בע"ה

י"ז טבת ע"ח – כפר חב"ד

פנים אל פנים

שיעור לבנות תיכון יעלת חן (ח"א) – "באתי לגני" אות ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "באתי לגני" פ"ח: התפתחות האותיות ד-ר לאותיות ה-ק

הכנה ל-י' שבט תשע"ח – "באתי לגני" פ"ח

נפתח במשהו ששייך ל-י' שבט. כל שנה לומדים פרק אחד מ"באתי לגני", ונקשר אותו עם הלימוד שלנו באמונה ובטחון. השנה הזו לומדים פרק ח' – מחזור רביעי כבר. יש עשרים פרקים בהמשך, הלימוד התחיל מתשי"א – המחזור הראשון נגמר בתש"ל, השני בתש"נ, השלישי בתש"ע וכעת אנחנו בתשע"ח, פעם רביעית בפרק ח. נקרא כמה שורות מההתחלה, נלמד רק את הווארט הראשון כאן:

זוגות האותיות לפי ציורן

בפרק הקודם, פרק ז, הוא דבר על ההבדל בין האות ד לאות ר, שבמשמעות שתיהן לשון עני – רש ודל – אבל ההבדל ביניהם הוא בצורת האות, שב-ר אין נקודה מאחורה למעלה בימין וב-ד יש נקודה מאחורה. כלומר, שתי האותיות האלה הן זוג גם מבחינת הצורה שלהן.

כמו שדברנו שכל פעם עלינו להוסיף ללימוד שלנו נושא אחר חדש, זהו עוד נושא חשוב שצריך ללמוד – איך כב אותיות האלף-בית מתחלקות ל-יא זוגות לפי צורת האות[ב]. בכלל, אנחנו מדגישים שבדורות שלנו, עד בנין בית המקדש במהרה בימינו, עיקר האמנות היהודית הוא צורת האותיות – צריך הרבה להתבונן ולצייר האותיות. אחד הדברים הכי יפים שכל אותיות האלף-בית לפי התורה מתחברות לפי זוגות, לפי הצורה שלהן.

למשל, א הולכת יחד עם צ – דומה בצורה, רק שב-א למטה משמאל יש נקודה וב-צ הרגל מתעגלת, אבל ה-י למעלה והקו האלכסוני זהים. הזוג הזה, אלף וצדיק, אומר ש"אלופו של עולם" ו"צדיקו של עולם" הולכים יחד. הזוג השני הוא ב ו-כ, שייך לשרש ברכה עליו נלמד היום – "בך יברך ישראל". ברכה קשורה לשער בכ, ב ו-כ הן אותיות דומות, רק שב-ב יש למטה מימין נקודה בולטת וב-כ היא מתעגלת. אחר כך יש ג-נ ואחר כך ד-ר, אחר כך ה-ק. על הזוגות האלה הוא מדבר כאן – הוא לא כותב את הכלל שכל האותיות הן בזוגות, אבל הרעיון הוא בדיוק מה שכתוב כאן. בפרק הקודם הוא דבר על ה-ד וה-ר וכאן על ה-ה וה-ק. בכל זוג הראשון הוא המשפיע-הזכר והשני המקבל-הנקבה – א-צ, ב-כ, ג-נ, ד-ר, ה-ק, ו-ז, ח-ת, ט-פ, י-ל, מ-ס, ע-ש.

מעבר הנקודה מה-ד אל ה-ה

איך הוא הסביר את ההבדל בין ה-ד ל-ר? שהנקודה מאחור היא הכרה, הכרת המקבל בנותן, והיות שהמקבל מכיר בנותן יש לו בטול והכרת הטוב כלפיו, הוא לא כפוי טובה. ה-ר אינה מכירה בנותן – הרש מקבל, אבל כתוב "ולרש אין כל", וכתוב שה"כל" שחסר לו היינו נקודת ההכרה בנותן, ומתוכה הבטול של המקבל כלפי המשפיע. מוסר ההשכל הוא שהמקבל צריך להיות עם בטול כלפי המשפיע.

מה בא אחרי ה-ד? כאילו לוקחים את הנקודה – שום דבר בקדושה לא בטל, לא לוקחים לגמרי, אבל כביכול לוקחים – ומעבירים אותה לתוך ה-ד, שהופכת להיות ה. הנקודה הופכת להיות הרגל השמאלית של ה-ה. חז"ל דורשים את האותיות גימל-דלת – "גמול דלים". ל-ג גם יש נקודה, הרגל שלה, בה היא רצה להשפיע למקבל. ה-ג רצה לכיוון ה-ד עם הרגל, עם הנקודה, וה-ד, המקבל, מתביישת להסתכל לנותן בפנים – ההכרה שלה בנותן היא רק מצד האחור שלה. יש לה נקודת בטול, אבל באחור שלה. כמו שהוא יסביר, החבור בין ה-ג ל-ד, המשפיע והמקבל, אינו פנים בפנים אלא אחור באחור. תיכף נסביר יותר.

בכל אופן, כאשר המקבל מקבל את המתנה וגם מפנים אותה, ועדיין עם הכרה מלאה של החסד של הנותן – ה-ד הופכת להיות ה. אם כן, הסברנו את האותיות ג-ד-ה – ה-ג רצה ל-ד בשביל לתת, ה-ד גם מתביישת, אבל אחר כך, כשהיא מקבלת ומפנימה, היא הופכת להיות האות ה.

ירידת ה-ק להניק את הקליפות

אמרנו שהזוג של האות ה היא האות ק – כאשר הרגל השמאלית נמשכת מתחת לקו התחתון, מתחת לרצפה, היא מניקה את החיצונים. זהו הפירוש הפשוט של הרגל השמאלית-הארוכה של האות ק. ק יכולה להיות שני דברים – או ק של קליפה, יניקת הקליפות, או ק של קדושה (לשון הבדלה מכל יניקה לחיצונים). כאשר כותבים קק"ק בר"ת הפירוש הוא "קדוש קדוש קדוש" – ק יכולה להיות משהו מאד קדוש, אבל גם יכולה להיות יניקה הקליפות (היינו דבר והיפוכו ממש). כאן במאמר הרבי הקודם מדבר דווקא על יניקת החיצונים של ה-ק, כאשר הרגל הארוכה יורדת לתחום של הסט"א, הלא-טוב, ונותנת שם יניקה. מזה אנחנו רוצים להשמר.

הפיכת ד ל-ה – מאחור-באחור לפנים-בנפים

אחרי הקדמה זו נקרא כמה שורות בהתחלת הפרק:

והנה בקדושה נעשה מאות ד' ה' [ה-ד הופכת להיות ה, אחרי שהנקודה עוברת קדימה.], ובסט"א נעשה מר' ק' [ה-ר זוג של ה-ד וה-ק הזוג של ה-ה. יש קשר בין ר ל-ק, כי גם ל-ק – כמו ל-ר – אין שפיץ למעלה מאחורה. בחכמת הציור של האותיות יש רז בתוך ה-ק – למה? כי היא ר על ז, את הרגל כותבים כמו ז. בציור של האות ק יש ז שיורדת למטה כאשר האות ר מרחפת מעליה – סוד ציור ה-ק הוא רז. בכל אופן, אם אני מכניס את הנקודה ל-ד אני מקבל ה, ואם אני מכניס ל-ר נקודה – ומאריך אותה – אני מקבל ק. הרבי הריי"צ אומר כאן שכמו שבקדושה מה-ד נעשית ה, ככה בלעומת-זה מה-ר דווקא – ממי שלא מכיר בנותן, שאין לו נקודת בטול כלפי המשפיע, מי שהוא כפוי טובה – נעשית ק.],

דה' הרי יש בו גם אות יו"ד מלפניו והוא רגל השמאלי דאות ה' [ה-י שהיתה מאחורה משתקפת ונכנסת ל-ד שהופכת ל-ה.] אלא שהוא מלפניו [בתודעה מלאה, לא מצד האחור], ובדלי"ת הוא מאחוריו [כפי שהסברנו.], והיינו שמורה על אופן היחוד [ברגע שה-ד נעשית ה היחוד הוא בגילוי מלא. האות ה היא גם מלה – מתי אנחנו אומרים "הא"? זו המלה הראשונה של "מגיד" בהגדה של פסח – "הא לחמא עניא". "הא" פירושו הנה, התגלות. איפה כתוב בתורה "הא"? "הא לכם זרע", שאמר יוסף כשנתן זרע למצרים. אמרנו ש-ה היא המקבל, אבל "הא" גם לשון 'הנה, קח לך'. יש באות הא גם "הנה", "קול דודי הנה זה בא", ואני מקבל אותו עכשיו. אז האות ה מראה על יחוד של התגלות. התגלות היא צד הפנים. בקבלה קוראים לכך יחוד "פנים בפנים" – שהמשפיע והמקבל, כל אחד מסתכל על השני וגם מתגלה בעצמו ואומר לשני "הא", 'הנה אני'. זהו היחוד הכי טוב, תכלית הקדושה, כשיש את ה-ה. בשם הוי', י-ה-ו-ה, יש פעמיים ה.] דאות ד' מקבל מאות ג' דקדם אליו, והוא יחוד אב"א [יחוד כזה נקרא יחוד אחור באחור, כי ה-ד לא מסתכלת בפני ה-ג, מתביישת, כמו כלה שמתביישת מהחתן.], ובאות ה' היו"ד מלפניו, שהיחוד הוא בבחינת פנים בפנים [שכל אחד מסתכל על השני, יש התגלות, יש שמחה, יש מאור פנים. החזרה ממצב של אחור באחור – שתיכף נסביר – למצב של פנים בפנים היא בזכות הצדקה:],

וזה נעשה ע"י הצדקה. וכדאיתא בכתבי האריז"ל [הכל התחיל מצדקה, מ"גמול דלים", ובזכות זאת מגיעים ממצב של ג-ד ל-ה:] דצדקה הוא צדק ה', ש[בזכות הצדקה ]מאות ד' נעשה ה' [היא בתחלה ד, דלה, "דלית לה מגרמה כלום", ועל ידי צדקה נעשית ה, צדק-ה.], וכמארז"ל ג' ד' גמול דלים, שהד' מקבל מהג' ועי"ז [על ידי הקבלה המלאה] נעשה [מ-ד] אות ה',

הפיכת ה-ר ל-ק בסט"א – "נעץ קנה בים"

אבל בסט"א נעשה מר' ק', דק' ה"ה דומה בתמונתו לאות ה' [כמו הכלל, שאמרנו קודם, שצריך ללמוד בעיון את כל האותיות. אבל לא ה-ה הופכת ל-ק אלא ה-ר הופכת ל-ק.] אלא דבאות ה' הרגלים הם בשוה, ובאות ק' הרגל השמאלי הוא יורד למטה, שזהו"ע רגליה יורדות מות, שהוא קנה הקו"ף [לרגל השמאלית של הקוף קוראים קנה.],

והוא משארז"ל ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול [של רומי] (שהוא מיצר לישראל, רש"י) [יש מדרש חז"ל ששלמה המלך חטא כשנשא את בת פרעה ביום שבנה את המקדש, ובגלל אותו חטא בסוף חרב הבית – "על אפי ועל חמתי היה לי הבית הזה". באותו זמן בא גבריאל ונעץ קנה בים התיכון, במקום של איטליה, ונעשה שם אי, יבשה, ועל המקום הזה נבנה הכרך הגדול של רומי, שמיצר לעם ישראל. כלומר, כל הלעומת-זה, כל הקליפה, נוצרה באותו רגע ששלמה בנה את בית המקדש וחטא. מה החטא שלו? מה הוא פעל? בדיוק את הדבר הזה, שהמעשה שלו נמשך יותר מדי למטה מהקו – יצא מתחום הקדושה ונכנס לתחום הלעומת-זה. בכך הוא עצמו נתן יניקה ללעומת-זה. בקדושה שלו, מתוך האורות שלו – כמו שאומרים היום, שאנשים באורות – הוא ירד יותר מדי, נתן יניקה לקליפה, והדבר בא לידי ביטוי בכך שבא המלאך גבריאל וכו'.

מכך אנחנו רואים שגבריאל – לשון גבורה – הוא המקור בקדושה של קליפת עשו, של רומי, כפי שדובר בזמן האחרון[ג]. למלאך של עשו לא קוראים גבריאל, אלא ס"מ, אבל מעליו בקדושה יש את המלאך גבריאל, שהוא מלאך טוב. אבל אם מי שאמור להיות הצדיק – שלמה המלך – נותן יניקה לחיצונים, אותו גבריאל נועץ את הקנה, הרגל השמאלית של ה-ק, וממנו נעשית העיר רומי. "ולאום מלאום יאמץ" – הוא נותן כח לסטרא אחרא להשתלט עלינו, גם להחריב את בית המקדש בסוף. מענין, שלמה בנה את בית המקדש הראשון אבל רומי החריבה את בית המקדש השני – ממש מדובר כאן לעתיד הרחוק. שלמה חטא, אך החטא הוא לא מה שנתן כח לנבוכדנצר – שגם בא מחטא של שלמה, אבל מחטא אחר, שייך לסיפור עם מלכת שבא, שממנה נולד נבוכדנצר – אלא לרומי. הנישואין לבת פרעה הם לפני מלכת שבא, ומהם נעשה הסיפור של "בא גבריאל ונעץ קנה", והעיר שנבנתה שם מצרה לישראל והיא שהחריבה את בית המקדש השני – מכך אנחנו עדיין סובלים.], והוא קנה הק' הנעשה בקלי' וסט"א, וזה הוא המיצר לישראל.

כל הפרק מסביר איך שאדם צריך להשמר מלתת יניקה לחיצונים במעשים הלא-טובים שלו. בהמשך הוא מסביר שצורת האות ה היא מחשבה-דבור-מעשה – הקו המאוזן למעלה הוא המחשבה, הרגל הימנית היא הדבור והרגל השמאלית היא המעשה. אם המעשה נמשך, למטה, הוא מעשה לא טוב, הוא הסבה למלכות עשו (לשון עשיה-מעשה) שמיצר לעם ישראל. עד כאן תוכן הנקודה של אות ח' של "באתי לגני" בכלל.

ב. ארבעה יחודים – מאחור באחור לפנים בפנים

יחוד פנים בפנים – קשר פנימי בין משפיע למקבל

המושג העיקרי שצריך להבין כאן – קשור לאמונה ובטחון שלנו, מעבר לתוך הנושא – הוא מה הם שני סוגי היחודים שכתובים כאן, אחור באחור ופנים בפנים. הוא אומר שמה שה-ד מקבלת מה-ג הוא עדיין בגדר של "אחור באחור", אבל כאשר היא הופכת להיות ה, רק צורת ה-ה בפני עצמה, עם הרגל בתוך הפנים, היא כבר "פנים בפנים".

חשוב לשים לב שבלשון הקדש המלה פנים היא כמו פנים לעומת אחור או כמו פנימיות לעומת חיצוניות. ב-ה הרגל היא בפנים, בתוכה, וממילא היא מראה על יחוד פנים בפנים. כלומר, יחוד פנים בפנים הוא יחוד של פנימיות – גם של המשפיע וגם של המקבל. הוא קשר פנימי בין המשפיע והמקבל. הרב המגיד ממעזריטש אמר שהמשל העיקרי למשפיע ומקבל, יחס כללי הכולל את כל סדר ההשתלשלות, הוא רב ותלמיד. קשר פנימי בין רב לתלמיד כולו פנימי, כולו פנימיות, ואז יש גם מאור פנים אחד לשני – זהו סוד האות ה, "הא לכם זרע", "הא לחמא עניא" (שעונים עליו דברים הרבה תוך כדי הסתכלות פנים בפנים).

פנים בפנים – אצילות; מצבי אחור – בי"ע

כשלומדים את הנושא מהמקור רואים שבעצם יש ארבעה מצבים, ולא רק שנים. שני המצבים הקיצוניים הם אחור באחור לעומת בפנים בפנים, אבל יכולים להיות עוד שני מצבים באמצע. אם הולכים מלמטה למעלה, החבור הכי גרוע בין אנשים הוא אחור באחור, למעלה ממנו אחור בפנים, למעלה ממנו פנים באחור והכי טוב פנים בפנים.

כאן, כמו בהרבה מקומות בקבלה וחסידות, לא מבחינים בכל המצבים, אלא מסתפקים רק בשנים – או בפנים בפנים, הכי טוב, אידיאלי, וכל אחד מהמצבים האחרים, אף שיש ביניהם הבדל, יחסית לפנים בפנים כולם כמו אחור באחור. אבל בעצם בתוך אחור באחור יש לא רק אחור באחור ממש אלא יתכן גם אחור בפנים או בפנים באחור.

תיכף נסביר יותר, אבל רק נבין את המבנה: יש פנים בפנים, קשר לכתחילה בין אנשים, בין נשמות, ועוד שלשה מצבים של קשר בדיעבד. המבנה הוא בדיוק כמו עולם האצילות, ה-י של שם הוי' ב"ה, לעומת שלשת העולמות התחתונים בי"ע. מה ההבדל העיקרי בין אצילות לבי"ע? שבאצילות יש בטול – סוד ה-י של שם הוי' (עיקר ההארה של שם הוי' ב"ה בעולם האצילות) – ואיפה שיש בטול כל היחסים אידיאליים, פנים בפנים. אבל בעולמות התחתונים בי"ע, עם ההבדלים שביניהם, המכנה המשותף שלהם הוא הרגשת היש, שפוגמת ביכולת להתחבר פנים בפנים. בעולמות התחתונים בי"ע יש שלשה מצבים שונים, אבל בגדול, בכללות, הכל נקרא אחור באחור (ביחס ליחוד פנים בפנים בעולם האצילות).

כדי להבין טוב מה שכתוב כאן צריך כן לפרט ולדייק מה הם שלשת המצבים האלה השייכים לעולמות התחתונים בי"ע: כשאני אומר פנים בפנים, פנים באחור, אחור בפנים, אחור באחור – תמיד המלה הראשונה היא מצב המשפיע והמלה השניה מצב המקבל. פנים בפנים היינו שפני המשפיע מול פני המקבל, אחור באחור היינו שהאחור של המשפיע מול אחורי מהקבל – אפשר לומר משפיע ומקבל או רב ותלמיד. אם אני אומר אחור בפנים, מה הכוונה? שהאחור של הרב מול הפנים של המקבל. [נשמע שפנים באחור טוב מאחור בפנים.] כן, אמרתי לפי הסדר מלמטה למעלה – אחור באחור, אחור בפנים, פנים באחור, פנים בפנים. אחור באחור הוא עולם העשיה, "אף [לשון אף וחמה] עשיתיו", הכי גרוע. עולם היצירה הוא כבר "אחור בפנים" – אחור המשפיע אבל מול פני המקבל. עולם הבריאה הוא פנים באחור – פני המשפיע מול אחורי המקבל. עולם האצילות, המצב האידיאלי, הוא פנים בפנים:

  אצילות                  פנים בפנים

  בריאה           פנים באחור

  יצירה           אחור בפנים

  עשיה            אחור באחור

פנים ואחור – "לשמה" ו"לא לשמה"

אמרנו שפנים היינו נקודת בטול. בטול הכוונה שאתה נהיה אחרת – כשאדם נמצא בבטול הוא עושה דברים "לשמה". זהו תיקון שלמה, אותיות לשמה, וכשהוא עושה שלא לשמה הוא פוגם בעצמו. "לשמה" הכוונה ללא אינטרס אישי. הדוגמה הכי פשוטה היא רב ותלמיד:

מהו האחור של הרב? אם אני מלמד כאן לשם אינטרס אישי, לא לשמה – לקבל משכורת, מורה בכתה, או בשביל כבוד, או משהו אחר – כמה שאני מעביר חומר, יכול לחייך, לספר סיפורים ובדיחות והכל, יש לי איזה מניע, איזו סבה, איזה אינטרס למה אני עושה זאת. אני לא עושה רק לשמה, כי אני רוצה לחנך אתכן וזהו. אם יש בטול – הכל מאה אחוז לשמה. אם אין בטול – לא מאה אחוז לשמה, אלא לשם משהו אחר. כמה שרואים את הפרצוף, את הפנים, זהו אחור.

אותו דבר התלמיד – אם התלמיד בא לשיעור אך ורק כי הוא משתוקק באמת ללמוד תורה, "תורת הוי' תמימה משיבת נפש... פקודי הוי' ישרים משמחי לב", הוא מסתכל על הרב עם הפנים. אבל אם, לדוגמה, הוא בא לבית ספר כי הוא צריך לקבל תואר, או משהו אחר, רוצה להצליח במבחן, כל סבה אחרת שיש בעולם – חוץ מתורה לשמה – הוא יושב בכתה, לומד טוב וגם מצליח במבחן, אבל המעמד שלו מול המורה הוא אחור.

זו צורה מאד פשוטה להבין את היחס של פנים ואחור. מה יהיה עכשיו "פנים באחור"? אם הרב באמת רוצה ללמד לשמה, אבל התלמידים כאן באו כדי לקבל תואר. לאידך, אם התלמידים מאד רוצים ללמוד באמת, אבל הרב עושה זאת בשביל משכורת – זהו מצב של אחור בפנים. אבל אם הרב רוצה את המשכורת והתלמידים את התעודה או להצליח במבחן – זהו אחור באחור. [לפחות הם מתאימים.] התאמה מלאה.. לכן בשידוכים אנחנו לא אוהבים את המלה התאמה, כי היא יכולה להיות אחור-באחור, הכי לא טוב.

שוב, בעולם היצירה התלמיד רוצה ולרב יש פניה. פניה משמעה לקחת את הפנים ולהפנות למקום אחר, וממילא אתה נשאר מול הזולת עם האחור. בעולם הבריאה, קרוב לאצילות, עדיין המשפיע עם הפנים למקבל, רוצה, אבל התלמיד הפוך. מכאן אפשר להבין את "יוצר אור ובורא חשך", פסוק שתמיד שואלים עליו – לכאורה לא מתאים, בעולם הבריאה יש חשך, ולמטה ממנו, בעולם היצירה, יש אור? לפי מה שאמרנו כעת יוצא פירוש יפה – הכל לפי המקבל. בעולם הבריאה המשפיע יוצא מאצילות עדיין, אבל המקבל פתאום מרגיש את הישות שלו – ולכן כל מה שהוא יקבל וילמד הוא חשך, לא מקבל באמת ונכון. בעולם היצירה המקבל פתאום בתפנית שרוצה כן לקבל, אבל לרב כבר לא מתחשק כל כך לשמה. אז אצל המקבל יש איזה אור, איזו תחושה של אור במה שהוא בכל זאת מקבל מהרב – כשהמקבל מקבל משהו שמאיר לו – אבל מצד המשפיע זהו אחור. לכן "יוצר אור" ביצירה ו"בורא חשך" בבריאה.

מיקום הנקודה (מעלה/מטה, ימין/שמאל)

אמרנו שכאן במאמר כל הבי"ע נקראים אחור באחור. למה היינו צריכים להסביר את כל המדרגות האלה? כי רוצים להבין את העמידה של ג-ד – ה-ד היא אחור, אבל ה-ג רצה כדי לתת ל-ד, רוצה לתת ל-ד באמת. אם כן, באמת ג-ד היה אמור להיות יחוד של פנים באחור, כמו בעולם הבריאה, וגם לו הוא קורא אחור באחור – היות שהמקבל הוא באחור הכל הופך להיות אחור.

לפני ג-ד הוא לא מסביר, אך עוד קודם יש א-ב – מה שנלמד כעת במאמר "אמונה ובטחון" שהאלף-בית שלנו הן אמונה-בטחון, עוד לפני ה-ג. את צורת האות א, האות הראשונה, שהיא מקור כל האותיות, תמיד מסבירים כנקודה למעלה, נקודה למטה וקו מחבר באמצע. יש הרבה פירושים מהן הנקודה למעלה והנקודה למטה. בדרך כלל הנקודה למעלה היא בטול המשפיע כלפי המקבל והנקודה למטה היא בטול המקבל למשפיע, וכך נעשה חבור ביניהם (סוד הקו היורד באלכסון משמאל לימין המחבר ביניהם), חבור שבבחינת פנים בפנים.

נחזור רגע לאותיות ג-ד: יש עוד סבה למה נקרא אחור באחור – אף על פי שה-ג באמת רצה בשביל לתת, אבל הנקודה אצלה נמצאת למטה. הנקודה של ה-ד היא למעלה, ממש הפוך. הנקודה של המשפיע היא במקום המעשה, הוא רץ ברגלים שלו – יש לו רגל שרצה לתת ל-ד – אבל כל העצמה, הרצון-הריצה שלו, היא למטה, בתחום המעשה. כלומר, הפנים שלו מרוכזות למטה, במעשה, ולא באמת מקבילות ל-ד – הנקודה של ה-ג לא מקבילה לנקודה של ה-ד, לא נמצאת בשויון איתה. אמרנו שהבטול של המקבל הוא בטול בהכרה – שהוא מכיר בנותן – והכרה היא בראש, לכן נקודת ה-ד היא למעלה. אבל הנקודה של ה-ג היא לא למעלה, כלומר לא "פנים בפנים" – פנים הם גם חב"ד, פנים הן מוחין בקבלה – אלא במעשה. כשהנקודה של ה-ד הופכת להיות נקודה בפנים, בתוך ה-ה, היא גם יורדת למטה – נעשית נקודת המעשה, כמו שהוא מסביר כאן במאמר. רואים שיש פה הרבה היפוך יוצרות או התכללות. ב-א יש מצב אידיאלי של פנים בפנים בפוטנציאל (בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה"), שם הנקודה של המשפיע היא למעלה והנקודה של המקבל היא למטה. ב-ג ו-ד מתהפך – נקודת המשפיע למטה ונקודת המקבל למעלה – וב-ה נקודת המשפיע נכנסת לתוך ה-ד דווקא למקום המעשה, כמו שהיה ב-ג, "המעשה הוא העיקר". יש כאן הרבה מה להתבונן.

מה לגבי האות ב? גם לאות ב יש נקודה – למטה בצד ימין – שהיא המבדילה אותה מהאות כ (אך גם משמשת לחבר אותה לאות כ, סוד ביטוי המופיע בספר איוב, "בֹר כפיך", ה-ב מברכת, בפה, את ה-כ, ודוק). נקודה זו היא למטה בקו ימין, הקו של הדבור – כנ"ל בהקשר לאות ה – קשור לדבור כלפי הזולת (ברכת הזולת בפה, סוד "בר כפיך" – 'ברך פיך', כנ"ל).

תלמיד שמדייק באותיות – מילדת של חידושי תורה

כעת נאמר עוד משהו, לקשר זאת לפרשת השבוע: בפרשת השבוע לומדים על המילדות העבריות, שפרה ופועה. זו פרשה שכולה מוקדשת לנשים צדקניות, ש"בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה", כמו אז. כל אשה אמורה להיות גם אמא, יולדת, וגם מילדת – רואים בפרשתנו שהמקצוע המובהק של האשה הוא ליילד, במסירות נפש, וגם בבטחון מאד גדול. יכולת של המילדות להתנגד לצו של פרעה, הרודן במצרים, היא רק מתוך עצמה הכי גדולה של אמונה ובטחון.

נתבונן רגע במלה "מילדת" – איזו מלה אפשר לעשות מהמלה הזו? כעת דברנו – תלמיד. תלמיד הוא המקבל, כמו האשה, אבל כל תלמיד בכתה – בן או בת – צריך להפוך להיות מילדת. צריך ליילד חידושים. כמה שוה מילדת, תלמיד? 484. מה הסגולה של המספר הזה? מספרים שלמים הם רבוע – 484 הוא 22 ברבוע. 22 היינו מספר אותיות התורה, כב אותיות האלף-בית, עם כל הצורות שלהן, שהן האמנות שלנו – אמנות היא לשון אמונה, ושתי המלים גם מלשון אמא.

אמרנו שצריך ללמוד את האותיות עם הצורה והמשמעות – הספר שלנו "אותיות לשון הקדש" צריך להיות באיזה מקום בתכנית הלימודים, דווקא לבנות שטובות באמנות, מקצוע של בנות, וגם החוברת "אמת למד פיך", שטובה גם לי וגם הכי טוב לחנוך ילדים, שכל אחת תהיה מחנכת, מהגן והלאה, מטרום-גן והלאה (שייך לעמונה, בה הגן – שעדיין עובד בעפרה – לומד את "אמת למד פיך"). מעבר לכך, מהרמז כאן יוצא שתלמיד צריך גם לדייק באותיות. אין שום אות מיותרת בתורה, אפשר לדרוש תלי תלים של הלכות על כל תג של כל אות, כמו רבי עקיבא. זאת אומרת שתלמיד טוב הוא אחד שמדייק באותיות – היום יש נטיה 'למרוח', ללמוד בערך (מספיק להצליח במבחן על החומר הנלמד בכתה אבל לא מעבר לכך, לא לחדש בתורה), אבל תלמיד טוב מדייק באותיות וכך גם מוליד הרבה חידושים. סימן של תלמיד טוב, שמתוך דבקות באותיות הרב, שעל ידיהן הוא מקבל את הפנימיות שלו, הוא עצמו מוליד חידושים – לכן תלמיד הוא מילדת. זהו כבר דבר חשוב.

נקודת הבטחון בין המשפיע והמקבל

ניתן עוד פירוש לכל הנקודות האלה שאמרנו: הנקודות ב-א, הנקודה ב-ב, הנקודה ב-ג, הנקודה ב-ד, הנקודה ב-ה – הכל קשור לאיפה נמצאת הנקודה. עד כאן רק אמרנו שהנקודה היא נקודת בטול, או נקודה שהיא עצם המתנה, הנתינה, כמו שה-ג רצה לתת מטבע ל-ד. מטבע הוא גם כמו י. אבל יש עוד משהו בנקודה זו – היא נקודת הבטחון.

נחזור להבדל בין ה-ר ל-ד: האות ריש היא הרש, "ולרש אין כל", והאות דלת היא הדל. ההבדל של-ד יש נקודה מאחורה, שהיא היחס של המקבל למשפיע שלו, ול-ר אין נקודה זו. אמרנו שהפירוש הפשוט כאן בחסידות הוא נקודת בטול, הכרה, לא להיות כפוי טובה. אבל אפשר לתת עוד פירוש הקשור לנושא שלנו, שהוא נקודת הבטחון שיש למקבל במשפיע שלו. הבטחון הזה הוא גם קשר מאד חשוב. כשאנחנו מדברים על בטחון, במיוחד בטחון פעיל, צריך להיות בטוח ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". כשאתה יוזם משהו – הבטחון הפעיל, של הנצח, לכן את עיקר הבטחון (במבנה כחות הנפש) שמנו בנצח – צריך להיות בטוח בה' שיתן לך את הכח ליישם, לעשות חיל, במשימה שלך. גם העני, הדל, צריך להיות עם נקודת בטחון במשפיע שלו. גם כך אפשר לפרש את הנקודה.

יש הרבה מאמרי חסידות – שאפשר לציין כמה מהם כדי ללמוד אחר כך – שמשוים בין בטול ובטחון וגם מקשים: לכאורה בטול הוא אין, אני אין, ובבטחון יש 'יש', כמו בפסוק "אל כל החיים יש בטחון" ("יש בטחון" שוה שכינה, כמו שנלמד כאן במאמר). מצד אחד, נדמה שבטול ובטחון אינם אותו מצב נפשי ואפילו הפוכים זה מזה, ומצד שני הם דווקא הולכים יחד. לכן הנקודה הזו, כמו שהיא נקודת בטול, יכולה להיות גם נקודת בטחון.

אם נפרש שזו נקודת בטחון של התלמיד ברב, בטחון המקבל במשפיע, אז גם בריצת הרב לתלמיד יש בטחון – בטחון שהוא תלמיד טוב, כלי ראוי לקבל. הא בהא תליא – למשל בכתה, עוד לפני שמדברים על בטול צריך לדבר על בטחון. כשנכנסים לכתה המורה צריך הרבה בטחון – גם בטחון שה' יעזור לו להעביר טוב, וגם בטחון שהמקבל יקבל טוב, כלומר שאני בוטח בתלמיד, שהוא כלי טוב. יכול להיות שהוא יותר חכם ממני, רק שאני יותר מבוגר ולכן הספקתי קצת יותר לדעת, אבל יתכן שהוא הרבה יותר עילוי ממני. הרב צריך לבטוח בתלמיד והתלמיד כמובן צריך לבטוח ברב. אמרנו שבטחון הוא מלשון ב-טח, "וטח את הבית", דבקות של שנים יחד, של ב. הבטחון עושה את הדבקות בין המשפיע למקבל.

סוד הדר: ר-ד-ה – אמונה, בטחון, השפעה

לפי זה, אם ל-ד יש נקודת בטחון ברב, איך נסביר את ה-ר? הרי אי אפשר לבטל ח"ו שום אות באלף-בית, כמו שאמרנו ש-ק יכולה להיות קליפה (כמו שכתוב כאן) וגם קדושה. הכל קשור למלה שקר, כמו שכתוב בזהר, שהאותיות קר הן עיקר אותיות השקר ואילו האות ש היא הארה של אמת אל השקר, כי שקר בלי אמת בתחלתו לא מתקיים בסופו. אמנם כתוב שעיקר השקר הוא ה-ק וה-ר, אבל אי אפשר לפסול על הסף שתי אותיות קדושות בלשון הקדש[ד]. כמו שלאות ק ודאי יש קדושה מיוחדת – שכנראה היא היכולת לרדת מתחת לקו ולעשות שם אתהפכא (וכך להבדל מן הקליפה לחלוטין, שהרי אין עוד קליפה במציאות, הכל הפך לטוב, הכל נכלל בקדושה, גם מה שתחת לרצפה) – כך גם לאות ר, ריש לשון ראש. על הפסוק "תחנונים ידבר רש" אומרים חז"ל "זה משה רבינו". אי אפשר לומר שרש הוא משהו לא טוב לגמרי, "ולרש אין כל". אם ה-ד היא אחד שיש לו נקודת בטחון, מה תהיה ה-ר, בלי הנקודה הזו, בקדושה? צריך לומר שה-ר היא אמונה – אין לו עדיין בטחון, אבל אמונה יש לו.

ה-ד בסוף הופכת להיות ה – היא מפנימה את השפע. כל זמן שהיא רק בדרך לקבל את השפע היא עם צד האחור, אבל כאשר מקבל ומפנים יש "הא", התגלות, פנים בפנים, הנה. אם כן, לפי ההסבר הזה יש שלשה מצבים: קודם יש ר – אמונה; אחר כך יש ד – בטחון, אבל לפני ההשפעה בפועל; ויש את ההשפעה בפועל (מימוש הבטחון, סוד "הנה זה בא [וכבר בא, כדברי הרבי]" בגימטריא בטחון, היינו מימוש הבטחון) – ה-ד הופכת להיות ה.

אם עולים מ-ר ל-ד ל-ה, איזו מלה עשיתי? שוב, כעת הכל שלשה שלבים טובים – ר היא אמונה, עדיין ללא נקודת הבטחון. הרבה פעמים ר היא "ראשית חכמה יראת הוי'", כאן ה-ר, ראשית העבודה, היא אמונה (בחינת משה רבינו, עליו נאמר "ולרש אין כל", שבזכותו ירד המן לישראל, "מן הוא" אותיות אמונה כנודע. וכן משה באתב"ש אותיות צבי, ר"ת "צדיק באמונתו יחיה", וצבי בגימטריא אמונה. על משה נאמר "וגם בך יאמינו לעולם"); ה-ד היא בטחון (דויד); וה-ה היא כבר ההתגלות של פנים בפנים (משיח). מלמעלה למטה – כי ר-ד-ה זהו סדר עליה מלמטה למעלה – יש כאן הדר. הדר הוא המלך השמיני במלכי אדום – "ושם אשתו מהיטבאל", סוד ראשית התיקון (סוד המתקלא, להיות "אשגחן אפין באפין", יחוד פנים בפנים). תיקון כל המדות בנפש – עיקר התיקון הוא עליה מ-ר ל-ד ל-ה. פירוש המלה הדר הוא לחזור, שמשהו חוזר – כמו החזרת פנים בפנים. ב-ר יש עדיין מצב שאינו פנים בפנים, בחינה של אחור באחור, אבל אחר כך היא הופכת ל-ד, בטחון, ובסוף נעשית ה, מקבלת פנים בפנים[ה].

זהו דרוש לאות של השנה הזו ב"באתי לגני", ובקשר לנושא שלנו, אמונה ובטחון.

קשר בטול-בטחון ברמזי כחות הנפש

רק עוד משהו כללי מאד: בדף של יג המדות הפנימיות של הנפש – אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – יש יג מלים שצריך לדייק באותיות שלהן. המלה האמצעית, השביעית מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, היא אהבה – היא באמת שוה 13, כוללת את כל ה-13. יש ששה כחות לפני האהבה וששה כחות אחרי האהבה. אם מדייקים רק בר"ת יש תופעה יפהפיה – אחד הדברים שהכי הפליאו אותי, אחרי שבררנו את הסוגיא הזו של שמות הכחות הפנימיים של הנפש – שר"ת שש המלים שלפני אהבה הן בראשית ולמרבית הפלא גם ר"ת של שש המלים שאחרי האהבה הן בראשית. נראה: ר"ת אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד – בראשית. אחר כך ר"ת יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – גם בראשית. ממש פלא.

מה הרווחנו מזה? שה-ב – כמו במלה "בראשית", ב רבתי – היא בטול (למעלה מאהבה) ובטחון (למטה מאהבה). מתאים למה שאמרנו, שסוד נקודת ה-ד – ובעצם כל נקודת האותיות – היא נקודת בטול (בהתחלת הכחות, לפני האהבה) או נקודת בטחון (בהמשך של הכחות, אחרי האהבה), "אל כל החיים יש בטחון". באמת הא בהא תליא. רק הקו הימין (קו ההתחלה) של הכחות הפנימיים של הנפש הוא: בטול (פנימיות ספירת החכמה), אהבה (פנימיות ספירת החסד, ענף החכמה), בטחון (פנימיות ספירת הנצח, ענף החסד) – אהבה בין בטול לבטחון (מכאן נלמד שהכח המאחד את הבטול והבטחון הוא כח האהבה בנפש, אהבה = אחד)[ו].

בטול המוחין – להשפיע למי שרוצה (השלמה)

ענין ארבעת הזיווגים מופיע בחסדי דוד קיד-קטו (ומבואר בחסדי דוד הנאמנים). באות קיד הוא כותב:

בכל פרצו' יש ד' מיני מדרגות והם מלמטה למעלה: א' אב"א. ב' אב"פ, ר"ל אחור דדכורא בפני הנוק'. ג' פב"א, ר"ל פני הדכורא באחור הנוק'. ד' פב"פ.

באו"א כשהיו בסוד נקודה קודם התיקון לא היה בהם רק ג' מדרגות וחסרה מדריגה ב' דאב"פ אמנם בזו"ן היו ד' מדרגות כשהיו בסוד נקודה קודם התיקון בסוד פרצוף.

נקודה היינו עצמת אור שגורמת לפנות אחור כי אין כלים להכיל את האור בפנים[ז]. בכל אופן, יש הבדל בין יחוד או"א ליחוד זו"נ – ההבדל בין מוחין למדות – בהתפתחות. הכל מתחיל מאב"א וצריך להגיע לפב"פ דרך המדרגות שבאמצע, אבל באו"א קפץ מאב"א לפב"א ודלג על אב"פ. בזו"נ, גם לפני התיקון, לא דילג ועשה את כל התהליך. זהו ההסבר הפשוט למה שהוא כותב.

הווארט כעת (לא זוכר איך הסברנו את זה בחסדי דוד הנאמנים[ח]): במצב השני, של אב"פ, המשפיע הוא אחור והמקבל הוא פנים. יש תכונה של חב"ד – תכונה מאד חשובה – שיש בהן יותר בטול מאשר במדות (במדות "יש מי שאוהב"). אב"פ אומר שאני באחור, במקום אחר, אבל התלמיד באמת רוצה לקבל ממני – פונה אלי פנים. באו"א לא היה המצב הזה – למה? בגלל הטבע שאם הנוקבא-המקבל באמת משתוקקת ומסתכלת עליך מצד האחור, מצד הבטול של המוחין מחייב שהזכר-המשפיע יסתובב. במדות לא ככה – במדות יכול להיות מצב שבאמת הנוקבא משתוקקת ומסתכלת פנים והזכר הוא אדיש, או שהוא שקוע בתוך האינטרסים של עצמו, כמו שהסברנו.

זהו ההבדל בין מוחין למדות עוד לפני התיקון: במוחין יש טבע טוב, שלא יתכן מצב שהמקבל רוצה לקבל ולא מיד ישפיע על המשפיע שחייב לתת בדרך פנים. המשפיע מתבטל מיד לרצון הפנימי של המקבל – קצת כמו "העטופים" ו"הקשורים". כמו שרבי אמר לבנו "דעת קונך יש בך"[ט] – קודם אמרת שאתה לא הולך להתחתן כעת, אתה רוצה לאחר את החתונה (בחינת אחור כלפי הכלה), אבל כשיש התעוררות מצד הנוקבא אתה הולך להתחתן מיד, כי אתה במוחין, ב"דעת קונך" (ודאי מה שעורר אותו כאשר הובילה אותה לפניו לא היה רק יפיה וכיו"ב אלא שבודאי היא גלתה את רצונה, פניה, כלפיו).