סוד הצמצום בשלשה דלוגים

חשון-טבת תש"נ (קבר יוסף הצדיק – שכם)

------------------------------------------------------------------------------------------------

סוד הצמצום (דלוג, קפיצה)

חש מל מל

  א                 א

   אלף                   מסוה

אלף למד פא           צמצום

עצמות – יחיד – העלם האור העצמי בעצמות המאור ב"ה. אחד האמת.

הקדמה

המטרה של השיעור היום זה ללמוד משהו שקשור בהבנת כל סדר ההשתלשלות, בהתבוננות במעברים שבין העולמות, באין שבין יש ליש, שם מורגש עיקר הכח האלקי.

בתניא כתוב שהאותיות שייכות לסוד הכלים ביחס לאור. אות הוא מלשון אתא, שכח האותיות הוא כח הגילוי שמדלג מן ההעלם. בפרטיות, ישנן ג מיני אותיות: זעירות, בינוניות, וגדולות. שלושת מיני הדילוג מתבארות אצל ר' הלל מפאריטש בסדר ההשתלשלות כך: מהעלם לגילוי – מעצמות לאור אין סוף, מאחדות לריבוי – מאור אין סוף לאור הקו, מכלל לפרט – מאור הקו לעולמות א"ק אבי"ע (או, בדרך אחרת, מאצילות לבי"ע). כל ג המעברים הללו הם כמו קרן זוית, כניסה לממד חדש, שלא יכולת להבחין בה בעודך מהלך בממד הקודם, לכן כל דילוג הוא חידוש גמור ביחס לקודמיו.

האדמו"ר האמצעי כותב שכל התבוננות חייבת להתחיל בסקירה של כל סדר ההשתלשלות. צריך להתעדכן. הרבה מתחילים שואלים למה צריך את כל הסיבוך הזה? עיקר החידוש בקבלה הוא עולם האצילות – עולם שהוא אלוקות מחד ועדיין עולם מאידך. אצל הרמב"ם אין את זה. מה הרווחנו בזה? שיש יכולת להרגיש את קרבת ה'. החסידות מרחיבה את היריעה, ומה שבקבלה עולם האצילות בחסידות זה המעברים שבין עולם לעולם. האין שבין יש ליש הוא מכח העצמות ממש, והתבוננות בזה מדביקה אותי בה' – "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". הגישה היחידה והבלעדית להמחיש את "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" זה רק ע"י התמקדות באין שבין יש ליש. במדע החדש זה מה שבין אטום לאטום. זה החידוש של כל תורת הקוואנטים. את האנרגיה עצמה לא רואים, רק את המצב לפני הקפיצה ואת הרגע שאחריו, אבל כח המדלג שווה שבכל המקום. מי שמדלג את ה' עצמו מעולם לעולם אלו ישראל – יש ששים ריבוא אותיות לתורה.

המושג של דילוגים קשור מאוד עם המושג לך לך. היחס בין ג הדילוגים הללו הוא של חש מל מל, "הכנעה, הבדלה, המתקה". דוגמא טובה לשלישיה החשובה הזו הוא היחס לדאגה. כתוב במשלי "דאגה בלב איש ישחנה", ופשוטו הוא שאם יש לאיש דאגה עליו להשפיל את עצמו. כך יפתור את בעיותיו. אך בחז"ל יש עוד שני פירושים: או יסיחנה מדעתו או ישיחנה לאחרים. להשפיל את עצמו זו הכנעה. אחר כך צריך להיבדל מן הבעיה ע"י הסחת הדעת, בתורה ובמצות. רק בסוף באה ההמתקה ע"י השיחה עם ידיד ויועץ טוב.

עיקר היסוד של הבעש"ט בזה נמצא בפרש שלנו, פרשת לך לך, על הפסוק הראשון שנאמר לאברהם אבינו: "לך לך מארצך – הכנעה (תקון פרצוף הנה"י), ממולדתך – הבדלה (תקון פרצוף החג"ת), ומבית אביך – המתקה (תקון פרצוף החב"ד)" [התבאר באריכות במאמר שהוצאנו לאור, 'הרכבת אנוש לראשנו'].

נסביר את העיקרון של תיקון שלושת הפרצופים על פי מה שלמדנו בחנה אריאל, בענין תיקון הטבע היהודי, פרצוף רחל, עם הכניסה לארץ ישראל. להיכנס לארץ זה שיהודי מרגיש שמה שטוב באמת זה רק מצוות. זה בא לו בטבע, ללא מודעות אלקות. פרצוף נה"י טבעי היא ההנחה יסודית שליהודי לא מתאים שלא להניח תפילין בבוקר, אחרת הוא גוי, בהמה. זה פשוט מחויב המציאות. זו הנורמה שלו [לעומת זה, הפסיכולוגיה היום הגיע עד לשפל הכי נמוך, שהכל היא מסבירה באופן של נורמות, של התנהגות והרגלים ותו לא]. זה לתקן את פרצוף העיבור, שאתה קבור באדמה ("מארצך") וצריך לצאת ממנה. בפרצוף החג"ת הביטוי לטבע היהודי הוא החביבות הטבעית למצוות ומיאוס טבעי בדבר טרף. אוהב אתרוג אז מנשק אותו. זה לתקן את פרצוף היניקה, לצאת מחיק המשפחה ("ממולדתך"), מכל ה"כיף" שבקליפה ל"כיף" שבקדושה. הכי מענין זה פרצוף החב"ד. זה השידור על הגל של התורה שבעל פה. אחד שנכנס לבית מדרש, ושוחה בים התלמוד, עם רש"י ותוספות, ומרגיש כמו שפרופסור מלומד מרגיש עם חכמה חיצונית. השכל של תורה הוא בהחלט לא שכל אנושי, ואף על פי כן הוא מרגיש שם בבית. למרות שרק לומד פשט נגלה לא מתבלבל לרגע שיש פה חכמה אנושית. זה לתקן את פרצוף המוחין, לצאת מן השכל של האוניברסיטה לשכל של הגמרא ("מבית אביך"). מעל לכולם עומד הכתר של רחל – עצם הדבקות, "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום". להיכנס לארץ זה לתקן את כל הפרצופים הללו שנפלו בעת הגלות.

ביחס לפסוק "לך לך" יש פירושים בקבלה: בזהר מפרש מלמעלה למטה, מן השורש שלך עד למטה. באריז"ל זה הפוך, מן הארץ התחתונה אל השורש שלך למעלה.

בתניא מדבר על עבודת הבינונים, לכן מדבר בעיקר על כפיה. אבל פה, בארץ הקדש מדברים על עבודה בדילוג, יחסית עבודת הצדיקים.

עד כאן הקדמה כללית לעניין הדילוגים.

צמצום, דלוג, קפיצה

צמצום, דילוג, קפיצה. לכאורה מילים נרדפות. בדרך כלל תופסים צמצום כסילוק אור. יש גם בחז"ל במשמעות של דיוק, "אפשר לצמצם". בר' חיים ויטאל מובא לפעמים שהצמצום הוא סילוק אור, ולפעמים במשמעות של ריכוז כלפי חוץ היוצר ממילא סילוק אור. כל הפירושים הללו הם מובנים של מידת הדין. בהסבר החסידות המשמעות היא דריכה לצורך קפיצה ודילוג. כמו עשיית שריר. הלשון היא ש"המאור נכנס במקום האור". מצד המאור הריכוז הוא כלפי פנים ומצד האור הריכוז הוא כלפי חוץ. המשל העיקרי בחסידות הרב המגיד לצמצום הוא הסבר שכל של רב לתלמיד, שצריך לצמצם את שכלו לנקודה אחת כדי להמציא שכל שיובן בכלי התלמיד. צמצום הוא מושג שכלי בעצם, דיוק ושיעור – "נודע בשערים בעלה". דילוג הוא מושג של חג"ת, רגשי. קפיצה היא בעולה טבעית, נה"י.

בסוד ה', עמוד עב הערה כא, יש קטע חשוב בעניין פעולת הצמצום. אחרי שחשים (משיח) בן דן חתך את ראשו של עשו הוא התגלגל ונח בחיקו של יצחק. הפרשנים מסבירים שפירוש המילה חיק היא הנקודה האמצעית. הצמצום נפער בחיק הבורא, בנקודה האמצעית [לשיטת הרמב"ם "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". כל הסוד של הצמצום זה ליצור מצב בו שולט ההיגיון. שורש שיטתו בקדושה הוא כאן, לאחר הצמצום. הרשב"א, שחלק עליו, סובר בשורש שהמצב הזה של נשיאת ההפכים שלפני הצמצום נמצא גם פה. הצמצום לא כפשוטו]. עשו היה ראש כל המדענים, איש ציד, והראש הזה, השכל האנושי, חכמת אדום – מקומו בחיקו של יצחק.

[אברהם העברי נקרא על שם היכולת לעבור ולדלג אל מעל לצמצום, מעבר לנהר. הרבי כותב בשיחה שביום כיפור יש חמש תפילות שבכל אחת צריך להתוודות, החטא עוד תופס שם מקום. ואילו עיצומו של יום המכפר זה לתפוס את המקום בו אין מקום לחטאים. מעבר לנהר, לצמצום. שיהודי מעולם לא חטא. זה ההבדל בין יהודי לגוי, כמבואר בשיטת איז'ביצא]

בלי צמצום אתה לא יכול ללמוד הלכה. אין לך את היכולת להחליט ולהכריע שהרי אתה נושא הפכים. הן ולאו שווים אצלך (כך כתב לי פעם הרבי...). הרמב"ם, גדול הפוסקים, ניכר בכח הצמצום שבו, עד כדי שהצמצום נתפס כפשוטו. עיקר הקונץ הוא להשתמש בכח הצמצום, אך לא להשאירו במובנו הפשוט, חלילה.

נחזור לסוד ה', יש כאן ארבע מדרגות של צמצום: הראשון: שהמאור נכנס במקום האור, השני: היפוך היוצרות בין כח הגבול וכח הבלי גבול. כמו להפוך שרוול. מה שהיה בגילוי הופך לנעלם ומה שהיה בהעלם מתגלה (יחיד). השלישי: רשימו הנשאר מאור אין סוף שלפני הצמצום (אחד). רביעי: רשימו הנשאר מן ההשערה שבכח מלפני הצמצום (קדמון). שני הראשונים נעלמים. הם התיאור מה קרה מצידו של ה' יתברך, כאשר הראשון הוא עליו ממש והשני הוא כוחו. שני האחרונים נגלים. רואים מהם מזכרת, זה מזכיר לי היהודי אור שכבר היה או תכנון שכבר היה. המדרגה הכי גבוהה, כניסת המאור במקום האור, היא זו שפועלת את הדילוגים.

עד כאן על הצמצום בפני עצמו. אמרנו שהיחס בין צמצום-דילוג-קפיצה הוא יחס של חב"ד חג"ת נה"י. "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". בחז"ל: הרים אלו האבות, גבעות אלו האמהות. ועוד בחז"ל: דילוג – ברגל אחת, קפיצה – בשתי רגלים. ביחד: הדילוג הוא על ועל ידי שלושת האבות – החג"ת בנפש ואילו הקפיצה היא בזכות ארבעת האמהות – הנהי"מ בנפש (לפי העיקרון של שיר פשוט-כפוט-משולש-מרובע בכתר-במוחין-בחג"ת-ובנהי"מ. וכן בשיר 'אחד מי יודע'). בפרט, שרה היא הנצח, רבקה היא ההוד, לאה ביסוד (ו פעמים ו, אם דינה שהוחלפה ביוסף) ורחל במלכות. לפי זה משה ואהרן הם כנגד חכמה ובינה.

צמצום היא פעולה שאתן בתוך השכל שלי מקום לשכל של הזולת. דילוג היא נתינת מקום ברגש שלי לזולת. כמו צדיק בחסידות פולין, שרוצה לדבק את החסידים, להדליק להם את הניצוץ, וצריך לותר על התפעלות עצומה לצורך זה. לפעמים נראה למראית עין שהמושפעים מעצבים אותו, אבל בפנימיות מה שקורה זה פעולת צמצום, לצורך יצירת תקשורת ושפה משותפת. קפיצה היא צמצום ההתנהגות לצורך בניית הזולת. האדמו"ר הזקן אמר שויתר על הרבה ממנהגי האריז"ל כדי להתאים את ההנהגה לנשמות של בינונים, כמו י"ב חלות בשבת והרחת בשמים. לפעמים היית רגיל לדבר בקול שקט ועכשיו אתה צריך לדבר בקול, גס מן הטבע הראשוני שלו. כך אצל יעקב, שמטבעו יושב אהלים (רש"י: שאינו יודע לרמות), ואצל לבן צריך ללמוד את מקצוע הרמאות. להיות אחיו ברמאות.

הרמז פה הוא: צמצום דילוג קפיצה ר"ת צדק. "צדק צדק תרדוף". המלכות נקראת בזהר צדק. בשביל להוות מלכות צריך לצמצם. יהודי הוא בעצם טוב, ובשביל ללבוש את לבוש הצדק זהו צמצום גדול. בשביל לעשות צדק – תיקון המלכות – אתה צריך לצמצם את עצמך לגמרי .

הקפיצה בנה"י היא צמצום המנהגים הטובים. "אל תטוש תורת אמך", ו"מנהג עוקר הלכה". הדילוג החג"ת הוא הצמצום החויה, ברגש. על הבעש"ט מסופר שהיה רועד מרוב דבקות בעת התפילה עד כדי שהמים שבקצה החדר השני היו רועדים גם. פעם ניגש הרב המגיד כדי לסדר לו משהו בבגד ונדבק ברעד, עד שהבעש"ט היה צריך להפסיק את התפילה בשבילו. זו דוגמה לצמצום הרגש. רגש לא מצומצם זה כמו במתן תורה, ש"כפה עליהם הר (בחינת אהבה) כגיגית".

הדילוג הוא מחושב, יש חוט חורז בין שני המקומות. יש לך עוד רגש כלפי המקום ממנו דילגת. בקפיצה יש היסח הדעת גמור ממה שהיה. המעשה (נה"י) מנותק ממך, קיים בפני עצמו. רק שם אתה יוצא מעצמך לגמרי.

יש שני סוגי קפיצה: קפיצת הדרך וקפיצת הארץ. שניהם בנה"י – הראשון ביסוד השני במלכות. כתוב באריז"ל שבמצב של עיבור הנצח וההוד מקופלים יחד, כמו תאומי סיאם, דו-פרצופין. מצד החיצוניות רגליהם רגל אחת, ושם מאיר בהם שם צבאות. מצד הפנימיות הם נפרדים ואז הופכים להוי' צבאות ואלקים צבאות.

קודם אמרנו שהיחס בין הדילוגים הוא יחס של חש מל מל, כעת נוסיף שבכל דילוג בעצמו יש יחס דומה. בשלב ראשון יש "הנחת עצמותו" – הכנעה, אחר כך כריתת המונע – הבדלה, ואז התנועה קדימה להתגלות – המתקה. עבודת ה' זה כל הזמן לדלג. לחדש כל הזמן את פני האדמה, את הדמיון. כמו בקידוש לבנה, שקופצים ג פעמים, וצריך לקפוץ במקום. לדלג קדימה – כפי שנראה בטעות שהיה צריך – זה דילוג של המידות, עם הרבה "התפעלות", אבל העיקר זה במוחין. כתוב בצואת הריב"ש (לא כל החסידים נהגו כך) שכל התפילה צריכה להיות בצעקה חרישית, כמו בשמונה עשרה. לגבי נענועים "מתירים" בחב"ד, ("התנועות מזינות את המלאכים") אבל ביחס לקול תופסים כפרוש "בכל כוחו – בכל כח כוונתו".

נחזור לדף (שבעמוד הראשון). כל צמצום הוא באמצעות התפרטות. נעשה זאת ביחס לאות א, שיש בה שלוש בחינות: א. האות א עצמה. ב. המילוי שלה – אלף. ג. מילוי דמילוי שלה – אלף למד פא. כל מילוי הוא בחינת ביאור וצמצום. א לבדה אינה אות נשמעת, רק כאשר ממלאים אותה. באריז"ל כתוב שהיחס בין ג הבחינות הללו הוא כנגד כח"ב. האות עצמה היא הכתר, ולכן לא נשמעת. המילוי הראשון זה להוריד לחכמה. בחכמה יש "אותיות קצרות". יש בה משהו שתופס את ההברקה. היא נקודה מצוירת – דבר והיפוכו. מצד אחד נקודה חסרת ממדים ומצד שני מצוירת. כמו האות י, שהיא כנקודה אבל מזהים בה קוצא-גזעא-שבילא. המילוי השני הוא כנגד הבינה המפרטת.

נסביר ע"י הקבלת השלישיה הזו ל"הכנעה, הבדלה, המתקה". הכתר, המכתר את החכמה מבחוץ, הוא בבחינת "סיג לחכמה שתיקה", חש. על ההבדלה שיש בחכמה נאמר בזהר "כולם בחכמה איתבררו". זהו הבירור הראשון ותפקידו הוא שהגברא יברר את עצמו, ללא עזרה מבחוץ. כמו בראיה ראשונית. "בימי משה חכמים אשתכחו, נבונים לא אשתכחו". בסוף יש בירור שני, של הבינה, והיא נקראת הבחנה, כלשון הפסוק "אוזן מלים תבחן". על יוסף הצדיק – בחינת המלך השביעי (יסוד) של מלכי התהו, שאול מרחובות הנהר, בינה – נאמר "אין נבון... כמוך". הבירור הזה נעשה ע"י הצדיק. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". זוהי כבר המתקה של הדינים בשרשם. מן הבינה יוצאים הדינים – "מינה דינין מתערין" – ולכן זהו מקום המתקתם. עיקר הנחת-רוח שיש להורים מן הילדים זה שיש ביניהם אחוה. זה מצד אמא, אבל מצד אבא עיקר הנחת רוח זה מן הבטול שיש בהם. שמקיימים את ההוראות. בנוכחותו אין הרגשת אחוה, אלא הבטול מאיר. אבא ואמא הם שורש ומקור. איזו עבודת ה' יוצאת מן האחוה הזו? בבין אדם לחברו עיקר העבודה זה זיכוך, תקון הכלים שמצד אמא, בעוד שבבין אדם למקום הדגש הוא על הארת אור הבטול שמצד אבא. "כל שרוח בריות נוחה ממנו (ולאו דוקא מתוכחת מגולה) – רוח המקום נוחה הימנו". בלשון הקבלה נקראות שלושת הבחינות הללו: פנים, פנים מאירות, פנים מסבירות.

הרמז: א, אלף, אלף למד פא עולה חשמל, כאשר בפרט אלף עולה מסוה (מסוף העולם [הא"ס] ועד סופו [של העולם שלנו]) המונח על הפנים, ואלף למד פא עולה צמצום גמור.

כל הענין של הדילוגים, ושל כל מעשה בראשית, קשור עם סוד החשמל – מהעלם לגילוי. בראשית מלשון לגלות החוצה (כמו בהלכות טרפות). כלל נוסף: השתיקה (חש) הקודמת לדיבור היא עבודה. זה לא רק מצב. בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מובא שאחד הדוגמאות של 'מעט המחזיק את המרובה' זה אחד שיודע לשתוק וזו התשובה הטובה ביותר. כך גם במקור העבודה הזו, אצל הבעש"ט, שעיקר מעלת הרב האמיתי שיודע לשתוק לפני שמדבר.

יש בחינות שונות בשתיקה: בכתר – השתאות ("והאיש משתאה לה מחריש..."), בחכמה – התבודדות, בבינה – חשיבה המכינה את הדיבור. גם על ה' יתברך כתוב שחוזר ד פעמים לפני שמדבר ("הכינה...חקרה" וכו').

שאלה: האם היחס בין חש ל-מל הוא יחס של זכר ונקבה?

תשובה: אפשר לומר, אבל יותר מדויק זה לומר שהמל הראשון, הברית-היסוד, זה הזכר והמל השני – הדיבור, המלכות – זו הנוקבא. החש, השתיקה, היא החופה הכוללת את שניהם. מהדברים הבסיסיים בסוד ה' ליראיו הוא הפרק העוסק בהוראת המספרים [כל כך בסיסי, שרוב מחשבות האדם עוסקות במספרים, ומכאן החשיבות הרבה שנותנים לשיר 'אחד מי יודע'. זה מיסודי החינוך, לבנות בנפש את ההקשרים באופן מתוקן. החשיבה נקראת על שם החשבון. במקום אחר מתבאר שיש פרצוף שלם מן המילים הללו:

כתר

סך (סכום)

חכמה                          בינה

מספר                     חשבון

מידות

מנין

מלכות

גימטריא

זה בשביל להסביר את הקשר בין חשבון לבינה], שם נתנו שמות מופשטים לתוכן של המספרים. למספר שנים – זיווג ושלום, ולמספר שלוש – תקון וקיום. כשהראתי את הספר, לפני הדפסה, לאנשים 'מומחים' בחסידות היתה לכמה מהם הערה על מה שכתבתי שלום, ולא מחלוקת, כפשוטו. שנים הוא ביטוי לתהו, בעוד ששלוש הוא ההתכללות של עולם התקון [הרבי תמיד מסביר ש"האשה נקנית ב-ג דרכים" זה התיקון, ו"קונה את עצמה ב-ב דרכים" זה התהו], ואם כך איזה שלום יש בעולם התהו? ההערה היא מחוסר הבנה, שהרי אין מושג שלילי באופן מוחלט (להבדיל מכל מיני שיטות פסולות, הוברי שמים למיניהם, שיש מספרים טובים ויש שאינם). לא מדובר פה על שלום השורה בין השנים, שאם כך זה כבר לא שלושה שוים אלא שנים שוים ואחד המאחדם, אלא על הגדרת השנים עצמם. מה אני צריך לחשוב כאשר אני רואה שנים. אם רוצים את המושג במקומו הראוי לו אז זה המספר חמש, המבטא התחלקות (לצורך) והבעה.

הדלוג הראשון: מהעלם לגלוי

נחזור לנושא. כל הדילוג הראשון, שיש בו חש מל מל, הוא כולו חש בכללות תהליך בריאת העולמות, וזה הכל עוד לפני הצמצום הראשון. אפילו לפני ההשערה ב"גליפו". הכל גילוי פנימי, לעצמו. הדילוג השני – המשכת הבלי-גבול לגבול – הוא המל הראשון, ההבדלה. הדילוג השלישי – מאחדות לריבוי – זו ההמתקה, הדיבור אל הנוכח עצמו. להאיר לזולת אור הגורם לו בטול, לצורך עשית דירה לו יתברך בתחתונים. כמו מעבר ממצב של צדיק אחד למצב העתידי של "ועמך כולם (בגילוי) צדיקים". מל הוא מלשון מלכות, ואי-אפשר למלוך רק על אחד. צדיק הוא בבחינת "שלוחו של אדם כמותו", מקסימום סרסור של ישראל, אבל בשום אופן לא אחד מהם.

יש מאמר חשוב מאוד של ר' הלל, בפלח הרימון שמות, שמבאר בה את תהליך העברת שכל עמוק מרב לתלמיד, שמוכרחת בה שבירה. זה קורה לאחר שהרב כבר המציא שכל חדש, והוא עומד מוכן "על קצה הלשון" אצלו, ובכל זאת מה שיוצא זה גמגום לפני תחילת אמירת השכל החדש. זו שבירת של הנקודה שבה הצטמצם השכל. כל המעברים הם עם עוצמה אבל לא היו עם שבירה, אבל כאן בדילוג האחרון יש עוצמה יתרה ולכן יש גם שבירה.

* * *

נמשיך עוד קצת בנושא שלשת הדלוגים. יש כאן שלושה דילוגים כאשר בכל אחד מהם יש שלושה דילוגים, לפי הסדר של חש מל מל. הדילוג הראשון בכללות הוא מהעלם לגילוי, הרגשת כח הגילוי. מה שהעצמות, שכולה העלם, תרגיש שיש פה כח גילוי. עצמות מלשון עצימת עיניים, טרום הגילוי. בנפש, היא הרגשת היכולת שיש לי.

בפרטות, חש הוא גם מלשון תחושה. אצל ה' יתברך הוא היותו כל יכול. לאחר מכן יש גילוי לעצמו, שעשועים עצמיים – מל הראשון, ולאחריו בא הגילוי לעצמו כהכנה לגילוי אל זולתו – מל השני. כל שלושת הדילוגים הללו שייכים לפני הצמצום, על כן כולם בבחינת חש הכללי. עולה כי יש לנו ארבעה מצבים: עצמות ממש – העלם עצמי של אור במאור (יחיד), תחושת כח הגילוי – אחד האמת – שרש נשמות ישראל בתוך היחיד, גילוי ראשוני לעצמו – אור מופנם (אחד), גילוי לעצמו לצורך זולתו (קדמון). ביניהם יש שלושה דילוגים.

הרמז: "יעקב איש תם יושב אהלים" – אהלי שם ועבר. אהל שם הוא אור המאיר לעצמו, ואהל עבר הוא אור המאיר לזולתו (על כן נטמן דווקא אצלו יעקב לפני המעבר לחרן).

נסביר: אחד האמת הוא הכל להביא את היחיד לגילוי באחד, שורש נשמות ישראל שביחיד. בלשון חז"ל: "במי נמלך? בנשמותן של צדיקים". הם אלו שנותנים את העצה לדלג [על דרך "קודשא בריך הוא (יחיד), אורייתא (העלם העצמי) וישראל (אחד האמת)" שבמדרגה זו].

מן החש מדלגים לגילוי אור. עדיין לא מדובר על אור גלוי, אלא על עצם האור. אור בכח. בו אנו מזהים ב סוגי רצון: רצון המוחלט ורצון הפשוט. רצון המוחלט היא ההחלטה לקבל ולפעול לפי העצה של אחד האמת, והיא ראשית כל התחושות בנפש. היו הרבה רצונות בתעלומות הנפש, אבל זו הראשונה שבאה בגילוי. אחר כך בא הרצון הפשוט (ע"ד אריך) הוא רצון להגשים, גם אם לאו דווקא מיד.

* * *

הדלוג השני: מבלי גבול לגבול

בשיעורים הקודמים דברנו על הדילוג הראשון, המבואר בעיקר הקבלה הקדומה ובחסידות, מהעלם לגילוי, מקמיצה לפתיחה. היום נדבר על הדילוג השני – מבלי גבול לגבול.

זה הפשט של צמצום – ריכוז. בריכוז יש בחירה מבין אין סוף אפשרויות באפשרות אחת. זה עדיין לא ביצוע-התפתחות. פתיחות זה שאתה פתוח, נכונות. לגבי העם זה אין סוף, אבל לגביו יתברך זהו כבר צמצום והגבלה. ההתפתחות היא על גבי נקודת מוצא קיימת. בחיצוניות יש פה ריבוי, אבל מצד הפנימיות, תכלית הכוונה, יש מקום להתכללות ביניהם. "מה רבו מעשיך ה'" – הריבוי, "מה גדלו מעשיך ה'" – ההתכללות. בין הפתיחות להתפתחות באה הבחירה. ההצטמצמות שבה זה להחליט על חוקי הטבע וההיגיון. שהן זה הן ולא לאו.

[הרמב"ם, ששולל בדרך כלל ע"ז וכל הדומה לה, כותב על המלאכים כותב "גופות קדושים גדולים". יש אצלו ארבעה סוגי מציאות: "אמיתת הימצאו" או "מצוי ראשון" – ביחס לקב"ה, "צורות טהורות" – צורה ללא חומר ואלו 10 מדרגות המלאכים (הנביאים בנבואתם משיגים את המדרגה הנמוכה מהם – האישים), "עולם הגלגלים והכוכבים" (9 הגלגלים הם המסלולים עליהם 'נוסעים' הכוכבים) והם בעלי דעה, "ארבע יסודות מתים" בעלי צורה אך ללא דעה. אין אצלו חלל, אלא הכל מלא מאמיתת הימצאו, וכך מפרש "אין עוד מלבדו – ואפילו בחללו של עולם".

מהי ההוכחה של הרמב"ם שהגלגלים הם בעלי דעה? החוק הראשון של ניוטון – ושל המדע של היום – הוא שכל משהו שבתנועה ימשיך להתמיד עד שיבוא משהו להפריע לו. אצל הקדמונים זה הפוך, שתמיד יעצור. זה שהגלגלים לא עוצרים זוהי ההוכחה לכך שהם בעלי דעה (כך כותב אריסטו, ואחריו הרמב"ם במורה נבוכים). וכן העובדה שהם מסתובבים סביב עצמם, ולא לכיוון מסוים, מעידה על תופעה על-טבעית, תופעה של בר-דעת. על האדמו"ר האמצעי מסופר שלקראת הסתלקותו אמר עליו רופאו אבחנה רפואית: 'מחפש משהו שאינו במציאות'...

יש קושי בדברי הרמב"ם: ביחס לשני האחרונים כותב שהם בעלי גולם וצורה רק שהמלאכים והגלגלים הם בעלי דעה ואפילו יותר מבני אדם, מה שאין כן ביחס ליסודות. ואילו ביחס לנביא כותב שמגיע עד לאישים, בדילוג גמור לכל הגלגלים. לכאורה היה ראוי שיתאר עליה הדרגתית. נראה להסביר בכך, בדרך אפשר, את ההבדל בין יהודי לגוי לפי דעת הרמב"ם, שיהודי שייך לפנימיות העולמות והגוי לחיצוניות, וד"ל.

דרך אגב, משהו מעניין: ארבעת הפרקים הראשונים מהלכות יסודי התורה הם מעשה מרכבה ומעשה בראשית אצל הרמב"ם. בפרק א' דן באחד, בשני דן ב-10 מלאכים, בשלישי ב-9 גלגלים ובאחרון ב-4 יסודות. יוצא טור של: 1,10,9,4. אחד מתפרט לעשר – מתאים בקבלה, 4 ו-9 הם אח ו-ד שבאחד. מה המספר הבא בסדרה? בסיס הסדרה הוא 6, לכן המספר הבא יהיה 1. דבר פלא, שבסוף חוזרים לאחד. מה בא לפני? 24, סכום כל ארבעת המספרים בסדרה]

נחזור לעניין. דיברנו על ג דילוגים: פתיחות (גילוי שאתה 'בר הכי' לכך – רוצה ושייך), ריכוז (כולל תכנון), התפתחות.

מהעלם לגילוי, מבלי גבול לגבול, מאחדות לריבוי.

כל דילוג הוא מפנה חד, על דרך קרן זווית (אָיִן). לפי זה יוצא שיש אות ב ונשאר להשלים את הרוח הרביעית – תפקיד המשיח, להוריד את הדירה לתחתונים. לפי זה, אחרי שבאה תפנית הרי שהתפנית הבאה שוב מקבילה לראשונה, בסוד שלם וחצי. [לכל ב באותיות סת"ם יש אות פ המקיפה אותה, והיא העיגול המבטא את פנימיות הכוונה של ה' יתברך בכל סדר ההשתלשלות].

נפרט: יש בתנ"ך מה דורות מאברהם עד ענני, האחרון ברשימה בדברי הימים. טו דורות של עליה עד שלמה, טו נוספים של ירידה עד יאשיהו ולבסוף עוד טו דורות של עליה נסתרת לקראת המשיח, שיוריד סופית את העצמות למטה.

נקביל את הדילוגים ואת הסדרות הללו למושגים "מטי" ו"לא מטי" בקבלה. הסדרה הראשונית היא הדילוג הראשון של הפתיחות. זה חידוש לומר שזה צמצום, בלשון החסידות נקרא "הנחת עצמותו". זה דילוג של "מטי", להגיח. אחר כך המעבר מבלי גבול לגבול זה כמו ירידה, "לא מטי", הצטמצמות למשהו מוגדר. זה הצמצום הראשון של הקבלה. אחר כך שוב יש ירידה, על דרך "מטי", מאחדות לריבוי. דומה לראשון, רק של התפתחות במקום פתיחות. מה שיהיה לבסוף "לא מטי" זהו "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ומיד לאחריה גילוי העצם המקום שהוכן.

כל הדילוגים מבטאים אי-סיפוק. התאמץ מאוד והגשים ועדיין לא מרוצה. לא חוזרים אחורה ולכן צריך להמציא ממד אחר, תפנית. אם הגעתי לבלי גבול, אור אין סוף, וזה לא תכל'ס אז צריך תפנית, דווקא להגיע לצמצום וריכוז – היפך מה שנעשה עד כה.

* * *

נתחיל היום, אחרי ההקדמות בשני השעורים הקצרים הקודמים, את הדילוג השני – מבלי גבול לגבול. גבול זה מציאות של עולמות, בלי גבול זה מצב פשוט, לפני העולם. כל העולמות אבל באחדות.

הדילוג הראשון הוא מיכולת לכח. דבר שנמצא בכח, בפוטנציאל, הוא בבחינת העלם שישנו במציאות. כמו אדם שיש לו כשרון ורק צריך להוציא לפועל. ברכה רגילה של צדיק מוציאה אותו לפועל. אבל אם אין לו את השכל אז צריך ברכה של צדיק גדול, כי זה נמצא רק ביכולת (כמו שמספרים על הרמב"ם שאביו גרש אותו מהבית בגלל חוסר הצלחתו בלימוד, עד ש"נפתח" לו ע"י בכיותיו). זה כבר העלם שאינו במציאות, וצריך נס כדי להוליד אותו מן היכולת. זה הדילוג הראשון – מן היכולת לברוא אל הבריאה בכח. יציאה מן היכולת הפשוטה אל הרצון, אל ההשערה בעצמו בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל. זו החקיקה בטהירו עילאה. ההשערה הזו היא כאשר כל העולמות נמצאים בכח. כמו בכוננות. הדילוג השני הוא הוצאה לפועל את הבריאה מן הכח, רק בצורה כללית.

הכיוון של הדילוג הראשון הוא גילוי עצמי. לגלות את הכל-יכול שלך. הדילוג השני זה בכיוון אחר. תנועה של הפקה. נתחיל את זה. עיצוב המציאות ממבט אות עיניך [הדילוג האחרון – מאחדות לריבוי – זה מבטול מוחלט שהכל בטל לאלקות למצב של מודעות עצמית. המלאכים נבראים רק ביום השני, ואפילו שיש עולם אבל הוא נמצא רק מהשקפת ה' אותו, ללא השקפה של זולת. הריבוי זה לתת לכל פרט ופרט את מקומו הראוי לו]. את המהלך הזה נצטרך להסביר בשלושה שלבים (חש מל מל). כל המהלך הזה הוא הצמצום של ה"עץ חיים". כמו שהסברנו בעבר, הצמצום הוא להפוך את כח הבלי גבול מגלוי לנעלם ובו זמנית להפוך את כח הגבול (גבולות ההיגיון) מנעלם לגלוי, שיש פה עכשיו גבולות היגיון. המתקה לדעת הרמב"ם, שיש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, הנחלק בזה על הרשב"א.

שאלה: האם המודעות העצמית הנפרדת היא רק קריאה של האדם את המציאות, או שיש למציאות עצמה מודעות מצד עצמה?

תשובה: שאלה שהחבטו בה חכמי האומות לפני 200 שנה, וחוזרת היום לאור המדע החדש. לגבינו, עיקר השאלה היא עד כמה המציאות נודעת אצל ה' ועד כמה הוא מאפשר לה מודעות נפרדת. כתוב "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה". מזל מלשון נוזל. המזל העליון הוא ודאי בעל מודעות, אבל ביחס לדומם (וכן הצומח והחי) הוא בא בדרך של מקיף. מעל למודעות יש ממד שלם שהוא מודעות יותר מפותחת, ממד הבחירה, ששייך רק לנשמות ישראל. אצל האומות היא מוגבלת, ויחסית אלינו אין להם כלל. הוא מונחה מלמעלה, אף שנדמה לו שלא.

כל התהליך של הדילוג השני הוא תהליך בשלושה שלבים של הוצאת דיבור. הלשון בקבלה הוא שהצמצום עושה חלל. יש בגוף ג מקומות של חלל: תלת חללי גולגלתא, שני חללי הלב וחלל הפה. בכל אחד מהם יש משל לצמצום.

משל הרב והתלמיד מהמגיד ממזריטש הוא החלל שבמח. מה שהרב משער במוחו את השכל שמלמד הוא החלל של הדילוג הראשון. כמו שמכין את השיעור בבית. אחר כך הוא צריך לסלק את אותו שיעור. כמו נפה אחר נפה, כיוון שהאור זך מדי. המצב הזה, של ההשערה, מצויר בצורת ריבוע, בעוד שהמצב של הטהירו מצויר בצורת עיגול [מה שנסביר כעת יהיה להבין איך שלושת חללי המוח הופכים לארבעה. מה הקשר בין עיגול וריבוע]. לשלושת המושגים השתלשלות התלבשות והשראה יש מקבילות בצורות. המשולש מבטא השתלשלות, מ-1 ל-2 ול-3, וכן הלאה. בפסוק הראשון בתורה כל המילים, ועוד תופעות, הם משולשים. זה היגיון של התפתחות, של אבולוציה. יש התפתחות הפוכה, כמו בדצח"ם, שככל שיותר עליון כולל בתוכו את כל מה שתחתיו. רק שבקדושה זה תמיד מלמעלה למטה ובחול זה הפוך, ולעתיד יתכללו יחד. ריבוע זה ממד אחד. הוא מבטא התכללות, חיבור של שני משולשים. שבכל דבר אני רואה את הכל. קו אחד זה תהו, וריבוע זה חיבור הקוים לממד חדש. אם בקו אחד יש מכתר בקצה אחד ועד מלכות בקצה השני, אז הריבוע זה שבכל נקודה בקו יש את כל הבחינות שיש בכל הקו כולו. שיא קבלת האריז"ל היא קבלת הרש"ש, שמרבה לדבר בסגנון הזה, של ריבוי והוספת ממדים. בעתיד יתגלה ש"אבן מקיר תזעק", וגם בדומם יתגלו המדרגות שמעליו. זה יכול לקרות עם גילוי אור גבוה המתלבש בו כנשמה בגוף. התלבשות זו נותנת יכולת התכללות. כשזה לא מתוקן אז זו עבודה זרה, כמו פעם. בכתבי האריז"ל מובא שאם אתה מגושם, למטה, אז אין לך סכנה ליפול בזה, אבל אם אתה עולה קצת אז יש סכנה. סכנה שתראה משהו, פרט וחלקי, ללא ביטול, ואז יוצאות מזה הזיות למיניהן. זהו ניחוש. אבל בגאולה זו תהיה ראיה – "וראו כל בשר יחדיו". עולם היצירה נקרא עולם המינים (כמו אידיאה בלשון אפלטון, שלכן אנחנו לא אוהבים את המילה הזו), לעומת עולם האישים, והוא המקום המסוכן [ר' אייזיק מסביר לגבי "קטורה זו הגר" שבדברי חז"ל, והאבן עזרא חולק, שמה היה באמת בזה הוא לא מתערב, אבל גם אם האבן עזרא צודק בעולם שלנו – בעולם היצירה חז"ל צודקים. זו דוגמא להסתכלות של מינים, שאותו מין כללי מתפרט אחר כך לשתי דמויות]. בהתלבשות יש הבדלה, דברים שצריך להיבדל מהם. כל עוד יש ערלה הנשמה נמנעת מלהתפשט אל תוך המציאות. אמנם, לאחר כריתתה כל הרב-גוניות של המציאות מתגלה ומתכללת. ושוב, הציור לזה הוא ריבוע. מעל לשניהם יש את אור הסובב כל עלמין, עליו נאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". הציור שלו הוא עיגול [יש עיגול למטה מן הריבוע – אור הממלא כל עלמין – ויש ריבוע מעל לעיגול], המבטא השראה. במושגים שאנחנו מנסים לצייר: יש עיגול הגדול, טהירו עילאה, של ההשראה. בתוכו יש ריבוע של עולם המלבוש, כמו טלית ובתוכו העיגול התחתון, טהירו תתאה של סדר ההשתלשלות. כל המושגים כאן הם מתלמידי האריז"ל האחרים, כיוון שאצל ר' חיים ויטאל אין את זה.

מהי הצורה המיוחדת להשראה? אמנם אמרנו לעיל, שעיגול היא הצורה המיוחדת לכך, אך באופן יותר מפורט יש צורה נוספת. אם מציבים ריבוע בתוך ריבוע – בנקודה האמצעית שבתוך כל ריבוע –  מה שנוצר נקרא השראה. פנים בתוך פנים. למשל: יג הוא מספר השראה של ג בריבוע עם ד בריבוע. גם תריג ו-רמח הם מספרי השראה.

[שאלה: איפה יש את כל הענין הזה של עולם המינים ביהדות?

תשובה: בפרק שירה. החיה שרה ואתה, האדם, שר איתה וביחד השירה עולה לה' [כמו בכוונת ההשתטחות על קברי צדיקים בפסוק "רננו צדיקים בה'", שאני המשתטח (צדיק תחתון) והצדיק (צדיק עליון) מרננים יחד לה', וביחד מתגלה עלינו שרש נשמת הצדיק]. אתה מעלה אותו והוא מעלה אותך, כנגד קליפת עבודה זרה. אחד מהתכניות שלנו בגל-עיני זה לפרסת את פרק שירה, זה הדבר הכי יפה שיש בעולם. ראוי לעשות ספר ילדים עם תמונות מזה. אחד מיסודות החינוך זה לתקן את התת-מודע, את ההקשרים. כך אנחנו מסבירים לגבי השיר 'אחד מי יודע', לגבי תיקון היחס למספרים. לענייננו, צריך לתקן את ההקשרים ביחס לחיות. ילד צריך לדעת שצפרדע זה "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו' [צפרדע היא ציפור דעה]. נכתבו מאות ספרי פירוש לברייתא הזו (פעם הייתי בספריה הלאומית בשביל זה), ובכל זאת רק פירוש המבי"ט ור' יעקב עמדין הודפסו. בכתבי האריז"ל והובא בליקוטי תורה, שלפני שתקנו בתפילה את פסוקי דזמרה היו אומרים את הפרק הזה, כחלק מעולם היצירה. מכל השירות רק את שירת הכלבים "בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני הוי' עושנו" הוא מסביר: כלב עולה בן, והוא השולט בעולם העשיה ולכן אומר בלשון רבים (עושינו).

מסופר על האדמו"ר הזקן שבדרכו למזרישט עבר דרך קוריץ, ור' פינחס ניסה לפתות אותו להישאר אצלו בכך שילמד אותו שיחת עופות ושיחת דקלים וכו'. הוא סירב ואמר שמעדיף ללמוד אצל המגיד יחיד-אחד-ועד. כל השאר בא אחר כך].

נחזור לדילוג השני ולהסבר שלושת שלביו. קודם יש את העיגול האין-סופי של אור אין סוף ולאחריו הריבוע של ההשערה של עולם המלבוש. מהו עולם המלבוש? צריך להכיר את המושג רל"א שערים פנים ואחור. יש אות יש שער ויש שורש. שער הוא צמד אותיות, טרום שער, כאשר מכל אותיות ה-אב ישנם 462 צירופים, שהם ב פעמים רלא. כל פעם שהאות הראשונה היא אות הקודמת בסדר ה-אב (למשל: יש) השער הוא בבחינת פנים, ובכל פעם שהאות הראשונה היא המאוחרת בסדר ה-אב (למשל: שי) היא בבחינת אחור. לאור ההקדמה הזו, עולם המלבוש הוא בעצם תקציר נמרץ של כל לשון הקודש, של כל התכנון של הבריאה שתברא בדיבור גלוי, והוא מסודר בצורת ריבוע – טלית. אבל האור פה הוא עדין חזק מדי ולכן קורה צמצום נוסף – קיפול עולם המלבוש. הטלית הזו מתקפלת לאחור, באופן שהשורה העליונה מן החצי התחתון של הטלית הריבועית עומדת כעת מאחורי השורה העליונה של החצי העליון. כעת, לאחר הקיפול, נוצר מלבן ריק (מה שהיה החצי התחתון של המלבוש) הנקרא "אויר קדמון". כאן זה כבר חלל הלב [אפשר לדמות זאת להתפתחות של עובר, שקודם יש מוח גדול המתקפל ונעשה ממנו גם לב]. מתוך רושם צמצום ההשערה במוח – עולם המלבוש – נעשה צמצום הלב. בספר עמק המלך מביא מושג נוסף שהבאנו פה – יג ממי"ם, אותיות המרחפות בתוך חלל האויר הקדמון. האות מ היא אות התוך של כל אותיות ה-אב, וכן היא האות ה-יג לפי הסדר מ-א. שני רמזים אלו הם סיוע לכך שאויר קדמון והצמצום שמתרחש בו הוא צמצום הלב, שכן יש פה את השורש הקדום ביותר למה שיתגלה אח"כ כ-יג מידות הרחמים. אבל עדין האור רב מדי, והצמצום הבא מתרחש בתוך החלל הזה, האויר קדמון. האור שבו מסתלק לצדדים, ולעיגול שנשאר קוראים טהירו תתאה. אמנם דיברנו בלשון המקובלים האחרים, אבל כאן זה כבר מקביל לצמצום הראשון של "עץ חיים". החלל שנוצר הוא חלל הפה, מה ש'ליבא לפומא – גליא'. כל החלק הזה – השלישי – מתוך הדילוג השני, מבלי-גבול לגבול, כולל בתוכו גם את הצמצום הראשון, גם את השארת וגילוי הרשימו וגם את התפשטות הקו וחוט מתוכו.

נסכם: בכל הדילוג השני שלנו יש ג שלבים – כנגד חש מל מל – של צמצום, וכולם הם ביטוי למעבר מבלי-גבול לגבול. הראשון הוא צמצום המוח, השני הוא צמצום הלב והשלישי הוא צמצום הפה. הראשון והאחרון לקוחים מספרות חב"ד: צמצום המח מן הרב המגיד וצמצום הפה מן המאמר של ר' הלל (בריש הורמנותא דמלכא), אשר המשותף להם הוא שהצמצום נעשה לצורך הזולת בצורה ישירה. רוב המושגים בהם השתמשנו מבוארים בעיקר אצל המקובלים כמו עמק המלך, אע"פ שהוזכרו פה ושם גם בחסידות חב"ד. הצמצום השני – צמצום הלב – לקוח מתורה מט בליקוטי מוהר"ן, המדברת על הצורך לצמצם את המידות, את ההתלהבות לה', כדי לבנות מידות של תיקון. כאן הדגש (כבכל עבודת ה' בברסלב) הוא על תיקון האישיות שלי כדי להגיע בסופו של דבר לתיקון הזולת.

ביחס לרשימו ולאור הקו, אותם הזכרנו לעיל, הרשימו נקרא חומר הגלם לעולמות ואילו הקו הוא כח המצייר אותו. מצד עצמו, הרשימו הוא אחדות שלא ניתנת להתחלקות ולכן הוא צריך את אור הקו. אפשר לומר כמו חומר וצורה. בפרט, לרשימו מיחסים לפעמים (אצל ר' הלל) את הביטוי "סובל כל עלמין". גילוי כח הגבול שבאור אין סוף. מה מה' יתברך מצליח שלא להרוס את גילוי הגבול. "אני אסבול". אפשר לומר שזה ממוצע בין "סובב כל עלמין" שלפני הצמצום לבין "ממלא כל עלמין" האור המאיר בגלוי בתוכו [מחיצוניות המקיף של הסובב יונקת התפיסה המוטעית הדורשת התייחסות שווה לכולם, בבחינת "אם צדקת מה תתן לו"]. תכונה נוספת שמיוחסת לרשימו היא היותו מהווה את אותו חומר הגלם, ולא רק סובל אותו. על היותו חומר גלם נאמר "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר".

נוסיף עוד היבט. השלב הראשון, ההשערה בעולם המלבוש, היא כמו תכנון של אדריכל לפרטי פרטים. אחר כך הוא מקפל את התוכניות כדי להתעצם עמן, כדי להרגיש את הלב. פה הוא מסלק את המבט של 'חפצא' ועובר למבט של 'גברא' [כמו בהבדל בין דאורייתא לדרבנן, וד"ל]. התהליך פה הוא לעבור מהוא לאני ולהגיע בסופו של דבר לאתה. השכל מדבר על הוא, הלב מרגיש את עצמו והדיבור פונה אל הזולת ממש. יש תורה של הבעש"ט שאומר על "אתה הוא ה' אלקנו" שאם מנסם לתפוס קודם את האתה – אז הוא בורח להיות הוא, ואם פונים אליו בתור הוא – זוכים שיהיה 'אלקינו' [לפעמים מדברים על סדר של אני-הוא-אתה ביחס להכנה לתפילה: לימוד החסידות שלפני הוא בבחינת אני, ההתבוננות שקודם התפילה בעצם הענין הוא בבחינת הוא, וההתבוננות שתוך כדי התפילה והתקשרות עמו יתברך היא בבחינת אתה. בהזדמנות זו נזכיר כי אצל בובר ה'אני' זה כמו נפש אלקית וה'הוא' זה כמו נפש בהמית, וזה כמובן לא נכון. יש הוא גם בקדושה – "ועבד הלוי הוא", כמבואר בזהר על הפסוק הזה].

עוד נושא גדול בחסידות בעניין ההשערה באור אין סוף והוא חקיקת האותיות. דיברנו על אותיות, אבל התיאור המדויק הוא חקיקה באור אין סוף המגלפת אותיות, כמו בלוחות הברית. צורה כזו היא ביטוי לכך שהסילוק ומה שנשאר אחריו הוא אחד ממש. הבריאה כאן היא היא כח הבורא, ואי-אפשר להבדיל ביניהם.

שאלה (כללית): מה שהרב עושה פה זה סידור או גם חידוש?

תשובה: הרוב פה זה סידור במושגים פזורים. החידוש הוא ההקבלה ל-חש מל מל. תורת ארץ ישראל היא מהכלל אל הפרטים, לכן אנחנו מנסים לשחזר קודם כל את הכלל, את המערכת כולה. אדמו"ר האמצעי כותב בשער היחוד שלו שכדי להתבונן צריך קודם לראות את כל סדר ההשתלשלות כולו ורק אחר כך את העניין המסוים עליו מתבוננים [אמנם, אצל הצמח צדק התבטלה השיטה הזו. אצלו העבודה היתה לקחת מאמר ולהתבונן בו בהתמסרות. היחס בין הגישות הוא כמו בין מוחין דאמא (אדה"א) ובין מוחין דאבא (הצ"צ), ויש מאמר חשוב של ר' הלל שמסביר את המעבר בין הדורות]. בדורינו יש הכרח לבוא עם פנים חדשות של פנימיות התורה. יש בזה הרבה כח.

* * *

הדלוג השלישי: מאחדות לרבוי

הרב פותח עץ חיים בשער מטי ולא מטי.

התהליך שמתואר פה מאוד מורכב. פעם ספרתי חן שלבים של עליה וירידה הכוללת השארת רושם באמצע. קודם יש אור שיוצא, אחר כך אור שחוזר ומשאיר בדרך חזרתו רושם.

זה ממש הסוד של "ויגש אליו יהודה", שהאור החוזר צועק צעקה שנשמעת מסוף העולם ועד סופו. רק לאחר ההכאה הזו של האור הישר של יוסף באור החוזר של יהודה, ורק לאחר שנוצר הכלי יכול יוסף להתגלות. שלא ישפך הזרע לבטלה. זו גם הסיבה שאינו מתגלה קודם לכן. ב"מחשוף הלבן" לר' יעקב אבוחצירא יש רמז מאוד יפה – הבאנו אותו ב'צדיק יסוד עולם' – על הפסוק "והנה אנחנו מאלמים אלומים", והוא דורש ממלאים מילואים. המילוי של יוסף (ללא אותיות שמו – וד, ו, מך, א) עולה אני הוי'. כשהשאיר אצלם את הכסף באמתחתם זה ללמד אותם שכל אור בקדושה אינו מסתלק לגמרי. תמיד נשאר, לפחות רושם. יש בזה הרבה רמות, עד כדי שבשורש אנו יודעים שהצמצום לא כפשוטו, ולא רק רושם. כמו הסיפור שצדיק התארח באיזה פונדק וקיבל התעוררות גדולה, כי לפני כמה שנים היה פה מעשה גדול של קדושה [הצדיק הוא הגילוי של "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". אמנם "ועמך כולם צדיקים", אבל מה שמתגלה כיום זה שיש שני סוגי נחת רוח לה' – עבודת הצדיקים ועבודת הבינונים. לכן יוסף קבור בשכם, הנקראת חלק – "שכם אחד על אחיך"]. ספר בראשית נקרא ספר הישר, במובן של אור ישר, ואילו ספר שמות, ספר הגאולה הוא כבר אור חוזר. לפי זה, כל הסיפור של יוסף ואחיו הוא ההכאה של האור הישר באור החוזר. אם אתה רוצה שיקשיבו לך אז קודם כל תגיד את הדברים ואז תבקש שיקשיבו לך, ואילו יהודה קודם מבקש "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני – שיכנסו דברי באזנך" (רש"י), שייווצר כלי. הכלי – אם כן – נוצר ע"י הרושם, ע"י האור החוזר, המסירות-נפש של יהודה, וע"י האור הישר – ההקשבה של יוסף.

נחזור לעץ חיים. יש מה שהקו חוצב את הכלים מתוך הרשימו, ועל זה דיברנו בשיעור הקודם. ויש מה שהקו עצמו מתלבש בתוך אדם קדמון, ודרך התהליך הזה מתעבים האורות ומתהווים כלים. זה לא שהוא לא היה קודם אלא שנתקן. לברוא משהו זה להוציא יש מאין (כדברי הרמב"ן על המילה בראשית), אבל במילה להוות יש דבר והיפוכו: מצד אחד יש בה משמעות של שבירה – "הנה יד ה' הויה במקנך", "והארץ היתה תהו", ומצד שני משמעות של תיקון – "ויהי אור". לתקן זה לעשות לו כלי לקבל אלוקות. לפני זה הוא בריאה אבל אין לו הויה אמיתית.

נכנס אור החכמה עם האורות שתחתיו ונכנס בכלי הכתר.....

הכאה זה כמו אבן באבן שיוצאים ניצוצות. כמו עם רב ותלמיד. בכל הוצאה יש חלקים מעובים הנופלים למטה וגורמים לצקת את הכלי. בפרטות, חיצוניות הכלי נוצר מן הרשימו ופנימיות הכלי נוצר מן הרושם של ההכאה שבעולם העקודים והלאה. עולם העקודים הוא בעצם עולם האצילות, אלא שלא התקיים. הוא יצא מאור הפה, שיש בו הבל גס. אורות האוזן והחוטם, שהם בעלי הבל דק יותר, לא הצליחו להוות שום כלי. מן המצח והעיניים כבר יוצאת הארה, יותר דקה מהבל.

נחזור לעניין שלנו, הדילוג השלישי מאחדות לריבוי. הנושא של הדילוג הזה הוא יצירת כלים, וכל זה מתואר בקבלה בתהליך שמתרחש בין אדם קדמון לעולם האצילות. הוא מאציל אותו. נפרט: על אדם קדמון כתוב במקום אחד שאין בו כלים, רק י אורות המלבישים לאור הקו. לכן כל ההשתלשלות נסקרת אצלו בסקירה אחת. יש בו אחדות ללא התפרטות. אז מה הם י האורות? לכן הביטוי על אדם קדמון בקבלה הוא שיש בו "כלים דקים". במוזיקה היום לומדים שלכל צליל יש על-צליל שאינו נשמע, צליל מעל צליל עד אין סוף, במרחקים קטנים והולכים בין אחד לשני. דניאל ידידינו רוצה להקביל את ארבעת אוקטאבות הנשמע לאוזן כנגד אבי"ע, רק השאלה העקרונית איך לסדר – שהאצילות למטה ועולמות בי"ע הם הטונים הנסתרים או להיפך – שהטונים הגסים הם נשמעים. דוגמה נוספת: אחדות, עשיריות, מאות ואלפים – האם לסדר מלמטה למעלה או הפוך. מתי ההתכללות למעלה והריבוי למטה ומתי להיפך. התשובה בחסידות תלויה אם מדברים מצד האורות או מצד הכלים. מצד הכלים ככל שיורדים הם מתרבים ומצד האורות מתמעטים והולכים. לכן הכלים של זה שלמעלה ממנו – כמו הכלים הדקים של א"ק ביחס לעולמות שתחתיו – הם אורות ביחס אליו. אבל מצד האורות זה הפוך, כמו אצל חיי שרה, שבכתר זה במאות (מאה שנה) בחכמה ובינה בעשרות (ועשרים שנה) ובז"א באחדות (ושבע שנים).

היחס הזה בין האורות לכלים הוא כיחס בין איכות לכמות. המושג ריבוי ביחס לאיכות הוא לא במשמעות של התחלקות אלא של תגבורת. אם אני אומר שלרכב יש 30 כוח סוס אז זה לא 30 סוסים אלא עצמה אחת מרובה. כמו בהירות של כוכב באסטרונומיה, שככל שיותר בהיר – יותר גבוה. או במוזיקה: אם המבנה הוא של אורות אז האצילות זה למעלה והצליל הנשמע בעשיה. אבל אם זה מבנה של כלים למשהו – מה שפחות מסתבר – אז הצליל התחתון הוא הכלי שמכיל את כל האור, וכל השאר הם פרט מתוך מה שנכלל קודם בכלי התחתון.

נסקור את שלושת השלבים של הדילוג השלישי, האחרון. הראשון הוא ממצב פשוט של רשימו וקו למצב של יחיד מחודש. הקו הוא יותר פשוט אמיתי, שיש בו גם את היכולת לחלק, לסבול גם את הפכו, בעוד שהרשימו עצמו הוא פשוט יחסי. הדילוג השני, מאדם קדמון לאצילות, הוא ממצב של יחיד מחודש לאחד מורכב. אחר כך הדילוג שלישי, שהוא עיקר הדילוג פה, הוא מאצילות לעולמות התחתונים בי"ע. רק בשלב הזה, האחרון, מגיעה תכלית הכוונה של דירה בתחתונים לידי פועל, שיהיה יש נפרד. בתוך מקום זה ידור וישתקף היש האמיתי – עצמותו יתברך. הגדרת יש היא שמציאותו מעצמותו, שאין לו שום סיבה שקדמה אליו. ראשית ההתבוננות של אותו יש הוא, בלשון החסידות, שאין הדבר עושה את עצמו. איך זה קורה? קודם כל בטול היש, עידון וזיכוך הכלי, ואחר כך באה הצמיחה המחודשת של התחתון תוך שיקוף העליון. הכלי התחתון הזה, הנפרד, מתהווה מן הכלים של עולם האצילות. כלי האצילות הם מה שנקרא בלשון הראשונים שה' "יודע את המציאות בידיעת עצמו".

נתאר את התהליך: קודם מוציאים י אורות, באחדות ללא הרכבה וחלוקה, ולזה קוראים בחסידות יחיד. לפעמים קוראים לו לבד. להתבודד זה להגיע לא"ק, למצוא את עצמך בו [על האדמו"ר האמצעי מסופר שקיבל הדרכה מאביו לראות כל יהודי במקום שמושרש בא"ק, ואז הוא נפל לחולי של כמה שבועות]. על א"ק נאמר הפסוק "ראו עתה כי אני הוא ואין אלקים (בזהר: נוקבא) עמדי". אבל אותו יחיד הוא מחודש. מצד אחד הוא אדם, מחודש, ומצד שני הוא קדמון. בכללות הוא בבחינת חש, התכווצות-סקירה לקראת קפיצה, שאין לאחר מגע עם מה שמתגלה בו. אדם קדמון נקרא כתר-רצון ביחס לכללות ארבעת העולמות. זה מה שאדם-קדמון נקרא מחודש ביחס להשערה שלפני הצמצום במדרגת קדמון. משם והלאה הוא כבר מאציל כוחות, אורות, ואז עוברים לעולם מורכב – עם אורות וכלים במצב מאוזן (לאחר שני ניסיונות הנפל של עולמות התהו, עולם העקודים ועולם הנקודים). יש בו מודעות אבל מודעות של ה'. כמו "ותמונת ה' יביט" – שמשה רואה את העולם כפי שמשתקף ממבטו של ה'. זו הבדלה ואבחנה לפרטים. בלשון ר' אייזיק המעבר הוא להוציא את הדבר "לצביונו".

בלשון הרמב"ם הדילוג השלישי הוא לעבור מ"אחד שאינו מנוי" (רשימו וקו) לריבוי (עולמות בי"ע), כאשר חייבים לעבור באמצע שלב ביניים של "אחד המנוי" – והם אצלנו אדם קדמון ואצילות.

נחזור למה שיוצא מאדם קדמון. שני העולמות – העקודים והנקודים – הם עולמות של תהו. הראשון הוא התהו היציב, שכל האורות עקודים בו בכלי אחד. הוא לא נשבר, עדיין קיים. בעולם הנקודים יש כבר עשרה כלים, אבל לא מפותחים, אין ביניהם התכללות ואז הם נשברים. זהו התהו שאינו יציב. בכללות כל מה שמופרש-נאצל מאדם קדמון נקרא בשם אצילות. העקודים יוצאים מן הפה שלו, הנקודים מאור העיניים (יותר נמוך כי מגיע ממקום נמוך, מהבטן של א"ק, רק שעולה ויוצא דרך העיניים), הברודים – עולם האצילות המתוקן – מהמצח. נקרא שם מה החדש.

מטי ולא מטי זה כמו דופק. מהאדמו"ר הזקן ידוע שהתהוות הזמן היא מן התנועה הזו של מטי ולא מטי.

נסיים עם פסוק לא כל-כך מוכר מאיוב: "מבכי נהרות חיבש ותעלומה יוציא אור". הפסוק אחריו מוכר יותר: "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה". נדרוש כך: "תעלומה יוציא אור" זה תיאור לדילוג הראשון – מהעלם לגילוי. שלושת השלבים בכללות הם: להמציא אור, להגביל אור, ולבנות כלים. הם כנגד המבנה הידוע אצלנו: עולמות נשמות אלוקות. אור עולה אין סוף עולה רז. המצאת האור היא כולה אלוקות. כל התהליך כולו זה להמציא אור בשביל להעלים אותו. "תעלומה יוציא". רק שקודם היה נעלם בעצמותו יתברך וכעת נעלם בתוך מציאות שה' המציא. הסדר הוא: חושך – אור – חושך. מה שכתוב בחז"ל "ברישא חשוכא והדר נהורא" מוסבר בדרך כלל על הרשימו ביחס לאור הקו, ולא על אור אין סוף שלפני הצמצום, אבל לפי מה שלמדנו אפשר להסביר יותר עמוק, שהחושך העצמי הוא בעצמותו יתברך והוא קודם לכל גילוי אור. מה זה "מבכי נהרות חיבש"? או מלשון בכי או מלשון נבכי ים, מרוצת וזרימת המים שבנהרות. הקשר לבכי הוא שגם בכי הוא התפרצות וזרימת הרגש החוצה. רש"י מפרש "חיבש" מלשון "ויחבש את חמורו", לשון תיקון. לפירושו, כל הפסוק הוא הקדמה לפסוק הבא, שהנהרות וכן אור השמש יש להם מוצא (תעלומות הוא שם החלון ברקיע ממנו יוצא אור השמש), ואילו החכמה היא מאין הגמור. האבן עזרא מפרש שכאשר יצאו המים מן הנהרות ויתייבשו יתגלה כל מה שנמצא בתעלומות הנהר. לענייננו, מתאים עם הדילוג הראשון, לייבש את מרוצת העצם כדי לגלות את מה שהיה בהעלם, הנחת עצמותו. לפירוש רש"י, שהחכמה למעלה גם מזה, רומז לחכמה העצמית, בסגנונו של הרמב"ם, שלמעלה מזה.

כתוב בקבלה שהשורש של הקו וחוט הוא למעלה מן הצמצום, אפילו למעלה מן ההשערה. הרשימו הוא הגבול של הבריאה, הוא השורש של ה'חפצא'. הוא אינו כח הבורא. הצמצום לא נגע בו. ההגבלה, כח הבורא, זה כבר אור הקו. זהו הצמצום של ה'גברא', עד כדי שהוא עצמו בורא ומלביש עליו גברא – אדם קדמון, המוציא מעצמו השערות והפרשות. יש ביטויים בזהר על רבבות עולמות היושבים בגולגולת של אריך אנפין. בלשון המדע החדש מדברים על שדות אין סופיים. כמו הלכות שאף פעם לא יהיו, כמו עיר הנידחת. כנראה שיש עולמות ששם זה כן קיים והלימוד שלנו מתקן אותם. בעולם האצילות עצמו כבר יש הרבה דמויות אדם – אבא, אמא, סבא, בן ובת. שלושה דורות. אפשר לצייר את זה כך: שאדם קדמון הוא כמו אדם הראשון, עולם האצילות הוא משפחת עם ישראל – האבות והאמהות עם שרשי השבטים ["אני אמרתי אלקים אתם" – רק באצילות, שהרי באדם קדמון נאמר "אין אלקים עמדי"], ועולמות התחתונים זה כבר לא עם ישראל – שאר אומות העולם. כמובן, זה בשורש ואחר כך יורדים ונטמעים בין תוך האומות.

במדרש הקדמון שיעור קומה מובא שה' יתברך גדול בצורה מוחשית – "גדול אדוננו ורב כח" – רלו אלפי רבבות פרסאות. בחסידות מסבירים שהם הכלים שבעולם האצילות, והאדמו"ר הזקן – באגרת כ, שכתב לפני הסתלקותו – נוטה לממש את זה באצילות. זה חידוש, שהכח לברוא יש מאין הוא מהכלים, ולא מהאורות. הכלי בא"ק זה רק הכח העוצר. כמו בטיפול נפשי, שבלי כלי אתה לא יכול להיות שופע אור, וראית יצירת כלי היא שהאור סוגל לעצור את עצמו. זה הכלים הדקים של א"ק. מתוך המצב הזה צריך להפריש כלי, כפעולה פנימית בתוכי. כמו שאדם מסביר לעצמו סוגיה. אלו כבר הכלים שבאצילות. לפני כן צריך לעצור את נביעת השכל. האדמו"ר האמצעי היה משתיק (שא שא) בזמן אמירת חסידות, למרות שהיה שם שקט מוחלט. היה צריך לעצור את נביעת המוחין. השלב הזה, של "סייג לחכמה – שתיקה", הוא ההסבר למה שמתחולל אצל אדם קדמון.

שאלה: איך אפשר לחלק בין האורות לכלים ביחס לכח לברוא יש מאין? לכאורה זה נברא מהדו-שיח שביניהם?

תשובה: היכולת שלך לדבר עם הכלים של עצמך מתעבה אחר כך למציאות ממשית של זולת נפרד. הכח הזה להתממש נתון כבר בהם. בדומה למה שהבעש"ט היה אומר, שכשהאדם מתעלף מעוררים אותו ע"י הקריאה בשמו ולכן הוא – ישראל בעל שם טוב – נשלח לעורר את עם ישראל המעולף. ה' יתברך בורא על ידי קריאה בשם, כמבואר בתניא.