בע"ה

קטנות וגדלות בשפלות ובטול

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שתי מדרגות קטנות

בקבלת האריז"ל מוסבר כי התפתחות שלמה של כל פרצוף מתחוללת בכללות בארבעה שלבים: קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב'.

תיאור לחוית הקטנות בנפש ניתן למצוא בתורה בפרשת המרגלים, כאשר אומרים המרגלים "[ושם ראינו את הנפילים בני ענק...] ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"[ב] (ואף ששם מדובר בקטנות שלילית, קטנות של שקר שגרמה לבכיה לדורות ועכבה את עם ישראל במדבר ארבעים שנה, עד למעבר מדור של קטנות לדור של גדלות, ניתן ללמוד ממנה על חוית הקטנות בנפש).

חוית "ונהי בעינינו כחגבים" מתארת את קטנות המרגלים בעיני עצמם, אך מנין ידעו ש"וכן היינו בעיניהם"? מפרש רש"י: "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים". מדוע מחליף רש"י את ה"חגבים" המוזכרים בפסוק ב"נמלים"? יש כאן רמז כי תיאור הקטנות של המרגלים מתחלק בעצמו לשתי מדרגות – "ונהי בעינינו כחגבים" (קטנים) ויתר על כן "וכן היינו בעיניהם" (כנמלים, הקטנות מן החגבים) – אותן ניתן להקביל לקטנות א' וקטנות ב'.

שפלות בדעת תחתון ושפלות בדעת עליון

מהו ההבדל בין שתי מדרגות הקטנות? את ההשוואה בין נפילים בני ענק לקטנים-בעיניהם המודדים עצמם ביחס אליהם ניתן להמחיש משני כיוונים:

אדם העומד ליד גורד שחקים ומסתכל כלפי מעלה מרגיש עד כמה הוא קטן ביחס לגובה הבנין שלידו. הוא לא נתפס בעיני עצמו כקטן יותר מגודלו הרגיל, אך הוא מודע לכך שביחס לעולם הגדול שסביבו הוא זעיר ובלתי-חשוב. על חויה זו אומרים המרגלים "ונהי בעינינו כחגבים".

אכן, למי שנמצא במרומי גורד השחקים ומביט על האנשים שברחוב הם נראים כנמלים מתרוצצות – בעיניו שלו הם באמת נראים קטנים הרבה יותר מגודלם הרגיל והטבעי של אנשים (ולא רק בהשוואה לבנינים שלצדם). כאשר מי שנמצא למטה תופס כיצד הוא נראה זעיר בעיני המתבונן בו מראש המגדל הוא חווה קטנות עמוקה הרבה יותר. על חוית הקטנות הזו אומרים המרגלים "וכן היינו בעיניהם", "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים".

היחס בין שתי מדרגות הקטנות הללו הוא כיחס בין "דעת תחתון" ל"דעת עליון": "דעת תחתון" היא מבט מלמטה למעלה, בו נתפסים התחתונים כ'יש' והעליונים כ'אין', אלא שהיש עצמו (שנותר בגודלו הטבעי) מודע לקטנותו ביחס לאין המהווה אותו. לעומתה, "דעת עליון" היא מבט מלמעלה למטה, כאשר העליונים נתפסים כ'יש' ומציאות אמתית והתחתונים כ'אין' זעיר וחסר-משמעות מנקודת המבט של העליונים (על דרך ביאור אדמו"ר הזקן[ג] למדרגת משה רבינו "ותמֻנת הוי' יביט"[ד], שמשה זכה לראות את העולם מנקודת מבטו של ה', כפי שתמונת העולם מצטיירת בעיני ה').

המעבר בין שתי נקודות המבט הוא-הוא המעבר מקטנות א' לקטנות ב', אך שתיהן עדיין מדרגות של קטנות – מדרגות בהן האדם הוא מציאות קיימת לכשעצמו ("יש ודבר נפרד בעיני עצמו"), אלא שהוא מודע לקטנותו ושפלותו.

גדלות א' וגדלות ב' – בטול היש ובטול במציאות

"שפלות ובטול עצמי המה המהוים את מציאות האדם המתוקן"[ה], ואם שתי מדרגות הקטנות הן שתי מדרגות של שפלות – שתי מדרגות של מדידה-עצמית הממחישה את קטנות האדם – מתבקש להסביר את שתי מדרגות הגדלות כשתי מדרגות של בטול המבוארות בחסידות:

גדלות א' היא בטול היש – כאשר הקטן אינו עסוק במדידת עצמו ביחס לעליון, אלא מכיר שעליו לבטל את עצמו ביחס לעליון, בהרגישו כיצד הוא מהווה אותו בכל רגע יש מאין (ואף שהעליון אינו מוחשי לו עד כדי שמציאותו שלו נעלמת, אלא מוכר לו רק ב"ידיעת המציאות", הרי הוא מבטל את עצמו ביחס אליו ומתמסר אליו ככל יכולתו).

גדלות ב' היא כבר בטול במציאות – כאשר התחתון חווה באופן מוחלט את מציאות העליון, ב"ראית המהות" ממש, עד שאין לו כל מציאות נפרדת.

שפלות עם רוממות

החידוש העיקרי הוא דווקא דרגת קטנות ב' – המעבר ההכרחי מגדלות א' לגדלות ב' – שפלות אישית של התחתון כשהוא תופס את עצמו בעיני "דעת עליון", ה"נמלים" שמסתתרות ב"וכן היינו בעיניהם" ומתחדשות ביחס לקטנות המפורשת של "ונהי בעינינו כחגבים".

השפלות הראשונה, קטנות א', היא השפלות הנקוטה בספרי המוסר – "שפלות האדם" ביחס ל"רוממות א-ל". שפלות זו נדרשת והכרחית כתשתית העבודה, כהכנה לפניה אל ה' – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"[ו] (ופרש רש"י "הכנעה") – אך בעת העיסוק ב"רוממות א-ל", בתוך התפלה עצמה, אין לה מקום[ז]. לעומתה, השפלות השניה, קטנות ב', היא החידוש האמתי של תורת החסידות בסוד השפלות.

לכן, לחד, גם מי שהורגל בשפלות של ספרי המוסר חש קושי עם תפיסת השפלות הזו, שאינה מניחה לאדם להישאר בגודלו הטבעי (ורק להרהר בקטנותו ביחס למי שגדול ממנו עד אין סוף) אלא היא מצמקת ומקטינה אותו ממציאותו הקודמת. אך לאידך, מכיון ששפלות זו אינה מסתפקת ב"דעת תחתון", אלא בלולה בה נקודת המבט של "דעת עליון" – לא בהזדהות עם העליונים (כפי שיש בבטול במציאות), אלא ביכולת להסתכל על עצמי כפי שמסתכלים עלי מלמעלה – יש לה מקום גם תוך כדי התפלה וההתבוננות ב"רוממות א-ל" (כנודע ששרש תפל מתחלף בשרש שפל – זו שפלות פלאית המתאימה לתפלה). היא אינה מעכירה או מבלבלת את גדלות המוחין, אלא מאפשרת מעבר ממדרגת גדלות מוחין אחת למדרגת גדלות נעלית ממנה באין ערוך.

דווקא תפלה זו, המורכבת משפלות ורוממות, היא התפלה הנושאת חן בעיני ה'. והרמז: שפלות-רוממות עולה חן פעמים הוי'[ח] (חן העולה משילוב שפלות חגבים-נמלים[ט]...).

"לך אל נמלה עצל"

ותוספת ביאור בחידוש זה:

בדרך כלל מוסבר[י] כי בעבודת הנפש הפנימית קטנות א' היא אמונה, בעוד שלבי הגדלות מכוונים כנגד הכרה בהירה יותר – גדלות א' בסוד ידיעת המציאות וגדלות ב' בסוד ראית המהות (כנזכר לעיל בהסבר שתי מדרגות הבטול). ביחס לאמונה של קטנות א', קטנות ב' היא סוד הבטחון (המושג הבא עם האמונה ומבטא את השלב המפותח יותר שלה[יא]). ובהתאמה להסבר שהתחדש כאן: בעוד השפלות הראשונה מותירה את האדם בעמדה של חוסר הבנה כלפי הדרך בה ה' מנהל את העולם, המסתפקת באמונה שכל מה שה' עושה הוא לטובה (אף כשהדברים לא מובנים לנו), השפלות השניה מכניסה לעמדה נפשית של בטחון, בה יש לאדם 'חוש' בדרך התנהלות העולם, בטחון שה' ינהיג את העולם מלמעלה בטוב הנראה והנגלה גם בעיני האדם וחריצות להתקדם למימוש הטוב הזה. לשפלות היוזמת, מלאת הבטחון בה', רומזים פסוקי הנמלה ב(שני הנוסחים[יב] של )"פרק שירה": "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם"[יג] ו"נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"[יד].

המעבר מידיעת המציאות לראית המהות הוא המעבר מעולמנו שלנו, בו ה' מוכר לנו רק מ'שמיעה' והתבוננות מרחוק, לעולם העתידי, בו "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[טו] ו"וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[טז]. בדורנו שלנו, ימי "עקבתא דעקבתא דמשיחא", פסע לפני הכניסה לעולם של ראית המהות, העבודה הנדרשת מאתנו היא קטנות ב' – התחזקות בשפלות הפנימית של החסידות ודווקא מתוכה פעולה במציאות מתוך בטחון מלא בה'.

[בנקודת המעבר בין תפיסת עצמי כפי שאני נראה ב"דעת עליון", קטנות ב', להזדהות המוחלטת עם העליון המביט והתכללות בו בבטול במציאות, גדלות ב', מתחולל מהפך והיהודי רואה את עצמו כפי שהוא נתפס במציאות מבעד למשקפת-המגדילה של התורה, כמבואר בדא"ח[יז] בסוד הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל"[יח], שכאשר ה' משקיף במשקפת של "תורה מן השמים" נראית האמת התורנית, שבני ישראל (ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[יט]) גדולים יותר מכל המציאות, ואזי ה' מברך את ישראל. בקטנות א' האדם נראה לעצמו קטן, בקטנות ב' האדם נראה לעצמו קטן מאד ובשלב המעבר הוא נראה לעצמו גדול מאד. בפיזיקה המודרנית התגלה כיצד דווקא ה'קטן מאד' וה'גדול מאד' שוים ממש, כך שדווקא השפלות האמתית (קטן מאד) מביאה אדם להכרת גדולת ישראל בעיני ה' (גדול מאד) – כזיקה בין השפלות הפרטית לגאוה הלאומית[כ] – ומובן עוד יותר מדוע היא נוסכת באדם בטחון חזק בה'. בנקודת המעבר הזו בין קטנות ב' לגדלות ב' ה"נמלים" הופכים ל"גמלים"[כא], כשירת הגמל ב"פרק שירה", בהזדהות מלאה עם המבט "ממעון קדשך מן השמים", המחשיב את עם ישראל ואת הדירה שהם עושים לו יתברך בתחתונים: "הוי' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו"[כב].]