בע"ה

בריאת אורו של משיח

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ששה 'עסוקים'

לאחר סיום סיפור מכירת יוסף פותחת התורה בסיפור ירידתו של יהודה מעם אחיו לחפש לו אשה, המסתיים בלידת זרח ופרץ בני יהודה ותמר. רבי שמואל בר נחמן פותח במדרש על פרשה זו[ב]:

כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח

ששה 'עסוקים' מופיעים כאן במדרש: השבטים, יוסף, ראובן, יעקב, יהודה והקב"ה.

עיסוק השבטים במכירת יוסף – אף שלכאורה זו כבר הסתיימה ומוצתה – מוסבר כעיסוק שלהם בהמשך הסתרת המעשה מאביהם. כל השותפים במכירה החרימו שאף אחד – כולל לא הקב"ה – יגלה ליעקב על המכירה, והשבטים עסוקים ב'מזעור נזקים' של מה שכבר נעשה והקפדה על שמירת הסוד (וראה עוד לקמן בעומק יותר).

שלשה עסוקים כאן בשק ותענית של תשובה: יוסף, שחש אחריות על כך שעורר את שנאת אחיו וגרם למכירת עצמו; ראובן, שעסוק בתשובה על כך שבלבל את יצועי אביו, וגם חש אחריות על כך שלא הצליח להציל את יוסף מאחיו כפי שהתכוון לעשות; יעקב אבינו, שמלבד עצם האבל על יוסף חש אחריות ואשמה על כך ששלח את יוסף למקום הסכנה (על אף שידע כי האחים שונאים אותו) וגרם למיתתו ביד חיה רעה.

מדוע יהודה לא עוסק בשק ותענית של תשובה על מכירת יוסף? הרבי ר' בונים מפשיסחא מסביר שתשובת יהודה שונה מתשובת אביו ואחיו – הוא חש כי אין כל טעם בבכיה על העבר, ולאחר הפגם הנורא של המכירה 'צריך להתחיל את הסיפור מחדש' בנישואין והעמדת וולדות – העמדת שבט מישראל. על אף שיש בכך סיכון, בפרט לאחר פגם הברית – כח ההולדה – במכירת יוסף, יהודה מוכן לכך, וגם משלם את המחיר (כשהתולדות הראשונים הם ער ואונן), בסופו של דבר נולד מסיפור נישואיו מלך המשיח. דווקא בשל כח התשובה המיוחד הזה, אומר הרבי ר' בונים, בוחר ה' להעמיד מלכים דווקא מיהודה.

ואכן, זהו פשט המדרש, שדווקא על נישואי יהודה נאמר כאן כי "הקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".

הקבלת ה'עסוקים' לשבע המדות

את ששת ה'עסוקים' יש להקביל לשבע המדות מחסד ועד מלכות:

השבטים העסוקים במכירת יוסף מכוונים כנגד הספירות נצח והוד (ענפי-שבטי מדות הלב העיקריות, חג"ת, המכוונות בדרך כלל כנגד האבות) – הם מטכסים עצות מעשיות (השייכות לכחות המוטבע, הנצח וההוד) כיצד להמשיך 'להעלים' את יוסף-היסוד המצוי ביניהם.

יוסף הצדיק שייך לספירת היסוד, כפשוט. תשובת יוסף היא על המדון בין האחים – פגם הברית והקשר בין האחים – כאשר הוא סולח להם בלב שלם על המכירה ובכך מתאמץ לתקן את השנאה שעורר בלבם אליו.

ראובן, בכור השבטים, מכוון כנגד מדת החסד (ובפרט בשלישית ראובן-שמעון-לוי המכוונת כנגד חג"ת) ותשובתו היא על בלבול יצועי אביו – פגם באהבה בין יעקב אביו לבלהה.

יעקב אבינו שייך לספירת התפארת, כידוע. תשובתו היא על כך שלא רחם מספיק על בנו האהוב – הבן שהוא "יפה תאר ויפה מראה", המזכיר לו את אשתו האהובה רחל שהיתה "יפת תאר ויפת מראה" (וכמבואר בספה"ק שעיקר רחמי האדם הם על אשתו) – ושלח אותו למקום הסכנה.

יהודה שייך לספירת המלכות, כפשוט, וגם תשובתו מתאימה למלכים – למי שלא מסתפק באנחות על נפילותיו, אלא פונה 'לברוא עולם חדש' כדי לתקן אותן – ובסופו של דבר אכן נולדים ממנה מלכים.

אם כן, עבור הקב"ה ש"עוסק בורא אורו של משיח" נותרה פנויה ספירת הגבורה – הספירה היחידה בכל עשר הספירות שהיא אכן כינוי לשכינה. "בנין המלכות מן הגבורות" ולכן ה' בוחר דווקא בתשובתו של יהודה ועסוק לברוא מתוכה את אורו של מלך המשיח.

ולסיכום:

להפטר מהצדיק

לכאורה, כל המוזכרים כאן עסוקים בעשיה חיובית – גוונים שונים של תשובה או עיסוק בהבאת המשיח – ורק השבטים מתוארים באופן שלילי-לכאורה, "עסוקין במכירתו של יוסף". באופן פשוט, השבטים רוצים 'להפטר מהצדיק' – בתחלה הם שנאו אותו וחשבו להרוג אותו, בהמשך 'התפשרו' על השלכתו לבור מלא נחשים ועקרבים, בסופו של דבר הם העלו אותו ומכרו אותו לסוחרים שהורידו אותו למצרים וגם בהמשך הם עדיין עסוקים בהשכחת זכרונו והעלמת הרושם המעיק של מכירתו. הרצון להפטר מהצדיק מזכיר מגמות של התנגדות לאורך כל הדורות, עד לדור האחרון בו מנסים להקים מדינה "ככל הגוים" תוך התעלמות מה'צדיק' שבעצם ישראל ונסיונות להפטר ממנו. אכן, לאור ההקשר החיובי של שאר העסוקים במדרש – ומתוך רצון ללמד זכות על שבטי י-ה – ראוי לתת פרשנות חיובית גם לעבודת השבטים ש"עסוקין במכירתו של יוסף" ולמצוא את הממד החיובי ברצון 'להפטר מהצדיק':

בעבודת הנפש הפנימית, הרצון 'להפטר מהצדיק' קשור לדרישה החב"דית ל"עבודה בכח עצמו": מחד, על החסיד להיות קשור בלב ונפש לצדיק, לקבל ממנו תורה והדרכה, להנות ממנו עצה ותושיה וגם קבלת כח. מאידך, חסידות חב"ד אינו גורסת "וצדיק באמונתו יחַיה", כפי שדרשו בחסידות הכללית, אלא תובעת מכל חסיד לעבוד בכח עצמו. הרצון 'להפטר מהצדיק' הוא שאיפה חיובית להפטר מהתלות השלילית בצדיק ופניה לעבודה עצמאית (לפי הדרכותיו).

באופן ציבורי, הרצון 'להפטר מהצדיק' שייך – דווקא בדור האחרון – להתקדמות הדורות ואופי עבודתם: על פי הקדמת תיקוני הזהר ישנם עשרה 'טיפוסים' של צדיקים-מנהיגים במשך הדורות, כנגד הספירות מכתר עד מלכות – ראשי בני ישראל (בכתר), חכמים (בחכמה), נבונים (בבינה), חסידים (בחסד), גבורים (בגבורה), מארי תורה (בתפארת), נביאים (בנצח), חוזים (בהוד), צדיקים (ביסוד) ומלכים (במלכות). בדור האחרון נדרש מעבר מתקופת ה"צדיקים" לתקופת ה"מלכים" – מהנהגה רוחנית-שמימית להנהגה מלכותית-ארצית הפועלת בעולם הזה. הרצון החיובי 'להפטר מהצדיק' הוא רצון לעבור להנהגה של מלכים, תוך ציפיה שהצדיק עצמו יהפוך למלך.

[להשתחוות לצדיק 'מלמעלה למטה'

בעומק, שני הרצונות קשורים לסיפור חלומות יוסף והשתחווית אחיו לו:

אדמו"ר הזקן מסביר שבהשתחוויה שבפרשה יש שני מובנים – התבטלות המשתחווה כעבד למלכו (שהיא עיקר השתחווית השבטים ליוסף בחלום הראשון, השתחווית אלומותיהם לאלומתו, אלא שבטול זה עצמו ממשיך לו "אור פנימי" כדי להשפיעו למציאות, החל מהשפעתו למי שמשתחווה אליו בציפיה לקבל ממנו שפע) והשפעה של המשתחווה מלמעלה למטה אל מי שהוא משתחווה לו (שהיא עיקר השתחווית יעקב ליוסף, תוכן החלום השני בו נמשל יעקב לשמש המשתחווה ליוסף, כשהוא ממשיך לו "אור  מקיף" להשפיעו הלאה).

מי שחפץ 'להפטר מהצדיק' לטובת עבודה בכח עצמו מכיר בנחיתותו לעומת הצדיק ונכון להשתחוות לו מלמטה. מי שחפץ 'להפטר מהצדיק' לטובת העמדת  מלך עסוק בהמשכת-כיפוף סוד המנהיגות ממעלה למטה בשאיפה להורידה-לממשה במציאות התחתונה ביותר.

אכן, בחלומו השני של יוסף כל המשתתפים הם גרמי השמים המשתחווים מלמעלה למטה ליוסף העומד על הארץ – גם האחים הם כוכבים הבאים מלמעלה, בהרגישם את שרשם הנעלה ממנו (שרש יב גבולי אלכסון באו"א דאצילות, שלמעלה מיסוד דאצילות, וד"ל). מסתבר שבעומק שתי העמדות הנפשיות של 'להפטר מהצדיק' – גם במשמעות החיובית – תלויות בכך שלאדם יש שרש שלמעלה מהצדיק, שרש המצדיק, מצריך ומאפשר את עבודתו בכח עצמו, וגם נותן לו כח להפוך את הצדיק עצמו למלך (כאשר רק צדיק שיש 'כוכבים' שמשתחוים לו יכול להפוך למלך...), וד"ל.]