בס"ד ערב ראש השנה תשע"ח

מכתב לראש השנה

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, שלוחה ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהם.

תשובה שלמה וגאולה שלמה

בראש השנה מתחילים עשרת ימי תשובה, ומסתיימים ביום הכיפורים שבו ה' מבשר לנו "סלחתי כדבריך"[1]. בזכות התשובה באה הגאולה, כדברי הרמב"ם "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלין"[2].

בנוסח התפילה שבכל יום, אומרים "החזירנו בתשובה שלמה לפניך". ברוך ה', אנחנו בדור של תשובה, אך עלינו להמשיך ולהגיע בע"ה לתשובה שלמה והקב"ה ישלח לנו גאולה שלמה מהרה[3].

שלמות היא בצירוף הממד החיצוני והפנימי, כמו האדם השלם בגוף ונשמה. בנוגע לתשובה, החיצוניות היא תשובה מיראה. לא מדובר ביראת העונש – שאינה מניע רצוי ככלל, ובמיוחד אינה מתאימה לדורנו – אלא ביראת שמים חיובית שמכוחה היהודי שומר תורה ומצוות, מקיים את דבר המלך. אך אין להסתפק בכך אלא להגיע לממד הפנימי, תשובה מאהבה שבה אנו מתייחדים עם ה', "אני לדודי ודודי לי"[4] כמו חתן וכלה.

בתשובה מיראה, האדם דואג בעיקר לעצמו, בארבע אמות שלו, לצאת ידי חובה בכל המוטל עליו – תשובת הפרט, היחיד. אך בתשובה מאהבה האדם דואג (קודם כל) לכל עם ישראל, שיתקדש שם שמים בקיום התורה של הציבור כולו, כולל מערכות השלטון הרחבות ביותר – תשובת הכלל, הציבור. אכן, תשובת הפרט ותשובת הכלל צריכות זו לזו ומשלימות זו את זו, "פרט שהוא צריך לכלל וכלל שהוא צריך לפרט"[5].

אלו גם שני הממדים של הגאולה: גאולת היחיד, "קרבה אל נפשי גאלה"[6], וגאולת העם כולו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[7], מלכות ישראל בדרך התורה, מלכות שהיא "לאור גויים"[8], "והלכו גוים לאורך"[9].

המחול הגדול

בהפטרת ראש השנה, העוסקת בתשובה שלמה וגאולה שלמה, אנו קוראים "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל"[10]. המָחוֹל מקיף את כל ימי הדין, הרחמים והסליחות, שהרי בט"ו באב וביום הכיפורים "בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים"[11] – ימי שידוכין הרומזים גם לחתונה של הקב"ה וכנסת ישראל, "ביום חתונתו וביום שמחת לבו"[12]. המחול הגדול מגיע לאחר מחילת עוונות, שאז אין דבר החוצץ בין ישראל והקב"ה, כמו השמחה העצומה בחג הסוכות לאחר הטהרה ביום הכיפורים.

מורנו רבי ישראל בעל-שם-טוב – שממנו החל במיוחד להתנוצץ אור התשובה והגאולה – לימד שסוד המחול הוא בקירוב וריחוק, כדרך הרוקדים שעושים צעד אחד של התקרבות כלפי פנים, וצעד אחר של התרחקות כלפי חוץ, כאשר גם הפסיעה החוצה נועדה להביא להתקרבות מחודשת, תענוג אין סופי[13].

כך גם בתשובה מאהבה, תשובה פנימית: מתברר למפרע שכל החטא והריחוק היה רק צעד החוצה בתוך המחול הגדול, צעד שמאפשר את ההתקרבות המחודשת בצמאון רב ובכח גדול, ולכן בתשובה מאהבה הזדונות נהפכים לזכויות ממש[14].

וכמו שהדבר בתשובת היחיד, כך הוא בתשובת הציבור, שהיא התשובה הפנימית מאהבה (כמבואר לעיל): בדורות האחרונים נדמה שעם ישראל לקח צעד אחורה ביחסיו עם הקב"ה, רבים עזבו מקור מים חיים והלכו לחפש בורות נשברים, והנהגת הציבור ככלל נעשתה מתוך ניכור לאמונת ישראל ותורתו. אבל ברוך ה' אנו רואים בעינינו את הצעד קדימה, בתהליך תשובה מופלא ההולך וגדל. ככל שהתשובה תהיה שלמה יותר, מאהבה רבה ופנימית, כך נראה כיצד גם הריחוק לא היה אלא צעד אחד במחול הגדול של חיבור ישראל והקב"ה.

סימנים טובים

כמנהג ישראל, נזכיר סימנים טובים במניין השנה, תשע"ח. נפתח בראשי התבות: תהא שנת עולם חדש, שנה בה נזכה להתחדשות אמתית, לפרט ולכלל, "ותחדש פני אדמה"[15] בגאולה שלמה מהרה.

נמשיך בגימטריא: תשעח עולה בקש שלום, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"[16]. שלום אמתי קשור לשלמות, ולכן נהפוך את המלים "בקש שלום" (בשינוי סדר האותיות) ל-בקשו שלם, בקשו את השלמות, ובגימטריא: בקש שלום = בשלמות, בקש שלום במדת השלמות.

ונסיים בצמד רמזים: תהא שנת עת לחננה, תהא שנת עפרה יחננו – לפי הפסוקים "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ"[17]. כאשר נוהגים במדת הענוה והשפלות, כדברי אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר"[18], מתקשרים לקדושת ארץ ישראל באמת, "עפרה יחננו", וזוכים  ל"עת לחננה" בגאולה שלמה מהרה.

אולם יש גם עפר שלילי, עפר של עצלות ועצבות, יאוש וחוסר מעש, מעלים אבק מרוב יושן. מהעפר הזה עלינו להתנער, "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי"[19]. הקב"ה מעורר אותנו, "עוּרִי עוּרִי"[20], אבל יש התנערות פנימית שעלינו לנער את עצמנו, "כאותה תרנגולת המנערת עצמה מן העפר"[21], בהתנערות עצמית שיש בה התחדשות ושמחה, "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי"[22].

נחזור ונברך את כולם בשנה טובה ומתוקה!