בע"ה

מנצחון להודיה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

התכללות הנצח וההוד בחנוכה

שני החגים דרבנן, חנוכה ופורים, מכוונים כנגד הספירות נצח והוד (לעומת החגים דאורייתא, שלשת הרגלים, פסח-שבועות-סוכות, המכוונים לספירות המורגש, חסד-גבורה-תפארת).

בפשטות נראה שחנוכה שייך יותר לתכונת הבטחון הפעיל של הנצח, כאשר המכבים נקטו יזמה לקום ולהלחם מתוך בטחון בה' ונצחו (כמתאים לנס ארץ-ישראלי, המלווה במסירות נפש פעילה של חיל בקרב, וכדלקמן), ואילו פורים שייך יותר לתכונת הבטחון הסביל של ההוד, כאשר עיקר עבודת עם ישראל היתה לעמוד באמונתם שנה שלמה ולבטוח בה' שיצילם (כמתאים לנס שמתחולל בחו"ל, המלווה במסירות נפש סבילה, שלא להשתחוות לפסל או להמיר את הדת גם במחיר מות ה"י).

אכן, שתי 'שמועות' יש באריז"ל, בהן מתחלפים חנוכה ופורים במקומותיהם בנצח ובהוד, ומכך מובן שיש התכללות בין הנצח וההוד – כל חג כולל את שתי התכונות. התכללות היא תכונת יסוד של הספירות דקדושה, ובפרט היא באה לידי ביטוי בספירות נצח והוד – שתי הרגלים, שיכולות לפעול רק מתוך שיתוף פעולה (עד שהן משלימות זו את זו ל"תרין פלגי גופא" ואף הופכות ל"רגל ישרה" אחת). תכלית הבטחון הפעיל והבטחון הסביל להתכלל, עד שאדם פועל בעצמו וחש כי ה' לבדו הוא הפועל. נתבונן בקצרה בהתכללות הנצח וההוד כפי שהיא באה לידי ביטוי בחנוכה.

נס הנצחון ונס המנורה

שני נסים עיקריים אנו חוגגים בחנוכה – נס הנצחון על היונים (שהסתיים בכ"ד כסלו, ערב חנוכה, או בכ"ה כסלו – כשתי הדעות בראשונים[ב]) ונס פך השמן.

נס הנצחון שייך, בפשטות, לספירת הנצח – החשמונאים קמו להלחם ביונים ובמתיונים מתוך בטחון פעיל ויוזם, השייך לספירת הנצח, וזכו לנצחון נסי בכח שנתן להם ה' לעשות חיל.

נס המנורה שייך, בפשטות, לספירת ההוד – החל מנס מציאת פך השמן הטהור, שאינו בידי אדם, ועד לבטחון הסביל בכך שה' ידאג שהשמן המועט יספיק עד שיגיע השמן הטהור החדש מהגליל (מהלך ארבעה ימים הלוך וארבעה ימים חזור). תכלית הנס – חנוכת הבית וקיום המצוות בטהרה ובאופן של לכתחילה, להודיע את חבת ישראל – היא גילוי ההוד של חבת ה' על ישראל, שהתבטאה מצדנו בהסתמכות על ה' שיעזרנו לקיים את מצותיו בטהרה.

"להודות ולהלל"

חז"ל קבעו את ימי החנוכה "להודות ולהלל", כנוסח "הנרות הללו" ו"על הנסים". ההודיה מתייחסת למקיף הרחוק, שלגמרי למעלה מטעם ודעת, ואילו ההלל למקיף הקרוב, בו יש גילוי אור על הנפש ("בהלו נרו עלי ראשי"). אם כן, ההודיה שייכת לתכונת ההוד בנפש (כפשוט), לבטחון הסביל בטוב ה' (הקרוב-יחסית לאמונה הפשוטה, אלא שבו כבר יש ציור של טוב הנראה והנגלה), ואילו ההלל לתכונת הנצח, הבטחון הפעיל בו טוב ה' קרוב לנפש ומאיר בה ודרכה.

לפי האמור לעיל, מתאים כי "להודות" מתייחס בעיקר לנס המנורה ו"להלל", בעיקר לנס הנצחון – "להודות [ולהלל]" בנוסח "הנרות הללו" הבא עם הדלקת הנרות וזכרון נס המנורה ו"[להודות] ולהלל" בנוסח "על הנסים" העוסק בנסי נצחון המלחמה. אכן, מתאים להתכללות, בשניהם נקבע הנוסח הכפול "להודות ולהלל". יתר על כן, נוסח "על הנסים" – שעוסק בנצחון המלחמה – נקבע, הן בחנוכה והן בפורים, דווקא בתוך ברכת ההודיה, "מודים אנחנו לך" (המכוונת בתוך שלש ברכות ההודיה שבסיום העמידה – הברכות שכנגד נצח-הוד-יסוד – בפרט כנגד ספירת ההוד).

"מוסיף והולך" ו"פוחת והולך"

המחלוקת העיקרית והמפורסמת בחנוכה היא דעות בית הלל ובית שמאי במנהג "מהדרין מן המהדרין" – לבית הלל "מוסיף והולך" ("מעלין בקדש") ולבית שמאי "פוחת והולך" (כנגד פרי החג). "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – בעולם הזה "הלכה כבית הלל" ולעתיד לבוא תפסק ההלכה כבית שמאי – ויש להעמיק כיצד בשתי הדעות באה לידי ביטוי התכללות הנצח וההוד:

נס המנורה (שכנגד ההוד) בא לאחר נס הנצחון (שכנגד הנצח) ולכן שתי הדעות של "מוסיף והולך" ו"פוחת והולך" מתארות את המתחולל בנפש לאחר שהבטחון הפעיל ומסירות הנפש הפעילה של החייל בקרב מתמצים בנצחון ונכנסים לתהליך של רגיעה ומנוחה ("ונח מאויביהם", חנו-נחו ב-כה, לאחר נצחון המלחמה). כאשר תהליך הרגיעה נעשה בקדושה הוא מלווה בהכרה שעל אף שאני, החייל, נלחמתי בכל הכח – את הנס ה' הוא שעשה (והדבר מתבטא בנס המנורה הממשיך ומתחולל לנגד עיני, גם כאשר אני כבר במנוחה).

בהקשר זה, ככל שחולף הזמן "פוחת והולך" אור הגבורה ומסירות הנפש (כאשר ה'היי' של המלחמה יורד ודופק הלב של החייל נרגע והולך) ו"מוסיף והולך" אור ההכרה באור חסדו של ה' בנסים שקרו וההודיה על החסד האלקי.