בע"ה

אור לט"ו שבט ע"ח – כפר חב"ד

שלש דרגות מודעות בשנות העץ

התוועדות לתנועת הנוער בית דוד (חלק ראשון)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מצות העצים: ערלה, נטע רבעי והשנה החמישית

שנה טובה לאילן, לאילנות – כל יהודי הוא "עץ חיים", שנה טובה לכולם. בפרט כאן בארץ יש מצוה לנטוע, חלק ממצות ישוב ארץ ישראל – "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". לעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח, בקרוב ממש, גם עצי הסרק יתנו פרי – הכל יהיה "עץ מאכל", "עץ פרי עושה פרי" כמו בששת ימי בראשית, ש"טעם עצו כטעם פריו". בנפש זו מדת התמימות, כתוב בחסידות – שכל היהודים, מהחיצוניות עד הפנימיות, הכל "טעם עצו כטעם פריו", הכל טוב טעם של יהדות אמתית, אמונה אמתית, תורה אמתית.

המצוה המיוחדת של העצים היא המשך אותו פסוק בפרשת קדושים, פרשה שכוללת את כל התורה כולה ונקראת ב"הקהל", בהמשך ל"ואהבת לרעך כמוך", "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ערלים יהיה לכם לא יאכל" – מצות ערלה, שלש שנים אסור לאכול את הפירות. עושים מצוה – מצוה גדולה של ישוב ארץ ישראל, לנטוע עצי מאכל – ומיד, הדבר הראשון, צריך להתאפק שלש שנים לא לאכול את הפרי. הפרי הזה, שגדל במשך השלש שנים, הוא – בלשון הקבלה – ג' קליפות הטמאות לגמרי. גם אם אחד יקח פרי ערלה וישמור אותו עד לאחרי שלש שנות הערלה, ישים בהקפאה, לא יעזור שום דבר – גם אחרי שלש שנים הוא נשאר באיסורו, כי בעצם הוא שלש קליפות הטמאות לגמרי. כך כתוב בספר התניא. פלא שזו התוצאה המידית, הראשונה, של מצות ישוב ארץ ישראל.

אחר כך בא הפסוק השני, מתוך שלשה פסוקים בענין: "ובשנה הרביעִת יהיה כל פריו קדש הִלולים להוי'" – נקרא "נטע רבעי", צריך להעלותו לירושלים עיר הקדש ולאכול אותו בקדושה.

אחר כך, הפסוק השלישי, שמסיים את הפרשיה של המצוה הזו, הוא: "ובשנה החמישִת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני הוי' אלהיכם". בתחלת פסוק הזה ("ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו") לא מוזכר שם ה' בכלל, רק שלא צריך יותר לשמור את הפרי בקדושת נטע רבעי – רק תאכלו, תתענגו מפרי הארץ. על הצער שלכם שלש שנים לא לאכול בכלל ועוד שנה אחת שצריך להעלות לירושלים – אני מבטיח לכם שהכל לברכה, הכל לטובה, "להוסיף לכם תבואתו", שתהיה תוספת מרובה, תוספת אין סוף. אז הסיום הוא "אני הוי' אלהיכם".

ידוע שכל פעם שיש חמישי בתורה הוא אותיות משיחי. המצב המשיחי, לו אנו מצפים, הוא להגיע לשנה החמישית. כל דבר שמתחילים, במיוחד כאן בארץ – אפילו להתחיל תנועה, כמו בית דוד, אנחנו יושבים ביחד – יש שלש שנים שהדבר הוא עדיין בוסר, והמצב הבוסרי על פי הלכה הוא אסור (תשימו לב לדמיון בין שני השרשים אסר-בסר. בתנ"ך, המלה "בסר" מופיע בביטוי "אבות אכלו בסר [ושני בנים תקהינה]", ומובן שאסור לאכול בסר. בֹסר אסור = 529 = 23 ברבוע = תענוג – "את זה לעומת זה עשה האלהים"). חייבים לעבור אותו, אי אפשר בלעדיו. ברגע שיסדו את הדבר קיימו מצוה רבה ונשגבה, אבל הוא שלש שנים ערלה. אחר כך, השנה הרביעית, היא כבר "קדש הלולים להוי'". התכל'ס היא לא השנה הרביעית – השנה הרביעית היא רק מעבר, כדי שאחר כך יהיה אפשר להתענג בלי הגבלה, חמישי-משיחי, "להוסיף לכם [לא לה' אלא לכם] תבואתו". דווקא אז בא הגילוי של "אני הוי' אלהיכם" – האלקים שלכם. זו התכלית, השנה החמישית.

חמש שנים בשלשה שלבים –  סוד הצלם

ידוע ש-עץ שוה צלם. ה' ברא את האדם "בצלם אלהים". כתוב שבצלם אלקים של כל יהודי – כולנו, כל מי שיושב כאן, יש לו צלם אלקים – יש שלש אותיות, צ-ל-ם. צ רומזת לשלשת הרבדים הפנימיים שבכל נשמה, נפש-רוח-נשמה, למעלה מהם מקיף קרוב שנקרא חיה, והוא ה-ל של הצלם, המדרגה הרביעית, ולמעלה משניהם יש את המדרגה החמישית, היחידה שבנפש, ה-ם הסתומה של הצלם. יש פעם אחת בכל התנ"ך ם סתומה באמצע מלה, בפסוק על משיח בישעיהו – "ולםרבה המשרה ולשלום אין קץ". במלה "ולםרבה" יש ם סתומה באמצע מלה, תסתכלו בתנ"ך – זהו הגילוי של משיח. כתוב שמשיח יבוא ויסגור את כל הרוח הצפונית, שלא תהיה מרוח הצפון "מצפון תפתח הרעה" – הכל יהיה סגור, הכל בקדושה. בכל אופן, ה-ם הסופית היא ה-ם של ה"צלם", השנה החמישית. על השנה החמישית, בה יש את גילוי היחידה שבנפש, כתוב "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" וזו התכל'ס, תכלית הגילוי של "אני הוי' אלהיכם", יותר מ"קדש הִלולים להוי'" שהיה בשנה הרביעית. שוב, כמו שאי אפשר להגיע לשנה הרביעית בלי שלש שנים של ערלה ככה אי אפשר להגיע לשנה החמישית, התכל'ס, בלי השנה הרביעית, בה הכל "קדש הִלולים להוי'".

אם כן, המצוה של ערלה עם השלבים האלה היא בכל התורה כולה אב-טיפוס של כמה מבנים הכי בסיסיים בפנימיות התורה, בנפש. המבנה הראשון הוא מה שהסברנו כעת, סוד ה-צלם – ה-עץ שבכל יהודי – שה-צ היא שלש שנים, ה-ל השנה הרביעית וה-ם המקיף הרחוק, השנה החמישית (וממנה והלאה, עד עולם).

שלשת השלבים: מודעות עצמית, מודעות אלקית, מודעות טבעית

מה עוד? יש מושג, מהכי חשובים אצלנו, שלכל אחד – כל חבורה כאן שלומדים חסידות, צריך להיות מהנושאים הראשונים שלומדים – יש שלש דרגות מודעות. השמות שלהם – מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית. התכלית שלנו, של יהודים הדרים בארץ ישראל, של חסידות ארץ ישראל, היא להגיע למצב של מודעות טבעית – אחרי שאדם עובר את המצב שנקרא מודעות אלקית, אחרי שהוא מדכא, כלומר מבטל בעצמו, מודעות עצמית יתרה. המקור של המושגים האלה הוא כאן:

מהי מודעות עצמית? שאני כל הזמן חושב על עצמי, אגוצנטרי, כל הזמן אני מסביב לעצמי, כל דבר שאני עושה אני שוקל אם יש לי אינטרס, מה יתן לי, מה יעזור לי. כל בן אדם נולד ככה, גם יהודי – "עיר פרא אדם יולד" – עם הרבה-הרבה מודעות עצמית, שהוא רק מרגיש את עצמי, מה טוב לי, מה לא טוב לי, וכל החיים הם סביב לעצמו. המצב הזה הוא מצב ראשוני הכרחי אבל הוא ערלה, ממש ג קליפות הטמאות. הפלא הוא שאפשר להיות גם צדיק במצב הזה, לשמור את כל המצוות, את כל השו"ע – זה ה-צ של הצלם, צדיק במעשיו, אבל עדיין במחשבה, שהיא פנימיות האדם, הוא רק מסתובב סביב הציר של עצמו. מהמצב הזה לא תבוא גאולה, לא נבנה את מלכות בית דוד, ובכל אופן צריך להכנס לארץ ולבנות אותה ולנטוע ולדעת שיש שלש שנים של מודעות עצמית, של ערלה.

אחר כך, כשזוכים, מגיעים לשנה הרביעית. השנה הרביעית היא כבר "יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'". כאן הפסוק ממש אומר בפירוש – מהו "קדש הלולים להוי'"? אני צריך לאכול במודעות ששייך לה'. לכן אני גם צריך להביא לירושלים, לא יכול לאכול אצלי בבית, בגבולין מחוץ לירושלים. כל המודעות שלי היא רק על ה', שכל הפוקוס יהיה מאה אחוז קדושה, "קדש הלולים להוי'".

היה אפשר לחשוב שמודעות כזאת, של "קדש הלולים להוי'", היא התכלית – תכלית הכוונה של היהודי. אבל הפסוק מלמד אותנו שזו לא התכלית של ארץ ישראל. זהו מעבר, מצב הכרחי, אבל התכלית היא השנה החמישית-המשיחית: "ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו". כמו שאמרנו, החותם הוא "אני הוי' אלהיכם". איזו סוג מודעות יש כאן? מודעות טבעית.

זהו המקור בתורה למושגים האלה, המאד מרכזיים – אולי הכי מרכזיים – בדרך של עם ישראל שחוזר לציון. הוא נוטע את עצמו בתוך ציון, עובר תקופה של הרבה מודעות עצמית כשהוא חוזר לציון. צריך להבדל ממודעות זו, להגיע למודעות של "קדש הלולים להוי'", ובסוף להגיע למודעות טבעית – "אני הוי' אלהיכם", ש"אני הוי' אלהיכם" מתגלה ממש בתוך הטבע היהודי של כל אחד ואחד באשר הוא שם, עם כל התענוג של "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו".

רמזי הפסוקים

בכל פסוק משלשת הפסוקים מופיעה המלה "פריו": בפסוק הראשון כתוב "וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל". בפסוק השני כתוב "ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הילולים להוי'". בפסוק השלישי כתוב "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו". הפסוק הראשון – "את פריו"; הפסוק השני – "כל פריו"; הפסוק השלישי שוב "את פריו". מי שזוכר יש בגמרא "את שדרכו לימנות" ו"כל שדרכו לימנות" – כאן מתחיל מ"את", אחר כך "כל" ובסוף שוב "את". המצב של מודעות עצמית הוא "את פריו", המודעות האלקית היא כבר "כל פריו", והמודעות הטבעית חוזרת לאותו ביטוי כמו במודעות העצמית – "את פריו".

נעשה גימטריא מאד יפה: את פריו כל פריו את פריו עולה 1740 (כל אחד צריך לבוא לכאן מצויד בציוד מתאים – מחשבון...). יש שש מלים, אז ממוצע כל מלה (סיכוי אחד לשש שיתחלק) הוא 290, פרי, סה"כ ו צירופי פרי (ששת הצירופים האפשריים, למי שמכיר את חכמת הצירוף). במתמטיקה של צירופים הם מסתדרים בדיוק בצורת מגן דוד. שלמות המלה פרי, כללות ששת צירופי פרי, עולה בדיוק "את פריו... כל פריו... את פריו", סימן שבאמת צריך לעבור את כל המצבים האלה. והנה, חשבון זה רמוז במלה "פריו" גופא – "פריו" היינו פרי-ו, ששת צירופי המלה פרי. צריך להיות מצב של "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל", "את פריו"; אחר כך מצב שני של "יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'"; בסוף צריך ל"את שדרכו למנות", "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני הוי' אלהיכם".

קדש הילולים וסוד הלל

נשים לב ש"הלולים" מזכיר שם של חכם אחד ששייך להיום, ט"ו בשבט. ט"ו בשבט היא ראש השנה לאילן אליבא דמי? מי אומר שהיום חג? הלל, בית הלל, כי בית שמאי אומרים שכבר היה ראש השנה לאילן בר"ח שבט. זו מחלוקת בתחלת מסכת ר"ה. הלל הוא שאומר שהיום ר"ה לאילן. ודאי לא בכדי שהלל רמוז בפסוקים האלה. אין הרבה "הלל" בתורה, אבל כאן מופיע הלל עיקרי ביותר בתורה, שכתוב "קדש הלולים להוי'" ("הלולים" אותיות יום הלל[ב], רמז להיום המיוחד של הלל, ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן. הלל בגימטריא שם א-דני המשתלב בשם הוי' בסוד "אילן"). 

לפי כל מה שהזכרנו עד עכשיו הלל כאן הוא כנגד החיה שבנפש. הלל הוא לשון אור – "בהלו נרו עלי ראשי", "יהל אור". לכן בקבלה וחסידות כתוב שהלל הוא החיה שבנפש, ה-ל של הצלם (בחינת חכמה, ראשית הגילוי, אור המאיר). בהלל יש שתי אותיות ל – ל כפולה – הוא ה-ל של הצלם. יש "להלל ולהודות", כמו שאומרים בחנוכה. הלל הוא גילוי אור, המקיף הקרוב של הנפש.

המקיף הקרוב – הרגשת התהוות; המקיף הרחוק – מסירות נפש

בעבודת ה' קוראים למקיף הקרוב "דבקות הבורא", היינו התחושה שיש בכל יהודי שה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. שוב, נכנסים לארץ ישראל, רוצים להקים מלכות בית דוד בארץ ישראל. התחושה הראשונה שצריך להרגיש – ובלעדיה לא שוה כלום, לא ילך – היא ההתהוות התמידית. אתה הולך ברחוב, מסתכל על עץ, לא משנה מה – אתה מרגיש שה' מחדש את ארץ ישראל, את העולם בכלל, וגם אותך, "אל יוציא אדם את עצמו מהכלל", מהוה אותך יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע. זו ההרגשה של המקיף הקרוב של הנפש, של הלל. זאת אומרת שאותו צדיק בשלש שנות ערלה לא חש תחושה זו. אפשר להבין, כי כולו סביב עצמו. מי שכולו מודעות עצמית לא יכול לרגע לצאת מעצמו ולהרגיש שהכל מתהווה מאין ברגע הזה. לתחושה זו קוראים גילוי המקיף הקרוב שבנפש, החיה, והוא כבר טוב – "קדש הלולים להוי'" – ויש בו גילוי אור.

מה יותר ממנו? המקיף הרחוק. דווקא הוא יתגלה תמידין כסדרן, מודעות טבעית, בלי צורך להעלות אותו לירושלים. הכח או הנכונות התמידית של היהודי למסור את נפשו ממש – למות אם צריך – על קידוש ה'. זו היחידה שבנפש. היא דווקא הבסיס והיסוד של המודעות הטבעית של היהודי. אם יש לך את הבסיס הזה, אז בכיף "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני הוי' אלהיכם", ו"אני הוי' אלהיכם" הוא בתוככם, "והתהלכתי בתוככם", כי זו נכונות כל רגע למסור את הנפש בטבעיות, בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב בכלל. זהו טבע – טבע פירושו אינסטינקט – האינסטינקט העיקרי של יהודי הוא מסירות נפש.

המעבר מפסיקה כבית הלל לפסיקה כבית שמאי

אצל כל יהודי טבע זה נמצא בכח ובית שמאי פוסקים "אזלינן בתר בכח". מה ההבדל בין ר"ח שבט לט"ו בשבט? ר"ח שבט הוא הזמן בו משה התחיל בסוף ימיו "באר את התורה הזאת" – משנה תורה, חומש דברים. הוא התחיל בר"ח שבט. משה ר"ת משה-שמאי-הלל, יש לו את שתי הבחינות. מר"ח שבט עד ל-ז' אדר, יום ההסתלקות שלו, יש בדיוק יחידה ימים, אבל מט"ו בשבט עד ההסתלקות יש חיה ימים. מהיום והלאה יש את גילוי אור החיה בנפש, בית הלל, "קדש הלולים להוי'". זו כבר התגלות בפועל.

בכל אופן, כתוב שלעתיד לבוא נפסוק הלכה כבית שמאי – הלל עצמו יפסוק הלכה כבית שמאי, כי הלל גם רוצה שהכל יתממש, שכל הבכח יתגלה בפועל ממש, שיותר ויותר מהמקיף הרחוק יתגלה במקיף הקרוב ואפילו יומשך בתוך הפנימי שבנפש, להפוך את כל הצלם לקדש, שכל העץ יהיה קדש. אחרי שלש שנות ערלה ושנת נטע רבעי כל העץ קדש, יצא מכלל ערלה לגמרי.