותורה שבכתב היא המסתורים, בשכבר ידעת כי המשנה כנגד ה"א שניה שבשם שהיא פירוש השם הנסתר והנעלם ועליה נקרא השם המפורש, וכן המשנה פירוש לתורה שבכתב ותורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידה, ומטעם זה רצה הקדוש ברוך הוא שתהיה כתובה על לוח הלב ולא נתן רשות למשה לכתבה כי יהיה בזה גלוי מסתורים, ויהיו שאר האומות שלא קבלו התורה ולא רצו בה שוים עם ישראל, וזהו שאמר 'כמו זר נחשבו', שיהיו הכל שוים בכתיבתה ואין למקבלי התורה יתרון עליהם. ועוד לטעם אחר: כדי שלא יהא לעכו"ם פתחון פה ליום הדין, ואמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך ששלח כתבו חתום לבניו על ידי עבדו נאמן ביתו, וצוה להם באותו כתב היאך יתנהגו עמו ועם בני העולם, ומסר לעבד דברים על פה שיגיד להם תשלום דברי הכתב, והמלך קבע שכר גדול לכל מי שיבא בבריתו ויקיים דברי כתבו כמצותו, מה עשו בני המדינה, העתיקו הכתב: אמרו אף אנו יש בידינו כתבו של מלך, ואנו מקיימין אותו. לזמן בא המלך ליתן שכר, באו בני מדינה ועומדין לפניו, והוא שאל אם עסקו בדברי כתבו לעשות כמצותו וכיון שלא ידעו אותם דברים שבע"פ אמר תיפח נפשם".

וראה בשל"ה, תולדות אדם, בית חכמה טו; מסכת שבועות, תורה אור, אות קפג. לקוטי מוהר"ן תניינא תורה כח. שו"ת משנה הלכות חי"ב סי' קלה. וראה בהקדמת הצל"ח לספרו "ולכך נקרא מסכת שהוא מסך המבדיל בין ראוים לאינם ראוים, והוא הפרוכת המגין להסתירה שלא תתגלה רק להראוים".

[כב]. כך כינו חז"ל ספרים אלו, שבת קטז ע"א (ובדפוסים הרגילים הושמט מפני הצנזור): "רבי מאיר הוה קרי ליה אוון גליון, רבי יוחנן הוה קרי ליה עוון גליון" (הדמיון של און-עון דומה לדרשה של רבי מאיר: כתנות עור, כתנות אור). 

[כג]. וזה לשון הסמ"ג בהקדמה למצוות ל"ת: "ועל כי התורה רבה ועצומה מאד אשר הכתב לא יכילנה כמה שאמר דוד 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד', וכן ישעיה אמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', לכך כתב הקדוש ברוך הוא זכרון המצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבע"פ [זהו טעם אחד, ולכאורה עדיין אין בזה לאסור את הכתיבה]. ועוד טעם אחר בפרקי דרבי אליעזר, מפני שראה הקדוש ברוך הוא שעתידין אומות העולם לכתוב עשרים וארבע ספרים שיש בספר תורה נביאים וכתובים ולהפכם לרעה ולמינות מסר סימנין למשה בעל פה. ולא הסכימו מן השמים לכתבן עד לאחר שעמדו אמונת אדום וישמעאל פן יעתיקו אותם הגוים ויהפכו אותם לרעה ולמינות כמו שעשו בתורה שבכתב [דהיינו שעיקר כתיבת התורה שבע"פ נעשתה רק בזמן רבנן סבוראי, לאחר עמידת הנצרות והאיסלאם, וכך לא השתמשו טועים אלו בדברי התורה שבע"פ להבליהם]. ולעתיד לבא ישאל הקדוש ברוך הוא מי הם בניו, ובני ישראל מביאים ספר תורה, והאומות מביאים ספר תורה, אילו אומרים שהם בניו, ואילו אומרים שהם בניו, והקב"ה שואל מי יש לו הסימנים שמסר בסיני בעל פה ואין מי שיודע אותם כי אם ישראל, וזהו שכתוב בנביאים 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו'". וכיו"ב כתב גם הסמ"ק בהקדמה לספרו (אך ראה לקמן שלפי הרמב"ם החשש העיקרי הוא מהנצרות ולא מהאיסלאם).

טעם זה מוזכר בקצרה ע"י הסמ"ע בהקדמת חיבורו לשולחן ערוך בשם "הקדמונים". ושם הביא עוד פירוש "כדי שלא יסמכו על מה שכתובה בפניהן ולא יעסקו בה כ"כ בעיון", והם דברי ר' חסדאי שיובאו לקמן. ועוד כתב הסמ"ע "ואני אומר שגם מהאי טעמא לא רצה הש"י שיכתבו תורה שבע"פ  מפני שהדבר שנכתב לפנינו ישתנו בו הפירושים", וזה כדברי הרמב"ם במו"נ שיובאו לקמן.

[כד]. חדושי אגדות גיטין שם, תפארת ישראל פרק ס"ח, דרוש על התורה. בכלל, המהר"ל הרבה לעסוק בנושא קדושת התורה שבע"פ ודברי חכמים, במיוחד בספרו "באר הגולה" המוקדש לנושא זה, כדבריו בהקדמתו "בזה החבור נבוא לבאר דרכי תורה שבע"פ, ולהסיר לזות שפתים מחכמי עולם, כי המבזה את החכמים הוא בכלל מי שאומר אין תורה מן השמים. ולברר דבריהם מה שבא בתלמוד הקדוש מה שנראה להם זרים".

[כה]. ח"א פע"א (תרגום הרב קפאח): "וכבר ידעת כי אפילו התורה שבע"פ המקובלת באומה לא היה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה דברים שאמרתי לך על פי אי אתה רשאי לאומרם בכתב. והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר רבו הסברות והסתעפות השטות ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר ושכחה שתארע לו ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם, ונעשים כתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התורתיים וכפי שמורה על כך לשון התורה". ולשון הרמב"ם "הציווי המפורסם באומה", משמע קצת שזה דין דרבנן, אך אינו מוכרח.

[כו]. ובספר הליכות עולם בתחילתו: "ודברים שבע"פ פירוש לדברים שבכתב הן וכשאינן נאמרין אלא בעל פה אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיבאר לו הפירוש ואילו היה נכתב בספר ובדיו אפשר לספק בו שלא יבין הדבר על בוריו". והפרישה או"ח סי' מט כתב "ומהאי טעמא שמעתי נמי שאמרו דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם משום כדי שלא תשתבש מדיוקים יתירים הנופלים מתוך הכתב וחלופי גירסאות". וראה בספר פנים יפות שמות לד, כז: "כי מפי הכתב אי אפשר להבין שורש הכוונה כמו המקבל מפי רבו, שמסביר לו כוונת הדברים שלא יסתפק בו, כאשר קרה באמת בדורות האחרונים, שנחלקו בספרי ראשונים בכוונתם מחלוקת רבות כמאוד, ע"כ הזהיר שלא יקבלו מכתב, אלא פה אל פה", עיי"ש בכל דבריו הנעימים. וכיו"ב בחידושי חת"ס גיטין ס ע"ב.

ובדברי ר' צדוק הכהן (מחשבות חרוץ טו): "וכל זמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב דאין דומה לומד מפי רבו למפי כתבו, וכמו שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך' וכמו שאמרו (הוריות יב ע"א) 'תחזו לפומיה', כי בפה מתגלה מעמקי הלב, מה שאין כן בכתב שאי אפשר לכתוב מה שבלב, וכמו שאמרו (סנהדרין לה ע"א) דאף על גב דסופרי הדיינים כותבין ליבא דאינשי אינשי, והתלמיד השומע מפי רבו הוא משיג מה שבלבו, אבל אחר שנפזרו בגלות לכל קצוות עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת חס ושלום, הרי הכתיבה מצוה חיובית".

[כז]. ו"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני". וראה מה שכתב בזה בספר מאור עינים בליקוטים על שבת לא ע"א. ובספר אגרא דכלה (פרשת יתרו) כתב "ובכל דור ודור כל חכם לב בישראל זה מחדש ומוליד דבר זה וזה דבר חידוש אחר, הכל מדברי אלקים חיים, זה מחדש ומוליד דבר וכו' בכל פעם שכל משכל ומושכל ממושכל כמדליק נר מנר" (וראה עוד שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קסד. שו"ת עשה לך רב ח"ז סי' נ"ד).

[כח]. להעיר שהרבי מליובאוויטש הרבה להדגיש "שלא לקבוע מסמרות".

[כט]. ראה גיטין ס ע"א. במיוחד לפי פסקי הרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז ה"א ש"אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות", ושם הי"ד שאין כותבין מגילה בפני עצמה (עיי"ש במפרשים ואכמ"ל).

[ל]. וכיו"ב כתב בחידושי אגדות לגיטין. ובספרו באר הגולה, הבאר השני, כתב טעם נוסף: "ולכך מטעם זה אסרה תורה לכתוב תורה שבע"פ, כי תורה שבע"פ נמסר לחכמים, ואם היו כתובין היו חולקים בני אדם עליהם כאשר עושים [כלומר, כמו שעינינו הרואות שעושים], ודבר זה אין ראוי לחכמים כי 'כבוד חכמים ינחלו' וכאשר הם כבוד ינחלו אז יש קיום לתורה כי שומעים ומקבלים דבריהם, אבל תורה שבכתב שנמסר למשה על זה אין חולקין".

[לא]. ראה פלח הרמון פרשת וירא סוף ד"ה ארדה נא (נא, ד).

[לב]. לכל הנושא של התפתחות התורה שבע"פ ראה בספר 'יסוד המשנה ועריכתה' מאת הרב ראובן מרגליות.

[לג]. אמנם יש שרצו לפרש בדברי הרמב"ם "כותב לעצמו זכרון השמועות", שהכתיבה היתה דוקא בדרך של ראשי פרקים וכדו'. אך מהמשך דברי הרמב"ם "כותב לעצמו כפי כוחו" נראה שלא היתה הגבלה בצורת הכתיבה אלא רק שתהיה לעצמו.

[לד]. שבת ו ע"ב, ופירש רש"י שם: "מגילת סתרים, שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה" וביבמות מט ע"ב "מצאתי מגילת יוחסין וכו'".

[לה]. וכן פירשו כמה אחרונים ע"פ דברי הרמב"ם. וכמו שכתב הנצי"ב (העמק שאלה, 'קדמת העמק' סי' ג אות י): "וראוי לדעת דאע"ג שהיה אסור בימי שלמה לומר דברים שבע"פ בכתב מכל מקום בפ"ע [בפני עצמו, או: בפני עצמם] רשאי לכתבן, כדאתא במסכת שבת דף ו מגילת סתרים ופירש"י שהסתירוה מפני שלא ניתן להכתב... ומה שכתב  שלא ניתנה להכתב ר"ל שיהא בתורת לימוד לאחרים, שהרי בברייתא תני דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב, ולא תני אי אתה רשאי לכתבן [אכן, גירסת רש"י היא לכתבן, כדלעיל], אלא ודאי מותר לכתבן כדי שלא ישכח [ומוכיח את הדבר ממקומות נוספים]... אלא דאסור ללמוד מהם כדאיתא בתמורה כותבי הלכות כשורף התורה והלמד מהן אינו מקבל שכר דאסור ללמוד מן הכתב, על כן אסור לכתוב הלכות המקובלות אבל לרשום לעצמו שלא יהא שוכח דעת עצמו ודאי שרי ע"פ דין [ומוכיח זאת מההשוואה לדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ, כנ"ל בהערה לעיל]... ומשום הכי היו כותבין ומסתירין שלא יבואו אחרים ללמוד מהם, וכ"כ הרמב"ם בהקדמת ספר היד... והזהיר קהלת [בפסוק 'עשות ספרים הרבה אין קץ'] שמי שיש בו כח להגדיל תורה ולעשות הוראות קבועות להלכה יהיה רושם לעצמו תחילה", עיי"ש. וראה חידושי הגרי"ז תמורה יד ע"ב.

[לו]. ולגירסת רש"י "אי אתה רשאי לכתבן", משמע יותר שיש איסור בעצם הכתיבה. ולפי זה מה שהיו כותבים "מגילות סתרים" וכיו"ב זהו רק מפני ההיתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

[לז]. כך כתב המאירי בהקדמתו לאבות, ורבי חסדאי בהקדמה לאור ה'. ובאמת, כאשר היה אור הנבואה בישראל היתה התורה שבעל פה באופן אחר ממה שהיא היום, כמבואר באריכות בכתבי ר' צדוק הכהן (בכמה מקומות), ורק בבית שני היה עיקר "הדרה וכבודה של תורה" (ע"פ 'פרקי היכלות' כח, ג), ואכמ"ל.

[לח]. כדברי רב שרירא גאון באגרת "אלא רבי עקרי הדברים תקן וכתב, וכגון קלות [כנראה הכוונה: כללות] ולשנא קייטא [לשון קצרה], דאפילו מחדא מילתא מגמר ממנו כמה טעמי ותלי תילים של הלכות והגדות גדולות ונפלאות, דבסיעתא דשמיא אתאמרה מתניתין". וכ"כ הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה: "ועשה דבריו בה כלומר במשנה דברים קצרים הכוללים ענינים רבים... אין בכל הבריתות הללו [תוספתא וכדו'] כמתק לשון המשנה ולא כסדר עניניה וקיצור לשונה, ולפיכך נעשית היא העיקר כלומר המשנה, וכל אותם החבורים טפלים לה, והיא החשובה בעיני הכלל, ובהשואה לאותם החבורים 'ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה'", עיי"ש. ובלשון השל"ה ('תורה שבע"פ'): "רבינו הקדוש בודאי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו בחבור המשניות בלשון צח, אומר מעט וכולל הרבה, והמועט מחזיק המרובה. ואם יש חסר או יתר או חילוף בדבריו הכל מיד ה' השכיל". ובהקדמת ספר הון עשיר על המשנה: "מי לא ידע בכל אלה. כי יד ה' עשתה זאת המשנה. באמצעי שלם בממונו ובתורתו רבינו הקדוש. ואם כן אפוא אמת ויציב. כי לא הוציא דבריו לבטלה. לא סדר. ולא מסכת'. לא פרק. ולא משנה. לא בבא. ולא תיבה. לא מלה. ולא אות. ושכל דבריו שקולים בשקל הקדש. ואין מוקדם ומאוחר בדיעבד. אלא לכתחילה. ובכוונה הגונה ורצויה".

וכמו חתימת המשנה בידי רבינו הקדוש כך גם בנוגע לחתימת התלמוד בידי רבינא ורב אשי, כמו שכותב הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה, וכן בהקדמה לפירוש המשנה. ומתוך דבריו בהקדמה למשנה: "וכאשר גמר רב אשי חבור התלמוד כמו שהוא, הנה יופי סדרו וגודל תועלתו מעידים עליו די רוח אלקין קדישין ביה... וכאשר מתו כל החכמים ע"ה שהאחרונים מהם רבינא ורב אשי וכבר נשלם התלמוד, הרי כל מי שעמד אחריו אין מטרתו אלא הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע").

[לט]. ראה רמב"ם הלכות תפילה פ"א א-ד.

[מ]. חגיגה ט ע"ב. וכמ"ש אדה"ז בהל' ת"ת ב, ג: "וכן היו עושים בימיהם שהיו לומדים בעל פה היו לומדים בתחלת לימודם רק ב' או ג' פרקים משניות או ברייתות בשבוע והיו חוזרים עליהם מאה פעמים ויותר ואמרו חכמים אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחת שזה נקרא עובד אלהים וזה נקרא לא עבדו כראוי".

[מא]. ולכן כותב הרמב"ם "ושננו לחכמים ברבים", שינון בעל פה מתוך הספר (ולא כמי שרצה לפרש ברמב"ם שגם לאחר שרבי כתב את המשנה הוא הקפיד לא ללמד ברבים מתוך הספר).

[מב]. רב סעדיה גאון ב"ספר הגלוי" (ששרידים ממנו נדפסו בספר "זכרון לראשונים"). רב שרירא גאון באגרתו הידועה (לפי הגירסה "הספרדית". ראה מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה תרפ"א, בהקדמותיו שם). הקדמת רב נסים גאון לפירוש הגמרא (נדפס בש"ס וילנא בתחילת מסכת ברכות). רבי שמואל הנגיד ב"מבוא התלמוד" (נדפס בש"ס וילנא בסוף מסכת ברכות. והנה חלק מדבריו: "המשנה היא הנקראת תורה שבע"פ והיא יסוד התורה שהעתיקו ממשה רבינו ע"ה עד ימי רבינו הקדוש ע"ה והוא רבי יהודה הנשיא [ונקרא קדוש שמימיו לא הכניס ידו מן האבנט ולמטה] כי כתבה למען תעמוד ימים רבים פן תשכח מלב הקוראים ותאבד... כי החכמים הקדמונים כל אחד ואחד העתיק לנפשו מה שלמד בין דבר שהוא הלכה בין שאינו הלכה, וכשבא רבינו הקדוש להעתיק הוצרך לכתוב אותן הדברים שאינם הלכה כדי שלא יהא רשות למי שלמד מהם לומר כך וכך למדתי מפי פלוני ופלוני").

[מג]. רי"ד גיטין ס ע"ב. הקדמת המאירי לפירושו על אבות. רבינו בחיי שמות לד, כז. הרא"ה בהקדמת פירושו לברכות. אור ה' לרבי חסדאי, בהקדמת הספר. אורחות צדיקים שער התורה. ספר יסוד עולם לרבי יצחק הישראלי מאמר ד פי"ח ("והאמינו בו כל ישראל וידעו כי ברוח הקודש ובסיוע הש״י נתחבר הספד הזה וכתבו אותו ונתפרסם בכל גליות ישראל וחזרו ללמוד אותו ברבים כמו תורה שבכתב"). שבילי אמונה, הנתיב השמיני בתחילתו. הליכות עולם בתחילת הספר (הובא בשל"ה, כללי התלמוד). מגן אבות לתשב"ץ אבות א, א. מגילת אסתר על ספר המצוות (בהקדמתו). וכן פשוט למרן הבית יוסף אהע"ז קלו שבימי רבא "כבר ניתנה תורה שבע"פ להכתב" (ומזה הוא מקשה על דברי המרדכי והסמ"ג, אך ראה בהערה הבאה שלשיטתם באמת בזמן האמוראים עדיין לא כתבו. וראה מה שתירץ קושייתו הקרבן נתנאל על הרא"ש גיטין פ"ח סי' ב) וכן כתב הב"י ב'כללי הגמרא' (על ספר הליכות עולם, דף יב, א בסוף העמוד). וכן הרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' רלב), ועוד.

והנה בגמרא כתובות (קד ע"א) נאמר "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה", ופירש היעב"ץ (בהגהות לגמרא ע"ז יא) "נ"ל דהיינו שלא נהנה מיגיעתו בתורה באצבע קטנה אע"פ שיגע בה בעשר אצבעות שחבר המשניות וכתבן באצבעו. כך נ"ל אע"פ שהיו גורסין בע"פ ואמרו כותבי הלכות כשורפי תורה מ"מ משעשה המשניות חבור מסודר לא היה אפשר להשמר כתקנו אם לא נתן לכתוב ומתוך הכתב היו משגירין המשנה בע"פ".

[מד]. כן כתב הסמ"ג בהקדמת ספרו, שרב אשי סדר את התלמוד הבבלי, "ואחרי כן עמדו צרות רבות ונתפזרו חכמי ישראל פיזור גדול ונתמעטו הלבבות והתחילו לכתוב התלמוד בספר", דהיינו שחתימת התלמוד בתחילה לא היתה בכתיבה. וכן עוד בסמ"ג לאוין סה: "בימי התנאים והאמוראים שלא נתנו ליכתב לא התלמוד ולא תפילות משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן אבל עכשיו שרבתה השכחה אנו מתירין לכתוב את הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וכיו"ב במרדכי שבת רמז שצו. ובספר התרומה סימן רמה. וכן משמעות לשון הרבה ראשונים בתחילת פרק כל כתבי בשבת שבזמן הש"ס לא היו ספרי תורה שבע"פ ככלל (תוס', רא"ש, בעל המאור, רמב"ן, ריטב"א, ר"ן, מאירי). וכיו"ב כתב רבינו יונה בפירושו לאבות א, א: "ואנשי כנסת הגדולה מסרוה לאנשי דורם. והחכמים לבניהם אחריהם בכל דור ודור, והיתה הקבלה מחכם לחכם עד שנתקבצו כל חכמי ישראל ונזרקה עצה מפי כלם להכתב תורה שבעל פה וכתבו וסתמו התלמוד [משמע שבחתימת התלמוד היתה הפעם הראשונה לכתיבת תורה שבע"פ] ואחרי כן לא נוסף בו דבר ולא נגרע ממנו. וגם הדור ההוא מסרוה לגאונים והיתה הקבלה מגאון לגאון רב מפי רב עד היום הזה". כן ראוי לציין לדברי מהר"א שטיין (מפרש הסמ"ג) שנדפסו מכ"י בידי הרב מירסקי ב'מבואות למשנה' עמ' 40, שמאריך כדעה זו שהמשנה והתלמוד נכתבו מאוחר יותר (ושם רוצה להעמיס כך גם ברמב"ם, וזה צ"ע).

ובדעת רש"י יש ויכוח גדול: יש שהוכיחו מדבריו כדעה זו שהמשנה לא היתה כתובה תחילה [מרש"י עירובין סב ע"ב ד"ה כגון מגלת תענית "להכי נקט מגילת תענית שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית ולהכי קרי לה מגלה", ו"בימיהן" שכתב רש"י היינו בימי אביי שממנו שאלו דבר זה בגמרא, וכן בריטב"א שם "נקט מגילת תענית מפני ששאר ספרים לא היו נכתבין בימי חכמי התלמוד" (וראה עוד רש"י שבת ו ע"ב ד"ה מגילת. שבת יג ע"ב ד"ה מגילת תענית). ורש"י בבא מציעא לג ע"א ד"ה ואינה מדה "שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה ניתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות לכתבו" (וגירסא אחרת ברש"י: התחילו דורותינו לכתבו! וכמובן יש בזה נפק"מ). ורש"י בגיטין ס ע"ב "ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבן, מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת" (משמע שרק בדורות מאוחרים כתבוהו)]. ויש שדחו ראיות אלו והשוו דעת רש"י לדעת הרמב"ם (כמו דברי הרבי בלקוטי שיחות חי"ב עמ' 89 הערה 35, אלא שהוא מדגיש שזה בדוחק, עיי"ש). וראה חידושי חת"ס  נדרים לז ע"א, שכתב בפשטות "אף על פי שרבינו הקדוש סידר המשנה אבל לא נכתבה בימיו", וכ"כ ר"צ הכהן ברסיסי לילה נו. ובתפארת ישראל על אבות ב, א, ב'בועז' אות א, כתב שזו מחלוקת רש"י והרמב"ם.

בנושא זה הרבו לדון כמה אחרונים, ונציין מעט: החקרי לב, או"ח סימן יב, מחזיק בדעת רש"י וסיעתו ומקשה על הרמב"ם. וכן בספר עץ החיים על משניות (למהר"י חגיז) ב"הקדמה לדרכי המשנה". והשיג עליהם החיד"א בפתח עינים (בבא מציעא לג) המחזיק בדעת רב שרירא והרמב"ם (ורוצה לפרש כך גם ברש"י), ושוב חזר החקרי לב להצדיק דבריו בחבורו יו"ד ח"ב בקונטרס "כונן לחקר". וכן דעת המהר"ץ חיות בספריו. ובהגהות "איי הים" על תשובות הגאונים שערי תשובה (ליוורנו תרכ"ט, לרבי ישראל משה חזן, נכד החקרי לב), סימן קפז, האריך מאד לחזק דעת הגאונים והרמב"ם (ובשדי חמד מערכת הדל"ת, פאת השדה כלל כב, שבח את דבריו). וראה ב"יסוד המשנה ועריכתה" לרבי ראובן מרגליות. כן הרבו לעסוק בזה החוקרים, ונציין רק מעט (מהכשרים שבהם): ר' זאב יעבץ, תולדות ישראל ח"ו עמ 340. רי"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ח"ב עמ' 692. הרב מירסקי במבואות למשנה שנזכר לעיל. וראה לאחרונה בקובץ 'בית הלל' גליון מד עמ' קסו.

סוף דבר, יש שתי 'אסכולות' בשאלה מתי נכתבו המשנה והתלמוד, וקשה להכריע בדבר. מכל מקום, הרבי מליובאוויטש, שהזכיר את חילוקי הדעות, הדגיש "המסקנה היא שגם כתיבת המשנה היתה ע"י רבינו הקדוש" (תורת מנחם תשמ"ה עמ' 2147. ונראה שמסקנה זו נובעת בעיקר ממה שהרבי נותן עדיפות לשיטת הרמב"ם).

[מה]. הר"ן בשבת (על הרי"ף פרק כל כתבי, מג ע"א). המאירי בגיטין. המרדכי (גיטין רמז תז). וכן פירש הבית יוסף יו"ד רפג עיי"ש, וכן היש"ש בגיטין. ובדומה לזה כתב הרא"ש (הובא בב"י, עיי"ש) בסוף דבריו "ועוד ראה [הרי"ף] להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו". ואף שבשלחן ערוך (שם ס"ב) סתם כדעת הרמב"ם שאסור לכתוב מגילה, אך הב"ח הט"ז והש"ך הסכימו להקל כרי"ף מטעם "עת לעשות לה'", וכ"כ אדה"ז בשו"ע או"ח רפד, ד עיי"ש. וראוי לציין שהיתר הכתיבה מתרחב כאן אע"פ שזה לא נראה חשש גדול ש"תשתכח תורה מישראל", אלא יותר עניין של נוחות יחסית. ומכאן ש"עת לעשות לה'" מתרחב גם במקום שאינו ממש הכרחי.

[מו]. כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"ב ה"ד: "שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

[מז]. אמנם ביומא סט ע"א מובא פסוק זה כדי להסביר איך יצא שמעון הצדיק עם בגדי כהונה לקראת אלכסנדר מוקדון. וכן לפי פירוש רש"י בברכות סד ע"א, דורשים את "הפרו תורתך" על הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל. וראה שו"ת ארץ צבי (פרומר) סי' כ, שביאר באופן אחר מדוע נקטו לשון "הפרו תורתך" בהקשר לכתיבת התורה דוקא.

[מח]. וכדברי הרמב"ם המובאים בהערות לעיל, שמדמה הוראת שעה לחתיכת איבר להצלת הגוף.

[מט] כמו שכתב השל"ה (מסכת שבועות, תורה אור, אות קפג, בהגה): "ואפילו עתה שנתנה התורה שבע"פ לכתוב משום 'עת לעשות לה'', נתן הקדוש ברוך הוא שנאה בלב האומות שאינם חפצים בהעתקת תורה שבע"פ, ואז ישארו הסימנים בידינו, ברוך הוא וברוך שמו".

[נ]. כך מתבארת שיטת הרמב"ם, שלא כדברי הסמ"ג (שהובאו בהערות לעיל) שכתיבת התורה שבע"פ נעשתה דוקא לאחר האיסלאם. אך לפי הרמב"ם ברור שאין לחשוש כלל מהמוסלמים שהרי הם אינם מודים כלל בקדושת התורה שבכתב, כדברי הרמב"ם בתשובה (סי' קמט וסי' תמח), וכל שכן שאין לחוש שיעסקו בתורה שבע"פ לאחר שתכתב (ששכלה רחוק מהם).

[נא]. פתח עינים ב"מ לג. וראה גם דברי החיד"א בספרו שמחת הרגל (לימוד ב, עמ' 10 בדפוס פיעטרקוב תרס"ט) "ואף כי נכתבה המשנה כל הברייתות והתלמוד היה על פה ואשר נשאו לבו ללמוד היה מוכרח יום ולילה לחזור על לימודו תדיר ולא פסיק שלא ישכח, ועסק התורה ללמוד בפה תדיר היה להם לעזר ולהועיל והיו קדושים ממש כמפורסם בתלמוד". וראה בספר יד דוד על הגמרא גיטין ס, א, שרצה לפרש שרבה ורב יוסף שאסרו לקרוא בספר אפטרתא גם הם סברו את עיקר ההיתר של כתיבה משום "עת לעשות לה'" אבל סברו שזהו היתר מצומצם במקום הצורך, ואילו מסקנת הגמרא לפי רבי יוחנן וריש לקיש שהדבר מותר ברווח, לא רק כשאי אפשר אחרת. החילוקים והמחלוקות הללו מובנים בפנימיות לפי המבואר בפנים שתחילה היה היתר הכתיבה בגדר "ממוצע" ועדיין לא היתר גמור ובשופי.

[נב]. ודוחק לומר שהרמב"ם כולל ב"כתבי הקדש" גם ספרי תורה שבע"פ. וכן מדברי המגיד משנה שם מוכח שהרמב"ם אינו מדבר על ספרי תורה שבע"פ.

[נג]. לכל זה ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך "כתבי הקדש".

[נד]. כמובא בטור וב"י ושו"ע או"ח שלד, יב. המקורות הראשונים להיתר זה (כמו שמביא הרמב"ן) הם מסכת סופרים (שיובא לקמן) והלכות גדולות, וכן המאירי מביא את ההיתר בשם גאונים.

[נה]. פי"ז משנה א (משנה י במהדורת היגר, והנוסח כאן מוגה ע"פ מהדורה זו).

[נו]. אכן, מדברי הרדב"ז בשו"ת ח"ד סי' רלב, נראה שהבין במסכת סופרים שהדבר נותר באיסורו לכתוב, ומכל מקום מצילין מפני הדליקה.

[נז]. וגם מסכת סופרים נערכה לאחר הגמרא, כדברי הרא"ש (הלכות ס"ת סי' יג) "מסכת סופרים נתחבר בדורות האחרונים ולא הובא מדבריו בתלמוד". וראה שם הגדולים לחיד"א, מערכת ספרים, ערך סופרים. אמנם הרמב"ן בחדושיו למגילה כא ע"ב, כתב שמסכת סופרים "היא גמרא ירושלמית ממנהגן של אבותינו", ונראה שזה לא כדברי הרא"ש.

[נח]. בהלכות פסח, מבואר בשו"ע אדה"ז תכט, ג, שתחילה היה הרב צריך לדרוש בציבור את הלכות החג, מה שאין כן היום שכל אחד יכול ללמוד בספר. ובהלכות תלמוד תורה, מבואר בשו"ע אדה"ז א, ו: "ובזמן הזה שכל התורה שבעל פה היא כתובה לפנינו א"צ לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ואזי יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים לידע כל ההלכות של תורה שבע"פ שהן פירוש התרי"ג מצות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן כאלו למדו המלמד. וכן כל התנ"ך ודרשות ההגדות", עיי"ש.

[נט]. ראה שו"ע אדה"ז או"ח רפד, ד. וראה לקוטי הלכות (לר' נתן מברסלב) הלכות יין נסך הלכה ג אות ו.

[ס]. כמה דוגמאות: א. לעניין פרנסה מדברי תורה, כפי שיבואר ב"מהפכה השניה". ב. לענין אמירת פסוקים בעל פה ("בן זוג" של כתיבת דברי תורה שבע"פ), כמו שהביא בבית יוסף סי' מט בשם הכלבו (ומקורו הראשון בראב"ן, שו"ת שבתחילת הספר סי' מב). ג. דברי הרמב"ם על בטול תפילת לחש (שו"ת סי' רנו). ד. ובבית יוסף או"ח סי' עה: "כתב המרדכי בשם רא"ם (יראים סי' שצב) הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה ובעוונותינו בין הגויים אנו יושבים ועת לעשות ליי' הפרו תורתך הילכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות".

[סא]. תוספתא שהובאה ברי"ף בבא בתרא ה ע"א, וברא"ש שם סי' כד. ולדעת הרמב"ם, שהמשנה נכתבה מתחילה, צריך עיון מדוע נאמר בתוספתא רק תנ"ך.

[סב]. לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 17. מובא בתרגום ב"שערי הלכה ומנהג" יו"ד עמ' שח, ומתוך דבריו: "שהענין ד'כתבו לכם' אינו עצם גדר המצוה, אלא חיוב פרטי בהמצוה מצות עשה מהתורה מיוחדת לעשות מעשה (כתיבה) שיהיה לו (ספר) תורה שבכתב וללמוד בתורה זו... ובזמן אמירת הציווי היה מעשה זה (כתיבה) קשור ואפשרי רק ע״י לימוד בס״ת, תורה שבכתב (כי ארי׳ הוא דרביע עלי׳, על הגברא – תושבע״פ הי׳ אסור אז בכתיבה, דברים שבע״פ אי אתה רשאי לכותבם). על ידי זה (ארי׳ דרביע) מתוסף דבר צדדי, שלא מחמת הענין דידן ד'למדה .. שימה בפיהם', אלא מפני הדינים דעשיית ספר – ספר תורה, צריך להיות שרטוט, לשמה, בכתב אשורי ובלשון הקודש, כתובה כולה וכו' – לכן בנוגע לפועל מוכרח להתקיים ה'כתבו לכם' ע״י כתיבה עם פרטי דינים הנ״ל. אבל  'האידנא' – כשמחמת 'עת לעשות לה׳ הפרו תורתך' כתבו גם תושבע״פ, והלימוד בכדי 'לידע פי׳ המצות והדינים על בוריים' אינו מס״ת, אלא מספרים כתובים של חומשי תורה משנה וגמרא ופירושיהן, אז המצוה ד'כתבו' (המעשה) קשורה עם ספרים אלו: ובהם אין דין שרטוט וכו', פרטי הדינים שישנם בס״ת, הרי בהתאם לזה בקיום המצוה על ידם צריך להיות ומספיק מעשה העושה אותן לספרים שעל ידם יכול להיות ולמדה שימה בפיהם מתוך הכתב".

[סג]. שו"ת חת"ס או"ח סי' רח. והיא היא דעת רבו של החת"ס, רבי נתן אדלר, כפי שמעיד ר' אהרן מרקוס (בסוף ספרו קסת הסופר, פירוש לשו"ת מן השמים): "ושמעתי מהגאון רבי שמעון סופר זצ"ל ששאל את אביו רבי משה סופר זלה"ה על מעלת רבו רבי נתן אדלר... ואמר לו בזה הלשון: אני אינני חסיד ואיני אוהב גוזמות, אך זה אומר לך כי השגת מורי למעלה ממלאך ושרף, וסיפר איך שלא כתב מעולם דבר מתורה שבע״פ, מפני שאמר כי לא התירו לכתוב אלא למי שתקפה עליו משנתו, אבל מי שלא שכח דבר אחד ממשנתו לעולם, עדיין האיסור הראשון עומד בתקפו, ואני לא שכחתי מעולם. ע״כ".

ויפה מפרש לפי זה הרב מרקוס (שם) את המשנה האחרונה במסכת ברכות "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם... ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה'" – שרבי רמז כאן על כתיבת המשנה משום עת לעשות לה', אבל רבי נתן בר פלוגתיה דרבי לא הסכים עמו ואמר שזה "הפרו תורתך", ואם תאמר שהשעה צריכה לכך, הרי "עת לעשות לה'", הוא ידאג לתיקון העת המיוחדת. כלומר, רבי נתן התנא הוא השורש לדעת רבי נתן אדלר! [והרב מרקוס מסביר זאת גם ע"פ דברי האר"י, ש'עת' היא המלכות, ומכוחה יש כח להפר את התורה בהוראת שעה, ואילו ר' נתן הוא מעל המלכות, מהתפארת ששם אין שכחה, עיי"ש. ולהוסיף שרבי נתן אדלר רומז למדת התפארת-רחמים, נשר המרחם על בניו, שהרי אדלר פירושו נשר.] וראה עוד על רבי נתן אדלר בממעין גנים ויקרא, מאמר "צום העשירי".

אך לעצם הנהגתו של ר"נ אדלר, כתב על זה ר' צדוק (מחשבות חרוץ טו): "וראיתי כתוב על שם חכם גדול אחד שלא כתב שום דבר מחידושיו באומרו כי לא הותר לו הכתיבה, כי הוא זוכר הכל ולא שכח שום דבר ממשנתו ומחידושיו מעודו, וטעה כפי מה שנתבאר כי אין כוונת הכתיבה לעצמו לבד רק לדורות הבאים". כן ראוי לציין שרבו השני של החת"ס, רבי פינחס הלוי הורוביץ, כתב דברי תורה בהרחבה בספריו הנפלאים – הפלאה, המקנה, פנים יפות – וכן נהג החת"ס אחריו. והנה בספר פנים יפות, שמות לד, כז, פירש שרבי נתן במשנה בא להוסיף על דברי רבי, שרבי קבע את המשניות בלשון קצרה, המתאימה להבנת אותו הדור, אך רבי נתן חשש גם לדורות הבאים – "הפרו תורתך" עכשיו על שם "עת לעשות לה'" בדור הבא – ולכן הרחיב את הביאור, כמו שרואים במסכת אבות דרבי נתן!

[סד]. פסחים נ, ב. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ה.

[סה]. כן כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' ב, עיי"ש. והרחיב בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' ע"ד), שם הביא מכמה אחרונים שחלקו על החת"ס, וכתב שהדבר תלוי בשאלה אם האיסור דאורייתא או דרבנן. שאם זה איסור דאורייתא אזי הוא לא פקע לגמרי אלא רק במה שנוגע ממש ל"עת לעשות לה'", כשכותב תורה לשמה ("לה'", לשם שמים), אבל אם כותב להגדיל שמו וכדו' חוזר האיסור. מה שאין כן אם האיסור דרבנן אזי הוא פקע לחלוטין, גם כשלא לומד לשמה (כלומר ש"עת לעשות גו'" הוא חד פעמי והאיסור בטל לגמרי). עכ"ד. אך יש להעיר שאין זה מוכרח: מצד אחד, גם אם האיסור הוא דרבנן ודאי לא ניחא לחכמים להתירו עבור אדם הלומד לא לשמה להגדיל שמו וכו'. מאידך, אין הכרח לפרש בכתוב "[עת לעשות] לה'" שהוא תנאי, שדוקא לימוד לשמה הותר, אלא כפשט הפסוק שבטול האיסור ("הפרו תורתך", איסור דאורייתא) הוא בשביל ה'.

[סו]. מקורו במגן אברהם סי' נ סק"ב שאמירת משניות ללא הבנה אינה נקראת לימוד, אלא שאדה"ז מחלק שזה דוקא בתורה שבע"פ. וראה הערות וציונים לשו"ע אדה"ז שם במהדורת הרב אשכנזי זצ"ל. ויש שהקשו על המג"א ואדה"ז ממה שנאמר בגמרא "לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר", ותירץ החיד"א בספר מראית העין (על הגמרא שם) שזה כשאין בידו להבין, ועוד כתב שדי הפירוש המלים. וראה עוד: ילקוט יוסף סי' מז הערה יז. כתב-העת קול התורה גליון ס' עמ' קסד. ספר יאיר נתיב לרבי יצחק אלפיה עמ' לד (בספר זה מאריך במעלת הלימוד בגירסה).

ועוד העירו שהמהר"ל בספר גבורות ה' פרק סב כתב "בתלמוד תורה אנו מברכין לעסוק בדברי תורה שכל עסק שיש בו בתלמוד תורה הוא המצוה אף על גב שאינו מבין מה שאמר רק שגורס כך ואינו מבין הוי נמי מצוה לכן הברכה לעסוק בדברי תורה", ומשמע מדבריו שכן הוא גם בתורה שבע"פ. אלא שזו מחלוקת גדולה האם הנוסח הוא "לעסוק בדברי תורה" או "על דברי תורה" (כנוסח הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע. וכן נוסח אדה"ז בסדור), וגם בנוסח "לעסוק בדברי תורה" נראה מדברי הפוסקים שהכוונה לעמל התורה בהבנה (ראה למשל ט"ז או"ח סי' מט סק"א).

[סז]. ועוד, גם כאשר הרמב"ם מתאר את המצב לפני כתיבת התורה שבע"פ (שהיו רק כותבים לעצמם), הוא אינו אומר בפירוש שהיה איסור בכתיבה (אלא רק שבפועל לא כתבו), ומשמע מדבריו שהכל הוא תהליך חיובי. בהקשר זה, ראוי לציין שהרמב"ם ראה את ספרו הגדול כמו "מהדורה חדשה" של המשנה, ולא לחנם הוא מזדהה כל כך עם דמותו של רבינו הקדוש, וכפי שכתב בסוף ההקדמה שספרו הוא "מקבץ לתורה שבעל פה כולה" ולכן הוא קרא לו "משנה תורה", "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" (משנה תורה במקום משנה)! וכן לשון הרמב"ם היא לשון המשנה, כמו שכתב הרמב"ם עצמו בהקדמה לספר המצוות (וכמו שכתב הכס"מ על הקדמת הרמב"ם שם). אלא שאחרים מגדולי ישראל חלקו על הרמב"ם, כמו השגת הראב"ד החריפה שם (וראה כס"מ שם, ובהלכות ת"ת לאדה"ז פ"ב בקו"א אות א, ודברי ר"י קפאח בהקדמה למהדורתו עמ' יח), וכן שם הספר "משנה תורה" לא התקבל בישראל אלא "היד החזקה" (וראה עוד בדברי הרב קפאח שם, עמ' כב-כג, שטעמו של הרמב"ם שלא הביא אלא דינים המפורשים בתלמוד הוא כיון שחשש ל"דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב", ולכן לא הביא אלא מה שכבר נזכר במקורות העתיקים לפניו).

[סח]. "נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבע"פ. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם".

[סט]. גיטין נט ע"א: "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד... מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד [חתימת המשנה וחתימת התלמוד]".

[ע]. חגיגה יד ע"א. ובתוס' ב"ק צד ע"ב: "לפי שהמשניות היו קודם רבי אלא שרבי סדרם". והאריכו בזה בספרי הכללים, והוכיחו זאת מעוד מקומות רבים, למשל: המשנה בתחילת פסחים "ולמה אמרו שתי שורות במרתף" דהיינו "לשון משנה שקודם רבי היא, ששם היו שונים שתי שורות במרתף" (של"ה, כללי התלמוד, כלל רבי, צט). וכן המשנה האחרונה במסכת כלים "אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה", והרי רבי יוסי קדם לרבי וכבר אז היתה סדורה מסכת כלים (ראה שם בתפא"י, בועז אות ב). וראה באריכות ב'יסוד המשנה ועריכתה' הנ"ל.

ובירושלמי פאה פ"ב ה"ד "כמה הלכות נאמרו לו למשה מסיני וכולן משוקעות במשנה", וראה 'הון עשיר' על פאה ו, א, שהרחיב בזה.

[עא]. ומצאנו שכתב כך הראי"ה קוק בקובץ 'עיטור סופרים' א (בהקדמתו הנקראת 'שער הסופר'), ונעתיק מדבריו: "לא היה אפשר בעולם להעשות דבר גדול כזה כי אם ע"י קיבוץ חכמים רבים, אשר בכל לבבם ונפשם נתונים המה לבקר בהיכל תוה"ק ולחזות בנעמה, על ידי רב גדול ותלמידים המחדדים זה את זה בהלכה... שאין התורה נקנית אלא בחבורה, על כן הזהירו חז"ל הוי גולה למקום תורה, ולגדולי העם קראו בחיל 'העמידו תלמידי הרבה', 'מרבה ישיבה מרבה חכמה'. כי להעמיד ולהקים עולה של תורה מוכרח הדבר שיהיו רבים מתאספים... לכן כאשר מאת ה' היתה זאת... היתה זאת עצת ה' איך לסבב פני הדברים שרבים מאנשי המופת גדולי חכמי ישראל יהיו תמיד בכל דור לאגודה אחת שעל ידם יתלבנו הדברים הנעלמים, וכאשר התורה היתה חביבה מאד על לומדיה, וכל אשר פנה ושת אל התורה פניו מאס בכל מחמדי העולם... וחפצו לא היה כי אם להביט נפלאות מתורת ה', ואם סוגרו ממנו דלתות שערי תורה מבוא בחדרי הבנתה לא חשך כל עמל וטורח מנפשו לנוד בארץ מרחקים... ולבוא למקום תורה... וכאשר אחד באחד יגשו נקיי דעת וגדולי דעה כאלה, כביר מצוה ידם לחקור לכל תכלית, והמה אבות העולם... ומי פעל כל זאת? מי נתן כח לתשוקה הגדולה שהיתה אז בלבות תלמידי חכמים להמית עצמם באהלה של תורה? שתצא לפעולה רבה כזו שיבואו כולם לכלל חבורות כוללות מרכזיות? לדעתי, הגורם הגדול היה בזה איסור כתיבת תורה שבע"פ שהיא עיקר חכמת התורה ואמיתת ידיעתה. כי אם היה גם אז חזון ספרים נפרץ, וכל חכם היה כותב הגות לבו על ספרו, היו אז רבים אשר היו משברים צמאם כל אחד על מקומו ע"י קריאת הספרים. ואם אמנם יודעים היו את התורה, אבל לא היתה סיבה מוצאת להעשות ועדים כוללים שיהיה עז בידם לחוקק הלכות קבועות לדורות... איסור כתיבת הספרים היה סיבה גדולה שלא היו חושקי תורה יכולים למצוא מקום להשקיט רעבון נפשם המשכלת כי אם ע"י גלות למקום תורה ומזה נתהוו הועדים. על כן כאשר במשך שני הדורות האחרונים [של התנאים] אשר כבה נר החכמה ולומדי תורה לשמה בעוה"ר מעטו מאד.... אז רועי ישראל בהתבוננם על כל אלה חרדה לבשו, שלא תהפך חלילה איסור כתיבת הספרים לרועץ להאומה בכללה.... ובחכמתם הרבה הקדימו רפואה למכה... פנו אל הספרות לעזרה. ראו כי עת לעשות לה', ותחת האיסור אשר רבץ על כתיבת ספרים, נכנסה בגבול מצוה רבה ונכבדת מאד... ומני אז נעשתה הספרות למגדל עז וחומה בצורה לתורתינו הקדושה אשר תמלא לנו כמעט בחסד ה' חסרון הועדים הכוללים והישיבות הגדולות".

[עב]. לקוטי תורה לאר"י ספר שמואל. הובא והתבאר בשיעור ז' מנחם אב תשע"ו.

[עג] ראה למשל מלבי"ם תהלים קמה, ד: "כל שיוסיפו דור ודור לעיין במעשי ה' ובסתרי הטבע, יכירו בם חכמות ופליאות שהיו נעלמים מראשונים, וישבחו את מעשיו שיוסיפו בטובם חכמתם על מה שהיו עד הנה, עד שכל דור הבא יראה שדור הקודם לא הבין את מעשה ה' כראוי".

[עד]. שבת לב, א. ובתענית כט, א: "מגלגלין זכות ליום זכאי". ורמז: דור זכאי = אברהם, "אברהם התחיל להאיר" אור חדש, וכן בכל דור זכאי יש גילוי של אור חדש.

[עה] וראה דברי הכסף משנה בהלכות ממרים פ"ב ה"ב, על דברי הראב"ד שריב"ז לא היה גדול ממתקני התקנה שלפניו: "קושית הראב"ד איני מכיר דמי אמר לו שריב"ז לא היה גדול כראשונים?... ואל יקשה בעיניך היאך אחרונים גדולים מהראשונים...", עיי"ש.

[עו]. ראה למשל את הדברים החריפים שנאמרו על עמי הארץ בפסחים מט ע"ב. וראה בבא בתרא ח ע"א שרבי הצטער שנתן פתו לעם הארץ, עיי"ש.

[עז]. איכה רבה ב, ב.

[עח]. ראה במיוחד רמב"ם הל' מטמאי משכב ומושב פ"י ואילך. ורמז נאה: ברמב"ם שם מבואר שיש שלשה גדרים עם הארץ, חבר, תלמיד חכמים והנה שלשת אלו יחד עולים ג"פ עם הארץ (כאשר עם הארץ עולה ז"פ חן, כח במשולש).

[עט]. ראה נדה ו ע"ב "חבריא מדכן בגלילא". רא"ש חולין פ"ח סי' ד. משנה למלך הלכות אבל פ"ג ה"א.

[פ]. כמו שהמושגים "כתיבה" ו"חתימה" באים יחד בכמה מקומות, "כתיבה וחתימה טובה"! וברמז: כתיבה ועוד חתימה עולים יחד מספר מושלם, 900, 30 ברבוע (סוד "הלב היהודי", שתי אותיות למ"ד זו מול זו).

[פא]. הסבר זה לקוח מדברי הרב משה שמואל גלאזנר, בהקדמה לספרו 'דור רביעי' על מסכת חולין, והנה חלק מדבריו הנחמדים: "דהנה החילוק הגדול והנגלה לעין כל שבין תורה שבכתב לתורה שבע"פ הוא כי תורה שבכתב נמסרה למשה מלה במלה, מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', ותורה שבע"פ נמסר לו הענין, ולא המלות... והנה כל ענין הנמסר על פה, בטבעו מונח שישונה בהבנתו מאיש לאיש, דכל אחד מכניס בו מעט מהשגתו והבנתו הפרטית... ומעתה מי שאינו רוצה לעקם האמת, יגיע להחלטה, שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, חוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זח נבין נצחיות חתורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמיי והמוסרי דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים... שהיא חכמה נפלאה מחכמת התורה, שמסרה לחכמי כל דור ודור פירוש התורה, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, והיא היא נצחיותה... דאף על פי שנמסר למשה מסיני תורה שבע"פ, כיון דלא נמסרו המלות אלא הענין, ולא נתנו לכתוב, זאת מורה שרצון המצוה יתברך היה, שלא לעשות קיום לדורות לפירוש התורה, למען לא יבא סתירה גלויה בין החיים ובין התורה, וזה הוא מה שתירץ הש״ס [בעירובין] על הקושיה, אם יש ממש בתורה שבע"פ למה לא נכתבו, ותירץ, משום עשות ספרים הרבה אין קץ, רצה לומר דהיה מוכרח לכתוב לכל זמן וזמן פירוש חדש משונה מכפי שהיה לפנים, כפי צורך המקום והזמן [וזה 'אין קץ']... והן הן דברי הרמב״ם שהעתקתי למעלה [הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ב], דסבירא ליה דכל בית דין בדורו אף שאינו גדול מן הקדום אלא קטן ממנו, יוכל לחלק ולפרש ולדרוש הכתובים כפי הבנתם ועל פי הכללים המוסכמים בין החכמים, שנמסרו למשה מסיני... ואפילו בית דין של יהושע הוה מצי לחלוק על בית דין של משה רבנו בפירוש התורח וחדרשות. אמנם זאת כתב הרמב״ם מעיקר הדין... והיא באמת הלכתא למשיחא, שאם במהרה יבנה בית המקדש ושבו בנים לגבולם ותוחזר עטרה ליושנה, להיות תורה שבע"פ רק על פה ויהיה אסור בכתב. כי זאת שימסר פירוש חתורח לחכמי דור ודור מבלי שיצרכו להשגיח על פירושי בתי דינים הקודמים תלוי בזה, שתורה שבע"פ לא נכתבה ולא נעשה לה קיום בעט ברזל. אבל מעת אשר רבנו חקדוש וחכמי דורו עקרו את האיסור דדברים שעל פה אסור לכתבם, פשיטא שאסור לן לחלוק על מה שקבעו דורות שלפנינו בכתב, למען יעמדו ימים רבים, כי זאת היתה כוונת היתר הכתיבה לחסום את הדרך בעד הדורות הבאים לחלוק על הראשונים שקודמים. ורק בזה נבין הרעש הגדול שהיה בהיתר כתיבה זו... ולמה הרעישו כל כך על היתר כתיבה? אבל הדבר מובן על פי מה שכתבנו למעלה, דהאי היתר כתיבה אינו כשאר מצוה או לאו שעקרו, אלא על ידי היתר כתיבה עשו מתורה שבע"פ תורה שבכתב, דהיינו שאסרו ידי הבית דין הבאים אחריהם, שלא לחלוק על דרשתם והכרעתם, רק לפרש דבריהם, כמו שמפרשין תורה שבכתב".

אמנם, מה שכתב שלעתיד יחזור האיסור למקומו, יש לפקפק בזה הרבה, במיוחד לפי דברי ר' צדוק הכהן שיובאו לקמן שלאחר שחכמים התירו לכתוב נפעל שינוי לטובה בעולם שקדושת התורה שבעל פה נתפסת בכתב. וכן מבואר שהלכות של תורה שבעל פה הם דבר נצחי, כדברי הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הי"ח) "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם", וכמבואר בעומק בחסידות (תו"א מגילת אסתר צ, ד. צד, ב), וממילא נראה שכתיבת ההלכות תמשיך להיות בספר (וראה גם דברי הרב שטרנבוך שליט"א בהקדמת ספר מועדים וזמנים שדן מה יהיה בביאת המשיח בב"א).

[פב]. ר' צדוק סובר שהכתיבה נעשתה לאחר חתימת התלמוד, כפי שהוא כותב בתוך דבריו שם (שהשמטנו כאן).

[פג]. לפי זוהר ח"ג קכד, ב. וראה דבריו הנמרצים של רבינו חיים ויטל בהקדמה לעץ חיים. וכן מה שנלקט מדברי הרבי בספר שלחן מנחם יו"ד סימן פב.

[פד]. נמצא שבמושג התמציתי מדובר על: תורה כתב פה שעולה 1118 = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד! ר"ת תורה כתב פה הן תכף (תכף ומיד) = 500 = פרו ורבו, לקיים "פרו ורבו" בדברי תורה, ע"י הפריה בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ (זיווג או"א). הערך של שאר האותיות, 618, הוא מספר היחס של "חתך זהב".

[פה]. שמות רבה מו, א. וראה נדרים לח ע"א, שפלפולה של תורה (עיקר תורה שבע"פ) ניתן תחילה רק למשה ולזרעו והוא נהג טובת עין ומסרה לכל ישראל.

זרעו של משה מיוחס בדברי הימים (דהי"א כג, יד-יז): "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי. בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ. וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה". בפסוקים מנויים חמשה שמות: משה, גרשום, אליעזר, שבואל, רחביה = 1776 = מח פעמים הבל (סוד הבל דתורה שבעל פה, כמבואר בפנים). והנה, משה אליעזר רחביה = 888 = גרשום שבואל! מספר זה עולה גם משה גרשם (כפי הכתיב בתורה, חסר ו), ששמותיהם עולים היפוך ספרות – 345 (משה) 543 (גרשם, העולה גם "אהיה אשר אהיה") – כנודע.

רק הפסוק האחרון, "ויהיו [= הבל] בני אליעזר רחביה הראש ולא היו לאליעזר בנים אחרים ובני רחביה רבו למעלה" (הרומז לריבוי והתרחבות התורה שבעל פה עד ל"ועלמות אין מספר" בהלכותיה; רחביה = יה ברבוע ו"ובני רחביה רבו למעלה" = הוי' ברבוע) = 2590 = 70 (סוד "שבעים פנים לתורה", שבעים פני התורה שבעל פה בפירוש התורה שבכתב) פעמים הבל (ויהיו)! רק הפסוק הראשון, "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי" = 1600 = 40 ברבוע, סוד "ארבעים ויום וארבעים לילה" בהם נתנו שתי התורות גם יחד, התורה שבכתב (ביום) והתורה שבעל פה (בלילה).

[בכל ארבעת הפסוקים יש 30 תבות ו-128 (רבוע כפול של 8) אותיות. רק הפסוק השני, "בני משה גרשום ואליעזר", עולה 1280. התבות הראשונות של ארבעת הפסוקים עולות 512, רבוע כפול של 16, כך שממוצע כל אחת מהן הוא 128. כשמוסיפים גם את התבות האחרונות מקבלים 1568, רבוע כפול של 28. רק הטיות המלה בן – בניו בני בני בני בנים ובני = משיח בן דוד.]

[פו]. בראשית רבה כ, יב.

[פז]. כנודע (בריבוי מקומות בכתבי האריז"ל ויסודו בתקו"ז סט) ש-משה ר"ת משה שת הבל (סדר גלגוליו למפרע),

[פח]. ראה שו"ע יו"ד רעד, ז: "ספר [תורה] המנוקד פסול". ובשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרמג (אלף סח): "ומסר הנקודות והטעמים כשאר תורה שבעל פה שהיא פירוש לתורה שבכתב כן הנקודות והטעמים הם פירוש לתורה שבכתב". דווקא בסוד טנת"א (הרמוז בפסוק "ושמת בטנא") רואים כי שרש התורה שבעל פה (טעמים-נקודות-תגין) – כפי שהוא נכלל בתורה שבכתב – הוא למעלה ממה שנתפס בתורה שבכתב (המלכות, תמונות האותיות בלבד). רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה (בדוגמת משה רבינו בתורה שבכתב), דרש את תגי האותיות ומשיח עתיד לדרוש טעמי תורה.

[פט]. ראה של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות יג ואילך.

[צ]. ועוד: תורה תרגום = 1260, כח פעמים מה (חכמה – כח מה, "אורייתא מחכמה נפקת"). 1260 היינו צורת ה'יהלום' של 35, מילוי יה (יוד הי) – י, חכמה, תורה; ה, בינה, תרגום. יוד הי אותיות יהודי (במושגי הקבלה: יוד הי היינו שם המוחין דעב סג).

[צא]. במושגי הקבלה, בינה הקשורה לדעת היינו פה דתבונה, ומשם יוצאים ז' הבלים של בריאת העולם, שרש תורה שבע"פ (הבל פה). בריאת העולם מתחדשת בכל יום תמיד, וכן תורה שבע"פ מתחדשת בכל יום ובכל רגע, ולכן היה אסור לכתוב אותה ולקבוע בה מסמרות.

[צב]. יש גם "ספר" של החכמה, הנקרא "ספר תורה שבהיכל" – סוד יסוד אבא ("ספר תורה") הנכנס ביסוד אמא ("היכל") – בו ה"ספר" הוא אכן התורה שבכתב, אך ה"ספר" הנזכר בספר יצירה היינו כתיבת הסיפור שבעל פה בספר, ה"ספר" שבאמא מצד עצמה, ולא ה"ספר" שנכנס בה מאבא.

[צג]. לעומת סוד התורה שבעל פה שבישראל (= בינה דעת) התורה שבכתב שייכת לחכמה ("אורייתא מחכמה נפקת") והיא דבר הוי', בסוד "הוי' בחכמה". כשם שעל תורה שבעל פה נאמר "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" כך על תורה שבכתב נאמר "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה", והיינו "יראת הוי'" דווקא.

[צד]. מגלה עמוקות אופן קפו. והנה, אדמו"ר הזקן מסביר (לקו"ת בהר מא, ב; מג, ד) ששים רבוא אותיות לתורה יש רק בצירוף (חלק מ)הנקודות – שהרי אותיות גלויות יש קצת יותר משלשים רבוא – והיינו שרש התורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב (כנ"ל בפנים ובהערה ה).

[צה].  רש"י שבת ו ע"ב (וראה הגהות מהר"ץ חיות שם). וראה רש"י שבת יג ע" ד"ה מגילת תענית: "לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין, דאסור לכתבם, וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית, לכך נקרא 'מגלה', שכתוב במגלת ספר". ובעירובין סב ע"ב כתב רש"י (ד"ה כגון מגלת תענית): "להכי נקט מגילת תענית, שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית, ולהכי קרי לה 'מגלה'" (ויש לפרש בדבריו "שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת" – היינו בצורה שמיועדת לרבים, שמגילת תענית בלבד היו כותבין לרבים, אבל באמת היו עוד מגילות (מגילת סתרים) ודברי זכרון ליחידים שהיו מצניעים אותם).

וראה דברי רבינו פרץ בהגהות הסמ"ק שהביא הבית יוסף (או"ח תקמה, ט): "מצאתי כתוב דמותר לכתוב חידושין בחולו של מועד ונראה לי ראיה מהא דפריך בפרק ב' דתמורה והא אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה וכו' דילמא מילתא חדתא שאני פירוש דבר חדש וירא שמא ישכחנו, אלמא דאפילו בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר של חידוש. גם בחולו של מועד נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם חדשים אצלו וירא שמא ישכחם". והנצי"ב ב'קדמת העמק' כתב אף יותר מזה, שהיה חיוב לכתוב חידושים.

[צו]. וראה בפירוש ר"י פערלא לסהמ"צ של רס"ג, מצוות יד-טו, שרס"ג מונה שתי מצוות בתלמוד תורה, ללמוד וללמד, משא"כ הרמב"ם מונה מצוה אחת. והבה"ג מונה שלש מצוות, ללמוד, ללמד לבנים מ"ולמדתם", וללמד לתלמידים מ"ושננתם", ואכמ"ל.

[צז]. כל זה בסוגיא בגיטין ס ע"א-ב. ולא כמו שכתב מהר"ץ חיות שם.

[צח]. מורה נבוכים ח"א פע"א (בהמשך לדבריו שהובאו לעיל): "ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם, מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד, קל וחומר לחבר ספר בדבר מסתרי תורה הללו שיימסר לכל אדם. אלא היו נמסרים מיחידי סגולה ליחידי סגולה, כמו שביארתי לך באמרם 'אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו''".

[צט]. אמנם מתי ואיך בדיוק התחברו כל ספרי הקבלה והסוד, זה עצמו מעין סוד שאינו גלוי. רק נציין כמה משמות הספרים שנחשבים לקדומים ביותר: ספר יצירה, ספר הבהיר, ספרא דצניעותא, ספר היכלות, שיעור קומה, ספר רזיאל, ועוד. ונראה שהם היו ספרים כתובים, ולא רק מסורת בעל פה, וכמו שכתוב בזוהר שרבי אבא היה כותב את דברי רשב"י (וראה הקדמת מוהר"ח מוואלוזין לספרא דצניעותא עם פירוש הגר"א, שספד"צ הוא מעין משנה ושאר הספרים הם כברייתות וגמרא). ואכמ"ל.

[ק]. שו"ת ח"ד סי' רלב (אלף שג). ומתוך דבריו שם, בביאור דעת רבי יהושע בן לוי: "בימי רבי התירו לכתוב המשנה משום עת לעשות לה' וגומר. והאגדה נשארה באיסורה כאשר בתחלה שלא נתנה להכתב", ומסביר שזה מפני שאי אפשר לעמוד על הסוד הנסתר באגדה אלא כשהדברים נמסרים מפה אל פה, ולכן "לא ניתנה אגדה ליכתב עד זמנו של רבינא ורב אשי וכתבוהו משום עת לעשות לה' וכו' כשאר תורה שבעל פה. ולא כתבוה ספר באנפי נפשיה אלא מאמרים מפוזרים בגמרא כדי שמי שאין יודע סוד המאמר יסתפק בסיפור האגדה וינוח שכלו מעט מפלפול הגמרא. ומי שיבין סוד המאמר על ידי כך יזכור הסוד אשר בו ויתבונן עליו".

[קא]. כדברי הרדב"ז הנ"ל. ואלו דברי הרמח"ל ב'מאמר על ההגדות': "והנה כבר ידעת שמה שהביא לחז"ל לכתוב דברי התורה שבעל פה אחר היות המקובל אצלם שדברים שבעל פה אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדיעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות וחליפות הזמנים, והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת, ונמצאת התורה משתכחת. על כן בחרו משום עת לעשות לה', לחקוק בספר פירוש המצות כלו, למען ישאר קיים כל הימים, והוא כלל המשנה והגמרא. והנה התבוננו עוד וראו שבחששא זאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלקיות, אך אין התיקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות, וזה כי ביאורי המצות והדינין אין היזק כלל אם יכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות, ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו ביד אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאד ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתים היקרים לשיבושים ודיעות רעות. על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההם, ומי שלא נמסרו לו המפתחות יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאלו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלה השאירום בידי תלמידיהם שקבלום מידם, ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרום אלא לתלמידיהם אחרים הגונים כהם, וכן מדור אל דור. והמה הזהירו וכן צוו לכל משכיל ומלמד שיהיה מזהיר ומכריז לכל, שדברי חכמים וחידותיהם צריכים למוד, ושכל הקרוב להם ואין המפתחות בידו אינו אלא רוצה ליכשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבא איש ויעפיל ליכנם בם והמפתחות אינם בידו, וכשל אחור ונשבר, הנה דמו בראשו יהיה והם את נפשם הצילו".

[קב]. וראה בספר 'קדמות ספר הזוהר' לרבי דוד לוריא, ובמאמר 'זהר הרקיע' שנדפס בסופו מאת הרב ליינער (בהוצאת נצח, ניו יורק תשי"א).

[קג]. לקו"ת פרשת ויקרא ה, ג.

[קד]. הקדמה ללקוטי מוהר"ן.

[קה]. ובזה גופא יש שתי גישות עיקריות בחסידות: בדרך צדיקי פולין שבכוח הצדיק לא תשכח התורה מפי התלמידים, "וצדיק באמנותו יְחַיֵה [אחרים]", ואילו בדרך חסידות חב"ד צריך להיות "עבודה בכח עצמו", ומכל מקום גם זה מכח הההתקשרות לצדיק.

[קו]. התוי"ט פירש שרבי נתן לא חולק על התנא שלפניו. ואחרים פירשו שיש נפק"מ בין הדעות: ראה תפא"י, הון עשיר, ומה שהובא לעיל בשם הפנים יפות ור' אהרן מרקוס.

[קז]. וכן בגמרא סג ע"א "מסיפיה לרישה מדריש, הפרו תורתך משום עת לעשות לה'", פירש רש"י "הפרו תורתו, עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה" – הרי ש"הפרו תורתך" נדרש גם לדבר שהוא איסור גמור, ומה שדייק כאן "דבר הנראה אסור" זה מפני ששאילת שלום עצמה רק נראית כאיסור (וכן פירש בשו"ת גינת ורדים או"ח ב, כו).

מכל מקום, הרבי מליובאוויטש (לקו"ש חי"ב עמ' 90 הערה 41) מבאר שרבינו הקדוש (בכתבו את המשנה) פירש שהפסוק "הפרו תורתך" מדבר בעיקר על כתיבת התורה שבע"פ, ולא על הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל, שאם כך היה צ"ל "הפרו מצוותיך".

[קח]. וראה באורך בספר לב לדעת, ביאור ח ל"פרק בעבודת ה'" (עמ' מד ואילך).

[קט]. ליתר דיוק יש לפרש: "לכל זמן" היינו יסוד דכורא, לכל = יסוד. "ועת לכל חפץ" יסוד נוקבא, "חפצי בה".

[קי]. עת ר"ת עולת תמיד, עלית (ה)תחתון.

[קיא]. ראה בספר אותיות לשון הקדש, אות א.

[קיב]. ראה 'שעשועים יום יום' לפרשת ואתחנן.

[קיג]. ראה פלה"ר שה"ש ד"ה "גן נעול".