בע"ה

אור לח"י כסלו ע"ח – בניני האומה, ירושלים

בידי מי מפתח הגאולה?

התוועדות י"ט כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תשובת "בקש שלום"

שנת "בקש שלום"

נגנו "אתה תקום".

לחיים לחיים. גוט יום טוב, לשנה טובה בתורת החסידות, בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו. לחיים לחיים. פתחנו בניגון "אתה תקום" כי יש בו שני רמזים לשנה שלנו – תהא שנת ע"ח, "עת לחננה" וגם "עפרה יחוננו". נפתח את ההתוועדות הזו בתפלה לקב"ה שנזכה בקרוב לשלמות ארץ ישראל – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. גם בימים אלה יש ישובים בסכנה של פינוי, ונתפלל לה' שכל הגזרות הקשות על עם ישראל תתבטלנה. סימן ההתוועדות שלנו הערב הוא משיח, "בידי מי מפתח הגאולה?" – שמשיח יבוא ומיד יגאלנו. צריך שאנחנו נעשה את המאמץ שלנו, שנקח את הענינים בידים שלנו. לחיים לחיים.

כמו שנוהגים כל שנה בי"ט כסלו נפתח בניגון "פדה בשלום נפשי". י"ט כסלו הוא יום הגאולה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, השחרור שלו מהכלא של הצאר הרוסי. באותו זמן שהוא התבשר שהוא יוצא לחופש הוא היה באמצע לקרוא בתהלים את פרק נ"ה והגיע לפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". הנקודה העיקרית כאן שהפדיה היא בשלום. אף על פי שדובר שם על מלחמת אבשלום, הבן שלו שמרד בו, הפדיה היא בשלום – "פדה בשלום נפשי". על "כי ברבים היו עמדי" אומרים חז"ל שאפילו אנשי אבשלום היו מתפללים להצלחת דוד המלך, דוד מלכא משיחא. כל עם ישראל, גם מי שנדמה ששייך למחנה שחולק על דוד מלכא משיחא, בנקודה הפנימית של הלב הוא נאמן והוא מתפלל שדוד יהיה מלך ישראל ושהוא יהיה משיח ישראל. שוב, המלה העיקרית כאן היא "שלום". יש עוד סימן של שנת ע"ח – לא ר"ת, אלא הגימטריא של תשע"ח, 778 – בגימטריא "בקש שלום".

שלש דרגות תשובה

כולנו זוכרים את הפסוק בתהלים לד, "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". יש כאן שלש עליות, ובעליה השלישית יש אפילו שתי בחינות – "בקש שלום ורדפהו", רש"י כותב "'בקש שלום' במקומך 'ורדפהו' במקום אחר", יש כאן שתי בחינות. אבל בכללות הפסוק בנוי על שלש בחינות – "סור מרע", "עשה טוב", "בקש שלום".

אחד המאמרים הכי חשובים של אדמו"ר הזקן[ב], בעל הגאולה, הוא ששלש הבחינות כאן הן שלש מדרגות של תשובה. בהמשך נסביר מהי התשובה של "סור מרע" ומהי התשובה של "ועשה טוב" – די ברור – אבל העיקר, היות שאנו בשנת "בקש שלום", צריך להגיע למדרגה זו, תשובה של "בקש שלום". אז, כמו שהרמב"ם פוסק הלכה ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", ובלשון אדמו"ר הריי"צ "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" – זה תלוי ב"בקש שלום". מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לשוב אל ה' בבחינת "בקש שלום", ועיקר הנושא שלנו הערב יהיה איך מקיימים "בקש שלום ורדפהו".

"בקש שלום" – תשובה ע"י דבקות בתורה

שם, באותו מאמר בלקוטי תורה, בעל הגאולה מסביר ש"בקש שלום" הוא בעיקר על ידי הדבקות בה' דרך תורת ה'. בתורה גופא יש שני ממדים, "גופא דאורייתא", הנגלה שבתורה, הלכה, ו"נשמתא דאורייתא", הממד הפנימי של התורה, כפי שנתגלה בתורת הקבלה ובעיקר בתורת החסידות.

כאן בפסוק של "פדה בשלום נפשי", של הגאולה, חז"ל אומרים ש"שלום" הוא גם תורה וגם גמילות חסדים. המשך הפסוק, "כי ברבים היו עמדי", הוא כבר תפלה עם הצבור. כלומר, יש בפסוק רמז לכל שלשת העמודים עליהם העולם עומד – התורה נקראת "שלום" וגם גמילות חסד אחד עם השני נקראת "שלום" ו"כי ברבים" שייך לתפלה, אפילו המתנגדים התפללו בסתר לבם להצלחת דוד, "כי ברבים היו עמדי" בתפלה לה'. בזכות כל הדברים האלה דוד המלך נפדה מהקרב שלו בשלום. בפסוק "בקש שלום" אדמו"ר הזקן מדגיש דווקא את התורה. ידוע מאמר חז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, אלא תורה וגמילות חסדים" – חייבת להיות גם גמילות חסדים, פשיטא שצריך גם גמ"ח, אבל העיקר כאן הוא התורה, "בקש שלום" דרך התורה.

אם הגאולה תלויה בתשובה של "בקש שלום" אנחנו צריכים לבקש ולפעול על הגאולה דרך התורה, יחד בדרך של התעמקות בתורה – גם הנגלה שבתורה ובמיוחד פנימיות התורה. כמו שרשב"י מבטיח לנו, שהגאולה תבוא כאשר "בהאי חבורא דילך", בספר הזהר, כאשר "יתפרנסון מיניה" – כשיבינו את הזהר לעומק, על ידי תורת החסידות, תורת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, אז יצאו מהגלות ברחמים. שוב, אדמו"ר הזקן מפרש את "בקש שלום ורדפהו" בעיקר על תשובה שקשורה לעצם הדבקות בתורה. לכל יהודי יש אות בתורה. ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – כל אחד קשור בעצם לתורה, צריך לבקש את ה' דרך האות שלו בתורה.

"יעשה שלום לי שלום יעשה לי"

בכל אופן, יש עוד פסוק חשוב מאד שחז"ל מביאים שמקשר שלום דווקא לתורה – "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". על הפסוק הזה אומרים חז"ל שכל מי שמחזיק במעוזו של ה', "הוי' עז לעמו יתן", "אין עז אלא תורה", אזי "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", "שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה". אני מבין שצריך לעשות שלום בפמליא של מטה, כאן בארץ, אבל מה צריך שלום בפמליא של מעלה? אלא שגם למעלה יש כחות מנגדים, כמו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש. מסביר אדמו"ר הזקן, הרבה יותר עמוק, שלמעלה צריך לעשות שלום בין אור אין סוף הסובב כל עלמין ואור אין סוף הממלא כל עלמין. יש שם איזה חיכוך? מה זה אומר – ככה הוא אומר, נבין יותר בהמשך בע"ה.

רק נאמר כמה רמזים לגבי הפסוק האחרון מספר ישעיהו – "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", כל זה מכח התורה. יש פסוק יותר מפורסם, "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" – גם רואים שעל ידי העוז של התורה זוכים לברכת התורה שהיא ברכת השלום. כמה שוה "במעוזי"? 135 = יט כסלו. זה כדי לפתוח באיזה סימן מה הענין של י"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, וגם ההילולא רבה של המגיד ממעזריטש כפי שנדבר בהמשך. ענינו של היום הזה, יט כסלו, הוא להחזיק "במעוזי", ואז "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", שני שלום, בשלום, ב שלום, "הוי' יברך את עמו בשלום".

חשבון המלים "או יחזק במעוזי" יוצא 267, ג"פ (הערך הממוצע של כל מלה) "פדה", המלה הראשונה של הפסוק שלנו, "פדה בשלום נפשי". הפלא שהערך הממוצע של כל מלה ב"יעשה שלום לי" הוא כל הביטוי "או יחזק במעוזי", ט"פ פדה. ממילא יש ג"פ פדה ועוד ט"פ פדה ("יעשה שלום לי") ועוד ט"פ פדה ("שלום יעשה לי") – כא (אהיה) פעמים פדה (21 פעמים 89, שני מספרי אהבה, מספר אהבה ה-ח ומספר אהבה ה-וה, סוד חוה = יט, וכמבואר במ"א שעיקר ענינו של יט כסלו, ושל תורת החסידות בכלל, הוא תיקון חוה. בסדרת מספרי אהבה, סוד 'חתך זהב', בין 21 ל-89 באים שני המספרים 34 ו-55 שההפרש ביניהם הוא 21 והסכום שלהם הוא 89, ודוק). הכל כאן "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

אחרי ההקדמה הזו נשיר "פדה בשלום נפשי". לחיים לחיים.

"ואני אבטח בך" – חבור הבטחון הפעיל והבטחון הסביל

הפרק הזה, הניגון הזה, מסיים "ואני אבטח בך". ידוע בחסידות שיש שני סוגי בטחון: בטחון פעיל, "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", ה' נותן לנו את הכח, נוסך בנו כח ועוז, "עז ותעצומות לעם", לעשות חיל, וממילא המענה לשאלה "בידי מי מפתח הגאולה?" היא שהכל תלוי בנו, לפי הראש של בטחון פעיל. אבל יש בטחון אחר, בטחון סביל, בטחון שה' ודאי ידאג ויסדר את הענינים על הצד הטוב ביותר, "בטוב הנראה והנגלה לנו". קשור לפתגם החסידי המפורסם 'חשוב טוב יהיה טוב'. באמת, מה אני צריך לעשות? לתקוע את המחשבה שלי בטוב המיוחל, איך שאני מצייר את הטוב, את המשיח והגאולה – זו העבודה שלי בבטחון הסביל, ואת הכל ה' עושה.

כשאני אומר "ואני אבטח בך" אני מתכוון לשניהם ביחד. הגם שבמלה "ואני" יותר משמע 'אני', שאני צריך לעשות – אני בטוח שאתה תתן לי את הכח להביא את הגאולה, לנו את הכח להביא את הגאולה. "בך" היינו בעיקר ה', הבטחון שלי הוא "בך", שאתה תגמור בעדי. בכל אופן, יש כאן את שני העמודים של הבטחון (סוד יכין ובעז, שני העמודים שעשה שלמה בבית המקדש).

בספירות העליונות, בלשון הקבלה והחסידות, שני סוגי הבטחון הם נצח והוד – "בטֻחות חכמה". בטוחות הן הכליות, זו עצת כליות. יש את הבטחון הפעיל, שהוא "ואני אבטח", ויש את הבטחון הסביל, שהוא "אבטח בך" – צריך לחבר את שניהם יחד. זהו יחוד וזיווג – "איהו בנצח איהי בהוד". לכל אחד יש את שתי הבחינות.

"בקש שלום" – עבודת היחודים

באותו מאמר בו התחלנו להתבונן אדמו"ר הזקן מדבר על "בקש שלום ורדפהו". הוא אומר שההבדל בין שתי המדרגות הראשונות של התשובה, שבגדר "והנגלֹת לנו ולבנינו", "סור מרע ועשה טוב", למדרגה השלישית, "בקש שלום", שכבר בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", הוא ששתי הראשונות הן עבודת הבירורים, אבל העבודה השלישית היא באין ערוך, היא כבר לא עבודת הבירורים אלא עבודת היחודים (היינו "[הנסתרת] להוי' אלהינו", יחוד הוי' ואלהים-אלהינו, אוא"ס הסובב כל עלמין ואוא"ס הממלא כל עלמין). כמו שמסביר גם הצמח צדק, עשית שלום היא עשית יחוד. מן הסתם כולנו יודעים שהרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים", ולפי מאמר זה המשמעות היא שכבר יצאנו ידי חובת "סור מרע ועשה טוב", אבל עיקר העבודה של הדור שלנו – במיוחד בשנה זו, שנת "בקש שלום" – הוא "בקש שלום ורדפהו".

"'בקש שלום' במקומך 'ורדפהו' במקום אחר", צריך ללכת רחוק. חז"ל אומרים שעל כל מצוות התורה נאמר "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" – אם המצוה מזדמנת לך צריך לתפוס אותה. אבל על שום דבר לא כתוב שצריך לרדוף אותו במקום אחר, לנסוע רחוק, רק על שלום. סימן שהשלום הוא גדר אחר מכל מצוות התורה. שוב, יחסית כל מצוות התורה הן "סור מרע ועשה טוב" – שסה מצוות לא-תעשה ו-רמח מצוות עשה. לכאורה כולל הכל, מה יותר מזה? למעלה מ"סור מרע ועשה טוב" יש את עיקר העבודה, התכלית, שהיא-היא תביא את המשיח – "בקש שלום ורדפהו" שהיא עבודת היחודים, צריך להתעמק מה היא.

להגיע לעבודת המחשבה

"סור מרע" היא עבודת הנפש, "ועשה טוב" עבודת הרוח, אבל נשמה – "ונשמת שדי תבינם", כמו שכתוב בספר איוב – היא עבודת "בקש שלום ורדפהו". הנשמה היא עולם המחשבה. עיקר הווארט שבשביל להביא את הגאולה צריך להגיע לעולם המחשבה שלנו וגם לשלוט עליו. אפשר לחשוב שמחשבה היא משהו מופשט – מה הקשר בין מחשבה להבאת הגאולה כאן למטה מעשרה טפחים, בפועל ממש? לא, הכל תלוי בכח של המחשבה. יש לנו ביטוי, שיש "קביעה רצונית" במחשבה – מי שיש לו מחשבה טהורה, יש לו כח אדיר במחשבה להשפיע במציאות. יותר מדיבורים וגם יותר ממעשים. זהו הסוד שהוא מסביר לגבי "בקש שלום", ש"בקש שלום" הוא במחשבה, אבל הוא עושה את היחוד – את כל היחודים, גם בפמליא של מעלה ומשם גם בפמליא של מטה, "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", עד לעולם שלנו, "ובא לציון גואל".

["בן עשרים לרדוף" (השלמה)

הצמח צדק ביהל אור על הפסוק "סור מרע ועשה טוב" (בתהלים לד) אומר ש"בקש שלום ורדפהו" הוא סוד "בן עשרים לרדוף". הפשט הוא לרדוף אחרי פרנסה – אם אין לך פרנסה במקומך באמת צריך להרחיק נדוד למקום אחר (ויש אפילו רמז: מקום אחר בגימטריא פרנסה).

הוא מסביר ש"בקש שלום", יחוד, נעשה כשהוא בן עשרים, כאשר מקבל מוחין דאבא, שיכול למכור בנכסי אביו. הוא מביא את הפסוק "מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם", וגם את הגימטריא ש-עשרים שוה כתר. כלומר, מי שיש לו מוחין דאבא ומסוגל לרדוף אחרי שלום – יתכן שהתחתן בגיל 18, ושנתיים אחרי החתונה כבר צריך לרדוף אחרי שלום בית... הרבה פעמים בעיה בשלום בית היא בשל הפרנסה וצריך לרדוף אחריה, ויש עוד היכי תמצי שיש בעיה בשלום בית וצריך לרדוף – ולשם כך צריך מוחין דאבא.

הוא מסביר שמי שיש לו מוחין דאבא אוטומטית עולה לכתר, למוחין דאריך. הוא לא מביא את הדרוש של אדמו"ר הזקן על תשובה, אבל שם שלש המדרגות של התשובה הן נר"נ – כמו שהסברנו – רק שבנשמה יש "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בסוף הוא מסביר ש"סור מרע" היינו תשובה תתאה ו"עשה טוב" בעל תשובה תתאה, ואחר כך "בקש שלום" היינו תשובה עילאה, תשוב ה עילאה, וגם שם יש "בעל תשובה" רק שהוא לא נחשב כמדרגה בפני עצמה. המוחין דאבא מתחבר למוחין דאמא ומהם עולים למוחין דכתר – כמו היכל קדש הקדשים, כל המדרגות של שבת, בינה-חכמה-כתר, הכל בא יחד. אלה גם כל הדרגות של המשיחים – כמבואר במ"א, וכפי שיוסבר עוד לקמן – והכל הוא "מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם"[ג].

החידוש שיתבאר הוא לקשר בין התשובה הציבורית והגאולה, לפי הווארט של "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" (הרבי היה משמיט את ה"לאלתר לתשובה", לומר שכבר יצאנו ידי חובת התשובה, אך אפשר לומר שהוא מכליל אותו ב"לאלתר לגאולה", שקודם תבוא הגאולה ואח"כ נשלים את שארית עבודת התשובה, כידוע בענין "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו" שקודם ל"והוא יפדה את ישראל מכל עונֹתיו". וכן, ועיקר, שבדור שלנו, הדור הראשון לגאולה, התשובה צריכה להיות תשובה ציבורית דווקא, דהיינו, בלשון הרבי, העבודה היחידה שנשארת לנו – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, לפעול שהצבור 'יבחר' במשיח ובנציגיו להיות מנהיגי העם על פי התורה). באמת, התשובה השלמה של עם ישראל היא היא (אתחלתא ד)גאולה, "ומיד נגאלין" בעצמם (ולא שה' גואל אותנו), אבל זו דווקא התשובה של "בקש שלום ורדפהו". "'בקש שלום' במקומך" היינו נשמה ו"'ורדפהו' במקום אחר" היינו חיה. בינה עדיין נקראת "מקומך", כמו שאנחנו מסבירים לגבי "איזהו חכם המכיר את מקומו", שמכיר את מקומו בבינה (כמ"ש "ואי זה מקום בינה"). אבל "'ורדפהו' במקום אחר" זה כבר חיה, כמו "בן עשרים לרדוף" (ר"ת בעל – "החכמה תחיה [סוד החיה שבנפש] בעליה"), מוחין דאבא. מוחין דאבא – תפלין דר"ת – מעלים אותך גם למוחין דאריך. אחרי תפלין דר"ת יש גם שמושא רבא וראב"ד שבאים בדרך ממילא.]

ב. פגם המחשבה של צדיק גמור

באותו מאמר, בו מדברים על המדרגה העליונה של "בקש שלום", עבודת שנה זו, הוא מביא ווארט מהרב המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של י"ט כסלו. השיחה הזו היא הקדמה לכך שנשיר את הניגונים שלו, כמו שנוהגים כל שנה. רק שהשנה יהיה חידוש, במקום שני ניגונים של המגיד – כמו שעשינו כל שנה – יהיה גם ניגון שלישי, מחרוזת ניגוני המגיד.

מאמר המגיד על פגם מחשבת צדיק גמור והדיוקים בו

הוא מדבר על תיקון הנשמה – נפש-רוח-נשמה – ואומר בשם הרב המגיד שאם צדיק גמור חושב לרגע מחשבה זרה הוא פוגם יותר מעוונות חמורים של עם הארץ – "שהמחשבות זרות של צדיקים גמורים פוגמים יותר מעונות חמורות של העמי הארץ". הווארט הזה, פשיטא שבא ממקום מאד נסתר, כי על פי נגלה אין כזה דבר. לומר כזה ווארט – שיש בו כמה דגשים – בא מ"הנסתרת להוי' אלהינו", הפן הפנימי והנסתר של התורה.

קודם כל, הוא מדבר כאן על צדיק גמור. מי שמכיר את התניא קדישא של בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, יודע שמגדיר צדיק גמור כמי שעשה אתהפכא גמורה, במאה אחוז. אז איך יתכן בכלל הווארט הזה, שצדיק גמור שחושב מחשבה זרה פוגם יותר מעוונות חמורים של יהודי פשוט? זו הפליאה הראשונה – איך באה לצדיק גמור מחשבה זרה בכלל?! איך תואם את הגדר של צדיק גמור?

הדיוק השני בווארט הוא במלה "יותר": "מחשבה זרה של צדיק גמור" – כל אחד שיושב כאן צריך להחזיק עצמו צדיק, לפחות ברגע זה, "ועמך כֻלם צדיקים", ולדעת שאם אני חושב משהו לא לענין – "פוגם יותר מעוונות חמורים של העמי הארץ". "עוונות חמורים" הם שלשת העוונות החמורים בתורה, שכתוב עליהם "יהרג ואל יעבור", עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אם היה אומר שפוגם כמו עוונות חמורים – ניחא, אבל הוא אומר שפוגם יותר מעוונות חמורים כאלה של סתם יהודי, עם הארץ, אחד שאינו בן תורה.

גם צריך להתעכב על המושג פגם: מה זאת אומרת פוגם בכלל? כל הזמן מדברים על פגם, צריך לעשות תשובה – במיוחד בקשר לברית קדש, ההתקשרות שלנו לה', לא לפגום. מה אומרת המלה פגם?

מחשבה זרה באה לצדיק גמור (מבחוץ) כדי שיעלה אותה

נתחיל מהשאלה הראשונה: הוא כותב בתניא שכן יכול להיות שבאה לצדיק גמור מחשבה זרה, אבל היא לא משלו – היא מהעולם, מהאויר. אנחנו מדברים הרבה בשנים האחרונות על מה שאנחנו קוראים המהפכה הרביעית, שצריך ללמד תורה לגוים, לכל אומות העולם. כתוב בספרים הקדושים, גם בספרי חסידות, שעד שלא יתגיירו כל הניצוצות, כל הגרים שבכח להתגייר, מתעכבת ביאת המשיח.

יחד עם זה, יש מאמר חז"ל מפורסם ש"קשים גרים לישראל כספחת". למה? כתוב שגר – עם כל הכבוד לו, אנחנו חייבים לדאוג שהוא יתגייר – אבל צריך לקחת בחשבון שיש בו גם סיכון. הוא בא עם כל המטען של המחשבות הלא-מתוקנות מהעבר. גר יכול להיות גם בעל תשובה. הוא בא עם כל המטען שלו, כל הלכלוך של העבר שלו. כמובן, אין צריך לומר, שהיום גם מי שהולך עם לבוש של חסיד לא בטוח שאין לו בדיוק אותו דבר... אנחנו לא עושים שום אפליה. אומרים שבא ממקום רחוק עם מחשבות זרות נשאר בו איזה רשימו, והרושם שנשאר יכול להגיע ממנו לאותו אחד שקרב אותו – לא סתם צדיק, אלא אותו צדיק שקרב אותו – והוא יכול לקבל את רושם המחשבות הלא-טובות של אותו אחד שהוא קירב, אותו אחד שהוא גייר. אף על פי כן, צריך להכנס לסכנה הזו, כי – כמו שאמרנו קודם – עד שלא יתגיירו כל הגרים, עד שלא יחזרו כל עם ישראל בתשובה, משיח לא יכול לבוא.

מכאן אנחנו לומדים איך בכלל יכולה להגיע לראש של הצדיק הגמור מחשבה זרה. מה כתוב בתניא? שצדיק גמור, שמכיר בעצמו שהמחשבה הזרה הזו לא באה מתוכו, יכול מיד לתפוס את המחשבה הזרה – כמו שתופסים גנב – ולהחזיר אותה בתשובה. זו העלאת המדות – לתפוס איזו מדה שיש במחשבה, מדת האהבה או מדת היראה, אהבה רעה או יראה רעה, מה הכח המניע את המחשבה, ולהפנות אותה כלפי שמיא. אם זו אהבה זרה – הוא מיד יכול להפוך אותה לאהבת ה'. אם זו יראה נפולה – מיד לעשות ממנה יראת ה'.

נבין כעת את הווארט שאדמו"ר הזקן מביא במאמר זה בלקוטי תורה: אם הוא שוהה שניה אחת, ולא מעלה אותה עדיין – כלומר, שהמחשבה הזרה שוהה אצלו בראש שניה אחת מיותרת – על כך הוא אומר שהפגם שהוא פוגם יותר חמור מהעברות הכי חמורות שיעשה מישהו אחר. בכך ענינו איך בכלל יש מחשבה זרה אצל הצדיק הגמור.

פגם – עיכוב הגאולה

כדי להבין את ה"יותר" צריך להבין את הדבר השלישי ששאלנו, מהו בכלל פגם? לעניננו, פגם הוא פשוט להרחיק את הגאולה – להרחיק את הגאולה הפרטית שלי ולהרחיק את הגאולה הכללית של עם ישראל כולו, של העולם כולו. כשאדם פוגם הוא כאילו מלכלך את עצמו, כך אני תופס זאת בהשקפה ראשונה, אבל הפירוש האמתי של לפגם הוא לקלקל איזה תהליך שאמור לקרות, שבאמצע לקרות. אנחנו באמצע תהליך, כל ההיסטוריה היא באמצע תהליך, והתהליך הוא של הבאת הגאולה – משיח או-טו-טו כאן, צריך רק לפקוח עינים ולראות אותו, אנחנו קרוב לסוף, לסיום, בצעדים האחרונים לקראת התגלות מלך המשיח. מה נקרא שאדם פוגם? הכוונה שהוא דוחה זאת. יש סוף טוב שרוצה לבוא, רוצה להתממש, ולפגום הכוונה שהוא דוחה אותו ח"ו, רחמנא ליצלן.

אם נפרש ככה בכלל את המושג פגם – דחית הקץ – ממני ומעם ישראל בכלל, מה הכוונה שהצדיק במחשבה זרה פוגם יותר מאשר עוון הכי חמור של מישהו אחר? העוון הכי חמור של מישהו אחר הוא בעיה ב"סור מרע ועשה טוב", אבל המחשבה הזרה של הצדיק – שהוא לא מעלה אותה לקדושה – היא בעיה ב"בקש שלום". לכן הוא מביא את הווארט של המגיד באותו הקשר, של לימוד מהו "בקש שלום ורדפהו". כלומר, כשיהודי פשוט עושה עבירה חמורה הוא לא דוחה את הגאולה כל כך כמו שצדיק גמור דוחה את הגאולה עם הסח הדעת מהקדושה. כידוע הפירוש המפורסם של הבעל שם טוב על "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" – אשרי אדם כזה שאם "לא יחשב הוי'", הוא לא חושב על ה' רגע אחד, "לו עון", אצלו זה נחשב לעוון הכי חמור. כאן המגיד מוסיף שלא רק שהוא לא חושב על ה', אלא שהוא פוגם יותר מעון חמור של עם הארץ, כלומר שהוא דוחה יותר את הקץ, את גאולת הפרט וגאולת הכלל ר"ל.

לכן כולנו צריכים להתחזק עכשיו, לקבל קבלה טובה, לחשוב דברים טובים – לחשוב על הגאולה, והקב"ה ירחם. אף אחד לא יכול להתיימר שהוא אותו צדיק שלהרף עין לא מסיח דעת מהקב"ה, ובכל אופן בעל הגאולה, בעל התניא, כותב בספר התניא שהוא ספר של בינונים, מדת כל אדם, ששמירת המחשבה יותר חשובה משמירת הלשון. יש ספרים שלמים על שמירת הלשון, כמו חפץ חיים, אבל אפילו עוד יותר חשובה שמירת המחשבה.

"וסביביו נשערה מאד" – תיקון "עמר נקא"

נסיים קטע זה לפני שנשיר את שירי המגיד: הפסוק שאדמו"ר הזקן מביא בענין. "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא", מאיפה יודעים שמחשבה זרה של צדיק גמור יותר חמורה מעוון הכי חמור של מישהו אחר? מפסוק בתהלים  – "וסביביו נשערה מאד", ממנו לומדים שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. "נשערה" מלשון חוט הסערה, ומי שהכי קרוב לה' – "סביביו", כנראה צדיק שקשור לאור אין סוף הסובב כל עלמין (שאמרנו שצריך לעשות שלום בינו לבין אוא"ס הממלא כל עלמין) – הקב"ה מדקדק איתו כחוט השערה.

נתרגם זאת גם לאותיות של קבלה: חוט השערה רומז לשערות הראש, שהן אחד מ-ז תיקוני גלגלתא. יש שבעה תיקונים של הגלגלתא של אריך אנפין, של הכתר של עולם האצילות, ואחד מתיקוני גלגלתא נקרא "עמר נקא", צמר נקי בארמית. צמר נקי רומז לשערות הראש. כתוב ששערות הראש הן מקור כל ההרהורים (בדרך מליצה – לשון hair בלועזית), כל ההשערות – שערה לשון השערה. כל מה שאדם משער, "'נודע בשערים בעלה' כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", הוא בעצם משער את הגאולה, את המשיח, מה צריך לעשות כדי לזרז את הגאולה – כולן שערות הראש.

האריז"ל אומר שבתוך שערות הראש של אריך אנפין – שהוא הרצון שבנפש – יש את הפרקים העליונים של נצח והוד של עתיק יומין. מה זה? אלה מונחים של קבלה. הפרקים העליונים של נצח והוד הם הכליות, שרש העצה, שרש הבטחון, השרש של "ואני אבטח בך". יש שנים, נצח והוד, כי יש שני סוגי בטחון – בטחון פעיל ובטחון סביל. שוב, אלה הפרקים העליונים של נצח והוד דעתיק יומין, שמלובשים בתוך השערות, תיקון "עמר נקא", של אריך.

עובדא-מילולא-רעותא

יש עוד רמז שכתוב בקבלה – אמרנו ש"עמר" הוא צמר בעברית, ו-עמר ר"ת עובדא-מילולא-רעותא[ד]. כל פעם שאדם מקיים איזו מצוה, משהו טוב, צריך לחבר ולייחד שלשה ממדים-רבדים: עובדא – מעשה, מעשה המצוה. מילולא – דיבור, הברכה כשאני הולך לקיים את המצוה, "עובר לעשיתן". רעותא – הכוונה הפנימית. בכל דבר טוב שאני עושה יש עובדא-מילולא-רעותא, מעשה-דבור-כוונה/מחשבה.

כאן, בשערות הראש של אריך, שמלובשות כביכול הכליות של עתיק יומין, פנימיות הכתר, התענוג האלקי, שרש הבטחון בנפש. איך קשור לעובדא-מילולא-רעותא? מכאן נלמד – ונבין יותר בהמשך – שהעובדא-מילולא-רעותא, שנקראות גם נקודה-קו-שטח או נקודה-ספירה-פרצוף, כולן כלולות במחשבה. גם המעשה והדבור כלולים במחשבה. "בקש שלום" תלוי בכח המחשבה שלך, בכח הקביעה הרצונית שבמחשבה. גם המעשה שנעשה וגם הדבור שנדבר וגם הכוונה שנכוון – ר"ת עמר, עובדא-מילולא-רעותא – הכל תלוי בבטחון דעתיק המתלבש בתיקון "עמר נקא" דאריך.

תיקון "עמר נקא" לגבי גלגלתא דאריך הוא הכי גבוה. בסתם פרצוף מתלבשים במוחין הרגלים של הפרצוף הקודם, אבל כאן הפרקים העליונים דנו"ה של פנימיות הכתר מתלבשים במה שהכי גבוה, כמו הכתר על הראש, שערות הראש. כתוב "נשערה מאד", ה"מאד" הוא כמו "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" שכתוב במשיח. נסביר ש"הנה ישכיל" גם שייך ל"בקש שלום" במחשבה. "וגבה מאד", יותר מאדם הראשון לפני החטא. כל זה קשור לקידוש המחשבה – צריך לדעת שוודאי וודאי כולנו צריכים לשמור את המחשבה ומה שהכי פוגם ומרחיק את הגאולה הוא לחשוב מחשבות לא טובות.

מחשבות שלום ושמחה

בתוך התניא הדוגמה למחשבה לא טובה היא לאו דווקא תאוה, שנראית בדרך כלל כמחשבה לא טובה. הדוגמה שהוא מביא בתניא מתוך הנביא היא לחשוב לא טוב על מישהו אחר, כמו שמדברים לשון הרע יש מחשבה רעה. הוא מביא פסוק "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". היו חסידי חב"ד שאמרו שמכל הפסוקים שמובאים בתניא, הספר של בעל הגאולה, הכי חשוב לשנן את הפסוק הזה – "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבככם", לא לחשוב שום דבר רע על מישהו. הבעיה היא לא רק לדבר רע – לחשוב רע יותר פוגם מאשר לדבר, ככה הוא כותב בפירוש.

נסיים זאת במשהו שמח: מחשבה צירוף אותיות בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". שנזכה עם הניגונים מהרב המגיד לעבוד את ה' בשמחה, ונדע ששמחה זו – הרבי השתמש בביטוי "שמחה בטהרתה" – היא טהרת המחשבה, ואז נקיים את "בקש שלום" ונזרז את ביאת המשיח.

[שרו שני ניגונים, ואז נכנס אריאל זילבר ועברו ל"תתעורר", "אתה בחרתנו", "או קנה".]

כעת שרו את הניגון של עבודה עברית ("או קנה") – שכל אחד יקח את החוברת הזו של תנועת דרך חיים על הנושא החשוב של עבודה עברית שמחלקים כאן.

תיכף נשלים את הניגון השלישי של המגיד.

ג. מפתח הגאולה – סוד הניצוץ

הממוצע בין ה' לישראל – המשיח עצמו

השאלה שלנו הערב היא "בידי מי מפתח הגאולה?". לפעמים[ה] אנחנו שוקלים בין שנים – או בידינו או בידי ה'. אבל באמת יש שלש אפשרויות בידי מי מפתח הגאולה, על פי דברי הרבי שאין הגאולה תלויה אלא במשיח עצמו.

כלומר, יש אפשרות אחת שאנחנו צריכים להביא את הגאולה בידינו אנו, ו"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", ה' נותן לנו כח לעשות חיל. ויש שאנחנו רק חושבים טוב, מציירים את הגאולה המיוחלת, ומכח המחשבה מעוררים את הקב"ה שיביא את הגאולה. כלומר, שהמחשבה שלנו משמשת "אתערותא דלתתא" ו"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח" כתוב בזהר הקדוש – הרוח שלנו שעולה מביאה וממשיכה רוח מלמעלה, רוח שיורדת ממרומים, והיא-היא שמחוללת את הגאולה.

אבל יש משהו באמצע, כידוע הכלל הגדול בתורה בכלל ובתורת הסוד בפרט, שבכל מקום שיש שני קצוות חייב להיות ממוצע באמצע. בדרך כלל אומרים שהממוצע המחבר את נשמות עם ישראל והקב"ה הוא נשמת הצדיק שבדור, הרבי שבדור, הנשיא של הדור, שהוא גם המשיח של הדור. כמו שכתוב לגבי הכהן המשיח, שהוא גם "שלוחא דרחמנא" וגם "שלוחא דידן" – גם השליח של הקב"ה אלינו וגם השליח שלנו אל הקב"ה. לעניננו, נאמר שהממוצע ביחס לשאלה בידי מי מפתח הגאולה – אנחנו או ה' – הוא המשיח עצמו. הרי יש בכל דור ודור משיח, הנשיא של הדור הוא המשיח של הדור, והוא צריך להחליט שהגיע הזמן שיתגלה וזהו.

אורות-ניצוצות-כלים

איך נבין את השלישיה הזו? בעצם יש פה פרדוקס, מי מביא את הגאולה, אנחנו או ה' או המשיח? כמו כל דבר כשמתבוננים בפנימיות התורה, צריך למצוא את המודל המתאים באותיות של פנימיות התורה. כאן המודל הוא כמו שהאריז"ל כותב שכל המציאות מחולקת לשלשה ממדים, שהסימן שלהם הוא אנ"ך. אצל בעלי המסורה אנ"ך היינו אורייתא-נביאים-כתובים (כמו תנ"ך), אבל בכתבי האריז"ל אנ"ך הוא ר"ת אחר (ויש להקביל בין המושגים) – אורות-ניצוצות-כלים.

סוד אנ"ך מקביל ליסוד של הבעל שם טוב שהמציאות מחולקת לשלשה ממדים – עולמות-נשמות-אלקות, מלמטה למעלה. אנחנו בעבודה שלנו צריכים לפעול את עלית העולמות, את ההתקשרות בין הנשמות ואת היחוד של האלקות במציאות. זה כבר אומר לנו ש"בקש שלום" – שלום היינו יחוד, עבודת היחודים – נוגע במיוחד לממד האלקות, מה שמקביל בכתבי האריז"ל לאורות.

אם הקב"ה הוא זה שמביא את הגאולה, רק שאנחנו נחשוב טוב לעורר אותו במחשבה שלנו, בבטחון הסביל שלנו, "[ואני אבטח] בך", אז עיקר הגאולה בא מצד האורות.

אם אנחנו צריכים להביא את הגאולה, עד כדי כך שאומרים שמפתח הגאולה נמצא דווקא בידינו, כל הכח אצלנו ועלינו רק לקום ולהגאל – לא להשאיר לקב"ה שום דבר, לקחת את כל האחריות שתהא כל המשימה על שכמנו, וכמו שכתוב על מלך המשיח, וכאן מדברים על כלל ישראל, "ותהי המשרה על שכמו" – כבר מדובר בכלים. מה אנחנו יכולים לעשות? להמשיך אורות לא בדיוק ביכולתנו, אבל לעשות כלים – כמו להקים מדינה על פי תורה, זה לעשות כלים – בהחלט אנחנו יכולים לעשות ועלינו לעשות. בהחלט אפשר לומר שכל הכלים, מאה אחוז כלים (כלים = 100), תלויים בנו – ואם לא נעשה את הכלי הקב"ה פשוט לא יבוא, לא ישרה את השכינה בתוך העולם הזה. הוא מחכה לנו שנעשה כלי, כמו שכתוב שמה שה' ברא את העולם הוא כי "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". מי צריך להכין לו את הדירה? אנחנו. אלה כלים.

אבל אם התשובה לשאלה "בידי מי מפתח הגאולה?" היא שהכל תלוי במשיח, זו הגאולה מצד הניצוצות. בכך צריך להעמיק, להבין יותר טוב, מהו הניצוץ שהוא הממוצע המחבר בין האור ובין הכלי.

ניצוץ בכל אחד מאנ"ך

בעצם, כל מי שלא יביא את הגאולה – צריך להיות עם רוח משיחית. אם אנחנו מביאים את הגאולה – כלומר, שאנחנו מתמסרים, במסירות נפש ממש, להקים את הכלים כאן, בארצנו הקדושה, הכלים שיכילו את אור הגאולה, מאה אחוז, כל הכלים עלינו – צריך ניצוץ משיח בנו, שאנחנו מרגישים ומאמינים שיש לנו את הכח, ורק לנו יש את הכח, להביא את הגאולה, להביא את המשיח. זאת אומרת שמשיח שוכן בתוכנו – זהו המשיח שבנו, הניצוץ שבכלים.

המשיח הוא הניצוץ בעצמו, תיכף נסביר.

מה לגבי האלקות, לגבי ה'? הרי ה' כל יכול, הוא יכול היום, מיד, להביא את המשיח. גם אתמול הוא היה יכול להביא את המשיח, גם שלשום, גם לפני שנה ולפני יובל, לפני אלף שנים וכו' וכו'. אז למה הוא לא עשה זאת? אם תלוי בו, אם באמת התשובה ל"בידי מי מפתח הגאולה?" היא שתלוי בה' – רק ה' יכול להביא את הגאולה – אז שואלים אותו, מה קרה איתך הקב"ה? למה לא הבאת את הגאולה עד עכשיו?!

השאלה הזו, למה הקב"ה לא הביא את הגאולה עד כה, מאד דומה לשאלת האריז"ל – התמוהה ביותר, לכאורה – בתחלת הספר עץ חיים, למה הקב"ה לא ברא את העולם קודם? שאלה תמוהה, כי למדנו – אדמו"ר הזקן מביא זאת ממורו ורבו, המגיד ממעזריטש – ש"בראשית ברא אלהים", הדבר הראשון שה' ברא הוא עצם ממד הזמן, ולפני הבריאה אין זמן בכלל. אז איך יתכן לשאול למה הקב"ה לא ברא קודם את העולם? בכל אופן, האריז"ל שואל כך. ידוע בחז"ל שזמן יכול להיות מושג של "סדר זמנים" – גם בתוך ה"סדר זמנים" אפשר לשאול למה הקב"ה לא ברא את העולם בדרגה יותר גבוהה, דרגה קודמת, ב"סדר זמנים". מתי שה' כן התחיל את תהליך בריאת העולם – התהליך, ב-ה הידיעה, כל ההיסטוריה היא תהליכים להבאת הגאולה – התהליך התחיל מאותו רגע בו הקב"ה החליט כביכול כן לברוא את העולם, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", כשעלה ברצונו לברוא את העולם. אז הוא התחיל לברוא – התחיל עם הצמצום הראשון, המשכת הקו, אדם קדמון, אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, עד שמגיע מטה-מטה לעולם שלנו. מהו ה"כד סליק ברעותיה למברי עלמא"? עלית הרצון אצל הקב"ה לברוא את העולם היא התעוררות כביכול – נאמר משפט שנשמע חידוש – של הנקודה המשיחית שבתוך אור אין סוף, בתוך הקב"ה כביכול, המשיח שבו.

ניצוץ – ההתעוררות

מהו ניצוץ? אמרנו שבין אור לכלים יש ניצוץ, זהו סדר אנ"ך. תרגום המלה ניצוץ בצורה פשוטה הוא התעוררות – ניצוץ הוא התעוררות למשהו חדש. ככה "עולם כמנהגו נוהג", הכל הולך בתלם, וגם אור אין סוף הולך בתלם – "אני הוי' לא שניתי" – וגם אנחנו הולכים בתלם. גם כשעושים מצוות, הכל "מצות אנשים מלומדה", אם אדם קבל חינוך הוא ממשיך את האינרציה הזו הלאה. יש איזו אינרציה והוא הולך בתלם, ממשיך. מהו משיח? שבירת האינרציה, שבירת התלם הזה, התעוררות, התעוררות למשהו אחר, לדילוג הערך באין ערוך.

"כד סליק ברעותיה למברי עלמא", כשעלה ברצונו לברוא את העולם, היינו התעוררות של המשיח שבקב"ה. זהו ניצוץ ההתעוררות שבתוך אור אין סוף, והוא אומר שצריך לברוא משהו חדש – ללכת על פרוייקט חדש, שהוא לברוא את העולם. אז הוא מתחיל, מתחיל להשתלשל משלב לשלב, כפי שהחכמה הקדומה, התורה הקדומה, קובעת, "אסתכל באורייתא וברא עלמא", בתכנית-השרטוט של העולמות.

המשיח, שהוא אחד מאתנו – בשר ודם, יהודי שנולד מאבא ואמא יהודים – מי הוא? המשיח הוא הניצוץ של עם ישראל, ההתעוררות של עם ישראל. הבעל שם טוב הוא ניצוץ מאד-מאד גדול ועיקרי של מלך המשיח. הוא אמר על עצמו שאני באתי לעולם כדי לעורר את העם הזה מהתרדמה שלו, כמו תקיעת שופר בראש השנה. אני עושה זאת על ידי לחש – שמי הוא ישראל. יש סגולה שאם אחד נמצא בתרדמת, בקומה, ולוחשים לו באזן את שמו האמתי בלשון הקדש – זו סגולה לעורר אותו. לא רק סגולה – אני ההתעוררות, אני כח ההתעוררות, זה התפקיד שלי, לעורר את העם הזה.

יש גם משיח שטבוע – מלשון טבע, מוטבע – בתוך כל נשמה. הבעל שם טוב עצמו אמר, כתוב בספר מאור עינים, שלכל יהודי יש בתוך עצמו ניצוץ של משיח. בספר תניא קדישא, של בעל הגאולה, כתוב שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו – שהוא היכולת שלו להתקשר בדעת לה', "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", כמו שדוד המלך צווה לשלמה בנו. היכולת לדעת את ה', להתקשר לקב"ה, היא הניצוץ של משה רבינו בכל נשמה. הניצוץ של מלך המשיח הוא ניצוץ של התעוררות להביא את הגאולה השלמה, משיח נאו, וללכת על הענין במסירות נפש למעלה מטעם ודעת, למעלה מהדעת של משה רבינו.

כל הענין של החסידות קשור למושג "מסירות נפש". ב"היום יום" לפני כמה ימים היה כתוב שהבעש"ט לימד מהי אהבת ישראל – הנכונות למסור את הנפש ממש על כל יהודי, גם יהודי שלא ראיתי מימי. מה הכוונה שלא ראיתי מימי? שאין לי שום קשר איתו, שום מכנה משותף. אחד שמצד האופי ומצד הכל הוא הכי רחוק ממני, אבל היות שהוא יהודי ואני יהודי צריכה להיות אצלי מסירות נפש – מהי מסירות נפש? נכונות למות בשבילו! אני מוכן למות בשביל היהודי הזה שלא ראיתי מימי! זה מיסודות תורת הבעל שם טוב. מסירות הנפש הזו, כאשר היא מופנית עבור כל עם ישראל – "ותהי המשרה על שכמו" – מסירות נפש להביא גאולה לעם הזה, להביא גאולה לעולם הזה, היא ניצוץ משיח שיש בכל אחד.

מפתח הגאולה בידי המשיח-הניצוץ (שבכל דרגות אנ"ך)

מה אמרנו כעת? שהתשובה לשאלה "בידי מי מפתח הגאולה?", שיש לה שלש אפשרויות, היא בעצם אחד – הכל המשיח. מי שיביא את הגאולה הוא רק המשיח – או המשיח שבנו, נקרא לו המשיח הקולקטיבי של עם ישראל, של הכלל, וגם לכל אחד ואחד בפני עצמו יש ניצוץ פרטי של המשיח, הנכונות למסור את הנפש להביא את הגאולה ממש, בפועל; או אותו אחד שהוא הנשיא של הדור, המשיח שבדור; וגם אצל הקב"ה, בשביל שהוא יחליט ש"כלו כל הקיצין" – אומרים זאת, גם אם רק כמס שפתים כמו שהרבי צעק, חז"ל כבר אמרו זאת לפני אלפים שנה, ורק מחכים שגם הקב"ה יאמר כך, יתן לעצמו מוסר ש"כלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בי", אני הקב"ה, אני כל יכול – זהו ניצוץ משיח שבה'.

כלומר, הגאולה תלויה בהתעוררות הניצוץ – הניצוץ האלקי. כתוב שהניצוץ האלקי אצל היהודי הוא לא היחידה שבנפש, אלא מה שמתלבש בתוך היחידה שבנפש. "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חיה יחידה" – היחידה היא מיוחדת, "יחידה ליחדך", אבל היא לא עצם הניצוץ. בתוך הרדל"א, יש את "חביון עוז העצמות", וכך אצל היהודי בתוך היחידה יש את הניצוץ.

חמש התעוררויות הניצוץ של ה'

אמרנו שהמשיח של הקב"ה, הניצוץ של הקב"ה, הופיע לראשונה אצל הקב"ה ברגע שהוא החליט לברוא את העולם. זו התשובה לשאלת האריז"ל למה ה' לא ברא את העולם קודם. למה? הוא היה באורות... עוד לא התגלה הניצוץ. כשהתגלה הניצוץ הוא ברא את העולם.

מתי פעם שניה התעורר הניצוץ של הקב"ה? במתן תורה. "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" היא יותר מ'אשר בראתי שמים וארץ', כפי שכתוב במפרשים. ההתעוררות של ה' לתת תורה היא יותר מההתעוררות לבריאה, התגלות הניצוץ. כדי להביא משיח צריך התעוררות יותר גדולה של הניצוץ.

מתי פעם שלישית שהניצוץ של ה' צריך להתעורר? עכשיו, בביאת משיח. אם באמת נאמר שהכל על הקב"ה – צריך שהניצוץ יתעורר אצלו פעם שלישית בהיסטוריה. כל מה שהיה, בית המקדש הראשון והשני, אינו חידוש בעצם יותר ממעמד הר סיני. הדבר היחיד שהוא יותר מבריאת העולם הוא מעמד הר סיני, והדבר היחיד שיותר ממעמד הר סיני – לגבי תכלית הכוונה, בשביל מה ה' ברא את הכל – הוא גאולה. הכל מכוון ליעד, שהוא הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

אחר כך אפשר לומר שיש עוד התעוררויות של הקב"ה, של הניצוץ שלו, גם כשתבוא תחית המתים – שבפשט היא שלב עוד יותר מאוחר – וגם שיבוא עולם הבא. יתכן שהקב"ה עצמו צריך להתעורר עם המשיח שבו – הכל המשיח עושה, גם אחרי מה שאנחנו קוראים משיח. גם תחית המתים שהיא "כשיעלה ברצונו" בלשון הרמב"ם, כמו "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – עלית הרצון להחיות המתים היא כמו בריאת העולם, כמו מעמד הר סיני, ויותר. גם שהגיע הזמן לעולם הבא, עולם שכולו טוב, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", אחרי תחית המתים, עולם אחר לגמרי – זו עוד התעוררות.

חמש ההתעוררויות האלה כלפי שמיא, אצל הקב"ה, הן כמו חמש העליות אצל משיח[ו] – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". הגם שמפרשים הכל לגבי ביאת משיח, אבל היות שיש כאן חמש עליות, כנגד נרנח"י, אפשר גם לפרש כנגד חמש הופעות משיח אצל ה'.

שמשיח לא יפחד להתגלות

כל זה אצל ה', אבל יש את האדם שהוא המשיח עצמו, הוא הניצוץ, עצם הניצוץ, הניצוץ שבניצוץ – עליו הרבי אמר שהכל תלוי במשיח עצמו, שהוא צריך להתגלות. ויש את הניצוץ שלנו, שהכל תלוי בנו.

אם כן, אמרנו עכשיו שיש שלש רמות של "בידי מי מפתח הגאולה?". הכל יכול להיות אמת, הכל בסוד אנ"ך – אורות ניצוצות כלים – אבל בממד הניצוץ שבכל אחד, הניצוץ שבאור, הניצוץ שבניצוץ והניצוץ שבכלי. לחיים לחיים. ניצוץ בגימטריא צלם אלהים, "בצלם אלהים" ה' ברא את האדם.

לחיים לחיים, שהניצוץ גם שלנו, וגם של המשיח עצמו, יתגלה. שהמשיח לא יפחד להתגלות, לא פשוט. נברך את המשיח שלא יפחד להתגלות, וגם שהקב"ה לא יפחד להביא את המשיח. והעיקר, התלוי בנו, שאנחנו לא נפחד לממש את ניצוץ המשיח שבנו. לחיים לחיים.

ד. ששה 'עסוקים'

"כי אנכי ידעתי את המחשבֹת"

לחיים לחיים. נאמר משהו של "לחיות עם הזמן", על פרשת השבוע:

היום כבר "רביעי" של פרשת שבוע, פרשת וישב, בו מסופר הסיפור של יהודה ותמר, לידת פרץ שהוא המשיח – "ואלה תולדות פרץ", "תולדות" מלא דמלא. הוא הפורץ, "ופרצת", מי שסובר שהתשובה לשאלת "בידי מי מפתח הגאולה?" היא שהכל תלוי בנו.

על המלים הראשונות של הסיפור, "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו", יש מדרש מפורסם שדברנו עליו כמה וכמה פעמים. המדרש מתחיל מהפסוק בירמיהו "כי אנכי ידעתי את המחשבֹת אשר אנכי חֹשב עליכם נאם הוי' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה". נאמר אותו עוד פעם, פסוק חשוב מאד, שכל אחד צריך לזכור[ז]. ה' אומר, "כי אנכי [אנכי מי שאנכי, עצמותו יתברך, כמו במתן תורה] ידעתי את המחשבֹת" – כל מה שאנחנו מדברים הערב על "בקש שלום", בגימטריא תשע"ח, קשור לטהרת המחשבה, בה הכח לעשות יחודים, ומכח היחודים להביא את המשיח.

ה' אומר "כי אנכי ידעתי את המחשבֹת אשר אנכי [שוב, אנכי, פעמיים, "אנכי אנכי", "אנכי מי שאנכי"] חֹשב עליכם [עוד פעם מחשבה, וכעת פעם שלישית מחשבה:] מחשבות שלום ולא לרעה". יכול להיות שנדמה לכם שהמחשבות שה' חושב עליכם הן לא טוב, וה' אומר בבטחה ובהחלטיות ש"המחשבֹת אשר אנכי חֹשב עליכם" – מחשבות הן תכניות, כדי לעשות תהליך צריך לחשוב עליו, זו תחלת ההתעוררות – "מחשבות שלום ולא לרעה".

יעד כל המחשבות הוא "לתת לכם אחרית ותקוה". ביטוי מאד יפה, "אחרית ותקוה" – הסימן הוא "בראשית ברא אלהים את", הדבר הראשון שה' ברא, התכנית של כל התהליך, היא אחרית-תקוה. "מגיד מראשית אחרית" – פסוק שרש"י מביא בפירושו הראשון על התורה – וכבר מראשית אני מגיד לכם "לתת לכם אחרית ותקוה".

מה הקשר של הפסוק הזה לפרשה? המדרש ממשיך ואומר שכל אחד בפרשה עושה כאן משהו אחר וחושב מחשבות אחרות, כל אחד עסוק – זהו לשון המדרש – במשהו אחר. נאמר שכל אחד צריך שיהיה לו עסק, להיות עסוק במשהו, ולא צריך להסיח את המחשבה – המחשבה צריכה להיות עסוקה. אי אפשר להיות עסוק בלי לחשוב מחשבות מה אתה הולך לעשות, מה אתה רוצה להשיג.

ששת העסוקים

כתוב שהשבטים, אחי יוסף חוץ מיהודה וראובן, היו "עסוקים במכירת יוסף" – תיכף נסביר מה הפשט, שהרי כאן מדובר אחרי מכירת יוסף – ויוסף עצמו היה "עסוק בשקו ותעניתו", וראובן היה "עסוק בשקו ותעניתו" ויעקב היה "עסוק בשקו ותעניתו", ויהודה היה "עסוק ליקח לו אשה" והקב"ה היה עוסק, "בורא אורו של מלך המשיח", להוציא מתעלומות לב חכמה של הקב"ה את נשמת פרץ, "עלה הפֹרץ לפניהם". כמה עסוקים יש בסיפור הזה? השבטים, יוסף, ראובן, יעקב, יהודה והקב"ה – ששה.

השבטים הם לשון רבים – יש כאן יותר משני שבטים, כל השבטים חוץ מראובן, יוסף ויהודה – וכולם עסוקים במכירת יוסף. מה הפשט? שהם עסוקים – ככה מסבירים המפרשים – איך להמשיך להסתיר את מכירת יוסף מיעקב אבינו, לא לגלות את הסוד. הרי הם השביעו והחרימו את כולם, כולל הקב"ה, לא לגלות את סוד מכירת יוסף. בכל אופן, הם עדיין עסוקים בסיפור הזה, חושבים כל הזמן על מכירת יוסף. גם הם מתחרטים, אבל לא כתוב שהם עסוקים בשק ותענית – הם חושבים על הסיפור.

יש שלשה שעסוקים בשק ותענית, כל אחד בגוון אחר. מה פירוש שק ותענית? תשובה. קודם כל יוסף עסוק בשק ותענית, שהוא גם אחראי, כידוע מחז"ל שגם יוסף מרגיש עצמו אשם במכירתו, שהוא עורר את שנאת האחים. יוסף חושב מחשבות, עושה חושבים, ומבין שגם אני פה אשם. לראובן יש שק ותענית, בפשט, על כך שבלבל את יצועי אביו. הוא גם מתחרט – "הילד איננו ואני אנה אני בא?". בשביל השק והתענית שלו הוא נעלם בזמן שהתכונן להוציא אותו מהבור, וממילא עליו לעשות תשובה על תשובתו, שק ותענית על שק ותענית. יעקב גם עסוק בשקו ותעניתו. חז"ל אומרים שגם יעקב, יותר מכולם, מרגיש אשם בסיפור. חוץ מעצם האבל, שלא הסכים לקבל תנחומים מבניו, הוא גם הרגיש אשמה ששלח את יוסף למקום סכנה. הוא קרא ליוסף שאמר "הנני" – רש"י מביא בפשוטו של מקרא שיוסף ידע שמסוכן ללכת לאחיו, שונאים אותו, וגם יעקב ידע ששונאים אותו. לאחר מעשה יעקב מקבל את כל האשמה, וחז"ל אומרים שזו הסבה העיקרית לכך שלא הסכים להתנחם – הרגיש שהוא אחראי בסיפור הזה.

תשובת יהודה – להתחיל מחדש

מה לגבי יהודה? הרי גם יהודה אשם בסיפור, בעצתו מכרו אותו. אלא מה? התשובה של יהודה היא בסגנון אחר, לא סגנון של שק ותענית. אצל יוסף וראובן, וגם יעקב בעצמו, התשובה היא שק ותענית. אבל אצל יהודה התשובה היא משהו אחר, היא תכל'ס. יש ווארט של הרבי ר' בונים מפרשיסחא, שהקב"ה בחר מיהודה להוציא ממנו מלכים – את מלך המשיח, "בידי מי מפתח הגאולה?" – כי אחרי כל החטא יהודה לא עסוק בשק ותענית. הוא אומר שהוא צריך להתחיל את כל הסיפור מחדש, לברוא את העולם מחדש. מה פירוש לברוא את העולם מחדש? להתחתן, להעמיד תולדות, להעמיד שבט בישראל. אומר הרבי ר' בונים מפרשיסחא שדווקא לכן, שהוא אומר שאחרי החטא והאסון וכל הצער שנגרם ליעקב ולכולנו – מה שצריך לעשות הוא להתחיל דף חדש. מהו דף חדש? ללכת להתחתן ולהוליד ילדים.

הוא אחראי על מכירת יוסף, הוא שנתן את העצה למכור אותו. יוסף הוא סוד התולדות של יעקב אבינו בקדושה, "אלה תולדות יעקב יוסף", כל התולדות של יעקב הם דרך הצינור של יוסף, גם לפני שהוא נולד, דרך נשמת יוסף. יהודה מכר אותו, אז אומר שצריך להתחיל מחדש, אבל בלי יוסף לא יוצא מתוקן – יוצאים קודם כל ער ואונן שפגמו בברית (בחינת יוסף). מה שדברנו קודם, שפגם הברית הוא דחית הקץ, דחית המשיח – זהו פגם. כתוב בכל הספרים, וגם הרבי מביא בשיחות, שמה שדוחה את הקץ, בדור שלנו, הוא פגם הברית. התשובה שלו היא להתחיל מחדש, זה הווארט, ולכן הקב"ה בוחר שממנו יצא מלך המשיח דווקא. יהודה עסוק בליקח לו אשה, אף על פי שהפרי הראשון הוא לא מתוקן בכלל – הוא ממשיך.

כמו שאמרנו קודם, צריך לקחת סיכון לקרב ולעשות דברים, אף על פי שיכולות להיות גם תוצאות – ראשונות על כל פנים – לא הכי טובות. ככה הם ער ואונן, אבל ער ואונן עצמם חוזרים להיות פרץ וזרח, שפרץ הוא משיח – חייב להיות דרך התהליך הזה.

בכל אופן, הקב"ה בסופו של דבר עסוק במשהו אחר, כך כתוב – הוא "עוסק בורא אורו של מלך המשיח".

הקבלת ששת העסוקים

איך נקביל את כל האישים כאן – הששה שמשתתפים בסיפור – למבנה על פי סוד? המבנה הוא די פשוט:

ראובן הוא חסד, גם החרטה שלו והתשובה שלו על כך שבלבל את יצועי אביו – פגם במדת האהבה. ראובן-שמעון-לוי הם כנגד חג"ת, ראובן הוא כנגד החסד-האהבה, והוא פגם בבלבול יצועי אביו, פגם באהבה בין יעקב לבלהה, באהלה בחר יעקב לשים את מטתו.

יעקב עצמו הוא התפארת והתשובה שלו היא על שפגם במדת הרחמים שלו. כתוב בחסידות שעיקר הרחמים של אדם הם על אשתו או על הבן האהוב של אשתו. אשתו האהובה היא רחל, "יפת תאר ויפת מראה", ומי שמזכיר אותה הוא יוסף שהוא "יפה תאר ויפה מראה". והנה, הוא לא רחם עליו, הוא שלח אותו למקום הסכנה וגרם למיתתו, כפי מה שהוא חושב.

יוסף, שעורר את שנאת האחים, הוא היסוד. הוא "צדיק יסוד עולם". הוא סולח לאחים בלב שלם – הוא מבחינתו לא שונא אותם חזרה. זה התיקון שלו. הוא גרם לשנאה שלהם כלפיו, הוא פגם ביסוד ושם עושה תשובה.

ראובן פגם בחסד שלו, יעקב בתפארת שלו ויוסף ביסוד שלו.

יהודה אומר שאין מה לבכות, חבל על הזמן של שק ותענית. זה לימוד של הדור שלנו – חבל על שק ותענית. אף על פי שכך עושה יעקב, וראובן הבכור ויוסף הצדיק – אצל יהודה לא באים בחשבון שק ותענית. תכל'ס, צריך להתחיל את כל הסיפור מחדש, להתחיל מעשה בראשית מחדש, ולכן יש לו בראש לרדת מאחיו ולמצוא שידוך, אשה. הוא המלכות – זה סימן של מלכות, פשוט כי זו מדתו, וכך מסביר הרבי ר' בונים.

נשארו השבטים שעסוקים במכירתו של יוסף. מה זה? זה שהם עדיין עסוקים במיצוי מעשה המכירה של יוסף ממקם אותם לפי הקבלה בשתי הספירות נצח והוד, מה שקודם דברנו באריכות שהן כנגד שתי בחינות הבטחון, פעיל וסביל. נצח והוד הם הענפים והשבטים הם הענפים, והם עסוקים במכירת יוסף.

אם השבטים שעסוקים עדיין בסיפור מכירת יוסף, ויש שלשה שעסוקים בשק ותענית, ויש אחד שאומר שצריך תכל'ס להתחיל את הסיפור מחדש, יהודה, וה' עוסק לכאורה במשהו אחר לגמרי – בורא אורו של מלך המשיח" – איזו ספירה נשארה עבורו בז"ת. נשארה רק ספירה אחת שלא אמרנו – גבורה. מכל ספירות הלב, ובכלל כל עשר ספירות בלימה, יש רק אחת שהיא כינוי של ה' – גבורה. שוב, הקב"ה לא נקרא כתר, לא נקרא חכמה ולא בשם אף ספירה. יש רק ספירה אחת שהיא כינוי שלו, של עצמותו יתברך – גבורה, כמו בביטוי "מפי הגבורה". מה שהוא עוסק עכשיו בבריאת אורו של מלך המשיח הוא גבורה, ו"בנין המלכות מהגבורות", לכן הגבורה של ה', "בורא אורו של מלך המשיח", בוחרת להתלבש במעשה יהודה שעסוק ליקח לו אשה.

התלבשות מחשבות ה' במחשבותינו

נחזור לפסוק: "כי אנכי ידעתי את המחשבֹת אשר אנכי חֹשב עליכם". למה צריך לומר זאת? ה' צריך לומר לי שהוא יודע את המחשבות שהוא חושב? יש הו"א שה' לא יודע את המחשבות שהוא חושב? איזה מין פסוק זה?! אלא מה? גם המפרשים מסבירים שהפירוש העמוק והאמתי הוא שהמחשבה של הקב"ה מתלבשת בתוך המחשבה של כולנו. אם היא תתלבש כל כך טוב, שהמחשבות שלנו לא יסתירו, לא יעלימו, לא יפגמו – פגם המחשבה שדברנו – במחשבה של ה', אז גם כשאנחנו חושבים דברים לא הכי טובים, המחשבה של ה' שמתלבשת בתוך המחשבות שלנו, "כי אנכי ידעתי את המחשבֹת [שלכם] אשר אנכי חֹשב עליכם", המחשבה שלי בתוך המחשבות שלכם, תהיה חיובית.

מהי המחשבה שלי שבתוך המחשבות שלכם? "מחשבות שלום", שהוא יחוד, ההיפך ממכירת יוסף על פי פשט. שלום הוא תיקון הברית, כידוע ש"תמורת שלום מלחמה" ביסוד בספר יצירה. "מחשבות שלום ולא לרעה", כמו שיוסף אומר בהמשך "אתם חשבתם עלי לרעה וה' חשבה לטובה", כך ה' אומר שהוא חושב "מחשבות שלום ולא לרעה [כמו הסיפור של יוסף] לתת לכם אחרית ותקוה".

כל זה היה להדגיש יותר שהכל תלוי במחשבה, והמחשבה של "אנכי מי שאנכי" בתוך המחשבות שלנו – המחשבות שלנו הן התכנון שלנו – ומה שהכי מוצא חן בעיני ה' מכל התכנונים, מכל סוגי התשובה, הוא דווקא תשובת יהודה, יותר מיעקב אבינו. הוא הולך להתחתן וזהו, להתחיל את העולם מחדש. ככה, לחיים לחיים, שנזכה לחשוב טוב ולעשות טוב. מהי חתונה? יחוד – לעשות יחוד במציאות. לחיים, עכשיו נשמע עוד כמה ניגונים.

ה. 'להפטר מהצדיק'

מכירת יוסף – להפטר מהצדיק

כעת נאמר ווארט מהו ענין השבטים שעוסקים במכירת יוסף, שילמד אותנו משהו מאד חשוב לגבי הסיפור של "בידי מי מפתח הגאולה": מה השבטים רוצים לעשות? נאמר זאת בסגנון חדש – השבטים, כולם, קודם חשבו להרוג אותו, ואחר כך התפשרו לזרוק אותו לבור עם הנחשים והעקרבים, ובסוף התפשרו להוציא אותו ולמכור אותו לישמעאלים ולמדינים עד שהגיע למצרים.

מכירת יוסף, במלים פשוטות, היא 'איך מתפטרים מהצדיק?'. יש פה אח אחד שהוא צדיק, וה"עמך", כל השבטים, לא מסתדרים עם ה'צדיק' הזה. הם עושים חושבים, מתכננים, חושבים מחשבות, איך להפטר מהצדיק. נשמע משהו גרוע מאד, כמו בדורות האחרונים שכל המגמה היא במקום לבנות כלים, מדינה יהודית אמתית, היא לבנות משהו תוך כדי התפטרות מהצדיק. התפטרות מהצדיק, שלא יופיע בסיפור, היא ממש מכירת יוסף. האם אפשר לתת לווארט הזה איזה פן חיובי?

עבודה בכח עצמו

אנחנו עכשיו בי"ט כסלו, ראש השנה של חסידות חב"ד. איך חב"דניק יתן הסבר חיובי לווארט הזה של 'איך להפטר מהצדיק?'. יש שתי אפשרויות:

אפשרות אחת, שחב"ד – אחרת מכל הזרמים בחסידות – דוגלת מאד חזק שעבודת ה' שלך ושלי צריכה להיות "עבודה בכח עצמו", לא להסתמך על הצדיק. בכל שאר הזרמים בחסידות – במיוחד בקרלין, אבל כך אצל כולם – דרשו "וצדיק באמונתו יְחַיֶה", שהצדיק מחיה את כולם. כולם צריכים להתלות חזק מאד באילנא רברבא, בצדיק יסוד עולם, שהוא ממוצע שמעלה אותך – אתה לא צריך לעבוד בכח עצמך.

בחב"ד, דרך אדמו"ר הזקן, עם כל מה שמושג ההתקשרות לצדיק היה גדול מאד, אולי הכי חזק, יחד עם זאת יסוד היסודות בחסידות חב"ד הוא שעיקר העבודה צריך להיות "עבודה בכח עצמו", לא לסמוך על הצדיק. הצדיק מדריך, אבל הוא לא עובד במקומך – אתה צריך לעבוד. טבע האדם כשהוא מוצא צדיק ומתקשר אליו, הוא נהנה ומקבל תענוג אלקי מדברי התורה שהוא שומע מהצדיק – בא לו מאד להתבטל כל כך לצדיק שאני אומר לצדיק 'נעם מיר', קח אותי לאן שאתה רוצה, תעשה איתי מה שאתה רוצה. אבל זה לא נכון, זו לא השיטה של חב"ד. צריך להיות רגש של התקשרות והתבטלות, אבל הצדיק רוצה שתעבוד בכח עצמך.

כלומר, אנחנו כעת נותנים פירוש יפה של 'איך להפטר מהצדיק?'. השבטים, שהם היהודים הפשוטים, חושבים איך מגיעים למצב כזה שאני יכול לעבוד את ה' בכח עצמי – לא חייב כל הזמן שיוסף יהיה כאן, גם כשהוא לא כאן אני יכול לעבוד את ה'. זו דרגה גבוהה. עד כאן פירוש אחד.

מעבר מצדיקים למלכים

יש פירוש שני, על פי מה שדברנו הרבה מאד פעמים שכתוב בהקדמת תיקוני הזהר שבכל ספירה יש סוג אחר של צדיק. בכתר ראשי בני ישראל, בחכמה חכמים, בבינה נבונים, אחר כך חסידים, גבורים, מארי תורה, נביאים, חוזים וצדיקים – אמרתי את כולם לפי הסדר, עד היסוד. אבל אחר כך, כשרוצים לעבור לתכלית האמתית, המלכות, צריך לעבור מצדיקים למלכים – זו תקופה אחרת בתולדות עם ישראל.

איך עוברים מתקופת הצדיקים לקופת המלכים? אנחנו רוצים מלך ישראל בפועל. הכלים יכולים להיות מוכנים, רק שנקח הכל בידים שלנו. רוצים שיהיה פה מלך – הוא יהיה מלך המשיח, אבל רוצים מלך. לא רוצים יותר צדיק. יש שאומרים 'בא לי מלך צדיק' – בסדר, אבל רוצים מלך, וממילא הצדיק בתוך המלך. אנחנו רוצים מלך המשיח, רוצים להפטר מהצדיק – למכור את כל מושג הצדיקות, שילך למצרים, שילך לאן שילך. אני רוצה שמה שישאר כאן הוא מלכות.

אלה שני פירושים טובים מהם השבטים שעסוקים במכירת יוסף הצדיק – להפוך זאת לטוב[ח]. בעצם הכל טוב, יש ענין חיובי בכל אחת מהספירות.

ו. השלום והרדיפה – התגלות אברהם אבינו

רוצים להשלים עוד ניגון אחד של המגיד, ואחר כך עוד כמה ניגונים. רק נאמר את הסדר – אחר כך נאמר עוד שיחה בע"ה, ואחר כך נשיר את ניגון אדמו"ר הזקן, ארבע בבות.

[היתה הפסקת ניגונים.]

לחיים, חג שמח לכולם.

נאמר עוד כמה מלים בקיצור, ואחר כך ארבע בבות:

פסוקי תיאור אברהם אבינו בישעיהו

חוץ מהפסוק "בקש שלום ורדפהו" – "'בקש שלום' במקומך 'ורדפהו' במקום אחר" – יש עוד פסוק אחד בתנ"ך עם היקש בין שלום לרדיפה: "ירדפם יעבור שלום אֹרח ברגליו לא יבוא". פסוק בספר ישעיהו, בפרקי הנחמה של ישעיהו הנביא. הפסוק הקודם קצת יותר מוכר, "מי העיר ממזרח" – הולך על אברהם אבינו, היהודי הראשון, שה' העיר אותו. כתוב "העיר" ודורשים גם "האיר", "מי האיר ממזרח", שהיה העולם משמש באפלה ו"אברהם התחיל להאיר", כמו במעשה בראשית, "ברישא חשוכא והדר נהורא", "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" הולך על אברהם אבינו. כתוב "מי העיר ממזרח [ממזרח שמש] צדק יקראהו לרגלו" – צדק הולך לרגלו, שכל האנשים אומרים שהוא הולך לעשות צדק, מגמת פניו של אברהם אבינו היא לעשות צדק, "צדק יקראהו". מה המשך הפסוק? הפסוק אומר "יתן לפניו גוים ומלכים ירד", ביטוי של מלוכה. הסוף של הפסוק הוא "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו". אנחנו במזל קשת, קשת יורה חצים. הפסוק אומר "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", יש חרב וקשת, והתרגום הוא "בצלותי ובבעותי", "ובקשתי" לשון בקשה.

כלומר, בתוך הפסוק שלנו, "בקש שלום ורדפהו", יש גם רמז לקשת – קשת שיורה חצי שלום. דבר והיפוכו, ירית חצים היא מלחמה, "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", ו"בקש שלום" הוא כמו "פדה בשלום נפשי מקרב לי", יורה חיצי שלום, חצי שלום במחשבה שלי. כמו שהסברנו "בקש שלום ורדפהו", שמתחיל מהמחשבה הפנימית, מהנשמה. בכל אופן, זהו הפסוק הראשון – "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו [שה' נותן את הגוים לפני חרבו כעפר ולפני קשתו כקש נדף]". התרגום מתרגם "נדף" כמו 'נרדף' – עיקר האותיות גם בשרש רדף וגם בשרש נדף הן דף, כמובן. דף היפוך פד – "פדה בשלום נפשי", "בקש שלום ורדפהו" (בתוך "ורדפהו" יש כל אותיות "פדה"). הפסוק הבא עוד יותר מקשר בין רדיפה לשלום – "ירדפם יעבור שלום אֹרח ברגליו לא יבוא".

גילויי הגבורה של אברהם אבינו

הפסוק הראשון קודם כל הולך על אברהם אבינו, כוכב המזרח שבא להאיר את העולם מתוך החשך, וממשיך שהוא לוחם מלחמות ומנצח – הולך על מלחמת המלכים. הוא נלחם כדי להציל את לוט, כמאמר הבעל שם טוב – שהוא כאברהם אבינו – שצריך מסירות נפש על יהודי שלא ראית מימיך. לוט הוא האחיין שלו, מכיר אותו טוב, אבל בדעות הוא כמו אחד שלא ראית מימיך, אין שום קשר. בכל אופן הוא הולך להציל אותו במסירות נפש, וממנו יוצא מלך המשיח. לשם כך על אברהם לנקוט במדה הפכית ממדתו.

מדת אברהם היא חסד, אבל יש שלש פעמים שהוא נוקט במדה ההפוכה – מדת הגבורה, שהיא המדה היחידה שהיא כינוי לה'. בפעם הראשונה, "ראשית דרכו של היהודי הראשון", היא שבירת הפסלים של אביו – אז נמרוד משליך אותו לכבשן האש. זו פעולתו הראשונה וגם הנסיון הראשון שלו, משהו שלא הייתי יודע ממנו שהבחור הזה הוא איש חסד – דבר ראשון שאני קורא עליו שהוא לוחם נגד עבודה זרה של אביו. פעם שניה שהוא נוקט בגבורה, שלכאורה הפוכה ממדתו, היא מלחמת המלכים. דווקא כאן הפסוק מדבר עליו, "יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו", כולם עפר וקש לפני החרב והקשת שלו, "מיד האמורי בחרבי ובקשתי". אחר כך "ירדפם יעבור שלום".

"ירדפם יעבור שלום" – מלחמה בדרך שלום

על המלים "יתן כעפר חרבו" חז"ל גם דורשים הפוך, שהיה איזה כלי נשק סודי – הנשק הכי סודי של אברהם אבינו – שהיה זורק עפר על האויב והוא היה מת. על זה הסיפור המפורסם של נחום איש גמזו, עם העפר. בכל אופן, הפשט של הפסוק הוא שנותן את האויבים כעפר לפני חרבו, כקש לפני הקשת שלו, ואז כתוב "ירדפם [הוא רודף את האויבים, אבל הוא, אברהם] יעבור שלום". מה פירוש? הפשט הפשוט כמו "לא נפקד ממנו איש" – הוא עובר לפני האויבים בשלום. הוא לוחם רק עם אליעזר, שעולה 318, "חניכיו ילידי ביתו שמֹנה עשר ושלש מאות" – לוחם בכל ארבעת המלכים עם הרבבות שלהם ומנצח אותם כליל, וממנו לא נפקד איש. זה הפשט של "ירדפם יעבור שלום".

אבל יש מפרשים יותר לעומק, גם בהקשר של ההמשך "אֹרח ברגליו לא יבוא" – הוא הלך בשטח לא מוכר לו בכלל, ואף על פי ש"אורח ברגליו לא יבוא", אף פעם לא היה בשטח זה, הלך בדרך שלום. המפרשים אומרים "ירדפם יעבור שלום" שזהו ההבדל בין אברהם אבינו לדוד המלך בפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי". דוד המלך הולך בקרב להלחם, לא ידוע מה יהיה, רק שבסוף ה' עושה לו נס והוא מבין למפרע שהזכות שלו להפדות היא זכות השלום – שעסק בתורה, בגמילות חסדים, התפלל עם הצבור והצבור התפלל אתו. בזכות הדברים האלה הוא ניצל, אבל לא כמו אברהם, הוא יוצא למלחמה. אברהם יוצא לשלום.

כתוב בחסידות על "כי תצא למלחמה על אויביך" – צריך להרגיש כל כך מעליו עד שאין שום קשר ביני לבין האויב, אני יוצא בשלום, בשלות נפש, פירוש נפלא. שייך להיום – צריך בכל המלחמה להתנהל כמו אברהם אבינו, יותר מאשר כמו דוד המלך, ש"ירדפם יעבור שלום". גם כאשר נכנסים לסיטואציה לא מוכרת בכלל, החידוש שאנחנו צריכים הוא "אֹרח ברגליו לא יבוא", להכנס לסיטואציה שאיננו מכירים בכלל, וגם שם הוא עובר בשלום לגמרי לכתחילה. כמו הביטוי של הרבי המהר"ש, "לכתחילה אריבער", שמהרגע שראשון הכל שלום. ממילא הוא ממתיק לגמרי את סיום כח העתים של ספר קהלת, "עת מלחמה ועת שלום". החיתום, "הכל הולך אחר החיתום", הוא "עת שלום", אבל לשם כך צריך "עת מלחמה". כך אצל דוד, שיש לו יד-יד, "ב-ידך עתתי" – כח – יד עתים לטובה ו-יד עתים לרעה. יד בגימטריא דוד, ואצלו יש יד עתים כאלה ו-יד כאלה, עד הסיום של "עת מלחמה ועת שלום" – זהו סוד הסיהרא, מחנות השכינה. אבל המשיח צריך ללמוד מאברהם אבינו, כמו שהרמב"ן כותב שמלחמת המלכים היא מלחמת משיח, יותר מדוד המלך. לפי הפירוש "ירדפם יעבור שלום" הכל בדרך של לכתחילה אריבער. במלים פשוטות, גם נגד המנגד פנינו לשלום-על, ל"על אויביך" לגמרי, וממילא כבר, בדור שלנו, ממתיק את האויב והופך אותו – כמו הצדיק של התניא, שהגיע לאתהפכא.

סדר גילויי הגבורה של אברהם אבינו

רק נסיים: אמרנו שאברהם גילה שלש פעמים את הגבורה – פעם ראשונה בשבירת הפסלים, פעם שניה במלחמת המלכים והפעם השלישית היא עקדת יצחק, שאז "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", הוא כולל את מדת יצחק. שלש הפעמים האלה הן גם סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, שאברנהם עוקד את המדה ההפוכה שלו, ובסוף כדי לייחד, "בקש שלום", לעשות שלום לגמרי בין הסובב והממלא.

שאלנו למה צריך שלום בין הסובב והממלא – בשרש "חסד יסובבנו", הוא מקיף, והממלא הוא לפי יכולת הכלי, לפי הזכות שלו, בגבורה. לכן צריך לעשות ביניהם שלום, בין אור אין סוף הסובב לאור אין סוף הממלא. איך עושים זאת? אחרי שיש אחיזה בעצמות ה', בהתעוררות של ה' לברוא את העולם, למתן תורה, להביא את המשיח, לתחית המתים ולעולם הבא.

אם כן, בכך נסיים את הווארט של "מי העיר ממזרח", וכעת ננגן את הניגון הגדול והקדוש של בעל הגאולה של היום, אדמו"ר הזקן, ארבע בבות. לחיים לחיים.

נגנו ארבע בבות ו"ניע זשורצי כלאפצי".

ז. סדר שלשת המשיחים

נער – יוסף ומשיח בן יוסף

כתוב "נער ישראל ואהבהו ממצרים קראתי לבני". בתחלת הפרשה כתוב "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה נשי אביו". ליוסף יש קרבה מיוחדת לבני השפחות, ליהודים הפשוטים. "והוא נער" – יוסף הוא "נער ישראל ואהבהו", "וישראל אהב את יוסף מכל אחיו ויעש לו כתנת פסים".

ככה משיח בן יוסף הוא בחינת נער, "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה נשי אביו" – הוא לא קורא להן שפחות, הוא מדגיש שבלהה וזלפה הן "נשי אביו", נשים לכל דבר, נגד האחים שלו שהיו מבזים את בני השפחות לקרוא להם עבדים. ככה יוסף הוציא לעז על בני לאה, "והוא נער". ככה אפשר ללמוד על משיח בן יוסף.

סדר חדש – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ורעיא מהימנא

ידוע הווארט המפורסם של רבי אייזיק מהומיל שלפני ביאת המשיח צריך 'א נייעם סדר', סדר חדש – צריך לבוא שוב הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש, בעל הילולת י"ט כסלו, ואדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של י"ט כסלו, יופיעו שוב. אנחנו רוצים שכולם יופיעו יחד, איך? כמו שכתוב בזהר שיש משיח בן יוסף, משיח בן דוד וגם עוד אחד שלישי – משה רעיא מהימנא. בספירות העליונות משיח בן יוסף הוא מוחין דאמא, משיח בן דוד הוא מוחין דאבא ומשה רעיא מהימנא הוא מוחין דעתיקא, כתר עליון. זהו הסדר החדש לו אנחנו מקוים ומצפים, שיבוא ויגאלנו. יתכן מאד שגם כל השלשה יהיו בגוף אחד, כל הסדר החדש.

התבגרות המשיח

מי זה משיח בן יוסף? נער, "והוא נער". מה פירוש "נער ישראל ואהבהו"? אחד שבטוח במאה אחוז ש"בידי מי מפתח הגאולה?", בידים שלי – כל היזמה. יש בכך קטנות, אבל קטנות שה' אוהב מאד. הוא עוד לא התבגר. כשאדם מתבגר הוא מבין שהוא לא כל יכול, אבל כשאדם הוא נער, הוא מקרב את היהודים הפשוטים ומרגיש את העצמה שבהם, הוא מבין שהכל תלוי בנו – מפתח הגאולה הוא רק אצלנו.

אבל כתוב "עד דוד הגדיל" – דוד גדל והולך "עד דוד הגדיל". הפסוק נאמר ביחס ליהונתן, שהוא בחינת משיח בן יוסף, ודוד הוא בחינת משיח בן דוד. "עד דוד הגדיל" היינו מוחין שבסוף צריך שהמשיח עצמו יתגלה – הכל תלוי במלך המשיח, בעצם הניצוץ.

אחר כך יש גם רעיא מהימנא, שכל הענין שלו "בקש שלום", גילוי פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא – הוא מגלה אלקות נטו. הוא לוחם כמו אברהם, "ירדפם יעבור שלום" – "לכתחילה אריבער", הכל נמשך מלמעלה.

אם כן, הסדר החדש מתחיל מהנער, דווקא יוסף הוא הנער, דוד הוא יותר גדול, משיח בן דוד, אבל התכלית היא משה רעיא מהימנא, כתר עליון, תכלית תיקון המחשבה שדברנו – "משה זכה לבינה". שה' יעזור שנזכה לכל הסדר החדש הזה. שוב, מתחיל מיוסף, מתחיל מאתנו במוחין שהכל תלוי בנו. אחר כך הנער הזה התבגר, "עד דוד הגדיל". אחר כך זוכים לתכלית הגילוי של משה רעיא מהימנא.

גם, כידוע, האור המקיף – ההתנוצצות וההתעוררות שלו – מתחיל עוד לפני התהליך הפנימי. יוסף הוא "סור מרע" כמו שנאמר בו "וינס ויצא החוצה" – צריך להסביר באריכות, אין לנו זמן – משיח בן יוסף הוא התכלית של סור מרע, עקירת הרצון לגמרי מכל דבר שלא טוב, מכל פגם הברית בפועל. אחר כך, משיח בן דוד הוא התכלית של "עשה טוב" – הוא מסביר שהתכלית של "עשה טוב" היא לקיים את כל המצוות בשמחה של מצוה, שמחה פורצת את כל הגדרים. זו מעלת דוד המלך, שמפזז ומכרכר לפני ארון הקדש, בתכלית השמחה של מצוה, גם שמבזה את עצמו, "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואילו משה רעיא מהימנא הוא דבקות עצמית ב"אורייתא וקוב"ה כולא חד" והכח לגלות זאת לעם ועדה וגם לכל אומות העולם, ענין המהפכה הרביעית. לחיים לחיים, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

רוצים לומר קדיש – ואחרי הקדיש דרבנן נמשיך לנגן ניגוני שמחה.