בע"ה

מוצאי י' כסלו ע"ז – בית מעשים טובים, רמת גן

יחודי יעקב ועשו – שלמות העולם הזה

התוועדות חג הגאולה י' כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "תשובה ומעשים טובים"

מאמרי "תשובה ומעשים טובים"

לחיים לחיים, גוט יום-טוב. נפתח בכבוד אכסניא: למקום הזה, שייסד ידידנו ר' מוטי גל ע"ה, קוראים "בית מעשים טובים". פעם ראשונה שאני זוכה להיות פה. הלשון "מעשים טובים" מופיע בשני מאמרי חז"ל חשובים מאד:

מאמר אחד בפרקי אבות (מאמר של רבי יעקב, שייך ליעקב אבינו וליחודו עם עשו אחיו, כמו שנראה) הוא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". התכלית לשמה ה' ברא אותנו, שם אותנו כאן בעולם הזה, היא להגיע ל"שעה אחת בתשובה ומעשים טובים"[ב]. מי שזוכה להגיע לשעה הזו – יותר טוב לו מכל העולם הבא.

המאמר השני הוא מאמר של רבא בגמרא – "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". מי שזוכר, יש ספר חשוב בשם ראשית חכמה, ספר של מוסר השכל על פי מאמרי הזהר. זהו ספר שכולם דגלו בו ולמדו אותו לפני החסידות, וגם בתחלת החסידות המשיכו ללמוד אותו (ואפילו לכלול אותו בביכלעך של חסידות), ועד היום לומדים אותו, במיוחד פרקים מיוחדים שחתנים לומדים מתוכו לפני החתונה, להתכונן לחיי נישואין בקדושה. הספר ראשית חכמה פותח במאמר זה ("ראשית חכמה" מ"תכלית חכמה"[ג]).

אלה שני מאמרים חשובים מאד, שבשניהם הביטוי הוא "תשובה ומעשים טובים" – מעשים טובים הולכים יחד עם תשובה, ולפי הסדר משמע שמתוך תשובה אדם עושה מעשים טובים. שהבית הזה מיועד גם לתשובה פשיטא – לא צריכים לומר זאת כלל – לכן מדגישים את התכלית של התכלית. כתוב ש"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", סימן שהתכלית של התכלית היא המעשים הטובים, והתשובה היא התכלית בכלל.

איך יתכנו "תשובה ומעשים טובים" ב"שעה אחת"?!

בכל אופן, במאמר הראשון כתוב ששניהם מתקיימים בשעה אחת – "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". הייתי חושב שאולי שתי שעות – לוקח שני זמנים חלוקים – לעשות "תשובה ומעשים טובים". כתוב שתורה ותפלה הם שני תחומים, חיי שעה וחיי עולם, ובכלל "זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד", והייתי חושב שכך גם תשובה ומעשים טובים – "לא סגי הא בלא הא", אבל לכל אחד הזמן שלו.

אכן, במאמר לא כתוב ככה. אדרבא, הוא מדגיש ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים", עושים אותם בשעה אחת. שעה היא לשון פניה, "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", 'א קער' באידיש, שאדם עושה תפנית בחיים שלו, מסתובב מאה ושמונים מעלות. איך אפשר ב"שעה אחת", פניה אחת, לעשות גם תשובה וגם מעשים טובים? לכאורה אלה שני כיוונים שונים – תשובה כלפי שמיא, למעלה, ומעשים טובים כלפי עלמא, לאנשים, לעשות חסד עם הבריות. לכאורה, גם אם לא נאמר שאחד הוא "חיי שעה" ואחד "חיי עולם", כמו תפלה ותורה, לפחות נאמר שאלה שתי שעות – פניה כלפי מעלה ופניה כלפי מטה – אך לא, הם "שעה אחת", עושים את שניהם יחד ממש.

לכן, אפילו מה שאמרנו קודם, שמשמע מהסדר שהתכלית של התכלית היא מעשים טובים לא כל כך פשוט, כי אם בזה אחרי זה אני יכול לומר שתכלית התשובה היא להגיע למעשים טובים, אבל אם עושים שניהם ממש בשעה אחת אי אפשר לומר גם תכלית של התכלית, הם לגמרי יחד.

"מעשים טובים" – תיקון "לא טוב היות האדם לבדו"

אפשר לקבל רמז, לפתור את השאלה הזו, מתוך הגימטריא של "מעשים טובים" (אנחנו בבית מעשים טובים) – כמה שוה? [527, טוב פעמים א-ל.] לחיים לחיים, יש לנו כאן מומחה... המספר הוא 527, כפולה של טוב – יפה שהביטוי "מעשים טובים", שייך ל-טוב, מתחלק ב-טוב.

כמה פעמים? אמרו א-ל, 31, אבל אפשר לכתוב ולומר הפוך, לא. 'א-ל טוב' לא כתוב בתנ"ך (יש "אֶל טוב" אבל לא "אֵל טוב"), אבל כן כתוב "לא טוב" – איפה? בתחלת מעשה בראשית, "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". פלאי-פלאים ש"מעשים טובים" שוה לא טוב, לא פעמים טוב. איך מתאים? צריך לומר שהיא הנותנת – שהמעשים הטובים הם תיקון המצב של "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".

זיווג "תשובה ומעשים טובים"

מכאן כבר מוסבר מהי ה"שעה אחת" – השעה של "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "בשר אחד" היינו חיבור ויחוד, "שעה אחת", אבל בתוך ה"שעה אחת" הזו יש המשכת מ"ד והעלאת מ"נ. יש העלאת מיין-נוקבין של האשה מלמטה והמשכת מיין-דכורין של האיש מלמעלה למטה, וקורה יחד, באותה שעה. מהי העלאת המ"נ? תשובה. בנפש זו עבודת התשובה, אתערותא דלתתא. מהי המשכת מ"ד? המעשים הטובים.

אמרנו שאין כאן סדר של זמן, הכל קורה יחד, ובכל אופן הסדר של "תשובה ומעשים טובים" הוא על דרך "אשה כי תזריע וילדה זכר". רוצים להוליד את המשיח, בחינת זכר, "שיר חדש" שאין אחרי הגאולה שלו עוד גלות. לכן היא נקראת "הגאולה האמתית והשלמה", כמו שהרבי תמיד מדגיש, "אמתית" היינו שאין אחריה גלות ולא יכולה להיות אחריה גלות. לידת גאולה שבבחינת זכר, גאולה אמתית, תלוי באמת, "אשה מזרעת תחלה".

יש כאן איזו משמעות של זמן, "תחלה", אבל בעצם הכל קורה יחד, "שעה אחת", רק שיש בה "תשובה ומעשים טובים" – "מעשים טובים" הם המשכת מ"ד, הזכר, מלמעלה למטה, אבל התשובה היא בחינת חוה. מבואר בכל מקום בחסידות שחוה דווקא, שהתחילה בחטא, היא עיקר עבודת התשובה. בכל ספר הזהר הקדוש תשובה מזוהה עם אמא עילאה, שהיא חוה, "אם כל חי" – היא התשובה. אחר כך, על רקע התשובה ובאותה שעה ממש, על רקע עבודת התשובה, יש את המעשים הטובים, מה שממשיך אדם. אדם עצמו הוא רק אדם השלם, "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (אדם שוה גאולה).

אם כן, הבנו שמעשים טובים הולכים אוטומטית יחד עם תשובה – רומז למקום הזה. המקום נקרא "בית מעשים טובים", המלה בית רומזת לתשובה לפי מה שהסברנו עכשיו, כי "'ביתו' זו אשתו" – הבית הוא האשה שהיא דווקא התשובה. על רקע הבית צריך מעשים טובים – לא עושים רק כאן מעשים טובים בארבע אמות בפנים אלא ברחוב, בחוץ, אז למה הוא נקרא "בית מעשים טובים". כי מתוך הבית הזה יוצאים מעשים טובים לכל אתר ואתר, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". לחיים לחיים, שנזכה לבית מעשים טובים.

נגנו "ופרצת".

ב. עולם הזה – שלמות רק ביחוד

יחסי העולם הזה והעולם הבא

המאמר בפרקי אבות הוא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא", אבל יש גם המשך – שלכאורה סותר את ההתחלה – "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". יש כאן איזה פלונטר, מה יותר טוב? מה אני צריך לרצות? את ה"יפה שעה אחת" של העולם הזה, שיותר טוב מכל העולם הבא, או שאני רוצה להגיע ל"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא" שיותר טובה מכל העולם הזה – בשביל מה צריך את העולם הזה?!

אפשר לומר שצריך "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" כדי להגיע לעולם הבא, אבל אז לא נכון לומר שהיא יפה מכל חיי העולם הבא. הפשט של "יפה שעה אחת בעולם הזה וכו'" הוא שעכשיו הוא העיקר והעולם הבא הוא טפל. בעיה מתבקשת, מפורשת, בסופו של דבר מה יותר טוב – תשובה ומעשים טובים בעולם הזה או קורת רוח בעולם הבא?

החסידות קובעת, פוסקת, בפשטות כמו הרישא – שה"שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" יותר טובה גם מקורת הרוח של העולם הבא. בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יש, בלשון החסידות, גילוי העצמות. קורת רוח היא הארה, לא העצם, אבל העצמות של ה' וגם העצמות של היהודי מתגלה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה.

בכל אופן, אם ככה למה היה צריך להמשיך ולומר שיש עוד משהו, שכאילו סותר את הדבר הראשון? התנא כאן רוצה לבלבל לנו את הראש? אם נעמיק אפשר לתת הסבר חדש, "אין בית מדרש [ובית מעשים טובים] בלא חידוש":

עולם האחדות

שאלנו איך אפשר לעשות גם תשובה וגם מעשים טובים ב"שעה אחת". הרי תשובה ומעשים טובים מתחלקים לכאורה לשתי שעות, שני כיוונים! אמרנו שכמו זיווג, שקורה ב"שעה אחת", "והיו לבשר אחד", ויש בו גם תשובה וגם מעשים טובים, גם העלאת מ"נ וגם המשכת מ"ד. בכל אופן, ב"שעה אחת" של הזיווג, החתן והכלה, האיש והאשה, יש פה שנים שפועלים יחד – "טובים השנים מן האחד", אחד לא יכול לעשות זאת. 'צריכים שנים לטנגו' ("טב למיתב טן דו") – הריקוד הזה לא קורה באחד, חייבים שנים, ואכן כך הוא.

לאור זאת נאמר את התירוץ לגבי שני חלקי המאמר, "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה" או "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא": העולם הזה הוא עולם של אחדות. כל העבודה של העולם הזה היא כלשון הפסוק שאמרנו קודם – "לא טוב היות האדם לבדו". אדם הראשון נברא קודם כל לבדו כרושם, רשימו, מהשרש שלו – כמו שנסביר. מה ההבדל בין העולמות העליונים לעולם הזה? בעולמות העליונים אפשר להיות לבד, אפשר להיות מושלם לבד, אבל כאן למטה, בעולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות לבד. זהו הפשט של "לא טוב היות האדם לבדו" – בעולם הזה שלמות עבודת ה' היא רק יחד, מתחיל משנים יחד ואחר כך יש עוד יותר יחד ועוד יותר יחד עד שהיחד חובק את כל עם ישראל ועד שבסופו של דבר היחד הזה כולל את כל באי עולם, "לעבדו שכם אחד".

גדר הקדושה בעולם הזה – "הקשֻרים ליעקב" ביחוד ובחברותא

זהו עיקר ההבדל – בעולם הזה צריך להיות "הקשֻרים ליעקב". "העטֻפים" – מי שמסתפק בהתעטפות בצמר שלו, 'א צדיק אין פעלץ', שייך לסטרא אחרא – "העטֻפים ללבן", כמו שקראנו השבת. אבל "הקשֻרים ליעקב", אחד שזקוק לזיווג, שלא יכול להתכסות בצמר שלו ולהסתפק בחום שהוא מחמם את עצמו, קר לו בלי קשר עם זולת, בלי זיווג ("טובים השנים מן האחד... גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם"[ד]) – זהו סימן של קדושה. מי שיכול להתחמם בעצמו, להסתפק בעצמו, זהו סימן של קליפה – "העטֻפים ללבן" אבל "הקשֻרים ליעקב". זהו עיקר הגדר של הקדושה דווקא בעולם הזה.

לכן אפשר לפרש את המאמר בצורה אחרת: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים" היינו שני אנשים – "שעה אחת", הכי טוב, היא כאשר עושים חברותא. גם לעשות מבצעים צריך בחברותא, גם בבית הזה צריך לעשות חברותא. בכל חברותא יש אחד – התפקידים יכולים להשתנות מדי פעם, אבל בכל רגע יש אחד – שהוא בבחינת המשפיע ואחד שהוא בבחינת המקבל. ברגע הבא יכול להתהפך, אבל עכשיו יש משפיע ומקבל, כמו איש ואשה, והאשה כאן היא התשובה.

אם יש חברותא של שני יהודים שלומדים יחד, עבודת התשובה היא לשאול את השאלה. יש מי ששואל ויש מי שמתרץ. כמובן, כל פעם יכול להשתנות. יש פה חברותא, שנים לומדים יחד, "טובים השנים מן האחד". כתוב "חרב אל הבדים ונֹאלו", "חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה [כל אחד לבדו], ולא עוד אלא שמטפשים...", לא רק שמי שלומד לבד לא מחכים אלא מטפש, "ונואלו" לשון אולת, אין זיווג. צריך "ברזל בברזל יחד", שני תלמידים חכמים שמחדדים זה את זה כשני ברזלים. צריך חברותא, ואז יש אחד ששואל – הוא התשובה – ואחד שמתרץ, הוא המעשים הטובים. עוד פעם, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" של שנים, אבל בעולם הבא לא צריכים שנים, יש רק "קורת רוח", דבר אחד.

גילוי "תשובה ומעשים טובים" אצל אדמו"ר האמצעי

אם כן, יש לנו כעת עוד דרך ליישב את המאמר הזה – "תכלית חכמה [דבר אחד, "אחד האמת" מתגלה בחכמה, כפי שמביא אדמו"ר הזקן בשם הרב המגיד ממעזריטש בתניא, אבל התכלית היא לא להשאר בחכמה אלא] תשובה ומעשים טובים [שנים]". "תשובה ומעשים טובים" מתגלים באמא עילאה, אדמו"ר האמצעי – הכל הקדמה כדי שנתחיל לדבר על בעל הגאולה של היום, בעל יום ההולדת וההילולא של אתמול.

אדמו"ר האמצעי הוא בינה, אמא עילאה, תשובה ומעשים טובים, אבל הוא לוקח את החיים. הוא הסתלק ב-ט' כסלו, כשמלאו לו נד שנים מיום ליום, כצדיקים הכי גדולים. כמו בשנה שלנו, שיש שנה כסדרה – חשון חסר – יום ט' כסלו הוא יום ה-חיים של השנה. הוא הסתלק מתוך כתיבה – אפילו אחרי שהוא הפסיק לנשום, שהוא מת מות קליני, הוא המשיך לכתוב. כידוע הווארט של הצמח-צדק, החתן שלו, שאם היו חותכים את ידו לא היה יוצא דם אלא היתה יוצאת חסידות. כך הוא המשיך לכתוב, עד שסיים את המאמר שכתב במלים "לאור באור החיים". המלה האחרונה שלו, כשלכאורה הוא שם אבל הוא עדיין פה, היא חיים. לכן הספרים שלו נקראים "תורת חיים", על שם חיים. לכאורה חיים הם חכמה, אבל מי שלוקח את החיים וממשיך אותם למטה – ששרשו עוד יותר גבוה מהחכמה – הוא אמא עילאה. כמו "נהרא מכיפיה מבריך", שיש לו קשר ישיר לכתר עליון, לפנימיות עתיק. כמו ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" גם, ועוד יותר, "פנימיות אמא פנימיות עתיק" – כך מובא בחסידות.

עד כאן הקדמה.

השלמת "תשובה ומעשים טובים" אצל ר"א בן דורדייא ותלמידיו

נחזור רגע רק להשלים עוד ענין:

דברנו על "תשובה ומעשים טובים" שנעשים ב"שעה אחת", זיווג שלהם בבת אחת. איפה עוד ראינו את הביטוי "שעה אחת"? בפירוש לגבי תשובה לבד – "יש קונה עולמו בשעה אחת". מי אמר זאת? "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת". על מה הוא בכה ואמר זאת? הוא ראה את תשובת רבי אליעזר בן דורדייא, הבעל תשובה. "עולמו" הוא עולם הבא, ה"קורת רוח" – הוא אמר שהוא קנה (הסבה היא יותר מהמסובב) את העולם שלו, ש"יצאה בת קול ואמרה רבי אליעזר בן דורדייא מזומן לחיי העולם הבא", בשעה אחת של תשובה בעולם הזה. התשובה הייתה כל כך בעוצמה, בגילוי העצמות, עד שיצתה נשמתו בתשובה אמתית, העלאת מ"נ שהנשמה פשוט יצאה מהגוף, ואז יצאה בת קול. ה"שעה אחת" שלו היא התשובה שלו.

בפרקי אבות כתוב "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים", אז אפשר לפרש עוד פירוש. שאלנו שלכאורה שני הדברים לא קורים יחד (לפני שתרצנו שיש פה שעה אחת של זיווג, שבאותה שעה יש העלאת מ"נ והמשכת מ"ד), ונשמע מסדר המאמר ("תשובה ומעשים טובים") שמתוך התשובה צומחים מעשים טובים – הסימן לתשובה אמתית היא שכעת הולך ועושה "ופרצת", יוצא מכאן ועושה מבצעים ברחוב ("ואתהלכה ברחבה") ובכל העולם. ה"שעה אחת" כתובה בסמיכות לתשובה דווקא ("שעה אחת בתשובה...") ועל כן יש לומר שה"שעה אחת" מתיחסת לתשובה דווקא (כתשובת רבי אליעזר בן דורדייא בשעה אחת) והמעשים הטובים נמשכים מתוך התשובה של "שעה אחת" זו. בכל אופן, גם הפירוש שאמרנו קודם הוא צודק – יש "שעה אחת" שכוללת את שניהם יחד.

אלא מה? יש כאן קושיא: רבי אליעזר בן דורדייא קנה את עולמו בשעה אחת, אבל באותה שעה אחת הוא מת, הסתלק – תשובה יש לו, אבל איפה המעשים הטובים? הוא הרי עבר על כל העבירות שבתורה, אין עבירה אחת שהוא לא עשה – כל חייו בעלמא דין היו רע. אחר כך, ברגע האחרון, הוא עשה תשובה אמתית בגילוי עצם הנשמה שלו, ש"חבוקה ודבוקה בך", בעצמות ה' ממש, ויצתה נשמתו, ויצאה בת קול שהוא מזומן לחיי העולם הבא. בת הקול כנתה אותו רבי – "רבי אליעזר בן דורדייא מזומן לחיי העולם הבא". כשרבי שמע את הבת-קול הוא בכה ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בשנים רבות". ידועה השאלה, איך הוא זכה להיות רבי? שהוא בעל תשובה – מילא, בסדר. אבל רבי הוא אחד שלומד תורה, שמלמד תורה ועושה מעשים טובים בחיים – איך אפשר לקרוא לו רבי? הפירוש המפורסם שהוא הרבי של כל בעלי התשובה – כל בעלי התשובה בעולם צריכים ללמוד ממנו. בכל אופן, איפה המעשים טובים שלו? הרי צריכה להיות "שעה אחת של תשובה ומעשים טובים"!

באמת בשמים רצו לתרץ זאת, הבת-קול אמרה שיש לך תמיהה עלי, איך יתכן תשובה בלי "מעשים טובים בעולם הזה"? שוב, יש לו את התשובה, אבל איפה המעשים הטובים שלו?! לכן אני אומרת רבי אליעזר בן דורדייא – במה שהוא רבי של כולם, כל מה שאני ואתה, כל מי שחוזר בתשובה ולומד ממנו איך לחזור בתשובה, ונמשיך לחיות בעולם הזה, כרצון ה' "וחי בהם", ונספיק לעשות הרבה מעשים טובים, הכל בזכותו, נחשב לזכותו. המעשים הטובים שאנחנו עושים בעקבות התשובה שלו נחשבים למעשים טובים שלו, וממילא יש לו גם "שעה אחת בתשובה" וגם ב"מעשים טובים" יחד – ומזומן לחיי העולם הבא. הכל שייך לאדמו"ר האמצעי, שהוא התשובה. לחיים לחיים.

נגנו "כאיל תערוג".

אדמו"ר האמצעי – המשכת חיי אביו (חי בעצם) לעולם הזה (חיים להחיות)

אדמו"ר הזקן חי חיים שנים. הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, חי נד (חי-חי-חי) שנים, אבל הוא המשיך את החיים של האבא למטה – על ידי תשובה ומעשים טובים שעבד. אמרנו שעולם הזה הוא עולם של חברותא, שייך לשנה הזו – אחד מסימני שנת תשע"ח הוא תהא שנת ערבים-חברים, "כל ישראל ערבים זה בזה" ו"כל ישראל חברים". צריך להרגיש ערבות – אחריות ואכפתיות – וצריך להיות מחוברים לגמרי.

גם במושג חיים יש שני כיוונים (סוד חיים לשון רבים), כי יש שתי בחינות חיים, כמבואר בחסידות – חי בעצם וחיים להחיות. מעשים טובים הם חיים להחיות ואילו תשובה היא רצוא אל החי בעצם. "תשובה ומעשים טובים" הם "שעה אחת", "רצוא ושוב [שהוא] כמראה הבזק", "בשעתא חדא וברגעא חדא", כמו שכתוב על בעל תשובה. ב"שעה אחת" יש "רצוא ושוב" – "רצוא" אל החי בעצם ו"שוב" אל החיים להחיות. חי בעצם הוא "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אבל מקור היכולת להמשיך חיים למטה – יש "מעלה מעלה עד אין קץ ומטה מטה עד אין תכלית" – הוא "פנימיות אמא פנימיות עתיק". אדמו"ר האמצעי – בעל הגאולה של היום, בעל יום ההולדת וההילולא של אתמול – לוקח את חיי אביו, שחי חיים שנים, וממשיך אותם למטה. הוא רץ אליו בתשובה וממשיך אותו במעשים טובים (וסימן לדבר: שניאור זלמן דב בער[ה] = ג"פ חי ברבוע, כאשר ג"פ מספר זה עולה נד – ג"פ חי – ברבוע, שלמות ההתכללות של חיי אדמו"ר האמצעי!).

דוגמה למעשים הטובים של אדמו"ר האמצעי היא מסירות הנפש שלו לטובת היהודים הישובניקים. הוא גם היה קשור מאד לפיתוח הישוב בארץ ישראל. גם הבת שלו, מנוחה רחל, הגיעה לכאן. בכלל, הוא תמך מאד בעבודה עברית. מכל הרביים, מכל הצדיקים, יש מכתב חשוב מאד שלו איך שהוא מעודד עבודה עברית, גם בחוץ לארץ – שילמדו (מהגוים – "כי ממנו נקח") איך לעבוד את האדמה, חקלאות, כדי שכאשר יבוא משיח יוכלו לבוא לארץ ולעבד את אדמת הקדש בארצנו הקדושה. עם כל החסידות העמוקה שלו – כידוע שהחסידות העמוקה ביותר היא של אדמו"ר האמצעי – התכל'ס, תכלית החכמה שלו, היא תשובה ומעשים טובים. ביטוי אחד של מעשים טובים הוא עידוד עבודה עברית – נושא מאד גדול אצלנו, ששייך לזמן הזה ממש[ו].

ג. יחוד יעקב ועשו

יחוד "טובים השנים" בתוך האדם – רק בעולם הזה

כמו שבעולם הזה צריך חברים, שנים יחד, "טובים השנים מן האחד", גם בתוכי בעצמי יש התכללות של מה ו-בן בלשון הקבלה, של משפיע ומקבל, של שואל ומשיב. אין התכללות זו בעולם הבא, ב'אני' בעולם הבא. כשיהודי עולה אחרי מאה ועשרים שנה, הוא חד-גוני, אין לו ריבוי גוונים.

אבל אותו יהודי ממש, עוד לפני שהוא מתחבר לזולת, לפני שהוא מוצא בת-בן זוג, חברותא, כל עבודת העולם הזה היא להיות-לחיות ולהתמודד עם השנים שבתוך עצמי. החל מהנושא של כל ספר התניא, שה' ברא את היהודי עם שנים בתוך עצמו. כל היפי וכל הכיף של הקב"ה בעולם שהוא ברא, העולם הזה התחתון, שהוא ברא יהודי שבעצם הוא שני אנשים בתוך גוף אחד ("וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – "וייצר" עם שתי יודין, שני יצרים, כנגד יעקב ועשו). שני האנשים האלה גם רבים אחד עם השני בהתחלה, עד שעושים שלום ביניהם. שני האנשים האלה בתוך האני הם אחד צדיק ואחד רשע. תכל'ס אומרים "הלואי בינוני", אבל היסוד של האדם הוא שנים.

המפגש ההכרחי בין יעקב ועשו

הפרשה שהשנים האלה בתוך האדם, היעקב שבו והעשו שבו, שיש שלב – או מורה דרך – שסופם להשלים אחד עם השני, היא פרשת השבוע. יש מצוה "לחיות עם הזמן". "וישלח יעקב מלאכים [מלאכים ממש] אל עשו אחיו". הוא אומר לו, כמו שכתוב בחסידות: אחי עשו, אני כבר עשיתי את הבירורים שלי, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי", אני מוכן לגאולה, יש לי שור וחמור, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אבל בלעדיך אי אפשר להגשים את הגאולה – מה איתך? ידוע שאז התשובה היתה שעשו לא מוכן, ואפילו אז – כשהוא שמע שעשו לא מוכן – יעקב עשה הרבה השתדלות להכין אותו ולעשות את הזיווג. וידוע חידושו הגדול של הרבי (הקשור לקביעתו שהדור שלנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה), שהיום עשו כבר מוכן לגמרי לגאולה.

כמו שיש זיווג בין איש ואשה יש זיווג בין יעקב ועשו, בין שני האחים האלה. בכל כחו ומרצו יעקב נסה והשתדל לעשות את הזיווג הזה בפרשת השבוע. עוד פעם, גם בתוכי יש את יעקב ועשו, שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע, וגם בעולם הגדול יש יעקב ועשו. כל הכיף של בריאת העולם הוא שה' רצה ככה, שיהיו שני תאומים, יעקב ועשו, אחד צדיק ואחד רשע – יש להם הורים צדיקים, יצחק ורבקה, רק שיצחק הוא "צדיק בן צדיק", צדיק גמור, ורבקה היא בחינת בעלת תשובה, "והנה רבקה יוצאת", יוצאת מהקליפות. בסוף היא "צדיקה בת רשע", בדיוק כמו שהסברנו קודם, שהאשה היא התשובה. יש כאן יצחק ורבקה ויש תאומים שמתרוצצים, עוד מהבטן, אחד עם השני.

לגדול מההסכם שמחלק עולם הבא ועולם הזה

בתוך הבטן, במצב של עיבור, קטנות מוחין לגמרי (ברחם, כמו בחלום, שולט כח המדמה, ולצדיק נדמה שכל המציאות היא בעיקר רק העולם הבא – הוא עדיין לא מודע למציאות העולם הזה כלל – כך הוא חי וחווה בתוך יסוד אמא, בתוך ים מי השפיר של רחמה של רבקה אמנו. לעומת יעקב הצדיק, עשו הרשע חי וחווה ברחם את מציאות היצר הרע של "ובחטא יחמתני אמי", מציאות התאוה של העולם הזה) – שם, מתוך ההתרוצצות והמריבה בין השנים האלה, עשו איזה הסכם שיעקב יתן לעשו את העולם הזה וב'כיף' יקח את העולם הבא. כך היה במצב של עיבור, אבל כשיעקב נולד ("וידו אחזת בעקב עשו", כבר רוצה לתפוס את העולם הזה של עשו בחזרה) והגיע לגדלות מוחין (ולקח ממנו את הבכורה ואחר כך את הברכות) הוא כבר התחרט על ההסכם הזה – יהודי צריך גם את העולם הזה, לא רק את העולם הבא. צריך להביא את הגאולה בעולם הזה, וההשתדלות היא בעיקר בפרשת וישלח, הפרשה הזו.

נעשה עוד פעם חושבים על ההסכם שעשינו: אני רוצה את העולם הזה וגם מוכן לתת לך חלק מכובד בעולם הבא שלי. אתה תתן לי חצי עולם הזה שלך ואני אתן לך חצי עולם הבא שלי – נהיה שותפים לגמרי, לשנינו יהיה עולם הזה וגם עולם הבא. לחיים לחיים.

עוד פעם, נושא הפרשה, "לחיות עם הזמן", הוא שהשנים שיחד יביאו את הגאולה, דווקא יחד, הם יעקב ועשו. קודם דברנו על איש ואשה, אבל כעת אנו מדברים על יעקב ועשו. אם אדם מכיר שיש לו יעקב ועשו בתוך עצמו כבר טוב. שוב, לא יהיה כך בעולם הבא, לא יהיה יעקב ועשו, לא יהיה פיצול אישיות. אבל כאן יש את המשחק – משחק הוא יצחק – שכל אחד מאתנו הוא יעקב ועשו. הסימן שתסתדר בתוך עצמך, תעשה איזה שלום בין יעקב ועשו, תוכל לעשות גם את השלום בחוץ – למצוא את עשו ולקרב אותו (שהוא ענין המהפכה הרביעית לקראת ביאת המשיח כנודע). שוב, הכל יוצא מבית מעשים טובים – "שעה אחת בתשובה ומעשים טובים". לחיים לחיים.

תשובת הצדיקים – הידיעה שאינם שוים בלי הרשעים

אמרנו שאדמו"ר האמצעי, "רחובות הנהר", הוא סוד התשובה. בכל ספר הזהר תשובה היא אמא, בינה, "אם כל חי". עכשיו אנחנו בדור העשירי – ככה אמר הרבי במאמר "באתי לגני" האחרון שהודפס מוגה – וממילא דור העשירי לבעל שם טוב הוא דור השביעי לאדמו"ר האמצעי, אז אנחנו דור של תשובה. עד כדי הווארט שלנו ש"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" – המשימה, המעשים הטובים שלנו, צריכים להגיע עד שנשתלט על המדינה, על המציאות של העולם הזה.

צריך "לאתבא צדיקיא בתיובתא", שלא לדבר על הרשעים – מה עיקר התשובה של הצדיקים שמשיח בא לעשות? שהצדיקים ידעו שבלי להתחבר עם הרשעים הם לא שוים כלום. בעולם הזה, אם אתה חושב שאתה יעקב, בלי להתחבר עם עשו אתה לא שוה שום דבר, גארנישט ווערט. ההשגה הזו היא כבר "אתחלתא דגאולה", שהיא 'אתחלתא דתשובה', כפסק הרמב"ם ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה" – עכשיו, דור האחרון לגלות, דור ראשון לגאולה – "ומיד הן נגאלין", "אין הדבר תלוי אלא בתשובה". תשובה היא החיבור, היא מתחילה מהתודעה של הכרח החיבור בין יעקב לעשו.

תחלת פרשת "וישלח" – הכנה לעבודת ימי החול בעולם הזה

בחת"ת של היום, "רביעי" של וישלח, יש את סיום סיפור המפגש בין שני האחים. המפגש של שני האחים הוא "ראשון", "שני", "שלישי" ו"רביעי" של פרשת וישלח. "חמישי" הוא כבר סיפור חדש, של דינה, אבל עד "רביעי" הנושא הוא המפגש של יעקב ועשו.

ידוע שבגראבע-סידורים, בסידורים העבים, במוצאי שבת נדפס לומר את כל ארבע העליות הראשונות של וישלח, כל הסיפור של המפגש בין יעקב ועשו. שבת היא מעין עולם הבא, ואחרי שהיא יוצאת, הכנה לעבודת השבוע, יש יהודים שכל שבוע במוצאי שבת קוראים את תחלת פרשת וישלח – מהתחלה עד סוף "רביעי", המפגש בין יעקב לעשו, שמגדיר מה היא העבודה של היהודי במשך כל ימי החול, כל ימי השבוע, לפגוש את עשו.

עם כל הסכנה, עם כל הפחד – יעקב ירא שמא יהרג ושמא יהרוג, הוא צעק לה' "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו", הוא הכין עצמו לשלשה דברים, דורון מלחמה ותפלה. כל שבוע צריך את כל הדברים האלה: יש רוחות שצריך להלחם בהן; יש דברים שצריך – מלה לא יפה – לשחד אותם, לתת להם דורון, מנחה; וצריך להתפלל לקדוש ברוך הוא. לכל הדברים האלה יעקב הכין את עצמו. שוב, זו פרשה כל כך כללית שיש אומרים אותה כל שבוע במוצאי שבת – הכל מודפס בתוך הסידור.

ד. יחוד "יש לי רב" ו"יש לי כל"

אורות מרובים ד"יש לי רב" בכלים רחבים ד"יש לי כל"

כשמגיעים לקראת הסיום של המפגש, ב"רביעי" – החת"ת של היום – רואים תופעה מאד מיוחדת, שעשו אומר "יש לי רב" ואילו יעקב עונה לו, כמה פסוקים הלאה, "יש לי כל". רש"י כותב שעשו מדבר בלשון גאוה, "יש לי רב", יותר ממה שאני צריך, ואילו יעקב מדבר יותר בלשון ענוה, "יש לי כל", כל סיפוקי, כל מה שאני צריך.

אבל לפי הסוד "יש לי רב" היינו "אורות מרובים דתהו" ו"יש לי כל" היינו "כלים רחבים דתיקון", כידוע מה שהרבי אמר, שהנוסחא המנצחת להביא את המשיח היא דווקא להתקשר לאורות המרובים דתהו ולהמשיך אותם בכלים הרחבים של התיקון. "כל" לשון כלי, "יש לי כל", הרבה כלים. כל תפלת עמידה, בברכה השניה, אומרים "מכלכל חיים בחסד", והפירוש החסידי ש"מכלכל" היינו לעשות הרבה כלים. הכלים אמורים להכיל את החיים, החיים להחיות שהזכרנו קודם.

איך עושים כלים? כמו שבבריאת העולם כתוב "עולם חסד יבנה", ה' ברא את העולם בחסד, במעשים טובים – כמו כאן, בית מעשים טובים – עושים הרבה כלים להכיל את החיים. חיים הם גם תענוג, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". "בורא נפשות רבות וחסרונן", אבל ה' לא מסתפק בזה אלא גם רוצה שנתענג – "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", חיים הם תענוג. בקבלה חיים הם גם מוחין – כך בעיקר בכתבי האריז"ל – אבל בחסידות עוד יותר ממוחין חיים הם תענוג, כמו "מים מצמיחים כל מיני תענוג". על מים כמוחין נאמר "אין מים אלא תורה" ו"אורייתא מחכמה נפקת". נמצא שחיים הם תענוג, ובעיקר התענוג שבתוך תורת חיים, ספרי אדמו"ר האמצעי. אבל צריך כלים לחיים, כלים להתענג, וכלים עושים על ידי מעשים טובים – מעשים טובים שצומחים מתוך תשובה, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה", "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים".

יחוד "יש לי כל" ו"יש לי רב" ברמזיהם

בכל אופן, עשו אומר "יש לי רב" ויעקב עונה "יש לי כל". נתחיל מהגימטריא של "יש לי כל" – כמה שוה? גימטריא עגולה, בדיוק 400, תכלית כל האלף-בית, האות ת. ידוע שרבי נחמן מאד אהב את המספר 400. 400 קשור כאן לסיפור, "ארבע מאות איש עמו" שבאים עם עשו. בסוף הסיפור, ב"רביעי", כשעשו בא עם ארבע מאות איש – המחשבה הראשונה שלו היא להלחם ביעקב, אבל בסוף היה פה איזה שלום, "שלום עכשו", אותיות כעשו, כידוע.

מה קרה לארבע מאות איש? כתוב "וישב עשו ביום ההוא", הוא חזר הביתה לבד. איפה ה"ארבע מאות איש עמו"? רש"י מביא בחת"ת של היום שהתפזרו, הלכו להם, עזבו את עשו. באנו להלחם ובאו מלאכים והכו בנו עד שאמרנו שאנו שייכים לאח של יעקב – אז הם הרפו ממנו. כתוב שה' נתן להם את שכרם בהמשך התנ"ך. יש בתנ"ך שני "אדמוני" – עשו ודוד. יש אברהם-יצחק-יעקב והרגל הרביעית, המלכות, היא האדמוני, עשו. במהדורה הראשונה מלכות עשו היא מלכות הרשעה. במהדורה המתוקנת – שיעקב כבר רצה לפעול בפרשת השבוע – זהו דוד מלכא משיחא (דוד משלים את עשו לי-ה פעמים הוי' – "בטחו בהוי' עדי עד כי בי-ה הוי' צור עולמים [עולם הזה ועולם הבא]" בגימטריא ביאת המשיח, וד"ל). אותם ארבע מאות איש של עשו חזרו בקדושה אצל דוד המלך. מהם ארבע מאות? "יש לי כל", דווקא הכלים של עולם התיקון, העולם של יעקב.

כמה שוה "יש לי רב"? 552. עשו הוא תלמיד חכם. איך אני יודע? עוד לפני הגימטריא, בפשט, הוא אומר "יש לי רב" – יש לי רב, הולך כל יום ללמוד עם הרב וממילא יוצא תלמיד חכם. איך אני יודע? כי "יש לי רב" שוה תלמיד חכם. הייתי חושב שיעקב הוא תלמיד חכם, אך יעקב צריך לקחת זאת ממנו – לקחת את ה"יש לי רב" ולחבר את זה לעצמו.

והנה, ה"[יש לי] רב" של עשו רומז-מכין את ה"יש לי כל" של יעקב: "רב" בהכאת אותיות – ר פעמים ב = 400 = "יש לי כל". על דרך זה, ה"כל" של יעקב שוה 600 (כ פעמים ל). בחשבון פשוט, "רב" (202) יותר גדול-הרבה מ"כל" (50), משא"כ בחשבון של הכאת אותיות, בו "כל" (600) – ריבוי כלים של עולם התיקון – יותר גדול מ"רב" (400) – ריבוי אורות של עולם התהו. ביחד, בחשבון זה, "רב" (400) "כל" (600) = 1000, "האלף לך שלמה", סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה (עליהם נאמר "ישמח [אותיות משיח, מי שמאחד את יעקב ועשו] משה במתנת חלקו"), דהיינו הכח לחבר בין ה"רב" של עשו וה"כל" של יעקב (סוד הנאמר על ידי משה בתוכחה של משנה תורה, "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – "רב כל" = "יברכך" – "יברכך הוי' וישמרך"). והוא סוד "כי תם הכסף" – ת שקל כסף של קנין מערת המכפלה ו-ם (= 600 באותיות מנצפ"ך סופיות) של קנין גרן ארונה (כמבואר במ"א), מקום מקדשנו, שהוא הוא סוד "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים".

כמה שוה "יש לי רב" ו"יש לי כל" יחד? 952, דוד פעמים חיים, ז פעמים קול. "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו" – עיקר החבור כשהוא לוקח את הברכות בחכמה-ברמאות. אז הוא התחיל לעשות את החיבור, כשהוא הציג את עצמו כעשו. "אתה זה בני עשו... אני", "אנכי עשו בכורך". כמו שאמרנו קודם, לכל יהודי בתוך עצמו יש יעקב ועשו. בדרך כלל צריך להזדהות עם צד היעקב שבו, עם הצד הטוב, אבל לפעמים, כדי להמשיך את ברכות "ויתן לך האלהים מטל השמים", הברכות הכי עליונות מטלא דעתיקא, הוא צריך להזדהות עם עשו שבו, להציג עצמו כעשו, להתחפש לעשו. אבל גם אז "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". המספר "יש לי כל" ועוד "יש לי רב" עולה ז"פ קול – איפה יש שבעה קולות? במזמור כט בתהלים, "קול הוי' על המים וגו'", שבעה קולות של מתן תורה (בו יש תריג מצוות, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצות שמרתי"). לא מוותרים על עשו ח"ו, צריך אותו עם ה"יש לי רב" שלו כדי להשלים את שבעת הקולות (של יעקב).

"רב" ו"כל" – יסוד ומלכות – תלמוד ומעשה

קודם אמרנו ש"יש לי רב" היינו אורות מרובים דתהו ו"יש לי כל" היינו כלים רחבים דתיקון. יש עוד פירוש פשוט בקבלה, שרב הוא המלכות – הריבוי הוא מלכות. לכן יש כאלה שמקצצים בנטיעות ומפרידים את המלכות משאר הספירות העליונות, כי שאר הספירות העליונות הן אחדות והמלכות היא כבר שרש של ריבוי – לכן שם שרש הזמן, "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלֹך לעולם ועד", ריבוי.

"יש לי רב" רומז ל"קרית מלך רב". אמרנו קודם בלשון מליצה שרב הוא כמו מי שמלמד תורה, גם בפסוק הזה דורשים "מלך רב" על המשיח, שהוא גם מלך וגם רב, גם רבי. בכל אופן, על מלך, מלכות, כתוב רב – מושג של ריבוי. לכן כל כך קשה תיקון המלכות – יהודים לא טובים בזה, כי יהודים שייכים לאחדות ומלכות היא עסק בלתי נפסק עם ריבוי. צריך ראש שמתאים לזה, ראש שחושב בריבוי – זה מתאים לעשו.

דרך אגב, למי בעיקר שייכים "מעשים טובים"? לעשו, שנקרא על שם מעשים. רק מה, צריך שהמעשים שלו יהיו טובים – עד כאן היו מעשים רעים. בכל אופן, מי ששייך ל"המעשה הוא העיקר" – משפט הכי חשוב אצל הרבי – הוא עשו, שייך למלכות, לעולם הזה, עולם המעשה ("היום לעשותם"), עשו הוא המעשה. רק מה, בעולם הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – הוא צריך להיות מונהג של יעקב, ת.פ. של יעקב, כי הוא התלמוד המביא לידי מעשה טוב ומבורר. כתוב שכאשר יבוא משיח יתהפך ואז, כדעת רבי טרפון, "מעשה גדול" ומתוך המעשה יתחדשו חידושי תורה (היינו ה"נעשה ונשמע" של לעתיד לבוא).

המעבר מצדיק למלך

בכל אופן, כל זה להכנס לראש שחייבים את האיחוד של שני האחים האלה, שני התאומים, יעקב ועשו – "יש לי רב" ו"יש לי כל". לפי הפירוש השני "יש לי רב" היינו המלכות. שרש המלכות הוא כתר, "נעוץ סופן בתחלתן", אורות מרובים דתהו. קודם אמרנו שאלה אורות דתהו וכעת אומרים שפשוט מלכות – "יש לי רב" הוא משפט של מלך. מלך לא צריך לומר "יש לי כל", כל סיפוקי – זה לא מלך, זה א גוטער איד, לא מלך. מלך צריך לומר לכתחילה "יש לי רב", יש לי הרבה, גם יותר ממה שאני צריך. מלך צריך להיות מושפע בריבוי מופלג. מי אומר "יש לי כל"? צדיק.

עוד כלל גדול שאנחנו מסבירים, שהדור שלנו הוא דור המעבר בין 'עידן הצדיקים' ל'עידן המלכים'. מהבעל שם טוב עד הרבי כולם היו צדיקים, אבל כעת צריך להיות דילוג הערך – הקב"ה, שהוא מנהל את הענינים, סיים את עידן הצדיקים, אמר לו 'די' (סוד השם הקדוש ש-די, שהוא שם ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם" – עד כאן די לצדיקים), וכעת צריך להיות מעבר לעידן המלכים. הרבי כבר צריך להיות מלך, מלך המשיח. מה, צריך משהו יותר מרבי? רבי הוא הכל, רבי הוא גילוי אלקות. בכל אופן, צריך סוף כל סוף שיבוא מלך המשיח.

אצל משיח, כמה שהוא מלך רב, גם מלך וגם רבי, כתוב בפירוש באותו דרוש שהקודם והעיקר אצלו הוא המלך, הרבי שבו הוא טפל למלך שבו. "קרית מלך רב", המלך עצמו קודם. המלך הוא מהמקיף, כתר, אבל "כתר עליון איהו כתר מלכות", "יש לי רב". מיהו הצדיק? "יש לי כל". "כל" היינו ספירת היסוד בקבלה, "כי כל בשמים ובארץ", "דאחיד בשמיא ובארעא". "יש לי כל" היינו שאני צדיק. עשו אומר "יש לי רב", אני מלך, ויעקב אומר "יש לי כל", אני צדיק.

בעולם הזה, אם המלך לא מרגיש ת.פ. של הצדיק הוא יוצא מלך רע, מלך רשע, כמו שהיום מקובל – כל הדמוקרטיה של היום היא כי המלכות כאילו פשטה רגל, היתה כל כך מושחתת שכולם רצו משהו אחר, שיטה אחרת של ממשל. היום אנחנו רואים שגם הדמוקרטיה היא ברוֹך גדול מאד, לא מצילה מהשחיתות בכלל. אין כאן המקום להאריך, אבל אפילו הגוים החכמים בימי קדם שדברו על דמוקרטיה – לא מושג חדש, מזמן היוונים, חלק מחנוכה, המלחמה ביון – אמרו שמדמוקרטיה תצא יותר שחיתות מאשר ממלכות. הם, אותם גוים שלא נאמר את שמם, ידעו מה שהם אמרו – הוא היה חכם מאד ו"חכמה בגוים תאמין". בכל אופן, המלכות ודאי לא בסדר אם היא לא מלכות של צדיק – צריך מלך צדיק. הוא בסכנה, כי הוא במציאות של ריבוי בעצם. בכל אופן, כל זה לומר שחייבים את החיבור בין ה"יש לי כל" ל"יש לי רב", "עד דוד הגדיל" – כאשר יבוא משיח המלך, ה"יש לי רב", יהיה יותר מאשר ה"יש לי כל", "קרית מלך רב". "יש לי רב" היינו רב-רבי, אבל הפשט של "יש לי רב" היינו מלך, "מלך רב". לחיים לחיים.

נגנו "אימתי קאתי מר".

ה. הפרק החדש של אדמו"ר האמצעי – קבלת שבת שניה

חזרה לפרק צ"ה – קבלת שבת

אתמול, ב-ט' כסלו, הרבי האמצעי נעשה בין 244, מתקל"ד עד תשע"ח יש 244 שנים. לפי המנהג שהבעש"ט למד מאחיה השילוני, לומר את פרק התהלים של כל אחד ואחד, ומבואר בחסידות שהדבר ממשיך גם למעלה. מה קורה אחרי 150 שנה? מתחילים מחדש. לפי זה, הפרק החדש של בעל יום ההולדת של אתמול הוא פרק צ"ה בתהלים בפעם השניה.

מהו פרק צ"ה? "לכו נרננה להוי' נריעה לצור ישענו", הפרק שנוהגים לומר בהתחלת פרקי התהלים של קבלת שבת. כלומר, שהחל מאתמול הרבי האמצעי וכל מי שקשור אליו, כל חסידי חב"ד ובכלל כל היהודים בעולם, מתחילים לקבל את השבת בפעם השניה, לקיים את מאמר חז"ל ש"אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין". זו כבר כוונה חשובה מאד שאפשר לכוון החל מהשבת הקרובה – החזן וכל הקהל, שמתחילים פרק "לכו נרננה", לקבל את השבת – להתקשר לאדמו"ר האמצעי, שזהו הפרק החדש שלו, תחלת קבלת שבת השניה.

מפגש יעקב ועשו בימות החול

בתוך "היום יום" יש פירוש על שלשת הפסוקים הראשונים של הפרק, שהם 'קבלת שבת קטנה' שמתחילים ביום רביעי, מוסיפים פסוקים אלה בסוף שיר של יום רביעי, מחר בבקר, שמאז מתחילים לקבל את השבת. סימן שלא סתם הפרק הזה הוא קבלת שבת, אלא בפרט שלשת הפסוקים הראשונים של הפרק הם קבלת שבת שמתחילים מיום רביעי.

למה? כי כתוב ששלשת הימים הראשונים של החול ממשיכים את השבת. במוצאי שבת קראנו פרשת "וישלח" עד "רביעי" ועד בכלל. שבת היא עולם האצילות, ביום ראשון יורדים לעולם הבריאה, ביום שני לעולם היצירה וביום שלישי לעולם העשיה, "המעשה הוא העיקר". עיקר תיקון עשו, החיבור איתו, הוא בימים שלישי-רביעי. ממוצאי שבת המגמה שלי היא לרדת לעשו, אבל אני מגיע אליו ביום שלישי. כמו בתורה, מענין, המפגש ממש בין יעקב לעשו הוא ב"שלישי". אני מגיע אליו ביום שלישי – ותיכף נסביר מה קורה ב"שלישי", כשאני ממש פוגש את אחי עשו, גם בתוכי – ומיום רביעי מתחילים להתעלות, כמו שעשו עצמו מתחיל להתעלות על מנת להתחבר עם קדושת יעקב, "יש לי רב", המלכות, עולה ליסוד, "יש לי כל". ביום חמישי עולה יותר, ליצירה, וביום ששי עוד יותר, לבריאה – הכל עשו עולה – ובשבת הוא חוזר לאצילות. זהו סדר השבוע לפי האריז"ל.

שוב, כל זה היה לומר שהפרק החדש של אדמו"ר האמצעי הוא "לכו נרננה". קודם כל, "לכו" לשון רבים, כמו בפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" – ביל"ו. מי הם ה"לכו"? "לכו" לשון רבים, כנראה יעקב ועשו יחד. כמו שוה "לכו נרננה"? מתי יש רנה? "באבוד רשעים רנה", כאשר עשו מתברר-מתקן, החלק הרע שבו נאבד. "לכו נרננה" שוה תהו. "נרננה להוי'" גם שוה תהו, כי "להוי'" שוה "לכו". יש משהו בפרק זה שמתחילים עם התהו, עם עשו, ה"יש לי רב".

שירת הכלבים

בפרק הזה יש שני פסוקים סמוכים שהם עיקר התוכן של הפרק: פסוק אחד שייך באופן מיוחד לשנה זו – ממש בהשגחה פרטית שזהו הפרק של אדמו"ר האמצעי בשנה זו – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו", לשון עשיה. בפרק שירה פסוק זה הוא השיא, "הכל הולך אחר החיתום" – הוא שירת הכלבים, הכלב אומר "באו נשתחוה וגו'". זהו חיתום ושיא כל פרק שירה, עד כדי כך שאחריו יש מדרש שלם של חז"ל במה זכו הכלבים לשיר הזה.

הכלב קשור לגאולה, "לא יחרץ כלב לשונו", ולכן זכה לשירה הזו – שירה של גאולה. כלב בגימטריא אליהו (סוד שם בן, השם של עולם עשיה – "מלכות [שם בן] מקנן בעשיה"), שבא לבשר את הגאולה. "כלבים צועקים" יכול להיות סימן שלילי, אבל הסימן הטוב הוא שאליהו בא לעיר, ככה כותבים חז"ל במסכת ברכות.

כמה ש"מיד כלב יחידתי", שהוא היחידה של הלעומת-זה – עצם הבעל דבר, אותו שר של עשו שיעקב נאבק בו בפרשה "עד עלות השחר", הוא גם כלב שחור וגדול, ומבקשים מה' להציל אותי "מיד כלב יחידתי", תופס ביחידה שבנפש, "חבוקה ודבוקה בך טוענת עולך יחידה ליחדך" – אבל אותו כלב בקדושה הוא אליהו הנביא שבא לבשר את הגאולה.

לפי חז"ל, מי הראשון שאמר "באו נשתחוה ונכרעה"? אדם הראשון, ר"ת אדם-דוד-משיח. אדם נברא מדבר, "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא", ו"הכל הולך אחר הפתיחה" – מה הדבר הראשון שהוא אמר? הדבור הראשון של ה' הוא "יהי אור", אבל הדבור הראשון של מין המדבר הוא "באו נשתחוה" – פנה לכל הבריאה ואמר נכיר שיש מלך. לא אני המלך אלא ה' הוא המלך – "אל גדול" ו"מלך גדול", כמו שכתוב קודם בפרק צ"ה ("כי אל גדול הוי' ומלך גדול על כל אלהים"). לאותו "מלך גדול" – "באו נשתחוה", בגימטריא תשע"ח, הפרק של אדמו"ר האמצעי של השנה הזו. זוהי שנת "באו נשתחוה"[ז].

סדר "נשתחוה ונכרעה נברכה"

למה הכלב אומר זאת? כל דבר צריך לראות בטבע ממש – הכלב נוהג לכרוע, הוא מקיים את הפסוק הזה בעצמו, הוא משתחוה, כורע, נברך, לשון "ויברך את הגמלים". לכאורה יש כאן קצת קושיה, שהרי השתחויה היא פישוט ידים ורגלים, יותר מ"נכרעה" ו"נברכה". למה כתוב בסדר זה? לכאורה כל אחד פחות – נשתחוה, נכרעה, נברכה.

כתוב שזהו סדר של "תשובה ומעשים טובים", "רצוא ושוב": "נשתחוה" היינו בטול במציאות מלמטה למעלה, כמו שעוד נסביר – שהבריאה בטלה מרצון, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". יש מלך וצריך לבוא ולהשתחוות לפניו, סימן של קבלת המלכות ברצון. שוב, קודם היה כתוב שה' הוא "מלך גדול", וכעת מתבקש "באו נשתחוה", נתבטל בפני המלך. למה אחר כך יש "ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו"? גם סוג של השתחויה, אבל לא בדרך של בטול ממטה למעלה, אלא שמתוך הבטול המוחלט של "נשתחוה" ממשיכים ממעלה למטה.

נשתחוה-נכרעה-נברכה, שגם בסוד חש-מל-מל, היינו התבטלות גמורה בפישוט ידים ורגלים, מתוכה אני מגיע למקור, "רצוא" עד החי בעצם, ואז יש תפנית ב"נכרעה" וההמשכה בפועל היא "ונברכה", כידוע בחסידות שבכל מקום ברכה לשון הברכה, ברכים, היא המשכה ממעלה למטה. יש "נשתחוה" בבטול במציאות, "נכרעה" שהיא תפנית מ"רצוא" ל"שוב" ואז העיקר "נברכה לפני הוי' עֹשנו", תיקון עשו בפועל. זהו הפסוק העיקרי הראשון.

קשר שני הפסוקים

הפסוק הבא אומר "כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקֹלו תשמעו". זהו פסוק עוד יותר חשוב, הפסוק בחז"ל של ביאת משיח. קודם שרנו "אימתי קאתי מר" – מאיפה המלים האלה? אנחנו מכירים כשאלת הבעל שם טוב למשיח, אבל לפניו שאל זאת את המשיח רבי יהושע בן לוי. מה הוא ענה? "היום". כשלא בא באותו יום הוא התלונן לאליהו הנביא שמשיח משקר לו. אליהו הנביא אמר לו שהוא התכוון לפסוק שלנו, הפסוק של הפרק החדש של אדמו"ר האמצעי, "היום" מותנה – "היום אם בקֹלו תשמעו".

שני הפסוקים האלה מהווים יחידה אחת גם לפי הפשט, הפסוק השני מתחיל "כי" – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו. כי הוא אלהינו וגו'". וגם לפי המבנה – הפסוק הראשון הוא שבע מלים והשני שתים עשרה מלים. יש מהרמב"ן שזוגות פסוקים הכי חשובים בתורה הם ז ו-יב מלים, כמו הפסוק הראשון בתורה ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"), שיש בו שבע מלים, והפסוק האחרון בתורה ("ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"), שיש בו יב מלים, כמו "ויהי בנסֹע הארֹן ויאמר משה קומה הוי' ויפֻצו אֹיביך וינֻסו משנאיך מפניך. ובנֻחֹה יאמר שובה הוי' רבבות אלפי ישראל" – הפסוק הראשון עם יב מלים והשני עם ז מלים (כאשר שני פסוקים אלה מהווים ספר בפני עצמו כנודע בחז"ל). יש כמה דוגמאות שהרמב"ן מביא. כאן יש דוגמה יפהפיה, ב"באו נשתחוה וגו'" יש ז מלים וב"כי הוא אלהינו וגו'" יש יב מלים.

האבן עזרא – תסתכלו בפירושו על הפסוקים – אומר עוד יותר. על "היום אם בקֹלו תשמעו" יש לנו באריכות במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת. יש הרבה פירושים, אבל הכי טוב, פשט גמור, הוא ש"אם בקֹלו תשמעו" חוזר ל"באו נשתחוה". מהו קול ה'? הפסוק לא בא לסתום אלא לפרש. למה הוא מתכוון "אם בקֹלו תשמעו"? הוא אומר שמתכוון שתשמע בקול "באו נשתחוה", מה שכתוב בפסוק הקודם: "וטעם 'היום' דבק עם 'בואו נשתחוה', אם בלבבכם לשמוע בקולו השתחוו לו, 'היום אם בקולו תשמעון' וזה הוא קול השם"  – הכל המשך. אם נשתחוה, אם נקיים את ה"נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו", אנחנו שומעים בקול ה' ואז יבוא משיח "היום", היינט, ברגע זה, תיכף ומיד ממש. "אם בקֹלו תשמעו" – אם תקיימו את ה"באו נשתחוה".

מתי הזמן הכי מסוגל לכך, שיש הכי הרבה סיעתא דשמיא? בשנת תשע"ח, שנת "באו נשתחוה", ובפרט שזהו הפרק החדש של אדמו"ר האמצעי, שאנו הדור השביעי-החביב אליו. לחיים לחיים, שנזכה לומר פרק זה תוך כדי התקשרות לרבי האמצעי ותוך כדי קבלת שבת קדש. היות שזהו הפרק שלו אומרים אותו כל יום, ולפי זה יש קבלת שבת לא רק ביום רביעי, אלא בכל יום שנאמר את הפרק מתוך התקשרות אליו – מקבלים את השבת של הגאולה האמתית והשלמה. לחיים לחיים.

ו. שלבי מפגש יעקב ועשו (דרוש אדמו"ר האמצעי)

מלאכי השלום – לחבר המקיפים והפנימיים

נאמר משהו מתוך התורה של אדמו"ר האמצעי על הפרשה: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו", "מלאכים ממש". מסביר אדמו"ר האמצעי בתורת חיים שמלאכים אלה הם אותם מלאכים שמזמינים בקבלת שבת – "מלאכי השלום". בהשגחה פרטית, זהו קשר בין הפרשה לבין הפרק החדש שלו, התחלת קבלת שבת. יעקב שלח לעשו את מלאכי השלום.

מה הנקודה? עשו הוא, שוב, "אורות מרובים דתהו", או בלשון אחר הוא אורות מקיפים, הוא מקיף. יעקב אבינו הוא פנימי, אורות פנימיים. ככלל, האורות המקיפים עולים ומתרחקים והאורות הפנימיים יורדים, ונוצר ריחוק עצום בין המקיף לבין הפנימי – ככה בטבע ראשון. לכן צריכים לשלוח מלאכים – מלאך הוא שליח, לעשות איזו פעולה – שפעולתם היא לעשות שלום, חיבור, בין המקיף לבין הפנימי. ככה הוא מסביר.

מענין שבגימטריא הפשוטה, עשו בעצמו שוה שלום, רק שהוא "שלום עכשו", שלום כעשו. כמו שיש את השלום של עשו, שהוא גם "שלום שלום ואין שלום" – שצועקים "שלום שלום" אבל "אין שלום" – יש את השלום האמתי, השלום אליו אנחנו שואפים. כולנו רוצים שלום, "ונתתי שלום בארץ" – מתי? "אם בחקתי תלכו", אז יהיו גם "ונתתי גשמיכם בעתם", כל הברכות בגשמיות, בעולמו של עשו, וגם "ונתתי שלום בארץ" וגם "ונתתי משכני בתוככם". שלשת ה"ונתתי" שבאים בעקבות "אם בחקתי תלכו".

שוב, אדמו"ר האמצעי אומר שמלאכים אלה הם מלאכי השלום, שצריך לעשות שלום. היות שצריך לחיות עם הפרשה – והבעל שם טוב אמר שכל מה שכתוב שייך לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן – כל יהודי צריך לדעת שיש לו כח כמו יעקב, שברשותו עומדים "מלאכי השלום", הוא יכול לשלוח מלאכי שלום לעשות שלום גם עם מי שלכאורה הכי רחוק ממנו, הכי אנטי. עשו הוא אנטי, אנטי-יעקב, אבל גם ביחס אליו יש ליעקב מלאכים לשלוח ולעשות שלום, שלום ביני לבין עשו. כך הפרשה פותחת.

שבע השתחוואות יעקב לעשו – "שבע יפול צדיק וקם"

בהמשך, כשהוא כבר פוגש אותו בפועל, יש משהו ש"יש דורשין ויש דורשין" – הוא הולך ומשתחוה לו שבע פעמים. אחרי התפלה ואחרי הדורון, ואחרי שהוא מוכן למלחמה – הוא לא רוצה את המלחמה, הוא לא "על חרבך תחיה", אין לו כיף במלחמות, והוא עושה כל מה שהוא יכול למנוע את המלחמה. הוא משתחוה לו שבע פעמים, ויש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. הדורשים לגנאי הם חז"ל במדרש, שמביאים את הפסוק "שבע יפול צדיק וקם" – יעקב הוא צדיק, ושבע ההשתחוואות שלו לעשו הן נפילות, כל השתחוואה הוא נפל, אבל בסוף הוא יקום ועשו יתבטל, ישתחוה לו ויתבטל בפניו. בינתים הוא נופל לפני עשו שבע פעמים.

בהקדמה לחלק ב' של התניא, שנקרא "חנוך קטן", הוא גם מביא את הפסוק "שבע יפול צדיק וקם", ואומר שכל פעם שהצדיק נופל – הוא נופל לדרגת הבינוני שלו. מהו בינוני? מי שמכיר שיש בו שנים, יעקב ועשו בתוכו – לא התפטרתי פנימית מעשו, ויש לי כל הזמן מלחמה איתו, "לאום מלאום יאמץ", "כשזה נופל זה קם, כשזה קם זה נופל". לנפילה שלו לדרגת הבינוני שלו, אויס-צדיק, קוראים נפילה-השתחויה בפני עשו – בפני עשו הפנימי, שמכיר בו. אבל בסוף "וקם", כמו במאבק שלו עם שרו של עשו, שבסוף נצח וקבל את השם ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

עלית יעקב למקום של בעלי תשובה

אבל יש דורשים לשבח לגמרי, שלא "שבע יפול צדיק", אלא שיש בכך תכלית – הוא ידע בדיוק מה הוא עושה, עשה זאת כמו צדיק, גם הצדיק הגמור. כתוב בגמרא שצדיק גמור יכול להתגרות ברשע, בעוד לצדיק שאינו גמור אסור להתגרות ברשע, ואף על פי כן, גם במצב של צדיק גמור, הוא לכתחילה השתחוה לו שבע פעמים.

איך מסביר זאת בעל הגאולה של היום? הוא אומר שמה שיעקב רצה להשיג הוא דרגת המקום של בעלי תשובה. פירוש נפלא. הרי חז"ל אומרים ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". עשו הוא רשע, שרשו בשם סג – אורות מרובים דתהו שלפני שם מה של התיקון – שהוא המקום שבעלי תשובה מגיעים אליו. לאותו מקום, שם סג, צדיקים גמורים לא יכולים להגיע. האם באמתצדיק הוא 'מקרה אבוד', לא יכול להגיע לשם? קודם אמרנו שכל הענין של משיח שכולם יהיו בעלי תשובה. המשיח בא דווקא להחזיר את הצדיק בתשובה, שגם הוא יזכה לאותו מקום של בעלי התשובה – לא המקום ששייך לו, הצדיק. הוא אומר שכדי להגיע למקום של בעל תשובה יעקב משתחוה לעשו.

עשית בעלי תשובה בחצי הראשון של הלילה

הוא גם אומר ווארט מאד חשוב, שמקום הצדיק הוא אור ומקום הבעל-תשובה הוא חשך, אבל הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא" – חשך שקודם לאור (לא רק בזמן אלא גם במעלה). צדיק לא מסוגל לעמוד בחשך, הוא פוחד מהחשך. חושך הוא לילה. קודם אמרנו שעוד בבטן יעקב ועשו עשו ביניהם הסכם – יעקב אמר שאני אקח את העולם הבא ואתה את העולם הזה. מה ההבדל בין שני העולמות? כתוב שהעולם הבא הוא יום והעולם הזה הוא לילה. מתי עשו פועל הכי טוב? בלילה, בחשך. כל מה שהוא עושה הוא עם מניעים רעים, ומתי הוא מצליח? רק בחשך, כשאף אחד לא מכיר בו. יעקב הוא "איש תם", הכל אצלו גלוי, על השלחן – הוא איש של יום, "אנן פועלי דיממא אנן", הוא פועל ביום. ביום הכל בהיר, כמו עולם הבא – אצלו כל מה שהוא עושה הוא עולם הבא, כל מצוה היא עולם הבא. הוא עושה מצוות, "עם לבן גרתי". יעקב הוא איש של יום ועשו הוא איש של לילה.

מתי עושים בעלי תשובה? עכשיו, כל החב"דניקים, כולנו חב"דניקים, כל השלוחים, יש ענין לעשות בעלי תשובה – מתי הזמן הכי טוב? כדי לעשות בעל תשובה צריך להגיע למקום שלו, להכנס אל הלילה. השאלה איזה חלק מהלילה.

כתוב מהבעל שם טוב משהו מדהים: תלמידי הבעל שם טוב שאלו את בתו, אדל, שהיתה קרובה מאד-מאד לאביה, ידעה את כל המנהגים שלו, כל סדר היום. בקשו ממנה שתכתוב את כל סדר היום שלו, והיא כתבה שאבא היה מדייק ללכת לישון בדיוק בחצות ולקום בשש בבקר. היה מדייק לישון בחצי השני של הלילה. וכך כותבת אדל, פעם שאלתי את אבא שלי – אבא, הרי כל הצדיקים מדורי דורות היו קמים בחצות והיו לומדים ומתפללים, אומרים תהלים, שירים ותשבחות, מחצות עד הבקר. במשך כל הדורות עיקר עבודת ה' היה מחצות עד הבקר, ואתה דווקא הפוך – הולך לישון בחצות וקם בבקר. למה? אבא ענה לי, כך היא כותבת, שהצדיקים הקודמים שלפני החסידות כבר תקנו את החצי השני של הלילה, ואני באתי לתקן את החצי הראשון של הלילה.

מה זה אומר לנו? יש הרבה דברים שעשו עושה גם מחצות והלאה, אבל אם רוצים באמת להכנס לתחום של עשו, להשפיע עליו ולמשוך אותו אל הקדושה, עיקר הזמן הוא החצי הראשון של הלילה. זהו כלל גדול לכל מי שפועל עם הצבור – עיקר הזמן שלך הוא משש עד שתים עשרה. עברנו כבר את שתים עשרה, אבל עיקר הזמן לעשות התוועדות של חסידים – שגם אנחנו צריכים לחזור בתשובה – הוא בשעות שהבעש"ט הקפיד להיות ער.

חוש השינה – החוש מתי ללכת לישון

ידוע שהחוש של חדש כסלו הוא חוש השינה. ככה כתוב בספר יצירה, לכל חדש יש חוש. יש הרבה פירושים בחוש – אחד מהם הוא חיש מהר, הרבי אמר שחוש השינה הוא לישון חיש מהר. לכן היו הרבה צדיקים שכמעט לא ישנו, כמו הרבי, ואם כבר ישנו שעתיים ביממה. אבל הנה, אדל כותבת על הבעל שם טוב שישן שש שעות, מחצות עד הבקר. אז איך אפשר לפרש חוש השינה? צריך לומר שחוש השינה הוא החוש לדעת מתי ללכת לישון (בסוד "תכלית הידיעה שלא נדע").

חוש השינה הוא בכל אחד לפי ענינו. למשל, טוב ללכת לישון ביום? כתוב שלא, אבל יש אחד שכדי לחדש את המוחין שלו צריך כן לישון איזו שעה צהרים. "ידע איניש בנפשיה", כל אחד צריך להכיר בעצמו שיהיה לו חוש מתי ללכת לישון. גם מתי לקום, אבל עיקר חוש השינה הוא החוש מתי צריך לישון. לבעל שם טוב היה חוש שהזמן שלי לישון הוא בדיוק הזמן שכתוב בכל הספרים שצריך לקום – זהו הזמן עבורי ללכת לישון. כמובן, אין לנו שום השגה מה היתה השינה של הבעש"ט, זה לא השינה שלנו, ובכל אופן ממנו נבין מהו חוש השינה.

עלית יעקב ל"ישת חשך סתרו" בהשתחוואות לעשו

הענין קשור לכך שעיקר הזמן להתקרב לעשו ולקרב אותו, לעשות שלום איתו, שלום אמת, הוא בחצי הראשון של הלילה – משש עד שתים עשרה בלילה, זמן מאד-מאד יקר. עיקר הזמן שלנו, היהודים, הוא ביום – רוב המצוות המעשיות הן ביום. תפילין אפשר להניח רק ביום, לולב אפשר ליטול רק ביום, קרבנות אפשר להקריב רק ביום – המצוות הן מצוות של יום, לא של לילה. אבל תשובה, ובמיוחד להתקרב ולהתחבר, לעשות יחוד יעקב ועשו, הוא בלילה, ו"זריזין מקדימין", כדאי בתחלת הלילה.

אז יעקב משתחוה לעשו שבע פעמים, ולפי החסידות לא נופל בכל השתחוואה, אלא בכל פעם מתבטל לשרש של עשו, מקום בעלי תשובה, שם סג שלמעלה משרש יעקב עצמו, שם מה. יש שם שבע מדות ב-סג, וכל פעם שהוא משתחווה הוא עולה ונכלל שם, וזוכה לעמוד במקום ה"ישת חשך סתרו" שלמעלה מכל גילוי של אור – עצם שלמעלה מאור. עד כאן ההשתחויה של יעקב לעשו.

"וישתחו... ויחבקהו... וישקהו ויבכו"

אחר כך מה כתוב? באמת הוא פעל, האתערותא דלתתא – שהיא גם בחינת תשובה, כמו שדברנו בהתחלה, העלאת מ"נ, כן יעקב הוא התשובה, כאשר משתחוה לעשו – ופתאום קורה מהפך בתוך עשו עצמו, שהוא רץ לקראתו. אפשר לחשוב שהוא רץ לקראתו בשביל להרוג אותו, אבל לא – "ויחבקהו".

אחר כך הוא נפל על צואריו "וישקהו", נתן לו נשיקה. מה זה? על המלה "וישקהו" יש שש נקודות – נקודה על כל אות, גם בספר תורה. גם כאן יש מחלוקת בחז"ל, האם נשקו בכל לבו או לא. יש מי שאומר שהנקודה היא כדי שנבין שלא היה בלב שלם. אבל רבי שמעון בר יוחאי, שהוא בעל פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, אומר ש"הלכה בידוע עשו שונא ליעקב", והנקודה באה לומר שהפעם הזו באופן יוצא מהכלל – משיח הוא יוצא דופן, קיסר – הוא נשק אותו בכל לבו. אחר כך כתוב "ויבכו", כבר שניהם ביחד.

יש במפגש הזה ארבעה פעלים: הראשון יעקב לעשו, "וישתחו". אחר כך שנים של עשו ליעקב – "ויחבקהו... וישקהו". אחר כך פתאום עיקר החיבור שלהם יחד – "ויבכו". ברור שה"ויבכו" כאן הוא השיא, היחוד בעצמו. הדמעות של ה"ויבכו" הן כמו טיפות של זיווג, ושניהם בוכים – יש גם את הטפות של המ"נ, שעשו בוכה, וגם הטפות-הדמעות של המ"ד, שיעקב בוכה, או הפוך, מי כאן הזכר ומי כאן הנקבה, כמו שאמרנו. אמרנו שכאשר יעקב משתחוה לעשו הוא עושה את עצמו הנקבה, אבל בדרך כלל הפוך – הם יסוד ומלכות, "יש לי כל" ו"יש לי רב". יש כאן התכללות, ככלל יעקב צריך להיות המשפיע ועשו המקבל, אבל היות ששרש עשו יותר גבוה ויעקב משתחוה לו זה גם הפוך – יעקב מעלה מ"נ ועשו ממשיך מ"ד, "ויחבקהו... וישקהו".

רק "ויחבקהו" שוה למספר הכי חשוב היום במדע – 137, קבלה ועוד הרבה דברים חשובים. מי שלומד מדע יודע שהמספר הזה, שהוא מספר טהור (ללא ממדים), 137 – הוא המספר שמחבר בין האור לבין החומר. בעצם הוא מחבר בין כל הפעולות והפונקציות של החלקיקים. קודם יעקב נאבק עם השר של עשו, מאבק ומלחמה, אבל המאבק הזה הפך להיות חיבוק. רש"י כותב שאיבוק גם לשון חיבוק, הרי א-ח מתחלפות באותיות הגרוניות אחהע. קודם היה איבוק, בדרך מלחמה, אך הוא הפך פתאום להיות חיבוק של אהבה, "ויחבקהו", עם המספר הזה שהוא מספר החיבור העיקרי (coupling constant) במדע (תחומו של עשו). אחר כך יש "וישקהו" עם שש נקודות למעלה, האם בכל לבו או לא בכל לבו. בסוף "ויבכו".

סוד הוי' בשלבי הזיווג

מה ההסבר הפנימי לכל ארבע הפעולות האלה? יש בזה "רצוא ושוב" וגם מבנה פשוט של י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

ההשתחוואה של יעקב שבע פעמים היא העלאת מ"נ של הצדיק למקום בעלי תשובה, שם סג. כל העלאת מ"נ היא ב-ה תתאה שבשם, הוא המלכות עכשיו, יעקב המשתחוה לעשו.

אחר כך "ויחבקהו", עשו מחבק את יעקב – חיבוק הוא ז"א, זרועות מסביב לגוף, "תפארת גופא", ה-ו של שם הוי', המדות של הלב.

מהו נישוק? הכל שלבים של זיווג, בכל זיווג יש חיבוק-נישוק-זיווג – כאן יש חיבוק-נישוק-בכיה. אמרנו קודם שהזיווג הוא "ויבכו", הבכי שלהם יחד. הזיווג עצמו הוא מוחין דאבא, הנישוק הוא מוחין דאמא. היות שמוחין דאמא "מינה דינין מתערין", לכן יש דורשין ויש דורשין. הנקודות שם הם עולם הנקודים, סג דאמא, בלשון הקבלה. בכל אופן, החיבוק הוא ז"א, ה-ו של שם הוי', והנישוק עם הנקודות הוא כבר ה עילאה של שם הוי'. אבל "ויבכו", עצם הזיווג ביניהם, הוא ה-י של שם הוי'.

אם כן, ארבע הפעולות כאן הן בעצם י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

  י        ויבכו

  ה       וישקהו

  ו        ויחבקהו

  ה       וישתחו

בכי המחריב והמוחרב על חורבן הבית

התכלית היא "ויבכו". על מה בכו? יש עוד פעם אחת ששנים נופלים כל אחד על הצוואר של השני והם בוכים? מי? [יעקב ויוסף.] אצל יעקב ויוסף רק יוסף נופל על צוואר אביו, אבל יוסף ובנימין נופלים על צווארי איש אחיו ובוכים. שם ברור שיש זיווג, יוסף הוא הצדיק עליון, הזכר, ובנימין הוא הצדיק תחתון, הנקבה, והבכי שלהם הוא זיווג. על מה בוכים שם? על חורבן בית המקדש.

כאן, כותב אדמו"ר האמצעי, משהו מופלא – שגם כאן "ויבכו" היינו על חורבן בית ראשון ובית שני. היתכן?! מי החריב את הבית? מה זה "ויבכו"? שיוסף ובנימין בוכים על חורבן בית המקדש אני מבין, כי יש משכן בחלקו של יוסף ומקדשות בחלקו של בנימין – זהו חורבן של החלקה שלהם. אבל מה זה שעשו ויעקב בוכים על חורבן בית המקדש? יעקב מילא, אבל עשו החריב את המקדש! הוא בוכה על זה?! התשובה היא שכן, שבשרש הבכי שלהם הוא ששניהם בוכים על חורבן בית המקדש – יעקב בוכה שהחרבת אותי ועשו בוכה שהחרבתי אותך. הצד השוה הוא ששניהם בוכים.

ידוע מה שכתוב בזהר הקדוש – אמרנו שזיווג הוא שאלה ותירוץ, יש קושיא בתניא פ"א ותשובה בתניא פל"ד, שיהודי הוא נשיאת הפכים מהלך – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", אני שמח ובוכה בעת ובעונה אחת. חדוה שוה חיה ו-בכיה שוה יחידה, שני המקיפים של הנפש – ה-חדוה היא ה-חיה ו-בכיה היא יחידה, יותר מ-חיה. מי שמכיר את חכמת החשבון יודע ש-יחידה ו-חיה הם חתך זהב. אמרנו שבחת"ת של היום בסוף עשו אומר "יש לי רב" ואחר כך יעקב אומר "יש לי כל". שני הפסוקים האלה מאד קרובים, ואם תספרו את המלים בין "יש לי רב" ל"יש לי כל" תראו שיש בדיוק 37 מלים, בגימטריא יחידה, בכיה – זה המקשר. בכל אופן, כאן "ויבכו" – בכו על חורבן בית המקדש.

בכי צער ובכי שמחה ביחד

אחר כך, שיא המאמר של אדמו"ר האמצעי, הוא שיש שתי בחינות של בכיה. יש בכיה של צער, שאני מצטער על משהו שקרה, ויש בכיה של שמחה. כמה שוה צער ועוד שמחה? תשובה. כשאדם מצטער וגם שמח – מאד דומה לאותו מאמר, שאדם בוכה ושמח בלב באותו זמן, בכיה וחדוה, וכאן יש זוג כמעט זהה, צער ושמחה. אבל זה לא אותו דבר, כי צער ושמחה הם זוג בתוך הבכיה גופא. יש בכיה לעומת חדוה, והוא מסביר שבתוך הבכיה, שהיא היחידה, יש צער ושמחה – כי יש בכיה של צער ויש בכיה של שמחה, ושניהם בכיה. יחד הם תשובה, תכלית הבכיה (בכיה ועוד הוי' ברבוע עולה תשובה). לפי זה, תכלית התשובה היא שאדם יבכה מתוך צער ושמחה יחד. הוא מסביר שצער ושמחה הם גם העלאת מ"נ והמשכת מ"ד. בכיה של צער היא העלאה ובכיה של שמחה היא המשכה.

הוא אומר שהיחוד הזה של הבכיה הכפולה, של צער ושמחה יחד, הוא ה"ויבכו" של יעקב ועשו. היכולת לשאת הפכים היא סוד ה-י של שם הוי', הנקודה הקטנה, שהיא החכמה, כמו שאמרנו שהעליה כאן היא מ-ה תתאה – השתחוית יעקב – ואז עשו עושה שתי פעולות חיבוק ונישוק (מתוך רצון להתחבר עם יעקב, והסימן: "ויחבקהו... וישקהו" = יעקב ועשו). לא כתוב שיעקב חיבק את עשו – קודם נאבקו – אלא רק עשו חבק ונשק את יעקב.

אמרנו שהמדרש מפרש את כל הדברים האלה גם לגריעותא, לא רק למעליותא. איך המדרש מפרש "וישקהו" עם הנקודות (וגם בעל הטורים הביא מהמדרש)? 'וישכהו', שניסה לנשוך אותו – בתוך הנשיקה הוא ניסה לנשוך אותו בצוואר ולהרוג אותו, רק שה' עשה נס שצווארו נעשה עמוד שיש, כמו אצל משה רבינו, הפנימיות של יעקב ("משה מלגאו יעקב מלבר"), כאשר פרעה רצה להרוג אותו בחרב. לפי המדרש, התקדים להפיכת צוואר משה לשיש היא הפיכת צוואר יעקב לשיש כשעשו רצה לנשוך אותו. זו דוגמה של "שבעים פנים לתורה" – כנראה שכל המניעים הנפשיים, הפסיכולוגיים, נמצאים באיזו דרגה.

בכל אופן, בחסידות מפרשים הכל למעליותא, בשרש – גם את השתחוואת יעקב לחשך העליון של הבעל תשובה. עיקר התשובה הוא בלילה, לפי זה. אחר כך, "ויחבקהו", חיבוק אמתי, וגם "וישקהו" בכל לבו, באמת, כפי שאומר רשב"י – הוא "זיהרא דאמא עילאה", גם מתאים למיקום "וישקהו" ב-ה עילאה שבשם. אומר שנשק אותו בכל לבו, נגד ה'הלכה' של "עשו שונא ליעקב" – נגד הלכה היינו המתקת הדינים בשרשם באמא. מי שאומר לא ככה מפרש לגריעותא כי "מינה דינין מתערין". אחר כך התכלית היא הזווג, "ויבכו", שכולל בכי של צער ובכי של שמחה יחד.

יחוד "אל חי בקרבכם"

שה' יעזור, זה סימן של גאולה אמתית ושלמה, שנזכה לתיקון הזה. קודם היתה לנו גימטריא של מעשים טובים, 31 פעמים טוב. נעשה עוד גימטריא, כמה עולה יעקב-עשו, עיקר היחוד? 31 פעמים חי. התחלנו הערב עם א-ל פעמים טוב והגענו בסוף, התכלית, עד א-ל פעמים חי.

'אל טוב' זה לא פסוק (כנ"ל), אבל "אל חי" מופיע כמה פעמים בתנ"ך, והראשונה – שאנחנו אוהבים לדרוש – היא "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם". יהושע קרא לעם "גֹשו הנה", תכנסו בין שני בדי הארון, וכל ששים ריבוא של עם ישראל נכנסו שם – נס עצום של "מועט מחזיק את המרובה", כל ישראל כערבים-חברים, הכל בצמצום וריכוז של "מועט מחזיק את המרובה" (בגימטריא אהבת ישראל, הכלל גדול בתורה), זהו א-ל חי. גם כאן, המעט הוא הכל, "כי אתם המעט מכל העמים", "יש לי כל", והוא מחזיק את המרובה, את האורות המרובים של עשו, "יש לי רב". תכלית היחוד של יעקב ועשו היא "אל חי בקרבכם", א-ל פעמים חי ששוה יעקב ועוד עשו. גם תשובה היא כפולה של השם א-ל ("חסד אל כל היום" – "כל ימיו בתשובה")– תשובה עולה אל פעמים חיה-חדוה.

לחיים לחיים, שנזכה ל"אל חי בקרבכם", שיהיה "מחיל אל חיל – מהיום, י' כסלו, יום הולדת של חסיד, לי"ט כסלו, יום הברית של חסיד. כעת אנחנו בין הלידה לברית, ושנזכה להכנס כולנו בבריתו של אברהם אבינו בי"ט כסלו. שנה טובה ומתוקה בלימוד החסידות ודרכי החסידות, בתשובה ומעשים טובים.