בע"ה

ש"ק חיי שרה, כ"ב מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

תשובה ברגע

עיון בזהר חיי שרה – שיעור לבנות מדרשת "טהר"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מבנה פרשת חיי שרה               

[ליל שבת – אחרי הדלקת נרות[ב]]

שבת שלום. השבת היא שבת חברון – אז נחשוב שאנחנו בחברון.

"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"

אנחנו קוראים השבוע פרשת חיי שרה, שמתחילה "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים..."[ג]. מדייקים בפסוק למה כתובה המלה "שנה" אחרי כל מספר (ולא כתוב פשוט 'מאה ועשרים ושבע שנים', כמו במספרים אחרים בתורה). רש"י כותב, על פי דברי חז"ל, את הדרשה הידועה "בת ק' כבת כ' לחטא" – לפני מתן תורה גיל העונשין היה עשרים, ועד אז נחשבו נקיים מחטא, ושרה היתה נקיה מחטא באותה מדה גם בת מאה – ו"בת כ' כבת ז' ליפי", ומסבירים שהיפי של בת שבע הוא הכי תמים ולכן הכי יפה.

בפנימיות התורה[ד] מסבירים את הסדר של "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" על המדרגות בנפש – על-מודע, שכל ורגש. אם נתחיל מלמטה, "שבע שנים" היינו שבע המדות של הלב, שהשמות שלהן בפנימיות הם אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת ושפלות. בקבלה קוראים לשבע המדות הללו חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. למעלה ממדות הלב, "עשרים שנה" הן המוחין – חכמה ובינה. "מאה שנה" רומז לעל-מודע, כתר בלשון הקבלה – הכחות שהם מעל השכל, איננו מודעים להם, אך הם מאד משפיעים על חיינו, הם הכחות העיקריים שמוליכים אותנו. הכח העליון שבכתר הוא האמונה. אברהם אבינו הוא המאמין הראשון, הוא יחד עם שרה הם "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה"[ה]. הציווי הראשון של ה' לאברהם, היהודי הראשון, הוא "לך לך... אל הארץ אשר אראך"[ו] – מה מוליך אדם אל הבלתי-נודע? רק אמונה. מתחת לאמונה יש תענוג – תענוג החיים. הכח התחתון שבכתר הוא הרצון – דחף נפשי חזק, לממש, להגשים, לפעול משהו.

למה במדות יש אחדות ("שבע שנים"), במוחין יש עשרות ("עשרים שנה") ובכתר מאות ("מאה שנה")? מושג חשוב בקבלה וחסידות הוא התכללות – ככל שעולים במדרגות יש יותר התכללות, כך שכל ספירה כוללת את כל האחרות. במדות כל ספירה היא לבד, מדה אחת בפני עצמה, אך במוחין כבר יש התכללות – כל ספירה כוללת את כל עשר הספירות, כך שחכמה ובינה הן "עשרים שנה". בכתר יש עוד יותר התכללות – התכללות כפולה, כך שכל מדרגה כוללת את כל הספירות שכוללות בעצמן את כל הספירות.

השראת שרה (המושלמת) על השידוך (המושלם)

זו תחלת הפרשה, ששרה אמנו היתה מושלמת בכל המדרגות שלה, בכל כחות הנפש ומיד ממשיכה התורה בסיפור קנית מערת המכפלה (בארבע מאות שקל כסף, הרומזים, לפי הנ"ל, לארבעה כתרים – כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר שם טוב העולה על גביהם). בהמשך הפרשה הסיפור העיקרי הוא של שידוך יצחק ורבקה, השידוך הכי מושלם בתורה (הרומז ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, יחוד מ"ה וב"ן בלשון הקבלה). זהו שידוך שכולו השגחה פרטית – אליעזר חוזר למשפחת אברהם ובדיוק כאשר הוא מגיע לעיר "והנה רבקה יֹצאת"[ז]. ההשגחה הפרטית כל כך בולטת בשידוך הזה, עד שאפילו לבן ובתואל אומרים "מהוי' יצא הדבר"[ח]. רבקה היא צדיקה, אבל אבא שלה ואח שלה הם לא צדיקים, ואפילו הם מודים בהשגחה הפרטית ואומרים "מהוי' יצא הדבר".

אם כן, הפרשה מתחילה בצדקת המושלמת וממשיכה בשידוך המושלם. בעומק, ההשראה לכל השידוך של יצחק ורבקה היא משרה – האמא היא שעושה את השידוך, והיא זאת שמגלה את ההשגחה הפרטית המופלאה שבשידוך. והרמז: שרה יצחק רבקה = השגחה פרטית! לפני הפרשה של שליחת אליעזר להביא כלה ליצחק יש פסוק מעבר, כתוב "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל", ורש"י מפרש ש"בכל" בגימטריא בן, ומכיון שהיה לו בן היה עליו להשיאו אשה. אפשר להבין שעד כה אברהם סמך על שרה שתעשה את השידוך, וכעת הוא הבין שבלית ברירה התפקיד עובר אליו. אך באמת, יש כאן אמא – שהשלימה את תפקידה בעולם (והסתלקה תוך כדי הזדהות מלאה עם יצחק בנה, כאשר שמעה אודות העקדה), אז היא פועלת מן השמים – והיא זו שמנהלת את השידוך. אברהם אבינו שולח את העבד השליח לדאוג לשידוך, וגם הוא עצמו בעצם מתפקד כשליח של שרה אשתו לפעול בענין. איך יודעים שכל ההשראה של השידוך היא משרה אמנו? בסיום סיפור השידוך כתוב "ויביאה האהלה שרה אמו"[ט] – יצחק הביא את רבקה לאהל והנה היא שרה אמו, כל הדברים העל-טבעיים שקרו בזכות שרה חזרו שוב בזכות רבקה, סימן מובהק שהשראתה מרחפת על כל השידוך כאן.

ב. הזהר על הצדיקים ובעלי התשובה

הזהר על "ואברהם זקן בא בימים" – מעלת בעלי תשובה

כפי שציינו, פסוק המעבר בין חלקה הראשון של הפרשה לחלקה השני הוא "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל". ההבנה הפשוטה שלנו היא ש"בכל" פירושו בכל הדברים, אך רש"י מפרש על פי הגימטריא ש"בכל" היינו בן (כנ"ל) וידועה דרשת חז"ל בגמרא ש"בכל" היינו בת – "בת היתה לו לאברהם ו'בכל' שמה". יש מי שמפרש שהדברים רומזים לרבקה עצמה, בסוף הפרשה הקודמת אברהם כבר נתבשר שנולדה רבקה, בת זוגו של יצחק, וממילא זו הקדמה לסיפור הבא, איך נעשה השידוך של יצחק ורבקה בפועל. מכיון שכלה נחשבת כבת הכוונה של "בת היתה לו לאברהם ו'בכל' שמה" היא אל רבקה ("בכל" ועוד רבקה היינו בן רבקה, וידוע שיעקב בן רבקה = ישראל).

כעת נלמד קטע מהזהר על הפסוק הזה והערה של אבא של הרבי על הקטע הזה. לאבא של הרבי קראו רבי לוי-יצחק והתמונה שלו תלויה כאן – אפשר להסתכל. את הדברים של אבא של הרבי מסביר ומרחיב הבן שלו, הרבי, ואנחנו נתבונן בדברי הרבי וננסה להסביר עוד.

בקטע שנקרא הזהר הקדוש מדבר בסגנון שלו על המעלה של בעלי תשובה ביחס לצדיקים. בגמרא כתוב (והרמב"ם פוסק) ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" וכאן הזהר אומר זאת בסגנון שלו. הדברים שייכים במיוחד לדור שלנו, דור של בעלי תשובה, דור של משיח. במקום אחר כתוב בזהר ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – המשיח מחזיר את כולם בתשובה, כנראה שהוא הכי בעל-תשובה, והוא בא גם אל הצדיקים ואומר להם שכל הצדקות שלכם היא דבר יפה, טוב להיות צדיק, אבל זו לא התכלית לשמה ה' ברא את העולם. אצל ה' יש געשמאק מיוחד מתשובה, עבודת התשובה היא הכי מתוקה לו, יותר מאשר עבודת הצדיקים. קצת מפתיע שכאן הזהר מדבר על בעלי תשובה – אלה הפרשות של האבות הגדולים שלנו שכולם צדיקים, ובכל זאת הזהר מדגיש כאן את השבח של בעלי תשובה.

לימוד דברי הזהר

נקרא בפנים[י] ונתרגם:

ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל, רבי יהודה פתח (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, האי קרא אתמר [הפסוק הזה כבר הוסבר.] אבל זכאה הוא בר נש דאורחוי אתכשרן קמי קב"ה [אשרי מי שדרכיו ישרות וטובות בעיני ה'.], ואיהו אתרעי ביה לקרבא ליה לגביה [וה' רוצה בו לקרב אותו אליו.], תא חזי [באו וראה:] אברהם אתקריב לגביה [אברהם התקרב אל ה'.], ותיאובתיה דיליה הוה כל יומוי בהאי [ורצונו – דברנו על הרצון העל-מודע – כל ימיו היה רק בהתקרבות לה'.], ולא אתקריב אברהם ביומא חד או בזמנא חדא [אברהם לא התקרב ביום אחד או בפעם אחת.], אלא עובדוי קריבו ליה בכל יומוי [בכל יום הוא עשה מצוה, בכל יום הוא התקרב] מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי כד הוה סיב [עד הוא הגיע למדרגה השלמה שלו כאשר היה זקן – סיב פירושו זקן, כמו סבא.], ועאל בדרגין עלאין כדקא חזי [ונכנס למדרגות עליונות כראוי.], דכתיב ואברהם זקן, וכדין [כאשר הוא היה זקן אז התקיים בו] בא בימים, באינון יומין עלאין באינון יומין ידיעאן ברזא דמהימנותא [באותם ימים עליונים, הימים הידועים בסוד האמונה.], ויהו"ה ברך את אברהם בכל [הזהר לא מפרש כמו הגמרא או רש"י, על בת או בן, אלא כפירוש הפשוט שלנו, שבכלל כולל את כל הברכות, ומפרש על מקור כל הברכות:] דמתמן נפקין כל ברכאן וכל טיבו [המקום ממנו יוצאות כל הברכות וכל הטובות. בספירות העליונות היינו ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", המכונה "כל", שהוא הצינור דרכו נמשכות כל הברכות לעולם.].

[כעת יש תפנית, אפילו מהפך. עד כאן הזהר דבר על מעלת הצדיקים – על אברהם אבינו, ושאר הצדיקים שהתקרבו לה', שעבודתם היא פרוייקט חיים, לא ביום אחד כו'. פתאום הזהר עובר לדבר במעלה של בעלי תשובה לגבי הצדיקים. צריך להבין למה הזהר בוחר דווקא כאן לדבר על בעלי תשובה. יש כלל בתורה, שלא עוברים פתאום מדיבור טוב על משהו לגנות אותו – כאן מדברים בשבח הצדיק, "ואברהם זקן בא בימים", ולפתע עוברים להסביר שיש מעלה בבעלי תשובה[יא]. זו שאלה מהסגנון שמתאים לרבי להתעכב עליה.

בכל אופן, הזהר עובר לדבר בשבח בעלי תשובה:] זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא, קריבין לגבי קב"ה [אשרי בעלי תשובה, שבשעה אחת, ביום אחד, ברגע אחד, מתקרבים לקב"ה. לשון הזהר, שתשובה היא "בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא", הוא מהלשונות המפורסמים. יש כאלה שפחות לומדים זהר, אבל יש בזהר גם קטעים ששוים לכל נפש – הקטע הזה הוא מפורסם ומתאים לכל אחד, שתשובה היא ברגע אחד. בגמרא כתוב שמי שמקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע גמור ספק מקודשת שמא הרהר בתשובה.], מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין [אצל הצדיקים הגמורים ההתקרבות לה' היא פרוייקט חיים, ובעל תשובה עושה זאת במהירות הרבה יותר גדולה, ברגע אחד, כמו שרואים. המקור המקביל בנגלה לדברי הזהר כאן הוא סיפור תשובתו של רבי אלעזר בן דורדייא, שלאחר הסתלקותו "בכה רבי ואמר – יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בשנים הרבה"[יב] (כפי שמציין ה"דמשק אליעזר" בפירושו לזהר כאן).], אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב כמה דאתמר, וכן דוד דכתיב (מ"א א א) והמלך דוד זקן בא בימים [בפרשת השבוע כתוב "ואברהם זקן בא בימים" ובהפטרה קוראים "והמלך דוד זקן בא בימים" – אותו לשון, שחז"ל בחרו לקשר דרכה את הפרשה וההפטרה, סימן שזה משהו מאד מרכזי. בכל אופן, כאן מיד מתעוררת שאלה, שגם המפרשים מדברים עליה: דוד המלך הוא צדיק?! הרי דוד המלך נפל במעשה בת שבע, ואף על פי ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" היתה שם נפילה ודוד המלך עשה עליה תשובה (ובכך הורה תשובה ליחיד), וכתוב על דוד "נאם הגבר הקם על", "שהקים עולה של תשובה"[יג]. אכן, יש כאן דוגמה יפה ל'תורת היחסות': האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שהם שלש הרגלים של המרכבה, הם צדיקים גמורים. ביחס אליהם, דוד המלך, הרגל הרביעית של המרכבה, הוא בגדר בעל תשובה. אכן, ביחס לבעל התשובה האמתי – משיח[יד], ש"אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", כנ"ל – דוד הוא בגדר צדיק, "זקן בא בימים"[טו].], אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקב"ה [הזהר מסכם שבעל תשובה נכנס ונדבק בה' "מיד" – מלה שהרבי מאד אהב, "משיח נאו", "תיכף ומיד ממש". הזהר אומר שעבודת הצדיק היא משך זמן, עבודת חיים, ואילו בעל תשובה פועל מיד – רמז לכך שעבודת התשובה היא למעלה מהזמן. הזמן הקצר בו מתקרב בעל תשובה אומר שעבודת התשובה היא למעלה מהזמן, ומה שכתוב בגמרא על "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – והוא גם המאמר הבא כאן בזהר, בנוסח שלו[טז] – אומר שהתשובה היא גם למעלה מהמקום.].

ג. ביאור רבי לוי-יצחק ודברי הרבי

תיאורי הזמן – לא כסדר (מתאים לעבודת התשובה)

הדיוק של אבא של הרבי בזהר כאן[יז] הוא על הלשון "בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא": הסדר כאן – שעה-יום-רגע[יח] – הוא בפשטות לא הגיוני, שעה קצרה מיום ואילו רגע קצר גם מיום וגם משעה. מהו רגע? בהלכה רגע הוא "הרף עין" – יש בערך 23 רגעים בשניה. כתוב ש"זעמו של הקב"ה רגע" – "כי רגע באפו" – ובלעם היה יודע לכוון את השעה ורצה לקלל את ישראל. התוספות שואלים מה הוא היה יכול לומר באותו רגע, ואומרים שרצה לומר "כלם" (הוא אמר את זה יותר מהר ממה שאמרתי כרגע...) – אבל הקב"ה כלל לא כעס באותם ימים. לכאורה היה מתבקש לכתוב בסדר של "לא זו אף זו", בפרט שכל המאמר כאן מתחיל מהפסוק "ואברהם זקן בא בימים" – עבודת הצדיק היא בימים רבים ואילו בעל התשובה עושה עבודה "ביומא חדא" ואפילו "בשעתא חדא" ואפילו "ברגעא חדא". מה הטעם בסדר שנקט הזהר (שעה-יום-רגע במקום יום-שעה-רגע[יט])?

עוד לפני התשובה של רבי לוי'ק נעיר שאחד ההבדלים המשמעותיים בין צדיק לבעל תשובה הוא בענין הסדר. היחס בין "זקן בא בימים" לבין עבודת בעל תשובה "בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא" הוא לא ענין כמותי, של משך זמן העבודה, אלא פער באופי של העבודה – הצדיק עובד באופן של סדר והדרגה, צעד אחרי צעד, יום אחרי יום, ואילו בעל תשובה עובד בדילוג, באופן של אין-ערוך, ללא סדר והדרגה. חוסר הסדר של הזמנים הקצרים שכאן – שעה-יום-רגע – מתאים לאופי העבודה של בעל תשובה, שעובד בלי סדר והדרגה[כ] (מתאים גם למבואר במ"א שהכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" שייך גם הוא בכל מקום לעבודת התשובה).

רבי לוי-יצחק: שעה-יום-רגע – מלכות-ז"א-בינה

איך מסביר אבא של הרבי? הוא אומר ששלש המדרגות שעה-יום-רגע מסודרות לפי הספירות מלמטה למעלה – שעה היא במלכות, יום בז"א ורגע בבינה[כא] – ולכן זהו סדר הגיוני. הוא מביא שבלקו"ת כתוב שיש שלש מדרגות בתשובה, המגיעות למלכות-ז"א-בינה, והן מסודרת לפי פסוק שמוכר לכולן – "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". המדרגה הראשונה של התשובה היא "סור מרע" – לקבל עול מלכות שמים ולהמנע בשלו מעבירות. המדרגה השניה של התשובה היא "ועשה טוב" – עשית טוב הממשיכה אור בעולם (במדות טובות ומתוקנות). המדרגה השלישית, אחרי שזוכים ל"סור מרע ועשה טוב", היא "בקש שלום" – עבודה המכונה "עבודת היחודים", לעשות שלום בין אנשים ולחבר חיבורים בין דברים שונים. מה הגימטריא של "בקש שלום"? רמז: שייך לשנה הזו. "בקש שלום" בגימטריא תשע"ח.

נחזור ונסביר קצת יותר:

כתוב בספרי הקבלה (ראה מאורי אור) ששעה אכן שייכת למלכות. במלה שעה יש שני מובנים – שעה מלשון פניה, כמו "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", ושעה מלשון דבור. ראשית התשובה היא פניה, הזזה עצמית שאדם מרגיש שעליו לשנות את דרכו ולסור מרע, תנועה של תזוזה המתרחקת ממקום אחד ומתקרבת למקום אחר, כמו שמשה רבינו אמר "אסורה נא ואראה" ודרשו חז"ל "'אסורה' מכאן להתקרב לשם". המלכות היא עולם הדבור, ובנושא התשובה הדיבור הוא וידוי דברים. אמנם התשובה תלויה בלב, אבל קיום המצוה של התשובה בפועל – לפי הרמב"ם – הוא מצות וידוי דברים בפה, שהתשובה מגיעה לדבור. ורמז: שעה במילוי – שין עין הא – בגימטריא מלכות (בכל שעה יש תתרף חלקים, כמנין ה פעמים גבורה – סוד המשכת ה גבורות במלכות שבנינה מהגבורות).

יום שייך לז"א בערכי הקבלה[כב]. רבי לוי'ק לא אומר זאת, אבל פשוט שששת ימי בראשית הם כנגד הו"ק. בפרט כתוב שמדת החסד היא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כל מדה היא יום ומדת החסד היא "יומם" – "יומם יצוה הוי' חסדו". תיקון המדות הוא שכולן תהיינה מאירות ("יום") בחסד ועשית טוב, וכן כתוב בתניא שמדת האהבה (פנימיות החסד) היא השרש לכל מצוות עשה, תשובה של "ועשה טוב".

הרגע לפי ביאורו של רבי לוי'ק שייך לספירת הבינה. הוא לא מסביר למה[כג], ברגע יש שני מובנים כלליים – יש משמעות של כעס, כמו "כי רגע באפו", ויש משמעות הפוכה, של רגיעה ומנוחה ("תרגיע... מנוח...", "מרגוע לנפשכם"), מעין העולם הבא. על הבינה כתוב "מינה דינין מתערין" – ה"רגע באפו" נמשך מהבינה – אך זו חיצוניות הבינה. פנימיות הבינה, שנקראת גם "עולם הבא", היא המרגוע והמנוחה. על ספר התניא, ספר היסוד של החסידות, כותב אדמו"ר הזקן בהקדמתו "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו" – תכלית ההתבוננות בדרך חב"ד (עבודת הבינה) היא "מרגוע לנפשו". הכח המיוחד של הבינה – והתשובה של הבינה – הוא כח ההמתקה, שהרי "אין הדינין נמתקין אלא בשרשן". דווקא בבינה יש את הכח לקחת את ה"רגע באפו", להמתיק אותו ברגע אחד, "כהרף עין", ולהפוך אותו למרגוע פנימי, "חיים ברצונו". כשיש לאדם בעיה והוא הולך לפסיכולוג מומחה הפסיכולוגים נותנים רצפט ארוך של עבודה, לעשות כך וכך, במשך זמן רב, וכולי האי ואולי שהבעיה תיפתר. בחסידות יש כח של המתקה, שאפשר לקחת את כל הבעיה ולמצוא פתרון "כהרף עין", ברגע, במלה אחת שממתיקה את הענין. המתקה היא של כל בעיה בנפש, כולל גם ובעיקר המתקה של יחסי אנוש – כאשר יש בעיה בין אנשים, עבודת התשובה של "בקש שלום" היא למצוא את המלה הנכונה (הנאמרת בפנים מאירות ומסבירות) שממתיקה את היחסים ומשכינה שלום.

הרבי: לימוד בעולם אחד לעומת לימוד בשני עולמות

עד כאן הסבר הדברים של רבי לוי יצחק, אבא של הרבי. מה הרבי מוסיף על דברי אבא שלו? איך הוא מסביר? הרבי אומר[כד] משהו מאד יסודי וחשוב בחינוך והוראה. הרבה מהבנות כאן תהיינה מורות, כולן תהיינה אמהות בע"ה, והרבה גם תעסוקנה בחינוך והוראה – והרבי אומר ווארט שנוגע למורים וגם להורים. בכל הוראה הרב או המורה יודע הרבה יותר מאשר התלמיד והוא צריך להעביר לו את הידע. אבל, אומר הרבי, יש שני מצבים שונים של העברת ידע מרב לתלמיד:

לפעמים הרב והתלמיד הם 'באותו עולם', יש ביניהם ערך, אלא שהרב צבר הרבה יותר ידע וחכמה במשך השנים והוא צריך להנחיל אותם לתלמיד. במקרה הזה, עיקר החכמה של הרב היא "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" – צריך לדעת לצמצם ולהעביר לתלמיד רק את מה שהוא צריך לדעת כרגע, כאשר אצל הרב בינו לבין עצמו ההסברים הרבה יותר רחבים ועמוקים, אלא שהתלמיד עדיין לא יכול לעמוד עליהם.

אמנם, יש מצב בו הרב והתלמיד נמצאים ב'שני עולמות' – בלשון החסידות, הרב הוא באין ערוך לתלמיד – ומה שנמצא אצל הרב פשוט וגלוי לעין הוא לגמרי מעל התלמיד, והרב צריך 'לתרגם' לו את הדברים לעולם שלו. כאילו נאמר שהרב 'רואה' את התוכן והתלמיד רק 'שומע' עליו מהרב, בלא שום יכולת לעמוד עליו ישירות בכלים שלו. במקרה הזה, העבודה של הרב היא דווקא להרחיב ולפרט ככל שניתן בשמיעה את מה שאצלו נתפס בקיצור בבחינת "כולם נסקרים בסקירה אחת" – מה שנמצא אצל הרב בקיצור יכול לעבור אל התלמיד רק באריכות ובהרחבה (וגם אז יעברו הדברים רק עד רמה מסוימת). כך מסופר שפעם, בפרשת בלק, ישן האריז"ל זמן קצר בצהריים ובחלומו גילו לו רזי תורה. אחר כך הוא אמר לתלמידו, רבי חיים ויטאל, שאם היה מנסה ללמד אותו מה שהתגלה לו בשעה קלה זו של שינה הוא היה זקוק לשם כך לשמונים שנה – מה שהאריז"ל ראה בדקות ספורות היה מתארך בשמיעת תלמידו לעשרות שנים.

כך, מסביר הרבי, המלכות והמדות, המקבילות ל-ה תתאה ול-ו שבשם, שייכות שתיהן לתחום של "והנגלֹת לנו ולבנינו" – הן 'באותו עולם', ולכן המעבר מהמדות למלכות הוא באופן של "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" ומה שאורך "יומא חדא" במדות מתקצר ל"שעתא חדא" במלכות. הבינה, ה עילאה שבשם, היא כבר עלמא דאתכסייא, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ולכן המעבר מהבינה למדות הוא בסדר ההפוך – מה שלוקח בבינה "רגעא חדא", בתפיסת-הראיה של הרב, הופך ל"יומא חדא" בתפיסת-השמיעה של התלמיד.

ד. השראת התשובה של שרה אמנו

בעל תשובה לא מסתפק בפירושים הקיימים

כל הקטע כאן של הזהר דן בבעלי תשובה ואמרנו שהוא שייך במיוחד לדור שלנו. לבעלי תשובה יש זיקה מיוחדת ל"שבעים פנים לתורה". מה אומר "שבעים פנים לתורה"? שכל דבר בתורה אפשר להסביר בהרבה אופנים שכולם אמת. אנחנו לומדים כבר כמעט אלף שנה את פירוש רש"י, אבל רש"י בעצמו אמר שכל פירוש שלו היה כי חבר אותו ביום מסוים – אם היה כותב את הפירוש יום אחרי היו לו פירושים אחרים. כך מביא משמו נכדו, הרשב"ם, שאמר לו סבו שאם היה כותב את הפירוש מחדש היה מסביר דברים אחרת לפי "פשטות המתחדשות בכל יום". אנחנו מסתפקים ביום הראשון של רש"י...

גם בדבר הזה יש הבדל בין צדיק לבעל תשובה: כאשר צדיק שומע פירוש מושלם הוא מסתפק בו – הוא שמע משהו מושלם והוא חוזר הביתה מרוצה, הוא מבסוט. אצל בעל תשובה התכונה המובנית – יש תוכנות שמובנות באופי – שהוא חושב על כל דבר 'אולי אפשר להסביר אחרת, אולי יש עוד הסבר'. התכונה הזו שייכת לאי-סדר של בעל תשובה, וגם לסקרנות שלו – בעל תשובה הוא סקרן, אחרת מה יגרום לו בכלל לפתוח את הספר הזה, שאינו מכיר, ולראות מה כתוב בו? לכן גם אחרי ההסברים הטובים של רבי לוי'ק ושל הרבי אנחנו חושבים – אולי אפשר לומר כאן עוד הסבר.

מעלת התשובה – השראת שרה

קודם כל, נחזור לשאלה שכבר הזכרנו – כיצד יתכן שתוך כדי הדבור על מעלת הצדיק, מעלת "ואברהם זקן בא בימים", הזהר עובר לדבר על העדיפות של בעלי התשובה ביחס לעבודה זו?! לכן, מתבקש לחשוב שיש לפחות הקשר כללי – שכל הפרשה כאן היא בהשראה של שרה אמנו, ששלמות חייה מקדימה את הפסוק "ואברהם[כה] זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" והשראתה מלווה את כל סיפור השידוך שבא אחריו, כנ"ל – ובאופן מסוים זו השראה של תשובה. כלומר, ההקשר הכללי של פרשת חיי שרה הוא הגורם לשבח בעלי התשובה בפרשה זו[כו].

בהשקפה ראשונה, גם אברהם אבינו וגם שרה אמנו הם צדיקים גמורים, אבל באופן יחסי אפשר לומר שביניהם אברהם הוא הצדיק ושרה היא בעלת תשובה[כז]. מי הראשון בעולם שצריך לעשות תשובה? גם אדם וגם חוה צריכים לעשות תשובה על חטא עץ הדעת, אבל הראשונה בעולם שהחלה בחטא היא חוה, "אם כל חי", וכתוב ששרה אמנו התחילה לתקן אותה – שרה אמנו היא השראה של תשובה. בכלל, ידוע אצלנו שאשה שייכת יותר לעבודת התשובה[כח] – בת רומזת לבעל תשובה – ו"והוי' ברך את אברהם בכל" לפי הפירוש ש"בת היתה לאברהם" רומז לאיזו השראה של בת-אשה על אברהם כאן[כט], ולכן הזהר עובר מתוך עבודת הצדיק של אברהם לדבר כאן במעלת בעל תשובה, מעלת השראת שרה על אברהם.

שעה-יום-רגע כנגד המדרגות בחיי שרה

אם חוסר-הסדר הוא בהשראת "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" מתאים יהיה להסביר את שלש המדרגות שעה-יום-רגע כנגד שלש המדרגות שבתוך אותו פסוק – "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים", כדלקמן.

יש לכך רמז, שאם מתבוננים רק בקטע "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" אפשר למצוא בו את המלים שעה, יום ו-רגע. היום מוכרת השיטה של דילוגי אותיות, שמוצאים בה דברים מופלאים בתורה. כאן – תעשו בעצמכן – אפשר למצוא את המלה יום בדילוג שוה וגם את המלה שעה בדילוג שוה (יום: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", שעה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – השעה פונה למעלה בסוד אור חוזר של מלכות ואילו היום נמשך מלמעלה למטה בסוד אור ישר של מדות הלב. השעה נמצאת כולה בתוך היום, היקף של 11 אותיות בתוך היקף של 33 אותיות, יחס של 1:3). מלה אחת של שלש אותיות לא כל כך קשה למצוא, הסתברותית, אבל ברגע שמדובר בשתי מלים (הקשורות מצד ענינן זו לזו) ההסתברות נעשית נמוכה הרבה יותר. את המלה רגע אי אפשר למצוא כאן בדילוג, למה? כי אין רגע בלי ג, ובקטע הזה אין ג. אבל, אם מחשבים את כל הלשון – "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – מקבלים בגימטריא 2730 שעולה עשר פעמים רגע! אפשר להסביר גימטריא זו כגילוי של עבודת רגע (תכלית עבודת התשובה של שרה אמנו) בכל עשרת כחות הנפש שלה. המלה רגע נסתרת כאן יותר מהמלים יום ו-שעה, מתאים לכך שבהסבר של רבי לוי יצחק הרגע הוא "עלמא דאתכסיא", אך לפי ההסבר שלנו כאן הרגע יהיה במלכות, עלמא דאתגליא (מקום גימטריא סתם – "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון" במלכות כנודע).

שעה-יום-רגע – כתר-מוחין-מדות

אבא של הרבי הסביר את שלש המדרגות מלמטה למעלה – שעה במלכות, יום בז"א ורגע בבינה. אמנם, לפי הפירוש המחודש שלנו כאן ההסבר הוא מלמעלה למטה – שעה בכתר ("מאה שנה"), יום בחכמה ובינה ("ועשרים שנה") ורגע בשבע מדות הלב ("ושבע שנים"):

מה השער של שעה? שע, לשון ישועה. כשעושים תשובה "בשעתא חדא" ודאי ממשיכים ישועות. בקבלה יש סוד שע נהורין של הכתר (שלפעמים הם גם שעה נהורין, ולפעמים שעח נהורין, בגימטריא חשמל) – הארת הפנים של הכתר היא הארת שע נהורין, כך שבהחלט אפשר להסביר "שעתא חדא" בכתר, בסוד "מאה שנה" של שרה אמנו.

על התורה אומר הקב"ה שהיא "שעשועים[ל] יום יום" ומכאן למדו חז"ל שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה (שכן "אלף שנים בעיניך כיום אתמול"). ההסבר הפנימי הוא שבעוד שבעת ימי הבנין, בהם נברא העולם, מכוונים כנגד שבע מדות הלב הרי שהתורה "קדמה לעולם" וה"יום יום" שלה הם חכמה ובינה שקודמים למדות הלב. אם כן, מתאים מאד להקביל את ה"יומא חדא" – סוד ה"יום" – למוחין, חכמה ובינה, בסוד "עשרים שנה" של שרה אמנו.

אם כן, נותר להקביל את סוד הרגע ל"שבע שנים" – שבע מדות הלב. דווקא במדות הלב יכולה להיות מציאות של "רגע באפו" – פרצוף זעיר-אנפין, פרצוף המדות, הוא 'קצר אפים', יכולה להיות בו מציאות של כעס והקפדה. בתקופה בה ה' לא זעם אפילו רגע – כדי שבלעם לא יוכל לקלל את ישראל – הוא התעלה מפרצוף ז"א למוחין או למעלה מהם). עבודת תיקון המדות היא לתקן את הרגעים האלה ולהסיר כעס מהלב, להמתיק את קוצר האף.

שעה-יום-רגע – תפלה-תורה-מצוות

נסביר את הענין בעבודה. בעל תשובה צריך להתחזק בתפלה, בתורה ובמעשים טובים:

מה העבודה של "שעתא חדא" ששייכת לכתר? אמרנו ש"וישע" היא לשון פניה ודבור – עבודת התפלה בה פונים אל ה' ומדברים עליו (ובע"ה מצמיחים ישועות, כנ"ל ששעה שייכת גם לישועה). מה עושים בתפלה? מה לשון התפלה העיקרי? "יהי רצון". עד עכשיו היה רצון מסוים, שלא כרצון הגלוי שלי, ואני מבקש – אבא, תרצה משהו חדש, כמו שאני רוצה. הרצון שייך לספירת הכתר, כחות העל-מודע (כנ"ל). הצלחת המשכת הרצון החדש היא סוד "ולתפלתם שעה", כשה' פונה אלינו (בתגובה לפנייתנו אליו בשעת התפלה[לא]). מה הלימוד הפשוט ששעה שייכת לעבודת התפלה? חז"ל קוראים לתפלה "חיי שעה" (לעומת התורה, שנקראת "חיי עולם") – מצות התפלה היא על צרכי השעה, בין של הפרט ובין של הכלל.

העבודה של ה"יומא חדא", עבודת מדרגת מוחין לפי ההסבר כעת, היא כמובן לימוד התורה. "ואהיה שעשועים יום יום" נאמר על התורה (ומכך למדנו על הקשר למוחין), והעבודה כאן היא שלימוד התורה יהיה בבהירות, בבחינת יום.

גם היחס של שעה-יום בין תפלה לתורה הוא מובן: תפלה לוקחת שעה (כמו שגם כתוב בתניא), השעה הזו יכולה להיות יחסית, לפי ערכו של האדם, אך גם התפלה הקצרה ביותר ("אל נא רפא נא לה") לוקחת משך זמן מסוים. לימוד התורה הוא הכי ארוך – מצוה של "והגית בו יומם ולילה" (פסוק שגם מקשר את מושג ה"יום" לתורה).

מהי עבודת הרגע? מה אפשר לעשות ברגע אחד? כבר הזכרנו שראשית המדות, המדה המלווה את כל הבאות אחריה, היא מדת החסד. חסד אפשר לעשות ברגע אחד. בירושלמי סתם "מצוה" היינו צדקה, זו המצוה העיקרית, ובכל זאת לא תקנו ברכת המצוות על מצות צדקה כמו על מצוות אחרות, אף שהיא מצוה עיקרית. למה? ידוע ההסבר שאם עומד עני בפתח הוא עלול למות מרעב עד שבעל הבית יתעכב לברך, אבל זה יותר עמוק מזה – ה' רוצה שמצוות יקחו רגע אחד, שזו תהיה עבודה קלה. אפשר לעשות חסד ברגע – להמתיק ככה את הרגע. כתוב ב"היום יום"[לב] שאדם בא לעולם לששים-שבעים שנה כדי לעשות טובה ליהודי ברגע אחד.

המדה הפרטית האחרונה במדות הלב היא הוד. מה העבודה שלה? דברנו קודם על וידוי, אבל באופן פשוט מה עבודת ההוד? מה אומרת האות דלת? דע לומר תודה. עבודת ההודיה גם היא ברגע אחד – פשוט לומר "תודה". רבינו בחיי אומר שיסוד תיקון המדות הוא הכרת הטוב, ואת תיקון המדות הזה אפשר לעשות ברגע אחד – לומר מלה אחת של תודה, ובכך לתקן ולהמתיק את כל המציאות (כמבואר במ"א שההד של אמירת תודה מהדהדת בכל היקום). אם כן, תיקון הרגע הוא תיקון המדות והמעשים הטובים.

אם כן, התבארה לנו עבודת התשובה ב"שעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא" גם מלמטה למעלה, מלכות-ז"א-בינה, וגם מלמעלה למטה, על מודע, שכל ורגש (כתר-מוחין-מדות). שתהיה שבת שלום וברכה לכל הבנות.

ה. מפרשי הזהר וביאורים נוספים (השלמות)

כשבע"ה נוציא ספר מתוך השיעורים בביאורים של רבי לוי יצחק על הזהר הוא מצטייר בדמיון שקודם יהיה מאמר הזהר, אחר כך הפירושים של מפרשי הזהר ואחריהם דברי רבי לוי-יצחק וביאורי הרבי עליהם, ובסוף נוכל להוסיף את הביאור שלנו שיתייחס לכל הביאורים הקודמים. לכן נשלים כאן מתוך דברי מפרשי הזהר:

אשמורת הבקר

בעל אשמורת הבקר מפרש את סוד "זקן" כתכלית עליה של ז"א (שזקנו שחור) להתכלל בפרצוף אריך אנפין (שהוא זָקֵן בעל זָקָן לבן). במעגל השנה זו העליה משביעי של פסח (בו ה' מתגלה, על ים סוף, כ"בחור איש מלחמה") עד שבועות (בו ה' מתגלה, על הר סיני, כ"זקן מלא רחמים") – העליה מדורגת מדרגה לדרגה מקטנות המוחין שבספירת העמר לגדלות המוחין בשבועות. לאחר מכן "בא בימים" היינו עליה נוספת, למעלה מאריך אנפין, לסוד "ימים קדמונים" – ז"ת דעתיק המתלבשים בגלגלתא דאריך. [מכיון שיש כאן רק עליה מהשער השחור לשער הלבן בעל אשמורת הבקר לא מזכיר כאן את סוד השער האדום – שער הנוקבא, שערו של דוד המלך (הנזכר בסמוך, "והמלך דוד זקן בא בימים") – אך הסדר של אדום-שחור-לבן רמוז בפרשה הקודמת, בפסוק "ויטע אשל בבאר שבע", כנודע. לפני ברית המלה והעקידה עדיין נזכר ברמז השער האדום, אך בפרשתנו מדובר כבר בעליה שלאחר העקדה.]

ב"והוי' ברך את אברהם בכל" הוא מפרש ש"והוי'" היינו "הוא ובית דינו", שכאן משמעותו-כוונתו שכאשר מגיעים לאריך (וכ"ש לעתיק) כל הדינים נכפים ונמתקים.

הוא מסביר שעלית הצדיק מדרגה לדרגה היא בסוד המאמר בזהר שאדם נולד עם נפש ואם "זכה יתיר יהבין ליה רוח, זכה יתיר יהבין ליה נשמה וכו'". אם כן, מובן מדבריו הדילוג של בעל תשובה הוא יכולתו לקבל את כל הנרנח"י "בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא" – החל מגילוי היחידה שבנפש המאיר ברגע ההתקרבות לה' (כפי שמוסבר תמיד לגבי הבטול שצריך להיות לחסיד שמניח תפלין לראשונה ל"קרקפתא דלא מנח תפלין", בהכרה שהלואי והוא עצמו היה זוכה לגילוי היחידה שמופיע ברגע זה אצל היהודי שהוא מקרב). גם תשובת רבי אלעזר בן דורדייא – בה קודמת האהבה ליראה[לג] – ממחישה את הדילוג על היראה ישר אל האהבה (שבדרך כלל מגיעה אחריה, בסוד "דרכו של איש [אהבה] לחזר אחרי אשה [יראה]").

מעבר לגילוי המדרגה העליונה לפני המדרגות שקודמות לה – גילוי היחידה לפני הנרנ"ח – מסביר בעל אשמורת הבקר שצדיק לא מסוגל לדלג על מדרגות (הוא מתקדם מ-א ל-ב ומ-ב ל-ג, ולא ישירות מ-א ל-ג) ואילו בעל תשובה יכול לדלג. מה ההבדל בין שני הדברים? גילוי היחידה לפני המדרגות שתחתיה עדיין לא מתלבש בפנימיות, ובעל התשובה נדרש לעשות כלים כדי שה'היי' שהגיע אליה ישאר (כתורת הבעש"ט על "האשה נקנית בכסף, בשטר ובביאה" – שבתחלה האדם זוכה ל"כסף", כיסופים גדולים, אך אחר כך הכל נעלם ממנו והוא צריך להתייגע קשה בלימוד התורה כ"שטר", ורק לאחר היגיעה הוא זוכה לשלמות היחוד, "ביאה", בפנימיות). כח הדילוג של בעל תשובה הוא גם ביחס להפנמה – גם עבודה פנימית הוא יכול לעשות ב'דילוגים', מה שהצדיק אינו מסוג לו.

דוגמת הדילוג גם בענינים הפנימיים הוא סוד המתקיים לעתיד לבוא – בימות המשיח, בעל התשובה המחזיר את כולם בתשובה – "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל וגו'"[לד], בעליה ממדרגה למדרגה תוך דילוג על מדרגה אחת בכל פעם.

לכאורה, אפשר להקשות כיצד במשיח, בעל התשובה ב-ה הידיעה, גם יש סדר והדרגה – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". צריך להסביר שגם העליה הזו היא ביום אחד, בבת אחת (ואפשר לומר שיש בפסוק זה את שלשת השלבים שעה-יום-רגע – כאשר ה"הנה ישכיל עבדי" הוא נתון, שלפני העליות – בעליות של "ירום [בשעה], ונשא [ביום], וגבה מאד [ברגע]".

זהר חי

באשמורת הבקר הוסבר פשוט שלהיות זקן היינו לעלות משחור ללבן, מז"א לאריך כנ"ל, אך בעל הזהר חי אומר ש"בא בימים" היינו שני ימים, חסד וגבורה (מיעוט רבים שנים) – אהבה ויראה – ודווקא כפי שהם בדעת עליון דאבא (זקן – זה קנה חכמה). הוא כותב שיחסית חסד הוא יום וגבורה היא לילה, אבל בדעת עליון דאבא גם הגבורות הן עליונות ולכן הכל יום (הוא לא כותב, אבל אסמכתא לדבריו מהפסוק "ויהי ערב ויהי בקר – יום אחד", הכל הופך לאחד, והרי כתוב בתניא בשם המגיד שבחכמה מתגלה אחד האמת).

על "ברך את אברהם בכל" הוא מסביר שהיינו שם בן (בלי להזכיר הגמרא ורש"י ש"בן היה לו"), ומסביר שהיינו נקודת ציון – שם בן הוא המלכות, אבל הנקודה הפנימית של המלכות (מתאים דווקא לבת – "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" – ששם בן הוא פנימיותה).

דמשק אליעזר

בעל הדמשק אליעזר מביא מאור החמה בשם הרמ"ק (מה שמפרש גם במתוק מדבש) ש"שעה" היינו עזיבת החטא (שהיא עיקר התשובה מן התורה, כמ"ש בתניא); "יום" הוא יום כיפור ו"רגע" הוא רגע יציאת הנשמה מהגוף – לפי חילוקי כפרה (בשיחה הרבי מזכיר שהרמ"ק מונה גם "זמנא חדא" – או לפי גרסה אחרת, או מתוך לשון הזהר קודם – כנגד יסורים, אך לפי דברי הרבי שם חילוקי הכפרה לא מופיעים כסדרם, ודוק).

עוד ווארט שלו שצדיק לא מאמין בעצמו, ולוקח הרבה שנים עד שהוא מגיע "לעיקר ושרש רצון הבורא ב"ה שבו דייקא תדבק", ועד שהוא מגיע לכך "הוא תמיד בפחד שמא אינו עובד אותו באמת לבבו" ואילו לעומתו "בעל תשובה בשעה אחת מאמין לו הקב"ה שעובד אותו באמת ולא יעלה עליו שום פחד אל תאמין בעצמך עד יום מותך". קצת מזכיר את מה שהמגיד אומר שצדיק צריך לומר "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" (וממילא יש לו איזה פחד מהיצר הרע המושך אותו לאותו דבר אסור, "אפשי", הגם שאינו מפחד לומר "אפשי", להודות במציאות היצר שבו, ודוק) ואילו בעל תשובה צריך לומר "אי אפשי" (בבטחון גמור שאין לו עוד נטיה ומשיכה לרע). הפחד של הצדיק הוא גם פחד מהתקדמות בחיים שגורם לו מעצורים, בעוד שבעל תשובה מתקדם בבת אחת בבטחון וללא פחד. מכאן יש הסבר לווארט שלנו 'בעלי התשובה ישתלטו על המדינה' ולסברא שתיקון במציאות יכולים לחולל רק בעלי תשובה, בעוד הצדיקים לא יעזו לפעול. זהו כמובן חידוש, כי אפשר לחשוב שבעל תשובה הוא איזה 'נעבעך' שנגרר אחרי צדיקים, כמו שרואים במציאות, אבל באמת כל התעוררות של בעלי תשובה – כמו שקצת רואים – היא תשובה אמתית. לצדיק יש הרבה יראה, פוחד להתקדם, כי צריך לבחון צעדיו על כל צעד ושעל. בעל תשובה מקבל אהבה לפני יראה – כרבי אליעזר בן דורדייא, שבהקשר שלו מביא ה"דמשק אליעזר" את דבריו – ואז הוא יכול להתקדם ברגעא חדא ובשעתא חדא.

עד כאן ממקורות שראיתי.

שעה-יום-רגע – כתר-הכחות הפנימיים-מלכות

ר' לוי'ק הסביר את הסדר של שעה-יום-רגע כמלכות-ז"א-בינה ואנחנו אמרנו שאפשר גם להסביר כתר-מוחין-מדות. אכן, לפי הרמז ש-רגע היינו שם א-דני עם ד"פ שם בן[לה] (שמות המלכות), ולפי דברי הרמ"ק שרגע היינו רגע יציאת הנשמה מהגוף, רגע שייך בעיקר למלכות ש"רגליה יֹרדות מות" (ובה סוד מלכי התהו ושבירתם, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום גו'", כאשר כל אחד אמר "אנא אמלוך" שמזה נמשך "וימלך... וימת"). אם כך, אפשר להסביר ששעה היא בכתר, יום הוא הן במוחין ("שעשועים יום יום", ויום הכיפורים בפרט – כפירוש הרמ"ק – הוא בבינה) והן במדות (ששת ימי בראשית) ורגע במלכות.

ואכן, יש מבנה – שמובא בחסידות – בו הכתר בפני עצמו, אחר כך יחידה מחכמה עד סיום ז"א, בסוד "יסוד אבא ארוך ומתסיים ביסוד ז"א", והמלכות שוב בפני עצמה. זהו הסדר של מאור-אור-זיו – כלל גדול אצל ר"ה בהרבה מאמרים, שמאור הוא כתר, אור כל הספירות מחכמה עד יסוד, וזיו הוא זיו השכינה, המלכות. אם נפרש ככה בעצם יש "שעה אחת", כתר; אחר כך שמונה ימים – שמונת ימי מילה, שכתוב בפירוש שהיום השמיני הוא בסוד "יסוד אבא וארוך ומתסיים ביסוד ז"א", כל ספירה "יומא חדא"; ואז רגעא חדא במלכות.

יש רגע שהוא דיבור ("רגע כמימרא") השייך למלכות, ויש רגע שהוא "כהרף עין". צריך לומר שגם בחינת "כהרף עין" שייכת למלכות – בה יכולה להיות התחלפות מחיים למות כהרף עין. יכול להיות "בן לילה היה ובן לילה אבד". הרף עין הכוונה שלא הצלחתי לתפוס אותו – יש משהו במלכות שהשינויים כל כך מהירים שאי אפשר לתפוס אותם. זהו גדר המלכות. הרף עין גורם שלא יקלטו שהמציאות היא דיסקרטית. כשלא רואים את הרווח המציאות הופכת למישור אחד.

"מודה [בשעה] ועוזב [ביום] ירוחם [ברגע]"

יש אצלנו הקדמה חשובה שמסבירה את כל חלקי הזמן, מ"שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" בכתר, "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" בחכמה, יובל בבינה, שמיטה היא דעת, אחר כך שנה-חדש-שבת-יום-שעה-חלק-רגע כנגד הז"ת:

פרצוף מאד יסודי. העובדה שהחלק הגדול למעלה והקטן למטה אומרת שהפרצוף מדבר באורות שמאירים במדרגות אלה (לפי כלל הרבי הרש"ב, שאם החלק הגדול למעלה מדברים באורות ואם החלק הגדול למטה מדברים בכלים).

אם כן, יוצא ששבת בתפארת, נשמת התפארת (הדעת) היא השמיטה, "שבת להוי'", וגם בכתר יש בחינת שבת – "[שית אלפי שנין הוי עלמא] וחד חרוב". סיום הקו האמצעי, היסוד והמלכות, הם החלק והרגע. בפרצוף זה שעה-יום-רגע הם הוד-נצח-מלכות. מאד יפה, אומר שהתשובה מתחילה מהשעה של ההוד – הוידוי, וידוי דברים וחרטה על העבר. מהשעה עוברים ליום, הנצח – אפשר לפרש שהקבלה לעתיד, כמו החלטת הנצח, היא כבר יום. אחר כך הרגע יורד למלכות – שמצליח לבצע במציאות מה שהחליט. סימן – "מודה ועוזב ירוחם". מודה – הוידוי, עוזב – קבלה לעתיד, ירוחם – גילוי ה' במציאות היינו הרגע שה' מקבל תשובתי ומרחם עלי במלכות.

אפשר להסביר עוד קצת: אמרנו שהרגע הוא "מרגוע לנפשו" – כתוב "נפש כי תחטא", במלכות, ובסוף צריך למצוא "מרגוע לנפשו". אפשר לומר שאחרי ה"מודה ועוזב" בא ה"ירוחם" – "מרגוע לנפשו" של המלכות. יותר – "מודה ועוזב" במעשה, מודה על העבירה שעשה ועוזב אותה, בהוד ונצח, אבל רגע זו עבודה שבאמת תלויה ברגע, על דרך "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון", מודעות לרגע, שאם רגע אחד לא חשבתי על ה' זהו עון. זהו תיקון המלכות, תיקון ה'אני'. התכלית היא גם "ירוחם" וגם "מרגוע" וגם תיקון האגו – באותו רגע שהוא שוכח מה' הוא חושב על עצמו, הוא נעשה מרכז המציאות, ירחם ה'!, ואכן כאשר שב בתשובה על רגע זה – "ירוחם".