בע"ה

מוצאי י"ט כסלו ע"ח – כפר חב"ד

התוועדות השלמה לי"ט כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חמש התעוררויות הניצוץ כנגד חמשת אופנים בגילוי המשיח

נגנו ניגון געגועים, "פדה בשלום", שלש תנועות, הניגון מהיכל התרבות, ניגון הכנה.

לחיים לחיים. הערב נעשה כמה השלמות – המשך ההתוועדות של שלשום.

חמש התעוררויות אצל ה' כנגד חמש עליות המשיח

דברנו על ניצוץ, שהניצוץ הוא המשיח, ואמרנו שגם בעם ישראל יש ניצוץ וגם בקב"ה יש ניצוץ – יש שלשה ניצוצות. אמרנו שניצוץ הוא ההתעוררות לחדש את המציאות[ב], להביא את המציאות לתכליתה לשמה נבראה. בהתחלת הבריאה הניצוץ הראשון הוא לרצות את הבריאה – לה' יש ניצוץ, התעוררות, שצריך לברוא עולם. אחר כך אמרנו שלגבי הקב"ה צריכות להיות מאז בריאת העולם ועד לסופו חמש פעמים התעוררות הניצוץ, המשיח שבקב"ה – פעם ראשונה לברוא את העולם; פעם שניה במעמד הר סיני, לתת תורה לישראל; פעם שלישית להביא את המשיח; פעם רביעית להחיות את המתים; פעם חמישית להביא לעולם הבא.

אמרנו שהן כנגד חמש העליות של מלך המשיח עצמו – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". לפי זה, ההתעוררות לברוא את העולם היא בחינת "הנה ישכיל עבדי" – ההתעוררות הזו גם קשורה לתורה, התורה הקדומה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא". בבריאת העולם עם כל חוקי הטבע, כל נפלאות הטבע, יש הרבה השכלה – "הנה ישכיל עבדי". כל המדעים, מדעי הטבע, קשורים לניצוץ הראשון. "ירום" היינו ההתעוררות לתת תורה לעם ישראל (ודרכו לכל העולם כולו), ובכך לרומם את קרן ישראל – "וירם קרן לעמו". אחר כך "ונשא" הולך על ביאת המשיח – הנשיא שבדור הוא המשיח שבדור. "וגבה" כנגד תחית המתים, שיש כמה דעות בחז"ל מה הגובה של "קוממיות", של האדם הישראלי שיקום לתחיה – כקומת אדם הראשון או כשתי קומות של אדם הראשון וכו'. בסוף "מאד", היחידה שביחידה – הכל כאן הניצוץ האלקי שבתוך היחידה, אבל הוא גופא מתחלק לנרנח"י שביחידה – הוא עולם שכולו טוב, "טוב מאד", לעתיד לבוא.

חמש אפשריות לחזרת הרבי אחרי ג' תמוז

רצינו לקשר את כל המהלך הזה לעוד משהו שלא הזכרנו: בזמנו, סמוך ל-ג' תמוז – השנה כבר יהיה 24 שנים – דברנו, גם כמענה לאנשים ששואלים ומהרהרים, איך הרבי יחזור עכשיו, אחרי ג' תמוז, לתוך המציאות. הווארט של אז – שלא חל בו שום שינוי, מאז ועד עכשיו – היה שיש חמש אפשרויות לפי מבנה חמשת הספקות שברדל"א (כמו כל דבר, שעושים מבנה). רדל"א הוא ביאת משיח, שהרמב"ם אומר ש"לא נדע איך שיהיה עד שיהיה", כך הוא פוסק (פסק תיקון ספק כנודע), וממילא מי שאומר שיודע בבירור איך יהיה הוא תועה וטועה (ומטעה).

בכל אופן, יש מושג בכתבי האריז"ל של חמשה ספקות ברדל"א[ג], ואמרנו בתור ווארט שחמשת הספקות הם:

• עיבור
• גלגול
• תחית המתים
• התגלות פתאומית, כמו שהרבה מציירים (לא מהקבר בכלל, אין קבר, אפשר דרך החלון או הארובה או הדלת, "פתאום יבוא האדון" כמו שאומר הנביא)
• הופעה כללית בתוך עם ישראל, שהעם יתעורר, שהניצוץ (שלא קראנו לו כך אז) יהיה התעוררות משיח אמתית שחובקת לפחות מסה קריטית של עם ישראל, מספיק כדי לגלגל את הגאולה (גאולה לשון גלגול, גם איזה סוג של גלגול). הרי אין לנו יותר מאגרת הקדש ז"ך של ספר התניא, ושם כתוב בסוף שהצדיק מאיר מתחת לארץ לששים ריבוא נשמות עם ישראל. יתכן שההתגלות תהיה דרך ההארה הזו של הצדיק לששים ריבוא נשמות עם ישראל שיתעוררו ואז משיח יבוא. אחרי שמשיח יבוא תהיה תחית המתים, ודאי נראה את הרבי אחרי שמשיח יבוא באיזה שלב – גם תלוי קצת בזכות שלנו, עד כמה תחית המתים תהיה סמוכה או צמודה לביאת המשיח, ואם נזכה תהיה יחד ממש.

מדרג המציאותיות של האפשרויות

גם היה ברור – מאז ועד עכשיו – שבאפשריות אלה יש יותר 'מציאותי' ופחות 'מציאותי'. אחד שיותר מציאותי מצד שרש נשמתו (ובעיקר מצד הלבוש לנשמתו שקבל מאביו ואמו לפי כוונתם בשעת תשמיש, כמבואר בספ"ב בתניא בשם האריז"ל) ודאי יעדיף אפשרות מסוימת ומי שפחות מציאותי יעדיף אפשרות אחרת. אין לנו שום קביעה, לא נותנים ציונים, אבל יש יותר מציאותי ופחות מציאותי. איך זה הולך?

הכי מציאותי – כעת – שכנסת ישראל תתעורר מכח "פעֻלת צדיק לחיים" של הרבי. בא מכח עבודת כל הצדיקים במשך כל הדורות, אבל הצטמצם והתרכז אצל הרבי – הכל תלוי במסירות נפש (שהזכרנו) על משיח. הפעולה שהרבי התחיל ממשיכה להתגלגל, "מצוה גוררת מצוה", איזו אנרגיה בעם ישראל, עד שיתפוס מסה קריטית של נשמות שיתעוררו, שירצו משיח באמת, יצעקו "עד מתי" באמת, ואז משיח יבוא. אמרנו שככל שהגאולה תלויה בנו, עם ישראל, יותר מדובר בעשית כלים, כמו מדינה על פי תורה. גם זו היתה נקודה חשובה – נקודה פשוטה מאד, אבל חשוב להבין אותה. הכלים ודאי תלויים בנו, מדינה על פי תורה, וזה כל הענין שאנחנו משתדלים להתחיל לגלגל משהו. הכי מציאותי, לכאורה, הוא הסנריו הזה – שרוחו של הרבי, "רוחו של משיח", מופיע בתוך העם.

אחר כך יש את האפשרות של עיבור – עיבור נשמה הוא משהו מקובל ורגיל ופשוט. שהרבי יתעבר במישהו – זה בסדר אצל כל בר דעת הדוגל בתורת הסוד, "כבר היה לעולמים". עיבור הוא הארה, וגם יכול להכנס ולצאת.

גלגול הוא עצמי, לגמרי. חסידים רוצים לראות אותו – אם הוא גלגול יתכן שיראו אותו בגלגול יותר מאשר איזה עיבור במישהו (אך גם זה לאו דווקא, הגלגול הוא לנשמה לא לגוף). בכל אופן, הגלגול הוא אחרי העיבור (כלומר יותר רחוק מהמציאות המוכרת מאשר העיבור), אם הולכים מלמטה למעלה.

תחית המתים היא שיש קבר ויקום מתוכו – למעלה יותר (והיא לגוף ממש – נראה את הרבי כפי שזוכרים אותו).

האפשרות שפתאום הרבי יגיע מתוך החלון, או אפילו לא מתוך החלון אלא כאן על השלחן, היא ודאי הכי כיפית (לכתחילה אריבער), אבל גם הכי לא מציאותית. זהו סדר הדברים.

חמש האפשריות בסוד נרנח"י וכנגד חמש התעוררויות ה'

יתכן שמה שנאמר מכאן ולהבא לא אמרנו אף פעם, הגם שפשוט ומתבקש: גם הסדר הזה הוא סדר של נרנח"י מלמטה למעלה. זה היה אמור להיות חלק חשוב מההתוועדות, שלא הגענו אליו, כנראה בהשגחה פרטית... יש את המַנחה – יש את המנחה שיושב לידי, ויש עוד מנחה (הרב הצביע למעלה).

בדיוק אותו דבר בסדר שאמרנו המיקום של תחית המתים. איך נרנח"י? מלכות (כנסת ישראל), מדות, אמא, אבא, כתר עליון. הכל "חביון עז העצמות" שבתוך היחידה של משיח. חמש המדרגות האלה מקבילות גם לחמש ההתעוררויות של ה' שהזכרנו – בריאת העולם, מתן תורה, ביאת המשיח, תחית המתים, עולם הבא:

התעוררות כנסת ישראל – ההתעוררות לברוא את העולם

ההתעוררות של כנסת ישראל היא כנגד ההופעה הראשונה של הניצוץ אצל הקב"ה, מקבילה ל"כד סליק ברעותיה למברי עלמא". כעת ה"כדי סליק ברעותיה למברי עלמא" הוא 'כד סליק ברעותנו למברי עלמא', שצריך רצון, כמו מי שאמר "אם תרצו...". גם לפני בריאת העולם אפשר לומר לקב"ה 'אם תרצה אין זו אגדה'. מי אמר זאת? נשמות עם ישראל, זו העצה שהם נתנו. כתוב שרק פעם אחת היתה אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא, "כד סליק ברעותיה", ומאז ועד עכשיו "באתערותא דלתתא תליא מילתא", סימן שהאתערותא דלעילא המקורית לבריאת העולם היתה במקום האתערותא דלתתא. מכאן נבין שבהמשך מדרגה זו מופיעה באתערותא דלתתא גמורה של הכלל, של כנסת ישראל – מלכות. וכן, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" היינו התעוררות המלכות דאין סוף – מחשבת "אנא אמלוך", כמו הטעם של "אין מלך בלא עם". הכל תלוי בעם, וממילא יחזור ויופיע בהתעוררות של העם. ביחס לצדיק, לרבי, היינו מה שהעם מקבל את ההשראה שלו ממה שהרבי מסר עליו את נפשו.

עיבור – מתן תורה

אחר כך יש את העיבור. לפי מה שאנחנו מסבירים כעת העיבור הוא כנגד ה-ו של שם הוי', כנגד ז"א, כנגד המדות, והוא מקביל לניצוץ התעוררות של מתן תורה – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ולא 'אשר בראתי שמים וארץ'. למה? מה הקשר? על "אנכי" חז"ל אומרים "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי, נתתי לכם את עצמי דרך אותיות התורה. כלומר, ה' צמצם את עצמו באותיות התורה ונתן לנו ביד משה, "תורה צוה לנו משה".

הרמז הכי מופלא לכך הוא מה שכתוב בקבלה על "ויתעבר הוי' בי" – בפשט הוא לשון כעס, שה' כעס שלא אכנס לעם ישראל, אבל בעצם ה' התעבר במשה ובכל אות של התורה, ככה הוא נותן את עצמו. איך הוא נותן? מהו עיבור בכלל? עיבור הוא כמו אשה מעוברת. ידוע הווארט של רבי נחמן שמסיפורי מעשיות לא מתעברים, אבל מסיפורי המעשיות שלי כן נכנסים להריון. סיפורי המעשיות שלי הם בעצם סיפורי המעשיות של "בראשית ברא אלהים", של התורה שנתנה לישראל. ה' מתעבר בתוך אותיות התורה, וישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – לכל יהודי יש את האות שלו. אם הוא מתעבר, קולט, כמו האשה שצריכה לקלוט את הזרע – יהודי שלומד תורה צריך להתעבר מהקב"ה שבתוך התורה.

כל הענין, החידוש, של מתן תורה הוא סוד "ויתעבר הוי' בי למענכם". תכלית כל עיבור היא כדי להוליד. מה מולידים? עיקר תולדותיהם של צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", היינו מעשים טובים – קודם כל לקיים את מצוות התורה, מה שכתוב בתורה. זו הלידה, אבל התורה היא כבר בחינת עיבור. שוב, עולם הוא השתקפות ההתעוררות של ה' בכלל, במציאות. בתורה ה' מתעבר בתוכנו (ועל ראשו של עובר נר דלוק ומלמדים אותו את כל התורה כולה).

גלגול ותחית המתים – ביאת המשיח (הגלגול של ה') ותחית המתים

מהי ההתעוררות להביא את המשיח? היא כביכול מה שה' מתגלגל. [משיח נקרא בשם ה'.] כן, "הוי' צדקנו". זו תפיסה מענינת איך לתפוס את המשיח – הקשר בין המשיח לקב"ה, שהמשיח הוא פשוט גלגול של ה'. [הגלות היתה לא בסדר וה' צריך לבוא בגלגול לתקן זאת?] כן... [יותר מ"עצמות ומהות כפי שהלביש עצמו בתוך גוף" שהרבי אמר, זה עיבור ומשיח הוא גלגול?] כן.

תחית המתים היא השלב הבא. אבא ואמא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", לכן הרבי הדגיש שביאת משיח ותחית המתים יכולות לקרות יחד – תופעה של תרדלמ"ל. כמו שהוא מסביר במאמר בלקו"ת שהזכרנו בהתוועדות, ש"בקש שלום" היינו תשובה עילאה, תשוב ה עילאה, ויחד עמה ממש יש את "ורדפהו", "'ורדפהו' במקום אחר" שנסביר יותר, שהוא בעל תשובה עילאה, ה-י של שם הוי', וממנו עולים בדרך ממילא לכתר, קוצו של י, לכן יש רק שלש מדרגות בכללות, "סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום".

התגלות וסוד העולם הבא – 'לא קרה שום דבר'

גם תחית המתים לא מובנת בשכל, אבל הכי לא מציאותי שפתאום יופיע. בעצם, מה שזה אומר, כמו שחסידים טובים גם מאמינים – שהרבי רק התעלם ומתגלה, העלם וגילוי הם סוד חשמל, גם עכשיו הוא נמצא כאן. לא שצריך להגיע ממקום אחר, רק שהוא בהעלם – לכן המלה היא 'התגלות'. בכל אופן, הכי רחוק מהשכל לתפוס זאת. למה קשור להתעוררות של העולם הבא? מהם עולם הזה ועולם הבא?

עולם הזה הוא עולם שנברא באמצעות הצמצום. באותיות י-ה-ו-ה יש סדר, בלשון החסידות, של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. לפעמים, כמו במאמר של שלש התשובות, הוא כותב שהסדר הוא צמצום-התפשטות-המשכה-קבלה, ש-ה תתאה היא הקבלה, ההתקבלות, של כל שלבי הצמצום-התפשטות-המשכה שקדמו. אבל בדרך כלל הסדר הוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. ה-י היא צמצום ותחית המתים היא כמו מה שהרבי אמר שיש דבר אחד שאיני מבין – איך לעתיד לבוא הצמצום עצמו יאיר. צמצום הוא חשך, שסוגרים את החשמל, הסתלקות אור אין סוף – אז איך הצמצום עצמו יאיר? לא מדליקים את האור מחדש, סגירת החשמל עצמה תאיר, וזאת איני מבין. הגילוי הזה, שהצמצום עצמו יאיר, הוא תחית המתים. כמו שהמושג צמצום הוא ב-י, "פנימיות אבא פנימיות עתיק" היינו מה שהצמצום עצמו יאיר.

אבל מהו עולם הבא, שגם יותר מתחית המתים? כמו שלא היה מעולם. מה זה שהרבי יופיע כאן, יכנס דרך הדלת? לא קרה שום דבר, על דרך "אני הוי' לא שניתי" – לא היה שום דבר. לא היה שום דבר הוא בעצם עולם הבא. זו הגדרה חדשה לעולם הבא – עולם הזה הוא שקרה משהו, והגם שקרה משהו אני מאמין ש"אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם", מצדך הכל אותו דבר, אבל מצדי קרה משהו; אבל עולם הבא הוא שגם מצדי לא קרה שום דבר, שאראה שלא קרה שום דבר. זו התגלות – היה ג' תמוז, או משהו דומה לזה, היפך החיים, ולא צריך גם תחית המתים – כי לא היה שום דבר, לא קרה כלום. צריך להתגלות – יש התעוררות, ניצוץ, שככה יקרה. כמה שוה 'לא קרה שום דבר'? ["אני הוי' לא שניתי".] טוב שאתה יושב לידי... מה עוד? ["השמים מספרים כבוד אל".] כן, אבל עוד משהו קשור? ["קץ שם לחשך".] כן, המספר הוא 888, 8 פעמים פלא (גילוי הנר השמיני של חנוכה). זו כבר המדרגה הכי גבוהה של התעוררות הניצוץ.

מדרגות "והנגלֹת" – קושי העיבור

אם כן, השלמנו את הקטע בשיחה על חמש מדרגות ההתעוררות אצל ה', חמש נקודות התפנית של תולדות-עולם, וכעת הסברנו אותן כנגד חמשת הספקות לגבי ביאת המשיח, שדוברו אצלנו מאז. לחיים לחיים.

[האפשרות הכי פחות סבירה היתה נדמית לי תמיד התעוררות של הרבה אנשים...] שתי האפשרויות של נגלה, "והנגלֹת", הן התעוררות עם ישראל ועיבור. בתוך האפשרויות של וה לפעמים ה-ה יותר קשה מ-ו, והראיה שמלכות אין לנו – יש איזה קושי יותר גדול לעורר את המלכות מאשר את הז"א. אני רואה שאתה רוצה ללכת על עיבור, בסדר – גם אני חשבתי ככה... [עיבור הוא רק על ידי אחד?] בדרך כלל זה אחד אך יכול גם להתחלק לכמה ניצוצות (כנגד נר"נ כו').

ב. הגבורות הנעריות של משיח בן יוסף

עיבור תלוי בזכות

נאמר עוד משהו חשוב מאד לגבי עיבור: כתוב שמשה רבינו נתנבא ב"זה", "זה הדבר אשר צוה הוי'". אנחנו מפרשים ש-זה ר"ת זכות הראיה. כל הנביאים התנבאו ב"כה", "כה אמר הוי'", והיינו כוונת הלב. דרוש ישן נושן אצלנו. משה רבינו הוא הראיה של עם ישראל, רצה לומר "ראה ישראל" במקום "שמע ישראל", רק שאנו לא זכינו. הוא בא לתקן את העינים שלנו – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". בכל אופן, זכות היא לשון הזדככות, כמבואר בחסידות.

במה תלוי עיבור, שצדיק יתעבר בך? פונקציה של זכות, לכן גם יכול לצאת ממך אם אתה פתאום לא זכאי – תלוי בך. מצד אחד ה' עכשיו נותן את עצמו, "אנא נפשי כתבית יהבית" בתוך התורה, אבל שהעיבור הזה יתגלה ודאי תלוי בזכות. כלומר, שהאשה תקלוט את הזרע. כמו אשה עקרה – נותנים כאן זרע בשביל להתעבר. בכך שהפשט של "ויתעבר הוי' בי למענכם" יש גם קשר לזכות – אם לא תזכה ה' יתעבר בך, לשון כעס. כמו התורה גופא, שיש בה גם עונשים. כתוב בתורה "אני הוי'" – מה שה' נותן את עצמו – ואיך מפרשים? גם "נאמן לתת שכר" וגם "נאמן להפרע", לתת פורענות. כלומר, מתן תורה תלוי בזכות – כל הזמן עומד על מאזני הזכות. לכן שייך ל"והנגלֹת" של שם הוי' – ב-ו יש שכר ועונש, זעיר אנפין, לא מוחין דגדלות.

התעברות משיח במישהו תלויה גם בזכות שלו, אבל ההתגלות תלויה גם בזכות של הדור. יש אחד בכל דור שראוי להיות משיח, כלומר שראוי שנשמת משיח תתעבר בו. אבל קודם כל הוא צריך להתמיד – אם מסיח דעת יותר פוגם מעבירה חמורה של מישהו אחר. הסברנו שפגם הוא דחית הקץ, ווארט חשוב שאמרנו, וכעת יותר מובן – אם הוא משהה בראש מחשבה זרה המשיח מסתלק ממנו. כמו שכתוב בתניא שעשרה שמדברים דברים בטלים הם דוחקים רגלי השכינה ששורה שם והיא מסתלקת. כאן דוחים את העיבור של משיח בתוך אותו צדיק גמור – לא יכול להיות משהו יותר חמור מזה. רואים שכל הדבר הזה תלוי בזכות, כל הזמן עומד על מאזני הזכות, זכּות והזדככות, קשור לחוש הראיה. לחיים לחיים.

"שלשה דבּרים יחד" – שלשה משיחים

מי שנמצא בקטנות מוחין, "נער ישראל ואהבהו", ודאי נוטה לעיבור. [גלגול חייב להיות מישהו שנולד אחר כך?] על פי פשט כן, גלגול הוא תינוק. לכן קשור לבינה. כבר נסביר: אמרנו באיזה שלב שיש "שלשה דברים יחד". לא הזכרנו את הגימטריא המפורסמת של ר"א אבולעפיא, "בראשית" עולה "שלשה דברים יחד". שלשה דברים קוראים גם כמו שלשה מנהיגים (על דרך "דבר אחד לדור"), בגימטריא משה אהרן מרים. כשמוסיפים יחד – ר"ת שדי – כבר נעשה בראשית. התכלית רמוזה כבר בפסוק הראשון, יש בו שם הטוב – שייך לבעל שם טוב – ר"ת "את השמים ואת הארץ".

אמרנו ששלשת הדבּרים הם משיח בן יוסף, משיח בן דוד ורעיא מהימנא – כמו שכתוב בזהר. דרך אגב, משה רֹעה נאמן עולה 761 – "לעיני כל ישראל", מה שכתוב לפני "בראשית", "שלשה דבּרים יחד", שאמרנו שהם ה'סדר חדש' של מלך המשיח. הם שלשת הכתובים בזהר – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ומשה רעיא מהימנא – אותם מסביר רבי הלל כמוחין דאמא, מוחין דאבא ומוחין דעתיקא.

גלגול מתחיל מתינוק, ואז לא תלוי בזכות – מה שמתגלה לא יסתלק ממנו. הוא יכול לפגום אותו, אבל הוא לא יעזוב אותו, וכולו נמצא פה. אחר כך יש את משיח בן דוד, שלפי דרכנו הוא כבר תחית המתים. איך יודעים? משיח בן דוד הוא כל רגע תחית המתים, בר נפלא. הוא בפירוש כנגד ה-י כאן, תחית המתים. אבל משה רעיא מהימנא הוא 'לא קרה שום דבר', הבחינה העליונה. נאמר בצורה אחרת את 'לא קרה שום דבר' – 'הכל בסדר'. כמה ש'אני לא בסדר', בגימטריא משיח, גם 'הכל בסדר', 'לא קרה שום דבר', "אני הוי' לא שניתי".

משיח בן יוסף – סוד התינוק

בכל אופן, כמה שוה תינוק? משיח בן יוסף. על משיח בן יוסף דרשנו בהתוועדות י"ט כסלו את הפסוק "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה". כלומר, שהוא התחבר במיוחד עם היהודים הפשוטים, הלא-מיוחסים – דווקא את הלא-מיוחסים יוסף אוהב, התינוק הזה, משיח בן יוסף. מי הם שני בני בלהה? דן ונפתלי. מי שני בני זלפה? גד ואשר. מה הממוצע בין שני אלה לשני אלה? דן-נפתלי ועוד גד-אשר עולה ב"פ (ממוצע) משיח בן יוסף (תינוק).

משיח בן יוסף הוא תינוק, כמו תינוקות של בית רבן שהעולם עומד עליהם. הסברנו שדווקא מי שבבחינה של "נער ישראל ואהבהו" הוא שהולך במסירות נפש להביא משיח בעצמו. תיכף נגיע לעוד על מסירות נפש. דווקא התינוקות יותר מוכנים למות על קידוש ה' מהגדולים. אפילו הגדולים שמסרו את נפשם, קידשו שם שמים, מתו על קידוש ה' כמו רבי עקיבא שמת על קידוש ה' בגיל 120, הוא גם תינוק, הוא בן יוסף.

המיליטנטיות (הנערית) של משיח בן יוסף

איך אני יודע? הוא גם בן יוסף, כמו שאמרנו עכשיו. הוא גם הכי חכם, כמו יוסף עצמו. בחב"ד תמיד כתוב שיוסף הוא תורה, וכעת אנחנו אומרים שרבי עקיבא בן יוסף הוא תינוקות של בית רבן, הבל פיהן. איך אני יודע? כי הוא תומך בבר כוזיבא, הוא תינוק, כמו שדברנו הרבה פעמים. כל מי שמיליטנט הוא תינוק, חושב שאני מביא משיח – גם הרשע הזה יכול להיות משיח. עובד בכח, גם כח פיזי.

איזה עוד מלה יש כעת בשביל תינוק? צריך לומר שכל עשרת הרוגי מלכות היו בבחינת תינוקות, משיח בן יוסף. רבי שמעון בר יוחאי אומר שהרבי שלי גם רצה להביא את המשיח, אבל באופן של "עת מלחמה" – אני מביא את המשיח ברחמים. מי רוצה "עת מלחמה"? תינוק! מי רוצה "עת שלום", "בקש שלום ורדפהו", הוא הגדול – משיח בן דוד, התיקון שלו. מה שדוד הראשון לא זכה להיות משיח ולבנות את המקדש כי היה "איש מלחמה". רק הבן שלו הוא "איש שלום", אבל גם הבן שלו היה לא מושלם, כמה שקוראים לו שלמה. משיח בן דוד צריך את השלום של שלמה עם מסירות הנפש, על-שלום, של דוד. בכל אופן, משיח בן דוד הוא מוחין דאבא. מהו שלום? יש לנו בסוד הוי' ליראיו שער על שלום. שלום עולה ח"פ בטול – שלום תלוי בבטול, מוחין דאבא, חכמה.

עוד פעם, התינוק, שהוא משיח בן יוסף, הוא גבורות קדושות. כל עשרת הרוגי מלכות, שבזכותם אנו קיימים – כל עם ישראל קיים בזכותם – הם גבורות, כפי שאומר רשב"י. "אנן בחביבותא תליא מילתא", אנחנו חסדים – חסדים וחסידים – ובזכות זה נצא מהגלות ברחמים, לא כמו בר כוזיבא. איך אני יודע שמשיח בן יוסף הוא מוחין דאמא? כי עליה כתוב "אני בינה לי גבורה". מי שהוא משרש בינה הוא גבורה. לכן כתוב שמשיח בן יוסף הוא שילחם נגד עמלק, ועמלק נמסר רק בידי בני רחל, "שם הקטנה", גם היא בחינת תינוקת ביחס ללאה. לאה היא הגדולה, "שם הגדולה לאה", "עד דוד הגדיל". רחל היא הקטנה, ורק ילדיה מסוגלים להלחם נגד עמלק. בכל אופן, מי שנלחם הוא התינוק שלנו, משיח בן יוסף. לחיים לחיים.

ניגנו את ניגון 380, מעין עולם הבא.

[דרור משה שאול ספר סיפור על שלמה שוורץ ע"ה, איך הרכב נתקע במבצע חנוכה ויצאה מהענין בעלת תשובה גדולה.] לחיים לחיים, ממנה יראו וכן יעשו.

ג. ניצוץ גבריאל

שנת ה-ניצוץ – התעוררות גבריאל

כשדברנו על הניצוץ של משיח אמרנו ש-ניצוץ (כפי שכתוב בתנ"ך, מלא י) עולה "צלם אלהים", "בצלם אלהים עשה את האדם", אבל יש עוד גימטריא פשוטה שלא אמרנו – 246, שהוא גם שם של מישהו, גם אדם וגם מלאך, גבריאל. למה ניצוץ הוא דווקא גבריאל? התעוררות צריכה גבורה. מי מעורר בבקר? הגבר (התרנגול). מי במדרש היה "עוסק בורא אורו של מלך המשיח"? הסברנו בשיעור שדווקא גבורה, שם הקב"ה בורא אורו של מלך המשיח.

יש גם סימן לגבי השנה הזו: היום ההילולא רבה של המגיד ממעזריטש, לפני כמה שנים? הוא הסתלק בשנת תקל"ג, אז השנה מלאו 245 שנים להסתלקות המגיד – נכנסים לשנת ה-ניצוץ, שנת ה-גבריאל. מאד מתאים שגבריאל הוא הניצוץ, הכח לעורר אותנו, לעורר את כולם – כלומר, שגם מה שהקב"ה התעורר לברוא את העולם הוא גבריאל בתוכו.

שרש סמא"ל בשמאל דקדושה

משיח שייך לפרשה הקודמת, פרשת וישלח, כאשר יהיה החיבור האמתי בין יעקב לעשו, שני התאומים. בעולם הזה אחד צדיק ואחד רשע, "ויתרוצצו הבנים בקרבה", אחת לבית מדרש ואחד לעבודת אלילים, וצריכה הבדלה ביניהם. ההמתקה, ביאת המשיח, היא חיבור ביניהם. יעקב נאבק בשרו של עשו, ששמו סמא"ל, שבעצם הוא שׂמאל (ס כמו שׂ). שמאל מצד עצמו הוא לא משהו רע. "עולם חסד יבנה", אבל שמאל היא גבורה. כמו שהס"מ, השמאל, הוא המלאך של עשו, יש "גבוה מעל גובה שומר וגבוהים עליהם" – דברנו גם לאחרונה – המלאך שמעל הס"מ, שרשו בקדושה, הוא המלאך גבריאל.

חסרון גבריאל במלאכים שראה יעקב

איך אני יודע שאז עשו לא היה מוכן? "וישלח יעקב מלאכים אל עשו", הוא אומר ש'אני מוכן', "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי", אני מוכן לגאולה מה אתך? חוזרים המלאכים ואומרים שאינו מוכן, "וגם הולך לקראת וארבע מאות איש עמך". אומר הרבי שכעת כבר עשו מוכן, הבעיה רק איתנו – למה לא עוסקים במהפכה הרביעית? למה לא מקרבים את עשו אחינו? למה לא עושים לו פדיון?!

אחד התלמידים חשקה נפשו הרבה שנים לעשות פדיון לעשו ולעוד מישהו. הפסוק של י"ט כסלו הוא "פדה בשלום נפשי", צריך לעשות פדיון לעשו וכנראה לעוד כמה נשמות הקשורות לעשו. צריך "פדה בשלום" – שלום בגימטריא עשו. בעולם הזה "שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו". לא הזכרנו, אבל יש שני "שלום" בפסוקי י"ט כסלו – "פדה בשלום... שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו". עשו פוגם בברית, וגם כל יהודי שפוגם בברית ח"ו פוגם ב"בקש שלום ורדפהו".

השאלה היתה: איך אני יודע שאז עשו לא היה מוכן? כי לפני כן כתוב "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים". הוא פגש מחנות מלאכים, שמלאכי חו"ל מסתלקים ומלאכי א"י באים לקראתו – הפוך מחלום הסולם כאשר יצא מארץ ישראל. כעת באים מלאכי א"י לשמור עליו, וכתוב "כאשר ראם", ומוסבר בקבלה שהיינו ר"ת המלאכים שראה – רפאל אוריאל מיכאל[ד]. איפה גבריאל?! לא כאן. כאשר באו שלשה מלאכים לאברהם אבינו הם היו מיכאל-גבריאל-רפאל. כאן במקום גבריאל יש את אוריאל. ברוך הבא לאוריאל, אני אוהב אותו, אבל בכל אופן חבל לי שאין פה את גבריאל. היה ליעקב אבינו שכל, אבל אם היה לו עוד יותר הוא היה כבר מבין שעשו לא מוכן – כי גבריאל הוא השרש של עשו. אם עשו היה מוכן הוא היה רואה את גבריאל בא ללוות אותו. מכך שלא ראה את גבריאל הוא היה צריך מיד לתפוס שעשו לא מוכן.

שייכות גבריאל ועשו

גבריאל עדיין נמצא עם עשו. מי המלאך של עם ישראל בספר דניאל? כתוב בפירוש שמיכאל. מיכאל הוא הימין, אבל אמרנו שהס"מ הוא השמאל, עשו, ושרשו גבריאל – "אני בינה לי גבורה". הוא אוהב מלחמות, כמו אותו תינוק, כמו משיח בן יוסף, כמו רבי עקיבא בן יוסף – רוצה להביא משיח עם מלחמה, בגבורות. זה גבריאל, שיהיה בריא ושנזכה לראות אותו. ראיית גבריאל היא סימן שאו-טו-טו משיח בא – צריך לראות שגם הוא אצלנו. כאשר גבריאל אתנו גם שרש עשו אתנו, הכל מוכן ומזומן לגאולה.

נראה איך עובד: מה ההפרש בין גבריאל ל-עשו? 130, עין, ה"פ הוי'. אבל יש חשבון שכשעושים הפרש בין שני מספרים עושים את ההפרש ה'מקיף'. מה הכוונה? גבריאל 246 ו-עשו 376. אני סופר את המספרים שכוללים את שניהם, מ-246 עד 376 ועד בכלל – זה מה שמחבר את שני המספרים האלה. ספרתי 131 מספרים (משא"כ בהפרש הפשוט שלא סופר את שני הקצוות) – כמו מספר התפוחים בין שני המספרים האלה. 131 = סמא"ל. כלומר, הוא החופף בין גבריאל לעשו. הוא חופף על עשו מקרוב, עמו יעקב צריך להאבק, ומעליו נמצא גבריאל.

הזמנת גבריאל בפסוק "גם אני אודך וגו'"

הווארט היה – שרצינו להאריך וכעת משלימים – שכל ה-ניצוץ, הכל להתעורר, להביא את הגאולה, הוא המלאך גבריאל. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

לא נעזוב אותו ושהוא לא יעזוב אותנו. תביא תהלים. לכל אחד יש פסוק, מה הפסוק של מי שקוראים לו גבריאל? אם רוצים להזמין אותו בקבלה יש כל מיני השבעות של מלאכים. אנחנו לא עוסקים בקבלה מעשית, לא מזמינים אותו עם השבעות, אבל כן מזמינים אותו עם הפסוק שלו. בדרך כלל הפסוק של השם הוא בתהלים. יש שמות שאין להם בכלל פסוקים. לגבריאל צריך פסוק של ג-ל – רואים שגבריאל שייך ל"גל עיני". [נראה לי שהוא המנכ"ל...] כדאי להזמין אותו, אנחנו זקוקים לו מאד. כעת מבינים למה לא הולך לנו – צריך גבריאל, צריך את הניצוץ.

הפסוק שלו הוא בתהלים עא "גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי אזמרה לך בכנור קדוש ישראל". כתוב בפירוש בחסידות ש"קדוש ישראל" – שכתוב על ה' ואדמו"ר האמצעי אומר על אביו – שהוא מקום בעלי תשובה. "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" – "ויספו ענוים בהוי' שמחה", הענוים היינו הצדיקים, אך למעלה מענוים-צדיקים יש אביוני אדם, בעלי תשובה, והם "בקדוש ישראל יגילו", גילה שלמעלה משמחה. בכל התנ"ך יש כב פעמים "קדוש ישראל" בלי אות נוספת. "קדוש ישראל" עולה "שמע ישראל". בכל אופן, זו הפעם היחידה בתהלים. רואים שגבריאל הוא "גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי [כאן המפסיק של הפסוק] אזמרה לך בכנור קדוש ישראל". יש כאן נבל וכנור, וידוע שנבל-כנור עולה משיח. "גם אני אודך" שוה יט כסלו. אם כן, יט כסלו קשור למלאך גבריאל – התעוררות שלו.

בדרך כלל מסתפקים בפסוק שהאות הראשונה בו היא הראשונה בשם והאחרונה בו היא האחרונה בשם, אבל אם מהדרים מחפשים את כל השם: "גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי אזמרה לך בכנור קדוש ישראל". אם כן, כל הגבריאל הוא "גם... בכלי... אזמרה... ישראל" – גם בכלי אזמרה שוה משיח, אז הכל הוא משיח ישראל.

מי שרוצה להזמין את גבריאל שיזכור לומר את הפסוק הזה בתהלים עא. לחיים לחיים.

[גבריאל גם בפרשת השבוע.] נכון, הוא פוגש את יוסף – היסוד נוטה לשמאל. הוא אומר שנסעו מהאחוה, כמו שגם עשו נסע מהאחוה.

ד. הסכמות התניא

"בקש שלום ורדפהו" שייך ללימוד התורה ודרשת "'בקש שלום' במקומך 'ורדפהו' במקום אחר" שייכת למאחר חז"ל "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר". שלום הוא התורה, "בקש שלום", שאדה"ז מסביר שהיינו דבקות בתורה ובנותן התורה, מה שה' מתעבר בתורה כנ"ל. צריך "בקש שלום", אבל "דברי תורה עניים במקומם". מה המקום הטבעי של דברי תורה? מופיע גם בחת"ת של היום.

הסכמות חברי אדמו"ר הזקן ביום שלישי דתבוא

החת"ת של היום כולל את ההסכמות של שני החברים הטובים של אדמו"ר הזקן, רבי זושא מאניפולי והמהרי"ל מאניפולי. שניהם כתבו את ההסכמה באותו יום, יום ג' פרשת תבא שנת פדותינו. המהרי"ל כתב רק פרשת תבוא תקנ"ו, ורבי זושא כתב שנת פדותינו.

בכל אופן, שניהם ציינו שמדובר ב"שלישי" של פרשת תבוא. מה כתוב שם? אפשר לפתוח "עמודיה שבעה" ולראות ואפשר גם לזכור. בכלל, יום שלישי הוא משהו מאד חשוב, גם כי הסתלקות המגיד היתה יום שלישי של פרשת וישב וגם גאולת אדמו"ר הזקן היתה יום שלישי של פרשת וישב. שניהם הדגישו, שני עדים, שההסכמה ביום שלישי של פרשת תבוא. שני מאורעות י"ט כסלו היו ביום שלישי דווקא.

מה הקריאה של "שלישי" בכי תבוא? "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום". בתחלה רש"י אומר שלא יודע פשט המלה, אחר כך אומר שלשון הפרשה והבדלה ואחר כך שלשון תפארת. בחסידות כתוב שלשון אמירה, בלשון מפעיל – לגרום למישהו לדבר, לומר. "את הוי' האמרת היום", אנחנו מאמירים, עושים שה' יאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". האדם הזה הוא הצלם אלהים, הניצוץ, התעוררות הניצוץ. אנחנו גורמים לה' שהניצוץ יתעורר אצלו. וגם "הוי' האמירך היום להיות לו לעם סגֻלה" – הוא גורם שאנחנו נתעורר עם הניצוץ שלנו. בכל אופן, זה ה"שלישי" של פרשת כי תבוא.

מה המלה הראשונה של "שלישי" בפרשת תבוא? "הכל הולך אחר הפתיחה". שוב, זו ההסכמה על התניא. מתחיל "היום הזה הוי'", והמלה הקודמת היא "ודבש" – ר"ת "ודבש. היום הזה הוי'" הצירוף השמיני של שם הוי', הצירוף של חשון. צריך להסתכל בחת"ת אם יש עוד פרשיה שמתחילה "היום". משיח אמר לריב"ל שיבוא "היום", כנראה התכוון ל"שלישי" של פרשת תבוא.

גם בפסוקים הבאים כתוב "היום", "את הוי' האמרת היום" ו"הוי' האמירך היום" – שלשה "היום", "בתלת זימני הוי חזקה". מתחיל "היום" ועל כל אמירה-האמרה יש "היום". איפה יש עוד ג"פ "היום"? בשלש סעודות שבת – "אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה". מי זוכר את הרמז של ר"א אבולעפיא? הוא אומר ש"היום" עולה אין, וג"פ "היום" של שבת היינו שלש בחינות אין. אמרנו שבהרבה מקומות שלשת הראשים שבכתר נקראים אין – יש שהם רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך ויש שכולם אין – סעודות שבת הן אין-אין-אין, מלמטה למעלה שלשת הראשים שבכתר. גם בשלישי תבוא יש ג"פ "היום".

שנת פדותינו

בכל אופן, שניהם מסכימים באותו יום, ורבי זושא נותן סימן – פדותינו, שייך ל"פדה בשלום נפשי מקרב לי". יש עוד פסוק חשוב בתנ"ך שכתוב בו "פדה" – "בית יעקב אשר פדה את אברהם". תיכף נפתח את ספר ישעיהו ונראה את המשך אותו פסוק, קשור לקידוש ה'.

בדברים שדברנו שלשום, מה היתה ההשוואה בין אברהם לדוד? יש גם מעלה של אברהם בענין משיח. ההשוואה ששניהם רדיפה ושלום, רק שאצל דוד כתוב "פדה בשלום נפשי מקרב לי", הוא הלך לקרב – קרב נגד בנו אבשלום שמרד בו – אבל נפדה בשלום בזכות התורה, גמילות החסידות ותפלה עם הצבור. אבל על אברהם כתוב אחרת, "ירדפם יעבור שלום", גם כשהוא רודף אותם הוא לכתחילה אריבער בחינת שלום, הוא גם בחינת עיבור – "יעבור" – של מלך המשיח (ניצוץ המשיח מתעבר בו לגמרי, בסוד "יעבור"-עיבור בגימטריא רפח, כמבואר בכוונות "ויעבר" בכתבי האריז"ל – "ויעבֹר [ויעבֹר הראשון בתורה] אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" – שלמות רפח ניצוצין המתעברים במציאות כולה, שעל משיח לברר). גם ביציאת מצרים כתוב "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי בדמיך חיי", גם בחינת עיבור. ה' מתחיל להתעבר בנו ביציאת מצרים (כאשר בני ישראל יוצאים "ביד רמה", סוד "ירום" בה' עליות משיח כו' כנ"ל) והסיום הוא במתן תורה.

הסכמת בני המחבר – "דברי תורה עשירים במקום אחר"

אחרי שתי ההסכמות של החברים הכי טובים, גם בחת"ת של היום, יש את הסכמת בני המחבר – שלשת הבנים. בחתימות שלהם ככל שהבן יותר חשוב הוא אומר יותר תארי שבח על המחבר, אביהם, אדמו"ר הזקן. אדמו"ר האמצעי, הממשיך, שממלא מקום אביו (לגמרי), מוסיף על שני אחיו "קדוש ישראל" – תיכף נראה מה ענין "קדוש ישראל", בסוד "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" כנ"ל. "קדוש ישראל" הוא יותר משם הוי' – שם הוי' הוא מקום של צדיקים גמורים ו"קדוש ישראל" הוא מקום של בעלי תשובה שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו. בישעיהו כתוב על ה' שהוא "קדוש ישראל" וכאן אדמו"ר האמצעי כותב כאן על אביו שהוא "קדוש ישראל", מה שהבנים האחרים לא יכולים לכתוב.

בכל אופן, במכתבם הם כותבים – קצת בשינוי לשון – "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". בתלמוד ירושלמי, המקור, כתוב "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר". צריך קודם כל לעשות את הגימטריא של הביטוי, אבל מה הענין? ממש "בקש שלום ורדפהו". הוא מסביר במאמר ש"שלום" היינו דברי תורה. יש לחפש דברי תורה "במקומם" – בישיבה, בבית המדרש, ויש לחפש אותם "במקום אחר".

העשירות "במקום אחר"

הרבה שואלים אם צריך לשלוח בחורים צעירים להודו לשליחות? זה נקרא "מקום אחר", יכול להיות גם מקום של סט"א, באמת מקום של סט"א, מלא עבודה זרה. אבל כתוב ש"דברי תורה עניים במקומם ועשירים [אם רוצים להתעשר, לשם עשירות בדברי תורה צריך להגיע ל]במקום אחר". "'בקש שלום' במקומך" היינו מוחין דאמא, תשובה עילאה, ו"'ורדפהו' במקום אחר" כבר מוחין דאבא, שעולה גם למוחין דכתר, מוחין דעתיקא. בכל אופן, גם למי שלא נוסע להודו, מהו "מקום אחר"? אם אתה רוצה להתעשר, "תפלה לעשיר", משה רבינו הוא עשיר בדברי תורה, צריך ללכת ל"מקום אחר".  מהו "מקום אחר" כאן בארץ? [תל אביב.] עוד לפני שנוסעים להודו, תל אביב בכלל, ובתוך תל אביב הטילת, הפאבים. יש הרבה "מקום אחר", סטרא אחרא. דווקא שם "דברי תורה עשירים במקום אחר".

למה הם עשירים שם? [כי יש להם כסף...] שמה נמצא הכסף. למה הוא נמצא שם? כי עשו נמצא שם. עשו קבל את העולם הזה בכלל, את כל הכסף של העולם הזה. מתי דברי תורה עשירים? מתי שהולכים לעשות שלום עם עשו, בגימטריא שלום, לקרב אותו. בזה תלויה ביאת המשיח, ואז דברי תורה מתעשרים – דווקא מה"מקום אחר" של עשו. אבל אם אתה במקומך, רק עם יהודים טובים שומרי תורה ומצוות, צדיקים, חסידים, דברי תורה עניים עדיין. "אין עני אלא בדעת" – דעת היא התקשרות.

גם בין חברים יש התקשרות, יושבים כאן ומתוועדים, כולנו חברים. אמרנו ששנה זו היא שנת ערבים-חברים, "כל ישראל ערבים זה בזה" ו"כל ישראל חברים". מה ההבדל? חברים הם קרובים בדעה, יהודים ש"רואים" אחד את השני. הבעל שם טוב אמר שאהבת ישראל היא לאחד שלא ראית מימיך. אם הוא קרוב אליך – אתה חבר. בערבים אני ערב על העברות של מישהו, על הזכּות של מישהו, שאם אינו זך עלי לזככו. ערבים היינו עם יהודים שהם בבחינת עשו, דווקא הרחוקים, מי שאיני רואה אותו בכלל, מי שנמצא ב"מקום אחר". בסימן השנה, תהא שנת ערבים חברים, ערבים קודמים ל-חברים – העיקר למצוא את היהודים להיות ערבים איתם. אחר כך גם תתוועד עם החברים שלך, עד שכולם יהיו חברים – מתחיל מערבים.

ה. "בית יעקב אשר פדה את אברהם"

פדית אברהם בזכות יעקב – בדרוש ובחסידות

נקרא כעת ישעיה פרק כט פסוקים כב-כג: "לכן כה אמר הוי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראֹתו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".

אנו מכירים פסוקי תנ"ך מהגמרא או מהתניא... את הפסוק הזה מכירים מהתניא, שם הוא מפרש – כמו שמפרשים חז"ל – שיעקב פדה את אברהם. אבל זהו לא פשט הפסוק כלל, אלא "הוי'... אשר פדה את אברהם" הוא שאומר "אל בית יעקב". הפשט ש"אשר פדה את אברהם" הולך על ה', שפדה את אברהם מאור כשדים. חז"ל אומרים שהסדר המסורס של הפסוק רומז שה' פדה את אברהם מאור כשדים כי ראה קדימה את יעקב יוצא ממנו.

אדמו"ר הזקן מפרש זאת בתניא פל"ב, הלב של התניא, העיקר של התניא, אהבת ישראל. מסביר את ה"מקום אחר" שאמרנו קודם – מישהו נמצא ב"מקום אחר", אינך יכול לאהוב אותו, ועל פי נגלה של התורה אתה אפילו מצווה לשנוא אותו, ואתה עושה זאת, פודה אותו, על ידי הרחמים, על הניצוץ האלקי שבו, על הגבריאל שבו. כעת אפשר להבין יותר – גבריאל נמצא דווקא אצל עשו. אם יש מצוה לשנוא יהודי, מי היהודי שיש מצוה לשנוא אותו? עשו. כי יש מצוה להתדמות לה'. אם יש מצוה שיהודי ישנא יהודי, ח"ו, היא רק אם גם ה' שונא אותו – "ואת עשו שנאתי", שעושה מעשה עשו. גם אותו צריך לאהוב, בעת ובעונה אחת, על ידי מדת הרחמים של יעקב – הממצע בין שמאל לימין. אדרבא, הוא נולד מהשמאל (יצחק) ונוטה לימין (אברהם). דווקא יעקב יכול לקחת את עשו, גם להחזיר אותו, וגם להחזיר את האהבה כלפיו על ידי המדה המיוחדת לו, מדת הרחמים.

התפארות יעקב בפני אבותיו במטתו השלמה

כעת רוצים להבין את פשט הפסוק, ואיך עוד נדרש בנגלה.

רש"י כותב:

אשר פדה את אברהם – מאור כשדי' [ה' פדה את אברהם מאור כשדים.]. לא עתה יבוש יעקב [ממי הוא עלול להתבייש וצריך לומר שלא? יעקב הוא הקטן והקטן מתבייש מהגדולים, האבות שלפניו.] – מאביו [יצחק.]. ולא עתה פניו יחורו – מאבי אביו [אברהם. למה לא צריך ליבוש?] שאין נמצא פסול במטתו ומטתו שלימה [היות שכל ילדיו יצאו יהודים, מטתו שלמה, הוא לא צריך ליבוש מאברהם ויצחק. הוא לא צריך ליבוש, הוא מדת התפארת – ראוי לו להתפאר בכך שמטתו שלמה. למה? אצל אבי לא ככה, יצא ממנו עשו, ואצל אבי-אבי לא ככה, יצא ממנו ישמעאל. מחד הם גדולים ממני, אך מאידך ממני לא יוצא פסול ומהם כן, ואני יכול להתפאר בכך.].

יש כאן דיוק ברש"י, האם "שאין נמצא פסול במטתו" ו"ומטתו שלמה" הם שני דברים? לכאורה הפשט כאן, שלא רק שאין פסול בילדים, יהודים אין בהם פסול, אלא יש בהם שלמות. או שאפשר להסביר על דרך "סור מרע ועשה טוב", "סור מרע" היינו "שלא נמצא בהם פסול" ו"עשה טוב" היינו "מטתו שלמה". או, יותר טוב להסביר, "שלא נמצא בהם פסול" היינו "סור מרע ועשה טוב" – כי גם אי-קיום עשה הוא פסול – ו"מטתו שלמה" היינו "בקש שלום". נאמר בצורה אחרת, "לא נמצא פסול במטתו" היינו בפרט, אין שום פרט פסול, ו"מטתו שלמה" היינו הכלל, כולם יחד. דיוק מאד יפה כאן ברש"י.

עוד דבר: רואים כאן ש"יבוש" קשור ליצחק ו"יחוורו" קשור לאברהם – גם יפה מאד. בושה היא שמאל, אבל "פניו יחוורו", חוור-לבן, שייך לאברהם-חסד.

השתקפות אברהם במסירות בני יעקב

הפסוק הבא "כי בראֹתו ילדיו [של יעקב] מעשה ידי [ה' אומר 'מעשה ידי'] בקרבו יקדישו שמי [ה' אומר] והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו [מחלק את ה'קדוש ישראל' לשנים, 'קדוש יעקב' ו'אלהי ישראל']".

כאן עיקר רש"י:

כי בראותו ילדיו [כשיעקב רואה את ילדיו.] – אשר יהיו מעשי ידי כלומר צדיקים בקרבו כי בראותו בקרבו אשר ידיו [אוצ"ל ילדיו או יהיו] מעשה ידיו יקדישו שמי כגון חנניה מישאל ועזריה [כשרואים את היהודים, הילדים, שמוכנים לקדש שם שמים:] לכך לא יחורו פניו [שאמר שהולך על אברהם, שגם היה מוכן לקדש שם שמים – הוא השרש של חנניה, מישאל ועזריה. יש שיחה גדולה וחשובה מאד של הרבי שלמדנו לא מזמן על קידוש ה', אם יש לכוון שיעשה לו נס או שדווקא אסור לכוון שיעשה לך נס, ואז אם אינך מכוון שיעשה לך נס יש סיכוי טוב שיעשו לך נס. לומדים זאת מחנניה, מישאל ועזריה.].

מה הווארט של הפסוק לפי רש"י? שיעקב מתפאר שכל הילדים שלי כמו סבא שלי. אצל סבא שלי לא כל הנכדים כמוהו, וגם מאבי יצא עשו, אבל אני רואה שהילדים שלי הם "מעשי ידי" של ה', כי הם מוכנים לקדש את שמי ומקדשים את שמי בפועל. הם מוכנים למות. אם ה' עושה נס – הוא עושה נס, עוד יותר טוב.

אם כן, לפי פירוש התניא, וגם חז"ל במקום אחר, יעקב פודה את אברהם – הרחמים פודים את האהבה. כאן הווארט הוא שאברהם משתקף בבני יעקב. מה שמאד חשוב, חנניה מישאל ועזריה היו ילדים בשעת מעשה? ילדים משמע ילדים קטנים, תינוק, בגימטריא משיח בן יוסף כנ"ל. איני יודע בני כמה היו, מסתמא לא היו ילדים קטנים. הגם שאצל רחבעם "הילדים" שנתנו את העצה הרעה היו בני 41 – רואים שגם בני 41 יכולים להיות ילדים. יש כאן כמה כאלה, שעדיין ילדים? עד 41 ודאי ילדים, אחר כך ספק ילדים. בכל אופן, כאן יש מקור לווארט שאמרנו קודם, שמי שמוכן לקדש את השם, למות, היינו דווקא ילדים. לכן כל מי שהולך על קידוש ה' היינו "ילדיו", ילדים של יעקב אבינו, ה"מטתו שלמה" של יעקב אבינו. יש סיפורים בכל הדורות של עם ישראל, מבית שני עד לשואה, גם הקנטוניסטים – קבוצות שלמות שקדשו שם שמים, שהתאבדו על קידוש ה', שלא הסכימו שיטמאו אותם. מי אלה? ילדים וילדות. רואים בילדי ישראל, ילדים וילדות, שמוכנים למות על קידוש ה' – גם כקבוצה.

ו. פרצוף עשר המצוות הראשונות בספר המצוות

נפתח את הרמב"ם – עוד נושא שלא הגענו אליו – בספר המצוות. ידוע שהרמב"ם פותח בהלכות יסודי התורה, שיש בהן עשר מצוות, והיו הרבה שיעורים איך להקביל אותן לעשר ספירות. בספר המצוות הוא מונה לא לפי סדר היד אלא לפי סדר אחר, שלא קל להבין אותו בכלל, אבל אפשר לסמוך על הרמב"ם שיש הגיון בסדר שלו. מסתבר לומר שיש איזה יחוד בעשר המצוות הראשונות שלו בספר המצוות, שהן יחידה של עשר ספירות.

מצות קידוש ה' בספר המצוות

בכל אופן, כעת מענינת אותנו המצוה התשיעית, שאם כנגד הספירות אמורה להיות כנגד הברית, כנגד יוסף, משיח בן יוסף, התינוק שלנו:

מצוה ט - היא שצונו לקדש השם והוא אמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם [בעיקר שתי המצוות הראשונות, "אנכי הוי' אלהיך וגו'" ו"שמע ישראל וגו'", מצות האמנת אלקות ומצות יחוד ה'.] ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו ית' לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה

וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו כמו שעשו [מי הדוגמה?] חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים [הוא מספר סיפור, ובתוכו מאשים, מגלה פנים לגנאי, לכלל ישראל.:] וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה [המצוה הזו הסתלקה מכל עם ישראל. רואים שיש בברית, המצוה התשיעית, זמן מן הזמנים שהיא מתעלמת מכלל ישראל. כמו שיש גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה, יש זמנים שהכלל לא יכול משום מה לקיים מצוה זו והיא נעלמה. זהו חילול השם, עליו כתוב "ולא תחללו את שם קדשי" – חילול השם הכי גדול, שיהודי לא מצטייר כיהודי, כי המצוה הזו היא מה שמבדיל בין ישראל לעמים.] אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו [כל מה שה' נתן את המצוה הזו היא בשביל מעמד כזה, שיבוא אחד כנבוכדנצר שיעשה צלם ואומר שישתחוו לו, וכולם פוחדים פחד מות ומשתחווים. זה המבחן, כל המצוה נתנה לסיטואציה כזו. סימן שאם ה' רוצה בקיום מצוה זו הוא צריך לגלגל כזו סיטואציה – "נורא עלילה על בני אדם", מסובב דבר כזה, סבת כל הסבות. רק אז יש את מציאות המצוה הזו, ואם היא המצוה הכי חשובה בכל התורה – גילוי העצם היהודי, שקשור לפשיטות העצמות – שוב, זו מצוה של תינוקות של בית רבן, טהורים, שומרים את הברית, שלא פגמו בברית. אלה התינוקות – חנניה, מישאל ועזריה. שוב, ה' 'חייב' לעשות איזה מעמד כזה לקיום המצוה. למדנו שנבוכדנצר נקרא בתנ"ך "עבדי", גם להחריב את הבית וגם לעשות את מעשה הרשע הזה. כולם פוחדים פחד מות, ואז יהיה קידוש ה' כשיקום מישהו ולא ישתחווה, במסירות נפש.] והיה בו ראוי שיפורסם היחוד ויגלה ברבים בעת ההיא ויעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושיראו בהם ילדים [הכל תרגום מערבית, אז יש גרסאות שונות – יש גורסים 'בחורים', ויש גורסים 'ילדים', כלשון הפסוק. הבחורים האלה הם משיח בן יוסף, אחד שמוכן למות על קידוש ה'.] בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו ית' על ידי משה רבנו והוא אמרו [את הפסוק השני. נזכור שהגענו לזה דרך הפסוק "אשר פדה את אברהם", 'בן הזוג' של "פדה בשלום נפשי" – פדה את אברהם ופדה את דוד.] לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו' [אם כן, פסוקים אלה כל כך חשובים שהרמב"ם מביא אותם כאן בספר המצוות, ומפרש אותם כרש"י.

כעת מביא עוד מאמר חז"ל:] ולשון ספרא על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים [כעת רוצה להוכיח שזו מצוה – שהרי לשון "ונקדשתי" היא בנפעל, מעצמו – ותוך כדי זה מוכיח שזו מצוה של ישראל בלבד:] ובגמרא סנהדרין אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוי הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצות שהם חובה לישראל [לומדים כאן גם שהיא מצוה שנמנית וגם שהיא רק לישראל.] ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל [קצת משמע שכמעט אסמכתא.] והנה התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין.

משהו מאד חשוב, החיבור הזה, דווקא האופן שמסביר בו את מצות קידוש ה', אם הפסוק מישעיהו "אשר פדה את אברהם".

גדר קידוש ה': לפרסם האמונה האמתית בעולם

היות שהגענו לכאן נאמר מילתא: שלחו לפני כמה זמן קטע מהרב חיים-שלום דייטש שיחי' – היה שם משהו שכנראה פעם אמרתי, שמהדיוק בהגדרת מצות תוכחה ברמב"ם הוא כותב שהמצוה להחזירו למוטב. אם יעזור כדי להחזירו למוטב תוכיח – אבל העיקר שתחזירו למוטב.

על דרך זה יש כאן אותו סוג דיוק, שמגדיר את המצוה של קידוש ה' "לפרסם האמונה הזו האמתית בעולם". [כמו אברהם אבינו ולא כמו רבי עקיבא.] כמובן שגם רבי עקיבא מקיים את מצות קידוש ה', אך העיקר הוא דרך אברהם אבינו שמסר את נפשו כל ימי חייו לפרסם את אלקותו יתברך בעולם ובזה קיים את מצות קידוש ה' למהדרין מן המהדרין (וכדעת בית הלל, משרש אברהם, "מוסיף והולך ואור" מיום ליום). "אשר פדה את אברהם", שעבודתו כל החיים ללכת לפרסם – מפרסם אלקות, "אב המון גוים", זו מצות קידוש ה'. איך אנחנו קוראים לזה היום? המהפכה הרביעית. יוצא מכאן שעיקר מצות קידוש ה' הוא לפרסם את האמונה שלנו. לא סתם לספר סיפורים או ללמד באוניברסיטה, אלא שכולם יקבלו את האמונה שלנו – לגייר את כולם. [עד שירצו לזרוק אותנו לכבשן האש?] כן, זה הווארט. [בזמן הזה לא זורקים.] בדור הזה כבר לא תינוקות, לא רבי עקיבא. [משתדלים לומר מתון, שלא יזרקו.] צריך לומר ברור, אבל באופן המתקבל, כמו שהרבי רצה – התכלית שיקבלו.

מה יכולה להיות נפק"מ בזה? במצות תוכחה היתה נפק"מ, אם לא הייתי יודע שהגדר העיקרי הוא להחזיר למוטב הייתי חושב שצריך להוכיח גם אם דוחה. כאן מה הנפק"מ? [שאין טעם למות בלי לפרסם...] קרוב, מה המחלוקת בין הרמב"ם לתוספות? כשאתה יכול לברוח. לפי הרמב"ם אם אתה יכול לברוח ואינך בורח אתה מתחייב בנפשך, ולפי התוספות מותר לא לברוח, שיהרגו אותך. איך נפסק בשו"ע? משהו קצת מוזר – כתוב שדווקא גדולי עולם מוסרים את עצמם גם במקום שיכולים לברוח. יש איפה ואיפה? [גם במסירות נפש על שאינן ג' חמורות יש איפה ואיפה ברמב"ם, שלאדם חשוב מותר.]

כעת נבין זאת: אם כל המצוה היא לפרסם את האמונה, ואני יכול לברוח ואיני בורח, מה גוי יכול לחשוב? [שאני טפש.] או שאתה טפש או שאתה יותר גרוע מטפש, רוצה להתאבד, יש אנשים מיואשים מהחיים. ברגע שאתה יכול להנצל מזה ואתה בוחר למות לא מאה אחוז ברור שזה אך ורק לפרסם אלקותו יתברך. אם אינך יכול לברוח, ואומרים לך תשתמד או שנהרוג אותך, תשתחוה לצלם או שנהרוג אותך, זהו קידוש ה'. לגבי אדם חשוב, אפשר לומר שהוא גם חשוב בעיני הגוים, ושם אין סברא כזו שרוצה להתאבד או שמיואש וכו'. יתכן שגם אם לא בורח יש קידוש ה'. ככה אפשר למצוא קשר גם בנגלה לנפק"מ אם כך מגדירים את המצוה. בכל אופן, בין כך ובין כך, היות שמגדיר את המצוה בצורה כזו, אנחנו צריכים להסיק את המסקנה שבדור שלנו העיקר באמת להיות כמו אברהם אבינו, והמצוה הכי חשובה – קידוש שם שמים – גדרה לפרסם אלקות, שכולם יאמינו באמונה שלנו. [אם כן, הבית יוסף קיים קידוש השם לפי גדר זה.]

אם הגענו לכאן, צריך להסביר בקיצור את עשר המצוות הראשונות. למדנו את התשיעית, תיקון הברית, משיח בן יוסף. בין המשיחים, מי ימות על קידוש ה'? משיח בן יוסף.

מצות קריאת שמע – מצות המלכות

אם יש פה באמת קשר, מצוה י צריכה להיות המלכות:

מצוה י – היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית והוא אמרו ודברת בם בשבתך בביתך וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ברכות ושם התבאר דקרית שמע דאורייתא ולשון התוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקרית שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה [עובר כאן לדבר גם על תפלה. מביא כאן רק כהוכחה שקריאת שמע עם זמניה היא מהתורה.] כלומר שזמני התפלה אינם מן התורה אמנם חובת התפלה עצמה מן התורה כמו שבארנו והחכמים ז"ל סדרו לה זמנים וזהו ענין אמרם תפלות כנגד תמידים תקנום כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה ומצוה זו [היות שהיא מ"ע שהז"ג] אין הנשים חייבות בה.

זו המצוה הראשונה ש"אין הנשים חייבות בה". בכל תשע הראשונות חייבות, כמו קידוש ה' – יש סיפורי קידוש ה' של ילדות כנ"ל. דווקא העשירית היא הראשונה שמסיימת "אין הנשים חייבות בה". היתה קודם עוד מצות דבור – לכאורה כמו קריאת שמע – שהוא לא חילק. איפה היתה מצות תפלה? קודם – המצוה החמישית, ושם לא אמר שאין הנשים חייבות. נשים חייבות כי מדאורייתא זו לא מצות עשה שהזמן גרמא – היא רחמים וכולם צריכים רחמים. אם כן, בכל המצוות הראשונות אין הבדל בין איש לאשה, ודווקא במצוה האחרונה – שאנו רוצים לכוון כנגד המלכות – אין הנשים חייבות. טוב, למה? הייתי יכול לחשוב הפוך, שבכל הראשונות נשים לא חייבות, כי אלה הספירות העליונות, ודווקא מלכות היא האשה. רואים שמה ששייך לך בעצם אתה לא חייב. היא באמת מלכות בעצם, ודווקא שם היא לא חייבת במצוה, כי זו היא בעצמה.

היה פה, בכפר חב"ד, אחד מחשובי החסידים, שנפטר לפני כמה שנים, בשם ר' שלום פלדמן ע"ה. יהודי יקר מאד שהייתי קרוב אליו. לכבוד י"ט כסלו ראיתי ביוטיוב שיש כמה התוועדויות שלו על י"ט כסלו, שאפשר לראות אותן – מומלץ. חצי בעברית וחצי באידיש, אבל רק לראות איך שהוא מדבר מאד כדאי. מכל החסידים, אם רוצים לראות חסיד חב"ד אמתי מתוועד, אני הכי ממליץ – משהו מצולם, שאיני יודע אם יש עוד. כדאי לראות. כמו חסידים, שחוזרים על משהו הרבה – היתה שם התוועדות שהוא חזר על ווארט אחד שעה ארוכה: 'דו לערנסט, דו דאווענסט, אבער ווער ביסט דו אליין?!' – אתה לומד, אתה מתפללל, אבל מי אתה בעצמך? הוא חוזר הרבה, ואומר שאצל מתנגד לא יבינו מה שאני אומר בכלל, כי אם אתה מתפלל ולומד אתה בסדר – אין משהו אחר חוץ מזה. אבל אצל חסיד, דו לערנסט, דו דאווענסט, אתה לומד ומתפלל ועושה מבצעים, אבער ווער ביסט דו?! מי אתה? למה אני מקשר לכאן? כנראה שאם אתה מגיע ל'מי אתה?', אולי אתה פטור מהביטוי החיצוני. דווקא כשמגיעים למצות המלכות נשים פטורות, כי זו היא עצמה.

חכמה ובינה – האמנת אלקות ויחוד ה'

בכל אופן, שתי המצוות הראשונות הן האמנת אלקות ויחוד ה'. הייתי יכול לחשוב שהן כתר וחכמה, אבל הן חכמה ובינה. "שמע ישראל" בבינה, "שמע" לשון הבנה, שם צריך לשלול את הרבוי ולייחד את ה', אבל מציאות ה' היא הברקת החכמה – "עד שהציץ עליו בעל הבירה ואמר לו [לאברהם אבינו] אני הוא בעל הבירה". טוב, כי לפי זה הרמב"ם לגמרי חב"דניק, שאין כתר, כמו בספר התניא של בעל הגאולה. גם בתניא הוא כותב בפירוש שאמונה בה', למעלה מטעם ודעת, שמשם מסירות הנפש, היא מהחכמה. כאן, כשנגיע לקידוש ה', נראה שהעיקר לפרסם את האלקות, האמנת אלקות בעולם (סוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א ומשם מאיר למלכות, לעולם). אם כן, נכוון שני אלה כנגד חכמה ובינה.

אהבה, יראה ותפלה – חסד, גבורה ודעת

אחר כך יש לו אהבה ויראה. אם מתחילים מחכמה ובינה ומגיעים בסוף למלכות צריך לכלול גם דעת, כי אין כתר. בכל אופן, אחרי חכמה ובינה, האמנת אלקות ויחוד, הוא כותב מיד אהבה ויראה – חסד וגבורה.

תיכף צריך לחזור לדעת. איך נסביר את הסדר? השרש של אהבה ויראה – כמו שכתוב בפירוש בתניא – הן תרין עטרין של הדעת, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. מי שלומד טוב את כתבי האריז"ל מבין שתרין העטרין הן חוץ מעצם הדעת. עצם הדעת הוא לא תרין עטרין – יש דעת, שמקבל את תרין עטרין מיסוד אבא ויסוד אמא, לכן כותב אותן מיד אחרי אבא ואמא. אם יש דעת אחרי אהבה ויראה זו הדעת כפי שהיא נשמת התפארת, או – בסגנון כתבי האריז"ל – השליש העליון, המכוסה, של התפארת, בו מתלבשת הדעת. לכן הדעת לא כמו שאר הספירות, היא נסתרת, נשמת התפארת בכלל והשליש העליון שלה בפרט, באותיות של קבלה. מה הדעת? המצוה החמישית שלו – תפלה, "עבודה שבלב", "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם", כמו שהוא מביא.

נקרא את מצות תפלה, המצוה החמישית:

מצוה ה – היא שצונו לעבדו [בתחלה לא אומר תפלה אלא עבודה, "דע... ועבדהו".] וכבר נכפל צווי זה פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם ואמר ואותו תעבדו ואמר ואותו תעבוד ואמר ולעבדו ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד' הנה יש בו יחוד [מצוה פרטית.] שהוא צוה בתפלה ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד [מאד יפה, לאותו פסוק יש שני לימודים, גם תפלה וגם תלמוד. המצוה הבאה תהיה להתדבק בתלמידי חכמים – עוד יותר אומר שמצוה זו בתפארת, רק בפנימיות התפארת, בדעת.] ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה בתוך המצות מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו ["ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".] כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה ע"ה [משהו מיוחד בתפלה ששייכת למקדש – מכאן אפשר להבין למה היא למעלה מהתורה.].

רצינו לראות שאין כאן דבור כלל – לא נוסח ולא דבור, רק "עבודה שבלב", בדעת שבתפארת.

תפארת, נצח והוד – דבקות תלמידי חכמים, שבועה בשם ה' והתדמות לה'

אחר כך צריך לבוא עצם התפארת, שני השלישים התחתונים של התפארת. המצוה הששית כאן היא "לידבק בתלמידי חכמים" – אי אפשר להדבק בה', כמו הדעת שהיא פנימיות התפארת, אבל אפשר להדבק בפועל בתלמידי חכמים. משני שלישי התפארת ולמטה מתחילות מצוות מעשיות, ובפועל אני יכול להדבק בתלמידי חכמים. למשל, אחד הפרטים כאן, הוא להשתדל לשאת בת תלמיד חכם – מה שהמלכות-הבת יוצאת מאחורי התפארת. כל מה שקשור לתפארת הוא תלמידי חכמים, כי תפארת היא עמוד התורה – בלשון הקדמת התיקוני זהר, בתפארת נמצאים מארי תורה, תלמידי חכמים.

המצוה השביעית, ברור שהוא דורש "לשון נופל על לשון", "להשבע בשמו". כאן הוא לא יכול 'להתחמק', שהוא עושה רמז – המצוה השביעית היא מצות שבועה, כמו "משביעין אותו תהי צדיק". שבועה היא נאמנות, שהרבה פעמים היא מדת הנצח – "בכל ביתי נאמן הוא".

המצוה השמינית היא המצוה להתדמות אליו, "והלכת בדרכיו", והיא צריכה להיות כנגד הוד. למה? גם הילוך, "והלכת בדרכיו", וגם "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'", להודות וגם לחקות, להיות הד. במהדורה אחרת של ספר המצוות יש כאן תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם על השאלה למה מונים מצוה זו, הרי היא מצוה כללית. הוא כותב שם שני פירושים, ובסוף אומר שההבדל דק מאד. להודות לה' הוא משהו מאד כללי, אבל הוא אומר שבכל אופן יש בזה פרט – צריך לקרוא שם.

סיכום

את המצוה התשיעית, קידוש ה', והעשירית, קריאת שמע, כבר הסברנו. תפלה גם צריכה להיות בפה, אבל הוא לא מזכיר זאת בספר המצוות, אלא דווקא במצוה העשירית – קריאת שמע – בסוד "מלכות פה", המלכות דווקא היא עולם הדבור. ולסיכום:

 

ז. אמת-שלום מול שקר-קטטה

רדיפת שלום וצדק

לחיים לחיים. יש משהו מהשפת אמת[ה] לגבי "בקש שלום ורדפהו": הוא אומר שיש שני דברים שצריך לרדוף – "בקש שלום ורדפהו" ו"צדק צדק תרדוף". התרגום של "צדק צדק" הוא "קושטא קושטא", דהיינו שצדק הוא אמת. למה צריך לרדוף את שני הדברים האלה, אמת ושלום? כי כתוב ששתי המדות האלה אמרו לה' לא לברוא את העולם – "אמת אמרה אל יברא שכולו מלא שקרים", כל העולם הזה הוא "עלמא דשקרא", ו"שלום אמר אל יברא שכולו קטטה", אנשים רק רבים אחד עם השני כאן. "חסד אמר יברא שכולו חסדים", סימן שבעולם הזה גם רבים, גם מתקוטטים, וגם עושים חסד אחד עם השני. מתאים לחסדי יצחק... החסד אמר כן לברוא את העולם והשלום אומר לא לברוא את העולם.

יעקב-ישראל – תיקון שקר-קטטה

נעשה גימטריא יפה: שני הדברים הרעים בגללם לא צריך לברוא את העולם הם שקר וקטטה – העולם הזה הוא עולם של שקר ועולם של קטטה. קטטה שוה 123, מלחמה. מובן גם בפשטות, קטטה היא מצב של קטנות מוחין, שרבים אחד עם השני, אחד לא סובל את דעת השני. כמו תלמידי רבי עקיבא שמתו כי לא כבדו אחד את השני, אחד לא סבל את סברת השני. באמת הקטטה הזו גורמת להיפך בריאת העולם, שכולם מתו בפרק אחד. שקר עולה 600, ויחד שוים 723.

איזה עוד זוג מושגים שוה 723? [יעקב-ישראל.] כן, שני שמות עם ישראל שכעת קוראים בתורה. למה הם הלעו"ז של שקר קטטה? יעקב פשוט, "תתן אמת ליעקב". צריך לומר שישראל כנגד קטטה, שהוא שלום – "שלום על ישראל", "הוי' יברך את עמו [ישראל] בשלום". התיקון של ישראל הוא שלום – ישראל אותיות לי-ראש, גדלות מוחין, שלום. קטטה היא קטנות מוחין ושלום הוא גדלות מוחין, "בקש שלום". אם כן, יש אמת לעומת שקר ויש שלום לעומת קטטה.

רמזי אמת-שלום-שקר-קטטה

נוסיף גם את האמת והשלום, כמה הכל שוה? אמת שלום שקר קטטה עולה 1540, מספר מאד חשוב. קודם כל, הכל ישראל אחד גדול – אם ה-א של ישראל שוה 1000. לישראל יש הכל, אמת, שקר, שלום, קטטה – הכל נמצא בתוך ישראל. זהו המשולש של 55 – המשולש של הכל, יש שם הכל – שהוא גם משולש בשלשה ממדים, ארבעון, טטרא-הדר, של 20, כלומר סכום כל המשולשים ממשולש 1 עד משולש 20. מאד נדיר שמשולש הוא גם סכום של משולשים. בחכמת הצירוף זהו גם מספר מאד חשוב, כי הוא סכום כל השרשים שאפשר לבנות משלש אותיות שונות (בכל הצירופים), סכום הקבוצות של שלש אותיות מלשון הקדש – 22 כפול 21 כפול 20 חלקי 6. בלשון הקדש זהו המספר שבא אחרי סוד רלא שערים – אותו דבר ביחס לשתי אותיות, 22 כפול 21 חלקי 2.

מה הממוצע? יש כאן שני טובים (אמת-שלום) ושני רעים (שקר-קטטה), ומה באמצע? 770. שהוא בעצמו גם מספר צורני חשוב. ממוצע כל מלה כאן הוא שכינה, פירמידה, סכום כל הריבועים מ-1 עד 10, אז 770 הוא יהלום בשלשה ממדים, פירמידה על גבי פירמידה (הפוכה). אם כן, ב-770 יש את הבחירה החפשית – או אמת-שלום או שקר-קטטה. משהו מאד חשוב שם, בגימטריא בית משיח.

שלום על ידי רדיפה

שוב, כך כותב השפת אמת על שני הדברים שצריך לרדוף. מה מוסר ההשכל? שדווקא דבר שמתנגד למציאות צריך לרדוף. הרבה מפרשים שלרדוף היינו כמו דין רודף – לרדוף ולחסל אותו... גם אמת וגם שלום צריך לרדוף (לקטול את רצונם לא לברוא את העולם). יש מפרשים "בקש שלום ורדפהו" שאומרים שצריך לרדוף את היצר הרע.

יש פירוש מאד יפה – עם כמה ואריאציות בספרי החסידות – שאחד רוצה לעשות שלום עם היצר הרע, "בקש שלום" עם עשו הרשע, ולשם כך "רדפהו". למה? היצר הרע בשרש רוצה שלא ישמעו לו, "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", ולכן לעשות איתו שלום היינו לעשות מה שהוא רוצה באמת – הוא באמת רוצה שלא תשמע אליו. כלומר, אם אתה רוצה לעשות איתו שלום תרדוף אותו – אל תשמע אליו, תרדוף אותו לגרש אותו, וככה בסוף תעשה איתו שלום.

איך אומרים זאת במלים פשוטות אצלנו, בחסידות? שההמתקה היא באמצעות ההבדלה. צריך להגביר ולהתעצם, להעצים את ההבדלה, עבודת האתכפיא, שהיא "רדפהו", כדי להגיע להמתקה אמתית, שהיא השלום, אתהפכא. דווקא על ידי ה"רדפהו" מתגלה השרש האמתי שלו בעצמו, שהוא טוב, ואז אתה עושה שלום-אמת עם השרש שלו, והרע, החיצוניות, המנגד, המתנגד שלו, נופל ומתבטל מעצמו – המשחק נגמר, מגלים את המניע האמתי של השחקנים פה. אם המשחק נגמר מתחיל להיות משעמם, "ימים אשר אין לי בהם חפץ" – זו עוד בעיה. בכל אופן, ככה עושים איתו שלום. לחיים לחיים.

כמה שוה "ורדפהו"? 301, אש, דברנו לפני כמה שבועות על "כי תצא אש". "ומצאה קצים", "כלו כל הקצים" – צריך שהאש תצא עד ש"כלו כל הקצים" ואז יבוא ה"קץ שם לחשך", "אני הוי' לא שניתי", ואז פתאום משיח יופיע. לחיים.

ח. השתחוואת האחים ליוסף

השתחוואה מלמטה מלמעלה ומלמעלה למטה

עוד ווארט אחד לגבי 'להפטר מהצדיק': בתחלת הפרשה חולם יוסף שני חלומות, "והנה אנחנו מאלמים אלומים" ו"והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". מסביר אדמו"ר האמצעי[ו] (על יסוד דברי אדמו"ר הזקן בתורה אור, שיסודם במאמר מתקס"ה, ספר המאמרים שלומדים השנה) שבכל חלום משתחווים ליוסף, אבל יש שתי בחינות השתחוואה – השתחוואה מלמטה למעלה, כמו עבד שמשתחוה למלך, ויש השתחוואה שהיא המשכה מלמעלה למטה, שהמשתחוה למעלה ממי שהוא משתחוה לו.

הפשט הוא כמו שהרבי אומר שמשיח צריך שתי הכתרות – מלמעלה ומלמטה. צריך שהעם יבוא "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", באים מרצונם ומשתחוים למלך. אבל יש מה שהקב"ה שלמעלה מהמשיח גם צריך להכתיר אותו, והחידוש שגם מכתיר בהשתחוואה, כמו שיעקב משתחוה ליוסף – אבא משתחוה לבן.

בחלום השני יש גרמי שמים, ואיפה יוסף עומד? על פי פשט הוא עומד על הארץ, לא כתוב שהוא עומד בחלל השמים. מן הסתם ציור החלום הזה שהוא עומד על הארץ, מסתכל למעלה לשמים, ורואה שהשמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו מהשמים – בחלום הזה יש השתחוואה מלמעלה למטה, כמו שאמרנו שהקב"ה יכתיר את המשיח, שהקב"ה ישתחוה למשיח. מתי הקב"ה משתחוה למשיח? כשהוא מגלה את הניצוץ, שהגיע הזמן, שהוא גופא המשיח שבקב"ה כמו שהסברנו.

שני החלומות – אורות ומאורות

בכל אופן, "מאלמים אלומים" – איך היום משתמשים במלה אלומה חוץ משיבולים? אלומה של אור. מהן האלומות של השבטים? אלומות של אור פנימי, אור הממלא כל עלמין, אור שמתלבש בתוך כלים – לכל שבט יש את הענין שלו, הצבע שלו, הדגל שלו. השבטים הם צבעים – צבעים שיצאו מהפריזמה (מנסרה – לשון נסירה, מנסרת את האור הפשוט). האור המקורי, שבעצם הוא האור הסובב, הוא האלומה של יוסף. היחס בין יוסף לשבטים, יסוד ומלכות, הוא גם יחס של סובב וממלא. העבודה של האלומות, של השבטים, היא בירור ראשון מלמטה – בירור של שם בן, בטול היש לאין – אבל עבודת יוסף היא בירור שני, "יעשה שלום לי", עשית שלום בין הסובב לממלא. זהו תפקיד יוסף, רק שבהתחלה לא מצליח – משניא את עצמו עליהם במקום להאהיב את עצמו עליהם.

בכל אופן, אלומות הן אור, והחלום השני – של שמש וירח – כבר במאור, מאורות. העיקר הוא השמש, שרומזת ליעקב עצמו. לכן יעקב גוער בו – אני ואמא נבוא ונשתחוה לך?! לפי הפשט אמא איננה, דברים בטלים, אבל רש"י אומר שרומז לבלהה שגדלה את יוסף. גם רחל תבוא להשתחוות – כולם ישתחוו ליוסף. ההשתחווה הזו היא ממעלה למטה, כמו שהקב"ה מכתיר את המשיח.

להרגיש את השרש שגבוה מהצדיק

איך זה קשור להתפטרות מהצדיק שדברנו עליה? זה כבר ההסבר של אדמו"ר האמצעי[ז] (שכבר לא נמצא במאמר בתו"א). הוא אומר שהשבטים הם יב גבולי אלכסון ששרשם באו"א, למעלה מיוסף. הרי כאן השבטים הם יא כוכבים, שלמעלה מיוסף העומד על הארץ. איך השבטים למעלה מיוסף? אף על פי שלמטה הם בסוד י"ב הבקר שהים (של שלמה) עומד עליהם, רק בטול היש לאין בעולם הבריאה, בשרש הם לא סתם באצילות אלא באו"א דאצילות – שני המשיחים ושאר הענינים של או"א שדברנו קודם – שלמעלה מיוסף שהוא היסוד. לכן הם מתקוממים, לא רוצים לקבל את מלכות יוסף כי סוברים שהם למעלה ממנו. החלום אומר שגם במקור עליהם להשתחוות ליוסף, להמשיך לו מדרגתם, לחבר עצמם אתו מלמעלה למטה. אבל הם בתודעה שלהם, בשנאה שלהם ליוסף, אומרים שאנו בשרש יותר גבוהים ממך ולכן לא צריכים לקבל את המלכות שלך. הווארט כאן שכדי להפטר מהצדיק צריך גם להרגיש שאתה יותר גבוה ממנו.

הסברנו בהתוועדות שני דברים חיוביים בהפטרות מהצדיק: או שהצדיק למעלה ממך, אבל אתה צריך לעבוד את ה' מכח עצמך. כלומר, צריך להפטר מהתלות בצדיק – יש לנו מאמרים בספרים החומים שהכי גרועה התלות, תלות תינוקית. צריך לעבוד את ה' במוחין דגדלות – לא שאתה לא מחזיק מהצדיק, אבל נפטר מהתלות בו. הווארט השני היה שרוצים מלך ולא צדיק. כעת מוסיפים משהו שלישי, שבשביל שני אלה, הפשט, צריך להרגיש את השרש – שיוסף הצדיק עומד על הארץ ואתה בשרש, אתה בשמים, אתה כוכב. לא רק שמש וירח אלא כל השבטים, אתה כוכב בשמים, רק שהחידוש של החלום שגם אתה בתור כוכב צריך להשתחוות לו (בסוד "דרך כוכב מיעקב" ואז דווקא "וקם שבט מישראל"). אולי שם, בתור כוכב, שתשתחוה לו, זה יפעל את המעבר המבוקש מצדיק למלך. כדי שהצדיק הזה יהפוך להיות מלך הוא צריך כוכבים – כוכבים שישתחוו לו. לחיים לחיים.

נגנו שאמיל.

שכולם יברכו ברכה אחרונה. כל המלמדים כאן – בע"ה נתראה במוצאי שבת.