בע"ה

ל' כסלו ע"ח – כפר חב"ד

עניני חנוכה

סעודת ר"ח טבת לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "מלכות בית חשמונאי" מהרגע הראשון

נגנו "אלי אתה" (צ"צ), "יוונים נקבצו עלי", ניגון חסידי אדמו"ר האמצעי.

במגלת תענית (בזמן הנס) "יד חשמונאי" ובגמרא (למפרע) "מלכות חשמונאי"

הלשון בגמרא על חנוכה, למה קבעו את הימים האלה, הוא "כשגברה מלכות בית חשמונאי כו'". גם בכל ספרי ההלכה – מהטור והלאה – הלשון הוא "כשגברה מלכות בית חשמונאי".

נפתח בהערה פשוטה: המפרשים שואלים – מה פירוש "מלכות בית חשמונאי"? הרי זו עדיין לא היתה מלכות! הטור מוסיף מלה שאין בגמרא – "כשגברה יד מלכות בית חשמונאי בדקו ומצאו פך אחד של שמן וכו'". בהגהות והערות על הטור (שירת דבורה) הוא כותב:

במגילת תענית פרק ט איתא כשגברה "יד" חשמונאי [בלי מלכות. ממגלת תענית הוסיף הטור את המלה "יד".], ובגמרא איתא כשגברה "מלכות" חשמונאי, וכתב בחידושי מהרצ"א על הלכות חנוכה שלדעתו כפשוטו כי מתחלה לא היה בית חשמונאים מלכים רק בהמשך הדורות אחר כך נעשו מלכים, והנה מגילת תענית [היא קדומה יותר.] נכתב בזמן הנס לא כתוב "מלכות" דעדיין לא היו מלכים, ותנא דידן בספרי הש"ס שכבר ידעו שהצליחו למלוכה משום הכי כתב "מלכות" לכבודם, והטור העתיק שתיהן כשגברה "יד מלכות" בית חשמונאי.

מסירות הנפש להלחם – חתירה למלכות (הנבנית מהגבורות)

לכאורה בפנימיות אפשר לומר יותר ממה שכתוב כאן: לא רק שהגמרא כותבת "מלכות בית חשמונאי" כי סופן מוכיח על תחלתן, או "לכבודם", כמו שהוא כותב. צריך לומר שהגמרא רוצה לרמוז לנו שגם מלכתחילה זו מלכות. מה המוסר השכל? שברגע שיוצאים להלחם במסירות נפש נגד מלכות הרשעה שמשעבדת את עם ישראל – שאז היתה מלכות יון וגם המתיונים שבתוך עם ישראל – החלשים והמעטים נגד הגבורים והרבים, סימן שאתה כבר חותר להיות מלכות. זהו גדר של מלכות.

הביטוי הוא "גברה מלכות בית חשמונאי". כתוב שבנין המלכות מהגבורות, ואפשר לפרש לעניננו – פירוש אמתי לגמרי – שמלכות חדשה חייבת להתחיל מגבורות, מהתגברות נגד המנגד. זהו הסימן של המלכות, שיש משהו שמנגד והוא מתגבר אז ממילא הוא חותר להיות מלכות. אם ה' יעזור והוא ינצח – כמו ש"נצחום" כאן – הוא יהיה מלכות. כלומר, בכח מלכות בית חשמונאי מתחילה מאותו רגע שבחירוף נפש יוצאים להלחם נגד היונים.

רציתי לפתוח בזה כי מכאן אפשר ללמוד גם לימינו אלה – מלכות ישראל מתחילה מ"גברה", מרצון להתגבר נגד תרבות זרה. היום בדיוק אותו מצב כמו בזמן היונים, שיש פה תרבות זרה ששולטת (שבעצם היא היא תרבות יון), שמשעבדת את המוחין שלנו, וצריכים לקום חשמונאים. הרבי אומר שבדור שלנו יכול להיות אחרת, לא צריך להיות עם נשק חם, צריך להיות באופן המתקבל – אבל צריך להתגבר. ההתגברות היא לכתחילה לא סיפור חד-פעמי בפני עצמו – אתה מתגבר כי אתה מתכוון למלוך. המלחמה נגד היוונים צריכה להיות עם מטרה להגיע למלכות בית חשמונאי, לכתחילה, מהרגע הראשון – "משגברה [יד, על דרך 'יד ישראל תקיפה', לשון מלכות[ב]] מלכות בית חשמונאי".

הביאו מנורת חנוכה. מי מתנדב? אתה חזרת מחו"ל (ר' חיים פרים חזר ממסע הפצות בכל ארצות דרום אמריקה).

רמזי "מלכות בית חשמונאי"

בינתים נעשה גימטריא: מלכות בית חשמונאי עולה 1323 – עולה ג"פ (ממוצע כל מלה) אמת, אהיה ברבוע, "אהיה אשר אהיה". זו האמת, שצריכה להיות "מלכות בית חשמונאי", מלכות של "משיח נאו". יש כאן יה-הוד אותיות ("איהי – מלכות – בהוד"), משולש ה, ובהיות מלכות בת ה אותיות מתבקש לציירו כמשולש יורד מ-ה ל-א:

מ  ל  כ  ו  ת

ב  י  ת  ח

ש  מ  ו

נ  א

י

והנה, פנות המשולש הן אותיות מתי (בסדר יורד, אור ישר, מ-ת-י מלמעלה למטה) וכן אותיות המשולש הפנימי הן אותיות מתי (בסדר עולה, אור חוזר, מ-ת-י מלמטה למעלה) – "מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו לעולם ועד [תשכון...]"! מתי-מתי = 900 = 30, יהודה (בן מתתיהו המכבי), ברבוע, כאשר מתי בעצמו הוא קיצור של השם מתתיהו (אותיות מתי תהו, אורות דתהו שצריך להמשיך בכלים דתיקון). לחיים לחיים.

ב. הדלקה בחנוכה בשמנים ופתילות האסורים בשבת

בין שבת לחנוכה

יש ספר שנקרא "בית אברהם" של סלונים. הוא שואל: למה בחנוכה מותר להדליק בשמנים ופתילות שאסורים בשבת, שאין האור נאחז בפתילה יפה-יפה כמו שצריך להיות בשבת?

זו סוגיה במסכת שבת הדנה בהלכות חנוכה. יש בסוגיא מחלוקת של שלשה אמוראים – רב הונא, רב חסדא ורב (הערך הממוצע של רב הונא רב חסדא רב הוא מאור – "שמן למאור") – האם נרות חנוכה דומים לנרות שבת או לא, גם בימי החול של חנוכה וגם בשבת חנוכה. אנחנו פוסקים כרב, ש"כבתה אין זקוק לה" ו"אסור להשתמש לאורה", לכן בחנוכה מותר גם בחול וגם בשבת להדליק בשמנים ופתילות שאסורים בשבת.

יש הרבה ספרי חסידות שמסבירים שבחנוכה יש כח להגיע למטה מטה, למטה מעשרה טפחים – צריכים להניח את מנורת חנוכה למעלה משלשה טפחים, שלא יהיה דין "לבוד", שהיהודי לא יהיה 'אריין אין דער ערד' ממש, אבל ברגע שיהודי למעלה משלשה טפחים – אפילו שהוא למטה מעשרה טפחים – בחנוכה אפשר להגיע אליו, בעוד שבשבת רגילה אי אפשר להגיע אליו. זהו ווארט שמופיע בכמה וכמה ספרי חסידות.

בית אברהם: יום כיפור, שבת וחנוכה

ה"בית אברהם" אומר שבעצם יש דריי דינים – יום כיפור, שבת וחנוכה – וכל אחד יותר מהקודם:

ביום כיפור אין כח לחבר בין הנשמה-השמן לבין הפתילה-הגוף, לכן אסור לאכול ולשתות – אין כח שאור הנשמה יחדור לתוך הגשמיות ממש. לכן יום כיפור, כמה שהוא שבת שבתון, בדין הוא פחות משבת – חילול שבת הוא בדין סקילה וחילול יום כיפור רק בדין כרת.

שבת חמורה מיום כיפור, כי בשבת יש מעלה שהיא דווקא עונג שבת – בשבת יכול להיות וצריך להיות חיבור בין הנשמה-השמן לבין הגוף-הפתילה-הנה"ב. רק מה? הוא כותב שמתקיים רק באחד שמכוון לזה, באמת רוצה בכך. אצל מי שכאילו מקיים עונג שבת, אבל אוכל מתוך גראבקייט, האור לא נאחז בגופו והוא נשאר בהמה. כידוע – גם בסלונים וגם ווארט ידוע בחב"ד – שבכלל בכל מצוה של אכילה ושתיה בתורה אם לא לשם שמים ממש רק מוסיף גראבקייט לאדם, לכן בחב"ד לא הידרו, לא "מהדרין" ולא "מהדרין מן המהדרין", במצוות של אכילה ושתיה בכלל. אם כן, מצד אחד יש בשבת כח לחבר רוחניות וגשמיות, שמן ופתילה, אבל רק במי שמכוון יפה – יש לו פתילה יפה וגם שמן טוב, שמן זית זך.

אבל בחנוכה אפשר להגיע לכל אחד ואחד, גם אלה שלא מכוונים בכלל. כמו שאמרנו קודם, אלה שהם "למטה מעשרה טפחים", רק שיהיו "למעלה משלשה טפחים". עד כאן ווארט אחד.

"אמצאך בחוץ אשקך" בחנוכה

על היכולת לרדת למטה מעשרה טפחים, גם באמצעות פתילות ושמנים האסורים בשבת, מביא ה"בית אברהם" פסוק משיר השירים: "אמצאך בחוץ אשקך"[ג] – סוד הנשיקין בחוץ. בשבת אסור להוציא החוצה, מרשות לרשות – שבת לא מגיעה החוצה. רק בחנוכה, שיש מצוה להניח את הנר "על פתח ביתו מבחוץ" – חג של חוץ, ש"יפוצו מעינותיך חוצה", מוצאים את היהודי שבחוץ.

הדבר דומה לענין של יוסף הצדיק, "יוסף הוי' לי בן אחר", שיוצאים לצד האחר, צד הקליפה, ומוצאים איזה יהודי ששקוע בסט"א והופכים אותו לבן – בן-אור. יש "בן אחר" ויש בן-אור, אותיות ראובן – כל פעם אנחנו מזכירים את סוד השם ראובן. איך אני הופך ה"בן אחר" לבן-אור? פשוט להפוך את ה-ח ל-ו, שנים פחות. איך קשור לחנוכה? לו נרות חנוכה הם ח במשולש שהוא גם ו ברבוע. כתוב שזהו תיקון, והרבוע מתוקן מהמשולש. כשאומרים שיש לו צדיקים בדור, למה מתכוונים? ו ברבוע, כי ו הוא היסוד, הצדיק. בחנוכה מתחילים מ-ח במשולש והופך להיות ו ברבוע – ה-ח הופך ל-ו, ה"בן אחר" הופך להיות בן-אור, "ראשית אוני" של יעקב אבינו.

ג. "הדלקה עושה מצוה" ו"כבתה אין זקוק לה"     

הדלקה והנחה (מבצע תפלין בחנוכה)

אנחנו פוסקים ש"הדלקה עושה מצוה". יש שתי דעות בגמרא, שיש גם בהן שני הסברים – לפי הרמב"ן זו מחלוקת, לפי פשט הגמרא זו איבעיא שפשטו אותה. הספק האם "הדלקה עושה מצוה" או "הנחה עושה מצוה", ופשטו את הספק ש"הדלקה עושה מצוה". שוב, לפי הרמב"ן זו גם מחלוקת, ולא רק איבעיא.

ההוכחה הפשוטה ש"הדלקה עושה מצוה" היא מלשון הברכה – מברכים "להדליק נר חנוכה", לפי האריז"ל, או בנוסח המקובל בעולם "להדליק נר של חנוכה". אם "הנחה עושה מצוה" היה צריך לברך "להניח נר חנוכה" ולא "להדליק נר חנוכה". ככה כתוב. בכל אופן, ברור שיש כאן גם ענין של "הנחה". שתי הדעות זקוקות זו לזו, והשאלה רק מה עיקר ומה טפל. לדעה ש"הדלקה עושה מצוה" יש גם הנחה, אבל היא טפלה, ולדעה ש"הנחה עושה מצוה" ודאי צריך גם הדלקה, אבל היא טפלה להנחה.

מכאן נאמר רמז יפה למבצע תפלין בחנוכה: אם מביאים את ההוכחה מנוסח הברכה, שאם "הנחה עושה מצוה" היה צריך לכתוב "להניח נר חנוכה" – יש רק מצוה אחת בה מברכים "להניח", "להניח תפלין". אם כן, כדי לצאת ידי שניהם, גם "להדליק" וגם "להניח", כדאי לעשות מבצע תפלין בחנוכה. ורמז: נר חנֻכה ר"ת נח – "ונח מצא חן" – ותפלין ר"ת ת, ביחד נחת, כמו התורה הראשונה של לקו"מ. צריך לחבר נח ל-ת (נח בהכאת אותיות, נ פעמים ח = ת) ואז מקבלים נחת.

נפקא מינות בין "הדלקה עושה מצוה" ל"הנחה עושה מצוה"

אם כבר, נאמר כמה נפקא מינות בהלכה בין "הדלקה עושה מצוה" ל"הנחה עושה מצוה". יש כמה וכמה נפקא מינות, ואנחנו רוצים כעת ארבע:

הראשונה – אם הנר כבר היה מונח במקום שאמור להיות (כמו שאנו נוהגים, שקודם מסדרים את הנרות ואחר כך מדליקים) ו"הדלקה עושה מצוה" אז צריך רק להדליק, ולא להרים ולהניח. כך אנו עושים בפשטות, אבל רק אליבא דמאן דאמר "הדלקה עושה מצוה". למאן דאמר "הנחה עושה מצוה" צריך להניח – דנים אם החיוב להניח הוא דווקא אחרי שכבר דלוק, אבל כך אומרים.

השניה – הדליקו חש"ו או אפילו גוי. אם "הדלקה עושה מצוה", אף שהניח בר דעת לא עשה כלום,  אבל אם "הנחה עושה מצוה" יצא ידי חובה. ולהיפך, כמובן, אם הניחו חש"ו.

השלישית – אם הדליק למעלה מעשרים אמה לפי "הדלקה עושה מצוה" צריך לכבות ולהדליק למטה אך לפי "הנחה עושה מצוה" לא צריך, אלא רק לקחת דלוק ולהניח במקום.

הרביעית – אם אדם לוקח את מנורת חנוכה, מדליק ומחזיק אותה ביד חצי שעה, משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, רגלא דתרמודאי. אז אין הנחה בכלל, לכאורה. כתוב שאם יש היכר שבאמת זו מנורת חנוכה הוא יוצא. אם אין היכר בכלל, סתם מחזיק נר ביד, אז גם אליבא דמאן דאמר "הדלקה עושה מצוה" לא יצא, כי אין היכר של חנוכה. אבל אם יש היכר – מנורת חנוכה, כמקובל בדורותינו, שלא היתה גם אצל הראשונים וגם אצל האחרונים, יחסית מאוחר, אבל היום יש כלי מיוחד של חנוכה – יש היכר שזהו נר חנוכה, לא סתם נר, ואם "הדלקה עושה מצוה" הוא יוצא. בשביל להחזיק טוב ביד חצי שעה צריך להיות "גברה יד מלכות בית חשמונאי" – לקשר בין נס הנצחון לנס המנורה... אם הוא מחזיק חזק את המנורה ביד חצי שעה להלכה הוא יוצא ידי חובה. למאן דאמר "הנחה עושה מצוה" הוא לא יוצא, כי צריך להניח על משהו.

ויש לכוון את ארבעת הנפק"מ הנ"ל כנגד אותיות י-ה-ו-ה ב"ה: החזיק ביד כשר אם ניכר שהוא נר חנוכה, שאז יש בו פרסומי ניסא. פרסומי ניסא היינו גילוי אלקות למעלה מן הטבע, בחינת חכמה, ברק המבריק, י של שם הוי', "הוי' בחכמה" (הוא "הוי' נסי" = חכמה חכמה, שרש נשמת משה רבינו). וכן גופו-ידו של אדם לעומת מקום פיזי הוא סוד "מה שמו", מה = אדם, סתם אדם הוא חכמה, "חכמת אדם". הפסול של למעלה מעשרים אמה הוא פסול במקום, "ואי זה מקום בינה", ה עילאה של שם הוי'. הפסול של חש"ו הוא מפני שאין בהם דעת, מפתחא דכליל שית, ו של שם הוי'. מעשה ההנחה הוא במלכות, ה תתאה שבשם, בחינת עשיה בפועל, ודוק היטב.

"כבתה אין זקוק לה" ו"אסור להשתמש לאורה"

חוץ מהדין של "הדלקה עושה מצוה" יש גם את הדין של "כבתה אין זקוק לה", כפסק רב. המפרשים מסבירים ש"כבתה אין זקוק לה" הוא בגלל הכלל-הפסק של "הדלקה עושה מצוה".

אנחנו פוסקים שני דברים לא כרב הונא – רב הונא הוא לגמרי ההיפך מהפסק ורב חסדא באמצע (שסובר, כמו רב, ש"כבתה אין זקוק לה"). האחרונים דנים איך יתכן שמצוה כל כך יקרה – מדליקים לשניה אחת ומיד כבתה יצאתי ידי חובה, לא צריך להדליק שוב, לא צריך לתקן, לא לעשות שום דבר. היום המנהג הפשוט אם הנר כבה כן להדליק שוב, אבל זה מעין הידור. [מחלוקת אם הידור או כלום.] כן, על פי פשט אין בזה שום דבר, כי "כבתה אין זקוק לה". שוב, לפי רב יש שני פסקים – "כבתה אין זקוק לה" ו"אסור להשתמש לאורה" (בניגוד לנר שבת). הפסק השני של רב חולק גם על רב הונא וגם על רב חסדא, שפסקו "מותר להשתמש לאורה".

נעשה גימטריא: "כבתה אין זקוק לה" ועוד "אסור להשתמש לאורה" עולה 2320 – י"פ רלב (עסמ"ב), מ פעמים חן (חנוכה הוא חג של חן. ר"ת "כבתה אין זקוק לה" = חן, וביחד עם ר"ת "אסור להשתמש לאורה" = ז פעמים טוב, הערך הממוצע של כל אות – "חן טוב"), הסימן הוא חנם (חנ פעמים ם). "בשנה השביעית יצא לחפשי חנם", יש משהו חנם בנר חנוכה – חנם היינו בלי מצוות. זה מה שרוצים להסביר, שנר חנוכה מגיע גם למטה מעשרה טפחים, למי שאין לו שום זיקה למצוות.

רמזי "הדלקה עושה מצוה"

נעשה עוד גימטריא ואחר כך נסביר: כמה עולה "הדלקה עושה מצוה"? רק הדלקה עולה 144, 12 ברבוע, ו"הדלקה עושה מצוה" עולה 666, מספר מאד חשוב בקבלה. בחנוכה מדליקים לו נרות, משולש ח, מ-א עד ח, אבל לו עצמו – כנגד לו צדיקים, לו שעות שאדם הראשון השתמש באור הגנוז, כמוסבר בבני יששכר (בשם הספה"ק) – עולה במשולש 666 (שעולה ב"פ "נר חנֻכה"! כל "נר חנֻכה" עולה שלג. 666 = שלג שלג – "עד שתכלה רגל מן השוק", 'שלג מן הקור', כמבואר אצלנו במ"א). רמז מאד יפה של "הדלקה עושה מצוה".

"הדלקה עושה מצוה" עולה 666  כנ"ל, חי פעמים יחידה. ר"ת העם – כמו "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול" – שעולה 115, כפולה של 23, חיה, אז יש כאן חיה-יחידה. רוס"ת עולה ב"פ הלל, ה"פ הוי'.

ב"הדלקה עושה מצוה" יג אותיות, אפשר לצייר כהשראה:

ה

ד  ל  ק

ה  ע  ו  ש  ה

מ  צ  ו

ה

ארבע הפנות הן ה-ה-ה-ה ובאמצע יש ו. יחד עולה הוי'. אם מחשבים אותיות אלה במשולש עולה אנכי (9 ברבוע) – יש כאן "אנכי הוי'".

שפת אמת: חנוכה – גילוי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (המנוגד לחכמת יון)

אם הזכרנו את הבני יששכר נסביר מה שהוא אומר על החידוש הזה, שהיות ש"הדלקה עושה מצוה" לכן "כבתה אין זקוק לה": הוא אומר שכל חג החנוכה הוא לגלות את חכמת ישראל, חכמת התורה, לעומת ההיפך – לגלות מה בין חכמת התורה שלנו לחכמת יון, שהיא חכמת הפילוסופיה.

יש הרבה ספרים, כמו שפת אמת – שאנחנו מזכירים את דבריו כמעט כל שנה – שאומרים שדווקא מחנוכה החלו הזוגות. הזוג האחרון הוא הלל ושמאי, שהמחלוקת לגבי "מהדרין מן המהדרין" היא שלהם – סוף הזוגות. תחלת הזוגות היא מחנוכה. לפני הזוגות היו "אשכולות" – חד בדרא שנקרא אשכול, "איש שהכל בו", אין מחלוקות. מחנוכה מתחילים הזוגות, שבהם יש כבר איזו מחלוקת – הגם שבכל הזוגות הראשונים היתה רק מחלוקת אחת, לגבי סמיכה, אבל חידוש שבכלל יש מחלוקת. בכל מחלוקת של אמת כתוב "אלו ואלו דברי אלהים חיים", וזהו ההיפך הגמור מחכמת יון, חכמת ההגיון, שם לא יתכן דבר והיפוכו בנושא אחד (שגם זה אמת וגם זה אמת – גם זה אמת = הכל אמת = מלכות, היינו מלכות בית חשמונאי).

שוב, השפת אמת חוזר על כך בהרבה מקומות, שעיקר חג החנוכה הוא לגלות את ה"אלו ואלו דברי אלהים חיים" ("דברי אלהים חיים" = י"פ אלו, יש כאן שיעור קומה שלם של "עשר ספירות בלימה", כל ספירה היא סברה בפני עצמה, והכל אמת. "אלו ואלו דברי אלהים חיים" = מתי – "מתי תמלוך בציון..." כנ"ל). הבת קול של "אלו ואלו דברי אלהים חיים" באמת יצאה לגבי שמאי והלל, בעלי המחלוקת העיקרית של חנוכה, אבל זהו כלל גדול לגבי כל מחלוקת. בסוף צריך לפסוק הלכה – בעלמא דין "והלכה כבית הלל" – אבל בשרש, במקור למעלה, "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

בני יששכר: חנוכה – גילוי "פטטיא דאורייתא טבין"

אם אומרים שהחידוש של חנוכה הוא רק "אלו ואלו דברי אלהים חיים" זאת אומרת שרק כאשר שתי הדעות הן אמת, עד כדי כך שיתכן מאד שלעתיד לבוא הפסיקה שלנו תתהפך מבית הלל לבית שמאי כי שניהם אמת, "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

אומר הבני יששכר, שלפני השפת אמת, עוד יותר ממנו – שעיקר החידוש של חנוכה, שהוא ההיפך מחכמת יון, הנצחון נגד הגיון יון, שכאשר יהודי לומד תורה, הגם שהוא טועה ושוגה, הוא עושה יחוד למעלה. בלשון הירושלמי – "פטטייא דאורייתא טבין". סתם לפטפט בתורה, הגם שיש לאדם טעות – שאתה שגוי – זה טוב, "אין טוב אלא תורה". 'עושה טוב' לקב"ה.

אם כן, יש דריי דינים – דין אחד הוא הלכה, "הלכה כמאן"; דין שני של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שניהם אמת; ודין שלישי של (מאמר חז"ל מפורסם, שהוא לא מביא) "'דגלו עלי אהבה', דילוגו עלי אהבה", שאם הוא לומד תורה גם הטעות שלו נכללת בתורת אמת. פלאי פלאים – ההיפך הכי גמור של חכמת יון.

"כבתה אין זקוק לה" – מעלה גם בחידוש שמיד נסתר

איך הוא מסביר לפי זה "כבתה אין זקוק לה"? הוא אומר שכל נר כאן הוא חידוש תורה שמישהו מחדש כשהוא לומד תורה לשמה. כידוע אצל לומד אמתי, שיתכן מאד ששניה אחת אחרי שהוא מחדש את החידוש הוא פתאום תופס שאינו נכון – מיד סותר את עצמו. השאלה, האם החידוש היה שוה משהו או שהיה לחנם? הוא אומר שאם מדובר להבדיל בחכמת יון, מישהו לומד מדע ועושה תיאוריה חדשה במדע, ואז הוא תופס – או שמישהו אחר תופס – שאלה שטויות, 'חבל על הזמן', יורד לטמיון לגמרי. בתורה לא ככה – "הדלקה עושה מצוה".

האחרונים מסבירים ש"הדלקה עושה מצוה" כי המצוה של חנוכה, מצוה דרבנן, היא חיוב גברא. אם היה חיוב של חפצא הנר היה צריך לדלוק את השיעור ואם הוא כבה צריך לתקן אותו, "זקוק לה", אבל אין כאן חיוב חפצא בכלל – רק חיוב גברא שאני צריך להדליק נר. היות ש"הדלקה עושה מצוה", הדלקתי את הנר, לא משנה מה קורה איתו כעת – החפצא לא מענין אותי, אלא הגברא שהדליק את הנר. זו תוספת, לא נמצאת שם בבני יששכר.

הוא כותב את הווארט הנ"ל, שהחידוש של חנוכה שחכמת ה' כל כך אחרת והפוכה מחכמת יון, שגם כשלא "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אלא סתם סברא שגויה עושה רושם של אור אלקי. במה שאמרת או חשבת הדלקת נר למעלה ולמטה – היה גילוי אלקות – אפילו שהוא החזיק רק לשניה אחת. מצד אחד אפילו קצת חבל שמיד תפסת שטעית, כי אם אתה מיד תופס מחזיק רק שניה, ואם שוגה יותר זמן...

לחיים לחיים, זו לא סתם נחמה פורתא אלא נחמה רבתא, כל מה שאנחנו מדברים.

נגנו שאמיל.

מוחין דחנוכה ומוחין דשבת (השלמה)

את הבני יששכר שאומר שמדובר בחידוש תורה שאינו אמתי – שגם הוא יקר, "פטטיא דאורייתא טבין" – הבאנו אחרי שראינו חוברת עם דרוש של ידידנו ר' יחזקאל סופר על הסוגיא הזו. הוא אומר לגבי כל מבצע – כמו מבצע תפלין – שמדליקים מישהו לשעה קלה, ולא יודעים אם ימשיך, שעל כך נאמר "הדלקה עושה מצוה". הוא ממשיך ומסביר ש"אסור להשתמש לאורה" היינו שאדם לא יקבל סיפוק.

הנקודה העיקרית במה שהוא כותב היא ההבדלה בין שבת לחנוכה: מדבר על 'מוחין של שבת'. קשור לדברי הבית אברהם, ששבת מחברת בין השמן והפתילה, אבל רק אם רוצים, ובחנוכה מגיע למדרגה שמתחבר גם למטה מזה. שני הדברים יחד, ש"כבתה אין זקוק לה" ו"אסור להשתמש לאורה", וההבדל ביניהם לשבת – שייך גם למעלת הנסיך השמיני על הרועה השביעי, שתתבאר לקמן.

באותיות שלנו, היינו שבת הוא רישא דאין, ענג שבת, וחנוכה בא מרדל"א. שני החגים פורים וחנוכה, ישארו לעתיד לבוא – אף שכל השאר יתבטל – כי שרשם באמונה פשוטה. ברדל"א גופא יש מה ו-בן – אפשר לומר שחנוכה הוא מה ופורים בן, ובהרכב שלהם יש חמשה ספקות. בכל אופן, שניהם מאותו מקור שלמעלה מהשבת. היות שהבית אברהם הבחין בין שבת ליום כיפור, גם היה אפשר לומר שיום כיפור הוא רישא דאריך ושבת רישא דאין אבל חנוכה ברדל"א. ברדל"א ודאי אין שום אינטרס. בסוד הגוונים – שרציתי שהבנות תלמדנה – הרדל"א הוא "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות". לכן גם מצד הגברא-המקרב לא שייך לחפש נגיעה אישית. אפשר לצרף זאת לגדר של רדל"א, שאין בו שום נגיעה כלל וכלל, שום ישות – יותר אין מאין, אפס לעומת אין.

ד. נסיך ורועה

חנוכה, דוד ומשיח – חבור נסיך ורועה

ידוע שחנוכה הוא חג של משיח. שמונת הנרות של חנוכה הם כנגד הכנור של משיח – נר-כו שיש בו שמונה נימין. חנוכה מתחיל במזל קשת ונגמר במזל גדי. רק קשת שוה 800, שמונה נימין, ח פעמים נים, ויחד עם גדי עולה 817, אור במספר קדמי.

בתורה אור אדמו"ר הזקן מסביר את הסוד של חנוכה – חבור בין שמונה נסיכי אדם לשבעה רועים, הסוד של מלך המשיח. הרי כתוב בגמרא שמלך המשיח הוא אחד משמונה נסיכי אדם. שמונה נסיכי אדם הם אור מקיף ושבעה רועים הם אור פנימי. משה רבינו הוא מהרועים, רעיא מהימנא, ומשיח הוא מהנסיכים – נסיך הוא כמו משיח, שניהם לשון משיחה-נסיכה בשמן. שניהם אותו לשון, אותו פשט, משא"כ רועה הוא משהו אחר לגמרי – לא קשור למשיחה בשמן.

כתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" ובמקום אחר כתוב "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו. ויִרעם כתֹם לבבו ובתבונות כפיו ינחם" – יש בדוד את שתי המעלות של נסיך בשמן ורועה צאן קדשים. הדוד הראשון, שהוא "פלג קיסר", עיקרו רועה, ואילו הדוד האחרון, משיח בן דוד, שהוא "קיסר" שלם, עיקרו נסיך, כמבואר בפירוש בגמרא שדוד הוא מהרועים ומשיח מהנסיכים.

שוב, בחנוכה יש שמונה ימים, אבל צריך לחבר אותם גם לסוד השבע. כמו החבור שאנחנו מדברים עליו הרבה פעמים בין דור השמיני לדור השביעי – בעצם המשיח הוא דור השמיני, אבל צריך להיות מחובר ומקושר לשבע. זו השלמות שלו, ההתקשרות לדור השביעי – הקשר בין הנסיך לבין הרועה.

זו גם כוונה מאד יפה ופשוטה של נר: הערב, כשנאמר "להדליק נר חנוכה", אפשר לכוון כוונה פשוטה ש-נר ר"ת נסיך-רועה. אדמו"ר הזקן כותב בפירוש שחנוכה הוא חיבור בין הנסיך לרועה. בנפש, לכל אחד יש ניצוץ משיח, כמו שכתוב במאור עינים בשם הבעש"ט, ולכל אחד יש ניצוץ משה, כמו שכתוב בתניא קדישא. הנר הוא כדי להדליק את הניצוץ הכפול הזה ולחבר בין שני הניצוצות לנר אחד, נסיך-רועה.

נר: נסיך-רועה – נפש-רוח

בדרך כלל, כתוב בקבלה, שנ"ר ר"ת נפש-רוח. הרי יש נרנח"י – כל הנר"נ הם אור פנימי והמקיפים הם חיה-יחידה. הנ"ר היינו נפש-רוח. איך אפשר לחבר את שתי הכוונות? הכוונה הרגילה של נר היא נפש-רוח, שניהם פנימיים, וכאן הכוונה היא נסיך-רועה, כשהנסיך הוא דווקא המקיף והרועה הוא הפנימי. הנסיך כאן הוא עיקר החיה-יחידה והרועה הוא הנר"נ, האור הפנימי. איך באמת אפשר להסביר?

כמו שכתוב על ההבדל בין הבעש"ט לאור החיים הקדוש לגבי נשמת דוד מלכא משיחא. כתוב שהבעל שם טוב הוא הנפש של דוד והאור החיים הקדוש הרוח. מצד אחד, הרוח למעלה מהנפש, אבל היות שדוד המלך הוא הנפש של כללות נשמות עם ישראל כתוב שהנפש של דוד היא העצם.

נאמר בצורה אחרת: "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", שרש המלכות ברדל"א – לא סתם בחיה-יחידה אלא בפנימיות עתיק, שרש הנפש, המוטבע. תיקון הנפש הוא תיקון מלכות בית חשמונאי שהזכרנו קודם – שיהיה "השפל באמת", כמו שחתם רבי מענדלי ויטבסקר, שתהיה שפלות באמת. לכן "מלכות בית חשמונאי" עולה אמת-אמת-אמת, חזקה של אמת (אמת אינה מכזבת, דבר אמתי אינו נפסק לעולם. והנה, אף על פי שעל פי פשט מלכות בית חשמונאי כן נפסקה, היא נפסקה רק בהופעה החיצונית שלה אבל בפנימיות היא ממשיכה להתקיים ולהאיר בנר חנֻכה שאינו נפסק לעולם, כמבואר בחז"ל על "בהעלתך את הנרות" הנאמר לאהרן – "שלך קיים לעולם". אמת-אמת-אמת – מלכות בית חשמונאי – ועוד נר חנֻכה עולה ח"פ אור, כנגד ח ימי החנוכה!). זהו גילוי היחידה שבנפש, ה"מאד", של משיח, ועד לפנימיות היחידה, פנימיות עתיק. ככה נסביר שנסיך הוא נפש, ואילו רועה הוא רוח – הרוח כאן כוללת את כל האור הפנימי.

נאמר בעוד צורה: בקבלה, בעץ חיים, כתוב שהנפש של כללות כל העולמות היא העיגולים והרוח של כללות כל העולמות היא היושר. לפי זה, נ"ר היינו עיגולים ויושר, נפש-רוח, אבל שרש העיגולים הוא בעיגול הגדול שלפני הצמצום, והוא האור המקיף, הסובב כל עלמין (המתגלה בסביבון של חנוכה). ככה מושחים למלך את הנסיך – הוא מקבל משרש העיגול, העיגול הגדול שהוא מלכות דאין סוף – ואילו הרועה, שהוא אור פנימי, מקבל מסוד הקו, שהוא היושר, בחינת רוח. ככה אנחנו יכולים לכוון את הנ"ר – שהנר הוא לקחת את שמונת הנסיכי-אדם בכלל ואת מלך המשיח בפרט ולחבר אותם עם שבעת הרועים בכלל ועם משה רעיא מהימנא בפרט.

רמזי נסיך-רועה

נעשה כמה חשבונות לאור החידוש הזה של נסיך-רועה, חיבור השמונה לשבע[ד]. שמונה היינו אורות מרובים דתהו. למה מדברים על זה היום? ר"ח טבת, שהרמז המפורסם שלו שהוא תהו בגימטריא. אין לך יום שיותר מסוגל להמשיך את האורות המרובים דתהו בכלים דתיקון כמו ר"ח טבת – ממש לחבר את הנסיך, תהו, עם הרועה, שהוא תיקון.

קודם נעשה את החשבון הפשוט: כל אחד בחנוכה צריך להיות גם נסיך וגם רועה, גם ניצוץ משיח וגם ניצוץ משה. נסיך עולה 140 ו-רועה 281. מה היחס ביניהם? לכאורה רועה הוא 1 יותר מפעמיים נסיך – נסיך-נסיך ע"ה שוה רועה. באיזה חשבון צריך אחד יותר? אם אני רוצה לעשות 280 (נסיך-נסיך) במשולש, החשבון הוא 140 פעמים 281 – נסיך פעמים רועה עולה נסיך-נסיך במשולש. כלומר, יש כאן יחס של כמעט "שלם וחצי", אחד יותר, וזה טוב בשביל החשבון של המשולש.

ביחד נסיך רועה עולים 421. איזה פסוק שלם בתורה שוה למספר הזה? פסוק מאד חשוב, שייך לחנוכה. הפסוק האחרון של פרשת בראשית, שמתחילה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ומסיימת "ונח מצא חן בעיני הוי'", שעולה נסיך-רועה. נח ר"ת נר חנֻכה (הנר מוצא חן בחנוכה בכלל ובפרט בזאת חנוכה שכנגד חן בשמונת השמות הנרדפים של יופי בלשה"ק). בחכמת המספר 421 הוא מספר השראה, עוד יותר חשוב (ונדיר) מרבוע ומשולש – השראה של שם י-ה (8 ועוד 7, כנ"ל בהערה ב), 15 ברבוע ועוד 14 ברבוע.

כח הנסיך – להגיע לאומות העולם

חנוכה הוא חג החן. מתי יתקיים בשלמות "ונח מצא חן בעיני הוי'"? כאשר כל בני נח ישמרו שבע מצוות בני נח, אזי כולם ימצאו חן בעיני ה', כל העולם יהיה "ונח מצא חן בעיני הוי'". הזמן לזה הוא עכשיו, חנוכה, על ידי חבור הנסיך והרועה.

מה מרויחים מהתקשרות הנסיך והרועה? רק רועה, אור פנימי, הוא רק לישראל. אם יש גם נסיך, אור מקיף, האור מגיע גם לאומות. החבור של הנסיך עם הרועה הוא ללמד את תורת משה לאומות העולם, כפי שה' רצה לכתחילה – לכן תרגמו את התורה לשבעים לשונות האומות, כדי שיגיע לכל העולם כולו. הכח להגיע לאומות העולם הוא הנסיך (שעולה 70 70, כנגד 70 אומות העולם, עם 70 השרים שלהם, שבהם מאירים 70 נפש יוצאי ירך יעקב, דהיינו שיוצאים מהירך-התחום של יעקב, תחום הקדושה, כדי להאיר לעולם כולו ולברר את העולם כולו, שלשם כך ירדו למצרים...), ורוצים לתת להם גם את אור הרועה, משה רעיא מהימנא. הכל קשור ל"יפוצו מעינותיך חוצה", עד חוצה שאין חוצה הימנו, ששייך לחנוכה.

יחוד נשיקין בחנוכה

בכל אופן, אמרנו שיש בחנוכה "אמצאך בחוץ אשָקך". "אשקך" שוה "ונח מצא חן בעיני הוי'", שוה נסיך-רועה. בפסוק הבא בשיר השירים כתוב "אַשקך מיין הרקח מעסיס רִמֹני" – יש "אשָקך" מלשון נשיקין ו"אַשקך" מלשון משקה. מה הדבר מלמד אותי?

לפי הפשט, קודם "אמצאך בחוץ אשקך" ומכח הנשיקה הזאת בחוץ, במקום ה'מציאה', "אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני אשקך מיין הרקח מעסיס רמני". והוא על מנת להגיע לפסוק הבא, "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (את כל הפסוקים האלה אומרת הכלה לחתן, אותו היא מוצאת בחוץ. וכך צריך לקרב רחוקים, במיוחד בחנוכה, לדעת שדווקא מי שנמצא בחוץ, למטה מעשרה טפחים, הוא בעצם החתן שלי, ולו אני אומרת "תלמדני", שהוא ילמד אותי רזין דרזין, בחינת "אתה יודע רזי עולם" שלמעלה מאותם רזין דרזין דאורייתא שעלי ללמד אותו, כדלקמן).

אך בדרך דרוש יש להוסיף גם את הכיוון שני (כמו אצל יעקב ורחל, קודם "ויַשק את צאן לבן אחי אמו" ומיד בהמשך "ויִשק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך"), שעל מנת להגיע לסוד הנשיקין (יחוד הנשיקין שלאחר "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני") צריך קודם לומר לחיים – צריך להיות "אַשקך" ועל ידי זה לבוא ל"אשָקך". הכל בסוד "ונח מצא חן בעיני הוי'".

מה הוא יחוד נשיקין בכלל? מה צריך לעשות עם היהודי בחוץ? מגיעים ליהודי בחוץ בחנוכה, מגיעים הכי רחוק, למטה מעשרה טפחים – צריך לא רק לחבק אותו שם אלא דווקא לנשק אותו. אם קשה – צריך קודם להשקות אותו. התכל'ס היא לנשק אותו. מה ההבדל בין חבוק לנשוק? חבוק הוא להניח לו תפלין, מצוה – כתוב שחבוק הוא סוד המצוות המעשיות, והמצוה העיקרית שצריכים לעשות מבצעים, במיוחד בחנוכה, היא "הנחה עושה מצוה". אבל התכלית היא להפיץ לו דברי תורה (שעל ידי דברי התורה דווקא תתקיים הנחת התפלין שלו, לא רק בבחינת "הדלקה עושה מצוה" ו"כבתה אין זקוק לה"), ולא סתם תורה אלא שמן, "רזין דרזין דאורייתא" – גם היהודי צריך את השמן הזה, והוא אפילו נודף לכל אומות העולם, השמן של חנוכה. לחיים לחיים.

נגנו "ימין ה' רוממה".

חבור אדם ואברהם

לפני שנעזוב את הנסיך והרועה נעשה עוד חשבון אחד, נסיך-רועה בהכאה פרטית – נ פעמים ר (כל נר בהכאה, 10000, מספר מאד עגול, ריבוא, רבבה), ס פעמים ו (360), י פעמים ע (700), כ פעמים ה (100) – 11160, י"פ "בראשית ברא", כתר מלכות. נעשה עוד חלוקה – נחלק את 11160 ב-אדם ונקבל רמח, אדם פעמים אברהם.

איך הפסוק אומר? "נסיכי אדם". אברהם אבינו גם נקרא אדם, "האדם הגדול בענקים", שמעניק באורו את גלגל חמה. בחשבון הזה נסיך פעמים רועה שוה אדם פעמים אברהם (בחשבון רגיל). תיקון של משיח – הרמז של מלחמות משיח בתורה הוא מלחמת המלכים של אברהם אבינו, כפי שמסביר הרמב"ן. בכלל, הדמות של "אב המון גוים" שמחזיר את כל העולם בתשובה, מקיים "כי אז אהפוך וגו'" הוא אברהם אבינו, "את הנפש אשר עשו בחרן". הוא "האדם הגדול בענקים" ואצלו האדם הופך להיות מאד – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". זהו חשבון מאד יפה, אדם-מאד פעמים אברהם.

היות שיש כאן ח אותיות נחלק ב-8 ונקבל 1395, שהוא שוב כפולה של אדם. אברהם עולה ח"פ א-ל וכאן מקבלים א-ל פעמים אדם שהוא גם "לא אדם". כדי לחבר את הנסיך והרועה צריך להיות "לא אדם" – "וגם נצח ישראל [שייך לנצחון חנוכה] לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". יש כאן המשכה מתהו, מכתר, מה"לא אדם", לחבור של אדם פעמים אברהם. אדם הוא אדם הראשון, אדם קדמון, ואברהם הוא "בהבראם", "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "חסד לאברהם", "עולם חסד יבנה".

עד כאן חיבור הנסיך והרועה, שלפי אדמו"ר הזקן הוא עיקר כוונת חנוכה – לחבר את נסיכי אדם עם הרועים, לחבר את המלך עם הרב, "קרית מלך רב". המשיח הוא "מלך רב" – ה"מלך" שלו הוא הנסיך ומה שהוא "רב", מלמד תורה, הוא הרועה שלו.

ה. בית שמאי ובית הלל – "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים"

נעבור לעוד נושא – כבוד. יש כוונה שלנו לחנוכה, מי שמכיר, שיש יג לשונות אור כנגד יג מלות הברכה, ו-ח לשונות יפי כנגד ח הנרות, ויש את השמש, שלוקח את האור המופשט והרוחני שכלול בשמן וממשיך אותו לתוך הפתילה, מדליק את הנר.

"נר הוי'" – ארבעת מרכיבי הנר

באותו מאמר של חנוכה בתורה אור אדמו"ר הזקן מסביר שהנר בעצם הוא "נר הוי'" – י-ה-ו-ה, ארבע בחינות, והנר מורכב מארבעה דברים: שמן; פתילה; האור שנאחז בפתילה ממש ומכלה אותה, שנקרא "נהורא אוכמא" (שתרגומו המילולי אור שחור); והאור החופף עליו, האור שאנחנו רואים, ונקרא "נהורא חיורא" (על פי פשט אור לבן, כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" והוא עולה טוב ברבוע, "ברא אלהים". "נהורא חיורא" ר"ת נח, כמו נר חנֻכה, סוד "ונח מצא חן בעיני הוי'").

כתוב בתניא ש"ואהבת" עולה ב"פ אור – עבודה מיראה ועבודה מאהבה, ששתיהן נכללות ב"ואהבת". עבודת היראה היא "נהורא אוכמא" ועבודת האהבה היא "נהורא חיורא". "נהורא אוכמא" ועוד "נהורא חיורא" עולה 817 – אור במספר קדמי (קשת-גדי) כנ"ל!

אבל איך מכוונים כנגד י-ה-ו-ה? שני הקצוות, השמן והפתילה, הם י ו-ה תתאה – הגוף והנפש הבהמית, הפתילה, היינו ה תתאה, והשמן, "רזין דרזין", הוא החכמה, פנימיות החכמה, ה-י. אם כן, יוצא ששני הנהורין, נהורא חיורא ונהורא אוכמא הם ה עילאה ו-ו שבשם. האור שנאחז בפתילה הוא ה-ו, המדות. היות שהוא מצומצם לפי ערך הפתילה, והוא מכלה את הפתילה – מכלה את הבירורים מתוך הגוף והנפש הבהמית – הוא נקרא אור שחור. אור המדות הוא אור שחור, נהורא אוכמא, אבל אור אמא עילאה המופשט, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שמחובר עם השמן כ"תרין ריעין", מגלה את השמן, הוא ה עילאה שבשם:

  י        שמן

  ה       נהורא חיורא

  ו        נהורא אוכמא

  ה       פתילה

זו כוונה מאד חשובה בחנוכה כשאומרים שם הוי', כמו בברכת "להדליק נר חנֻכה". הכוונה הפשוטה לפי החסידות בשם הוי' בחנוכה היא שמן-נהורא חיורא-נהורא אוכמא-פתילה – הכל נמצא בתוך כלי אחד. הכלי הוא שם א-דני, אבל י-ה-ו-ה הם המרכיבים, ושם ה תתאה היא סוד הפתילה. עד כאן מאמר מוסגר של כוונת הנר לפי אדמו"ר הזקן.

כבוד – המשכת האור לכלי

נחזור: בכוונה שלנו, בין יג אור ל-ח יפי, יש את השמש – שלוקח את האור המופשט ומדליק את הפתילה, והופך את האור ליפי, אור בתוך כלי – והוא נקרא כבוד, כנגד החכמה. כתוב בקבלה ש-כבוד עולה לב – כבוד נאצל, סוד לב נתיבות חכמה.

היות שכבוד הוא ממוצע, כמו כל ממוצע הוא צריך להיות מחובר לשני הדברים שהוא מחבר. יחסית, היחס בין האור והכלי הוא בין רוחני וגשמי, יחס של שמים לארץ – תיכף נקשר עם המחלוקת המפורסמת של בית שמאי ובית הלל אם "שמים קדמו" (ב"ש) או "ארץ קדמה" (ב"ה) והקשר למחלוקת שלהם בחנוכה, אם "מוסיף והולך" (ב"ה) או "פוחת והולך" (ב"ש). מסתמא יש קשר בין המחלוקות. בכל אופן, שמים וארץ הם רוחניות וגשמיות. בנר שמים הם שמן והארץ היא הפתילה, וביניהם יש את שני האורות.

"על השמים כבודו" ו"מלא כל הארץ כבודו"

פסוק אחד אומר "על השמים כבודו" – כתוב בתחלת הלל. הפעם היחידה בתנ"ך שכבוד הוא בשמים – כבודו של הקב"ה "על השמים", עוד יותר גבוה מהשמים. בחנוכה גומרים את ההלל כל שמונת ימי החג. יש פסוק אחר "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו", בישעיהו ו – במעשה המרכבה של ישעיהו הנביא, בעולם הבריאה, למעלה ממרכבת יחזקאל. אומרים פסוק זה בקדושה. חשוב מאד לדעת ולכוון שכל פעם שאומרים קדושה מקיימים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – כך כתוב ונפסק להלכה. אמירת קדושה היא קיום קידוש ה', ושם אומרים "מלא כל הארץ כבודו".

אם כן, נשאלת השאלה, איפה "כבודו" – הכבוד של ה', של שם הוי' ב"ה – "על השמים" או "מלא כל הארץ"? גם וגם, סימן שכבוד הוא ממוצע שמחבר שמים וארץ, אור ויפי, כמו בכוונה שלנו. בסוף יחזקאל, בתאור בית המקדש השלישי כתוב: "והארץ האירה מכבֹדו" ("והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבדו"). זו תכלית מצות נר חנוכה, לזכות ל"והארץ האירה מכבדו".

נעשה גימטריא מאד יפה: "על השמים כבודו" ו"מלא כל הארץ כבודו". קודם כל, כל אחד מהם הוא כפולת יג – יש כאן גילוי של יג מדות הרחמים. "על השמים כבודו" עולה 41 פעמים 13 ו"מלא כל הארץ כבודו" עולה 455 (סוד תנה – ג מילויי שם אהיה – "תנה הודך על השמים", בפסוק זה ההוד הוא "על השמים" בעוד שהכבוד "מלא כל הארץ"), 35 פעמים 13. יחד עולים 988, כפולת שם הוי' – 38 פעמים הוי'. כמה אותיות יש בשני הפסוקים האלה? ב"על השמים כבודו" 12 אותיות וב"מלא כל הארץ כבודו" 14 אותיות, יחד הוי' אותיות. נמצא שממוצע כל אות הוא 38, כבודו. משהו מופלא, רמז ממש יפהפה – "כבודו" היינו כבודו של הוי', יש בשני הפסוקים הוי' אותיות והערך הממוצע של כל אות היא "כבודו"! סימן ש"כבודו" לגמרי מחבר בין "על השמים כבודו" ל"מלא כל הארץ כבודו".

"פוחת והולך" ו"מוסיף והולך"

מכאן נגיע למחלוקת בית הלל ובית שמאי: בית שמאי אומרים שביום הראשון מדליק שמונה נרות ומכאן ואילך פוחת והולך. יש שני פירושים בגמרא, או ש"פוחת והולך" כנגד הימים הנכנסים או כנגד פרי החג. בית הלל אומרים שביום הראשון מדליק נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך, וגם שני פירושים – או כנגד הימים היוצאים או בגלל "מעלין בקדש ואין מורידין", סברא וכלל גדול בתורה.

אמרנו שהכבוד הוא ממוצע בין האור ליפי. לכל ממוצע יש שתי בחינות – בחינת הכבוד שכנגד האור היא "מוסיף והולך" ובחינת הכבוד שכנגד היפי היא "פוחת והולך" (עד שמגיעים לחן – "אשת חן תתמך כבוד" בחינת "שפל רוח יתמך כבוד"), היחס בין הנשמה והגוף.

קודם נאמר איך חשבתי לפרש זאת. אחר כך ראיתי איך מפרש ה"בית אברהם" שהזכרנו קודם:

ממעט בכבוד עצמו ומוסיף בכבוד שמים

היות שמדברים על כבוד, מי זוכר בספר חסידות חשוב ביטוי שצריך בכבוד "פוחת והולך" וגם "מוסיף והולך"? רבי נחמן אומר שכאשר נוגע לכבוד שלך צריך להיות כל הזמן "ממעט בכבוד עצמו" אבל כאשר נוגע לכבוד שמים צריך "להרבות בכבוד שמים". הכבוד שלך הוא הכבוד של הארץ, אתה הארץ, "כי האלהים בשמים ואתה על הארץ". לכן כבוד ה' נקרא "כבוד שמים".

כשהוא אומר זאת הוא מתכוון שצריך שניהם יחד – לא שני דברים שונים – צריך להחזיק ראש, שאתה עושה בעת ובעונה אחת שני דברים. חשוב מאד, אפשר לחשוב שכעת אני רק מרבה בכבוד שמים, לא חושב על עצמי בכלל, או שכעת אני רק מבטש את עצמי – יש מצוה שאדם ישבור את עצמו, 'אתה רע, רשע, מנוול וכו'', כמו שכתוב בספר התניא – ולא עושה משהו אחר. אפשר לעסוק רק בלהרבות בכבוד שמים או רק במיעוט כבוד עצמך – שני עסקים מצוינים – אבל אפשר לעשות את שניהם יחד, ועל כך רבי נחמן מדבר. חידוש, כי הייתי חושב שב"להרבות בכבוד שמים" לא צריך לחשוב על עצמך בכלל, ומחדש שצריך להרבות בכבוד שמים תוך כדי שאתה ממעט בכבוד עצמך.

"פוחת והולך" בכבוד עצמו ו"מוסיף והולך" בכבוד שמים

היות שבאמת אפשר לעשות כל אחד לבד, ולא תלוי אחד בשני, חשבתי שזו בעצם מחלוקת בית שמאי ובית הלל:

בהמשך למה שדברנו לפני כמה ימים[ה], שאחרי הנצחון האדיר נגד היונים היינו – כמו כל חיל שיוצא מהקרב בנסי נסים, "מסרת גבורים ביחד חלשים ורבים ביד מעטים" – ב'היי' גדול מאד, שלאט-לאט הולך ומתמעט. רק את הווארט הזה גופא ראיתי אחר כך באיזה ספר, שכותב שכך טבע הדברים (ספר המוסר "חכמת המצפון"[ו]).

יש כבוד של צדיק – כבוד של לומדי תורה למשל, שידוע שאצל מתנגדים מאד מקפידים על "כבוד התורה", שהכוונה כבוד של בעלי תורה, תלמידי חכמים. כמה שאצל חסידים לכאורה לא זו הנקודה של עבודת ה', אבל בכל אופן יש מי שזכה לכתר תורה – אז מגיע לו כבוד. באמת חז"ל אומרים "אין כבוד אלא תורה", אבל יש גם "כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן" – גם מכבדים אותו, מגיע לו כבוד. מי שמגיע לו כבוד על פי תורה, כמו תלמיד חכם אמתי, שבאמת צריך לכבד אותו, אצלו הכבוד אינו סתם גראבקייט.

למה בחסידות מבטלים את הכבוד הזה? כי אצלנו לקבל כבוד זו משימה מאד קשה. כתוב אצל הצדיקים הגדולים, תלמידי הבעל שם טוב, שאפילו לא כל אחד מהצדיקים היה מסוגל, לא כל אחד היה במדרגה לקבל כבוד. היו כאלה שידעו איך לקבל כבוד, בלי שום שמץ מינהו של גאוה – אבל זה לגמרי ניט-פשוט, לקבל כבוד לשם שמים. יש "להרבות בכבוד שמים" בלי לקבל כבוד 'לשם שמים'.

כשאנחנו מדברים על כבוד לא מתכוונים עכשיו בכלל לכבוד של הסט"א, שהוא סתם ישות וגאוה – מדברים על צדיק כזה שהכבוד שלו הוא כבוד אמתי, ובכבוד שלו יש גם גילוי אלקות ממש. כמו המכבים ביום הנצחון, אותו חיל שמקבל את הצל"ש של מסירות נפש ושמים לו זר על הראש – מכתירים אותו לשם כבוד של אחד שמסר את הנפש על קידוש ה' – אם הוא חיל יהודי צדיק, הכבוד הזה הוא כבוד שמים, אף שהוא כבוד שנותנים לו עצמו. הוא חלק מה'היי' של הכרת הנס – ה' עשה נס ונתן לי כח לנצח את האויב שלי, כח על-טבעי, אני חלש, אני מעט – ודאי שה' עשה, ובכל אופן ה' בחר להלביש זאת בתוכי, "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".

מה אומר בית שמאי? הוא מדבר על הכבוד הזה, שגם לו אני קורא "כבוד עצמו" וצריך "למעט בכבוד עצמו". בית שמאי אומר שימי החנוכה הם כדי למעט את ה"כבוד עצמו" הזה. ביום הראשון הגילוי אלקות שיש בכבוד זה הכי גדול – בכבוד של תלמיד חכם אמתי, שיש לו באמת כבוד של קדושה – וגם הכבוד הזה פוחת והולך מיום ליום, זו 'עבודה' שיפחת וילך.

באים בית הלל ואומרים שהעבודה של חנוכה היא בלי לחשוב בכלל על כבוד עצמו, לא רבי נחמן. בית הלל היינו יהודי שחושב רק על כבוד ה', פרסומי ניסא, בא נדליק חנוכיה גדולה ברחובה של עיר וככה נפרסם את הנס של ה' – לא קשור אלי בכלל. אני פועל זאת, עושה משהו, אבל לא הכבוד שלי – לשם שמים – אלא נטו כבוד של ה', פרסום הנס. אם זהו נטו כבוד של ה' מאד מדבר גם לגוים, כמו שהרבי אומר, כי לא קשור לכך שאני יהודי – נטו כבוד של ה', גילוי ה', ובכך צריך להוסיף כל יום ויום.

בית אברהם: מרוממות א-ל לשפלות האדם (תושב"כ) או משפלות האדם לרוממות א-ל (תושבע"פ)

ככה חשבתי לפרש. אחר כך הזדמן בהשגחה פרטית הספר "בית אברהם" וראיתי שם שהוא מפרש משהו דומה אבל לא אותו דבר, וכאשר חושבים מתברר שממש לא אותו דבר:

קודם הוא מביא את הסיפור המפורסם של האחים הקדושים, הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא, שאנחנו אוהבים לספר תמיד – רק שהוא מספר בסגנון אחר, ואנחנו קבלנו טפה אחרת. מספר שכאשר היו תלמידים אצל הרב המגיד הם באו למגיד עם שאלה. לא כתוב מי אמר מה. בעבודת ה' יתברך צריך להרגיש גם שפלות האדם וגם רוממות א-ל, רוממות האין סוף, והשאלה ממה מתחילים – אחד אמר שמתחילים משפלות עצמו וממנה מגיעים לרוממות א-ל ואחד אמר שמתחילים מרוממות א-ל ומכך מגיעים לשפלות האדם. החידוש בנוסח שלו שכל אחד מביא פסוק הוכחה לדעתו:

מי שאומר שמתחילים מרוממות א-ל מביא פסוק מתהלים ח, "מפי עוללים ויונקים", פרק ששייך לחדר, כמו שתמיד מסבירים – "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה" ואז, מתוך גדלות הבורא יתברך, מגיעים ל"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", מתוך גדלות ה' לשפלות האדם. פסוק מפורש כאסמכתא לשיטה זו. ודאי כל אחד אמר לפי שרש נשמתו ואיך שהוא עצמו עובד את ה'.

השני בא ואומר שלדעתי צריך להתחיל משפלות האדם, ומאיפה אני יודע? לא מהתורה שבכתב אלא מתורה שבעל פה – "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מה אתה עתיד ליתן דין וחשבון". רואים מסדר משנת עקביא בן מהללאל – שגם שמו מוכיח על כך, לא כתוב בספר, מתחיל מ"עקביא", לשון שפלות האדם, ואחר כך הוא "מהללאל", גדלות הבורא – שמתחילים מ"מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה", ואחרי שפלות האדם הזו יש גדלות ה', "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

אם כן, לכל אחד מהם יש אסמכתא מאד חזקה. לא כתוב שם מה שהדגשנו הרגע, שהסברא שמתחילים מגדלות ה' וממנה לשפלות האדם היא פסוק בתהלים והסדר ההפוך משנה בפרקי אבות – שניהם מקורות יסודיים ביותר, פרק ח בתהלים ותחלת פרק ג בפרקי אבות, שייך במיוחד לחינוך ילדים. וגם לא מביא את החילוק שהפסוק בתהלים מתאר התבוננות בנפלאות הבורא (ובכך מתחיל מהחפצא של "שמיך וגו'" ומגיע לגברא, "מה אנוש וגו'", היינו לאנושות בכלל, בלי דגש על האדם המתבונן דווקא) ואילו המשנה מדברת מהתבוננות האדם במהות עצמו (ומהגברא של עצמו, "מאין באת וכו'", מגיע לחפצא של "לפני מי וכו'", וגם בזה הדגש על עצמו – "ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון וכו'") – שני 'ראשים' אחרים לגמרי. כנראה שגם ההבדל כאן הוא קשור להבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה (וכידוע שככלל איסורי "מדאורייתא" הם איסור חפצא ואילו איסורי "מדרבנן" הם איסורי גברא). מצד התורה שבכתב, "מוסר אביך", מתחילים מגדלות הבורא. מצד "תורת אמך", התורה שבעל פה, מתחילים משפלות האדם. לכאורה ככה יוצא.

ב"ש – מרוממות א-ל לשפלות האדם; ב"ה – משפלות האדם לרוממות א-ל

בכל אופן, הוא רוצה לומר שזו המחלוקת כאן בין "פוחת והולך" של בית שמאי לעומת "מוסיף והולך" של בית הלל: בית שמאי סוברים כתורה שבכתב, שמתחילים מגדלות ה', "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך", שמונה נרות ביום הראשון, ומכאן ואילך "פוחת והולך" עד שמגיע לנר אחד קטן, שהוא שפלות האדם. אבל בית הלל סוברים כסברא השניה, תורה שבעל פה.

כבר מתאים, אם הייתי רוצה לשייך בית שמאי ובית הלל מתאים שהם יהיו תושב"כ ותושבע"פ, וגם מסביר למה בכל מקום בית הלל מקדימים את בית שמאי לדבריהם, אף על פי ששמאי היה צעיר מהלל ואפילו היה תלמיד שלו בחיי מנחם. בית שמאי הם להתחיל מרוממות א-ל.

הוא לא אומר, אבל יש רמז יפה – "שמיך" רומז לשמאי, הוא מתחיל מ"כי אראה שמיך". הוא גם לא מביא מה שאמרנו קודם, שזו ממש המחלוקת המפורסמת שלהם – "שמים קדמו" או "ארץ קדמה". בית שמאי אומרים "שמים קדמו" – שקודם צריך להתבונן בגדלות הבורא ואחר כך שפלות האדם, ארץ. זהו סדר הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". בית הלל מביאים מהפסוק הראשון של הסיפור השני, שהיחס ביניהם הוא גופא כמו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בית הלל אומרים "ארץ קדמה", תתחיל משפלות האדם – "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". שוב, שני הסיפורים גופא הם ביחס של תושב"כ ותושבע"פ, הכל בתוך התורה שבכתב. אם כן, בית הלל אומרים שביום הראשון מדליק נר אחד, שפלות האדם, ומכאן ואילך מוסיף והולך עד שמגיע לשמונה נרות, גדלות הבורא.

עד כאן הווארט שלו, עם קצת תוספות.

החילוק בין שני הפירושים

מה היחס בין הפירוש הזה למה שאמרנו קודם? קצת מזכיר, אבל לא אותו דבר בכלל. בפירוש שלו, לפי שתי השיטות יש את שני הדברים – גם גדלות הבורא וגם שפלות האדם, השאלה רק מה הסדר, מאיפה אתה מתחיל ולאן אתה מגיע. לפי מה שאנחנו רצינו לפרש בהתחלה לא ככה – בית שמאי רק "ממעט בכבוד עצמו" ובית הלל רק "מוסיף בכבוד שמים". בית שמאי (שמאי מלשון "השם אורחותיו" כנודע) עסוק רק ב"כבוד עצמו" ואיך למעט אותו, ובית הלל, שהלכה כמותו בעולם הזה, מתייחס רק ל"כבוד שמים" ואיך להרבותו. לכן אמרנו שכאילו דומה אבל אחרת וגם הפוך.

לפי איך שרצינו לפרש, כשמתחילים בית שמאי את כל הנרות ואחר כך "פוחת והולך" מיום ליום – כל עבודת ה' שלך היא רק למעט בכבוד עצמך? איפה ה' כאן?! איפה כבוד שמים?! אם כל הענין רק להפחית, לבטש את עצמך, שפלות – כמו שמישהו ילך לתורת הנפש וישמעו עוד שיעור של שפלות ועוד שיעור של שפלות. אין לך מה לומר, רק כל הזמן שפלות יותר ויותר?! מה יהיה על כבוד שמים? מה התשובה? מה בית שמאי יאמר לך לפי פירוש זה? ה' כבר ידאג לעצמו... אתה תפחית את הכבוד שלך, ה' ברא את העולם לכבודו וידאג לכבוד של עצמו. אדרבא, רק אתה מפריע כאן.

הרעיון דומה מאד למה שגם הסברנו לפני כמה ימים שאצל בית שמאי מה שמתגלה בסוף הוא עצמות, לא גילויים. אמרנו שבית הלל הוא יהודי תמים, שלא חושב על עצמו אלא רק איך להרבות בכבוד שמים – חושב איך אני מרבה בכבוד שמים. אתה תופס מהו כבוד שמים?! אתה יודע?! אתה רוצה לעשות כבוד שמים? זה גם כבוד עצמך! נאמר בצורה יותר יפה – אתה עוסק בגילויים, גילויים שנתפסים אצלך, למה שמתגלה לך אתה קורא כבוד שמים. כמו שאתה מוגבל, גם כבוד שמים שאתה מרבה לדעתך מוגבל לפי הגבולות שלך. כבוד שמים אמתי הוא גילוי עצמות ה', והוא יהיה – מתי? כשאתה לא תהיה. אז רק תדאג שאתה לא תהיה. אתה לא צריך לדאוג לה' בכלל. כמו הכלל שאם יש ואקום – הואקום מושך לתוך עצמו את כל מה שסובב, את הסובב כל עלמין.

עד כאן שתי בחינות של הסברת המחלוקת. לחיים לחיים.

ו. פרסום אישיות ופרסום תוכן

העלמות מלך המשיח – הלכה כבית שמאי

כתוב שאחרי שיבוא משיח הוא יהיה המלך התשיעי שמולך על כל העולם כולו. כך כתוב במדרש ומובא בתחלת התרגום למגלת אסתר. עשרה מלכים מלכו על כל העולם כולו, הראשון הוא הקב"ה, התשיעי הוא מלך המשיח והעשירי עוד פעם הקב"ה – "אני ראשון ואני אחרון". לפי זה, מלך המשיח שמולך על כל העולם כולו בשלב מסוים מוותר לאט-לאט ומוסר את המלכות חזרה לרבונו של עולם, הוא נעלם יחסית.

מה זה? איזה שיטה יקיים מלך המשיח בעצמו? בית שמאי – זו "הלכה כבית שמאי לעתיד לבוא". מלך המשיח עצמו, שהוא תכלית הכבוד האלקי של בן אדם, יבטל בעצמו את המלכות של עצמו – המלכות היא הכבוד של עצמו – לטובת ה'. הוא גם לא יכוון לשם שמים, אלא נטו כמו שפרשנו לגבי בית שמאי – פשוט יהיה פה הרבה אור, הוא גם מקרין אור, אבל הוא עצמו לאט-לאט יתבטל. כשהוא יתבטל עצמות ה' תתגלה. מה קורה איתו? סיפור אחר, לא מענין אותו. בסוף אנחנו חושבים שהוא יתכלל בתוך העצמות וגם כל עם ישראל יתכלל בעצמות, לבריאות, אך זו לא הכוונה.

בריחה מהכבוד לעומת פרסום הדעות ושאיפה למלכות

למה הענין נוגע? שאלה מאד חשובה: בשביל להיות משיח, לכאורה הוא חייב את שיטת בית הלל – להרבות במודע את כבוד שמים ולהלחם עליו. יש כעת עוד חידוש, בתוך המלחמה שלו – כמו שדברנו על מלכות בית חשמונאי, שמהרגע הראשון הוא חייב ללכת על מלכות, לא יכול לנצח אם לא מתכוון שאנחנו נתפוס את המלוכה, מה שאומר אוטומטית שאנחנו רוצים כבוד מלכות. צריך לברוח מהכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריך, אבל יש משהו שצריך לרדוף אחרי הכבוד – מי שרץ לבחירות הוא רודף כבוד, ההיפך ממה שכתוב. מי שבורח מהכבוד אף פעם לא ירוץ לבחירות. זו בעיה גדולה – אם אף פעם לא תרוץ לבחירות אתה לא מלכות בית חשמונאי, אז איך אתה לוחם נגד יון, נגד התרבות הזרה?

נספר סיפור, שאולי כתוב בספר דור ודור של השווער שלי: כאשר הוא הגיע לגיל שבעים – כמו בכל עשור – עשו לו אירוע כבוד, בירושלים ובכל מיני מקומות. אזרח כבוד של ירושלים ועוד כיוצא בזה מסיבות ואירועים שכל גדולי עולם משתתפים בהם ומעניקים איזו אות הוקרה. תמיד השוויגער ע"ה – סימן מובהק של אשה צדקת, שסולדת מהדברים האלה שנותנים כבוד לבעלה, שמפתים אותו באיזה אירוע – אמרה לו 'תוותר, לא צריך את זה'. הוא היה צריך להסביר לה – 'יש לי הרי דעות, והדעות שלי אינן הדעות של כולם. זו הזדמנות, כשנותנים לי את הכבוד, לפרסם את הדעות שלי. הדעות שלי כרוכות עם האישיות שלי – אנשים לא מחלקים, יש אישיות של מישהו שכוללת את הדעות שלו, ובלי הוקרת האישיות גם לא מוקירים את הדעות, את התוכן'.

הדרך למשיח – מעבר מהפצת התוכן להפצת האישיות

יש סוגיא עצומה, שדברנו עליה הרבה פעמים – מה בעצם באים להפיץ? "יפוצו מעינותיך חוצה" – באים להפיץ תוכן או באים להפיץ אישיות? זו התפנית, אפשר לומר, של הרבי לגבי מבצע משיח ביחס לכל תורת החסידות מאז ומתמיד, מהבעל שם טוב והלאה – תמיד תלוי בצדיקים, אבל בצדיקים שבבחינת "רועה". מי שהוא רעיא מהימנא גם מדובר בו – הוא הרבי – אבל הענין שלו הוא להפיץ אור, להפיץ תוכן. הוא לא מפיץ את עצמו. הוא מפיץ תוכן, מפיץ תורה.

מהו משיח? "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה. משיח הוא מישהו אחד שמסמל את עצם ישראל, הוא לפני התורה – זו בעצם אישיות, 'זה יהודי', 'זה ישראל'. גם כשהוא מפיץ תורה הוא כמו בית הלל, וכשהוא מפיץ אישיות – עוד יותר. יש משהו בשביל להביא את המשיח שצריך גם לעבור פאזה, לעבור תהליך, שמהפצת תוכן עוברים להפצת אישיות – אישיות שבסוף, אם זו האמת, בעצמה תבטל את עצמה לאט-לאט. זה יקרה רק אחר כך, כאשר "הלכה כבית שמאי" לעתיד לבוא. לחיים לחיים.

מה הלעומת-זה של מה שאמרנו עכשיו? במקום להפיץ תוכן להפיץ אישיות – איך בקליפה? הנצרות. הקליפה הזו, השקר הזה, כל כך תפסה את העולם עד שהשתלטה על רוב העולם – מאז ועד עצם היום הזה. זהו איזה מין עיוות של חנוכה, לכן הימים שלהם, אידיהן, חלים בתקופה הזו. לחיים לחיים.

מ"פוחת והולך" ל"מוסיף והולך"

בפרק ראשון של מסכת עבודה זרה, "לפי אידיהן", יש את החג שמקביל לחנוכה – שמונה ימים לפני התקופה ושמונה ימים אחרי התקופה. הרבה פעמים אנחנו אומרים שלעתיד לבוא נעשה 15 ימי חנוכה (סוד חיבור ה-7 וה-8 כנ"ל). להבדיל, אצל הגוים, כתוב בגמרא שהיו להם שני חגים – שמונה ימים לפני תקופת טבת ושמונה ימים אחרי תקופת טבת. שמונה ימים אחרונים בהם הימים מתמעטים והולכים ועוד חג של שמונה ימים כשהימים מתחילים לגדול – זו גמרא, הלעו"ז של חנוכה, פשוט.

תמיד אנחנו חושבים – וגם כתוב בספר "הנרות הללו" – שנקיים לעתיד לבוא את שתי הדעות, נדליק קודם כמו היום, מנר אחד לנר שמיני, ואז, אם יש יום משותף, חוזרים לשבע ואז יורדים, קודם בית הלל ואז בית שמאי. אבל לפי הפשט הפוך, החג הראשון שלהם הוא כנגד האור שמתמעט והולך ואחר כך שמונה ימים כנגד האור שמוסיף והולך. אז אולי כך נעשה לע"ל, קודם חנוכה לפי בית שמאי ואז בית הלל – כמו שבמשנה מקדימים תמיד ב"ש לב"ה – נרד מ-8 ל-1 ואז נעלה, כמו "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" שעולה לשרשו.

מה הנפק"מ לגבי המספר? באופן הראשון מדליקים 64 נרות ובאופן השני 71 נרות, כמו הסנהדרין. היום השמיני, "זאת חנוכה", יהיה המופלא שבסנהדרין (עם 7 ימים לפניו ו-7 ימים אחריו). אם מתחילים כבית הלל מדליקים 64 נרות, 8 ברבוע – כמו שיוצא מסדר עליה-ירידה (עליה לצורך ירידה). בסדר של ירידה-עליה (ירידה לצורך עליה), מ"פוחת והולך", מרויחים 7 נרות, הרבה – ומקבלים 'מספר חוה' (71 הוא מספר חוה ה-8, כשם ש-64 הוא הרבוע של 8. סכום 8 מספרי חוה הראשונים: 1 5 11 19 29 41 55 71 = 232, עסמ"ב, ד"פ חן, עשירית "כבתה אין זקוק לה" "אסור להשתמש לאורה" כנ"ל). בציור מאד ברור – הכל בשביל ה'חדר', כל מה שמדברים הוא ללמד את הילדים. 71 שוה "וחי בהם", חזון – זהו חזון הגאולה. לחיים לחיים.

פרסום האישיות ופרסום התוכן – שרש רחל ושרש לאה

הרבי כבר התחיל ללכת על אישיות. זה החידוש. לדלל את התורה, לכאורה, למראית עין – הגם שבעומק התורה עוד יותר עמוקה, יש את חיבור הנסיך והרועה, אבל הרושם החיצוני הוא דילול התורה לטובת העלאת האישיות. זה דבר שמאד קשה לנו לעכל, במיוחד לתלמידים הטובים שאוהבים את התוכן. הסימן הוא "בראשית ברא אלהים את" – אישיות-תוכן, מ-א עד ת. היום רואים זאת בעולם הפרסום, שאם אתה הולך לאיזה איש מקצוע בפי-אר (יח"צ) ואומר לו שאתה רוצה לפרסם מה שיש לך לפרסם – לפרסם תוכן הוא לא יבין מה שאתה רוצה וגם לא יצא מזה שום דבר... לחיים לחיים.

יש שני סוגי נשים – שרש לאה ושרש רחל. לאה היא עלמא דאתכסיא ורחל היא עלמא דאתגליא. אותה אשה, כמו השוויגער ע"ה, שלא סובלת פרסום אישיות – בסדר, תפרסם את התוכן שלך, אבל לא את האישיות שלך – היא שרש לאה, עלמא דאתכסיא. יש גם את רחל, רק שבעולם הזה היא מתה אחרי שהיא מולידה את הבנים שלה. כשיבוא משיח היא תקום לתחיה.

[לפי מה שהרב הסביר הנסיך הוא מי שמפרסמים את האישיות שלו, אבל בשרש הנסיכים הם צדיקים נסתרים והרועים מפורסמים.] בעולם הזה. הנסיכים על פי פשט הם המלכים, שבעולם הזה יש הרבה מלכים, הרבה נסיכים. הנסיך של הקדושה שייך למשיח. לחיים לחיים.

נגנו "כוס ישועות".

נגנו ניגון ר"ח כסלו.

סדר הדורות במחלוקות "כבתה אין זקוק לה" ו"אסור להשתמש לאורה"

עוד משהו: במחלוקת לגבי "כבתה אין זקוק לה" ו"אסור להשתמש לאורה" יש שלש דעות – רב הונא, רב חסדא ורב. רב הונא אומר ש"כבתה זקוק לה" ו"מותר להשתמש לאורה", רב חסדא אומר ש"כבתה אין זקוק לה" אבל "מותר להשתמש לאורה" ורב (שני איכא דאמרי בשם מי) אומר ש"כבתה אין זקוק לה" ו"אסור להשתמש לאורה". כדי להבין צריך להכיר את הדמויות:

איזה דור הוא רב הונא? דור שני של האמוראים, התלמיד הכי גדול של רב. איפה היתה הישיבה של רב? בסורא. בדור רב ושמואל סורא היתה הישיבה הכי גדולה בבבל, ומי שהמשיך את רב בסורא הוא רב הונא – תלמידו המובהק של רב – והוא מלך ארבעים שנה, הרבה זמן. עיקר הישיבה בסורא היה רב הונא. מיהו רב חסדא. תלמיד-חבר של רב הונא – בדרך כלל הוא נחשב דור שלישי של האמוראים – שהמשיך בראשות ישיבת סורא עוד עשר שנים אחרי שרב הונא נפטר. לגבי הדעה השלישית, שהיא ההלכה, יש מי שאומר שהיא רב מתנה ויש מי שאומר שהיא רב. מיהו רב מתנה? תלמיד מובהק של שמואל. מי ירש את שמואל? רב יהודה. רב מתנה הוא לא תלמיד של רב יהודה, אבל הוא חבר יותר צעיר שלו. בעקרון רב מתנה הוא תלמיד של שמואל, אבל בגמרא הוא גם מביא בשם רב. כלומר, רב מתנה מביא בגמרא גם מרבו המובהק, שמואל, וגם מרב. רב הוא רב – דור ראשון.

מהפך הדורות בפסיקה – מ"פוחת והולך" (הלכתא כקמאי) ל"מוסיף והולך" (הלכתא כבתראי)

פסק ההלכה כרב נגד רב הונא ורב חסדא לפי איזה כלל? בדורות הראשונים "הלכה כקמאי", כמו הדור הראשון – כך עד אביי ורבא. זו דוגמה מאד חשובה בפסיקה של שינוי מ"פוחת והולך" (ב"ש) ל"מוסיף והולך" (ב"ה). יש כלל באמוראים, שעד חצי הדורות הלכה כקמאי, כי הדורות פוחתים והולכים, אבל מאביי ורבא הכלל הפוך, "הלכה כבתראי", כי מאז אליבא דהלכתא הדורות מוסיפים והולכים, "מוסיף והולך ואור", אור התורה והפסיקה. כלומר, בדורות האחרונים הסברא כבית הלל.

מה הפשט? למה בדורות הראשונים "פוחת והולך" ובדורות האחרונים פתאום מתהפך? רבא נגד רב – הלכה כרבא. בדור אביי ורבא יש מהפכה הלכתית, שהלכה כמו אחרון ולא כמו הראשון. מה קרה? איך מסבירים את הפשט? יש הגיון פשוט לפסיקה הזו. כתוב שהפשט הוא שמאביי ורבא האחרונים מכירים את כל הראשונים ובונים עליהם. הם מכירים את הכל, ואנחנו סומכים על דעתם ששקלו טוב בין כולם והכריעו לפי רוחב דעתם.

בראשונים יש משהו – 'גדר' בראשונים – שראשון לא אמור להכיר את כולם, הוא עדיין בבית היוצר. יש תקופה שכולה היא תקופה של בית היוצר, ובתקופה הזו הענין שלך הוא לא בקיאות והכרה של כולם – כל אחד אומר את שלו, את האמת שלו, מדליק את הנר שלו. בתקופה של בית היוצר הלכה כקמאי, כי יש ירידת הדורות.

אחר כך מתחילים להיות דורות של אנציקלופדיה – משהו אחר, קרה מהפך בסדר הדורות, דורות שכעת כולם מכירים את הכל. דורות של האינטרנט, אפשר ללחוץ על הכפתור ואתה מקבל את כל המידע שאתה רוצה. לראשונים לא היה כזה דבר – זה לוקסוס, לוקסוס של קטני דעת, הא בהא תליא. אתה יכול לדעת הכל, הכל פרוס בפניך, ולכן אומרים שככל שהזמן עובר הלכה כבתראי, כי הם יודעים יותר, יש יותר קבצים, הם רואים הכל ומחליטים.

אם כן, רואים שסברת בית הלל היא סברא של עלית הדורות – לא אמרנו, אבל סברת בית שמאי היא ירידת הדורות וסברת בית הלל עלית הדורות. בסוף יחזור להיות בית יוצר אמתי, לעולם ועד, לכן לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי. לפי זה אומר ש"הלכה כבית שמאי" היא הרבה יותר יצירתית וחדשנית מבית הלל. בית הלל יותר ממוסד לפי זה, ולכן מבית הלל יצאו שבעה דורות עד רבי, רבינו הקדוש, שאסף את הכל ביחד ובית הנשיא היה הממסד. צריך להבין איך הלך יחד – זו דוגמה של מלכות, "מאן מלכי? רבנן", שהלכה עם ענוה, שבית הלל "ענוים טפי" אבל הם-הם שיסדו את מלכות התורה.

ז. "מהדרין מן המהדרין" – הדרגה או דילוג?

עוד נושא שנאמר בקיצור – מחלוקת הרמב"ם והתוספות בענין "מהדרין מן המהדרין":

מהדרין – עבודה בכח עצמו או עבודת הצדיק?

הגמרא אומרת שמצות חנוכה היא "נר איש וביתו, המהדרין נר לכל אחד ואחד ומהדרין מן המהדרין – ב"ש אומרים פוחת והולך ובית הלל אומרים מוסיף והולך". יש שלש רמות – עצם המצוה, מהדרין, ומהדרין מן המהדרין:

עצם המצוה הוא "נר איש וביתו" ("נר איש וביתו" ר"ת נאו, משיח נאו אותיות חשמונאי), נר אחד לכל בני הבית.

מהדרין – נר לכל אחד ואחד מבני הבית. לפי הבית יוסף משמע שבעל הבית מדליק נר לכל אחד ואחד, ולא שכל אחד ואחד מדליק לעצמו. לפי שאר הפוסקים, תוס' ועוד, משמע – כמו שאנחנו חושבים – שכל אחד מדליק לעצמו.

יש נפק"מ גדולה, כי בספרי החסידות כתוב שההבדל בין "נר איש וביתו" לבין מהדרין, נר לכל אחד, הוא האם הצדיק מוציא את כולם ידי חובה או שכל אחד צריך לעבוד בפני עצמו. בעל הבית כאן הוא הצדיק, ואם הוא מדליק נר אחד לכל בני הבית סימן שהוא מוציא את כולם – "צדיק באמונתו יחַיה" (כולם עולים ונכללים בו, וידוע שדווקא הפנימיות עולה ונכלל לא החיצוניות) – ואם כל אחד מדליק לעצמו זו עבודה בכח עצמו. אם הוא מדליק נר לכל אחד ואחד הוא פועל שהעבודה שלו תשתקף ותתבטא בכל הקשורים אליו, אבל לא שכל אחד ואחד יפעל בכח עצמו ("ניט ער דאווענט, נאר ר' חיים אמדורער דאווענט" – 'לא הוא מתפלל אלא רבי חיים מאמדור, רבו, מתפלל' – הגם שגם בחיצוניות רואים את החסיד מתפלל בכוונה גדולה כמו הצדיק). בכל אופן, אם זה רק "מהדרין" לא ממש חב"דניק, כי אצל חב"דניק עבודה בכח עצמו היא לעיכובא וכאן רק מהדרין ומעיקר הדין הצדיק באמת מוציא את כולם.

מחלוקת רמב"ם ותוספות (ו"אחליפו דוכתייהו" בפועל) ב"מהדרין מן המהדרין"

אבל יש גם "מהדרין מן המהדרין". לפי הרמב"ם – הגיון פשוט מאד – ה"מהדרין מן המהדרין" בנוי על המהדרין. כלומר, כדעת בית הלל – ההלכה – מתחיל מנר אחד ומוסיף והולך היינו לכל אחד מבני הבית. אבל לפי תוספות אם יש כל כך הרבה נרות לא מינכר כלל איזה יום זה, ולכן תוס' אומרים ש"מהדרין מן המהדרין" מבטל את דין ה"מהדרין", והוא מתקיים רק בחנוכיה אחת בבית ולא שכל אחד ידליק לעצמו, כי עושה ערבוביא, בלבול.

הרמב"ם כותב בהלכה שמנהג כל העירות במקומו הוא לא כפי שהוא פוסק. איזה פלא בחנוכה, שיש שתי דעות אם "מהדרין מן המהדרין" בונה על ה"מהדרין" או מבטל אותו, ועוד יותר פלא – שבכל ארצות ספרד נוהגים כתוס' ובכל ארצות אשכנז נוהגים כרמב"ם, ממש 'הפוך על הפוך'. בחנוכה הספרדים הם אשכנזים והאשכנזים הם ספרדים – יש פה איזו התכללות מיוחדת. אפשר להבין למה הבעל שם טוב הכי אהב את החג הזה, כי יש "אחליפו דוכתייהו" (בכל תופעה של "אחליפו דוכתייהו" יש גילוי העצמות הנושא הפכים) לגמרי של אשכנזים וספרדים. אין עוד חג כזה.

"מהדרין מן המהדרין" – בטול ההידור הקודם או הוספה עליו

נחזור לענין: האם "מהדרין מן המהדרין" כולל את ה"מהדרין" או מבטל אותו? בהרבה ספרי חסידות כתוב ש"מהדרין מן המהדרין" היינו תשובה על התשובה. "מהדרין" היינו תשובה – לא רק שאתה עושה מצוה יותר טוב, אלא מתחרט על האופן בו קיימת את המצוה עד כה. זה "מהדרין" אחד, ומכאן אפשר להבין את התוס' ש"מהדרין מן המהדרין" מבטל את התשובה הראשונה – תשובה על התשובה. הרמב"ם הוא הגיון פשוט, שיש כאן סדר והדרגה של עליה, "מעלין בקדש". מהתוס' יוצא שממש תשובה על תשובתו, שיש משהו ב"מהדרין" הראשון שגם מבטל את המצוה, ואז ה"מהדרין מן המהדרין" מבטל את התשובה, ואז – כמו מינוס-מינוס שוה פלוס – חוזר לראשון, "נר איש וביתו".

עוד פעם, עשיתי כאילו הידור, שהוספתי לכל אחד ואחד, וכעת אני אומר – לדעת התוס' – שאם אתה רוצה לעשות עוד הידור אתה צריך לבטל את ההידור הקודם ולחזור להתחלה, לעשות חושבים מהתחלה איך לעשות את המצוה יותר מהודרת מאיך שהידרת. מהדרין לשון חזרה – חזרה בתשובה. כמו הבני יששכר – אחד חידש משהו, ואז תופס ומבטל את החידוש שלו לטובת חידוש יותר אמיתי.

תוספות מפלפל, מאד מתאים לו – עשיתי הידור אחד, מהדרין, כעת אני תופס שלא הכי טוב, מבלבל את הראש, כלומר יש בעיה שכלית במהדרין הראשון, אז נחזור להתחלה, "נר איש וביתו", ונעשה "מהדרין מן המהדרין", הידור אמתי, של מוסיף והולך או פוחת והולך, כשתי הדעות. זו "תשובה על תשובתו", ולפי זה "תשובה על תשובתו" היינו לחזור להתחלה ולעשות לכתחילה יותר טוב – לא להוסיף על מה שעשית. כלומר, להתייחס למה שעשיתי יותר טוב כשגיאה, ולחזור ממש להתחלה ולהדר. בכל אופן, בתוך הביטוי "מהדרין מן המהדרין", ה"מהדרין" הראשון – אף שמבטלים אותו – נשאר כרשימו, כזכרון, בעבודה הנוכחית. אני זוכר שהתירוץ הזה יותר טוב מהתירוץ הראשון.

בחמשה בני בית "מהדרין" עולה על "מהדרין מן המהדרין"

נעשה חשבון למה יוצא יותר טוב: כמה בני בית צריכים להיות שה"מהדרין" הראשון יעלה על ה"מהדרין" השני? לפי "מהדרין מן המהדרין" לפי שתי השיטות בסוף מדליקים לו נרות. ב"מהדרין" הראשון אם יש שני אנשים בבית הדלקתי 16 נרות, אז "מהדרין מן המהדרין" הרבה יותר טוב. אם יש 3 אנשים – מדלקים 24 נרות. 4 אנשים – 32 נרות. צריכים חמשה בני בית כדי שה"מהדרין" יעקוף את ה"מהדרין מן המהדרין", 40 נרות, כמו שבנר החמישי בית הלל מתחיל להיות יותר מבית שמאי.

דעת תוספות – התקדמות בדילוג

בכל אופן, מחלוקת הרמב"ם והתוס', הספרדים והאשכנזים שעושים הפוך על הפוך, היא משהו מאד חשוב בחנוכה. המפרשים על הרמב"ם מסבירים שהוא פוסק אבל לא סותר את המנהג – הוא כותב הלכה, וכותב הלכה שאצלנו לא נוהגים כמו שכתבתי, בלי לסתור את המנהג.

נחדד את הווארט: לפי התוספות, אפשר לומר כמו שאמרנו עד כה – ש"מהדרין מן המהדרין" מבטל את ה"מהדרין". אפשר לומר טפה אחרת, בסגנון אחר, שתוספות אומרים שאפשר בכלל לדלג על מדרגות. אצל הרמב"ם חייבת להיות עבודת ה' בסדר והדרגה, אי אפשר לדלג. לפי התוספות אפשר מיד להיות "מהדרין מן המהדרין", בלי להיות "מהדרין". תכל'ס, מנהג ספרד, אף פעם לא היית מהדר – ומיד אתה נעשה מהדר מן המהדר, למעשה. לפי דעת התוספות אתה מיד יכול להיות מהדר מן המהדר, בלי להיות בכלל מהדר. הא בהא תליא. לפי דעת הרמב"ם לא – בשביל להיות מהדר מן המהדר אתה קודם צריך להיות מהדר.

מה זה אומר? בשביל דור התשובה מאד חשוב – שמיד אפשר להיות מהדרין מן המהדרין, ואתה לא חייב להיות אף פעם מהדר בכלל. אפשר לדלג מדרגות (מיד לעבוד את ה' מאהבה, לדלג על השלב של עבודה מיראה, כמו שכתוב בתניא לגבי רבי אליעזר בן דורדיא). זו בשורה של גאולה, בשורה של חנוכה.

יש הרבה פלפולים ושיחות של הרבי לגבי קטן שגדל בין פסח ראשון לפסח שני ודברים דומים לזה. אפשר לשאול מה קורה לאחד שיש לו בר מצוה בתוך חנוכה – לא יודע אם מישהו שואל זאת – מה הנר ראשון שלו? נר רביעי הוא לא הדליק, כי לא מחויב, ומתחיל להיות מחויב בנר חמישי. כמה ידליק? לכאורה פשוט מאד שמיד מדליק חמשה נרות, לא צריך ראשון-שני-שלישי-רביעי – מדלג על הכל.

כתוב שכאשר משיח יבוא יהיה סדר עליה – כל הגוים יהיו מתנגדים, המתנגדים יהיו חסידים, החסידים רביים וכו', בסדר והדרגה. השאלה, אולי גוי יכול להיות מיד חסיד? זו דוגמה. או שמתנגד מיד יהיה רבי, או שחסיד מיד יוכלל עצמות. כמו הסדר של "תחת הנחשת אביא זהב וגו'".

ניגנו ניגון הכנה.

ח. רמזים לחתן וכלה

נעשה משהו לכבוד החתן והכלה שנכנסו – גימטריא יפה: שלום דוב בער ורחל סיון. רחל סיון עולה יעקב-יעקב, יוסף-יצחק, השם של הרבי הקודם. אתה שלום-דוב-בער, הרבי הרש"ב, והכלה היא הבן שלך, הרבי הריי"צ. הילד מן הסתם יהיה מנחם-מענדל... כבר יהיה 'סדר' של שלשה דורות.

בכל אופן, סה"כ מאד יפה 1024 – לב ברבוע. כל פעם שאתה אומר קריאת שמע אתה אומר 1024 אותיות. בלי בשכמל"ו, שהוסיפו, יש בדיוק 1000 אותיות, ועמו 1024. מספר זה הוא גם מדות המזבח, לב אמות על לב אמות – 1024. גם עוד הרבה דברים מאד חשובים. למשל, בסוכות "אעלה בתמר" – אעלה ר"ת אתרוג-ערבה-לולב-הדס, שגם שוה 1024. סה"כ של כל ארבעת המינים של סוכות, מדות המזבח, אותיות ק"ש וכן עצם הדבר של שלמות ה-לב. לב עולה גם כבוד – לב ברבוע הוא כבוד ברבוע. קודם דברנו על כבוד – יש כבוד נאצל וכבוד נברא, כבוד שמים, "להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו".

[ברמב"ם יש 1000 פרקים.] כן, אבל הוא הסתיר זאת. כמו ק"ש – לא כתוב בשום מקום. החלק הנגלה הוא מה שכתוב שיש בק"ש רמח תיבין – לא חלק, כי צריך להוסיף שלש – אבל מפורש. מספר האותיות לא כתוב בשום מקום, סוד שיש אלף אותיות. כך הרמב"ם כותב כמה ספרים יש וכמה הלכות יש, אבל לא כותב כמה פרקים. לכן יש גירסאות שונות של הכתב יד. בגרסאות הראשונות לא היו אלף פרקים, רק בגרסא האחרונה שלו. בגרסא האחרונה יש בדיוק אלף פרקים, וזהו סוד – אנחנו יודעים כי ספרנו, כמו שכל אחד יכול, אבל הוא לא כותב. יש סוד של אלף, גם באותיות ק"ש וגם בפרקי הרמב"ם.

באותיות ק"ש חז"ל הוסיפו כד אותיות. מה התוספת ברמב"ם? [כד ספרי התנ"ך.] טוב, אבל הפוך מאיך שכתוב בקבלה. כתוב בקבלה שכנגד כל עולם הבריאה יש פרצוף אחד באצילות – כל עולם הבריאה שוה בגודלו לפרצוף אחד באצילות. כלומר, שהכמות למטה יותר גדולה מעולם האצילות. הרמב"ם עצמו אומר שקודם צריך ללמוד כד ספרים ואז משנה תורה, סימן שפרק של רמב"ם שוה ספר שלם של תנ"ך – אם מחברים באותו סוג של מספר. כלומר, התורה שבעל פה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", שכל פרק שוה ספר שלם בתנ"ך. וגם הפוך, שם בשכמל"ו הוא תורה שבעל פה ואותיות ק"ש תורה שבכתב, וכאן הפוך – ה-1000 תורה שבעל פה ומוסיפים 24, תורה שבכתב. [1000 הוא ישראל בעל שם טוב.] כן, ומה ה-24? אחיה השילוני, הרבי שלו. זה רמז מאד יפה, אתם אחיה השילוני פלוס ישראל בעל שם טוב.

שיר המעלות.

ט. דרוש להלל ולחדש טבת (השלמות)

הלל והודיה בהלל – "פוחת והולך" ו"מוסיף והולך"

אחד הנושאים שלא הספקתי כלל:

בתוך תפלת הלל יש עשרה לשונות של הלל – המלה "הלל" חוזרת עשר פעמים, מרוכזת בעיקר בהתחלה, כאשר בפרק הראשון יש חמש פעמים (חצי) ואז "פוחת והולך" ונשלם באמצע, בפרק קיז.

לעומת זאת, שרש הוד מתחיל קרוב לסוף, "לך אזבח זבח תודה", ומשם ואילך יש שש לשונות הוד, עד שמסיים בשני פסוקי הוד מובהקים (כאשר לפי הכפילות שנוהגים לעשות עובר את העשר פעמים). כלומר, הלל "פוחת והולך" ואחר כך ההוד "מוסיף והולך" (עוד דוגמה של דברת ב"ש לפני סברת ב"ה). בכל אופן, קוראים "הלל" על שם ההתחלה – עשר לשונות של הלל. כאן הִלל פוחת והולך...

בית שמאי – להתחיל עם כל הכח; בית הלל – להתקדם בהדרגה

כתוב בספרים שהדרך של שמאי היא להכניס את כל הכח בהתחלה – שכך צריך לעבוד את ה' לשיטתו, הכל בהתחלה. קשור גם למחלוקת שלהם לגבי שבת – מקרה יוצא מן הכלל, בו פוסקים כשמאי – שכל השבוע היה לכבוד שבת. מהיום הראשון של השבוע הוא הכניס את כל הכחות לשבת – אם מצא משהו יותר טוב הוא החליף, אבל עיקר הכח היה בהתחלה. ככה מתקבל על הדעת, שאם האדם מתלהב על משהו את עיקר האנרגיה הוא שם מיד. אפשר לפרש – תוספת שלנו – את "אזלינן בתר בכח", איפה האדם הכי מכניס את הכח שלו? דווקא בהתחלה. "אזלינן בתר בפועל" היינו יותר לפי המציאות, מה יוצא, לפי התוצאה – התפוקה של העבודה מתגברת והולכת. גם קצת כמו גברא וחפצא – מצד הגברא "אזלינן בתר בכח" (כח גברא), והוא פוחת והולך, ומצד החפצא "אזלינן בתר בפועל", והוא מוסיף והולך.

תוספת לפירוש זה: מתי מתאים בית שמאי עם כל הכח בהתחלה ומתי בית הלל בסדר והדרגה? קשור בפשט לגבורה (ב"ש) לעומת חסד (ב"ה). גבורה היא כאשר יש מנגד חיצוני.

הלל והודיה

בכל אופן, חידוש שדווקא ההלל – שלכאורה שייך להִלל – פוחת והולך, סברת בית שמאי. בחנוכה אומרים "להודות ולהלל לשמך הגדול", להודות על נס השמן בהוד ולהלל על הנצחון בנצח. היינו שהלל הוא בית שמאי (גבורה המנצחת) והודיה בית הלל (הודיה על החסד). בכל אופן, כאן הווארט על הלל עצמו – עשר לשונות הלל שהן "פוחת והולך" (ב"ש) ואז שש לשונות הוד שהן "מוסיף והולך" (ב"ה). אם "הכל הולך אחר החיתום" זו בכלל תפלת הוד.

יש כאן שתי מלים – הלל ו-הוד, 65 ו-15. הוד הוא משולש 5. הלל – שם א-דני – ידועה הכוונה שרמוז ב"מגלה נקראת באחד עשר [וה] בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר [יה]", שסה"כ עולה הלל. לא אומרים הלל בפורים, ולדעה אחת במגלה עצמה "קרייתה היא הללא". אז יש כאן משהו דומה – הוד מ-1 עד 5 ו-הלל מ-11 עד 15, אותו הגיון בתוספת 10. הלל במספר קדמי = 225 = הוד ברבוע. הלל הוד בהכאה פרטית – ה פעמים ה, ל פעמים ו, ל פעמים ד – עולה ה"פ הלל, משולש 25. הלל באתב"ש (צככ) עולה ב"פ הלל, "שלם וחצי". הוד באתב"ש (צפק) עולה חי פעמים הוד. בשניהם האתב"ש הוא כפל של המקור – ב פעמים ו-חי פעמים.

הימים המיוחדים בטבת

לא דברנו כמעט על החדש החדש. קודם כל, היום שהיה, אדר"ח טבת, הוא יום ה-חנוכה של השנה (בשנה כסדרה, שחשון חסר) – מבחינה מסוימת הוא עיקר החג... (אם חשון מלא יום החנוכה הוא נר חמישי).

בחדש טבת יש שבעה ימים מיוחדים. קודם כל, תמיד חלים בטבת שלשת הימים האחרונים של חנוכה – או א-ב-ג טבת או אדר"ח-בדר"ח-ב טבת. אחר כך יש ה' טבת, יום ה"דידן נצח". אחר כך יש י' טבת, "עשרה בטבת", ואחר כך שני ימי הילולא חשובים – כ' טבת (הרמב"ם) וכ"ד טבת (אדמו"ר הזקן). אנחנו חוגגים ומזכירים את שבעת הימים האלה.

הסדר כאן מאד נחמד, במיוחד בשל ה' טבת. אם נקביל לז"ת יצא ש"דידן נצח" בנצח ועשרה בטבת – זכר לחורבן – הוא "הודי נהפך עלי למשחית". יוצא שהרמב"ם הוא ה"צדיק יסוד עולם" והמלכות היא אדמו"ר הזקן. שלשת הימים האחרונים של חנוכה הם בחג"ת – "זאת חנוכה" כל שנה בתפארת. כתוב "לפי שכלו יהולל איש" – שהמדות הן לפי השכל, ומדבר בעיקר במדות חג"ת. בשלשת הימים האלה עדיין אומרים הלל שלם – "יהולל איש". השיא של ה"יהולל איש" הוא באמת מדת התפארת. אם כמו השנה הזו, חסד וגבורה הם שני ימי ראש חדש ואחר כך "זאת חנוכה" הוא תפארת (ומאחורי התפארת יוצאת המלכות, זאת חנוכה).

אם מחברים את כל התאריכים יחד – לפי שנה שמתחיל א-ב-ג – א-ב-ג-ה-י-כ-כד הכל יחד עולה 65, הלל, שם א-דני.

בסדרה רק של הו"ק – עד כ' טבת ועד בכלל – רואים שההפרשים עולים בסדרה די הגיונית. אם מחשבים, הבסיס יהיה 1-, מה שאומר שהפרבולה עם השפיץ למעלה ויש מספר סופי של מספרים חיוביים. יוצא מאד יפה, שאחרי ששת המספרים הראשונים שחשבנו יש עוד ששה מספרים עד הסיום – 36 (כמו נרות חנוכה), 57, 79, 94, 89 (חנוכה, שהוא המספר ה-11 גם במספרי אהבה) 45 (שם מה). אם מחברים את כל 12 המספרים החיוביים בסדרה הזו מקבלים אמת, 21 ברבוע. זו התבוננות חשבונית של חדש טבת.