בע"ה

ר"ח כסלו ע"ח – כפר חב"ד

אור ראובן

סעודת ר"ח כסלו לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "כי שם עלו שבטים"

נגנו ניגון ר"ח כסלו, "אלי אתה" (אדה"ז והצ"צ).

הדור הרביעי לאבות – התגלות המלכות

נפתח במשהו מפרשת השבוע[ב]. המיוחד של פרשת "ויצא" הוא לידת השבטים – לידת יא מתוך יב השבטים. רק בנימין נשאר לפרשה הבאה. השבטים, יב שבטי י-ה, הם כבר הדור הרביעי של עם ישראל מהאבות – אברהם-יצחק-יעקב הם שלשה דורות ראשונים של מאמינים, ואחר כך השבטים הם הדור הרביעי. הרביעי ביחס לשלשה הוא כמו הרגל הרביעית של המרכבה, בחינת מלכות. זה הפשט – האבות הם חג"ת והשבטים הם המלכות. במדה מסוימת מי שכולל את כל השבטים הוא יהודה, שבט המלכות, אבל בעצם כל הדור הזה – הדור הרביעי, "ומספר את רבע ישראל" – הוא המלכות.

אם כן, לידת השבט הראשון, ראובן, היא תחלת התגלות המלכות בעם ישראל. יש כבר ארבעה דורות של יהודים – אברהם-יצחק-יעקב-ראובן. כשעושים את החשבון שלהם ראובן הופך את המספר של האבות לכפולה של 13, אחד, אהבה – "אחד היה אברהם" "אברהם אהבי" – 3 כפול 13 כפול 23 (ראובן עצמו הוא כפולה של 7 ו-37, שני 'בני הזוג' של 13 ו-23).

מיקום האבות בחג"ת – אחרי לידת ארבעה שבטים

לחג"ת יש ענפים, שגם הם ימין-שמאל-אמצע באותו סדר – נה"י. כלומר, אם יש לי תולדות, ארבעה דורות, אני יכול לכוון אותם לאו דווקא חסד-גבורה-תפארת-מלכות, בדילוג על הנה"י, אלא לכוון אותם נהי"ם – אברהם הנצח, יצחק ההוד, יעקב היסוד וראובן כבר יהיה המלכות.

אבל ב'נגלה' הראשונה של לאה היא יולדת ארבעה בנים – עד יהודה, אחר כך היא עומדת מללדת. ברגע שיש לי אברהם-יצחק-יעקב כשלישיה ראשונה, ועוד ארבעה ילדים ראשונים של יעקב, יש לי כבר שבעה. אז 'נופל' שיהודה הוא השביעי – היהודי השביעי בעולם, סופרים כעת הגברים – "כל השביעין חביבין". השביעי הוא כמו יום השבת, שהוא חביב וקדוש. עכשיו אפשר כבר לכוון לפי הסדר הרגיל לגבי האבות, אברהם-יצחק-יעקב כנגד חג"ת, ואז ראובן-שמעון-לוי-יהודה יהיו הנהי"ם. יהודה יהיה המלכות, המקום הראוי לו. ראובן ושמעון שהולכים יחד יהיו כאן נצח והוד (סוף קוי ימין ושמאל שראשיתם חכמה ובינה, ראיה ושמיעה), ולוי, "הפעם ילוה אישי אלי", מתאים להיות כאן היסוד, חבור האיש והאשה.

העלאת הדורות הקודמים בלידת צאצאים נוספים – לידת דן-נפתלי-גד והעלאת האבות למוחין

אחר כך יש עוד ילדים. מה הם לפי ההגיון? רוצים בהמשך לדבר על הגיון לעומת אי-הגיון. לפי ההגיון כאן, כל פעם שיש עוד שלשה ילדים הם מקפיצים את המבנה קומה אחת. מי הם שלשת הבנים אחרי יהודה? דן-נפתלי-גד. גד הוא גם השביעי – הילד השביעי של יעקב. הסימן מובהק, שקרא לו גד – בגימטריא שבע – ובחלוקה ל-ג ו-ד, חלוקת מדות הלב לחג"ת ונהי"ם. עד גד יש כבר עשרה יהודים עם האבות, "העשירי יהיה קדש להוי'". מוסר ההשכל כאן הוא שכל ילד נוסף שנולד מעלה את ההורים מעלה-מעלה. אז כדאי כמה שיותר ילדים.

כעת, כשיש כבר שבעה ילדים, שבעה בנים, האבות תופסים את החב"ד. בדרך כלל חב"ד נקראים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" – בזכות הילדים האבות מתעצמים עם האלקות שלהם עצמם, עם ה"חלק אלוק ממעל ממש" שלהם. אברהם-יצחק-יעקב הופכים להיות חב"ד וראובן-שמעון-לוי נכנסים במקומם לחג"ת, כמו שמבואר תמיד בחסידות – ראובן הוא החסד, הילד הראשון; שמעון הגבורה, השני; ולוי השלישי, התפארת, שמחבר. עד כאן ההקבלה מאד טובה. מה הלאה? יש יהודה-דן-נפתלי-גד – יהודה עכשיו יהיה הנצח; דן ההוד; נפתלי, שהוא גם לשון חבור, לשון זיווג, יהיה היסוד; וגד, כמו שאמרנו, הוא השביעי, לכן נקרא גד, והוא יפול במקום המלכות.

לידת אשר-יששכר-זבולון – העלאת האבות לכתר

אבל יעקב לא מסתפק בשבעה ילדים, ממשיך הלאה, וגם קטענו בתוך בני זלפה – אחרי גד בא אשר. אחר כך יש את סיפור הדודאים – שחוזר לראובן – ולאה זוכה לעוד שני ילדים, יששכר וזבולון. אם בונים שלישיות כעת נוספו אשר-יששכר-זבולון.

היחס בין יששכר וזבולון גם יכול מאד להתאים ליסוד ומלכות. זבולון הוא הסוחר, יוצא לעולם, "זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניֹת וירכתו על צידן". מי שיוצא לעולם, עוסק בעבודת הבירורים, מביא את כל הניצוצות, את כל היהלומים – מביא חזרה ושם בפי יששכר שיוכל ללמוד תורה ולהורות לבני ישראל את המעשה אשר יעשון ו"יודעי בינה לעתים", לקבוע את הלוח העברי של הזמנים.

יש כמה שיטות בקבלה מה היחס בין הת"ח, יששכר, לאחיו – שאגב, גם לומד הרבה תורה, גם זבולון יודע ספר, "ומזבולן מֹשכים בשבט סֹפר" – שעושה עמו הסכם, שותפות, ויוצא רחוק, למדינת הים, להביא משם סחורה. מתאים שזבולון יהיה המלכות ויששכר ה"צדיק יסוד עולם". לפעמים מכוונים אותם כנגד נצח והוד. במקום אחד האריז"ל אומר חידוש מופלא, שיששכר הוא החכם, חכמה, וזבולון – שמפרנס אותו, הסבה שלו, שתמיד יותר מהמסובב – הוא הכתר. "שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך" – אף על פי שזבולון קטן מיששכר הפסוק מקדים אותו, סימן שגבוה ממנו, מפרנס אותו. הוא גם הכח המניע של המהפכה הרביעית שלנו, בו כתוב "שם יזבחו זבחי צדק", ואחד מהפירושים שמביא רש"י שבזכותו מגיעים סוחרים לארץ ואז עולים למקדש ורואים איך כולם עובדים לא-ל אחד ומתגיירים, גרי צדק, "שם יזבחו זבחי צדק" הולך על גרי הצדק שנעשים על ידי זבולון. הם עיקר הבירורים. כל אחד שהוא סוחר – במיוחד בעלי עסק שעושים עסקים בחו"ל, וגם נוסעים הרבה לחו"ל – תכלית הכוונה היא "שם יזבחו זבחי צדק", המהפכה הרביעית. הכל קשור למלכות. שרש המלכות הוא כתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות", לכן האריז"ל אומר שזבולון בכתר.

לפי ההגיון שלנו, יששכר וזבולון כבר תופסים את מקום היסוד והמלכות. עד גד האבות היו בחב"ד, אבל אם יש עוד שלשה ילדים צריך להקפיץ אותם עוד קומה. איך? כמו שמוסבר אצלנו הרבה פעמים שהשרש הכי גבוה של האבות (בינתים, יש עוד קומה) הוא בכתר – אברהם הוא "ראש כל המאמינים", "ראש אמנה", "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", הוא ברדל"א; יצחק הוא צחוק ושעשועים, תענוג, רישא דאין; ו"יעקב איש תם ישב אהלים", ששייך ל"'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי", שייך לביטוי הרצון העליון, רישא דאריך.

לפי זה האבות הם כנגד ג' הרישין של הכתר, ואז גם יוצא טוב מאד – כי ראובן כבר יהיה החכמה, הכי מתאים לו, לשון ראיה שהיא חכמה; ושמעון יהיה הבינה, הכי מתאים לו, כי הוא שמיעה; ולוי יהיה דעת, גם הכי מתאים, "הפעם ילוה אישי אלי" על דרך "והאדם ידע את חוה אשתו"; אז יהודה יהיה חסד. מתי יהודה הוא חסד? בכוונות האריז"ל לגבי תלמידי רשב"י הוא אומר שרבי יהודה הוא חסד – כשהוא מושיב את התלמידים לפי הספירות, כל אחד במקומו; אחר כך דן בגבורה – הכי טוב לו, דין; כעת נפתלי עולה מיסוד למקום התפארת, מקום מכובד עבורו; כעת לא מחלקים בין בני זלפה – יותר טוב – הם זוג מובהק של "תרין פלגי גופא", גד בנצח ואשר בהוד. אחר כך יש עוד שנים, יששכר וזבולון, ה"צדיק יסוד עולם", התלמיד חכם, מחשב חשבונות (כח שהרבה פעמים שייך לספירת היסוד, במיוחד סדר של "קדימה ואיחור", כמו שיש בחישוב הלוח, כלל גדול אצלנו) וזבולון המלכות (זבולן-זבלון = המלך. יש בתנ"ך 25 "זבולן", 17 "זבלון" ופעם אחת "זבולון". ממוצע שלש הצורות = 97, מהיטבאל, אשת עולם התיקון, מלכות, "בית זבֻל", "בזבלון". הסדרה 1 17 25... היא בעלת "חן" נקבי: 1 17 25 25 17 1 = 86 = אלהים, ודוק).

לידת יוסף ובנימין – העלאת האבות לעקודים-נקודים-ברודים

אבל הגענו לכל השבטים חוץ מהעיקר – עיקר זיווג יעקב ללבן הוא בשביל רחל, עיקר כנסת ישראל. רק אחרי שנולדו כל אלה – והעלינו את האבות עד ג"ר שבכתר – מגיע העיקר, יוסף הצדיק, ואז אחיו בנימין. כאן הכי ברור שיוסף ובנימין צריכים להיות ביסוד ובמלכות – שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון, הכרח גמור שיוסף צריך להכנס למקום היסוד ובנימין הוא המלכות, יסוד הנוקבא, נקודת ציון.

אבל אם מעלים הכל למעלה יוצאים למעלה מהכתר, יותר גבוה מהכתר. איפה זה כתוב? הרמ"ז המפורסם בתחלת פירושו לספר אוצרות חיים, שאומר שהמקום האמתי של האבות הוא עקודים-נקודים-ברודים. עולם העקודים, שיוצא מהפה של א"ק, הוא אברהם אבינו – סוד העקדה, כל האורות עקודים בכלי אחד, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו", הולך על כלי אחד בו עקודים כל האורות; עולם הנקודים שנשבר הוא בחינת יצחק; יעקב הוא הברודים, עולם התיקון.

מה תחלת עולם התיקון? כאן מקפיצים רק בשנים, לא בשלשה, ואז יוצא שראשית עולם הברודים הוא רדל"א, המקום של יעקב אבינו. כעת למעלה מהכל נמצא א"ק, הכל יוצא ממנו – העקודים מהפה שלו, הנקודים מהעינים שלו והברודים מהמצח שלו. הם אחד למטה מהשני, אבל בא"ק הם יוצאים ממקור יותר גבוה זה מזה. למה? כי כמה שיותר גבוה ההארה פחותה. מה שיוצא מהפה הוא ממשי יחסית להבל שיוצא מהעין, שהוא אפסי ביחס אליו, ובכל אופן מה שיוצא מהעין הוא הרבה יותר ממה שיוצא מהמצח. מהפה יוצא בחינת אברהם, מהעינים בחינת יצחק (סוד "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – משה יצחק = מחיה מתים) ומהמצח בחינת יעקב.

מי שהכי מרויחים כעת הם ראובן ושמעון – ראובן הוא כבר תענוג (עיקר התענוג הוא בחוש הראיה, כמבואר בדא"ח), רישא דאין (אין פנימיות עין), ושמעון הוא כבר רצון (מה קא משמע לן ע"ד מה רוצה לומר). אחר כך לוי הוא אבא, חכמה (כל זיווג הוא על ידי מוחין דאבא דווקא, כמבואר באריז"ל). יהודה הוא בינה (סוד הא בהא תליא, מלכות בבינה). אחר כך דן נכנס למקום הדעת (דעת עליון ודעת תחתון – "דן ידין עמו... יהי דן נחש...") – יש כאן שינוי קוין אצלו. נפתלי חסד (נפת לי, מתיקות החסד), גד ואשר הם כבר גבורה ותפארת (גד הוא החלוץ הגבור בירושת הארץ; גד ר"ת גבורה דין – ספירת הגבורה היא מדת הדין – גבורה דין = מ פעמים גד, סוד פר דינין; בלידת אשר אומרת לאה אמנו, יסוד אמא המסתיים בתפארת ז"א, "באשרי כי אשרוני בנות" לשון שבח ותפארת, כמבואר בתרגומים ובמפרשים. והוא סוד "כתפארת אדם לשבת בית" – בית אֹשר). יששכר וזבולון כעת, כמו אחת השיטות שכתובות בפירוש, הם נצח והוד. ובסוף, אחרונים חביבים, יוסף ובנימין הם כבר יסוד ומלכות, מקומם העצמי.

"שבטי י-ה" – האבות עם השבטים

אם כן, עשינו כאן מהלך חדש שאפשר להתבונן בו הרבה – מה קורה כאשר נולדים ילדים. במיוחד אם אתה בעצמך הדור השלישי, כלומר שהכל בזכות שיש לך אבא וסבא וכעת אתה השלישי, כמו יעקב, וצריך להוליד יב שבטים – יב שבטי י-ה. זהו אחד הפירושים למה השבטים נקראים "שבטי י-ה"? הרי יש רק יב שבטים, אך מחשבים עם האבות, ואז יש י-ה. פשט ידוע. הם "עדות לישראל", שם י-ה שכתוב אצל כל אחד מהם בפרשת פינחס.

יב השבטים – יב פרצופי האצילות

ברגע שהגענו למבנה האחרון, של עקודים-נקודים-ברודים ואחריהם יב שבטים, אפשר כבר להפוך לעוד סוד בכתבי האריז"ל לגבי יב השבטים. יש סוד כולל בכתבי האר"י, שכולל את כל הקבלה – סוד יב פרצופים. כתוב ש-יב פרצופים הם כנגד השבטים. למה מתאים? כי כמו שכבר ראינו, ועכשיו נסביר עוד יותר, השבטים הולכים בזוגות. כמו שכבר רואים בפרשת שבוע, ונסיים בשבוע הבא, כל לידת השבטים היא בזוגות – זוג הוא שני פרצופים, זכר ונקבה. מהם יב פרצופים? עתיק ונוקביה, אריך ונוקביה, אבא ואמא עילאין, ישראל סבא ותבונה, ישראל ולאה, יעקב ורחל.

חלוקת השבטים לזוגות

כמו שאמרנו, ב'נגלה' הראשונה יולדת לאה ארבעה ילדים, 2 ברבוע, אבל אם מתבוננים יותר רואים שבעצם הם שני זוגות, אם קוראים את הפסוקים. רואים בדברי לאה שראובן ושמעון הם זוג, ולוי כבר משהו אחר. לוי ויהודה הם גם זוג, לפי הטעם שלאה נותנת לקריאת שמם. לאה עצמה היא עלמא דאתכסיא. מסבירים בדרך כלל שבהיותה עלמא דאתכסיא יעקב לא משיג אותה בהתחלה – היא יותר גבוהה ממנו, כמו אמא בשבילו – לכן הוא לא יכול לאהוב אותה אהבת איש ואשתו, היא משהו נעלם עבורו. מה שלא מוסבר – דבר שמתבקש – שאם אני או אתה בבחינת עלמא דאתכסיא, לא רק שלא משיגים אותך בהיותך עלמא דאתכסיא אלא גם אתה לא משיג את עצמך. קצת דומה ל"רישא דלא ידע ולא אתידע".

בשני הילדים הראשונים לאה מרגישה שנואה, לא אהובה. בשמות הבאים לפחות יש לה תקוה שהילד הזה כבר יתקן את המצב. לא אומרת בפירוש שאני כבר אהובה, אבל תולה תקוה – כבר 'טראכט גוט וועט זיין גוט', "הפעם ילוה אישי אלי", ובאמת פועל. אבל בפעמיים הראשונות, בשני הילדים, היא מתלוננת – "ראה בעניי" ו"שמע... כי שנואה אנכי". רואים שאצל שני הילדים הראשונים לאה נמצאת 'באותו ראש', ויש אפילו החמרה – "כי שנואה אנכי" רק אצל שמעון, אבל אותו ראש. שני אלה הם שני החושים הראשיים של האדם, ראיה ושמיעה, אז מאד ברור שהם זוג. הגם שאחר כך, במעשה שכם ובמכירת יוסף, שמעון מצטרף ללוי, כמו בברכות יעקב "שמעון ולוי אחים" – כנראה שיש כאן מעבר גבול מסוים. אבל הזוג המקורי היא ראובן-שמעון. אחר כך לוי-יהודה, הזוג הבא, הם "עתה הפעם ילוה אישי אלי" ואחר כך "הפעם אודה את הוי'" ("הפעם" לשון התפעלות ופעימת הלב. "הפעם" הראשונה בתורה היא "זאת הפעם עצם מעצמי וגו'", התפעלות של אהבת איש לאשתו. בשלש לידות אומרת לאה "הפעם" – אצל לוי, יהודה וזבולן, הבן השלישי, הרביעי והששי – 3 4 6 = 13, אהבה, "הפעם" = יה פעמים אהבה). בארבעה הבנים הראשונים – שנים שהם ארבעה – בהחלט אפשר לזהות לפי סדרם שני זוגות.

אחר כך זוגות במפורש, לא צריך להתבונן כלל – דן-נפתלי, זוג ילדי בלהה; גד-אשר, זוג ילדי זלפה; יששכר וזבולון, זוג הילדים האחרון של לאה; ואז יוסף ובנימין, זוג של רחל. חלוקה מובהקת, שלידת השבטים היא בזוגות. כל כך למה? צריך לומר שיעקב עצמו הוא סוד הזוגיות. גם ארבע נשים היינו "שתים שהן ארבע". מדברים על זוגיות – זוגיות הוא יעקב. בא לידי ביטוי גם בנשים שלו וגם בילדים שלו, הכל זוגות. גם נותן טוב טעם בחכמה שלו בכבשים, בגינואולוגיה שלו, שהוא מדען גדול בזוגיות.

הקבלת זוגות השבטים לזוגות הפרצופים

אם ככה, איך יהיה? יש ראובן ושמעון שהם כאשר עדיין היחס בין יעקב ללאה הוא באתכסיא – גם אצל לאה הוא באתכסיא. דווקא סימן ששני אלה הכי גבוהים, כמו ש"לא" קודם ל"כן". הם יהיו כנגד עתיק ונוקביה. אחר כך לוי-יהודה כנגד אריך ונוקביה. כל ה'נגלה' הראשונה בכתר, גם דבר טוב. אז דן ונפתלי כנגד או"א עילאין וגד ואשר כנגד ישסו"ת. יצא משהו מענין שבני השפחות הם כנגד פרצופי המוחין.

יש כלל גדול אצל הרש"ש: יש ארבעה פרצופים של כתר, ארבעה פרצופים של או"א וישסו"ת ואז ארבעה פרצופי מדות, ישראל-לאה ויעקב-רחל. אומר הרש"ש שהכל חב"ד אחד גדול – הוא החב"דניק העצמי. כל ארבעת פרצופי הכתר הם חכמה, כל ארבעת פרצופי המוחין בינה וכל ארבעת פרצופי המדות דעת. אם כן, בני השפחות הם בכללות בינה.

ה'נגלה' הראשונה של לאה, כתר, פלוס ה'נגלה' השניה שלה (יששכר וזבולן) ובני רחל הם המדות. יוצא שיששכר-זבולון הם ישראל-לאה ויוסף-בנימין הם יעקב-רחל. הקבלת בנימין לרחל הכי טובה, כי כתוב שרחל מתה בלדתו כי הוא הנפש שלה – ה"רוחא דשביק בה בעלה" בביאה הראשונה. אז בנימין הוא פרצוף רחל ויוסף פרצוף יעקב, בסוד "אלה תולדת יעקב יוסף". תולדות יעקב הם יוסף, כל תולדות יעקב, כל פרצוף יעקב לענין לידת כל השבטים.

יעקב למעלה מפרצופי האצילות

הכל ההקבלה טובה מאד, אבל איפה כעת נמצא יעקב? אברהם עקודים, יצחק נקודים ויעקב ברודים, כמו שכתוב ברמ"ז. מה באמת הווארט כאן? שרדל"א במדה מסוימת יותר גבוה גם מעתיק ונוקביה, ששניהם בבחינת תענוג, רישא דאין. ואם תרצה לומר שגם רדל"א כלול בעתיק ונוקביה (שהרי רדל"א מורכב מחלקי מה וחלקי בן כו') תאמר שיעקב כאן רומז לסוד "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א (והוא סוד שמו הנעלה של יעקב – ישראל, "כי שרית וגו'", "תנו עז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים. נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים") – מחוץ למערכת ובעצם מוליד את כל מערכת יב הפרצופים.

כל זה רק כאשר מגיעים לשלמות של עקודים-נקודים-ברודים ואחר כך יב שבטים. המהלך הראשון היה פשוט כנגד הספירות, בהגיון שכל פעם ההורים-האבות עולים קומה כשיש עוד ילדים. ברגע שמגיעים לסוף מסתדר עם דברי האריז"ל שהשבטים הם יב הפרצופים דאצילות.

חמש עליות ראובן (כעליות האבות)

נדבר רגע רק על ראובן – הוא התחיל להיות המלכות, אחר כך עלה לנצח, אחר כך לחסד, אחר כך לחכמה (הכל בקו ימין) ובסוף תענוג. אלה חמשת המקומות של ראובן לפי הסדר שעשינו עכשיו. שוב, אמרנו שבפרשת השבוע הבן הראשון שנולד ליעקב אבינו – "בתר רישא גופא אזיל" – הוא ראובן.

ראובן דומה לאבות בכך שיש לו חמשה מקומות, כמותם. לשלשת האחים שבאים אחריו יש רק ארבעה מקומות, לשלשה שאחריהם רק שלשה מקומות, לשלשה אחריהם רק שני מקומות וליוסף ובנימין רק מקום אחד. אם כן, יש בעליה הזו – בעילוי אחר עילוי מחיל אל חיל – יתרון לראובן שהוא כמו האבות, שעולים חמש עליות. מי שיש לו חמש עליות הוא בחינת משיח, בו כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", חמש עליות, וכך באבות ובראובן, כאשר בכל הבאים הולך ופוחת. עד כאן מהלך אחד, שקשור לראובן שיש לו חמשה מקומות. לחיים לחיים.

ב. בן פעמים אור

בן הופעות "אור" בתנ"ך

דברנו הרבה פעמים ש-ראובן אותיות אור-בן. אבל כמדומני שלא אמרנו רמז מאד חשוב, שבתנ"ך – כאשר סופרים כמה פעמים כתובה המלה "אור" (בלי אות שימוש נוספת), אם סופרים נכון (תיכף נסביר מה זאת אומרת) – יש בדיוק בן פעמים "אור", הרמז הכי מובהק שיכול להיות לראובן.

שינוי גרסאות – "עד אור הבקר" או "עד הבקר"

מה הכוונה לספור נכון? יש מחלוקת – שתי גרסאות – לגבי פסוק אחד בתנ"ך, בשמואל-א, בסיפור דוד ואביגיל ונבל הכרמלי. כתוב שם כמה פעמים הביטוי "עד אור הבקר" – ביטוי יפה, ביטוי שבהחלט יכול לרמוז לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. ביטוי שמתחיל עם המלה "עד" – מהביטויים שדברנו בנוגע לשנת ה-עד, ע ו-ד רבתי של "שמע ישראל".

אבל בשמואל-א כה, כב יש תופעה – אם תשוו כמה תנ"כים – שאיני מכיר עוד כמותה: בתנ"ך קורן כתוב שם "עד אור הבקר", אבל בתנ"ך ברויאר (שעפ"י כתר ארם צובא, כתב היד המוסמך ביותר, עליו הסתמך הרמב"ם, מיוחס לעזרא הסופר, אם הפסוק שם כי לא כל הכתר שרד) כתוב "עד הבקר". הפלא ופלא. אף אחד, לא המנחת שי ולא אף אחד שראיתי – אולי יש חדשים שכבר תפסו את הפלא הזה – מעיר על הענין. שוב, במפרשים המקוריים לא ראיתי אף אחד שבכלל תפס שיש כזו תופעה, פלאי פלאים, או שיש שם את המלה "אור" או שלא.

לפעמים יש בתנ"ך מלה שאומרים ולא כתוב, כמו במגלת רות, או להיפך – אבל כאן משהו אחר לגמרי, פשוט בתנ"ך אחד כתובה המלה "אור" ובתנ"ך שני היא לא כתובה. תרגום יונתן מתרגם כאילו כתובה המלה "אור". הייתי סומך עליו, אבל ברויאר הוא "כתר ארם צובא", אז לכאורה אני מחויב לגרסה שלו. יש לי בבית צילום של כתב יד חשוב, משנה לכתר ארם צובא – כת"י לנינגרד, שהוא תנ"ך שלם – שגם בו כתוב "עד הבקר" בלי "אור". יש לנו אדם בקי במסורה – שאלתי אותו אם פעם ראה את הפלא הזה ואם יש עוד דוגמה בתנ"ך לדבר כזה ואמר שעד כמה שידוע לו אין עוד דוגמה כזאת.

למה כל כך חשוב? כי אנחנו רוצים לספור כמה פעמים מופיעה המלה "אור" בתנ"ך – נפק"מ, או שכתוב כאן "אור" או שלא כתוב. [לפעמים רש"י מביא דיוק בחסר או יתר במה שאין  לפנינו.] נכון, אבל כל הגרסאות האלה הוכרעו עד האריז"ל, ואז נשארת קושיא על רש"י. כאן יש שתי גירסאות בידינו – קורן מאד מוגה, אם כי לא כתר ארם צובא, אבל שם כתוב "אור" (וכך משמע בת"י כנ"ל) ובברויאר לא כתוב אור.

"אור" כפועל, במשמעות אחרת או בניקוד אחר

עוד משהו: אם אני רוצה לספור כמה "אור" יש אני רוצה דווקא את אלה שבפירוש "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אבל אם מופיע במשמעות אחרת לכאורה איני צריך לספור, או שכן, כי כתוב אותו דבר. אז יש לי עוד שאלה – האם לספור אור שפירושו אחר.

עוד שאלה שצריך להכריע: האם לספור רק אור שהוא שם? יש פעם אחת אור שהוא פועל – "הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". שם כתוב אור, אבל לא כשם אלא כפועל. אז גם צריך לשקול האם אני סופר אותו או לא.

עוד משהו שאני צריך לשקול: לפעמים כתוב אוּר – בשורוק, ולא בחולם – לספור או לא? יש אפילו פעם אחת בדברי הימים, בגבורי דוד, שם פרטי של מישהו – אוּר. בתורה יש אורי, בצלאל בן אורי בן חור (חוּר ואוּר הם לשון נופל על לשון), אבל בגיבורי דוד שם אחד מאבות הגיבורים הוא אור – אליפל בן אוּר. שם מאד מענין, כי אליפל אותיות אֹפל, חשך. אליפל הוא הבן של האוּר – אור כמו חוּר, כמו חוֹר, שהוא חור שחור, סיפור שלם... אליפל אור שוה משיח (במספר קדמי, אליפל אור עולה ג"פ מלכות שעולה אברהם פנים ואחור – עד אברהם היה העולם ממשש באפלה ואברהם התחיל להאיר!). חוץ ממנו יש עוד שלשה אוּר בתנ"ך.

אוֹר שאינו אור השמש יש פעם אחת – "כחם צח עלי אור" בישעיהו. יש שני פירושים. לפי פירוש אחד אור שם הוא ירק, כמו שמפרשים "טל אורות", טל של הירקות, אבל יש מי שמפרש שם אור כגשם. אם "כחם צח עלי אור" מדבר בירק היינו החום הצח של השמש שמבשל את הירקות. אם מדובר בגשם, מטר, מפרשים את הפסוק על השמש שזורחת ומאירה אחרי הגשם – הכי טוב לצמחים. כאשר אחרי מטר יוצאת השמש יש ערך תזונתי-צמחי "כחם צח עלי אור". דרך אגב, כאן יש "צח... אור" – מזכיר "אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון" בקבלה. יש פסוק "והשביע בצחצחות נפשך", אבל "צח" פעם אחת יש בפסוק הזה, שברור שגם רומז לאור (הגם שהפשטנים מפרשים ירק או גשם). יש לנו שער בסוד ה' ליראיו שנקרא "שמש הוי'", שיש בשמש י-ה-ו-ה – אור-חום-מרפא-מצמיח, הכחות שיש באור השמש. החום של השמש הוא ה עילאה ואור השמש, "ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש" היינו ה-י. אפשר באמת לפרש "כחם צח עלי אור", שהחום מלביש את האור – לא "עלי" מעל, אלא לבוש על המתלבש בתוכו. קצת דרוש, אבל בסדר לפרש כך, ואז יהיה מדובר באור ממש. או, אפשר אפילו לפרש – כמו שרש"י כותב על "והשיב לב אבות על בנים" היינו "על [ידי] בנים", כמו שהרבי תמיד מביא – "כחם צח על [ידי] אור". בכל אופן, יש במלה הזו אור משמעות גם של אור, גם של גשם וגם של ירק – אבל הפשטנים מפרשים ירק או גשם, ואז יש שאלה האם לספור בתוך התופעה הזו.

חשבון בן פעמים "אור"

כל השאלות האלה עולות יחד, והעיקר האם בשמואל-א בכלל כתובה המלה "אור". אם כן כתובה שם המלה "אור", ואיני סופר שום דבר אחר – לא הפועל "הבקר אור", לא "כחם צח עלי אור", לא אוּר – מגיעים בדיוק ל-52 פעמים. אבל אם אני סומך על כתר ארם צובא, שאין אור באותו פסוק, כדי להגיע ל-52 אני צריך או לספור את "הבקר אור", כי אף על פי שהוא פועל הוא לשון אור לכל הדעות. או שאני אומר שלא אספור פועל אבל כן אספור "כחם צח עלי אור", כי אפשר לפרש אותו מלשון אור ממש, וגם אם מתפרש ירק או גשם לא נורא, כי הם גם נקראו בלשון אור. אם כן, יש כמה אפשרויות איך להגיע ל-ראובן – אור בן (בן פעמים "אור" בתנ"ך).

אם נחבר את כל האפשרויות ביחד – גם את ה"אור" שלא ידוע אם כתוב בכלל, שהוא רדל"א לגמרי, גם את הפועל, גם את "כחם צח" וגם את ארבעת האוּר, כולל השם – כבר יהיה חן פעמים "אור" בתנ"ך. מ-בן הגענו ל-חן – אור-חן, "ותשחק ליום אחרון".

רמז בראשית התורה ל-בן פעמים אור

מה הסימן בתורה שצריך להיות 52 פעמים אור? תחלת התורה, שכתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – ה"אור" הראשון הוא המלה ה-יהי מתחלת התורה וה"אור" השני המלה ה-זך מתחלת התורה וביחד הם בן. כאן יש סימן יפה, בתחלת התורה, ש"אור" הולך יחד עם בן, מיקום שני האורות המקוריים, ויחד הם כבר ראובן. עד כאן, כאשר מה שצריך עוד להאריך בו הוא תופעת "עד אור הבקר", אם כתוב "אור" או לא.

רמזי "עד אור הבקר"

עוד משהו יפה, אם כתוב שם "אור" יש ז"פ בתנ"ך הביטוי "עד אור הבקר", כי יש עוד ו"פ ודאי. סימן שזהו ביטוי מאד חשוב, שחוזר הרבה פעמים. יש בתנ"ך ודאי שש פעמים "עד אור הבקר" – אפשר לומר שכנגד ששת צירופי שלש המלים "עד אור הבקר".  "עד אור הבקר" שוה 588, ג"פ 14 ברבוע. אם יש שש פעמים כבר מגיע לרבוע כפול של מב, אמת פעמים 8, כמו שאחרי ק"ש אומרים ח"פ את המלה "אמת". ח"פ "אמת" עולה ו"פ "עד אור הבקר". אם יש ז"פ "עד אור הבקר" כבר "כל השביעין חביבין" – אפשר לכוון כנגד הספירות. לחיים לחיים.

נגנו שאמיל, "אנעים זמירות".

[הפרקים הבאים יצאו כחלק מהקובץ השלם של "הגיון לבי".]