בע"ה

מ"אחור לאחור" ל"פנים בפנים" מיניה וביה

ביאור ב"באתי לגני" אות ח

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מ-ד ל-ה – מ"אחור באחור" ל"פנים בפנים"

בתחלת אות ח' במאמר "באתי לגני" (הנלמדת בשנה זו) מדבר הרבי הריי"צ אודות הפיכת האות ד ל-ה (ולעומתה הפיכת האות ר ל-ק) – בכח עבודת הצדקה – ומבאר שזהו מעבר מיחוד אחור באחור (ב-ד, בה נקודת ה-י נמצאת מאחור) ליחוד פנים בפנים (ב-ה, בה נקודת ה-י עוברת קדימה):

והנה בקדושה נעשה מאות ד' ה', ובסט"א נעשה מר' ק', דה' הרי יש בו ג"כ אות יו"ד מלפניו והוא רגל השמאלי דאות ה', אלא שהוא מלפניו, ובדלי"ת הוא מאחוריו, והיינו שמורה על אופן היחוד, דאות ד' מקבל מאות ג' שקדם אליו, והוא יחוד אחור באחור, ובאות ה' היו"ד מלפניו, שהיחוד הוא בבחינת פנים בפנים, וזה נעשה ע"י הצדקה. וכדאיתא בכתבי האריז"ל דצדקה הוא צדק ה' שמאות ד' נעשה ה', וכמארז"ל ג' ד' גמול דלים, שהד' מקבל מהג' ועי"ז נעשה אות ה'...

מלשון אדמו"ר הריי"צ משמע בפשטות שהיחוד אחור באחור הוא בין ה-ג ל-ד, הגומלת חסד עם הדלים[ב], וכאשר ה-ד מפנימה את שפע הצדקה שניתן לה על ידי ה-ג הופך היחוד לפנים בפנים.

ביאור הרבי: מ"צדק" ל"צדקה" – מ"אחור באחור" ל"פנים בפנים"

אכן, בביאור הרבי לדברים[ג] הוא מסביר שהאות ד בפני עצמה – בלי התייחסות לאות ג שלפניה – היא בסוד אחור באחור, וכשהיא הופכת ל-ה (מכח השפעת ה-ג אליה!) היא (שוב, בפני עצמה) בסוד פנים בפנים.

הרבי הקודם הסביר שהשינוי נעשה על ידי עבודת הצדקה ("גמול דלים"), על פי כוונת האריז"ל, והרבי מאריך לפרט את כוונת האריז"ל[ד] – שמסביר שבכל אותיות צדק יש גריעותא (שהרי, עם כל מעלת "צדק מלכותא קדישא"[ה] הרי "בנין המלכות מן הגבורות" ולאחר מכן יש להמתיקה בהמשכת חסדים ולהפוך אותה מ"צדק" ל"צדקה") – ולהסביר לפיה את דברי הרבי הקודם:

דע כי אות צדיק שבתיבת צדקה, מורה על היות זו"נ אחור באחור, וזהו ציור אות צ', יו"ד ונו"ן כפופה הפוכות פניהם זו מזו ועומדים אחור באחור. ואות ד', מורה על היות אז הנקבה דלה ועני'. ואות קוף, מורה על היות רגלה הארוך מתפשט ויורד בקליפות. ומסיים שכאשר זו"ן הם אחור באחור הרי זה הזיווג גרוע, ולכן צריך לתקן שיהי' זיווג העיקרי והאמיתי שזהו"ע אות ה' של צדקה (ע"כ).

וזהו גם מה שמבאר בהמאמר, שבאות ד' היו"ד הוא מאחוריו, שמורה על יחוד אחור באחור, ובאות ה' היו"ד הוא מלפניו, שהיחוד הוא בבחינת פנים בפנים. והיינו שע"י נתינת הצדקה למטה למאן דלית לי' מגרמי' כלום, שהו"ע ההשפעה מגימ"ל לדל"ת, גמול דלים, אזי נעשה גם הענין דגמול דלים למעלה, ועי"ז נעשה מד' ה', שניתוסף הרגל השמאלי שהו"ע היו"ד מלפניו, שיהי' היחוד בבחינת בפנים בפנים.[ו]

נראה כי דיוק הרבי, לחזק את הבנתו במאמר הרבי הקודם, הוא שכשם שבאות צ ציור ה"אחור באחור" הוא מיניה וביה – כאשר צורות ה-י וה-נ מהן היא מורכבת הופכות פניהן זו מזו, כפי הכתיבה בנוסח האריז"ל – כך גם באות ד ה"אחור באחור" הוא מיניה וביה, כאשר נקודת ה-י שמאחוריה וגוף ה-ד פונים אחור זו לזה[ז] (ועל דרך זה באות השלישית, ק – הבאה לאחר ה-צ[ח] – הגריעותא אינה נתלית באות אחרת, אלא בכך שבה גופא הקו השמאלי יורד להניק לסטרא אחרא, בחינת אחור).

"אחור באחור" ו"פנים בפנים" בתוך האדם עצמו

מדיוק ההסבר אצל הרבי עולה חידוש, כי "אחור באחור" ו"פנים בפנים" אינם תיאורים רק ליחסים עם הזולת – החל מיחסי האיש והאשה בחיי הנישואין – אלא מצבים שמתקיימים גם בתוך האדם בינו לבין עצמו. מסתבר, אם כן, שכדי להגיע ליחסי "פנים בפנים" עם הזולת על כל אחד מבני הזוג להגיע בתוך עצמו למצב של "פנים בפנים". כל עוד האדם נמצא בתוכו במצב של "אחור באחור" גם יחסיו עם הזולת יהיו יחסי "אחור באחור" בלבד.

במלים פשוטות, מצב של "פנים בפנים" בתוך האדם עצמו הוא היות האדם שלם עם עצמו – מצב של "שלום בעצָמַי"[ט]. במצב של "אחור באחור" בתוכו האדם אינו מסוגל להסתכל בפני עצמו ולסבול את עצמו כפי שהוא, עם כל חסרונותיו וחטאיו, ולכן אינו מסתכל על עצמו באור אמת (וממילא אינו מכיר את עצמו ואינו מסוגל להגיע לתקון אמתי). אם כן, המפתח למצב פנימי של "פנים בפנים" הוא שפלות האדם, המאפשרת לו לסבול את מציאותו הפגומה – שפלות זו היא יסוד ושרש עבודת האדם בתיקון עצמו[י] וכן יכולתו להתחבר באמת ובאהבה לזולתו[יא].

[לאור זאת, כיצד יובן שהאות צ – מדרגת הצדיק – היא בעצמה בבחינת "אחור באחור"[יב] (דווקא לפי דרך כתיבת האריז"ל)? ראשית העבודה של הצדיק ("צדיק כפוף בעולם הזה"[יג]) היא עבודת אתכפיא רבה מתוך אי-השלמה עם מצבו, "אחור באחור" פנימי. אכן, אם אותו 'צדיק' (בשם המושאל[יד], שהרי עדיין לא הגיע לאתהפכא[טו]) הוא בבחינת "צדק" – ללא הנהגת "לפנים משורת הדין" חסידית, הנהגת צדקה גם של האדם כלפי גופו ונפשו הבהמית – ה"צדק" שלו עלול להתדרדר להצטדקות ר"ל. רבי הלל מפאריטש אמר על עצמו כי לפני שהתקרב לדרך חב"ד הוא סבר בעצמו שהוא צדיק, אך לאחר שלמד תניא הבין ש"הלואי בינוני" – ללא  הגעה לנקודת האמת של השפלות האדם אינו מסוגל להשלים עם עצמו ומתוך כך גם אינו מכיר את עצמו באמת. הצדקה – הנותנת 'זכות קיום' גם לעני ודל – מגלה את רחמי ה' המאפשרים לאדם גם להכיר בשפלות עצמו[טז] ולעשות את כל עבודתו (כולל עבודת האתכפיא הנדרשת ממנו) באופן של פנים בפנים.]