בע"ה

שבת שובה, ג תשרי ע"ח – כפ"ח

"יראת הוי'"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ג]

שיעור נשים ליל שבת שובה (אחרי הדל"נ):

א. מרכבת תשר"ת

כתוב שהסדר של תשר"ת הוא מרכבה. מרכבה היא אברהם-יצחק-יעקב-דוד.

בתקיעה אנחנו מתעצמים עם מדת החסד, מדתו של אברהם אבינו.

בשברים אנחנו מתעצמים עם עמוד התפלה, העמוד של יצחק אבינו. במחזור מדגישים את הכוונה – בתפלה שאומרים כל שבת, אבל דווקא במחזור מופיעה ההדגשה, מיד אחרי "המלך" – של יצחק-רבקה "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל". יצחק-רבקה בגימטריא תפלה – יצחק הוא נשמה דנוקבא, מצד הגבורה, השייך בפרט לאשתו, ודווקא ביחד הם עמוד התפלה, כמו שכתוב "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו". שברים רומזים למדה העיקרית שנדרשת בתפלה – לב נשבר. שברים הם גם לשון שׂבר – "עיני כל אליך ישׂברו" – במשמעות של תקוה טובה. צריך להתפלל מתוך לב נשבר ותקוה טובה ובטחון שה' יענה לתפלה.

בכל הדברים כאן הכוונה לא רק אליהם עצמם, אלא גם לחינוך אליהם – חינוך למדת החסד, חינוך לתפלה. לכן רצינו לפתוח בכך דווקא בשיעור לנשים-אמהות, שבהן תלוי עיקר החינוך בבית כמו שאומר הרבי.

התרועה רומזת לעמוד התורה, מדתו של יעקב אבינו. אחד מפסוקי התרועה הוא "הריעו להוי' כל הארץ", והאריז"ל אומר שבכל פעם שאומרים אותו יש לכוון ש"הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה – תרועה רומזת ללימוד ההלכה, ולימוד הלכה למעשה שייך במיוחד לנשים. בלימוד הלכה למעשה נכלל גם לימוד החסידות, אותו לומדים לצורך קיום בפועל של מצוות אהבת ה', יראת ה' וכו' – שבהן מצוות הנשים וגם עליהן ללמוד אותן.

תרועה גם כוללת אותיות תורה – תורה-ע, רמז ל-ע פנים לתורה (לכן גם יש הרבה טרומיטין בתורה, לחלק את התורה לכל הפנים שבה).

תרועה היא גם לשון בכיה – מוסבר אצלנו שהשברים הם אנחה, שכתוב ששוברת כל גופו של אדם, החל משבירת הלב, ואילו התרועה היא לשון בכיה. יש הרבה סיפורים שזוכים לתורה על ידי בכיה – לפעמים בכיה שאדם בוכה על עצמו, והרבה פעמים בכיה של אשה על בעלה או של אמא על בניה, שיזכו לגדול בתורה. התרועה רומזת לחינוך לתורה, עד ש"שלי ושלכם שלה הוא". יש בתרועה גם משמעות של שמחה – כמו התרועה בהמלכת מלך – כאשר לימוד התורה הוא בעונג ובשמחה. תרועה היא לשון ריעות – אמרנו שהשנה היא שנה של "חבר טוב", שנה שכל אחת צריכה למצוא חברה טובה, ומי שכבר יש לה חברה שתמצא עוד חברה, תהא שנת עוד חבר. בכל אופן, התורה נקנית מתוך ריעות – בהרבה חברותות טובות.

התקיעה שבסוף שייכת לדוד המלך – זו תקיעה של תיקון המלכות. בתיקון המלכות חוזרים לחסד הראשון (כמו התקיעה הראשונה, של אברהם אבינו) – תכלית המלכות היא המשכת "חסדי דוד הנאמנים". גם כינון המלכות, בו עסוקים בימים האלה, הוא בחסד – "והוכן בחסד כסא" – כפי שאמר אדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו שהגאולה תבוא דווקא על ידי חסד כפשוטו.

בכך השלמנו את הכוונה הראשונה, שרצינו להדגיש את הקשר שלה לנשים ולחינוך שלהן בבית.

ב. "יראת הוי'" בתנ"ך

"אשה יראת הוי'"

גם הפרק השני שייך לאשה. נכנסנו לשבת ועוד מעט נגיד "אשת חיל" – הפרק האחרון בספר משלי. הפסוק הכי חשוב ב"אשת חיל", השיא, הוא לא הפסוק האחרון אלא פסוק אחד לפניו – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". העיקר והתכלית הוא "אשה יראת הוי'", עד שמוסבר שהיא גם הופכת את ההתחלה – יש "שקר החן והבל היפי", אבל "אשה יראת הוי'" גם הופכת את "שקר החן" לחן של אמת ואת "הבל היפי" ליפי של ממש. העיקר הוא להפוך את החן והיפי השקריים לאמתיים וזה נעשה על ידי "אשה יראת הוי'".

נאמר גימטריא: המלה יראת – ר"ת "[פתחי לי] אחתי רעיתי יונתי תמתי", כל העליות של האשה בשיר השירים – היא בגימטריא תורה, מספר חשוב מאד, כפולה של 13, 47 (בטול) פעמים 13 (אהבה). שם הוי' גם הוא פעמיים יג, כך ש"יראת הוי'" עולה 637, מט (ז ברבוע) פעמים יג. יש בפסוק שתי מלים שליליות, שקר-הבל, שעולות גם הן יחד 637! ממש פנינה של גימטריא שהפסוק אומר בעצמו. יש שקר-הבל וכנגדן "יראת הוי'" – כמו משיח לעומת נחש וכו'.

כב פעמים "יראת הוי'" בתנ"ך

"יראת הוי'" הוא ביטוי חשוב ומרכזי בתורה, הייתי חושב שהוא יופיע מאות פעמים בתנ"ך, אך כשפותחים ובודקים רואים שממש לא כך. הוא לא ביטוי נדיר, של פעמים בודדות, אך הוא גם לא רווח מאד – הוא מופיע בסך הכל 22 פעמים.

בכל חמשה חומשי תורה כלל לא מופיע הביטוי "יראת הוי'" – יש כמובן מושגים של יראה, כמו "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", אבל הביטוי "יראת הוי'" עצמו לא מופיע. 22 הפעמים מתחלקות כך: 3 בספר ישעיהו (שהן הפעמים היחידות בנביאים – אין בספרי הנביאים הראשונים, וגם לא אחר כך), 3 בספרים תהלים, 15 בספר משלי – שהמשל החוזר בכולו הוא האשה הטובה, שהיא "אשה יראת הוי'", מול האשה הרעה – ובסיום עוד פעם אחת בדברי הימים.

אם יש 22 פעמים "יראת הוי'" בתנ"ך צריך לומר שהן מקבילות ל-כב אותיות התורה. מה ההוכחה לכך? הפעם האחרונה בספר משלי היא ב"אשת חיל", הפרק האחרון – בפסוק בו פתחנו – והיא הפעם ה-21 בכל התנ"ך. הפרק האחרון בספר משלי, "אשת חיל", מסודר לפי אלף-בית, ובאיזה פסוק מופיעה בו "יראת הוי'"? בפסוק של ה-ש, "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". גם בתוך כל כב ההופעות זו ההופעה שצריכה להיות כנגד ה-ש, האות ה-21! זו הוכחה מספיקה בשביל לסדר את כל ההופעות כנגד האלף-בית. לא נעשה זאת כעת, אבל צריך להסביר, ורואים שבכמה וכמה הופעות של הביטוי "יראת הוי'" יש בפסוק רמז גלוי לאות אליו מקבילה "יראת הוי'" שבו.

כב פסוקי "יראת הוי'"

נקביל את פסוקי "יראת הוי"' (בלי הסבר):

  א       "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי'"[ד]

  ב       "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הוי' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ"[ה]

ג        "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת הוי' הִיא אוֹצָרוֹ"[ו]

ד       "יִרְאַת הוי' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי הוי' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו"[ז]

ה      "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת הוי' אֲלַמֶּדְכֶם"[ח]

ו       "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הוי' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"[ט]

ז       "יִרְאַת הוי' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ"[י]

ח      "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת הוי' לֹא בָחָרוּ"[יא]

ט      "אָז תָּבִין יִרְאַת הוי' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"[יב]

י       "יִרְאַת הוי' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי"[יג]

כ      "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת הוי' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"[יד]

ל      "יִרְאַת הוי' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה"[טו]

מ      "בְּיִרְאַת הוי' מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"[טז]

נ       "יִרְאַת הוי' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"[יז]

ס      "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת הוי' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בּוֹ"[יח]

ע      "יִרְאַת הוי' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"[יט]

פ      "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת יְהֹוָה סוּר מֵרָע"[כ]

צ      "יִרְאַת הוי' לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע"[כא]

ק      "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהֹוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"[כב]

ר      "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת הוי' כָּל הַיּוֹם"[כג]

ש      "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהֹוָה הִיא תִתְהַלָּל"[כד]

ת      "וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת הוי' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם"[כה]

"יראת הוי'" בישעיהו

נתבונן בהופעות של "יראת הוי'" בישעיהו ובתהלים ובעיקר בהופעה האחרונה, בדברי הימים. ההופעות הראשונות של המושג "יראת הוי'" היא בישעיהו ומהן לומדים ש"יראת הוי'" קשורה למשיח – על ההקשר של כל מושג לומדים מההופעה הראשונה-המקורית שלו, ושתי ההופעות הראשונות של "יראת הוי'" הן דווקא בנבואות הגאולה של ישעיהו שמתארות את המשיח.

"יראת הוי'" הראשונה היא בפסוק שמתאר את המשיח וארבע הרוחות שנחות עליו – "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'". איך אני יודע ש"יראת הוי'" היא העיקר כאן? כי מיד בפסוק הבא מופיעה "יראת הוי'" השניה – "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". החוש העיקרי של משיח הוא חוש הריח – הוא הסימן שלו, כפי שלומדים חז"ל שמשיח "מורח ודאין" – והוא מריח ביראת הוי'. "יראת הוי'" מופיעה אצל המשיח בכתר – בחוש הריח, שלמעלה מחושי הראיה ("ולא למראה עיניו ישפוט") והשמיעה ("ולא למשמע אזניו יוכיח") שבחכמה ובבינה.

"יראת הוי'" השלישית והאחרונה בישעיהו היא בפסוק שממנו דורשים חז"ל את הענין והסדר של ששה סדרי משנה – "והיה אמונת עתיך חֹסן ישועֹת חכמת ודעת [ואחרי כל ששת סדרי משנה, התנאי הוא:] יראת הוי' היא אוצרו"[כו]. יש שני "יראת הוי' היא" בתנ"ך – "יראת הוי' היא אוצרו" ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל". "אשה יראת הוי'" היא-היא "אוצרו" של ה'. חז"ל אומרים שה' בנה את האשה כאוצר כדי שתוכל לקבל את הוולד. יראת הוי' היא סגולה להרבה הולדה, הרבה בנים ובנות (וכידוע ש"פרו" מכח האיש ו"ורבו" מכח האשה. רש"י מפרש "סגולה" – "אוצר חביב", חביב בגימטריא כב, רמז ל-כב "יראת הוי'" בתנ"ך, הכל בחינת "יראת הוי' היא אוצרו" ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל". חביב במספר קדמי = מהיטבאל, ה"אשה יראת הוי'" של עולם התיקון).

"יראת הוי'" בתהלים

בפסוק האחרון שצוטט מספר ישעיהו חז"ל אומרים ש"ודעת" היינו סדר טהרות. כבר בפסוק הראשון ראינו קשר בין דעת ויראת ה' – "ונחה עליו רוח הוי'... רוח דעת ויראת הוי'". "יראת הוי'" של המשיח היא בכתר, כמו שראינו בפסוק הבא – "והריחו ביראת הוי'" – אך יש קשר הדוק בין דעת והכתר, שהרי הדעת היא המשקפת במודע את הכתר העל-מודע (ולכן יש כלל שבעשר הספירות כאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר וכאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת). ואכן, ההופעה הבאה של "יראת הוי'" – הראשונה בספר תהלים – היא בפרק יט בפסוקים שגם אותם מקבילים חז"ל לששה סדרי משנה, בפסוק "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" שמקבילים חז"ל לסדר טהרות. בימינו אין מקפידים בכל עניני טומאה וטהרה, ודיני הטהרה היחידים שנותרו הלכה למעשה הם דיני טהרת המשפחה, המסורה ל"אשה יראת הוי'".

ההופעה השניה בתהלים היא בפרק לד, בפסוק "לכו בנים שמעו לי יראת הוי' אלמדכם" – פסוק מובהק של חינוך – כאשר "יראת הוי'" העולה שם מהפסוקים הבאים בפרק היא בעיקר ההקפדה על שמירת הלשון ("נצור לשונך מרע וגו'"). בפעם השלישית והאחרונה מופיעה "יראת הוי'" בתהלים קיא – "ראשית חכמה יראת הוי' וגו'". את המלה "בראשית" תרגום ירושלמי "בחוכמא", אבל לפי דרשת חז"ל ש"בראשית" היינו "בשביל... שנקראו 'ראשית'" מתברר ש"ראשית חכמה יראת הוי'" אינה רק הדבר הראשון באמצעותו ברא ה' את העולם אלא היא תכלית הבריאה – "מגיד מראשית אחרית".

ג. מעשה יהושפט

טעות יהושפט – השידוך עם אחאב

את כל ההתבוננות הזו עשינו כדי להגיע ל"יראת הוי'" האחרונה, שמופיעה בדברי הימים. אתמול דברנו עם הגברים על ביטוי ששייך לראש השנה – "עמק יהושפט". "יראת הוי'" האחרונה מופיעה בפרק שמתייחס למלך יהושפט – מלך צדיק, ממלכי יהודה הצדיקים הבודדים, בו כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". למרות שיהושפט היה מלך צדיק הוא עשה טעות אחת גדולה וחמורה שעם ישראל סובל ממנה עד היום. בכלל, לכל אחד ממלכי יהודה הצדיקים היתה טעות בשיקול הדעת – צריך לעשות שיעור רק כדי להסביר את הטעויות האלה. הענין של שיקול דעת מבורר שייך לרבי, ולכל מלך היתה טעות בשיקול דעת עד למלך המשיח – רק המשיח לא יטעה.

הטעות הגדולה של יהושפט – שעם ישראל סובל ממנה עד היום – היא שהוא התחבר למלך אחאב. אמרנו כעת שהשנה הזו, תשע"ח, היא שנה של "חבר טוב" – אבל צריך להדגיש שצריך להיות דווקא "חבר טוב", ולא חלילה "חבר רע" (עליו קובע רבי יהושע בן חנניה שהיא הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם). יהושפט המלך עשה שידוך עם אחאב – הוא לקח את הבת של אחאב, עתליה, ככלה לבנו יהורם. למה הוא עשה את זה? הוא רצה לחבר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל ולעשות שלום בעם ישראל. בעולם העתיק, כשרצו לעשות שלום בין מלכויות היו עושים שידוך, ואז המחותנים צריכים איכשהו להסתדר ביניהם. אבל זו היתה טעות ומהשידוך הזה באו כל הצרות של עם ישראל עד היום.

תשובת יהושפט

אחרי שיהושפט התחבר עם אחאב הוא בא לבקר אותו ואחאב הציע לו לצאת עמו למלחמה ברמות גלעד. יש שם סיפור שלם, שהיו ארבע מאות נביאי שקר שעודדו אותם לצאת למלחמה אך יהושפט שאל אם אין עוד נביא ואחאב אמר שיש את מיכיהו שתמיד מנבא לו לרעה – ואכן מיכיהו, נביא האמת היחיד שם, נבא שהם יכשלו במלחמה. באותה מלחמה נהרג אחאב, והמלך יהושפט ניצל ממנה בנסי נסים – בהתחלה הארמים חשבו שהוא מלך ישראל ורצו להרוג אותו, אך בסופו של דבר הוא ניצל בנס וחזר לירושלים.

אחרי הסיפור הזה יש פרק קצר – דהי"ב יט –בו מופיעה "יראת הוי'" האחרונה. נקרא את כל הפרק בפנים:

וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם. וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשׂנְאֵי הוי' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי הוי' [הנביא מוכיח אותו על ההתחברות לאחאב – לעזור לרשע ולאהוב את שונאי ה' – ואומר שלכן יצא עליו קצף מה'.]. אֲבָל [נצלת כי] דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ [דברים טובים גם במעשה וגם במחשבה-בלב. מכיון ש"המעשה הוא העיקר" הנביא מקדים את הדבר הטוב במעשה:] כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַ[הדבר השני הוא בלב: ]הֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים.

אחרי שיהושפט חוזר לירושלים ומקבל את התוכחה של הנביא יהוא בן חנני כתוב סיפור שאין באף מלך אחר – הוא יוצא למסע החזרה בתשובה בכל הארץ. ברור שיהושפט בעצמו עשה תשובה, ובעקבות כך הוא יוצא לחזק ולהשיב את כל העם, דבר שלא מצאנו כיוצא בו. המעשה הרע של יהושפט כבר עשוי – השידוך נעשה והנזק נגרם – אבל הוא מתעורר בתשובה ויוצא להשיב את כל העם:

וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל הוי' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. [מהי התשובה שיהושפט משיב את כל העם? כמו שאנחנו מדברים הרבה על תיקון המשפט:] וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר [יהושפט מקיים את המצוה של העמדת שופטים בכל שעריך, בכל שבט ובכל עיר. כתוב שהשם של האדם קשור למהות שלו. אצל הרבה מלכים ודמויות בתנ"ך צריך 'לשבור את הראש' כדי להבין את הקשר, אבל אצל יהושפט קל מאד – הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת – ששמו יהושפט והוא מבין שהעבודה שלו קשורה להעמדת שופטים. המלך יהושפט עצמו נסע מעיר לעיר, העמיד את השופטים והזהיר אותם לנהוג כפי שצריך:]. וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַהוי' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט [ה' נמצא במשפט וכביכול שופטים אותו.]. וְעַתָּה יְהִי פַחַד הוי' עֲלֵיכֶם [עוד לפני "יראת הוי'" יש כאן ביטוי של "פחד הוי'".] שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם הוי' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. וְגַם בִּירוּשָׁלִִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט [בית דין הגדול.] מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט הוי' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם. וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת הוי' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם [זה הפסוק העיקרי בשבילו קראנו הכל – יהושפט מזהיר את השופטים בירושלים בשלשה דברים – יראת הוי', אמונה ולבב שלם. תיכף נחזור להסביר.]. וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַהוי' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם [יהושפט משתמש פה בביטוי שאמר לו קודם יהוא – על יהושפט יצא קצף מלפני ה', והוא מזהיר את השופטים שהוא מעמיד כתשובה לנהוג נכון כדי שלא יהיה קצף.] כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ. וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר הוי' [כמו מופלא שבסנהדרין.] וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי הוי' עִם הַטּוֹב.

"ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם"

הביטוי העיקרי כאן לעניננו הוא אזהרת יהושפט לשופטים "כה תעשון ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם". איך מבינים את השלישיה הזו? קודם כל, קצת מפתיע שאמונה היא רק הדבר השני – אנחנו רגילים, כמו בכחות הנפש הפנימיים, שאמונה היא הכח הראשון והעליון ביותר. ברור שהכוונה כאן ב"אמונה" היא לא לאמונה בה' – האמונה הזו קודמת ליראת ה', כפשוט, שהרי אי אפשר לירא מה' אם אין מאמינים בו – אלא אמונה במובן של אמינות, יושר ונאמנות, כמו בביטוי "משא ומתן באמונה".

נראה את המלבי"ם שמסביר באופן מענין: הוא אומר ש"כה תעשון ביראת הוי'" היא "שלא לעבור על מצות לא תעשה". אדמו"ר הזקן מסביר בתניא שהיראה היא השרש לכל קיום מצוות לא תעשה, וכך המלבי"ם מביא כאן ש"יראת הוי'" היא הזהירות שלא לעבור על מצוות לא תעשה. אחר כך, "בלבב שלם" הוא מסביר כזהירות במצוות עשה, "שלא לשם פניה חיצונית ושלא לשמה בעשיית המצות עשה". מה בין הלא-תעשה לעשה? את "באמונה" מסביר המלבי"ם "בדברים העיוניים". מכיון שמדובר כאן בשופטים, "בדברים העיוניים" היינו עיון הדין – העיון המעמיק כדי לנחות לעומק הדין (בחינת "עמק יהושפט", כפי שדובר אתמול).

אם כן, מתאים להסביר שהשלישיה "ביראת הוי' ובאמונה ובלבב שלם" היא כנגד כתר-מוחין-מדות: ראינו כבר בהופעות הראשונות של "יראת הוי'" בתנ"ך שהיא שייכת דווקא לכתר – "והריחו ביראת הוי'". אחר כך, האמונה כאן שייכת למוחין – העמקה בדברים העיוניים, כדברי המלבי"ם (וכפי שדובר גם לאחרונה[כז] שיש בחינה שעיקר האמונה הוא בשכל – התוכן של האמונה). "לבב שלם" הוא כמובן תיקון מדות הלב – המדות.

אפשר להסביר כאן את השלישיה גם לפי הסוד של נקודה-קו-שטח: "יראת הוי'" היא נקודה – היא ה"קצר", הנקודה המצומצמת, ממנה יוצא כל המרחב, האורך והעומק של הדברים הטובים (כפי שדובר אמש). כאשר יש משהו בתור נקודה ורוצים להביא אותו למימוש שלם – כמו להביא התקוה לארץ ישראל, שהיא נקודת געגוע בלב, למימוש שלם בישוב כל הארץ – צריך דרך-קו באמצע, כמו שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חלוקה עד לישוב כל הארץ. האמונה כאן היא הקו-הדרך למימוש יראת ה', ולכן יש ביטוי בתהלים "דרך אמונה". כאשר יראת ה' חודרת ומתממשת בכל כחות הנפש זהו "לבב שלם" ואז אפשר להגיע לאהבה ולב שלם עם כולם.

נקודה-קו-שטח הם גם הכנעה-הבדלה-המתקה – "יראת הוי'" היא הכנעה, כפשוט; ב"דרך אמונה" יש הבדלה, שצריך להתחבר רק לחברים טובים, מאמינים ונאמנים; בסוף מגיעים להמתקה גמורה כשאפשר להיות ב"לבב שלם" עם כולם, כשאפשר להתחבר גם עם אחאב, כאשר הוא יחזור בתשובה (יחד עם בני משפחתו) ואז אפשר יהיה להשתדך איתו. הבעיה היא – כמו כל הטעויות של הגדולים והמנהיגים שהיו בישראל – כשמנסים להקדים את ההמתקה לפני ההבדלה.

מוסר השכל – חשיבות השידוכים

אז למדנו משהו מאד יפה על "יראת הוי'" ושיעור עמוק על יהושפט מלך ישראל. מוסר ההשכל של כל מה שלמדנו הוא שעם כל החשיבות של תיקון המשפט – גם היום, להגיע בארץ למשפט עברי – יש משהו חשוב עוד יותר. זו התשובה של יהושפט, שלא הצליחה לתקן את הטעות שלו במציאות. רואים ששידוכים טובים לילדים – שמירה על הילדים בחינוך טוב ולמצוא להם שידוכים טובים – עוד יותר חשוב מתיקון המשפט.

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל אחת ואחת כאן בכל מה שהיא צריכה, בגשמיות וברוחניות.

[אחרי השיעור היתה קבלת שבת עם הגברים עם הרבה ניגונים וריקודים לפניה ולאחריה.]

ד. "מלך אחד"

רעוא דרעוין שבת שובה:

סדר ניגונים.

"מלך אחד"

אחת הדעות בגמרא היא שהפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" נחשב מפסוקי מלכויות. כך פוסקים להלכה וזהו הפסוק החותם את עשרת פסוקי מלכויות. אם כן, כנראה שיש קשר בין "מלך" ל"אחד" ("הוי' אחד" מתפרש כ"הוי' מלך"). איפה מוצאים את הביטוי "מלך אחד"? [בספר יהושע.] ברשימה של המלכים שיהושע הוריש בארץ ישראל – לא מלכים, כולם חבבו את הארץ ורצו בה חלק – כתוב על כל אחד מהם "מלך אחד".

החידוש העיקרי כאן הוא שמלכות ה' לא שייכת רק ליחודא-תתאה ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") אלא גם ליחודא-עילאה ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), אפילו שהייתי חושב שהמלכות שייכת רק למדרגה התחתונה. כנראה שהמלכות היא בסוד "אל דעות הוי'" – יחוד דעת-עליון (יחודא-עילאה) ודעת-תחתון (יחודא-תתאה) ביחד (סוד "דוד [דעת ודעת] מלך ישראל חי וקים" כנ"ל).

הראשון שהאמין ביחוד ה' ופרסם אותו בעולם הוא אברהם אבינו – "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". על אברהם כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – הוא פרסם את מלכות ה' על העולם, והדגיש שה' הוא "אל עולם" (ולא 'אל העולם'), שהוא "אחד" הכולל גם את מציאות העולם. אברהם אבינו עצמו הוכתר למלך על כל האומות ב"עמק שוה הוא עמק המלך" שהזכרנו אתמול, כדרשת חז"ל שכל האומות הושוו שם להכתיר אותו למלך. מלך כשר הוא אחד שאיננו סותר את אחדות מלכות ה' או מסתיר אותה – אלא מגלה בכל העולם כי ה' הוא "מלך אחד".

"לעבדו שכם אחד"

נעשה הכאה פרטית של מלך-אחד – מ פעמים א, ל פעמים ח, כ פעמים ד – ונקבל שכם. איך שכם קשורה לקריאת שמע? ראשי תיבות "שם כבוד מלכותו", שמזכירים (בביטוי של יחודא-תתאה) מיד אחרי קריאת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כנודע. ל"שכם" יש קשר מיוחד ל"אחד" – יעקב אבינו מבטיח ליוסף הצדיק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" והיעוד לעתיד לבוא הוא "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

הסברנו הרבה פעמים שהרמב"ם מונה חמש פעולות של מלך המשיח המכוונות בעצמן כנגד חמש עליות המשיח (נרנח"י של המשיח, שהוא היחידה הכללית של עם ישראל) המנויות בפסוק "הנה [א] ישכיל עבדי [ב] ירום [ג] ונשא [ד] וגבה [ה] מאד". הפעולה החמישית של המשיח היא קירוב כל אומות העולם עד לקיום הפסוק "לעבדו שכם אחד"[כח], והיא המקבילה לעליה החמישית-המשיחית – "[וגבה] מאד". ידועים דברי האריז"ל ש-אדם ר"ת אדם-דוד-משיח ובתכלית העליה של משיח הוא עולה לראש הצירוף וה-אדם הופך ל-מאד.

במעשה בראשית מופיע על כל בריאה שנבראה בכל אחד מששת ימי בראשית "וירא אלהים... כי טוב" – בפעם הראשונה מפורט במה מדובר, "וירא אלהים את האור כי טוב", ובפעמים האחרות כתוב "וירא אלהים כי טוב" (בלי שכתוב בפירוש במה מדובר). ביום שני, בו לא נסתיימה בריאתו, לא מופיע "כי טוב" – אך ה"כי טוב" על בריאת היום השני 'מושלם' ביום השלישי, שנכפל בו "כי טוב". אכן, ה"וירא אלהים כי טוב" של היום הששי לבריאה מופיע אחרי בריאת החיות – חית הארץ, בהמה ושרץ הארץ – טרם נברא האדם. האדם הוא הנברא היחיד שלא נאמר עליו בפרט "וירא אלהים כי טוב", אך לאחר בריאת האדם ודברי ה' אליו, בסיום היום הששי (שהוא סיום הבריאה כולה, לפני ש"באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה") כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

האדם לא זוכה ל"כי טוב" בפני עצמו, אלא רק בכלל כל הבריאה – בלי שהאדם ימלא את תכליתו לקרב את "כל אשר עשה" לעבודת ה' הבריאה שלו אינה 'שוה', וכאשר הוא מקיים זאת הוא עולה מ-אדם ל"[והנה טוב] מאד". ואכן, חז"ל אמרו שעם בריאת אדם הראשון הוא המליך את ה' על העולם כולו, השתחוה לה' ואמר לכל יצורי עולמים – כל הדומם-צומח-חי-מדבר – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו" (כמלך אמתי, שנברא למלוך על כל הברואים ומנצל זאת כדי להמליך את ה' על כל המקבלים את מלכותו[כט]). כפי שכבר הוזכר, "באו נשתחוה" בגימטריא תשע"ח.

ה. אלתור ב"יראת הוי'"

"יראת הוי'"

דברנו אתמול עם הנשים על הביטוי "יראת הוי'". אמרנו שבאופן מפתיע הוא לא מופיע בתורה – אפילו שיש ביטויים של יראה, כמו "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", מטבע הלשון "יראת הוי'" לא מוזכר. "יראת הוי'" היא ה"קצר" עליו דברנו מתחלת החג – הנקודה התמציתית ממנה יוצאים כל הדברים הטובים, כל ה"מתעשרת בסופה" של ה"רחב" (וה"ארוך" וה"עמוק", כפי שדובר אמש). על מי כתוב שהצטיין ביראת הוי'? מורנו הבעל שם טוב, שעם כל האהבה שלו הדגישו דווקא את יראת ה' לו. אדמו"ר האמצעי אמר על הבעל שם טוב שלא קם לפניו וגם לא יהיה אחריו כמוהו ביראת ה'.

דברנו על הקשר בין דעת ליראת ה', שמופיע כבר בפסוק הראשון של "יראת הוי'" בתנ"ך, פסוק עיקרי בנבואת ישעיהו על המשיח – "ונחה עליו... רוח דעת ויראת הוי'". דעת היא התחושה והרגישות של דברים – השרש של היראה (בפרצוף המלכים הכשרים שמנו בדעת את דוד המלך. יש כב "יראת הוי' בתנ"ך, ו מתוכן בסמיכות לדעת, "מפתחא דכליל שית". "יראת הוי'" ועוד דעת עולה 1111, אשה במספר קדמי, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", כללות כל ה"יראת הוי'" בתנ"ך כפי שהוסבר אמש לנשים, בחינת דוד מלכא משיחא. 1111 = 11 פעמים 101. יש 11 אותיות ב"יראת הוי'" דעת, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 101, "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי וגו'"). איך אנחנו מסבירים תמיד יראה? [רגישות.] נכון, היראה היא רגישות לנוכחות של ה' ושלא להמרות את פיו. כתוב בתניא (והזכרנו גם אמש) שיראת ה' היא השרש לכל מצוות לא-תעשה. מהי הרגישות של היראה? איך מחנכים ילד ליראת שמים? יראת ה' היא התחושה – שאולי היום יגידו שהיא משהו שלילי לנפש, משהו לא-חינוכי, כי הכל בקליפה – שאולי מה שאני עושה עכשיו הוא אסור. אולי הישיבה שלנו כעת ביחד היא אסורה? היראה היא הרגישות שכל דבר עלול להיות אסור, עד שהילד לומד שיש דברים מותרים ודברים שאפילו מומלץ לעשות.

"ביראת הוי' מבטח עֹז"

בסך הכל הביטוי "יראת הוי'" חוזר 22 פעמים בכל התנ"ך (ג פעמים בנביאים ו-יט פעמים בכתובים) כנ"ל. הזכרנו את ההופעות בספר ישעיהו – החל מ"ונחה עליו רוח הוי'... רוח דעת ויראת הוי'" במשיח – ובתהלים ואת ההופעה האחרונה בדברי הימים, בקשר ליהושפט שכבר התחלנו לדבר עליו קודם. אמרנו שאם יש 22 הופעות מן הסתם הן מקבילות ל-כב אותיות האלף-בית, ושה'חותמת' להקבלה כסדרה היא שההופעה ה-21 (ההופעה האחרונה מבין 15 הופעות "יראת הוי'" בספר משלי), שלפי הסדר מתאים להקבילה ל-ש, היא-היא ה-ש של "אשת חיל" – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". ואכן, אם מתבוננים רואים שבפסוקים של כמה וכמה מההופעות בולטת האות המתאימה לפי ההקבלה.

ידוע שהעיקר הוא ראש-תוך-סוף של האלף-בית – אותיות אמת – אז נוסיף כעת לפסוק הראשון ("ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'", כנ"ל) גם את הפסוק של האות מ, מהפסוקים בספר משלי: "ביראת הוי' מבטח עֹז ולבניו יהיה מחסה". הפסוק אומר שיראת הוי' היא "מבטח עז" – אנחנו יוצאים משנת תשע"ז, שדרשנו לא-מעט על העֹז שצריך להיות בה, והעז הזה צריך להשאר ולהמשיך אתנו הלאה.

הפסוק האחרון הוא מאמר יהושפט לשופטים שמינה בתוך מסע תשובה – שאין דוגמתו בתנ"ך – לאחר שהנביא הוכיח אותו על ההתחברות שלו לאחאב. לכל אחד ממלכי ישראל הכשרים היה טעות בשיקול הדעת – צריך שיעור בפני עצמו כדי להתבונן בטעויות האלה – ויהושפט עשה טעות שגורמת נזקים לעם ישראל עד היום הזה. הוא עשה שידוך עם אחאב – חיתן את הבן שלו עם הבת של אחאב. בקיצור, הוא התחתן עם ממשלת ישראל החילונית. [הערת ילד: מזל שהוא לא התחתן עם ביבי...] יהושפט נסה להגיע להמתקה לפני ההבדלה והזהירות מחבר רע. בכל אופן, אחר כך יהושפט עשה מסע תשובה, הוא מינה שופטים בכל ישראל ואז כתוב – וזו "יראת הוי'" האחרונה בתנ"ך – "ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם".

אלתור ב"יראת הוי'"

למה בכלל דברנו על "יראת הוי'"? מלפני הסליחות אנחנו מדברים על עבודת האלתורים – לאלתֵר תשובה, לאלתֵר גאולה ולאלתֵר חיים. מה הגימטריא של "יראת הוי'"? אלתור! לכאורה אלתור ויראת הוי' נשמעים כמו שני דברים הפוכים – "יראת הוי'" נשמעת משהו שמאד מכתיב ומגדיר מה לעשות, וביראה עצמה צריך להתייגע ("יגעת ביראה"), ואילו אלתור הוא משהו קליל ומשתנה. איך נחבר את שני הדברים?

אמרנו שהכי הרבה מדובר על אלתורים בעבודת ה' בתורת איז'ביצא, ושמוסבר כי אלתור בא רק על רקע של יראת הוי' טהורה, יחד עם הרבה לימוד, אימון ועבודה מסודרת. לכן, אפשר להסביר ש"יראת הוי'" – עם כל המסירות והיגיעה – היא התנאי לאלתור טוב ורצוי. אבל אני רוצה להגיד ש"יראת הוי'" היא לא רק תנאי לאלתור, אלא שיש ממד של אלתור ביראת הוי' עצמה – אני מחפש זאת כי אני מאמין בגימטריא...

הפסוק בו פתחנו אמש לנשים היה "אשה יראת הוי' היא תתהלל". הזכרנו שיש בתוך הפסוק רמז יפהפה: שקר-הבל בגימטריא "יראת הוי'", ושעל ידי "יראת הוי'" הופכת האשה את "שקר החן והבל היפי" לחן של אמת ויפי של ממש. מכך יוצא רמז יפה, ש-אשה ר"ת אמת-שקר-הבל (אמת-שקר-הבל = כב פעמים מט, ז ברבוע. יש כב "יראת הוי'" בתנ"ך בגימטריא 13, אחד-אהבה, פעמים אמת-שקר-הבל!). האשה היפה, שהיא "אשה יראת הוי'", צריכה לאלתר בכל עת – היא צריכה לעשות משחק של שימוש נכון וירא ה' ביפי שלה, לאלתר ביראת ה' עם היפי והצניעות. אשה יפה, או כל מי שיש לו כשרון בולט ומרשים באופן חיצוני – הוא יודע לנגן יפה, או שיש לו כריזמה – צריך לאלתר, 'לשחק' כך שינצל את הכשרונות שלו בצורה יפה מצד אחד ושהם לא יזיקו מצד שני. האשה היפה צריכה לאלתר ביחסי אנוש שלה, בכלל, וקודם כל היא צריכה לאלתר בקשר עם בעלה, שיש לה שליחות לתקן אותו...

[זה שייך גם ל"היום יום" בעשרת ימי תשובה על "הצנע לכת עם אלהיך".] כן, הרבי שם מסביר ש"הצנע לכת" היינו "לעולם יהא אדם ערום ביראה" ושחסידים הראשונים היו מתאמצים מאד שהמצוות שלהם לא יבלטו (והשתדלו שלא 'יתפסו' אותם במצוה כמו שמישהו נזהר שלא יתפסו אותו בעבירה) – האלתור הוא השילוב בין "יראת הוי'" ו"הצנע לכת" לבין המעלות של האדם שמתגלות כלפי חוץ. צריך חוש תמידי ב"מגלה טפח ומכסה טפחיים" ועד למכסה אלפים אמה כו' כנודע (שאלו את אדמו"ר הזקן אם הוא צדיק גלוי... אדמו"ר האמצעי נשבע בסוף קונטרס ההתפעלות שאצלו הכל 'על השולחן', ובכל זאת... רבי שלמה מקרלין מאד לא אהב פרומקייט, יראת שמים, מרובעת, אך אדמו"ר הזקן הזהיר אותו שלא ירד על היהודים הפשוטים כו'...).