בע"ה

ט' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

קבלת פנים אלחנן-אריה ופיגא-ברכה שי' יודייקין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שתי מדרגות הוי'

שמות החתן והכלה עולים מספר מאד יפה ומוכר, מספר מושלם – 676, הוי' ברבוע.

הוי' ברבוע רומז לשני שמות הוי', "הוי' הוי'", שלפני יג מדות הרחמים. יג הוא גם אחד וגם אהבה. הערך הממוצע של ארבעת השמות הוא אחד ברבוע. שני שמות הוי' לפני יג מדות הרחמים הם לפני הצמצום ואחרי הצמצום כשביניהם "פסיק טעמא" (סוד הצמצום הראשון). הם הוי' דלעילא והוי' דלתתא, כמו שמסביר האבן עזרא ששם הוי' השני הוא שם הוי' לשון מהווה, כמו שכתוב גם בתניא, והוי' הראשון הוא שם העצם שאין לו פירוש. על שם הוי' הראשון כתוב ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד". אם כן, בני הזוג הם הכאת שני שמות הוי' הנ"ל, שם הוי' שמאיר לשרש הנשמה לפני ירידת הנשמה לגוף, בחינת צדיק, לפני הצמצום, עד שלא חטא, ושם הוי', שם הרחמים, המאיר לנשמה בגוף, אחר הצמצום, משחטא ושב בתשובה, בעל תשובה.

גם בחיי הנישואין יש את ההויה של היחוד בין החתן והכלה – הויה שהם מתהווים יחד הויה חדשה, וגם הילדים הם הויה חדשה, תכלית הנישואין, "פרו ורבו" – דהיינו שם הוי' לשון מהוה, שמתהווה כאן דבר חדש שגם ממשיך הלאה להוות ב"דור ישרים יבורך". חז"ל דרשו "והלכה... והיתה" – שהויה היא לשון נישואין, קידושין. תכלית ההויה-הקידושין היא י-ה-ו-ה – אבא-אמא-בן-בת, קיום מצוות "פרו ורבו". ההכרה היא שהכל בא משם הוי' שלפני הצמצום, שם החתן והכלה הם אחד ממש, שתהיה השראה שלו בבית. בסגנון אחר, יש 'הוי' יחיד' ("גאט איז אלץ") ו"הוי' אחד" ("אלף איז גאט") – צריך לחבר את 'הוי' יחיד' עם "הוי' אחד", שיתגלה איך שהוא אחד ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם. עד כאן הרמז העיקרי.

סוד פד

ראשי התיבות – אלחנן אריה פיגא ברכה – עולים פד, מספר חשוב באריז"ל. האריז"ל אומר ש-פד הוא ד"פ אהי' – הערך הממוצע כאן של כל אות – וזו הכוונה של תיקון הברית,  פד לשון פדיון. החתן הוא כהן (לכהן הגדול יש אפֹד, אפד סוד "אלמדה פֹשעים דרכיך", עיקר תיקון הברית כנודע) – כהן לא פודה את בנו, אבל ממנו פודים את הבן. הכהן צריך להיות בקי בסוד ה-פד, בכוונה של הפדיון. והוא סוד חנוך (בן ירד), רבו הרוחני (מקור החִנוך) של משה רבינו וכחו של משה (וכל מורה והורה המנחיל את תורת משה לדורות הבאים) לחנך את בני ישראל (חנוך הוא הדור השביעי לאדם הראשון ומשה הוא הדור השביעי לאברהם אבינו, היהודי הראשון – "כל השביעין חביבין", בחינת שבת קדש).

אם מחשבים ן פשוטה של אלחנן כ-700 החשבון כבר יהיה 1326, גם כפולה של שם הוי' – נא פעמים הוי'. זהו המשולש של נא (בהיות הוי' הנקודה האמצעית של נא), של ג"פ טוב (טוב לשמים וטוב לבריות וגם טוב לעצמו). בשמות החתן והכלה יש טוב אותיות והחשבון כאן הוא טוב פעמים לחם – השם של יב אותיות שיוצא מברכת כהנים, ג"פ הוי' ("יברכך הוי'... יאר הוי'... ישא הוי'..."). המספר הוא אמונה פעמים אהבה, ששוה לברכה השלישית של ברכת כהנים – ברכה של נישואין ושלום בית – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

שמות החתן והכלה בספירות – מלכות-חסד יסוד-גבורה

אם נתרגם את השמות לספירות העליונות:

חז"ל אומרים שאלחנן הוא שם של דוד המלך. על פי פשט זהו אחד מגיבוריו, אך חז"ל אומרים שזהו דוד עצמו. דוד הוא חן – מתנת החן למלכות – ואלחנן הוא לשון חן וחנינה, לשון "ואתחנן", תחנונים. אם כן, אלחנן הוא שם של מלכות.

אריה בגימטריא גבורה, "הוי גבור כארי". במרכבה אריה הוא דווקא החסד, "פני אריה אל הימין", אך האהבה שלו היא אהבה כאש. "אריה שאג מי לא יירא" שייך ליראה – אריה אותיות יראה בגימטריא גבורה. אריה, כידוע, הוא ר"ת אלול-ר"ה-יו"כ-הו"ר, שהם ימים נוראים. עיקר סוד האריה הוא לפי הגימטריא שלו, גבורה. לפי זה אלחנן-אריה היינו המלכות שנבנית מהגבורה. דוד המלך הוא משבט יהודה שנמשל לאריה – "גור אריה יהודה" – גם ענין של בנין המלכות מהגבורות.

עד כאן שמות החתן. נתבונן בשמות הכלה:

פיגא היינו צפור – כמו צפרה, אשת משה רבינו. צפור בערכי הכינויים בקבלה שייכת לספירת היסוד, כמו שיוסף ששוה עוף.

ברכה שייכת לחסד – "והיה ברכה" (כפי שקראנו בפרשת לך לך, "הברכות מסורות לך").

אם כן יוצא יפה מאד, אלחנן-אריה היינו המלכות שמקבלת מהגבורה ואילו פיגא-ברכה היינו היסוד – שמעל המלכות – שמקבל מהחסד, הקודם לגבורה. בדרך כלל הייתי חושב שהיסוד שמקבל מהחסד צריך להיות הזכר והמלכות שמקבלת מהגבורה הנקבה, אך כאן יש התכללות ו"אחליפו דוכתייהו" (תופעה המצביעה על גילוי העצמות, כמבואר בדא"ח) – החתן הוא המלכות שמקבלת מהגבורה והכלה היסוד שמקבל מהחסד.

יש גם רמז ביחס המספרי: חסד-גבורה – יחס של אחד לשלש (72 ל216) – עולים יחד רפח, הרבוע הכפול של 12. יסוד-מלכות עולים כפול, 24 ברבוע, ד"פ קדם (12 ברבוע), סוד קדם עדן נהר גן. כל אלה יחד, חסד גבורה יסוד מלכות, עולים 874 – ד"פ 216, ד"פ אריה. כלומר, לפי הספירות הממוצע של הכל הוא אריה, השם השני של החתן.

בצירוף לשמות החתן והכלה שעולים הוי' ברבוע, מקבלים 1540 – גם מספר מאד חשוב – ישראל (כאשר מחשבים את ה-א של ישראל כ-1000), משולש הכל, ארבעון (טטרא-הדר) של 20. בחכמת הצירוף היינו מספר השרשים של שלש אותיות שונות שיש בלשון הקדש, שכל אחד מצטרף בששה צירופים – 22 כפול 21 כפול 20 חלקי 6.

עד כאן התבוננות בספירות העליונות השייכות לשמות החתן והכלה. נמשיך בעוד רשימה של גימטריאות של 676:

אהבה-אהרן בהכאה פרטית

החתן הוא כהן, בן אהרן. ידוע אצלנו ש-אהרן הוא אהבה – ה-ר היא ב וה-ן היא ה במספר קטן. אם לוקחים את המלה אהבה ו-אהרן ועושים הכאה פרטית – א פעמים א, ה פעמים ה, ב פעמים ר, ה פעמים ן – מקבלים 676, ד"פ אהבה ברבוע. אהרן עצמו הוא רבוע, הוה ברבוע, אבל בהכאה כבר עולה י-ה-ו-ה ברבוע.

"כל צדקות הוי'"

עוד גימטריא: "כל צדקות הוי'" – ביטוי שנגמר בשם הוי', כך ש"כל צדקות" עולה כה פעמים הוי'. הביטוי נאמר בספר שמואל, כשהוא חוזר על תולדות עם ישראל כדי להזכיר להם את חסדי ה' – את "כל צדקות הוי'". שמואל בשידוך זה הוא שם אבי החתן. עליו לזכור ולהזכיר את "כל צדקות הוי'". גם על החתן והכלה להכיר את "כל צדקות הוי'", איך הגיעו עד הלום, וממילא "העבר מלמד את העתיד" (פתגם של הרבי הריי"ץ).

"פנים יפות"

הגימטריא הבאה היא "פנים יפות". מאמר של שמאי הזקן – "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". שמאי עולה הוי' במשולש ו"פנים יפות" עולה הוי' ברבוע. בזכות שמקבלים את כולם בסבר פנים יפות זוכים לכח ההסברה, לסברא. בית שמאי היו "חריפים טפי" בכח הסברא. הלל ושמאי הם יחסית כמו סיני ועוקר הרים. לקבל אנשים בסבר יפים יפות הוא דווקא הוראת שמאי – אף על פי שבית שמאי היא מדת הדין והקפידא. זו שוב תופעה של "אחליפו דוכתייהו" (המצביעה על גילוי העצמות כנ"ל). והנה, כמו שיש ביטוי "סבר פנים יפות" יש ביטוי מקביל "פנים מסבירות", ומבואר בחסידות ש"פנים מאירות" בחכמה ואילו "פנים מסבירות" בבינה. כאשר אמא (בינה) משפיעה למלכות (ברתא, "כאמה בתה") זה כבר "פנים יפות" (והרמז: יפות עולה מלכות).

"פנים יפות" הוא גם שם של ספר – ספר מיוחד לחתן ולכלה, שילמדו הרבה "פנים יפות" של בעל ההפלאה זי"ע. אחד הספרים שהיו במחזור לפי שנים שהרביים של חב"ד עשו – שנה ראשונה רש"י ואבן עזרא, שנה שניה רש"י ורמב"ן, שנה שלישית רש"י ואור החיים ושנה רביעית רש"י ופנים יפות. אם נקביל כנגד י-ה-ו-ה – הקבלה המתבקשת למעיין – יצא שפנים יפות במלכות כנ"ל. אם רש"י הולך עם כולם נמצא שהוא בחינת קוצו של י – כמו שהרבי מסביר על קוצו של י בקונטרס "ענינה של תורת החסידות". אבן עזרא ורמב"ן הן י-ה, אבן עזרא י והרמב"ן ה, ואור החיים ופנים יפות הם וה.

מצוה במספר קדמי

יש עוד רמז מאד יפה: מצוה – שרומזת לשם הוי', כי מצ היינו י-ה באתב"ש – עולה במספר קדמי 676, הוי' ברבוע. הערך הממוצע של כל אות במספר קדמי היא אחד-אהבה ברבוע (כמו הערך הממוצע של ארבעת השמות של החתן והכלה).

לעניננו, ענין חתן וכלה, המצוה היא לשון צוותא. לפני כל מצוה אומרים או מכוונים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" – היחוד שנעשה למעלה על ידי היחוד למטה, "הוי' צלך", "דע מה למעלה ממך". היחוד כאן מסתתר ב-מצ, אתב"ש של יה ("שכינה ביניהם", י של איש ו-ה של אשה) – רומז ל"מצא אשה מצא טוב" (בשמות החתן והכלה יש טוב אותיות כנ"ל, ובפסוק "מצא אשה מצא טוב", אשה עולה 306, היהלום של טוב, טוב פעמים חי), לשון מצא-מציאה. כאשר "מצא אשה מצא טוב" יש את עיקר היחוד של החתן והכלה.

בפרשת שבוע (וגם בדברים הקצרים שאנו שולחים מתוכה) מדובר על בנות לוט, מהם למדו אבותינו "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה". "דבר מצוה" הוא היחוד – יחוד על מנת להוליד. בכלל, חז"ל אומרים ש"שמצוה רבה" היא "פרו ורבו", והיא המצוה הראשונה בתורה. בירושלמי (המובא בתניא) סתם מצוה היינו צדקה אבל בפשט סתם מצוה היא "פרו ורבו" – "מצוה רבה" וסתם "דבר מצוה" בלשון חז"ל – ומכאן רמז והוראה לכל חתן וכלה ואיש ואשה שביום חול טוב לתת צדקה לפני הזיווג.

"אתה הֹלך לפניהם"

עוד ביטוי: "אתה הֹלך לפניהם", ר"ת אהל (6 ברבוע). "אתה" היינו עצמות ה' ו"הֹלך לפניהם" זו ההתפשטות של אור העצם. משה רבינו אומר בתפלתו לה' "כי אתה הוי' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה [כמו לע"ל 'עין בעין יראו', נראה אותיות אהרן] אתה הוי' ועננך עֹמד עליהם ובעמֻד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה". על הזוג לכוון שה' הולך לפניהם כל החיים, תחת ענני הכבוד שבזכות אהרן הכהן. ה"אתה" – המלה העיקרית בתפלה, כמו שכתוב בתניא – הוא ההולך לפניהם ומוביל אותם.

"יראת א-דני"

הגימטריא הבאה: "יראת א-דני". בדרך כלל כתוב בתורה "יראת הוי'", אבל יש גם "יראת א-דני" – בפסוק (של ירידת התורה) "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת א-דני היא חכמה וסור מרע בינה". שייך לרמז הקודם, כי ס"ת "אתה הלך לפניהם" עולה א-דני ורוא"ת עולה יראת. אם כן, החכמה של בני הזוג – חכמת החיים בכלל – היא "יראת א-דני [היא חכמה]" .

חו"ב ישסו"ת

הרמז הבא: במוחין יש שני יחודים, או"א עילאין, מוחין בעצם, וישסו"ת, מוחין השייכים למדות – המשכת מוחין במדות, דהיינו המשכת חיות במדות. בלשון המקרא יש הבדל בין בינה לתבונה והאריז"ל אומר שהן שני פרצופים זה למעלה מזה, אמא עילאה ותבונה. לעומת זאת, חכמה היא גם אבא עילאה וגם ישראל סבא – אין מלה אחרת. יש הבדל במלים בין אמא עילאה ותבונה (בינה ותבונה), אבל אין משהו דומה לזה לגבי חכמה, רק שיש שתי בחינות של חכמה (אבא עילאה וישראל סבא). לכן בלשון המקרא שני היחודים הם חכמה-בינה חכמה-תבונה – סה"כ 26 ברבוע, כך שממוצע כל מלה הוא 13 ברבוע. אם כן, יש לזוג שלנו שייכות למוחין, לכל סוגי המוחין. לפעמים מסבירים שיחוד ישראל סבא ותבונה הוא הדעת ביחס לחכמה ובינה. נמצא איפה שיש אצל החתן והכלה שלמות של חב"ד.

"ויותר הוא לבדו"

הרמז הבא כתוב אצל יעקב אבינו לפני שהוא נאבק עם המלאך, שרו של עשו – "ויותר הוא לבדו". יש הרבה חסידות שבהתבוננות שלו הוא הגיע לבחינת יחיד שלפני הצמצום, ל"לבד". "ויותר הוא לבדו" עולה הוי' ברבוע, כשמות החתן והכלה.

צריך להתבונן איך שייך לחתן וכלה, שהרי הם שנים שמתאחדים יחד. כמו שדברנו קודם, תכלית הדבקות של העליה של נשמות החתן והכלה (בפרט בשעת היחוד) היא לחזור לשרש המשותף שהוא בחינת יחיד, "לבד" שלפני הצמצום.

אפשר לדרוש שה"ויותר" הופך להיות יותר, נמשך יותר ויותר, עוד ועוד. יעקב הוא זה שזוכה להכי הרבה צאצאים. בביטוי "ויותר הוא לבדו" יעקב קבל את שם ישראל. קשור לרמז הבא:

"קהל ישראל"

יעקב הוא ישראל, וממנו יוצא קהל – "קהל ישראל" שוה הוי' ברבוע. הביטוי "קהל ישראל" מופיע יג – אחד, אהבה, יג מדות הרחמים – פעמים בתנ"ך.

"מרחוק הוי' נראה לי"

הרמז הבא: "מרחוק הוי' נראה לי" – שוב נראה, אהרן, הוה ברבוע, והכל הוי' ברבוע. "מרחוק" ממשיך את המקיף הרחוק, הוי' דלעילא, שם הוי' שלפני הצמצום.

שם מה במספר מספרי

הרמז הבא הוא שם מה. איך הוא שוה הוי' ברבוע? במספר מספרי, כפי שמוגדר בספר הפרדס, בין שאר צורות הגימטריא שהוא מפרט שם. הכוונה שבמקום מ אתה אומר ארבעים ובמקום ה חמשה, כך ששוה הוי' ברבוע (מה הוא מילוי שם הוי').

מלמד לחתן ולכלה שעליהם להיות מה, בטול, כמו משה רבינו שאמר "ונחנו מה". מענין, הייתי חושב שבטול הוא משהו אישי – או שאני בטל או שאיני בטל, רק פונקציה שלי – והחידוש כאן שמשה רבינו אומר "ונחנו מה", כולל את אהרן. יש פסוק שמשה מכנה רק את אהרן כ"מה" – "ואהרן מה הוא" – אך פעמיים הוא אומר על שניהם "ונחנו מה". יש משהו ב"שבת אחים גם יחד" שדווקא בצוותא (סוד מצוה במספר קדמי כנ"ל) אפשר להגיע ל-מה (מצוה אותיות צו מה), בטול אמתי. לעניננו, דווקא החתן והכלה יחד יכולים להגיע ל-מה, במספר מספרי, שהם בחינת "שבת אחים גם יחד".

"תקעו כף"

הרמז הבא הוא ביטוי מפרק מז בתהלים, שאומרים ז"פ לפני תקיעת שופר. מתחיל "כל העמים תקעו כף" – "תקעו כף" עולה הוי' ברבוע. תקעו עולה 24 ברבוע ו-כף עולה 10 ברבוע – יש כאן משוואה ש-24 ברבוע ועוד 10 ברבוע שוה 26 ברבוע. זה נאמר בקשר ל"כל העמים תקעו כף" – היום וגם פעם פירושו של תקיעת כף היינו קביעת הקשר, לכרות ברית. היום יש קשר גם למהפכה הרביעית – לקרב את כל העמים לאמונת היחוד, עד שיקוים היעוד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

בר דעת

הגימטריא הבאה היא בר דעת. תמיד דורשים בבר מצוה שאז אדם מקבל את הדעת, אבל עיקר בר דעת נעשה בחתונה, ביום מצות "והאדם ידע". אפשר לדרוש שבר הוא גם לשון בן – "נשקו בר" (בן ה', מלך המשיח) – ומי שבר דעת בנישואין וביחוד גם זוכה לבן שהוא בר דעת.

יהודה ותמר

אחרון אחרון חביב, גימטריא שלקוחה מהש"ך על התורה בראשית לח, יא. הוא מסביר כמה קטעי זהר בגדולת היחוד של יהודה ותמר, ממנו יוצא משיח. הוא כותב שכח היחוד של יהודה ותמר הוא שם הוי' ברבוע, הוי' הוי'. ההיחוד של יהודה ותמר הוא אכן יחוד משיחי. שמות החתן והכלה שלנו רומזים גם ליחוד הזה. אמרנו שאלחנן הוא שם של דוד הבא מיהודה (סוד אותיות ה-ד של יהודה, שנוספה על ארבע אותיות הוי', לפי הסדר, שבשמו של יהודה, הוא רמז לדוד שנכלל בנשמת יהודה).

סדרת פיגא

עוד תרגיל חשבוני נחמד: אותיות פיגא יוצרות סדרה עולה שכל ההפרשים בה הם חיוביים, בלי הפרש שלילי – תופעה די נדירה: 1-3-10-80, והיפה שבסיס הסדרה הזו הוא חן. בשם פיגא יש הרבה חן. המספר הבא בסדרה הוא הריון – זהו שם שמסוגל להריון. אם נוסיף את המספר הבא לחמשת הראשונים נקבל שסה והערך הממוצע הוא חכמה – כלה מאד חכמה. המספר השביעי בסדרה הוא כבר כפולת שם הוי' – אין שום הכרח שיהיה כך. כל שבעת הראשונים הם שבע ברבוע כפול 46, 14 פעמים קסא.

עד כאן. שאלחנן-אריה ופיגא-ברכה יזכו לבנות יחד בית נאמן בישראל, בית מלא אורה ושמחה, ושיפוצו מעינותיהם (החל מצאצאיהם, דור ישרים יבורך) חוצה, עד ביאת ינון במהרה בימינו אמן.

בע"ה

ט' מרחשון ע"ח – ראשון לציון

עליה לעליצות הנפש

דברים שנאמרו ב'שבעה' על השליחה מרת חנה סגל ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ב]

ארבע בבות – עליה ל"עלץ לבי בהוי'"

[האח רמ"מ הענדל שי': לפני ההסתלקות למדו את השיחה של הרבי על בטחון, היא היתה מאד חזקה בבטחון. איך יכול לקרות כזה דבר אחרי כזה בטחון?]

שירת חנה (שמה של השליחה ע"ה) מתחילה "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'". יש מכתב של הרבי הקודם שנדפס ב"התמים" (חלקו מצוטט גם בהקדמה לספר הניגונים[ג]) בו הוא מסביר את מבנה הניגון של אדמו"ר הזקן, ארבע בבות, איך הן כנגד ארבעת העולמות אבי"ע מלמטה למעלה ומהן בעבודת ה' הפנימית:

הבבא הראשונה – תיקון עולם העשיה של האדם – היא הזזה עצמית (העתקה בנפש, לצאת ממקומו הראשון, שבסוף מגיעה להעמקה בתכלית כוונת בריאתו ותפקידו בעולם, כמבואר שם), צריך זעזוע כדי לעורר ולהזיז את האדם מהמקום הראשון בו הוא נמצא, שרחוק מה', למקום יותר קרוב, יותר מודע לנוכחות ה' בחייו (וכמו אצל משה רבינו בראשית התגלות ה' אליו בסנה שאמר "אסֻרה נא ואראה גו'" ופירש"י: "אסורה מכאן להתקרב שם").

עולם היצירה, הבבא השניה, הוא התחזקות בבטחון בה' (מתוך מרירות בנפש להגיע לתקוה טובה כמבואר שם. במ"א מבואר בדא"ח שתכלית התקוה, כאשר אין שום סבה טבעית שאפשר לתלות בה את התקוה, היא הבטחון הגמור בה' ורב טובו, שיתגלה לנו ב"טוב הנראה והנגלה" לנו).

עולם הבריאה, הבבא השלישית, הוא חווית רוממות הנפש (המביאה לידי השתפכות הנפש, כמבואר שם).

לבבא הרביעית, עליה חוזרים הרבה פעמים, הוא קורא "עליצות הנפש". חוזרים על הבבא הרביעית, שמצד עצמה מובדלת לגמרי מהבבא השלישית (כמבואר שם), אך בכל זאת חוזרת ומתחברת עם הבבא השלישית (בסוד "תרין ריעין כו'", י-ה שבשם, אצילות ובריאה).

ברור אם כן מאיפה הוא לוקח את הלשונות של הבריאה והאצילות – הם הלשונות של תחלת שירת חנה, "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'"! היא מתחילה מהאצילות, "עלץ לבי בהוי'" – אצילות ועליצות גם לשון נופל על לשון – וממשיכה ל"רמה קרני", רוממות הנפש.

היו בעבר שיעורים על המבנה הזה[ד], שמסביר הרבי הקודם שהוא מהנושאים הכי יסודיים בתורת החסידות ובעבודת החסידות. עליצות הנפש היא האצילות, למעלה מרוממות הנפש. היה אפשר לחשוב שרוממות הנפש היא הכי נשגבה, אך היא רק עולם הבריאה ואילו עולם האצילות, עולם האחדות עם הוי', הוא עליצות הנפש (רוממות הנפש מביאה לידי השתפכות הנפש כנ"ל, "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", אין כאן עדיין אחדות אמתית עם ה', משא"כ עליצות הנפש, בזה אין עוד ביטוי כלפי ה' אלא עצם העליצות באחדות עם ה' ממש).

המדרגות שלמעלה מהבטחון

מסתמא כאשר הרביים קבלו את הנשמה של חנה ע"ה למעלה שרו את ארבע בבות. [הרב סגל (הבעל): מאז שהיא נסעה לחו"ל לטיפולים היא הרבתה לנגן ארבע בבות!] בכל אופן, בנוגע למה ששאלו – רואים כאן שבטחון (תקוה טובה) הוא תיקון היש של עולם היצירה, אבל יש למעלה ממנו. עולם היצירה הוא הכי גבוה ב"והנגלֹת", אבל למעלה ממנו יש "הנסתרֹת", כמו שכתוב בתניא שעל הנסתרות נאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו", עלמא דאתכסיא.

מה שיוצא מעלמא דאתכסיא (וההתקשרות לה' בעלמא דאתכסיא) הוא מעל עבודת הבטחון של האדם בעולם היצירה (הדרגה הכי גבוהה בעלמא דאתגליא). רוממות הנפש, וכל שכן עליצות הנפש, גבוהות מבטחון – משהו אחר לגמרי, באין ערוך. אחרי מדת הבטחון שלה היא הגיעה לרוממות הנפש, ברגעים האחרונים, והמעבר מעלמא דין לעלמא דקשוט הוא כבר עליצות הנפש. כך היא הגיעה לחיק רבותינו נשיאנו, להצטרף אליהם לזעקת "עד מתי?!".

"רמה קרני בהוי'" קאי על הפעולה של שמואל (משיחת דוד בקרן) אבל "עלץ לבי בהוי'" קאי על העצם של חנה (גילוי עצם הנשמה של חנה בלידתה את שמואל) – שמחה-עליצות עילאית ואצילית על ה"דור ישרים יבורך" שזכתה להעמיד. בלויה ראיתי את המבנה הענק של 770 שהשלוחים, חנה ובעלה שי', כמעט סיימו. כל הפעולות של השליחה ע"ה הן בבחינת "רמה קרני", אבל גילוי העצם שלה – שקשור גם לעצם של הילדים שלה (וגם להיותה קשורה בעצם למשלח שלה, לרבי, בבחינת "שלוחו של אדם כמותו ממש") – הוא "עלץ לבי בהוי'", עליצות הנפש.

אם חוזרים להתחלה אפשר לתאר את כל התהליך: ברגע ששומעים כזה דבר, שאדם חולה – מיד פועל הזזה עצמית, שהיא כבר תיקון עולם העשיה, הבבא הראשונה של ארבע בבות, שהאדם מזדעזע. אחר כך העבודה היא תקוה ובטחון. כל התהליך של הנגלה הוא הזזה עצמית ובטחון. אחר כך, ממד הנסתר הוא רוממות הנפש ועליצות הנפש – "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'". "עלץ לבי" – הלב דווקא – היינו כהסבר הרבי הרש"ב נ"ע שהיחידה שבנפש שורה ומתגלה בנקודה הפנימית של הלב דווקא.

ארבע המדרגות בשירת חנה

בפסוק הראשון גופא שאומרת חנה בשירתה יש ארבע מדרגות, ואם שתי הראשונות הן אצילות ובריאה צריך לומר שהבאות הן יצירה ועשיה. שתי הבאות הן "רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך".

"רחב פי על אויבי" היינו תחושת בטחון – העימות, מלחמת היצרים,  הוא בעולם יצירה, שחציו טוב (יצר טוב) וחציו רע (יצר הרע), ובו יש הדמיון של שתי רשויות (כמבואר בדא"ח). עיקר הבטחון ("בטֻחות"', "כליות יועצות", נצח והוד, שם צבאות) הוא כאשר יוצאים לקרב.

הישועה של ה' היא דווקא בעולם העשיה (בשניהם יש אותיות שע-עש). ישועה לשון פניה, כמו "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", והיא נמשכת מלמעלה על ידי פנית האדם כולו להשי"ת מלמטה, תוך כדי חווית זעזוע פנימי והזזה עצמית כנ"ל (בשעת הישועה נמשכת שמחה מלמעלה, סוד "אף עשיתיו", לרבות את הארת האצילות, עליצות הנפש, במקום העשיה דווקא. ולפי תוקף ההזזה העצמית בתחלה כך עוצמת העליצות בסוף כאשר "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן").

שוב, הפסוק כולל ארבע מדרגות כנגד אבי"ע: "עלץ לבי בהוי', רמה קרני בהוי', רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך".