בע"ה

אור לט"ו שבט ע"ח – כפר חב"ד

התוועדות ט"ו בשבט

לתנועת הנוער בית דוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שלש דרגות מודעות בשנות העץ

מצות העצים: ערלה, נטע רבעי והשנה החמישית

שנה טובה לאילן, לאילנות – כל יהודי הוא "עץ חיים", שנה טובה לכולם. בפרט כאן בארץ יש מצוה לנטוע, חלק ממצות ישוב ארץ ישראל – "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". לעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח, בקרוב ממש, גם עצי הסרק יתנו פרי – הכל יהיה "עץ מאכל", "עץ פרי עושה פרי" כמו בששת ימי בראשית, ש"טעם עצו כטעם פריו". בנפש זו מדת התמימות, כתוב בחסידות – שכל היהודים, מהחיצוניות עד הפנימיות, הכל "טעם עצו כטעם פריו", הכל טוב טעם של יהדות אמתית, אמונה אמתית, תורה אמתית.

המצוה המיוחדת של העצים היא המשך אותו פסוק בפרשת קדושים, פרשה שכוללת את כל התורה כולה ונקראת ב"הקהל", בהמשך ל"ואהבת לרעך כמוך", "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ערלים יהיה לכם לא יאכל" – מצות ערלה, שלש שנים אסור לאכול את הפירות. עושים מצוה – מצוה גדולה של ישוב ארץ ישראל, לנטוע עצי מאכל – ומיד, הדבר הראשון, צריך להתאפק שלש שנים לא לאכול את הפרי. הפרי הזה, שגדל במשך השלש שנים, הוא – בלשון הקבלה – ג' קליפות הטמאות לגמרי. גם אם אחד יקח פרי ערלה וישמור אותו עד לאחרי שלש שנות הערלה, ישים בהקפאה, לא יעזור שום דבר – גם אחרי שלש שנים הוא נשאר באיסורו, כי בעצם הוא שלש קליפות הטמאות לגמרי. כך כתוב בספר התניא. פלא שזו התוצאה המידית, הראשונה, של מצות ישוב ארץ ישראל.

אחר כך בא הפסוק השני, מתוך שלשה פסוקים בענין: "ובשנה הרביעִת יהיה כל פריו קדש הִלולים להוי'" – נקרא "נטע רבעי", צריך להעלותו לירושלים עיר הקדש ולאכול אותו בקדושה.

אחר כך, הפסוק השלישי, שמסיים את הפרשיה של המצוה הזו, הוא: "ובשנה החמישִת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני הוי' אלהיכם". בתחלת פסוק הזה ("ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו") לא מוזכר שם ה' בכלל, רק שלא צריך יותר לשמור את הפרי בקדושת נטע רבעי – רק תאכלו, תתענגו מפרי הארץ. על הצער שלכם שלש שנים לא לאכול בכלל ועוד שנה אחת שצריך להעלות לירושלים – אני מבטיח לכם שהכל לברכה, הכל לטובה, "להוסיף לכם תבואתו", שתהיה תוספת מרובה, תוספת אין סוף. אז הסיום הוא "אני הוי' אלהיכם".

ידוע שכל פעם שיש חמישי בתורה הוא אותיות משיחי. המצב המשיחי, לו אנו מצפים, הוא להגיע לשנה החמישית. כל דבר שמתחילים, במיוחד כאן בארץ – אפילו להתחיל תנועה, כמו בית דוד, אנחנו יושבים ביחד – יש שלש שנים שהדבר הוא עדיין בוסר, והמצב הבוסרי על פי הלכה הוא אסור (תשימו לב לדמיון בין שני השרשים אסר-בסר. בתנ"ך, המלה "בסר" מופיע בביטוי "אבות אכלו בסר [ושני בנים תקהינה]", ומובן שאסור לאכול בסר. בֹסר אסור = 529 = 23 ברבוע = תענוג – "את זה לעומת זה עשה האלהים"). חייבים לעבור אותו, אי אפשר בלעדיו. ברגע שיסדו את הדבר קיימו מצוה רבה ונשגבה, אבל הוא שלש שנים ערלה. אחר כך, השנה הרביעית, היא כבר "קדש הלולים להוי'". התכל'ס היא לא השנה הרביעית – השנה הרביעית היא רק מעבר, כדי שאחר כך יהיה אפשר להתענג בלי הגבלה, חמישי-משיחי, "להוסיף לכם [לא לה' אלא לכם] תבואתו". דווקא אז בא הגילוי של "אני הוי' אלהיכם" – האלקים שלכם. זו התכלית, השנה החמישית.

חמש שנים בשלשה שלבים –  סוד הצלם

ידוע ש-עץ שוה צלם. ה' ברא את האדם "בצלם אלהים". כתוב שבצלם אלקים של כל יהודי – כולנו, כל מי שיושב כאן, יש לו צלם אלקים – יש שלש אותיות, צ-ל-ם. צ רומזת לשלשת הרבדים הפנימיים שבכל נשמה, נפש-רוח-נשמה, למעלה מהם מקיף קרוב שנקרא חיה, והוא ה-ל של הצלם, המדרגה הרביעית, ולמעלה משניהם יש את המדרגה החמישית, היחידה שבנפש, ה-ם הסתומה של הצלם. יש פעם אחת בכל התנ"ך ם סתומה באמצע מלה, בפסוק על משיח בישעיהו – "ולםרבה המשרה ולשלום אין קץ". במלה "ולםרבה" יש ם סתומה באמצע מלה, תסתכלו בתנ"ך – זהו הגילוי של משיח. כתוב שמשיח יבוא ויסגור את כל הרוח הצפונית, שלא תהיה מרוח הצפון "מצפון תפתח הרעה" – הכל יהיה סגור, הכל בקדושה. בכל אופן, ה-ם הסופית היא ה-ם של ה"צלם", השנה החמישית. על השנה החמישית, בה יש את גילוי היחידה שבנפש, כתוב "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" וזו התכל'ס, תכלית הגילוי של "אני הוי' אלהיכם", יותר מ"קדש הִלולים להוי'" שהיה בשנה הרביעית. שוב, כמו שאי אפשר להגיע לשנה הרביעית בלי שלש שנים של ערלה ככה אי אפשר להגיע לשנה החמישית, התכל'ס, בלי השנה הרביעית, בה הכל "קדש הִלולים להוי'".

אם כן, המצוה של ערלה עם השלבים האלה היא בכל התורה כולה אב-טיפוס של כמה מבנים הכי בסיסיים בפנימיות התורה, בנפש. המבנה הראשון הוא מה שהסברנו כעת, סוד ה-צלם – ה-עץ שבכל יהודי – שה-צ היא שלש שנים, ה-ל השנה הרביעית וה-ם המקיף הרחוק, השנה החמישית (וממנה והלאה, עד עולם).

שלשת השלבים: מודעות עצמית, מודעות אלקית, מודעות טבעית

מה עוד? יש מושג, מהכי חשובים אצלנו, שלכל אחד – כל חבורה כאן שלומדים חסידות, צריך להיות מהנושאים הראשונים שלומדים – יש שלש דרגות מודעות. השמות שלהם – מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית. התכלית שלנו, של יהודים הדרים בארץ ישראל, של חסידות ארץ ישראל, היא להגיע למצב של מודעות טבעית – אחרי שאדם עובר את המצב שנקרא מודעות אלקית, אחרי שהוא מדכא, כלומר מבטל בעצמו, מודעות עצמית יתרה. המקור של המושגים האלה הוא כאן:

מהי מודעות עצמית? שאני כל הזמן חושב על עצמי, אגוצנטרי, כל הזמן אני מסביב לעצמי, כל דבר שאני עושה אני שוקל אם יש לי אינטרס, מה יתן לי, מה יעזור לי. כל בן אדם נולד ככה, גם יהודי – "עיר פרא אדם יולד" – עם הרבה-הרבה מודעות עצמית, שהוא רק מרגיש את עצמי, מה טוב לי, מה לא טוב לי, וכל החיים הם סביב לעצמו. המצב הזה הוא מצב ראשוני הכרחי אבל הוא ערלה, ממש ג קליפות הטמאות. הפלא הוא שאפשר להיות גם צדיק במצב הזה, לשמור את כל המצוות, את כל השו"ע – זה ה-צ של הצלם, צדיק במעשיו, אבל עדיין במחשבה, שהיא פנימיות האדם, הוא רק מסתובב סביב הציר של עצמו. מהמצב הזה לא תבוא גאולה, לא נבנה את מלכות בית דוד, ובכל אופן צריך להכנס לארץ ולבנות אותה ולנטוע ולדעת שיש שלש שנים של מודעות עצמית, של ערלה.

אחר כך, כשזוכים, מגיעים לשנה הרביעית. השנה הרביעית היא כבר "יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'". כאן הפסוק ממש אומר בפירוש – מהו "קדש הלולים להוי'"? אני צריך לאכול במודעות ששייך לה'. לכן אני גם צריך להביא לירושלים, לא יכול לאכול אצלי בבית, בגבולין מחוץ לירושלים. כל המודעות שלי היא רק על ה', שכל הפוקוס יהיה מאה אחוז קדושה, "קדש הלולים להוי'".

היה אפשר לחשוב שמודעות כזאת, של "קדש הלולים להוי'", היא התכלית – תכלית הכוונה של היהודי. אבל הפסוק מלמד אותנו שזו לא התכלית של ארץ ישראל. זהו מעבר, מצב הכרחי, אבל התכלית היא השנה החמישית-המשיחית: "ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו". כמו שאמרנו, החותם הוא "אני הוי' אלהיכם". איזו סוג מודעות יש כאן? מודעות טבעית.

זהו המקור בתורה למושגים האלה, המאד מרכזיים – אולי הכי מרכזיים – בדרך של עם ישראל שחוזר לציון. הוא נוטע את עצמו בתוך ציון, עובר תקופה של הרבה מודעות עצמית כשהוא חוזר לציון. צריך להבדל ממודעות זו, להגיע למודעות של "קדש הלולים להוי'", ובסוף להגיע למודעות טבעית – "אני הוי' אלהיכם", ש"אני הוי' אלהיכם" מתגלה ממש בתוך הטבע היהודי של כל אחד ואחד באשר הוא שם, עם כל התענוג של "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו".

רמזי הפסוקים

בכל פסוק משלשת הפסוקים מופיעה המלה "פריו": בפסוק הראשון כתוב "וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל". בפסוק השני כתוב "ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הילולים להוי'". בפסוק השלישי כתוב "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו". הפסוק הראשון – "את פריו"; הפסוק השני – "כל פריו"; הפסוק השלישי שוב "את פריו". מי שזוכר יש בגמרא "את שדרכו לימנות" ו"כל שדרכו לימנות" – כאן מתחיל מ"את", אחר כך "כל" ובסוף שוב "את". המצב של מודעות עצמית הוא "את פריו", המודעות האלקית היא כבר "כל פריו", והמודעות הטבעית חוזרת לאותו ביטוי כמו במודעות העצמית – "את פריו".

נעשה גימטריא מאד יפה: את פריו כל פריו את פריו עולה 1740 (כל אחד צריך לבוא לכאן מצויד בציוד מתאים – מחשבון...). יש שש מלים, אז ממוצע כל מלה (סיכוי אחד לשש שיתחלק) הוא 290, פרי, סה"כ ו צירופי פרי (ששת הצירופים האפשריים, למי שמכיר את חכמת הצירוף). במתמטיקה של צירופים הם מסתדרים בדיוק בצורת מגן דוד. שלמות המלה פרי, כללות ששת צירופי פרי, עולה בדיוק "את פריו... כל פריו... את פריו", סימן שבאמת צריך לעבור את כל המצבים האלה. והנה, חשבון זה רמוז במלה "פריו" גופא – "פריו" היינו פרי-ו, ששת צירופי המלה פרי. צריך להיות מצב של "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל", "את פריו"; אחר כך מצב שני של "יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'"; בסוף צריך ל"את שדרכו למנות", "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני הוי' אלהיכם".

עוד רמז מאד יפה וחשוב בפסוקים: בפסוק הראשון יש 19 מלים, בפסוק השני יש 8 מילים ובפסוק השלישי יש 11 מילים. כלומר, בפסוק של האיסור יש חוה מילים, המתחלקות ל-ח ו-וה – ח מלים של מצות ישוב הארץ, "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", ו-וה מלים של איסור ערלה, "וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים". גם בשני הפסוקים הבאים, של ההיתר, יש חוה מילים שמתחלקות ל-ח ו-וה – ח מלים במצות נטע רבעי ו-וה מלים בפסוק של השנה החמישית. אם כן, יש כאן אב-טיפוס בתורה – רמז לחוה ראשונה וחוה שניה, כאשר הווארט הוא שחוה ראשונה היא מודעות עצמית. ממש הכי מובהק שיכול להיות. לכן חוה הראשונה חייבת לחזור לעפרה, כמו פירות ערלה שאין מה לעשות אתם, רק שיחזרו לעפר, דישון טבעי (לא יודע אפילו אם מותר לכתחילה לדשן בהם). כל תיקון המודעות קשור לחוה – "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת".

קדש הילולים וסוד הלל

נשים לב ש"הלולים" מזכיר שם של חכם אחד ששייך להיום, ט"ו בשבט. ט"ו בשבט היא ראש השנה לאילן אליבא דמי? מי אומר שהיום חג? הלל, בית הלל, כי בית שמאי אומרים שכבר היה ראש השנה לאילן בר"ח שבט. זו מחלוקת בתחלת מסכת ר"ה. הלל הוא שאומר שהיום ר"ה לאילן. ודאי לא בכדי שהלל רמוז בפסוקים האלה. אין הרבה "הלל" בתורה, אבל כאן מופיע הלל עיקרי ביותר בתורה, שכתוב "קדש הלולים להוי'" ("הלולים" אותיות יום הלל[ב], רמז להיום המיוחד של הלל, ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן. הלל בגימטריא שם א-דני המשתלב בשם הוי' בסוד "אילן"). 

לפי כל מה שהזכרנו עד עכשיו הלל כאן הוא כנגד החיה שבנפש. הלל הוא לשון אור – "בהלו נרו עלי ראשי", "יהל אור". לכן בקבלה וחסידות כתוב שהלל הוא החיה שבנפש, ה-ל של הצלם (בחינת חכמה, ראשית הגילוי, אור המאיר). בהלל יש שתי אותיות ל – ל כפולה – הוא ה-ל של הצלם. יש "להלל ולהודות", כמו שאומרים בחנוכה. הלל הוא גילוי אור, המקיף הקרוב של הנפש.

המקיף הקרוב – הרגשת התהוות; המקיף הרחוק – מסירות נפש

בעבודת ה' קוראים למקיף הקרוב "דבקות הבורא", היינו התחושה שיש בכל יהודי שה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. שוב, נכנסים לארץ ישראל, רוצים להקים מלכות בית דוד בארץ ישראל. התחושה הראשונה שצריך להרגיש – ובלעדיה לא שוה כלום, לא ילך – היא ההתהוות התמידית. אתה הולך ברחוב, מסתכל על עץ, לא משנה מה – אתה מרגיש שה' מחדש את ארץ ישראל, את העולם בכלל, וגם אותך, "אל יוציא אדם את עצמו מהכלל", מהוה אותך יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע. זו ההרגשה של המקיף הקרוב של הנפש, של הלל. זאת אומרת שאותו צדיק בשלש שנות ערלה לא חש תחושה זו. אפשר להבין, כי כולו סביב עצמו. מי שכולו מודעות עצמית לא יכול לרגע לצאת מעצמו ולהרגיש שהכל מתהווה מאין ברגע הזה. לתחושה זו קוראים גילוי המקיף הקרוב שבנפש, החיה, והוא כבר טוב – "קדש הלולים להוי'" – ויש בו גילוי אור.

מה יותר ממנו? המקיף הרחוק. דווקא הוא יתגלה תמידין כסדרן, מודעות טבעית, בלי צורך להעלות אותו לירושלים. הכח או הנכונות התמידית של היהודי למסור את נפשו ממש – למות אם צריך – על קידוש ה'. זו היחידה שבנפש. היא דווקא הבסיס והיסוד של המודעות הטבעית של היהודי[ג]. אם יש לך את הבסיס הזה, אז בכיף "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני הוי' אלהיכם", ו"אני הוי' אלהיכם" הוא בתוככם, "והתהלכתי בתוככם", כי זו נכונות כל רגע למסור את הנפש בטבעיות, בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב בכלל. זהו טבע – טבע פירושו אינסטינקט – האינסטינקט העיקרי של יהודי הוא מסירות נפש.

המעבר מפסיקה כבית הלל לפסיקה כבית שמאי

אצל כל יהודי טבע זה נמצא בכח ובית שמאי פוסקים "אזלינן בתר בכח". מה ההבדל בין ר"ח שבט לט"ו בשבט? ר"ח שבט הוא הזמן בו משה התחיל בסוף ימיו "באר את התורה הזאת" – משנה תורה, חומש דברים. הוא התחיל בר"ח שבט. משה ר"ת משה-שמאי-הלל, יש לו את שתי הבחינות. מר"ח שבט עד ל-ז' אדר, יום ההסתלקות שלו, יש בדיוק יחידה ימים, אבל מט"ו בשבט עד ההסתלקות יש חיה ימים. מהיום והלאה יש את גילוי אור החיה בנפש, בית הלל, "קדש הלולים להוי'". זו כבר התגלות בפועל.

בכל אופן, כתוב שלעתיד לבוא נפסוק הלכה כבית שמאי – הלל עצמו יפסוק הלכה כבית שמאי, כי הלל גם רוצה שהכל יתממש, שכל הבכח יתגלה בפועל ממש, שיותר ויותר מהמקיף הרחוק יתגלה במקיף הקרוב ואפילו יומשך בתוך הפנימי שבנפש, להפוך את כל הצלם לקדש, שכל העץ יהיה קדש. אחרי שלש שנות ערלה ושנת נטע רבעי כל העץ קדש, יצא מכלל ערלה לגמרי.

ב. הלל ושמאי בכבוד שבת

מדות שמאי והלל: כל השבוע לכבוד שבת או "ברוך ה' יום יום"

ניתן שתי דוגמאות איך הלל, של היום, בעצמו שואף לאמץ את שיטת בית שמאי:

יש דוגמה אחת פשוטה שמובאת בהלכות שבת. כעת קוראים בתורה את פרשת יתרו, עשרת הדברות, וכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" – הדבור הרביעי של עשרת הדברות. זהו פסוק ששייך במיוחד לבית שמאי, לשמאי הזקן, כי דרש את הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" שכל מה שאדם רואה יפה מתחלת השבוע, מיום ראשון, יקנה לכבוד שבת. אם אחר כך הוא מוצא משהו יותר טוב – יאכל את הראשון ואת השני יקדיש לשבת. כלומר, הוא חי מתחלת השבוע לכבוד שבת, כל החיים של היהודי הם שבת, כל הזמן זוכר את שבת – "זכור את יום השבת לקדשו". קשור גם לעץ החיים, כתוב בקבלה ש-זכור עולה "עץ החיים" – זהו עץ החיים שלו.

אבל כתוב ש"הלל מדה אחרת היתה לו, ברוך א-דני [הלל בגימטריא שם א-דני כנ"ל] יום יום". הוא לא חשב מתחלת השבוע שכל דבר יפה צריך מיד לקנות לכבוד שבת, אלא בטח בה' – הלל מצטיין במדת הבטחון – שודאי לכבוד שבת ה' יזמין לי הכי טוב לשבת, לקראת שבת. לכן לא צריך להכין מתחלת השבוע – כל יום אני קונה ונהנה ממה שמזדמן, ובסוף ה' יזמין לי הכי טוב לשבת.

יש אחרונים שאומרים שנגד הכלל הידוע אצלנו, שהלל ושמאי – הלכה כהלל, דווקא בדין הזה של כבוד שבת קדש פוסקים כמו שמאי. אומרים שזו כבר איזו הארה של העולם הבא, של ימות המשיח, לגבי שבת.

ענג שבט

בכלל, שבת קשורה לחדש שבט. מה ההבדל בין שבט ל-שבת? שתי מלים מאד קרובות, כל ההבדל הוא רק האות האחרונה, ט בשבט ו-ת בשבת. בהברה ספרדית נשמע אותו דבר. כלומר, אם נתייחס למוצא, באותיות הלשון דטלנ"ת, שתי האותיות שכמעט זהות במבטא שלהן הן ט ו-ת. שאר האותיות – ד, ל ו-נ – הן משהו אחר כל אחת, אף על פי שכולן מאותו מוצא, מוצא הלשון. שתי האותיות שממש זהות הן ט ו-ת, ומהחילוף של ט ו-ת מתחלפות המלים שבט ושבת.

מה הקשר? החוש הפנימי של שבט הוא תענוג, בדיוק מה שדברנו קודם על המודעות הטבעית שהיא היכולת לחיות בכיף יותר ויותר לשם שמים. להגיע למדרגה של השנה החמישית-המשיחית, "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני הוי' אלהיכם", התכל'ס. חדש התענוג לפי הקבלה הוא חדש שבט. בספר יצירה יש גם חוש לכל חדש, והחוש של חדש שבט מתאים לט"ו בשבט – חוש האכילה, הלעיטה, חוש הטעם. "וקראתם לשבת ענג", שבת היא יום של ענג – המצוה של שבת היא ענג שבת. אם כן, כל חדש שבט הוא שבת אחת ארוכה לפי הרמז, כמו "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" שנאמר לעתיד לבוא (גם בחשבון, שבט ושבת משלימים ל1013, מספר ההשראה של 23, חיה, כלומר תענוג, 23 ברבוע, ועוד 22 ברבוע).

"ואכל מכל"

חז"ל אומרים לגבי אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, ש"שלשה הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא בעולם הזה" – הם זכו לענג שבת כל החיים שלהם – "אברהם יצחק ויעקב". איך יודעים? כי אצל כל אחד כתובה המלה "כל". אצל אברהם כתוב "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל", יצחק בעצמו אומר "מי איפא הוא הצד ציד וגו' ואֹכל מכל... גם ברוך יהיה". יעקב אבינו גם אומר, לעשו, "יש לי כל". עשו אמר ליעקב "יש לי רב" ויעקב עונה לו "יש לי כל". מהפסוקים האלה חז"ל אומרים ששלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא.

אם נדייק, נראה שיש מעלה בענין זה ביצחק אבינו יותר מאשר אברהם ויעקב בשתים. דבר אחד, הלשון הוא שה' הטעים את אבותינו הקדושים מעין העולם הבא בעולם הזה – טעם על פי פשט הוא אכילה. רק אצל יצחק כתובה לשון אכילה. יותר, אצל אברהם כתוב "והוי' ברך את אברהם בכל" ואצל יעקב "יש לי כל", אבל אצל יצחק "ואכל מכל" – שרש אכל הוא עצמו כל, א-כל. כלומר, אצל יצחק ה"כל" מודגש לגמרי – "ואכל מכל". שאר האותיות, "ואכל מכל", הן שם קדש בקבלה, אום. יש כאן שם אום ופעמיים כל, כל-כל – "מכלכל חיים [לשון תענוג, כמבואר בדא"ח עה"פ 'כי עמך מקור חיים', מקור כל התענוגים] בחסד".

אנחנו אומרים עכשיו שחדש שבט הוא גם חדש שבת, חדש של עונג, והוא גם חדש של אכילה, חדש של יצחק אבינו שהוא השחוק והתענוג בין האבות (המבקש "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי". השבט, בין יב שבטי י-ה, של חדש שבט הוא שבט אשר עליו נאמר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך").

"ואכל מכל" עולה 147 – שייך למי? לכאורה ליעקב, שחי 147 שנה. הוא הבן של יצחק. מי עוד בתורה חי 147 שנים? כל מי שלא יודע זאת אחר כך יתבייש שלא ידע... כולנו יודעים שיעקב חי 147 שנים, אבל מי עוד חי 147 שנים? עשו. עשו ויעקב נולדו יחד וגם מתו יחד... הפסוק מתחיל "מי איפא הוא הצד ציד" – מי כאן לא סתם התחפש לעשו, אלא שהוא ממש עשו? הוא יעקב ועשו יחד. "הצד ציד" הוא ה-צ של הצלם. ה"איש ידע ציד איש שדה" של עשו הוא המודעות העצמית, שנות הערלה, אבל יעקב זוכה למודעות טבעית, שחוזר ל"הצד ציד" ובזכות זה "ואכל מכל... וגם ברוך יהיה".

זהו התיקון של החדש – דבר אחד שכבר הלל מסכים, לפי הרבה פירושים, לפסוק הלכה כבית שמאי לענין כבוד שבת, לקיים את הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" מתחלת השבוע, כל הזמן לחשוב על שבת (והרמז: "לחשב מחשבת" – מח שבת).

ג. דין שביתת כלים: חשיפת הנפש בדומם בעידן הרובוטיקה

שביתת כלים בעידן של אוטומציה

יש משהו אחר, שגם קשור לשבת, עוד יותר חידוש וענין לנו להתבונן בו: יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל – מהמחלוקות החשובות ביניהם, אולי המחלוקת הכי חשובה, לענין שבת – לגבי שביתת כלים. האם האדם מצווה על שביתת כליו? שמאי דורש את הפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו"[ד] כלשון יתר, הוא מיותר, והוא בא לרבות שביתת כלים. הלל דורש את הפסוק לענין אחר, ואין לו שביתת כלים.

מהי שביתת כלים? היום, שאתה יכול לשים שעון שבת, שהחשמל ידלק באיזה זמן. לפי בית שמאי אסור. אנחנו עוד מעט נכנסים לעידן שכל החיים יותר ויותר מתנהלים על פי כלים מכניים – עידן של רובוטים. מה שכתוב שלכל אחד יהיו כך וכך עבדים – או-טו-טו, מתקרב, שלכל אחד יהיו כך וכך אלפי רובוטים שיעשו לו את כל העבודות שלו. בעולם הזה, בו פוסקים הלכה כבית הלל, נאמר שהרובוטים האלה עובדים על פי חשמל – זו שאלה מאד אקטואלית. האם אתה יכול להפעיל את הרובוט שלך, לתכנת אותו – הכל מחשב – לפני שבת, שיעשה לך את כל העבודות בשבת? לפי בית הלל – כן. לפי בית שמאי – לא, כי אדם מצווה על שביתת כליו.

אם נפסוק לעתיד את ההלכה כמו בית שמאי מה יצא? שלפחות יהיה יום אחד בשבוע שנהיה בני אדם. אם נמשיך לפסוק כבית הלל לא ישאר לאדם אפילו יום אחד שהוא חי חיים טבעיים...

החיות בדומם – מהכח אל הפועל

נתבונן בענין הזה טפה לעומק: באחרונים שדנים במחלוקת בית הלל ובית שמאי יש מי שאומר בפירוש שעיקר המחלוקת הוא שבית שמאי מייחס חיות לכלי הדומם, בדיוק כמו שכתוב בספר תניא קדישא בשם האריז"ל שגם לדומם יש נפש. הרי מה אומר בית שמאי? שהאדם מצווה על שביתת בהמתו – יש לך בהמה, שור, ונאמר בו "למען ינוח". אתה מצווה שגם השור שלך ינוח בשבת – לא רק אתה. לשור יש חיות, יש לו רגש, הוא קנין שלך, אז צריך לתת לו לנוח. מה לגבי הפריז'ידר? הוא גם צריך לנוח? בית שמאי אומרים – כן, בכלי יש גם איזה ממד של חיות אף שלא רואים אותו.

יש כאן דוגמה יפהפיה להבדל בין תפיסת הלל לתפיסת שמאי – שמאי הוא בכח, הוא רואה מה שכתוב בשם האריז"ל שיש לדומם נפש, יש לו אפילו רגש. האבן מרגישה – איך אני יודע? כי לעתיד לבוא כתוב "אבן מקיר תזעק" – זו תקופה של בית שמאי. מי שקורא את לוח "היום יום", פתגם לכל יום, יש שם כמה פתגמים שכאשר אתה דורך על אבן ברחוב הוא מרגיש אותך. אם אתה יהודי עם אמונה דורך עליו – הוא מבסוט ממך. אם אתה לא חושב כמו יהודי האבן מתרגזת עליך, מה אתה בהמה? מה אתה דורך עלי כמו בהמה? יש שם עוד כמה ווארטים חריפים כאלה. אחד מיעודי לעתיד לבוא שרגש הדומם יתגלה. זו בדיוק שיטת בית שמאי. לומדות בנגלה בהסבר דין שביתת כלים לבית שמאי. אנחנו בהחלט חותרים למצב הזה[ה].

נחזור למחשב: היום מחשב-על, מתוכנת לגמרי, גם המדענים מתחילים לפחד מהשכל שלו ומהרגש שלו – שאו-טו-טו הוא הולך להשתלט עלינו, גם מצד השכל שלו אבל גם מצד הרגש שלו. שוב, מתקרבים לעידן של גילוי הכח של בית שמאי גם אליבא דבית הלל – ברגע שהדבר מתגלה סימן שבית הלל כבר מסכים, "אזלינן בתר בפועל". שייך לט"ו בשבט, השאיפה של ט"ו בשבט – לגלות את הבכח.

ארבע דרגות שביתה

נסכם את הווארט הזה: כמה דרגות שביתה יש בהלכה? ארבע דרגות, כנגד י-ה-ו-ה – שביתת אדם, שביתת עבדים, שביתת בהמה, שביתת כלים. אנחנו מצווים על שביתת עצמי, גם על שביתת העבדים הכנענים שלנו – פשיטא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כי גם עבד כנעני מצווה במצוות כאשה. אנחנו מצווים גם על שביתת הבהמה שלנו. השאלה רק על שביתת כלים – האם גם הכלי הוא חי.

ארבע המדרגות האלה הן כנגד י-ה-ו-ה – שביתת אדם ועבדים כנגד י-ה, תרדלמ"ל, שביתת הבהמה היא ה-ו, ומה שנוגע לנו ששביתת כלים היא הדומם, המלכות, ה תתאה[ו]. כאשר "אבן מקיר תזעק" היינו סימן מובהק של החזרת מלכות בית דוד – דוד הוא בחינת דומם:

  י        שביתת ישראל

  ה       שביתת עבדים

  ו        שביתת בהמה

  ה       שביתת כלים

ורמז: אם לוקחים רק את המלה העיקרית בכל רמה של שביתה – אדם-עבד-בהמה-כלי – מקבלים "עץ החיים", "זכור את יום השבת לקדשו" (רמז המתאים בפרט לבית שמאי שמרבה גם שביתת כלים). מה בא ללמד אותי? חוץ מהשייכות לט"ו בשבט, ר"ה לאילן, בכך שכל מה שמדברים שייך כאן ל"עץ החיים", הרמז בא ללמד שגילוי עץ החיים הוא שבכל דבר יש חיים, גם בדומם יש חיים, הכל עץ החיים, כל העולם הוא עץ החיים. כנראה ש"עץ הדעת טוב ורע" לא מכיר בחיים שיש בדומם[ז].

תיקון המלכות: גילוי החיות בדומם

בספר התניא, בסוף פרק ו, מוזכר דין ערלה שדברנו עליו עכשיו: כתוב שגם אצל המדבר, גם אצל החי וגם אצל הצומח יש דוגמה של שלש קליפות הטמאות לגמרי. אצל האדם-המדבר – נפשות אומות העולם, לאפוקי חסידי אומות העולם. אצל החי – כל חיה ובהמה שאסורות באכילה על פי תורה. דבר-אחר ושאר בהמות טמאות שייכות לשלש קליפות הטמאות לגמרי. בצומח הוא מציין שמה ששייך לשלש קליפות הטמאות לגמרי הוא ערלה, כמו שאמרנו בהתחלה – גם אם תשמור אחרי שיעברו שלש שנים ישאר אסור. מה עוד שייך לשלש קליפות הטמאות מהצומח? כלאי הכרם. דבר ראשון, ועיקרי, הוא ערלה – בעצם שלש השנים הן כנגד שלש הקליפות הטמאות. רק שנבין יותר טוב: גם יהודי נולד ערל. צריך לקיים אצלו ברית מילה.

שואלים בחסידות למה אדמו"ר הזקן לא מביא בתניא שום דוגמה לשלש קליפות הטמאות מהדומם, אלא רק מהמדבר, החי והצומח? יש פירוש של אביו של הרבי, רבי לוי יצחק, שאומר שהוא לא מביא – כי אין. השאלה היא – למה אין? בכל הדומם אין שום אבן של שלש קליפות הטמאות. רוב היקום הוא דומם, 99% מהיקום, וברובו אין שום אחיזה כלל וכלל של שלש קליפות הטמאות לגמרי – רק במדבר, בחי ובצומח. למה?

הוא כותב משהו מאד פשוט – בשבירת הכלים, בעולם התהו שנשבר, המלכות לא נשברה. הדומם הוא המלכות. איך הגענו לזה? כי שביתת כלים, כדעת בית שמאי, שייכת למלכות. המלכות היא הבכח לגלות שבכל דבר בעולם – בעיקר בדומם – יש גם חיות, גם רגש, גם נפש. שוב, בדומם אין שלש קליפות – למה? כי "ארעא אתבטלת". כל הספירות מעל המלכות נשברו, מתו ונפלו למטה – נקברו בתוך הקליפות – ולכן יש בהם אחיזה בשלש קליפות הטמאות לגמרי. הארץ, המלכות, לא נפלה ונשברה ומתה – רק התעלפה, אתבטלת, נכנסה לקומה, תרדמת. מה פירוש? מצב של העלם החיות. החיות בתוך האבן היא בקומה, עד עצם היום הזה, עד שיבוא משיח ויעורר את החיות, יגאל את החיות שבתוך האבן. אז האדם יהיה מצווה על שביתת כליו, ואז ברוך ה' יהיה יום בשבוע לפחות שלאדם תהיה חיות עצמית, יוכל להתענג כדבעי, בלי רובוטים.

עד כאן ווארט אחד. נאמר עוד ווארט, אבל קודם נשמע עוד כמה ניגונים.

ד. "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם"

לחיים לחיים. עוד משהו קצר, ואחר כך אפשר להמשיך לרקוד.

"פרי צדיק עץ חיים" – מעשים טובים; "ולֹקח נפשות חכם" – לומד על מנת ללמד

הפסוק אומר "פרי צדיק עץ חיים ולֹקח נפשות חכם". המפרשים מסבירים ש"פרי צדיק עץ חיים" היינו שפירות הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – המעשים הטובים של הצדיקים הם "עץ חיים", הפירות של הצדיק מהווים עץ חיים לכל העולם. מה לגבי המשך הפסוק, "ולֹקח נפשות חכם"? יש כמה מפרשים, והפירוש הכי יפה הוא של האבן עזרא, שבעצם אומר שלשה דברים – שלשה פירושים בתוך הפירוש שלו.

זהו פסוק של ט"ו בשבט, פסוק שמאד מתאים לתנועה – כל אחד ואחד צריך להיות משפיע, גם צריך לקבל, אך צריך לקבל גם בשביל להשפיע הלאה. התורה שאנחנו לומדים צריכה להיות "תורת חסד", שחז"ל מסבירים "תורה על מנת ללמד", להשפיע הלאה. יש מעשים טובים שעושים שהם "פרי צדיק עץ חיים", אבל הלימוד צריך להיות בבחינת "ולֹקח נפשות חכם".

רמזי חיים בפסוק

קודם כל נראה משהו מאד יפה בפסוק זה מבחינת רמזים: צדיק שוה שלש פעמים חיים. המלה האחרונה של הפסוק, חכם, גם שוה חיים. בפסוק הזה יש "פרי צדיק עץ חיים ולֹקח נפשות חכם" – שלש חיים ועוד חיים ועוד חיים, בדיוק כמו המבנה של 3-1-1 שראינו קודם, סוד הצלם. הכל כאן חיים. נשים לב שבתנ"ך יש "עץ החיים" – בגן עדן מקדם, קודם אמרנו ש"זכור" שוה "עץ החיים" – אבל כאן כתוב "עץ חיים", כמו בפסוק נוסף, "עץ חיים היא למחזיקים בה". כמובן משנה את המספר. בכל אופן, יש "עץ החיים" ויש "עץ חיים". כאן בפסוק כתוב "פרי צדיק עץ חיים ולֹקח נפשות חכם".

"כתפוח בעצי היער"

יש גם רמז מאד יפה, שכתוב בספרים, כמה שוה "פרי צדיק"? 494. יש פרי אחד שזהו בדיוק המספר שלו – תפוח. אם רוצים לדעת מהו פרי צדיק, לאכול פרי צדיק, צריך לאכול תפוח – "בצלו חמדתי וישבתי", "כתפוח בעצי היער".

יש עץ ויש יער. אין כאן המקום להרחיב, אבל אחד הדברים החשובים בישוב ארץ ישראל, כמו שצריך לבנות התנחלויות, בתים, וצריך לנטוע עצים – גם יש ענין מאד חשוב, היום נוגע לאקולוגיה של ארץ ישראל, שיהיו פה יערות. ממש חיוני, שיהיו עצי היער. יש יער ויש עיר – יש עיר הקדש ויש יערות דבש, שהם גם קדש. אם יש מישהו כאן שבא לו לנטוע יער – זו מצוה גדולה.

בכל אופן, כתוב בשיר השירים – שהוא קדש קדשים – "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים". אמרנו שיחסית כל שבעת המינים של ארץ ישראל, שאין בהם תפוח, הם סוד הכלה של ארץ ישראל, אבל החתן הוא התפוח – "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי". הוא ה"פרי צדיק עץ חיים". יש הרבה דרושי חסידות על יחוד עץ התפוח והצל שלו – "בצלו [דווקא] חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי" – ואכמ"ל.

אולי כאן נאמר רק ווארט אחד: חוץ מההסבר ששבעת המינים הם הכלה לעומת החתן, שבעת המינים הם תיקון מדות הנפש ואילו התפוח הוא בעיקר תיקון הדעת – הפנימיות, ה"מפתחא דכליל שית", של כל מדות הנפש. הוא תיקון כל שלש רמות המודעות שהסברנו קודם. זה לכבוד התפוח, ששוה "פרי צדיק".

פירוש האבן עזרא ל"לֹקח נפשות"

כתוב "פרי צדיק עץ חיים ולֹקח נפשות חכם". אנחנו רוצים להבין את ההקשר של הפסוק. אמרנו שהפירוש הכי נחמד הוא של האבן עזרא, שאומר ש"לֹקח נפשות" מתפרש בשלשה אופנים שונים:

ולוקח. מענין כי לקח טוב ופי' ומחכים נפשות חכם ומודיעם המוסרים וכמו מה יקחך לבך יחכימך

פ"א קונה כמו המביאי' את המקחות ובלשון חז"ל קורין לקנין מקח כלומר קונה נפשות כעבדים ושפחות כענין ועבד אויל,

פ"א ולוקח נפשות בחכמתו יציל אותו מרע.

דבר אחד, שה"לֹקח נפשות" הוא מחכים נפשות – מתאים לכך שנקרא חכם בסוף. מי שנותן לקח טוב, מלמד מוסר השכל לאנשים, הוא "לֹקח נפשות חכם". זו תכלית הצדיק, אחרי שיש לו פירות טובים, מעשים טובים, הוא מחיה את העולם – הוא צריך להחכים את הזולת. זהו פירוש אחד.

הפירוש השני, על פי פשט, ש"לוקח" לשון קנין ממש – כמו שקונים עבדים. "את הנפש אשר עשו בחרן". היום לא קונים עבדים כל כך, אבל מה כן? נחשוב רגע, ותיכף נאמר. מה היום שצריך לקחת נפשות, אבל ממש לקחת-לקנות אותן? צריך לקנות אנשים – זה סימן שאתה חכם.

הפירוש השלישי ש"לֹקח נפשות חכם" היינו מי שמציל נפש מאיזה רע שעלול או עשוי לבוא על מישהו – כשאתה מציל נפש מהרע אתה לוקח אותה, לוקח-מציל אותה מהרע.

אלה שלשה פירושי פשט באבן עזרא – מחכים נפשות, קונה אותן ממש, מציל אותן. הוא לא מעדיף פירוש אחד על השני, רק מסדר אותם לפי הסדר – יכול להיות שיש חכמה נסתרה בתוך הסדר שלו.

הקבלת הפירושים לחב"ד

אמרנו שמכיון שקוראים לו חכם – מתאים מאד שהוא יחכים, אבל על כל הפירושים כתוב "חכם" בסוף. כלומר, יש גם איזו חכמה בכך שאתה קונה מישהו ממש, וגם חכמה בכך שאתה מציל מישהו מסכנה. הכל חכם. צריך לומר שכמו ב"פתח אליהו" – "חכמה – מוחא", כל המוחין נכללים ב"חכם" (כמו עוד דוגמאות בתנ"ך). לקיחת נפש במובן של החכמת נפש – זו החכמה עצמה, שאתה מחכים מישהו.

כל הדברים האלה הם הוראה כללית כאן. כתוב שצריך לקבל החלטה טובה בט"ו בשבט, ואנחנו מציעים שההחלטה של היום, שנתפלל לה' שנזכה להיות חכמים לוקחי נפשות – התכל'ס של "פרי צדיק עץ חיים" – על כל שלשת פירושי האבן עזרא שכנגד חב"ד, הוא חב"דניק.

הפירוש הראשון, שהוא מחכים, "לוקח נפשות" היינו מחכים נפשות, הוא חכמה עצמה.

הפירוש השני ש"לוקח" פירושו קנין – בתוך חב"ד איפה הקנין ממש? דעת – "דעת קנית", "דעת קונה" ו"דעת מקנה". הדעת של השכל היא ממש לקנות נפשות. כעת נשאל מה ששאלנו קודם, מה היום נקרא לקנות מישהו (אבל ממש לקנות)? [שאתה אומר לו משהו שנוגע לו.] יצאנו בתנועה משנות ערלה? כן ב"ה. צריך לקנות כמה שיותר נפשות. היום לקנות נפשות, כמו "הנפש אשר עשו בחרן", היינו לקנות אנשים לתנועה שלך. יש לך תנועה, אתה מאמין בתנועה, אתה מאמין שהתנועה הזו תביא את הגאולה – אז צריך לקנות, לקחת נפשות. קנין הוא גם לשון נישואין – לקחת מישהו פירושו גם להתחתן איתו. לקחת אותו אליך – לתנועה שלך, לענין שלך. לשם כך צריך דעת, לא מספיקה חכמה. אפשר לומר שזהו ההבדל בין תנועה של יותר גדולים, אחרי בר מצוה, לתנועה לפני בר מצוה. לפני בר מצוה אי אפשר לדרוש מהילדים לקנות – כי לשם כך צריכים דעת. מבר מצוה והלאה כן אפשר לדרוש ולהסביר שהתכל'ס הוא לקנות נפשות לענין שלך.

יש את הפירוש של הצלה מרעה, שהוא כבר בינה ש"מינה דינין מתערין". כמו עזרה ראשונה, אס-או-אס. הוא לא כותב זאת פירוש ראשון אלא פירוש שלישי.

סדר הפירושים אצלו הוא חכמה-דעת-בינה. הצירוף חכמה-דעת-בינה, מי שמכיר את חכמת הצירופים, הוא יוה, הצירוף של ספירת הנצח. כעת אני אומר ושאחר כך יסבירו ויתבוננו. אם נאמץ את הפירוש של האבן עזרא – אפשר לחרוט אותו על דגל התנועה, "ולֹקח נפשות חכם" – הצירוף הוא "דידן נצח". קודם צריך להחכים מישהו, אחר כך צריך לקנות אותו ובסוף להציל אותו. הייתי חושב שלהיפך, קודם נציל אותו – זו עזרה ראשונה, אס-או-אס – אבל הוא כותב בסדר הפוך. בכל אופן, זו פנינה באבן עזרא – שכל אחד יסתכל בו, על הפסוק "ולֹקח נפשות חכם". שה' יעזור שנזכה לקבל החלטה טובה לקיים זאת, ואם תהיינה מספיק נפשות שנקח – עם כל הפירושים – "ובא לציון גואל".

כעת אפשר להמשיך לרקוד ולשמוח.