בע"ה

מוצאי י"ד כסלו ע"ח – מירון

אפשערעניש שניאור-זלמן שי' נחשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "'מלאכים' ממש" לנצחון על רומי

נגנו "שאמיל".

לחיים לחיים, מזל טוב! לילד של האפשערעניש קוראים שניאור-זלמן, השם של אדמו"ר הזקן. שניאור היינו שני-אור, יש הרבה פירושים מהם שני האורות. ננסה לקשר זאת למשהו בפרשת השבוע:

"מלאכים ממש" או שלוחים/עבדים

היום קראנו בתורה פרשת וישלח – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו". רש"י הראשון על הפרשה הוא "'וישלח יעקב מלאכים' – מלאכים ממש". יש לציין שרש"י שונה בכך משאר הפשטנים, אף פשטן לא מפרש "מלאכים ממש". נתחיל מתרגום אונקלוס, שמתרגם "איזגדין" – שלוחים, כמו שלוחים של הרבי. כל פעם שהכוונה למלאך ממש התרגום אומר מלאך, "מלאכין", ואם הכוונה לשליח בשר ודם התרגום הוא איזגד, "איזגדין". גם תרגום יונתן, שהוא יותר לפי המדרש, מתרגם "איזגדין" – לא מלאכים אלא בני אדם. כמובן שאר הפשטנים, כמו האבן עזרא והרד"ק וכו', מפרשים "מלאכים" כשלוחים, בני אדם.

האבן עזרא כותב שלפי ההמשך, שהוא שלח את הדורון לעשו "ביד עבדיו" – יש ליעקב אבינו הרבה עבדים, "ויהי לי... עבד ושפחה", כמו שהקדים בדברים ששלח לעשו, לא חסרים לו אנשים לשלוח – גם כאן הוא שולח ביד בני אדם, עבדים שלו, שלוחים. בכך גופא אפשר לומר שטעם רש"י – יש הרבה סיבות למה הוא לא מפרש כמו כולם, וגם זו סבה – שהיות שבהמשך כתוב "עבדיו" וכאן כתוב "מלאכים", כנראה שהכוונה למלאכים ממש. בכל אופן, האבן עזרא אומר שהמלאכים כן הם עבדים שלו, וכך מפרשים שאר הפשטנים.

הרש"י הראשון והאחרון בפרשה

לפני שנסביר עוד סבה בפשט למה רש"י אומר "מלאכים ממש" נסתכל ברש"י האחרון של הפרשה: ידוע הכלל, שהרבי תמיד מזכיר, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" וגם "הכל הולך אחר החיתום". המאמר "הכל הולך אחר החיתום" הוא מאמר חז"ל. אין בדיוק מאמר "הכל הולך אחר הפתיחה", אלא רק "בתר רישא גופא אזיל", ובכל אופן נהוג לומר – וכך הרבי מביא תמיד – ש"הכל הולך אחר הפתיחה". לכן, גם הרבי וגם עוד מפרשים – במיוחד בהרבה ספרי חסידות – עושים ענין גדול מהרש"י הראשון בפרשה. כמו שהרבי אומר לגבי שם הפרשה, שהוא הכותרת שכל מה שנמצא בפרשה רמוז בה, ככה לגבי רש"י. רש"י הוא קדש קדשים, והדבר הראשון שהוא כותב בפרשה הוא כעין כותרת של כל מה שיבוא בפרשה.

אבל שוב, כמו שהכל כלול ונמצא בתוך הפתיחה, "הכל הולך אחר הפתיחה", ככה גם לגבי החיתום. בפרשת וישלח מאד מענין, שגם הפתיחה וגם החיתום שלו הם פירוש קצר וקולע. ההתחלה – "מלאכים ממש". הדבר האחרון שהוא כותב בפרשה, על המלה מגדיאל – "'מגדיאל' היא רומי". זהו פירוש רש"י האחרון בפרשת וישלח.

לפי הכלל ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" ראוי להתבונן מה יכול להיות הקשר בין הרש"י הראשון, הקצר, "'מלאכים' ממש", לבין הרש"י האחרון, שגם קצר מאד, "'מגדיאל' היא רומי". כמובן ראוי לעשות זאת בכל פרשה בתורה, להתבונן בקשר בין הרש"י הראשון והרש"י האחרון בפרשה, אבל כאן מאד מתבקש בגלל הקוצר של שניהם[ב].

הכח לנצח את רומי – "מלאכים ממש"

למה מענין את רש"י לפרש בסוף ש"'מגדיאל' היא רומי"? מה הוא רוצה בזה? רק ידע? מגדיאל הוא מלשון מגדל – "מגדל עז שם הוי'". איפה המגדל הראשון בתורה? גם "הכל הולך אחר הפתיחה". המגדל הראשון הוא מגדל בבל, של דור הפלגה – רצו לבנות "עיר ומגדל". כתוב בחז"ל – ועוד יותר בקבלה וחסידות – שהעיר והמגדל של בבל הם הלעומת זה של ירושלים עיר הקדש ובית המקדש. "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – העיר בקדושה היא ירושלים, שלמות היראה, והמגדל, "מגדל עז", הוא בית המקדש. גם כאן, מגדיאל – אם הוא בקליפה, כפשט הפסוק, אדום, הוא כמו מגדל בבל.

מגדל הוא ישות, ישות דקליפה. מהי רומי בכלל? לשון התרוממות. בפסוק שקראנו היום בהפטרה, שממשיך את הפרשה ובמיוחד את סיום הפרשה, כתוב "אם תגביה כנשר ובין כוכבים תשים קנך משם אורידך נאם הוי'". רומי היא לשון התרוממות – יש התרוממות של הקליפה וגם התרוממות של הקדושה. על משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש, כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". דבר ראשון הוא "ירום", ממש אותיות רומי. צריך לכבוש את רומי – להוציא מרומי את כח ההתרוממות של הקליפה, ה"אם תגביה" שלו, ולאמץ אותו בקדושה.

מה יכול להיות הווארט של הקשר בין "'מלאכים' ממש" ל"'מגדיאל' היא רומי"? על דרך הדרוש כמובן. תיכף נחזור לפשט של רש"י, למה הוא מתעקש לפרש "'מלאכים' ממש", לא כמו כולם. אבל בדרך דרוש, כדי לקשר את הראש והסוף, אפשר לומר ש"'מלאכים' ממש" כעין מקדים רפואה למכה ואומר לנו באיזה כח נוכל לכבוש את רומי, איך להפוך את ה-רומי ל"ירום" של מלך המשיח, שמגדיאל יהיה בית המקדש והעיר תהיה עיר הקדש ירושלים. "וגבה מגבעות", גם ירושלים צריכה להיות גבוהה מכל המקומות. שוב, הווארט שכדי להפוך את רומי של הקליפה לרומי של הקדושה צריך "'מלאכים' ממש", כח של מלאכים ממש.

ב. שליטה במלאכים – שליטה במחשבות

הפאות – סוף שערות הראש

רוצים לקשר לאפשערעניש: אפשערעניש הוא הנחת פאות הראש, ראשית החינוך. כתוב בקבלה שהפאות הן סוף שערות הראש, לא הזקן עדיין. לכן אחר כך, כשיגדל ויהיה לו זקן, ידוע שצריך להפריד בין הפאות לזקן שלא יתערבבו יחד, אלה שתי בחינות שונות.

הפאות, שוב, שייכות לראש – לתיקונים של הראש – והזקן הוא תיקוני דיקנא, כאשר המרכז של הזקן הוא ה"פומא קדישא", תיקון "וחטאה". בין יג תיקוני דיקנא השנים עשר נקרא "וחטאה", לכל תיקון יש מקום בזקן והמקום של תיקון "וחטאה" הוא ה"פומא קדישא" – כל השערות של הזקן הן בעצם סביב הפה. האף עדיין קשור לגלגלתא – החוטמא הוא התיקון האחרון בתיקוני גלגלתא. עצם הגלגלת מגיע עד האף. הדיקנא הוא לא הגלגלתא, הוא מהאף ולמטה – אם כי כולל את כל השערות מסביב – והוא סביב הפה. יש משהו מיוחד בפה ש"דעת גניז בפומא" – הדעת, היכולת להתקשר לזולת, כמו זיווג, היא בתוך הפה.

למה הדגשנו זאת? כי ההבדל בין הראש עד החוטמא, תיקוני גלגלתא, לבין הדיקנא שמרכזו ה"פומא", במלים מאד פשוטות – בלי הרבה קבלה – הוא ההבדל בין כח המחשבה לכח הדבור.

שליטה על "'מלאכים' ממש" לשומר על מחשבותיו

כתוב בחסידות שה' רוצה שכל יהודי ימשול על המלאכים. לומדים זאת מפרשת השבוע – כמו שלרשות יעקב אבינו, ה"בחיר שבאבות", עומדים "'מלאכים' ממש", וברגע שהוא רוצה לשלוח לשליחות מזומנים לו מלאכים לעשות שליחותו, ככה צריך כל יהודי מלאכים מזומנים לשליחותו. אם ליהודים יהיו מלאכים ממש הוא יוכל להגיע ל"'מגדיאל' היא רומי" ולהפכה לקדושה, עד שבפשט – לא רק שתהיה ירושלים שהיא רומי בקדושה – קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים תתפשט בכל הארצות, כולל רומי וכולל כל אתר ואתר.

מה זאת אומרת שליהודי יש כח והוא מושל על ה"'מלאכים' ממש", יכול לשלוח מלאכים לעשות את שליחותו? נשמע משהו מאד מיסטי, אבל צריך לומר זאת במלים הכי פשוטות, לפי הכלל של מורנו הבעל שם טוב – שיש ענין, מצוה, להזכירו כאן בסעודת מלוה מלכה, "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" והיינו הבעש"ט, שהוא נפש דוד – ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש". חידוש גדול של הבעל שם טוב, שאיפה שאתה חושב שם אתה נמצא ממש.

נסביר עוד דבר, גם פשוט מאד, שבכח המחשבה אדם משדר כחות – מה שהוא משדר במחשבתו הוא בעצם מלאכים, "'מלאכים' ממש". השלטון של יהודי על מלאכים הכוונה שהוא מושל על המחשבות שלו. "ועמך כלם צדיקים" – אנחנו, נעבעך, לא כל אחד יכול להעיד ששומר על המחשבה שלו, אבל מי ששומר על המחשבה שלו – יש לו כח במחשבה לשלוח מלאכים ממש.

"מחנה אלהים"

ידועה הגימטריא הכי פשוטה, למה יש ליעקב מלאכים? מיעוט רבים שנים, ו-מלאך עולה 91 (מספר מאד חשוב) ופעמיים מלאך – שני מלאכים, שכנראה הוא שלח – עולה יעקב. יעקב עצמו הוא "מלאכים" – איפה המלאכים? בראש שלו (סוד שמו ישראל אותיות לי ראש), במחשבה שלו, בטהרת המחשבה שלו. הווארט הוא ששתי הפאות הן שני מלאכים – שני המלאכים שיעקב שלח.

מה שהפאות הן סוף הראש הכוונה שהן סוף ותכלית כח המחשבה של האדם – כח המחשבה נמצא בתוך הפאה. כמה שוה פאה? בגימטריא אלהים. ב"פ פאה עולה ב"פ אלהים. לפני "וישלח יעקב" נאמר "ויעקב הלך לדרכו [אומרים אחרי החגים בתשרי, אבל בעצם כתוב בסוף פרשת ויצא, סימן שעד כאן הכל בסימן זה.] ויפגעו בו מלאכי אלהים". באופן פשוט, המלאכים שיעקב פגש בסוף פרשת ויצא הם המלאכים שהוא שולח לעשו בתחלת פרשת וישלח, ולכן רש"י מפרש "'מלאכים' ממש"[ג]. בתחלת פרשת ויצא כתוב "ויפגע במקום" ובסוף פרשת ויצא "ויפגעו בו מלאכי אלהים" – תחלת וסוף פרשת ויצא הן שתי פגיעות, קודם הוא פגע במקום ואחר כך פגעו בו מלאכי אלקים ("מלאכי אלהים" = מקום ע"ה). "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים", ככה חותמת פרשת ויצא.

משני הפסוקים האלה הרמב"ן עושה ענין גדול – הפסוק הראשון 7 מלים והשני 12 מלים, יש חמשה זוגות כאלה בתורה. הכי חשוב כמובן הפסוק הראשון והפסוק האחרון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", 7 מלים, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", 12 מלים. ככה שני פסוקי "ויהי בנסֹע האר­­ֹן" ועוד, וככה שני הפסוקים בסוף ויצא. יש הרבה-הרבה רמזים בפסוקים האלה[ד].

בכל אופן, קודם כתוב "ויפגעו בו מלאכי אלהים" – שהכוונה מלאכים של אלקים (לא שהמלאכים בעצמם הם אלקים) – אבל בהמשך "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה", לא 'מחנה מלאכי אלקים', סימן שהמלאכים עצמם הם אלקים (וי"ל דהיינו ההבדל בין מלאכי חו"ל שליוו אותו עד כאן לבין מלאכי ארץ ישראל שבאו לקראתו). גם על שליטת היהודי על המלאכים, שהיא בעצם השליטה על המחשבות שבראש שלו, נאמר "אני אמרתי אלהים אתם" – ה' רצה שכולנו נהיה אלקים. בדיוק אותו ענין, מתי נהיה אלקים? כאשר נשלוט על המחשבות שלנו, על המלאכים שלנו. יש את המחשבה של האדם, את הדבור שלו ואת המעשה שלו, שוב, אלה תיקוני גלגלתא ותיקוני דיקנא.

הפער בין המחשבה (על התכלית הרחוקה) לדבור ולמעשה (המותאמים למציאות)

ירמיהו הנביא אומר "כי אנכי ידעתי המחשבֹת אשר אנכי חֹשב עליכם נאם הוי' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה" – פסוק מאד מיוחד בספר ירמיהו[ה]. ה' צריך לומר על עצמו ש'אני יודע מה שאני חושב'?! כבר פלא. ה' אומר 'אני יודע מה אני חושב עליכם', מה אני חושב עליכם? "מחשבֹת שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה". זה הפסוק.

מה לומדים מכאן? פסוק שמובא במדרש ומתפרש גם בחסידות. לומדים ממנו שכח המחשבה הוא בעצם תכנון. מה שאדם מתכנן לעשות נמצא אצלו במחשבה. לא כל מה שהוא מתכנן הוא יכול לומר – צריך להתאים את הדבור שלו, שיהיה "באופן המתקבל", כמו שהרבי אומר. עוד יותר, כשהוא בא לעשות משהו – כל המעשים שלו צריכים להתלבש בכלים של המציאות הקיימת, אחרת הוא ישבור את הכלים. אפשר לשבור כלים גם בדבור. ככל שיורדים, ממחשבה לדבור למעשה צריך לצמצם יותר ויותר, שיהיה מותאם למציאות הקיימת. אבל כשאני חושב רחוק, במחשבה אני יכול לחשוב הכי רחוק – בדיוק מה שאני רוצה – וככה צריך. יש ביטוי של הרבי "יתבונן מה רוצה באמת" – צריך להתבונן מה אני באמת רוצה, בסוף בסוף. איך להגיע לזה? כבר סיפור אחר. אבל המחשבה היא לחשוב על התכלית.

זה יסוד חשוב מאד לגבי מחשבה, דבור ומעשה – שלשת הלבושים של הנפש.

"מחשבֹת שלום" עם עשו

שוב, לפי הפסוק הזה, מה ה' חושב עלינו? הוא יודע שיקרו כל מיני דברים לעם ישראל. את הפסוק אומר ירמיהו לפני החורבן, והוא אומר שה' חושב לרחוק וכל מחשבותיו הן "מחשבֹת שלום ולא לרעה". אם הוא צריך לומר זאת סימן שנדמה לרע, אבל אלה מחשבות שלום.

יש עוד פסוק חשוב של מחשבות-תכנונים של ה' לטווח רחוק, שקשור לענין: "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – גם מחשבה לעתיד, תכנון לאורך ימים, שגם אם באמצע יש דברים שנראים לא טוב, בסוף יתגלגל, כמו הביטוי באידיש 'מתגלגל ומתגלגל עד שנופל על המקום הנכון'.

שוב, יש כאן "מחשבֹת שלום". מי שוה שלום בתורה? "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", שלום עולה עשו – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו". שלום תלוי במלכות רומי, שנהפוך אותו ונעשה שלום עם עשו.

מה אומר הרבי על הפרשה? בתחלת הפרשה יעקב אומר לעשו – אני מוכן, מה אתך? אז המלאכים חזרו ואמרו שהוא לא מוכן, בא עם ארבע מאות איש ורוצה להרוג אותך. בדור שלנו, אומר הרבי, עשו כבר מוכן. כל מה שה' חשב כל הדורות – "כי אנכי ידעתי את המחשבות" – מכוון לדור שלנו, "מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה", כתוב בפירוש שמדבר באחרית, כעת האחרית. אחרית היינו "אחרית הימים", הדור שלנו.

כח שניאור לברר את רומי

שוב, הווארט הוא שהילד הוא ילד טהור שעכשיו גזרו את השער שלו והשאירו לו פאות. קוראים לו שניאור. ידוע מה שכתוב בספרים שהשם שניאור – שאין בתנ"ך ואין בחז"ל – התחדש כאשר אבא רצה לקרוא לבנו הנולד לו על שם אביו, מאיר, והאמא רצתה לקרוא על שם אביה, אורי. עשו פשרה ביניהם והמציאו שם חדש, שניאור. זו דוגמה למה שמסור ששם הוא רוח הקדש של ההורים, במיוחד אם ההורים מחדשים שם, ובמיוחד עם מחדשים ביניהם – סימן שהשם שניאור הוא באופן מיוחד שם של רוח הקדש של יהודים, לא רק של דור הנביאים. איך חדשו את השם? זה רצה מאיר וזו רצתה אורי, אז אמרו 'נקרא לו שניאור'.

אבל, הסברנו[ו] שיש עוד ווארט שכתוב בכתבי האריז"ל: השם מאיר לא נמצא בתנ"ך כשם, אלא רק בחז"ל (יש פסוק "מאיר עיני שניהם הוי'" שבו הרבה רמזים לשם מאיר). מאיפה הגיע רבי מאיר עצמו? כתוב שהוא צאצא שיצא מנירון קיסר. יצחק אבינו אהב את עשו "כי ציד בפיו". מהו "ציד בפיו"? לפי האריז"ל יצחק היה צד נשמות גרים מתוך הפה של עשו. מי עיקר הגרים שהוא צד? רבי עקיבא ורבי מאיר, ככה כתוב. רבי מאיר הוא בן יוסף הגר, אבל לא כתוב שבתור גוי יש לו יחוס. רבי מאיר הוא מיוחס מאד גדול. גם אצל גוים היחוס אומר שיש לו ניצוץ מאד גדול של גוי שהוא מברר אותו. אם אני צריך לשאול – מי יותר גדול, רבי מאיר או רבי עקיבא – אני אומר שרבי עקיבא. בכל אופן, רבי עקיבא לא אמר על עצמו שהוא משיח ורבי מאיר כן אמר על עצמו שהוא משיח – יש משהו בתלמיד שעולה על הרב.

שוב, מה היחוס שלו? נירון קיסר, שהתגייר. כתוב שאחרי כל הרשע שלו הוא בסוף התגייר ויצא ממנו רבי מאיר. נשים לב, כותב האריז"ל, שנירון גם לשון אור – נר. מה קורה כשאני מחבר נירון ומאיר יחד? הם גם שני אורות של קדושה, כי נירון מתגייר. אם תעשו את החשבון תראו ש-נירון ועוד מאיר שוה בדיוק שניאור! [מאיר-נירון נוטריקון מירון.] נכון, שייך למירון. בכל אופן, חוץ מהסיפור שכתוב ששניאור היינו מאיר ואורי, שני סבים, כאן יש גימטריא 'בול', ששניאור הוא נירון ועוד מאיר. מה זאת אומרת? שבכחו של שניאור לברר את "'מגדיאל' היא רומי" ("'מגדיאל' היא רומי" = שני, נוסיף אור ונקבל שני-אור). איך מבררים? בכח שיש לו "'מלאכים' ממש".

"'מלאכים' ממש" – שלוחי הרבי (במחשבה ובפועל)

נסיים הכל שאצל חב"דניקים ממש הוא הר"ת של שמו של הרבי, ואכן הרבי אהב מלה זו מאד. מי שהכי אהב את "ממש" הוא אדמו"ר הזקן, שניאור זלמן (הערך הממוצע של 3 תבות שניאור זלמן ממש = משיח!) – אם תחפשו את המלה "ממש" תראו שהתניא מלא בה, יותר מכל ספר אחר. החל מ"חלק אלוק ממעל ממש", אבל לא רק שם, כל הספר מלא וגדוש במלה ממש. חסיד נלהב של היום יאמר שאדמו"ר הזקן ודאי התכוון לרבי – אפשר לומר שהתכוון לנכד שלו, דור השלישי, אבל גם לדור השביעי, ששניהם אותו שם בדיוק, אותם ר"ת, ממש. הווארט הוא שה"ממש" הזה, ה"'מלאכים' ממש", היינו יכולת השליטה של היהודי – זו 'עבודה' – במחשבה.

איזה רבי אמר שאפשר לשדר מחשבות? הבעל שם טוב אמר "במקום מחשבתו של אדם שם הוא ממש", אבל מי דבר על כך שצדיק משדר מחשבות ובכך עושה פעולה ממשית בתוך העולם הזה? הרבי הקודם, הרבי הריי"צ – בכך הוא פותח את לקוטי דיבורים שלו. גם "הכל הולך אחר הפתיחה", פתיחת ליקוטי דיבורים היא ב"מחשבה מועלת". מה הוא התכוון? שהוא, הרבי, בכח המחשבה שלו הוציא יהודים מאחורי מסך הברזל. זו ממש שליחות של מלאך, "'מלאכים' ממש" – הוא חושב, בכך שולח "'מלאכים' ממש", שלא רק חוזרים ומספרים לו מה ראו, אלא פועלים פעולה, מוציאים משם נשמות. ככה לכל יהודי יש כח רק – שוב – צריך לשמור ולקדש את המחשבה.

כאשר משאירים לילד פאות זו הכוונה – עכשיו הוא טהור, יש לו מחשבות טהורות, ושיתחזק בשליחות מלאכים. עוד מעט עושים לו כניסה לחדר, מה עושים שם? איך אני יודע שלילד קטן יש שייכות למלאכים? הוא נכנס לחדר וזורקים עליו סוכריות, מי זורק? המלאך מיכאל. יש לו קשר למלאכים. אמרנו ש-יעקב עולה מלאך-מלאך, מי הם שני המלאכים האלה? הוא צדיק, הוא מקיים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך", "בשני יצריך", וכתוב שכל יצר של האדם הוא גם מלאך. אם הוא אוהב את ה' גם ביצר הרע, ואדרבא – כתוב שיצר הרע הוא מקור התלהבות, היצר הטוב לא כל כך מתלהב כמוהו – ואם מכוון כל התלהבותו להשם יתברך יש לו שני מלאכים מאד טובים. אפשר לומר שהם המלאך מיכאל והמלאך גבריאל. הרי שני המלאכים, ימין ושמאל, הם מיכאל וגבריאל. צריך לומר ששתי הפאות – "אני אמרתי אלהים אתם", כח אלקים ממש, "מחנה אלהים זה" – הן מיכאל וגבריאל שכל יהודי שולח ("אל עשו אחיו").

וגם י"ל שהיצר הטוב הוא מלאך לבן ואילו היצר הרע הוא מלאך שחור שביחד עולים תשע"ח, השנה שלנו, בגימטריא "בקש שלום" בין יעקב לעשו – זה הזמן לקיים "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו", "מלאכים ממש", מלאך אחד, מלאך לבן (מחשבות הנוצרות מכח המרה-לבנה שבריאה), השייך ליעקב, שהוא היצר הטוב, ומלאך אחד, מלאך שחור (מחשבות הנוצרות מכח המרה-שחורה שבטחול), השייך לעשו, שהוא היצר הרע.

לחיים לחיים, שנהיה מקושרים ל"ממש", שהוא הרבי, ואפשר לומר ש"'מלאכים' ממש" הם פשוט שלוחים של הרבי. כל מי שהוא שליח של הרבי הוא "'מלאכים' ממש", מלאך ממש. לחיים לחיים.

מי היו המלאכים? (השלמה)

המלאכים ששלח יעקב רק הלכו וחזרו ואמרו ש"וגם הֹלך לקראתך וארבע מאות איש עמו" – לא עשו שום דבר אלא רק דווחו. אמרנו שמן הסתם "מלאכים" היינו שנים (מיעוט רבים שנים) – כאשר שני המלאכים העיקריים הם מיכאל וגבריאל – אבל בזהר מפורש על "[כאשר] ראם" שהם רפאל-אוריאל-מיכאל, בלי גבריאל. לכן המלאכים האלה קצת 'פרווה', לא מתעמתים עם עשו, אלא רק מדווחים. איפה גבריאל נמצא? לאברהם נשלחו שלשה – מיכאל-גבריאל-רפאל, אבל כאן אוריאל מחליף את גבריאל (אוריאל בגימטריא אברהם, בצלם אלהים, 2 יותר מ-גבריאל שעולה צלם אלהים).

בהמשך הפרשה יש עוד מלאך מאד חשוב, שיעקב נאבק בו – "ויאבק איש עמו". הוא נקרא איש, וצריך להסתכל באבן עזרא וכו' איך הוא מסביר, אבל ברור מההמשך שאין זה אדם אלא מלאך. לפי חז"ל, וכך מביא רש"י בפשש"מ, שזהו "שרו של עשו", שהוא הס"מ. בכל אופן, יש "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", והשרש בקדושה של עשו הוא בשמאל, המלאך גבריאל שמהשמאל. האמת שבשביל להתגבר על רומי, על עשו, ולעשות שלום – שלום אמת, "תתן אמת ליעקב", שהוא גילוי הפנימיות שלו (כדי שיוכל יעקב להגיע אל פנימיות עשו לתקן אותו עליו להגיע קודם כל לפנימיות עצמו: פנימיות יעקב = תשע"ח, מלאך לבן מלאך שחור כנ"ל – פנימיות = לבן שחור, יעקב = מלאך מלאך – והיינו כידוע שלבן-שחור הוא סוד תרין עטרין שבדעת, פנימיות-נשמת יעקב-תפארת) – הוא כח גבריאל דווקא. שוב, בסימן "ראם" אין את גבריאל[ז].

יש את סוד ה-ארגמן – כל חמשת המלאכים – אוריאל-רפאל-גבריאל-מיכאל-נוריאל. אם מחפשים בפסוקים אלה איזו ג שתרמוז לגבריאל יש רק ב"ויפגעו בו מלאכי אלהים". שם אלקים הוא גבורה, וסתם מלאך אלקים הוא גבריאל. רמז יפה שקודם כתוב "מלאכי אלהים" ואחר כך "מחנה אלהים זה"[ח]. אם עושים את החשבון מלאכי אלהים אלהים מקבלים מלאך-מלאך-מלאך (יעקב וחצי), רמז יפה שאלקים הוא מלאך (מלאך = האלהים, וכן אלהים עם ה אותיותיו).

ג. "קטנתי" (השלמה)

"קטנתי" מהתספורת

עוד נושא שמתקשר ולא פתחתי בכלל – "קטנתי". הילד שכעת גזרו לו את השערות והשאירו לו את הפאות – והווארט היה שמדובר בטהרת המחשבה, "'מלאכים' ממש", שייך לשני-אור, שני אורות, שני מלאכים, ויכול להמשיך  אותם לזמן הזה, זלמן – מקבל כעת את המוחין דקטנות, שהם מוחין דקדושה, ג"פ פעמים אלהים, הוא נעשה בחינת "מחנה אלהים זה" ("מחנה אלהים זה" = בינה בינה בינה, ג מוחין מצד אמא, ש"מינה דינין [קטנות מוחין] מתערין"). הוא נעשה "קטנתי" – לפני כן לא היה "קטנתי", אבל כעת הוא ילד קטן עם אישיות מלאה, עם היכולת לשלוט על המלאכים, ובגיל הזה אברהם הכיר את בוראו. ברגע שמכיר את בוראו, אם חושב עליו כל היום, ולא חושב על שום דבר אחר, יש לו "'מלאכים' ממש" שהוא יכול לשלוח לאן שהוא רוצה.

"קטנתי" היינו אגרת הקדש "קטנתי" בתניא. ילד קטן מתחיל ללמוד אלף-בית מתוך התניא. יש שלומדים את האלף-בית מדף השער, אבל אם רוצים להסתכל בפנים הדבר הראשון הוא אגרת הקדש ב, "קטנתי" – שהילד ילמד גם את האלף-בית משם, וגם את התוכן הראשון ילמד משם. עיקר התוכן שכמה שה' עושה חסד עם היהודי ככה הוא צריך להיות יותר ויותר קטן בעיניו. אלה מוחין דקטנות של תכלית הקדושה – מוחין של להיות קטן. בבר מצוה דברנו[ט] על גדלות א' וגדלות ב', אבל בחאלקה יש משהו של קטנות שלא רוצים אחריה גדלות – כל הזמן קטנות, "כי אתם המעט מכל העמים", כמו שכותב אדה"ז באגרת שכמה שיותר חסד יהיה יותר "קטנתי", עד שמתבטל לגמרי.

רמזי "קטנתי מכל החסדים ומכל כו'"

ידוע הדיוק שבתניא כותב "קטנתי מכל החסדים ומכל כו'" ולא מביא את "האמת" (רק רומז אותו ב"כו'") – אומר "דרשני", ויש פירושים בענין. קודם כל, יש רמז יפה מאד שהגימטריא של "קטנתי מכל החסדים ומכל" עולה אמת-אמת. אמת היא רבוע 21, "אהיה אשר אהיה", והרבוע הכפול – גם סוד "אהיה אשר אהיה", כל אהיה ברבוע – הוא "קטנתי מכל החסדים ומכל". את אמת-אמת אפשר לפרש כ"אמת לאמתו". כל הענין של יעקב הוא אמת, "תתן אמת ליעקב". עיקר האמת של יעקב היא האמת של ה"קטנתי" – זו האמת, שאם ה' עושה אתי חסד, כמה שיותר חסד אני יותר קטן. זו האמת, שאני קטן – עוד יותר קטן עוד יותר אמת (קטן אמת משלימים ל600, שש, היהלום של כד. הערך הממוצע של כל אות = 100, כליל יפ"י של ילד קטן שזה עתה גזרו לו את השערות והשאירו לו את הפאות), אמת לאמתו, פעמיים אמת.

ב"קטנתי מכל החסדים ומכל" יש חי אותיות והמספר – 882 – מתחלק ב-18, כך שיש ערך ממוצע לכל אות, מט, ז ברבוע, כמו מט  ימי ספירת העמר שהם תיקון כל מדות האמת, כאשר כללות הלב הוא תפארת, מדת יעקב, לתקן את הלב עם האמת של "קטנתי".

השמטת "האמת" עפ"י פשט

למה בפשט אדמו"ר הזקן (שניאור זלמן) לא כותב "האמת"[י]? רש"י אומר ש"החסדים" היינו מה שה' עשה אתי חסד ו"האמת" היינו שה' אימת כל מה שהבטיח לי. היות שאדמו"ר הזקן כאן רוצה לשייך זאת לכל אחד, ובמיוחד לי"ט כסלו – עליו רצינו לדבר, זו אגרת אחרי השחרור, אחרי הגאולה – שהיה חסד נטו. אין בו על פי פשט קיום הבטחה, שנקראת אמת. גם אצל סתם אדם, שעל כל חסד שה' עושה לו צריך להיות קטן בעיניו מאד, לא קשור לאמת על פי פירוש רש"י.

עוד יותר: בלי רש"י איך הייתי מפרש "מכל החסדים ומכל האמת"? "מכל החסדים" אני מבין, אבל מה פירוש "ומכל האמת"? בכלל המלה אמת די נדירה בתורה, קודם היתה רק אצל אליעזר כשהלך להביא את רבקה, "בדרך אמת", לכן רש"י צריך לפרש. במדות הרחמים מה פירוש "ואמת"? חז"ל אומרים, ודבר פשוט, ש"חסד ואמת" כמעט כמו חסד ודין – כשה' מתנהג באמת הוא מתנהג על פי שורת הדין. אם הפירוש כך, ודאי איני רוצה לכתוב המלה "אמת" באגרת כאן, כי כולה בא לומר שכמה שה' נותן חסד ככה צריך להיות קטן. אם ה' נותן לי אמת, שבאמת מגיע לי על פי מדת האמת, לא מחייב קטנות בכלל.

בהקשר הזה, בכלל בשביל מה לעורר את מדת האמת? איך אני יודע שאמת היא דין? ממאמר חז"ל המפורסם שחסד אמר "יברא" ואמת אמרה "אל יברא" – רואים שחסד ואמת הם יריבים, וה' היה צריך לקחת את האמת ולהשליך אותה ארצה. אמת היא תפארת – "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". כעת צריך "אמת מארץ תצמח".

"ומכל" – הכל חסד

יש עוד שאלות: צריך להסביר אם לא לפי פירוש רש"י מה עושה המלה "אמת" בפסוק, וכן למה לכתוב "ומכל" ולא להסתפק ב"קטנתי מכל החסדים" וזהו. כשאני קורא "קטנתי מכל החסדים ומכל" אני מבין שהפירוש 'ומכל מה שאתה עושה אתי' – "לא זו אף זו", "קטנתי מכל החסדים", כשאתה עושה אתי חסד, טוב הנראה והנגלה, "ומכל", גם כשאתה עושה משהו שאינו טוב הנראה והנגלה "קטנתי". למה? כי אני מאמין שכל מה שאתה עושה אתי הוא לטובה, הכל "כי אנכי ידעתי את המחשבֹת אשר אנכי חֹשב עליכם... מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה". ש"ומכל" היינו "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", כמו רבי עקיבא, או "גם זו לטובה", כמו רבי נחום איש גמזו. "ומכל" בא לומר שבאמת הכל חסד, גם שאיני רואה. בכל אופן, פשט האגרת הוא חסד גלוי, כמו בסיפור של י"ט כסלו. בכל זאת, חשוב שאדם ידע שכל מה שה' עושה הוא לטובה, הכל חסד.

"כל" היינו ספירת היסוד שפנימיותה אמת, כך שרק במלה "כל" יש אמת. יש כאן שני "כל", "מכל החסדים ומכל". "מכל החסדים" היינו חסד, טוב הנראה והנגלה, שלא אחשוב שהוא בסוף יהיה לרועץ ח"ו – הוא טוב באמת, הוא התכלית, "ומכל", גם מה שלא נראה טוב הנראה והנגלה – הכל טוב. ה' חושב מחשבות שהכל יהיה "לתת לכם אחרית ותקוה". בע"ה נדבר יותר על הפסוק הזה בי"ט כסלו, פסוק מיוחד מאד.

גדלות מוחין בתכלית ה"קטנתי"

נחבר הכל יחד: מצד אחד היהודי צריך למשול על המלאכים ומצד שני צריך להיות תכלית ה"קטנתי", ואת שני הדברים האלה מקבלים באפשערעניש, כי בלי לחבר את שניהם יש בעיה בכל אחד. ממשלה על המלאכים היא תכלית הגדלות. אני אומר שמקבלים זאת מאותו גיל בו 'חיים עם מלאכים' – שהמלאכים זורקים סוכריות – אבל שליטה על מלאכים היא גדלות. גם לפי ההסבר, שזו שליטה על מחשבה – טהרת המחשבה מתחילה מ"ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם", לא רק לא לדבר לשון הרע אלא לא לחשוב רע על אף יהודי, תמיד ללמד זכות במחשבה – שהיא גדלות מוחין בתכלית. גם מתחיל מ"קטנתי", אבל שאדם נעשה קטן מכל חסד שה' עושה עמו היא עצמה גדלות מוחין. כל הווארט שיש איזו תכלית גדלות המוחין בתכלית קטנות המוחין – שרש ילד בן שלש, עם הפאות שלו והציצית שלו.