בע"ה

שם עלו שבטים

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מרכבת האבות והשבטים

ענינה העיקרי של פרשת ויצא הוא בנין בית יעקב, לשמו יצא יעקב מן הארץ ונשא את רחל ולאה. בפרשה נולדים רובם ככולם של שבטי י-ה (למעט בנימין, שנולד בפרשה הבאה). השבטים הם כבר הדור הרביעי בעם ישראל, סוד "ומספר את רֹבע ישראל", לאחר שלשת האבות. "האבות הן הן המרכבה", הם מכוונים כנגד המדות חסד-גבורה-תפארת, וביחס אליהם דור השבטים הוא כרגל הרביעית של המרכבה, ספירת המלכות.

לכן, במדה מסוימת השבט העיקרי – הכולל את כל היהודים – הוא שבט יהודה, שבט המלכות. אמנם, בפועל מתחיל הדור הרביעי מראובן, הוא תחלת התגלות המלכות בעם ישראל (ורמז: ראובן הוא המשלים את האבות, אברהם-יצחק-יעקב, להיות כפולת יג, ובכך משלים בעצם את גילוי מדת ה-אהבה של "אברהם אֹהבי", מדת "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" – אברהם-יצחק-יעקב-ראובן עולה אחד פעמים אבינו, שלמות אבינו האחד):

הבנים מעלים את ההורים

למדות האבות, חסד-גבורה-תפארת, יש ענפים המסודרים באותו סדר של ימין-שמאל-אמצע – נצח-הוד-יסוד – ולכן ארבעה דורות ניתן גם לכוון כסדרם ברצף (ללא דילוג על הנה"י) ל'מרכבה' של נצח-הוד-יסוד-מלכות. דהיינו, אברהם בנצח, יצחק בהוד, יעקב ביסוד וראובן במלכות:

בגל הלידות הראשון של לאה אמנו, עד שנאמר בה "ותעמֹד מלדת", היא יולדת ארבעה בנים – ארבעת השבטים הראשונים, ראובן-שמעון-לוי-יהודה – שמפורש[ב] כי הם עצמם מכוונים כמעין מרכבה, כנגד ימין-שמאל-אמצע (ראובן-שמעון-לוי) ורגל רביעית, מלכות. אם כן, לאחר לידת ארבעת השבטים, מתבקש להעלות-להחזיר את האבות למקומם הקבוע כנגד הספירות חסד-גבורה-תפארת ולכוון תחתיהם את ראובן-שמעון-לוי לענפיהן, נצח-הוד-יסוד (לוי ביסוד, בסוד "הפעם ילוה אישי אלי" ובסוד "כמער איש ולֹיות"), ואז יהודה, השביעי (בסוד "כל השביעין חביבין"), מכוון כנגד המלכות, כראוי לשבט המלכות:

ההגיון המוסבר כאן הוא שהשבטים הנולדים נכנסים למקומם של האבות – בסוד "תחת אבֹתיך יהיו בניך" – ומעלים את האבות גבוה יותר. המשכו של אותו סדר, כדלקמן, מלמד מוסר השכל חשוב – ככל שיגעים להעמיד יותר ילדים זוכים ההורים להתעלות מעלה-מעלה. הבנים הנולדים מכבדים את ההורים בכך שהם 'ממלאים את מקומם' במציאות ומאפשרים להתפנות מהמדרגות הנמוכות ולהגיע לשרשם העליון.

עלית האבות למוחין

לפי אותו הגיון, שלישית השבטים הבאה 'תקפיץ' שוב את הקודמים להם בקומה אחת: בלידת דן-נפתלי-גד יעלו האבות לעמוד בחכמה-בינה-דעת – אברהם-יצחק-יעקב יתעלו למדרגת האלקות המאירה בהם, ה"חלק אלוק ממעל ממש" שלהם, כנודע שבכוונות ברכת אבות "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" מכוונים כנגד החב"ד[ג].

אז שבעת בני יעקב, עד גד, יהיו מכוונים כנגד מדות הלב – ראובן-שמעון-לוי כנגד חסד-גבורה-תפארת (בהתאם להקבלה הפשוטה והטבעית שלהם, כמבואר בדא"חח), יהודה-דן-נפתלי כנגד נצח-הוד-יסוד (נפתלי, הקרוי על שם חבור[ד], כנגד היסוד המחבר) וגד, השביעי החביב, כנגד המלכות (כרמוז בשם גד, השביעי-החביב בבנים, העולה ז, בחלוקה ל-ג ו-ד, חג"ת-נהי"ם):

עלית האבות לכתר

יעקב אבינו לא מסתפק בשבעה ילדים, והשלישיה הבאה היא אשר-יששכר-זבולון. כעת, כאשר ישנם ליעקב עשרה ילדים, האבות עולים לשרשם בשלשת הראשים בכתר העליון[ה] – אברהם, "ראש כל המאמינים", כנגד כח האמונה (רדל"א); יצחק אבינו, לשון צחוק ותענוג, כנגד כח התענוג (רישא דאין); יעקב, "איש תם ישב אהלים" העוסק בחכמתו ורצונו של ה' ומקיים "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי", כנגד כח הרצון (רישא דאריך).

אז ראובן-שמעון-לוי הם כנגד חכמה-בינה-דעת, כהקבלה המפורשת – כח הראיה (על שמו נקרא ראובן) בחכמה, כח השמיעה (על שמו נקרא שמעון) בבינה וכח היחוד והחבור של לוי ("הפעם ילוה אישי אלי") בדעת ("והאדם ידע את חוה אשתו"). השלישיה הבאה היא יהודה בחסד (כמו רבי יהודה בין תלמידי רשב"י בזהר), דן (לשון דין) בגבורה ונפתלי בתפארת. שני בני זלפה, גד ואשר, הם כנגד נצח והוד, "תרין פלגי גופא", ויששכר וזבולון יכנסו במקום היסוד והמלכות – כמתאים ליחס בין יששכר, ה"צדיק יסוד עולם", תלמיד חכם המורה הוראות וקובע את הלוח היהודי (עם הקדימה והאיחור שבו, כתכונת היסוד[ו]), לזבולון, הסוחר הנמרץ היוצא לעולם הגדול לברר בירורים וגורם בסופו של דבר גם לגיור גרים[ז] (כמלכות היורדת לעולמות בי"ע להעלות מהם טרף):

השלמת "שבטי י-ה" – עלית האבות לעקודים-נקודים-וברודים

אכן, עיקר ירידת יעקב לחרן היתה לשם נישואי רחל – עיקר כנסת ישראל, בזכותה נשא גם את לאה ואת השפחות והעמיד מהם את כל השבטים – ולידת בניה יוסף ובנימין. עליה זו היא המובהקת ביותר, כאשר יוסף הצדיק ובנימין הצדיק – "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון" – נכנסים למקומם ה'הכרחי', יוסף ביסוד (צדיק עליון, יסוד דכורא) ובנימין במלכות (צדיק תחתון, יסוד נוקבא). בלידתם נשלמים כל יב בני יעקב, "שבטי י-ה", וכל הפרצוף שמצטייר כאן לנגד עינינו מגיע לתכלית העליה ומונה עם האבות י-ה מדרגות.

לאן יכולים לעלות האבות למעלה מהכתר? לשלש המדרגות – הנזכרות בעצמן בפרשת ויצא – של עקודים-נקודים-וברודים[ח] (כפי שכותב בפירוש הרמ"ז בהגהתו הראשונה לספר אוצרות חיים!): אברהם אבינו הוא כנגד עולם העקודים (כמתגלה בשיא עשרת נסיונותיו, נסיון העקדה), בו כל האורות עקודים בכלי אחד, סוד "אחד היה אברהם", "אחד קראתיו". עולם הנקודים שנשבר הוא בחינת גבורת יצחק אבינו. עולם הברודים, עולם התיקון, הוא מדרגת יעקב אבינו, ה'בעלים' של עולם התיקון (שראשיתו-יסודו – ראשית התיקון כולו – כמפורש בעץ חיים, ברדל"א, שהרי כעת העליה היתה בשתי מדרגות בלבד, ודוק).

תחתיהם נמצאים ראובן ושמעון כנגד כחות הכתר הבאים, התענוג (כמבואר שעיקר התענוג מתגלה בכח הראיה) והרצון (בסוד "אם תאבו [= תרצו] ושמעתם"), לוי בחכמה (בסוד מקור הכח לזיווג במוחין דאבא), יהודה בבינה (מקור שבט המלכות, סוד "כאמה בתה", ומקור ההודיה של יהודה, בסוד "בינה עד הוד אתפשטת"), דן בדעת (דעת עליון ודעת תחתון, שהרי "אם אין דעת הבדלה מנין", ובפרט שייך דין-ההבדלה של דן לעטרא דגבורות שבדעת), נפתלי (לשון חבור, כנ"ל) בחסד, גד (החלוץ-הגבור, בו נאמר "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב") בגבורה, אשר (המאושר שבשבטים) בתפארת (המאושרת שבספירות, שלמות כל המדות בהיותה הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ובסוד "כתפארת אדם לשבת בית", בית-אשר הרמוז בפתיחת התורה ב"בראשית"; התפארת משפיעה במלכות, בסוד "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך") יששכר וזבולון בנצח ובהוד (כמפורש לגביהם בספה"ק) ויוסף ובנימין במקומם העצמי ביסוד ובמלכות, כנ"ל:

חמש עליות

בכל ההתבוננות הזו היו לאבותינו חמש מדרגות – במוטבע (נה"י), במורגש (חג"ת), במושכל (חב"ד), בכתר (ג רישין) ובעולמות הנאצלים מא"ק (עקודים-נקודים-ברודים). אלו חמש המדרגות שבסוד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה (המתוארות אכן כחמש עליות להן זוכה האדם בעבודתו, זו אחר זו) סוד חמש העליות האמורות במשיח (כנודע שמשיחי הינו חמישי) – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".

היחיד מבין השבטים המצטרף לאבות בסוד חמש העליות הוא ראובן – ראש השבטים, "בתר רישא גופא אזיל", "ברא בוכרא" שביחס לאחיו הוא מעין אב (כמאמר חז"ל ש"כבד את אביך ואת אמך" בא "לרבות אחיך הגדול" – שהחל במלכות, עלה לנצח, לחסד, לחכמה (שלש עליות בקו ימין) והגיע עד לתענוג. לשלשת האחים הבאים אחריו יש ארבעה מקומות בסדר העליות כאן, לשלשת הבאים אחריהם שלשה מקומות, לשלשת הבאים אחריהם שני מקומות וליוסף ובנימין רק מקום אחד.

יב השבטים בסוד יב הפרצופים

כאשר נשלם סוד "שבטי י-ה" – י-ה מדרגות של ג האבות ו-יב השבטים – מתגלה ש-יב השבטים הם כללות עולם האצילות (בסוד יב גבולי אלכסון דאצילות) ואפשר להקבילם, כמתבקש, גם לסוד הכולל של קבלת האריז"ל, סוד יב פרצופים. יב הפרצופים הם ששה זוגות – עתיק ונוקביה, אריך ונוקביה, אבא ואמא עילאין, ישראל-סבא ותבונה, ישראל ולאה, יעקב ורחל. הדבר מתבטא בסוד לידת השבטים בזוגות דווקא (מתאים לסוד הזוגיות של יעקב, הנושא שתי נשים שהן ארבע):

ארבעת הילדים הראשונים שנולדים ללאה מתחלקים במובהק לשני זוגות: ראובן ושמעון (שכנגד חושי הראיה והשמיעה) נקראים עדיין על שם חוית לאה כשנואה ("וירא הוי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה") – "כי ראה הוי' בעניי" ו"כי שמע הוי' כי שנואה אנכי" (בחסידות מוסבר כי לאה "שנואה" ליעקב בהיותה סוד "עלמא דאתכסיא" שאינו מושג עבורו, שעל כן אינו יכול לאהוב אותה אהבת איש לאשתו, ויש לומר שהיא נעלמת-שנואה גם עבור עצמה, על דרך "רישא דלא ידע ולא אתידע", ודוק). בקריאת שמות שני הילדים הבאים, לוי ויהודה (מהם כתר כהונה וכתר מלכות, וכן כתר תורה המסור למשה רבינו), כבר מתבטאת תקות של לאה להפוך לאהובה והודאתה על בניה – "הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים" ו"הפעם אודה את הוי'".

שמונת הילדים הבאים מתחלקים באופן מובהק עוד יותר לזוגות: דן ונפתלי הם זוג ילדי בלהה, גד ואשר הם זוג ילדי זלפה, יששכר וזבולון השותפים הם זוג הילדים האחרון של לאה ויוסף ובנימין הם זוג ילדי רחל.

בהקבלה לפרצופים: ראובן ושמעון – בהם יחסי יעקב-לאה הם עדיין בעלמא דאתכסיא הנעלם, במדרגה הגבוהה ביותר שבכתר – הם כנגד עתיק ונוקביה; לוי ויהודה כנגד אריך ונוקביה (כתר כהונה בדכורא, כתר מלכות בנוקבא וכתר תורה במוחא סתימאה, כנודע שסוד ה'כתר' סתם הוא כינוי לפרצופי אריך אנפין. אם כן, כל ארבעת הבנים הראשונים של לאה הם בפרצופי הכתר, שבכללותם הם כנגד החכמה הכללית, ככלל הרש"ש שהכל נכלל בחב"ד; דן ונפתלי כנגד או"א עילאין; גד ואשר כנגד ישסו"ת. אם כן, ארבעת בני השפחות הם כנגד המוחין, שבכללותם הם כנגד הבינה הכללית, ככלל הרש"ש שהכל נכלל בחב"ד; יששכר וזבולון כנגד ישראל ולאה; ויוסף ובנימין כנגד יעקב (בסוד "אלה תֹלדות יעקב יוסף") ורחל (כמתאים לכך שבנימין הוא-הוא נפש רחל, ה"רוחא דשביק בה בעלה", ולידתו היא "צאת נפשה" של רחל), ובכך נשלמים פרצופי המדות שבכללותם כנגד הדעת הכללית, ככלל הרש"ש שהכל נכלל בחב"ד.

ושוב, במבנה זה, האבות הם כנגד עקודים-נקודים-וברודים שלמעלה מפרצופי האצילות, למעלה מעולם האצילות ומולידים את כל פרצופיו. יעקב אבינו, האב הקרוב המוליד בפועל את כל השבטים-הפרצופים דאצילות, כללות סוד הברודים, הוא בסוד רדל"א (כנ"ל) – שלמעלה גם מעתיק ונוקביה, בהם יש בחינת תענוג, כנגד "רישא דאין" – או, בעומק יותר, כנגד "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א (שאזי רדל"א נכלל כאן בפרצופי עתיק ונוקביה, כנ"ל שהם עדיין בסוד תחושת לאה "כי שנואה אנכי", שאינה נודעת גם לעצמה). והנה, יעקב-עז עולה ראובן – משרשו בחביון עז העצמות מוליד יעקב את 'ראשית אונו', עז עצמותו, ועל כן אמר לו בברכתו "יתר שאת ויתר עז" (בסוד כתר מלכות[ט] משרשו במלכות דא"ק, וד"ל), מעלתו המיוחדת של ראובן כראשון השבטים המצטרף לאבות (כנ"ל).