בע"ה

אור לי"ט תשרי ע"ח – עוד יוסף חי, יצהר

שמחת הערבות

שמחת בית השואבה ושבע ברכות טוביה-ירוחם ועטרה-יהודית שי' אריאל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ערבוּת הערבוֹת

"פדוית טוביה"

מועדים לשמחה, מזל טוב – יש כאן חתן וכלה, חופה היא גם "סכת שלום", "ופרוש עלינו סכת שלומך".

השם של החתן מוזכר בהושענות של יום ג, "אום אני חומה": יש שם "פדוית טוביה" – כינוי לעם ישראל. רגילים לומר טוּביה אבל הניקוד הנכון הוא טוֹביה. מה הפשט של "פדוית טוביה"? שעם ישראל נפדה ממצרים על ידי משה רבינו בו נאמר "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[ב]. כתוב "טוב" ויש מאן דאמר ששמו המקורי של משה הוא טוב ויש מאן דאמר ששמו המקורי טוביה[ג].

כאן הפייטן – וודאי הפיוט ברוח הקדש – קורא לעם ישראל "פדוית טוביה", אחר כך "צאן קדשים", לפני כן "עניה סוערה" ועוד לפני כן "סובלת סבלך". האות ס הראשונה בתורה מופיעה בפסוק "הוא הסֹבב את כל ארץ החוילה"[ד] – ס לשון סובב, מתאים לכך שמנהגנו להתחיל את סיבוב הבמה ב-ס.

ארבעת המינים מ"הושענא סובלת סבלך"

"סובלת סבלך" שוה אתרוג (610) בדיוק. למה מתאים? כי כתוב בפירוש שאתרוג סובל כל האוירים – "פרי עץ הדר", "הדר באילנו משנה לשנה"[ה], מקבל את כל מזגי האויר, את כל העונות, קיץ וחורף וסתיו וקור, את הכל סובל האתרוג. כל היפי של האתרוג – עיקר ה"הדר" הוא האתרוג, "פרי עץ הדר" – שהוא "סובלת סבלך", חשבון מכוון.

עם ישראל משולים לארבעת המינים. לכן, לפי הרמז ש"סובלת סבלך" הולך על האתרוג, צריך לומר שגם הכינויים שבאים בהמשך הפיוט – "עניה סוערה", "פדוית טוביה" (החתן שלנו) ו"צאן קדשים" – מקבילים לשאר המינים. ב"עניה סוערה" רמז לערבות (העניות מכל המינים)[ו] ו"פדוית טוביה" – החתן – היינו הלולב (שכנגד ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם" עליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב וגו'" – לולב = ד"פ טוב, הערך הממוצע של כל אות. השער פד של "פדוית" רומז לתיקון הברית כנודע, "פדה בשלום", "תמורת שלום כו'" ביסוד). הרי כל חתן הוא בחינת לולב[ז]. הכלה היא האתרוג, "סובלת סבלך", והחתן הוא "פדוית טוביה". בסוף ה"צאן קדשים" אלו ההדסים, שלשת ההדסים. עם ישראל נקרא "צאן קדשים" על שם אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, וידוע ששלשת ההדסים – "ענף עץ עבֹת"[ח] (שדורשים[ט], אליבא דרבי ישמעאל, שצריך שלשה הדסים כנגד שלש המלים) – הם כנגד האבות ואנחנו כולנו ילדיהם, "צאן קדשים"[י].

 

שתי ערבות דווקא

במסכת סוכה יש פרק "לולב וערבה". לא מדובר שם על הערבה של הלולב, אלא על הערבה בה מקיפים את המזבח[יא]. בכל אופן, יש קשר בין לולב וערבה וממילא יש גם קשר בין הדס לאתרוג, וכך יש הרבה יחודים חשובים ומיוחדים בארבעת המינים, שכעת הקבלנו אותם לארבעת הלשונות של ההושענות – "סובלת סבלך וכו'".

בעיקר נדרוש הערב בזכות הערבות (לשון ערב – "ויהי ערב [ערבות] ויהי בקר [שאר המינים] יום אחד ['ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם']"). לערבות אין טעם ולא ריח (כמו הערב ביחס לבקר), אבל שתי הערבות – שחז"ל לומדים שצריך לקחת שתי ערבות אליבא דרבי ישמעאל, הרי רבי עקיבא חולק ואומר שמספיק הדס אחת וערבה אחת, אבל רבי ישמעאל דורש שצריך שלשה הדסים ושתי ערבות, ואנחנו פוסקים כך. רוב הראשונים – לא כולם, אבל רובם – פוסקים כרבי ישמעאל. מאיפה לומדים שצריך שתי ערבות? מלשון רבים "ערבי נחל", "ערבי" לשון רבים ו"מיעוט רבים שנים". אין עוד לשון רבים במינים – "פרי עץ הדר" הוא אחד, "כפֹת תמרים" לכאורה שנים, אבל כתוב חסר ולכן דורשים לשון יחיד, ו"ענף עץ אבות" הוא לשון יחיד אבל לומדים שכל תבה מרבה עוד ענף.

להלכה שתי ערבות יותר קריטיות משלשה הדסים. להלכה – כך פוסק אדמו"ר הזקן, אך לא כל האחרונים – אפשר לצאת בהדס אחד בדיעבד, אבל לא בערבה אחת. יש מי שפוסק שאפשר לצאת בהדס אחד וערבה אחת, כרבי עקיבא, אבל אנחנו לא פוסקים ככה. שתי ערבות יוצאות מדרוש יותר מובהק, "ערבי נחל" לשון רבים, מאשר הדרוש של "ענף עץ עבות" – "ענף" אחד, "עץ" אחד ו"עבות" אחד – שהוא רק אסמכתא. כך מסבירים האחרונים.

שתי ערבות: "עצת רע בעיר הזאת" ו"עמים רבים ברב הוניך"

כמאמר מוסגר, יש שני פסוקים בתנ"ך, שניהם בספר יחזקאל, עם ראשי תבות ערבה לפי הסדר – רמז לכך שיהיו דווקא שתים. 'שישו ושמחו' שיש שנים:

הפסוק הראשון הוא "[ויאמר אלי בן אדם אלו האנשים החושבים און והיועצים] עצת רע בעיר הזאת"[יב] – לגמרי מתאים לערבה, כי היא שייכת ל"כליות יועצות" ("האנשים החושבים"), נצח והוד. מפסוק זה נלמד שתפקיד הערבה לתקן את כל העצות הרעות שחושבים ויועצים בירושלים.

הפסוק השני מופיע בהמשך יחזקאל, בנבואת צור: "[בצאת עזבוניך מימים השבעת] עמים רבים ברב הוניך [ומערביך העשרת מלכי ארץ]"[יג]. יש כאן עוד מלה משרש ערב – "מערביך" במובן של מסחר, מחזק את מה שאנחנו קובעים במכללה התורנית שכלכלה בהוד (הון בהוד – "כל הון יקר ונעים"[יד], כמבואר אצלנו).

אם כן, הפסוק הזה, שנגד צור, צריך להיות כנגד הערבה השמאלית. הפסוק הראשון מדבר על היהודים החושבים רע בירושלים, אבל הפסוק השני מדבר על הגוים בעלי ההון שעושים מסחר, משא ומתן. למה מסחר הוא "מערביך"? כי יש כל הזמן תערובת[טו]. בכל אופן, מערב – חוץ מ"שכינה במערב" – לשון מסחר בהרבה מקומות בתנ"ך.

שוב, יש כאן רמז ממש מופלא – שתי פעמים ר"ת ערבה כסדר, ובפעם השניה עם המלה "מערביך", לשון ערבה. לפי זה, אם עושים את תיקון הערבה – בפרט הערבה בשמאל – זו סגולה להון. כל מי שמחפש הון שיהדר בערבות (בשוק ארבעת המינים הסחורה הכי זולה היא הערבות, ודווקא הן סגולה לעשירות, להון רב[טז]). הערבה הימנית היא פשוט לבטל את הכנסת, את הבג"צ, את כל אלה שחושבים ו"יועצים עצת רע בעיר הזאת". גם הולך יחד, כדי שיהיה איזון וכח לבטל את הבג"צ צריך לקחת את כל הכסף של הגוים, של צור.

תערובת הערבות

יש מלה נוספת משרש ערב שמתקשרת לעניננו – "שתי וערב". ערב הוא החוט הגס ושתי הוא החוט הדק. החוט הגס נקרא "ערב" כי הוא מתערב עם החוט הדק, השתי. "שתי" רומז שיש שתי ערבות, רמז מופלא ביותר – ממש שתי וערב – ולפי זה הערבות עצמן בתוך איגוד הלולב הן החוט הגס יותר. איך אנחנו אוגדים? יש כאלה ששמים שלשה הדסים בימין ושתי ערבות בשמאל, אבל לפי הקבלה אנחנו עושים אחרת – בערבוביה[יז]. בעצם הערבה אמורה להיות קצת יותר גסה מההדסים, כמו ההבדל בין חכמה (קצר) ובינה (רחב) – לפי האריז"ל ההדסים חכמה והערבות בינה. מערבבים את הערבות בתוך ההדסים.

שתי ערבות – "איהו בנצח ואיהי בהוד"

בכל אופן, שתי הערבות הן משה ואהרן (נצח והוד, הענפים של חכמה ובינה) – היום היה האושפיזין של משה וכעת נכנסנו לאושפיזין של אהרן – בארבעת המינים. לכן ראוי שבהשגחה פרטית, בשבע ברכות האחרון הערב, נקדיש את הדיבור לערבות. אף על פי שבפשט החתן הוא הלולב והכלה האתרוג, הזהר אומר "איהו [החתן] בנצח [הערבה הימנית] ואיהי [הכלה] בהוד [הערבה השמאלית]".

אכן, אם עושים את הגימטריא – אמרנו שאפשר לדרוש כל זוג בין המינים בפני עצמו, ואם מחשבים את הזוג העיקרי שהם החתן והכלה – לולב-אתרוג שוה ערבות (678). מה פירוש הגימטריא היפה הזאת? כמו שאמרנו – "איהו [הלולב] בנצח [הערבה הימנית] ואיהי [האתרוג] בהוד [הערבה השמאלית]".

הימים האלה הם גם ימי הילולא של צדיקים מאד גדולים. היום, ח"י תשרי, האושפיזין של משה רבינו, הוא ההילולא של רבי נחמן מברסלב – כנגד משה, "איהו בנצח". אבל כנגד אהרן, "איהי בהוד", כבר היארצייט של היהודי הקדוש. זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. קודם שרנו את הניגון המיוחס ליהודי הקדוש, מי ששם לב, ואפשר לנגן אותו עוד פעם.

הקבלת המלים הראשונות בתורה כנגד ימי חדש תשרי

עם כבר הזכרנו את ההילולא של רבי נחמן, נאמר איזה דרוש לכבודו: כתוב ש"בראשית" אותיות בא' תשרי. לפי זה אפשר לומר שכל ימי השנה, החל מראש השנה, הן כנגד המלים של תחלת התורה. לפי זה חי תשרי, היום של רבי נחמן, האושפיזין של משה רבינו, הוא המלה ה-חי, עליה דברנו בשיעור בערב יום כיפור – המלה "מרחפת". כלומר, המזל של יום ה-חי של השנה הוא "מרחפת", עם כל ההסברים שאמרנו.

כדי שהדרוש הזה יהיה מבוסס היטב צריך לציין עוד כמה תאריכים חשובים שמסתדרים כאן מאד יפה: בראשית – בא' תשרי. "בראשית ברא" היינו מלה וחצי מלה (כמובא בזהר), הן הולכות יחד – שני ימי ראש השנה. "אלהים" כבר צום גדליה. בפסוק הראשון יש ז מלים, כמו שדרשנו על היחוד של ז תשרי – יום ה-לז מתחלת "אני לדודי ודודי לי" וכל הפסוק הראשון הוא כפולת לז. הכי מפליא בדרוש הזה היום העשירי, יום כפור, שהוא המלה "תהו" ששוה בדיוק יום הכפֻרים! משהו מופלא שהמלה העשירית היא יום העשירי בשנה.

סוכות חל במלה ה-15, "תהום" (סוד "תהום אל תהום[יח] קורא לקול צנוריך"). ארבעת הימים בין יו"כ לסוכות הם כנגד המלים "ובהו וחשך על פני". "גאטס נאמן" (– שם ה') הוא "[תהו] ובהו". "תהום" כמו תהו, רק עם ם. התהום הוא מקור המים[יט], מי התהום, לכן בחג הסוכות היה ראוי לבקש מים מהיום הראשון – התעוררות המים היא בעצם מהיום הראשון של סוכות, כנגד "תהום". אבל המלה "מים" היא המלה האחרונה של הפסוק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", והיא בדיוק כנגד הושענא רבה, המלה ה-21 כנגד היום ה-21, בו חוזרים לצעוק "מים" הרבה מאד ב"הושענות". הפסוק השלישי, שהוא כבר עולם התיקון, ה"ויאמר" הראשון – פעם ראשונה שיש אמר, אור-מים-רקיע, "יום ליום יביע אמר" – הוא שמיני עצרת. שמחת תורה בחו"ל כבר כנגד המלה "אלהים". "אור" הוא כה תשרי, יום ה-יהי של השנה ("יהי אור"), היארצייט של הקדושת לוי. שוב, הכי מופלא הוא היום הראשון של ראש השנה, בא' תשרי, בראשית, ויום ה"תהו", "יום הכפֻרים", ולכבוד רבי נחמן המלה "מרחפת" (המלה ה-חי של התורה רומזת למת-רפח, ומכח הצדיק של אותו יום, רבי נחמן, רפח הניצוצין קמים לתחיה).

"שבת אחים גם יחד" – שרש הערבות למעלה מטעם ודעת

ערבות הן מלשון "כל ישראל ערבים זה בזה". ערבות נקראו "אחוונא"[כ], על שם שגדלות באחוה. לכל אחד מהמינים יש אחדות מיוחדת[כא] והאחדות של הערבות היא "אחוונא", שכולם גדלים יחד בצוותא. הפסוק של אחוה הוא "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[כב] – הערבות הן האחים. יש כאן גם רמז יפהפה, "מה טוב" ועוד "מה נעים" שוה בדיוק ערבה (277). דווקא הערבות, שאין להן לא טעם ולא ריח, הן ה"מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", פסוק שחז"ל[כג] דורשים על האחים משה רבינו ואהרן הכהן.

דווקא שני אלה – משה שהוא "שושבינא דמלכא", החתן, ואהרן שהוא "שושבינא דמטרוניתא", הכלה – הם ערבות בלי טעם וריח. מה הכוונה בלי טעם וריח? הם למעלה מטעם וריח. המקור של טעם וריח הם דעת וכתר – "טוב טעם ודעת" וריח הוא בכתר, וגם מקור הטעם בכתר. שניהם בחיצוניות הכתר – "טעם כמוס לרצון" במוחא סתימאה דאריך, חיצוניות הכתר, וגם הריח הוא תיקון חוטמא דאריך, "והריחו ביראת הוי'"[כד] הוא חוש של משיח[כה], ואף על פי כן הוא רק באריך. יש משהו בערבות שהן תענוג פשוט, בעתיק, שעשועים עצמיים למעלה מטעם וריח[כו] – אין להן טעם וריח. חכמה דעתיק, חכמה דרדל"א, היא תענוג פשוט הנעלם, ואילו בינה דעתיק היא תענוג הפשוט הבא במורגש – שניהם למעלה מטעם וריח. והנה, ערבה במילוי – עין ריש בית הא – שוה תענוג-תענוג (הרבוע הכפול של 23), שני תענוגים! שני התענוגים-הערבות בלי טעם וריח, למעלה מטעם ודעת – טעם וריח הם כבר תענוג מורכב. אם כן, צריך לומר ששני התענוגים של הערבות הם למעלה מתענוג מורכב. לפי זה, תענוג מורכב הוא כמו באתרוג-המלכות, כמו שדברנו[כז] על מלכויות-זכרונות-שופרות – שמלכויות היינו תענוג מורכב, חלק מלהיות מלך על עם. עיקר התענוג המורכב הוא באתרוג, והתענוג הפשוט על שתי בחינותיו הוא בערבות.

ידוע ששרש הערבות, הנצח וההוד, הוא בחכמה ובינה – "שיר כפול" בלשון הזהר הקדוש[כח]. שוב, דווקא בערבות יש את הקפידא שצריך שתים – יותר מהקפידא שצריכים שלשה הדסים.

שתי ערבות – שני מיני עזר

קודם כל, יש הרבה משמעות לשרש ערב. "כל ישראל ערבים"[כט] – ידוע שדורשים גם לשון עריבות, "נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות"[ל]. ערבות הוא גם שם הרקיע השביעי[לא], הפסוק אומר[לב] "רֹכב בעֲרָבוֹת", כמו שכתוב[לג] "רֹכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים". הלולב והאתרוג הם החתן והכלה כנ"ל ומי שמחבר אותם בעצם הם הערבות, הערבוּת של החיבור והיחוד ביניהם.

ערבה שוה עזר, שוה זרע. בסוף פרשת ברכה יש פעמיים "עזרך". האשה היא "עזר כנגדו" – עזר הוא ערבה. אבל יש שני עזר, "רכב שמים בעזרך" ו"[חרב גאותך] מגן עזרך". כנראה שהכלה היא "מגן עזרך", אבל גם החתן צריך להיות עזר – כל אחד צריך להיות עזר, והחתן יותר "רֹכב שמים בעזרך" שהוא "רֹכב ערבות", מעשה מרכבה (ערבות, הרקיע השביעי, הוא כנגד ספירת הבינה ששם עיקר מעשה מרכבה, כמבואר במ"א. באריז"ל, הערבות של הלולב הן בבינה כנ"ל. אך בהיות שחו"ב הם "תרין ריעין כו'" מתקיים בערבות, לשון רבים, "חכם בבינה", יחוד של חכמה ובינה במקום הבינה. יחוד זה מאיר בפרט ברקיע שחקים – בשבעת הרקיעים רק ערבות ושחקים הם לשון רבים, מיעוט רבים שנים – שכנגד שתי הספירות נצח והוד, מקום הערבות בו"ק. והיינו סוד "רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים").

כל ישראל ערבים-חברים

נעשה חשבון של "כל ישראל ערבים" – בגימטריא בראשית, המלה הראשונה בתורה שכוללת את כל תכלית כוונת בריאת העולם. הדבר הראשון, "בראשית", "כל ישראל ערבים". יש שני מאמרים דומים – "כל ישראל ערבים" ו"כל ישראל חברים"[לד], כמו שאומרים בקידוש החדש "חברים כל ישראל ונאמר אמן". "כל ישראל ערבים" שוה בראשית, "כל ישראל חברים" – "חברים כל ישראל" – כבר שוה חיה פעמים יחידה, "בעתה אחישנה", "זה הדבר אשר צוה הוי'" (נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה).

שני הלשונות יחד עולים מב ברבוע, ד"פ אמת. גם גימטריא מאד יפה, סימן ששני המאמרים האלה הם באמת צמד, שני המאמרים 'חברים' בעצמם. שני הביטויים הם גם סימן לשנה הזאת – תשע"ח, תהא שנת ערבים-חברים, שנהיה כולנו "ערבים זה לזה" וחברים זה לזה. כבר דרשנו ש-תשע"ח בגימטריא רבי יהושע בן חנניה, שאומר שהדבר הכי חשוב בעולם, ה"דרך טובה שידבק בה האדם", היא "חבר טוב" – מתאים לרמז של ערבים-חברים.

להעלות את הערבות לשרש (לקו"מ עד)

ערבים-חברים היינו סוד הערבות, לכן צריך הרבה להתבונן בסוד הערבות האלה, שאין להן לא טעם ודעת, ובעצם שרש האחים האלה, משה ואהרן, הוא בחכמה ובינה דעתיק, חכמה ובינה דרדל"א, שלמעלה מכל טעם ודעת.

אמרנו שהיום ההילולא של רבי נחמן והערב ההילולא של היהודי הקדוש. יש תורה בלקוטי מוהר"ן – תורה עד בחלק הראשון – על הפסוק "רומה על השמים אלהים"[לה]. הוא מפרש שצריך להרים את מדת הדין, שם "אלהים", עד השרש, "השמים" – כל דין צריך להביא לשרש, עד לשמים. הוא כותב שאותו דין שצריך להעלות עד השרש, הוא סוד הערבה. יש ערבות למטה – יהודים פשוטים שאין להם לא תורה ולא מצוות, הפשט בחז"ל של אין טעם (תורה) ואין ריח (מצוות) – וצריך לראות את השרש שלהם ולהעלות אותם עד השרש שלהם בשעשועים העצמיים של הקב"ה, כפי שאמרנו הרגע.

כך הוא דורש את הפסוק "רומה על השמים אלהים". כאשר מעלים את הדין לשרשו, שם אלהים הופך להיות מקור לשפע ברכות בכל העולמות. זהו הסוד של יצחק אבינו, שבתחלה הוא מוחין דקטנות, דינים, שם אלהים, ועליו דווקא נאמר "צחֹק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" – ממנו כל הצחוק והשעשוע בעולם. "רומה על השמים אלהים" עולה בגימטריא יצחק-יצחק-יצחק-יצחק (יצחק הוא הערך הממוצע של כל מלה) שעולה ארץ ישראל כנודע (לב פעמים הוי' שהוא כבוד פעמים הוי', "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ" – "רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך")[לו].

ב. אל-לא תתערב

נפתח עם דרוש על פי החשבון שאמרנו הרגע – לולב-אתרוג שוה ערבות. ערבות הן לשון התערבות, אך בשני פסוקים בספר משלי בהם מופיע השרש ערב – כנגד שתי הערבות – כתוב דווקא "לא תתערב". ערבות הן לשון להתערב. פסוק אחד[לז] אומר "לֹא תתערב" והפסוק השני[לח] אומר "אל תתערב" – ורק שני הפסוקים האלה עם הלשון הזה. אם אומרים "כל ישראל ערבים" סימן שעלינו להתערב, להיות ביחד. אבל יש שני פסוקים במשלי שאומרים לא להתערב עם מישהו.

איך נסביר זאת? "יום אחד" של מעשה בראשית מסתיים במלים "ויהי ערב ויהי בקר [יום אחד]". לעניננו, יש סדר בעבודה שקודם "ויהי ערב", שלכתחילה "כל ישראל ערבים זה בזה", הנטיה הטבעית שלי צריכה להיות להתערב, להיות מעורה עם הבריות, אבל "ויהי בקר", יש כמה טיפוסים שצריך לבקר אותם. [היו צדיקים שהיה חשוב להם לומר שבטלה הערבות, והסבירו שזה כדי שיוכלו אחר כך להרים את עם ישראל ממקום נקי.] זו הבדלה לצורך המתקה. הסדר של "ויהי ערב ויהי בקר" מדגיש שלכתחילה רוצים ערב-ערבות.

למה בחרנו את שני הפסוקים האלה? כי המלים "לא" ו"אל" הן ר"ת לולב-אתרוג, שאמרנו ששוה ערבות. בפסוק אחד כתוב "לא", לולב לפני אתרוג, בסוד "איש מזריע תחלה יולדת נקבה", ובפסוק השני "אל", אתרוג לפני לולב, בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", שהזכר הזה הוא מלך המשיח.

"גולה סוד הולך רכיל ולפֹתה שפתיו לא תתערב"

הפסוק הראשון הוא "גולה סוד הולך רכיל ולפֹתה שפתיו לא תתערב". יש פסוק אחר, יותר מוכר, שהסדר הפוך בהתחלה – "הולך רכיל מגלה סוד"[לט], שרשב"י[מ] דורש אותו על עצמו, שאני ה"הולך רכיל מגלה סוד", אני מגלה את סודות התורה, הסודות של קוב"ה. אבל יש פסוק שני, הפסוק שלנו, בו כתוב "גולה סוד הולך רכיל".

סדר הפוך, וגם עוד שינוי, שלא 'מגלה סוד', לשון כבד, אלא 'גולה סוד', לשון קל – כנראה ששני השינויים הא בהא תליא, ש'גולה סוד' הוא לפני 'הולך רכיל', רק שמתוך שהוא 'גולה סוד' הוא יגיע לידי כך שיהיה 'הולך רכיל', כך מסבירים המפרשים[מא]. אבל מי שלכתחילה 'הולך רכיל' הוא לא 'גולה סוד' בלשון קל אלא 'מגלה סוד', בכוונה מכוונת מגלה סודות. מה באמת הפירוש? שיש אחד שקשה לו לשמור סודות – לא שיש לו מגמה ללכת רכיל, אבל אם הוא יודע סוד, מישהו גלה לו, הוא מתגלה, דולף ממנו, אפילו שהוא לא רוצה, כי הוא קל דעת. אבל אותו אחד שבקלות "גולה סוד" יהפוך במשך הזמן להיות "הולך רכיל". אותו אחד שלכתחילה "הולך רכיל" הוא בכוונה מכוונת "מגלה סוד", ואומר רשב"י ש'זה אני'.

בכל אופן, הפסוק שלנו אומר "גולה סוד הולך רכיל ולפֹתה שפתיו לא תתערב" – מי שפותח את השפתים ומדבר דיבורים של פיתוי, כמו היצר הרע או חבר רע. כאשר שאלו את רבי יהושע בן חנניה מה הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם הוא ענה "חבר רע", הדבר הכי טוב הוא חבר טוב והדבר הכי רע הוא חבר רע, מי שמפתה אותך לעשות דברים רעים.

חז"ל כותבים בפירוש שעלי הערבה דומים לשפתים, אז כמה יפה שהפסוק אומר "ולפֹתה שפתיו לא תתערב". זה הפסוק הראשון, "גולה סוד הולך רכיל ולפֹתה שפתיו לא תתערב". נשים לב שה-פת של פתי, הפותה והמפתה, נמצא בעצם בתוך המלה "שפתיו". עוד סימן שהכל קשור לערבה.

ערבה מצויה – שיחת בטלה

הערבה, כמו שנסביר בשם חז"ל, קשורה ל"שיחת חולין של תלמידי חכמים" או לסתם שיחה בטלה. ידוע ומבואר אצלנו במקום אחר[מב], על פי החפץ חיים, שיש עשרה סוגי דיבור אסור, והשרש-הכתר של כל הדבור האסור הוא דברים בטלים. כתוב בחסידות ששרש כל המחשבות הזרות של האדם הוא שיחה בטלה, וערבות הן שיחה בטלה. במקרה הטוב הן "שיחת חולין של תלמידי חכמים", אבל במצוי הן שיחה בטלה.

חז"ל אומרים שמכל המינים המין המצוי הוא דווקא הערבה, את כל השאר יותר קשה להשיג, ולכן גם עולים יותר כסף. כנראה לפי סדר הפסוק – "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר [הכי לא מצוי, לכן עולה הכי יקר] כפת תמרים [הלולב, עולה פחות] וענף עץ עבות [ההדסים, עולים פחות] וערבי נחל [הכי מצוי, וממילא הכי זול]". השיחה המצויה, השיחה שכולם מדברים, היא שטויות, שיחה בטלה. דווקא אותה, לפי תורת רבי נחמן – ויש גם תורה של המגיד ושל הבעל שם טוב, תיכף נגיע – צריך להעלות לשרש, "רומה על השמים אלהים".

איך מעלים דברים בטלים לשרשם בחכמה ובינה דרדל"א, שעשועים עצמיים? כל זה הפסוק הראשון, שרומז מאד יפה לסוד הערבה – "גולה סוד הולך רכיל ולפֹתה שפתיו לא תתערב", אל תתערב עם אחד כזה. כלומר, הערבה עצמה אומרת "לא תתערב". אבל אם כבר התערבת איתו גם יש תיקון – "לא" ר"ת לולב-אתרוג, שוה ערבות.

"ירא את הוי' בני ומלך" – יראת המלך הכשר וזהירות מהמורדים בו

אבל יש פסוק שני, בו כתוב "אל תתערב" – "ירא את הוי' בני ומלך עם שונים אל תתערב". פסוק חשוב מאד, קצת יותר מוכר מהפסוק הראשון, ועם מוסר השכל מאד חשוב בפסוק הזה. "ירא את הוי' בני" – האבא מדבר לבן שלו, אומר שצריך לירא את ה' – "ומלך", גם מהמלך צריך לירא. איזה מלך? המפרשים מסבירים שהיות שבא בסמיכות ליראת ה' צריך להיות כזה מלך שה' ממנה אותו, מכתיר אותו, ואותו מלך באמת בטל לגמרי לרצון ה' וכל הפקודות שהוא נותן, כל המצוות שהוא מצוה, הן כדי – בלשונו של רבי נחמן[מג] – להרבות בכבוד שמים. על אותו מלך צדיק, שאנחנו מחכים ומצפים לו שיבוא ויגאלנו, נאמר "ירא את הוי' בני ומלך".

מה המשך הפסוק? "עם שונים אל תתערב" – לא להתערב עם שונים. מהם שונים? יש ל"שונים" שלשה פירושים שונים לגמרי. הפירוש של רוב הפשטנים[מד] ש"שונים" הם מי שלא מקיימים את מצוות הקב"ה ובעיקר לא מקיימים את מצוות המלך הצדיק – "אלו המורדים במלכות". אנשים כאלה, שמורדים במלכות – לא צריך להתערב איתם, תשמור מרחק מ"שונים" המורדים במלכות. אבל שוב, מדובר במי שמורד במלכות דקדושה, מלכות שבטלה למלכות שמים. מכלל הן אתה שומע לאו, מכלל לאו אתה שומע הן – יתכן שדווקא צריך למרוד במלכות דלעומת-זה. עד כאן פירוש אחד ל"עם שונים אל תתערב".

יראת ה' והמלך בערבה השמאלית

הפסוק הזה הוא הערבה השניה – שני הפסוקים הם שתי הערבות, "לא תתערב", הלולב לפני האתרוג, הוא הערבה הימנית, "איהו בנצח", והפסוק השני, "עם שונים אל תתערב", הוא הערבה השמאלית, "איהי בהוד". שם יש יראת שמים, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", ושם יש יראת המלך.

נשים לב שבחז"ל[מה] יש קושי עם הפסוק "את הוי' אלהיך תירא"[מו] – את מי באה לרבות המלה "את". בסוף רבי עקיבא אומר שבא לרבות תלמידי חכמים. לכאורה יש לי משהו יותר פשוט לומר, על פי פסוק מפורש בתנ"ך. למה הוא צריך לשבור את הראש את מי בא לרבות? הפסוק אומר בפירוש "ירא את הוי' בני – ומלך", שצריך לירא גם את ה' וגם את המלך. מה הקושיא בכלל? מה הבעיה?

מי שלומד את המצוה של מינוי מלך בדרך מצותיך – שואל למה תלמידי חכמים צריכים מלך בכלל? הם יודעים את התורה בעצמם! מה הענין של "שום תשים עליך מלך", בשביל מה צריך אותו? אדרבא, שכולנו נלמד בישיבה טוב-טוב, אחר כך נתחתן ונלמד בכולל הרבה שנים, כל החיים, בשביל מה צריך מלך? הוא מסביר שגם התלמיד חכם הכי גדול צריך מלך, כי בטולו של המלך כלפי שמיא הוא באין ערוך. מי שבטל לגמרי לקב"ה הוא המלך הצדיק, המלך עליו נאמר "ירא את הוי' בני ומלך", לא כמו תלמיד חכם. לפי ההקדמה הזו של הצמח צדק החידוש של "'את הוי' אלהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים" הוא באמת חידוש, אבל החידוש של יראת מלך שכתוב בפסוק לא כל כך חידוש, כי המלך בטל לחלוטין לקב"ה. יראת המלך – "'שום תשים עליך מלך', שיהיה מוראו עליך" – היא יראת ה' ממש, ולא רק "לרבות", כמו "לרבות תלמידי חכמים". אבל אחר כך "עם שונים אל תתערב".

"שונים" – אפיקורסים המאמינים בשתי רשויות (רש"י)

שוב, הפירוש הראשון הוא ש"שונים" הם המורדים במלכות, לא מקיימים את מצות המלך. אבל לרש"י – שהוא פשוטו של מקרא לפי הרמה שלו בנ"ך, כפי שהרבי מסביר – יש פשט אחר, אפיקורסים. מה הכוונה? לא מי שמורד במלך אלא מי שמאמין בשניות (היינו "שונים"), שיש שתי רשויות.

מה לומדים מרש"י? שגם רש"י הבין ש"ירא את הוי' בני ומלך" אינן שתי רשויות אלא דבר אחד ממש. רשות היא מלכות. ליהודי – אני יהודי, כולנו יהודים – יש לנו רק רשות אחת, הקב"ה, והמלך מייצג אותו. זו רשות אחת, ו"עם שונים אל תתערב" – מי שיש לו שתי רשויות, כל נטיה להבדיל, מה שנקרא "דת ומדינה" (כמו שדברנו הרבה פעמים), הוא כבר אפיקורס ותתרחק ממנו, תתרחק מהדעה המסולפת, המעוותת, של ה"שונים", "עם שונים אל תתערב". זהו פירוש רש"י.

"שונים" – המורים הלכה מתוך משנתם

אבל הכי מופלא הוא הפירוש השלישי, הפירוש של חז"ל במסכת סוטה[מז], גמרא מפורשת, ש"עם שונים אל תתערב" אלו "ששונים הלכות". לכאורה אותם תלמידי חכמים שאמרנו עליהם "'את הוי' אלהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים", אם הם "שונים" הלכה – תתרחק מהם. וואס הייסט? מה זאת אומרת? שוב, זהו הפירוש של חז"ל, שמי שהכי צריך לברוח ממנו הם שוני הלכות. מה הכוונה? חז"ל אומרים שהכוונה למי שפוסק הלכה מתוך משנתו, שהם "מבלי עולם" – מי שלא משמש תלמידי חכמים. יש את הווארט של חז"ל שצריך להתרחק משוני הלכה שלא שמשו ולא משמשים תלמידי חכמים וצדיקים והם "מבלי עולם" – פוסקים לפי המשנה, לפי מה שלומדים בפשטות.

יש מאמר קצר של הרבי המהר"ש[מח] שעיקר לימוד התורה צריך להיות צמוד ממש להנהגות – חסידים עם רבי שרואים מעשה רב ולומדים מתוך ההנהגות של הצדיקים. מי שאין לו צדיק ללמוד ממנו הנהגות ישרות, איך באמת עובדים את ה', אלא יש לו רק ספרים, והכל הוא לומד ופוסק מתוך הספרים – לאו דווקא משנה, יתכן שפוסק מהגמרא, מהשו"ע ומהמשנה ברורה – הוא בגדר "מבלה עולם". יתכן שתשעים ותשע אחוז מהרבנים הם "מבלי עולם", כי פוסקים מתוך השכל שלהם לבד ממה שהם רואים מתוך הספר במקום ללמוד מהנהגות הצדיקים.

אם כן, כבר יודעים ממי צריך להתרחק. אבל שוב, אמרנו שבכל אופן הם ערבות, וערבות הן "כל ישראל ערבים זה בזה", צריך להתערב. זהו תיקון ההוד. לא מספיק ללמוד את המלה, את ההלכה, מתוך הספר – ההלכה מתוך הספר תמיד תהיה בבחינת דינים ואילו הנהגות צדיקים הן תמיד בחינת רחמים, מוחין דגדלות, המתקת הדין, העלאת הדין לשרש, "רומה על השמים אלהים".

שלשת פירושי "שונים" – עולמות בי"ע

אם כן, פתחנו עם הדרוש הזה של שתי ערבות כנגד שני הפסוקים האלה – "לא תתערב", "ולפֹתה שפתיו לא תתערב" ו"אל תתערב", "עם שונים אל תתערב" – וצריך לסיים את הענין. אמרנו שלשה פירושים לגבי "שונים" – מי שמאמין בשניות (רש"י), המורד במלך (רוב המפרשים), שוני הלכות, רבנים (חז"ל), הרבנים המצויים. אמרנו שערבה היא המין המצוי – זהו 'רב מצוי'. נקביל את שלשת הפירושים האלה לשלשת העולמות התחתונים:

עולם האצילות הוא עולם האחדות, אין בו "שונים" – כולנו אמורים להיות "אצילי בני ישראל".

המורד במלכות שייך למלכות המקננת בעולם העשיה.

מי שמאמין בשתי רשויות, כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל, היינו פגם בעולם היצירה – שם יש את חשש התפיסה המוטעית של שתי רשויות, כפירוש רש"י.

אבל פירוש הגמרא – שבכלל היא עולם הבריאה, כידוע – שרב מבלה עולם כי הוא פוסק מתוך הספר ולא לפי הנהגות צדיקים הוא "שונה" בעולם הבריאה.

כך נסביר את שלשת הפירושים השונים של "עם שונים אל תתערב".

ולסיכום:

 "שונים" – רמז לשתי ערבות

אמרנו שבפסוק "ולפֹתה שפתיו לא תתערב" יש רמזים מפורשים לערבות – "שפתיו" וגם "פותה" – וגם בפשט של "עם שונים אל תתערב", לפי רש"י ש"שונים" לשון שניוּת, יש רמז מפורש לשתי ערבות. הרי דווקא בערבה יש קפידא של שתי ערבות. אמרנו לכיוון אחד ולא לכיוון השני. אמרנו לכיוון אחד, שאם יש לאדם רק ערבה אחת אדמו"ר הזקן פוסק שלא יוצאים ידי חובה גם דיעבד – יש שכן מכשירים – משא"כ בשלשה הדסים, שפחות חמור. אבל יש גם לכיוון השני – האם אפשר להרבות ערבות? אנחנו נוהגים דווקא לא להרבות ערבה, אבל יש דעה באחרונים שכמו שאפשר להרבות הדסים אפשר גם להרבות ערבות כמה שאתה רוצה. בכל אופן, לפי ההלכה והמנהג שלנו, מקפידים על שניות בערבה – יש משהו בערבות ששייך בעצם לשנים, לא פחות ולא יותר. יש ודאי קשר בין "עם שונים אל תתערב" לערבות, שתי הערבות.

ג. "כל הדברים יגעים"

נסיעות השכינה לברר דברים בטלים

נחזור לתורה של אדמו"ר הזקן בשם המגיד על העלאת שיחה בטלה שהזכרנו קודם. זו תורה משנת תקס"ה[מט]. מי שעוקב אחרי השיעורים[נ] יודע שיש ענין גדול מאד בשנה הזו ללמוד את דרושי אדמו"ר הזקן מתקס"ה, ושם יש תורה בשם המגיד שמסביר את לשון הזהר הקדוש שהשכינה הקדושה – במיוחד "שכינתא בגלותא" – לא שקטה, היא עוברת "מדוך לדוך ומאתר לאתר", כל הזמן היא בתנועה, היא בנסיעות. השכינה בעצמה לא רגועה, אין לה מקום.

אומר המגיד הקדוש, שהשכינה היינו עולם הדיבור. העולם הזה מלא הדים, ויברציות, של אין-ספור דיבורים, אין-סוף דיבורים שאנשים מדברים, שרובם דברים בטלים, רובם ערבות שצריך להעלות לקדושה. בתוך כל דיבור יש איזה ניצוץ – אין דיבור בעולם שיוצא מפיו של אף אחד בעולם שאין בו משהו שצריך לברר – וכדי לברר את הדיבורים השכינה נוסעת כל הזמן "מדוך לדוך ומאתר לאתר". הכל מהמגיד הקדוש. הוא אומר שיש דיבור שלוקח לשכינה עשר שנים לברר ויש דיבור שלוקח לשכינה חמשים שנה – הוא לא משתמש במלה יובל, אבל זהו יובל שנים – לברר שטויות שמישהו אחד דיבר. על זה השכינה יגעה.

"לא יוכל איש לדבר" דברים בטלים

הענין בא מפסוק בספר קהלת, הספר שקוראים בחג הסוכות. כל מה שמדברים עכשיו קשור לספר קהלת, המגלה של "זמן שמחתנו". הפסוק שם הוא "כל הדברים יגעים" – הפסוק השמיני מתחלת הספר. אחרי הפסוק השביעי, "כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא", אומר הפסוק הבא "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמֹע".

יש שתי דרשות חז"ל עיקריות על הפסוק הזה. פירוש אחד[נא], שמכאן בא האיסור בכלל לדבר דברים בטלים – שמה שכתוב "לא יוכל איש לדבר" היינו מצות לא תעשה, כאילו מצות לא תעשה דאורייתא. "לא יוכל איש לדבר", כלומר שאסור לך לדבר את הדברים היגעים האלה שהם דברים בטלים – זה לשון אחד בחז"ל.

[נכנס בר מצוה.] יש פה בר מצוה, זהו מוסר השכל. בר מצוה כמו דבר מצוה – "'ודברת בם' – בם ולא בדברים אחרים" (בם ר"ת בר מצוה. בר מצוה אותיות רוצה בם – הכל תלוי ברצון, שירצה בדברי תורה ומצוה ולא בדברים אחרים, שהם דברים בטלים. רוצה = אש, בם = להבה – "הלא כה דברי כאש", שהבר מצוה ילמד תורה ויקיים מצותיה בהתלהבות, באש קדש). מזל טוב!

ארבע מדרגות של "דברים יגעים"

אבל יש עוד מאמר חז"ל[נב] על הפסוק, שקשור למה שדברנו קודם. מאמר חז"ל שמחלק ארבעה סוגים שונים של "כל הדברים יגעים", דברים בטלים שדברנו עליהם קודם. אחד "דברי בטלה", עליהם דברנו קודם. השני "דברי אומנות", משא ומתן, עסק. לפי רשב"י יש מצוה לעבוד. אם אתה יוצא לעבוד יש כל מיני דיבורים שאתה מדבר בהקשר לעסק שלך, לכאורה חיוני, אבל כל מה שאתה מדבר בעסק שלך – אפילו שאתה נושא ונותן באמונה, לא משקר ולא מאנה ולא מרמה אף אחד – הכל דברים יגעים, "לא יוכל איש לדבר". יש פירוש שלישי, ש"כל הדברים יגעים" הם "דברי מינות", אפיקורסות, קשור ל"עם שונים אל תתערב" כפירוש רש"י, שתי רשויות. אבל יש עוד פירוש של חז"ל, שקשור למה שדובר קודם בענין מי שפוסק הלכה מתוך משנתו, שהוא מבלה עולם. אך כאן משמע יותר מזה, שעל דברי תורה סתם נאמר "כל הדברים יגעים" – "'כל הדברים יגעים', אף דברי תורה", שגם דברי תורה הם "דברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תוכל עין לראות ולא תמלא אזן לשמוע".

צריך להבין את ארבע המדרגות האלה: דברי תורה הם ודאי כנגד ה-י של שם הוי', "אורייתא מחכמה נפקת". דברי מינות הם דברי חקירה – חקירה שייכת לבינה, אבל "דברי מינות" הם "מינה דינין מתערין" שמורידים את האדם מהדרך. אחר כך "דברי אומנות" הם בנין עולם – יש מצוה לבנות את העולם, צריך מקצוע בכשרות – שייך לעולם היצירה. אבל דברים בטלים הם "אף עשיתיו". כך נפרש את ארבעת סוגי הדבור (המנויים במדרש כסדר ההקבלה, מלמטה למעלה), שעל כל אחד מהם כתוב "כל הדברים יגעים":

מה שקשור לנושא שלנו במיוחד הוא "דברי מינות", כי כתוב באריז"ל שאותיות י-ה-ו-ה הן גם הדס-ערבה-לולב-אתרוג, ולפי סדר זה ההדס בחכמה והערבה בבינה:

כשאנחנו מקבילים את שבעת הרכיבים לז"ת שלשת ההדסים הם חג"ת, שתי הערבות נו"ה, הלולב יסוד והאתרוג מלכות – כך מכוונים גם את האושפיזין של החג:

אפשר לומר שהאריז"ל נוטה לדעת רבי עקיבא, הסובר שמספיק אחד מכל מין – אומר שההדס הוא החכמה, הערבה היא הבינה, הלולב הוא הז"א והאתרוג המלכות. החתן והכלה הם הלולב והאתרוג, האבא של החתן ושל הכלה הוא ההדס והאמא וגם השוויגער הן הערבה. כך יוצא מהאריז"ל. ב"כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" לפי הסדר של חז"ל הערבה היא כנגד "דברי מינות" – "מינה [רמז למינות] דינין מתערין".

רבי נחמן – "ערבי נחל"

איך הדברים קשורים לרבי נחמן? נאמר עוד משהו לכבוד רבי נחמן, בעל ההילולא של היום, ח"י תשרי: דבר פשוט, אבל לא אמרנו אותו עדיין – לאיזה מארבעת המינים הוא קשור על פי פשט? איזה פסוק קרא רבי נחמן על עצמו? הוא קרא על עצמו שאני ה"נחל נֹבע מקור חכמה"[נג] ר"ת נחמן. הוא קרא לעצמו נחל, ששייך לערבה – "ערבי נחל". פשוט מאד שרבי נחמן הזדהה, זיהה את עצמו, עם ערבי נחל, עם הערבות. מכאן הסבר בטוב טעם – הגם שהערבות הן בלי טעם... – לכך שאדמו"ר הזקן אמר ברוח הקדש שלו, בנבואה שלו, שרבי נחמן מברסלב יהיה בסוף הדורות רבי של הרבה יהודים פשוטים, שאין בהם לא טעם ולא ריח, רבי של כל הערבות. כך אמר אדמו"ר הזקן.

מה המדה הכי חשובה בעבודת ה' אצל רבי נחמן (למשל, המדה הכי חשובה בחב"ד היא בטול)? ההסתלקות של רבי נחמן היא היום, בח"י תשרי, היום האמצעי של "זמן שמחתנו", והמדה העיקרית בברסלב היא שמחה. מה המלה אחרי "נחל"? "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל – ושמחתם", המלה הסמוכה ל"נחל" היא "ושמחתם". רמז מובהק שעיקר ענין הנחל הוא שמחה, וגם אסמכתא לדברי האריז"ל שמקור הערבות דווקא בבינה, "אם הבנים שמחה". האבא של רבי נחמן הוא שמחה, וערבה (277) היא הנקודה האמצעית של נחמן בן שמחה (553)! לפי פשט שתי הערבות הן נצח והוד, אבל הן קשורות לבינה בסוד "כי בו ישמח לבנו [בבינה] כי בשם קדשו בטחנו [בטחון פעיל בנצח ובטחון סביל בהוד, שתי ערבות]", לכן "זמן שמחתנו" שייך בעצם לערבות, השמחה ביהודים הפשוטים, כמו שמתבטא בשמחת תורה שהעיקר הרגלים שרוקדות, לא מה שמדברים אלא מה שרוקדים, זו השמחה, "רק לשמוח יש".

כתוב "נחל ושמחתם" – ה"נחל נבע מקור חכמה" הוא "ושמחתם". כמה שוה "נחל ושמחתם"? 882 – אמת-אמת, רבוע כפול של 21 ("אהיה אשר אהיה"). קודם היה לנו רמז של מב ברבוע, זה החצי שלו. מה ה'כנף'? כמה יש מ-נחל ל-אמת וכמה מ-אמת ל-ושמחתם? הכנף היא שמחה, 353 – נחל-שמחה שוה אמת, אמת-שמחה שוה "ושמחתם". גם כן רמז פלאי ויפהפה של "נחל נֹבע מקור חכמה" עם "ושמחתם", "זמן שמחתנו", "ושמחת בחגך".

"נחל נבע מקור חכמה"

שוב, רבי נחמן, כך אמר על עצמו, רמוז בפסוק "נחל נבע מקור חכמה". הנחל הזה הוא "הנחל היֹרד מן ההר"[נד]. "נחל נֹבע מקור חכמה" הוא סוד המזל העליון, שהוא נחל ר"ת "נצר חסד לאלפים"[נה], שאבא עילאה יונק ממנו. על המזל הזה אמר הבעל שם טוב, הסבא רבה של רבי נחמן, "'אין מזל לישראל' – אל תקרי 'אֵין' אלא אַיִן"[נו], שהוא מקור נשמות עם ישראל קדושים, "פדוית טוביה, צאן קדשים". יש ב-נחמן ארבע אותיות, ר"ת "נחל נבע מקור חכמה", והערך הממוצע של כל אות הוא יחידה. גם שאר אותיות של "נחל נבע מקור חכמה" הן כפולת יחידה – יג פעמים יחידה – כך שהכל יחד עולה טוב פעמים יחידה. הביטוי החשוב ביותר ששוה אותו מספר כמו "נחל נבע מקור חכמה" הוא "שופר גדול" – "תקע בשופר גדול לחרותנו".

בכל אופן, הסוד של "נחל נֹבע מקור חכמה" הוא הנחל היורד, יורד מהכתר ומחבר את העל-מודע לחכמה, ראשית הגילוי במודע. יש גם נחל שעולה מלמטה למעלה – הנחל שעולה מאתנו, מהלב שלנו, לה' – "נפשנו חכתה להוי'"[נז]. הנחל היורד הוא "נצר חסד לאלפים" – שכתוב עם נ רבתי, גילוי עצמות אור אין סוף ב"ה. כנראה שה-נ של "נצר חסד לאלפים" היא הכח לברר אותם דיבורים שהרב המגיד אומר שלוקח חמשים שנה לשכינה לברר אותם.

תיקון הפילוסופיה

אבל יש עוד משהו שמאפיין את רבי נחמן – שדווקא הוא היה מתווכח, ולא סתם מתוך עימות ועצבים אלא היה גם מתרועע, עם אפיקורסים, עם מינים למיניהם, וכך היה מקרב אותם. כלומר, יש משהו מיוחד לרבי נחמן עם "כל הדברים יגעים" לפי הפירוש שהולך על דברי מינות, כי שרש הערבות הוא בבינה, ואמרנו שבינה היא פילוסופיה.

אם כן, יש קשר בין היכולת לברר את הפילוסופיה של העמים – התכלית שהפילוסוף בעצמו פתאום יגיע להבנה שכל מה שהשקעתי את החיים שלי בחקר הפילוסופיה לא היה בזה לא טעם ולא ריח, ואז יש תיקון של הערבות. מי אמר זאת? של מי עוד היארצייט היום, י"ט, חוץ מהיהודי הקדוש? הגאון מוילנא אמר שהוא למד את כל ספרי הפילוסופיה שיש בעולם ומצא שבכל הפילוסופיה אין לא טעם ולא ריח. סך הכל היו רק שני חידושים שהוא למד מכל הספרים. בכל אופן, תכלית התיקון של הפילוסופיה היא להגיע לתובנה – מלשון בינה – שכל כולי היה בלי טעם ובלי ריח. בלשון רבי נחמן (בתורה עד), הערבה היא "דבור בלא דעה" – זהו סוד הערבה, דבור בלי טעם ובלי ריח. על זה כתוב "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר וגו'".

"נחל נֹבע" ומערכת המים

נאמר עוד משהו בענין הנחל: אמרנו ש"נחל נבע מקור חכמה" הוא הדיקנא, "נֹצר חסד לאלפים", המזל העליון. הנושא של "מקור חכמה", המשכה לחכמה הגלויה מחכמה סתימאה, קשור לכל מערכת המים – חכמה היא מעין, בינה היא נהר והכתר הוא התהום[נח]. עיקר התהום הוא מוחא סתימאה והנחל הוא "נֹצר חסד לאלפים", מזל העליון. אחר כך החכמה היא מעין, הבינה היא נהר, הו"ק נקראים נחלים והמלכות היא ים – "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[נט]:

כלומר, יש נחל אחד בין הכתר לחכמה, בין התהום לבין המעין, ואחר כך יש נחלים, לשון רבים, בין הנהר לבין הים. המערכת הזו מוסברת ב"סוד הוי' ליראיו" ובהרבה מקומות. הנחל שלפני המעין הוא בעצם נחל תת קרקעי, מה שנקרא "גידי הארץ", ה"נחל נֹבע מקור חכמה". המלה נחל – חוץ מזה שאחר כך הופכת להיות נחלים שיוצאים מהנהר – והיותו "משוך" (כדרשת חז"ל על "ערבי נחל", "משוך כנחל") – יותר קשורה לנהר מאשר למעין. אף על פי שמזין קודם כל את המעין, הנחל משתקף יותר בנהר (אותו נחל שיורד מן ההר, מן הכתר לחכמה, יוצא מתוך החכמה, בסוד יסוד אבא – השבילא של ה-י שנמשך מהקוצא דרך הגזעא כנודע, סוד הירדן היוצא מהכנרת כו' – לחבר את החכמה לבינה, והיות שזיווגיהו תדיר אותו שביל נעלם ואינו נראה לעין, אך הוא נכלל בסוד "נצר חסד לאלפים" – "אאלפך חכמה אאלפך בינה". נמצא שאותו נחל עליון מתחבר עם נהר הבינה ממש, והוא משוך מן ההר ועד הנהר. והנה, שתי המלים נחל-נהר מתחלפין: ה-ח ב-ה באותיות הגרוניות וה-ל ב-ר באותיות למנ"ר. נחל-נהר משלימים ל-ז בחזקת ג, "שבעתים כאור שבעת הימים", הגילוי של לעתיד לבא, אמא עילאה, "כצאת השמש בגברתו". נחל-נהר בהכאה פרטית = 8540 = י"פ "יברכך הוי' וישמרך" = אתרוג פעמים דוד, המשכה והארה מ-ה עילאה שבשם, סוד הערבות, ל-ה תתאה שבשם, סוד האתרוג, בחינת דוד מלכא משיחא. נחל-נהר במילוי: נון חית למד נון הא ריש = אתרוג אתרוג!) – מחזק מה שאמרנו שהערבות הן במקום הבינה. הנחל הולך לחכמה, כמו "החכמה מאין תמצא" – בבינה, המציאות היא בנהר של הבינה.

גילוי ה"נחל" בשדה בעל ובהרים

יש עוד דרוש בגמרא[סא]. במשנה כתוב שגם ערבה משדה בעל כשרה. הגמרא דורשת ש"ערבי" לשון רבים בא לרבות גם בעל וגם הרים – במשנה כתוב רק בעל והברייתא מוסיפה הרים – שאם אותו מין, עם כל שלשת הסימנים, גדל בשדה בעל או בהרים הוא כשר לכתחילה. תוספות אומרים שבהמשך, במשנה אחר כך, לפי דעת רבי ישמעאל שצריך שתי ערבות – שגם נלמדות מ"ערבי" לשון רבים – אי אפשר ללמוד מ"ערבי" הכשר של בעל והרים. כלומר, לפי דעת תוספות ערבה שאינה מנחל ממש פסולה. אף אחד משאר הפוסקים לא סובר ככה, לכן אנחנו בפשטות לא מקפידים שהערבה תהיה ממש מנחל, ואדרבא – לומדים שעיקר המלה "נחל" מלמדת שהעלה יהיה משוך כנחל, ולא גדל בנחל[סב].

יש כאן עוד סדרה: נחל-בעל-הרים. בתורה שבכתב כתוב "נחל", המשנה מוסיפה בעל והברייתא מוסיפה הרים. הרים שוה נהר (מן ההר עד הנהר כנ"ל). יש מי שמקשה למה כתוב רק שדה בעל (שמושקה ממי גשמים) ולא שדה שלחין (שצריך להשקות אותו) – הרי אלה שני סוגי השדות, ובכל מקום במשנה הם מופיעים יחד. על פי ההלכה, בענין ערבות, אין שום הבדל ביניהם, השאלה למה כתוב כאן רק בעל. לענ"ד – לא ראיתי מי שכותב כך – הדיוק הוא שבנחל יש מים, ובכלל כל המינים הם "הדר", הכל קשור למים, החל מהאתרוג שהכי קשור, כי אחד הפירושים[סג] של "הדר" הוא מים ביונית, שהאתרוג "גדל על כל מים". כל המינים צריכים להיות "הדר" אז כולם צריכים להיות מים. מי גשמים הם גם סוג של נחל – הנחל מקבל ממי גשמים, חוץ מהתהום – ולכן ערבה בשדה בעל היא גם קצת נחל[סד]. גם בהרים, אחת מברכות ארץ ישראל היא "ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" – גם ההרים הם קצת נחל (בתוספת הרמז ש-הרים עולה נהר). יש משהו גם בבעל וגם בהרים שהוא 'נחל'.

הווארט הוא שיש קצת אסמכתא מהברייתא. כתוב שם: "'ערבי נחל' מכל מקום". רש"י כותב שהדיוק הוא מ"ערבי" לשון רבים, אבל אפשר לדרוש שאולי הדיוק מהמלה "נחל", "'[ערבי] נחל' מכל מקום", שאם יש מקור טבעי של מים ללא צורך להשקות הוא גם נקרא נחל.

לרבות בעל רגוע

רש"י כותב[סה] – על פי הגמרא במועד קטן – ש"בעל" לשון ישוב, כתרגום יונתן ל"כי יבעל בחור בתולה"[סו]. כלומר, הבעל מיושב, רגוע, בזכות אשתו. אם כן, יש כאן אסמכתא יפהפיה לכך שתפקיד האשה הוא "עַגֵּל רבוע" אותיות בעל רגוע[סז]. "'תשבו' כעין תדורו", "איש ואשתו". עוד קשר בין הערבה לסוכה – הכי קשור מכל המינים לסוכה – שגם את הסכך עושים מערבות. ההדס בסוכה הוא הדסים אחרים, שוטים, אבל בערבות שקשורות ללולב מסככים. בכל אופן, המשנה מרבה את הבעל ורש"י כותב שהוא לשון ישוב – הוא מקבל ממי הגשמים אז ממילא הוא מיושב, ממילא הוא רגוע.

יש מישהו – מהמודרנים – שרוצה לומר שהיסטורית קראו "שדה בעל" על שם עבודת הבעל, האמינו שהוא עומד ונותן את הגשם לשדה. כמובן שזהו פירוש של אפיקורסות, של מינות, אבל מסתדר מאד יפה שאמרנו שתפקיד הערבה לברר את המינות – לכן המשנה מרבה דווקא את הבעל, לא את השלחין[סח].

לערוך השלחן[סט] יש איזה 'חאפ', איזה חידוש, שהמלה "נחל" בתורה היא לא תמיד נחל של מים – לפעמים ואדי. היות שלאו דווקא מים זהו הריבוי של "מכל מקום", שאפשר עוד דברים.

 

אנחנו באמצע סעודת שבע ברכות, שיש כאלה שמשתתפים בגשמיות ויש שמשתתפים ברוחניות. מי שנטלו ידים ניתן להם לחזור ולהמשיך לאכול, ובינתים נשמע כמה ניגונים, ואחר כך נמשיך. יש לציין שזהו ערב בכורה של ההרכב המוזיקאלי שלנו – שיצליחו, בשמחה (שני השרשים צלח-שמח מתחלפים, ללמד שההצלחה תלויה בשמחה, "עבדו את ה' בשמחה": ה-צ מתחלפת ב-ש באותיות השינים וה-ל מתחלפת ב-מ באותיות עוקבות ובאותיות למנ"ר)!

[לא שמעו במיקרופון אחד, אז הביאו עוד אחד וסדרו שנים.] יש ענין של שתי ערבות, בלי טעם ובלי ריח...

ד. "... הדר מצוה צניעות" במצוות סוכות

"הדר תורה חכמה... הדר מצוה צניעות"

כל ארבעת המינים של הלולב צריכים להיות בהידור. אמנם "הדר" כתוב אצל האתרוג, "פרי עץ הדר", אך לומדים ממנו לכל המינים. יש מאמר חז"ל[ע] שאנחנו מאד אוהבים, שהוא בעצם היסוד לפרק השמיני בספר שכינה ביניהם – ספר של סוכות, חג של חתן וכלה, כי "חג הסֻכות" שוה "שכינה ביניהם", וגם שוה "[ראויים כל ישראל לישב] בסוכה אחת". השיא של הספר שכינה ביניהם הוא מאמר חז"ל: "הדר תורה חכמה, הדר חכמה ענוה, הדר ענוה יראה, הדר יראה מצוה, הדר מצוה צניעות". מהמאמרים שאנחנו הכי מחבבים.

כמה שלבים יש במאמר הזה?

הוא מתחיל מלימוד תורה, כמו שהחתן לומד תורה – ראוי שכל בחור יתחתן מתוך התורה, מתוך הישיבה. אבל מה ההידור של התורה? "הדר תורה חכמה" – סימן שחכמה ותורה אינן אותו דבר. ההידור ללמוד תורה הרבה ולדעת תורה הרבה הוא שתהיה בסוף חכם – משמע שלא רק בחכמת התורה. כמו שדברנו קודם על ההבדל בין מי שלומד מתוך ספר למי שלומד מהנהגות הצדיקים, שאז הוא יכול להיות חכם באמת – חכם לדעת איך להתאים את התורה למציאות, זה מה שהקב"ה רוצה, איך לחבר את התורה עם המציאות, לשם כך צריך חכמה. בכל אופן, זו ההתחלה – "הדר תורה חכמה".

אחר כך "הדר חכמה ענוה". כמה שמשה רבינו הוא חכם, אבל התכל'ס, ההידור שלו, שהוא ענו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[עא]. גם כאן לא הסוף, המאמר הזה מזכיר לנו את המאמר של רבי פינחס בן יאיר – יש דברים שוים ויש דברים חדשים במאמר. אחר כך כתוב "הדר ענוה יראה", סימן שיש יראה שלמעלה מענוה, ואז "הדר יראה מצוה" – יש מצוה שעוד יותר – ותכלית הכל "הדר מצוה צניעות".

"הדר מצוה צניעות" – מצות סוכה

את השלבים האלה אפשר להקביל למיני הלולב וגם לסוכה – יש פה חמשה דברים, לכן צריך להקביל לארבעת המינים יחד עם המצוה לישב בסוכה. מן הסתם המצוה לישב בסוכה היא הסוף, "הדר מצוה צניעות". עם כל מה שיושבים כולנו יחד בתוך הסוכה – "כל ישראל ערבים" ו"כל ישראל חברים", תהא שנת ערבים חברים – הסוכה עצמה היא מקום צנוע. את המצוה הזו מקיימים בצניעות.

כמו שנסביר, ה"צניעותא" בקבלה היא אמונה – עיקר ה"שכינה ביניהם", בגימטריא אמונה פשוטה. אמונה היא רדל"א, נקראת צניעותא, כמו "ספרא דצניעותא" בספר הזהר, והסוכה היא "צלא דמהימנותא", צל האמונה. מי שיושב תחת צל האמונה הוא בבחינת "הדר מצוה צניעות".

חמש המדרגות בספירות העליונות

קודם נסביר את המדרגות האלה כפי שמוסברות בסוף הספר שכינה ביניהם, לפי הספירות העליונות:

הכל מתחיל מתורה – "אורייתא מחכמה נפקת", התורה יוצאת מהחכמה, וממנה חוזרים לחכמה שהיא מקור התורה, ה"מאין באת" של התורה.

אחר כך החכמה עולה לענוה, מדת ה"אין", ה"נחל נבע מקור חכמה" שהזכרנו קודם, ה"אין מזל לישראל". בעצם בכך שרבי נחמן מזהה את עצמו עם "נחל נֹבע מקור חכמה" הוא לא שם את עצמו ברדל"א אלא במזלא, ב"נצר חסד לאלפים" ר"ת נחל. זהו "הדר חכמה ענוה", לכן באמת הוא שייך למשה רבינו – האושפיזין של משה רבינו הוא ההילולא של רבי נחמן – ומשה רבינו מצטיין במדת הענוה, "והאיש משה ענו".

"הדר ענוה יראה" היינו עליה למוחא סתימאה, שרש הדיקנא, המזל העליון של הדיקנא, בו מתלבשת גבורה דעתיק שהיא מקור היראה – גבורה בגימטריא יראה ושרש היראה הוא גבורה דעתיק שבמו"ס דאריך.

משם עולים עוד יותר ל"הדר יראה מצוה" – מצוה היא הגלגלתא, בה יש תריג אורחין דגלגלתא, שהן השרש העליון של מצוות התורה, כמו שגם מפורש בספר תניא קדישא[עב]. המקור העליון של המצות, רצון ה', הוא תריג אורחין של הגלגלתא. בגלגלתא מלובש החסד דעתיק – כל התורה היא "תורת חסד". על מדרגה זו נאמר "הדר יראה מצוה".

מה יותר גבוה מהגלגלתא? רק דבר אחד, ג"ר דעתיק, "ריש גלי", הראש הגלוי שלא מתלבש בשום דבר, אמונה פשוטה, עם אותם שעשועים עצמיים, שתי בחינות הערבה בשרש, התענוג הפשוט הנעלם והתענוג הפשוט הבא במורגש, חו"ב דעתיק, שלמעלה מהן יש גם את כתר דעתיק, והכל יחד נקרא "צניעותא" כי לא מתלבש בכלום, לא מופיע, "לא ידע ולא אתידע". הייתי חושב שצניעות היא דווקא כן להתלבש במשהו – חושבים שצניעות היא איך שאדם מלובש – אבל כאן רואים שהכי צנוע מהכל הוא מי שהכי ערום מהכל, לא מתלבש בכלום ואף אחד לא רואה אותו, גם הוא לא רואה את עצמו, "לא ידע ולא אתידע", זו תכלית הצניעותא.

ולסיכום:

לולב – "הדר תורה חכמה"

כעת נאמר דרוש שלא כתוב בשכינה ביניהם: חז"ל אומרים שהתורה היא הלולב, היא הטעם. צריך לומר שהכל מתחיל מהלולב – עליו גם מברכים, "על נטילת לולב". הלולב הוא "הדר תורה חכמה". אחר כך עולים ל"הדר חכמה ענוה", משם ל"הדר ענוה יראה" ו"הדר יראה מצוה" ומשם ל"הדר מצוה צניעות", שאמרנו שהוא בסוף הסוכה בתוכה הכל, כל ישראל וכל המינים בתוך הסוכה, בתוך ה"צלא דמהימנותא".

אתרוג – "הדר חכמה ענוה"

מבין ארבעת המינים, אם "הדר תורה חכמה" הוא הלולב, מהו "הדר חכמה ענוה"? שנים שהולכים יחד, הלולב עם האתרוג, החתן והכלה. כאן רואים דוגמה שהכלה היא "אשת חיל עטרת בעלה" – החתן הוא "הדר תורה חכמה" והכלה היא המקור שלו, היא ה"נחל נֹבע מקור חכמה". הכלה היא בחינת "הדר חכמה ענוה", היא המזל של החתן. איך אני יודע שהכלה היא ענוה? כתוב[עג] שאתרֹג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה"[עד] – בטול הגאוה. זו ה"עטרת בעלה". עם כל התורה שהחתן למד ולומד וילמד וכל חכמת החיים שהוא יזכה, עיקר העטרה על הראש שלו הוא "אל תבואני רגל גאוה" שבזכות הכלה.

אנחנו יודעים[עה] את היקש שני הפסוקים בספר משלי – "אשת חן תתמֹך כבוד"[עו] ו"שפל רוח יתמֹך כבוד"[עז]. עוד פעם, "יתמֹך כבוד" כאן הוא מלמעלה – הכבוד הוא התורה, "הדר תורה חכמה", והתמיכה היא בגלל השרש היותר גבוה, העטרה שעל גבי הכבוד. הכלה היא ה"אשת חן" שהיא ה"שפל רוח" ועליה כתוב "הדר חכמה ענוה".

הדס – "הדר ענוה יראה", ערבה – "הדר יראה מצוה"

אחר כך "הדר ענוה יראה" ו"הדר יראה מצוה". נשארו לנו ההדסים והערבות – מה כאן ההדסים ומה הערבות? למי יש רעיון? "הדר ענוה יראה" היינו הדס, "והריחו ביראת הוי'" – הריח של ההדס הוא היראה, החוש של מלך המשיח. רק שאמרנו שיש משהו יותר גבוה מהיראה, יותר גבוה מטעם וריח, שהוא המצוה. לפי זה, הערבה היא "הדר יראה מצוה".

יש כאן הקבלה מאד חלקה: מפורש בחז"ל שהלולב הוא תורה, כתוב מפורש שהאתרוג הוא ענוה, וההקבלה של הדס ליראה הקשורה לריח גם פשוטה. לפי זה, נשאר שהערבות הן מצוה, "הדר יראה מצוה", העליה לגלגלתא, מקור תרי"ג מצות התורה. מצד אחד אמרנו שהערבות הן חו"ב דעתיק, בתוך הצניעותא, אבל מה שגובל לצניעותא, רדל"א, אמונה, הוא הגלגלתא, רצון השי"ת במצות התורה. מבין ארבעת המינים הערבה היא המצוה הכי מצויה. חז"ל אומרים שהערבה היא המין המצוי כנ"ל. מצוה-מצויה הן לשון נופל על לשון (ה' רוצה שכל מציאות חיינו תהיה מצות). גלגלתא הוא לשון "את גלת עלית ואת גלת תחתית" ששם גדלים "ערבי נחל". מבואר בדא"ח שהגלגלתא הוא מקור הרצון ביחס לשאר הספירות של אריך אנפין, רצון סתם. נמצא שבערבות, בחינת גלגלתא, מלובש מקור הרצון של כל המצות. פנימיות החסד (דעתיק) הוא אהבה, אהבת ה' ואהבת ישראל (התלויות זו בזו) – "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" (אהבת ישראל היא מקור הרצון, "כלל גדול", ביחס לרצון ה' בשאר מצות התורה). והוא ענין הערבות, ה"אחוונא" ("שבת אחים גם יחד"), "כל ישראל ערבים זה בזה".

יש עוד רמז מובהק שה"אחוונא", הערבות, רומזות למצוה סתם: איזו עוד מלה נרדפת יש לאחוה? צוותא. המלה מצוה היא לשון צוותא, "הדר יראה מצוה". טוב מאד שכל אחד ירא שמים בפני עצמו, כמו שהפסוק אומר "ירא הוי' בני ומלך ועם שונים אל תתערב", יראה היא עדיין בינך לבין ה' – כמו שידוע שלא צריך לפחד משום דבר בעולם חוץ מה' – אבל מצוה צריכה להיות "בשם כל ישראל", כידוע בחסידות שאפילו מצות תפילין, חובת גברא, חובת הגוף, צריך לכוון שאני מקיים לזכות כל היהודים. על פי נגלה זה לא עובד, אבל על פי נסתר זה כן עובד. זו הגלגלתא, אהבת ישראל, אהבת הפשוטים, היהודים שאין להם לא טעם ולא ריח – זו הגלגלתא, לשון "מגלגלים זכות על ידי זכאי" (מי שמקיים את המצוה בשם כל ישראל). תיכף נסביר עוד למה הערבה היא הגלגלתא. על הערבה כתוב "הדר יראה מצוה", מלשון צוותא.

אחר כך הכל (כל ארבעת המינים) ביחד "הדר מצוה צניעות", שיושבים יחד כל ישראל בתוך הסוכה ונוטלים את הלולב ומיניו בתוך הסוכה. לזה זוכים בפרט החתן והכלה בסוכה, "שכינה ביניהם".

ולסיכום:

כפי שהזכרנו, האריז"ל מקביל את ארבעת המינים לשם הוי' כך: י-הדס, ה-ערבה, ו-לולב, ה-אתרוג. אם כן, לפי ההקבלה ל"הדר תורה חכמה וכו'", הסדר הוא לולב (ו)-אתרוג (ה)-הדס (י)-ערבה (ה) – צרוף והיה, הצרוף של חדש תשרי – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", שייך בפרט ל"זמן שמחתנו" ("חג הסכות" = "שכינה ביניהם" כנ"ל).

ה. איש ואשתו

הו"א לחיוב סוכה "איש ואשתו"

נאמר משהו יפה בנגלה: יש הו"א בגמרא[עח] שצריך לשבת בסוכה דווקא איש ואשתו. מאיפה דורשים זאת? מהפסוק "בסכת תשבו". חז"ל דורשים "'תשבו' כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו כך סוכה איש ואשתו". דירה היא דווקא איש ואשתו, לכן גם בסוכה צריך להיות איש ואשתו. כך הייתי אומר, אם לא היתה הלכה שנשים פטורות. לא מספיק ללמוד זאת מהכלל שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות – הייתי חושב בגלל הדרוש של "'תשבו' כעין תדורו" שמבטל את הכלל, לכן צריך הלכה, כך הגמרא אומרת, הלכה מיוחדת, הלכה למשה מסיני, שנשים פטורות ממצות הישיבה בסוכה. לא מספיק הכלל שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, כי הייתי דורש "'תשבו' כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו כך סוכה איש ואשתו".

יש מהאחרונים שאומר שאף על פי שבפשט הגמרא זו רק הו"א יש בה משהו גם להלכה – יש באמת בחינה של "'תשבו' כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו כך סוכה איש ואשתו". הוא מדמה זאת לסברת הר"ן וגם סברת התוספות – הר"ן לגבי מצות "פרו ורבו" ותוספות לגבי מצות שמחת החג.

מצות סיוע בפו"ר והשתתפות בשמחת הרגל

הר"ן המפורסם אומר[עט] שאף על פי שהאשה לא מצווה ב"פרו ורבו" יש לה מצות סיוע – היות שהבעל לא יכול לקיים את המצוה לבד, אלא רק באמצעות אשתו (ערבה בגימטריא עזר), לא יכול בלי ה"עזר כנגדו", לכן יש לה מצוה, מצות עזר, מצות סיוע. אותו דבר, אומר אותו אחרון (בעל התורה תמימה), לגבי איש ואשתו בסוכה – היות שבאמת כתוב "בסֻכֹת תשבו" וחז"ל דורשים "'תשבו' כעין תדורו, מה תדורו איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו", אז אף על פי שבסוף הלכה למשה מסיני אומרת שהיא לא חייבת בסוכה, אבל כדי שהבעל יקיים את ה"תשבו" שלו, "'תשבו' כעין תדורו", "איש ואשתו", האשה צריכה לשבת איתו – אין ברירה, אחרת הוא לא יקיים, ולה יש מצוה להיות "עזר כנגדו".

זהו חידוש, אבל יש משהו דומה – סברת התוספות[פ] בשמחת יום טוב. כתוב שיש מצוה לשמח את האשה – היא פטורה מהמצוה, אבל חייבת להשמח על ידי בעלה כדי שהבעל יזכה לקיים את המצוה לשמח את אשתו.

כהן-לוי-ישראל בתוך המשפחה

אחר כך הוא מביא עוד דוגמה, משהו אחר לגמרי – ברכת כהנים. יש כמה אחרונים שאומרים שיש מצוה לישראל, על כולנו, לשמוע ולקבל את הברכה מהכהנים, אף שאין מצוה מפורשת כזו – אבל אם אף אחד לא ישמע את ברכת הכהנים, לא יתברך, הכהנים לא יקיימו את המצוה שלהם. אז כולנו אשה ביחס לכהנים – אנחנו מצווים לסייע, להיות "עזר כנגדו".

לפעמים כתוב שהאיש והאשה – יש לנו פה חתן וכלה, איש ואשה – הם כהן ולוי, "איש ולֹיות"[פא]. כתוב "ברכות לראש צדיק"[פב], בחינת האיש. בברכת כהנים, הכהנים הם "זכר חסדו", בחינת זכר, והעם הם בחינת לוי, האשה. אם האיש, הבעל, הוא כהן – האשה היא לוי. למשל, מה הלוי עושה בשביל הכהן לפני ברכת כהנים? נוטל לו ידים. ככה כתוב בגמרא, שפעם נשים צדקניות היו עושות ככה, "וזאת לפנים בישראל", א מאל איז געווען אזוי.

אם כן, מי הישראל? אם האיש הוא הכהן והאשה היא הלוי – כהן-לוי-ישראל ר"ת כלי, לעשות כלי לברכת ה' – מי הישראל? הילד שלהם. לפי זה, כל משפחה היא כהן-לוי-ישראל. הישראל צריך לכבד את הכהנים וגם את הלוים, בעיקר את האבא וגם את האמא, האמא גם מחויבת לכבד את האב, הלוי את הכהן. זה ענין אחד, אבל יש גם הענין הפשוט שהכהן מברך ויש מצוה לישראל להתברך.

"איש ואשתו" – כל ארבעת המינים

אם כן, לשיטתו יש קיום עדיין להו"א של "'תשבו' כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו כך סוכה איש ואשתו". נעשה גימטריא שמאד מחזקת את דבריו, את החשבון של "איש ואשתו" – הווארט כאן. מכל החגים של השנה "איש ואשתו" שייך לחג הסוכות. כמה שוה? 1024, לב ברבוע. מה הקשר של המספר לחג הסוכות? בדיוק ארבעת המינים, "אעלה בתמר", אתרוג ערבה לולב הדס.

זו אסמכתא שצריך ליטול את הלולב בתוך הסוכה כדי להמשיך את האורות המקיפים – מקיפים דאמא, כמו שנסביר. אמרנו שבי-ה-ו-ה של ארבעת המינים ערבות הן אמא, וכל הסוכה היא מקיפים דאמא. צריך להמשיך את האורות המקיפים בהתיישבות – גם סוכות היא "בסכות תשבו", התיישבות, וגם ארבעת המינים היינו להפנים את האורות עד שיכנסו ללב, לתוך אותו מקום שהכינו "אשמנו בגדנו"[פג]. הסברנו[פד] שגם הוידוי היה מתוך תענוג, אך בכל אופן היה "סובלת סבלך" – האתרוג הוא הלב, צריך להביא ללב את כל השמחה של החג.

ו. אחדות והתחלקות לפני הצמצום

פסוקי "אחד" בתורה

נאמר עוד משהו: כמו שיש מצוה השנה הזו ללמוד בספר המאמרים תקס"ה של אדמו"ר הזקן, אמרנו שיש גם מצוה ללמוד ספר המאמרים תרע"א של הרבי הרש"ב, שייך לשנת תשע"ח. נאמר את הווארט של מאמר סוכות, "ולקחתם לכם ביום הראשון".

ובהקדים: כפי שהזכרנו, כל מין מארבעת המינים מסמל אחדות. בתורה האחדות מופיעה בכל הממדים[פה]: קודם כל כתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", זמן, "שנה" בלשון ספר יצירה; אחר כך "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד", מקום, "עולם" בלשון ספר יצירה; ובפעם השלישית כתוב בנפש – נפש האדם, הרי יש שלשה ממדים בספר יצירה, עולם-שנה-נפש – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האחדות קשורה לאיש ואשתו, תכלית האחדות. בכל אחד מהפסוקים האלה יש אחד מלים – בפסוק "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" יש אחד מלים, גם בפסוק "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן" יש אחד מלים, וגם בפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" יש אחד מלים, כבר חזקה, פלא.

ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש רק שש מלים, אבל יש עוד פסוק שקראנו בהפטרת סוכות – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – התכלית של "שמע ישראל" לפי רש"י[פו], שכל הגוים יאמינו ב"הוי' אחד", מונותאיזם כפי שהתורה מלמדת, ו"שמו אחד", תכלית שלילת השיתוף (שיש גוים שלכאורה מאמינים בא-ל אחד אבל משתפים משהו אחר). זו התכלית של כל האמונה שלנו, של כל בריאת העולם. גם בפסוק ההוא יש אחד מלים.

מדרגות אחדות לפני הצמצום (ד"ה ולקחתם תרע"א)

בכל אופן, הוא מסביר במאמר בתרע"א שכל המינים הם אחד, ושרש האחדות הוא באחדות הפשוטה של אור אין סוף, עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום. היית חושב ששם לא יתכנו ארבעת המינים, כל מין בפני עצמו, כי זו אחדות פשוטה. וראה זה פלא, זו הנקודה של המאמר שהוא מסביר באריכות, כדרך חב"ד, בטוב טעם ודעת דווקא – שבתוך האחדות הפשוטה של עצמות אין סוף יש לפי סדר "אעלה בתמר" – אתרוג-ערבה-לולב-הדס – כל מין בפני עצמו בפועל ממש, לא רק בכח. נשיאת הפכים לחלוטין – זהו המסר של סוכות וגם המסר של איש ואשתו, כי איש ואשתו הם כל המינים ביחד. קשור גם לנושא שדברנו, שצריך להעלות את כל הדיבורים – כל הריבוי שיש במציאות – לאחדות הפשוטה, בה יש את השרש בפועל של כל אחד מארבעת המינים. כל אחד מסמל אחדות בפני עצמו וכולם בתוך האחדות האחת, "אחד יחיד ומיוחד".

מה שלא כתוב שם, שנוגע לדרוש שלנו הערב, שמבין ארבעת המינים המין שמסמל את נשיאת ההפכים – שני הפכים בנושא אחד – הוא שני בדי הערבה. יש משהו בערבה שהוא פשוט, שאין בו לא טעם ולא ריח – אחד המינים, אבל הוא פשוט לגמרי – שהוא-הוא הכח או הסגולה לגלות איך האחדות הפשוטה לא שוללת את המצאות כל צורות האחדות שיש שם, לפני הצמצום, בעצמות אור אין סוף. כאילו שנאמר שערבה אחת משקפת את האחדות הפשוטה וערבה שניה משקפת את כל ארבעת המינים, איך כל אחד ואחד בפני עצמו בפועל נמצא בתוך האחדות. לכן חייבים דווקא שתי ערבות. ערבות הן לשון להתערב – שני דברים שמתערבים יחד, תערובת. מה התערובת כאן? התערובת כביכול של האחדות הפשוטה של ה' עם ארבעת המינים שכל אחד הוא אחדות בפני עצמו, משקף אחדות בפני עצמו. עד כאן מאמר מוסגר – תמצית מאמר סוכות תרע"א של הרבי הרש"ב.

ז. מדרגות של שלום

כעת נדבר על שלום. נאמר כמה ווארטים, כמה מאמרים מוסגרים, ואז נגיע לעיקר:

"שלום בעצמי" ו"שלום הכללי"

רבי נחמן, בעל ההילולא של היום, ח"י תשרי, אומר[פז] שיש שתי בחינות של שלום – שלום פנימי ושלום בחוץ. לשלום פנימי הוא קורא "שלום בעצמי", כמו שהפסוק אומר[פח] "אין שלום בעצמי מפני חטאתי", ולשלום בחוץ הוא קורא "שלום הכללי", שלום בכל העולם[פט]. הא בהא תליא. תמיד אצלו, בכל הדרשות, יש הרבה ענינים באמצע, הרבה בחינות איך להגיע מזה לזה, אבל הווארט הוא שה' מברך את עמו "בשלום"[צ], ב בחינות של שלום.

השלום הפנימי, שלכאורה בתוך האדם גופא – עיקר ה"שלום בעצמי" – הוא בין הנשמה והגוף. לגוף יש את התאוות שלו, "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ", והנשמה היא "רוח בני האדם העֹלה היא למעלה"[צא], ושלום ביניהם הוא הישג עצום. כלומר, שהגוף יפעל בהתאם להנחיות והשראת הנשמה – הגוף יקבל השראה מהנשמה, ולא יהיה עימות, לא תהיה שבירה שכל אחד מושך לכיוון הפוך, שזהו שבר.

כתוב בזהר הקדוש שאיש ואשה, על אף שכל אחד כלול מנשמה וגוף, היחס בין שניהם הוא על דרך נשמה וגוף. הזהר כותב זאת לגבי אברהם ושרה, שאברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף. מה נלמד מזה? שה"שלום בעצמי" של רבי נחמן הוא גם שלום בית – הסימן המובהק של "שלום בעצמי" הוא לא רק שאתה רגוע. אם אתה רגוע הבית רגוע, האיש והאשה יחד רגועים. הרי "אשתו כגופו דמיא", לגמרי, "והיו לבשר אחד". מאד חשוב לחתן ולכלה להבין שהשלום בין איש ואשה הוא "שלום בעצמי", לא השלום הכללי שבחוץ – "בית" הוא פנים, שלום בית משקף בדיוק את המצב של האדם בתוך עצמו, איך הנשמה שלו עם הגוף שלו. אם הנשמה והגוף שלו בשלום – גם יהיה שלום בין בני הזוג, אותו הדבר.

שלום-שלום-שמחה-אחד

שני ה"שלום" האלה – "שלום בעצמי" ו"שלום הכללי" – הם כנגד ה-וה של שם הוי'. השלום הפנימי הוא ה-ו, המדות, והשלום החיצוני, בכל העולם, התכל'ס, להביא שלום בעולם, הוא המלכות. למעלה משניהם, כמו עטרה על גבי השלום הפנימי – שאמרנו שהוא כמו שלום בית, הכל קשור ל"ופרוס עלינו סוכת שלומך" – יש שמחה, "זמן שמחתנו", והשמחה היא אמא. ההשראה על שתי מדרגות שלום היא שמחה – שמחה של מצוה, "שמחה בטהרתה" בלשון הרבי[צב]. אם כן, יש שמחה על גבי שני שלום. אחר כך יש עוד משהו – "אחד", בגימטריא אהבה, ש"אחד האמת" שורה בחכמה, כפי שכתוב בספר התניא[צג]. זוכים לאחדות, לגילוי אחדות ה', שהיא אצילות שבאצילות.

כמה שוה כל זה, שלום-שלום-שמחה-אחד (שהוא גם אהבה, עצם האהבה)? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כלומר, שלום-שלום-שמחה שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", ואז יש פסיק טעמא, והמלה "אחד" היא התכלית, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ח. "לעת ערב יהיה אור"

רמזים בשמות החתן והכלה

קודם אמרנו ששם החתן, טוביה, רמוזה בהושענא "אום אני חומה": "פדוית טוביה צאן קדשים" בגימטריא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", פסוק של הפטרת היום הראשון של סוכות.

כשהחתן היה אצלנו לפני החתונה אמרנו רמז על שמות החתן והכלה: טוביה ירֹחם-עטרה יהודית שוים יחד ששון-שמחה (1009), "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה". חתן וכלה הם לולב ואתרוג, וששון שמחה הם ערבות והדסים.

נאמר כעת עוד רמז בשמות החתן והכלה:

הפסוק לפני "והיה הוי' למלך על כל הארץ" הוא "והיה ['והיה' הולך על ביאת משיח] יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור". ארבע המילים האחרונות של הפסוק, ביטוי שלם, "לעת ערב יהיה אור", שוות לשמות החתן והכלה, טוביה ירחם עטרה יהודית. רמז מאד יפה לחתן ולכלה.

מהו "לעת ערב"? ערבות. עוד מעט הזמן של הערבות – התחתנו לפני סוכות – "לעת ערב יהיה אור", אור גדול מאד, אור של משיח. לפי כמה פירושים האור הזה הוא לא אור השמש ולא אור הירח אלא אור של ה', שלעתיד לבוא כבר לא נשתמש לאור השמש ואור הירח אלא רק אור ה'. אם מוסיפים למלים "לעת ערב יהיה אור" את המלה הקודמת, "והיה", יש גם גימטריא מופלאה ביותר: "והיה לעת ערב יהיה אור" עולה ה פעמים אור, אור-אור-אור-אור-אור. יש בבטוי חמש מלים, כך שהערך הממוצע של כל מלה הוא אור. מהן חמש פעמים אור בתורה? ב"יום אחד" של מעשה בראשית כתוב ה פעמים "אור".

שוב, רק "לעת ערב יהיה אור" עולה שמות החתן והכלה, ויחד עם "והיה" – צירוף שם הוי' של חדש תשרי, "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", "זמן שמחתנו" (הצירוף של כל החדש, אבל מאיר במיוחד בחג הסוכות) – עולה ה פעמים אור, משולש מה, כל המספרים מ-1 עד 45, שעולה גם ג פעמים משה (משה ב"רצוא ושוב": מ מש משה שה ה), האושפיזין של היום.

יחידת הפסוקים עם ריבוי הויות בזכריה

שני הפסוקים שהזכרנו מספר זכריה מתחילים במלה "והיה". הפלא הגדול הוא, שיש כאן תופעה שאין כמותה בכל התנ"ך: ארבעה פסוקים רצופים שמתחילים "והיה". כמו שנראה, בתוך הפסוקים האלה יש יב לשונות של הויה, תופעה יחודית בכל התנ"ך. מה היחידה הזו של ארבעת הפסוקים, שכל פסוק מתחיל "והיה" – שמחה, אותיות הוי', הצירוף השביעי-החביב של החדש השביעי, חדש תשרי בכלל, ושייך בפרט ל"זמן שמחתנו"?

הפסוק הראשון – "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון". יש הרבה פירושים מהו ה"אור יקרות וקפאון", כתוב "יקפאון" וקוראים "וקפאון". "והיה ביום ההוא [של ביאת משיח] לא יהיה אור יקרות וקפאון"; אחר כך הפסוק שלנו, "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה [עוד 'והיה', לא בתחלת פסוק] לעת ערב יהיה אור"; הפסוק השלישי – "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה"; הפסוק הרביעי הוא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – תכלית כל התנ"ך, כל הפסוקים בתנ"ך, התכלית של "שמע ישראל".

עוד פעם, יש ארבעה פסוקים שכל אחד מתחיל "והיה", ובתוכם יש עוד "והיה" – חמש פעמים "והיה" ביחידה זו. כמו שמות הוי' יש כאן? בפסוק השני "והיה יום אחד הוא יודע להוי'" ובפסוק האחרון "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – אז יש חמש "והיה" וג"פ הוי', כבר שמונה. יש עוד מלה של הויה, חשובה מאד, בפרט בפעם האחרונה – "יהיה". בפעם האחרונה שכתוב "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" חז"ל אומרים ש"יהיה" הוא שם ה', לא סתם מלה, ש"הוי'" יהפוך להיות "יהיה", שה-ו יאיר כמו ה-י. כמה "יהיה" יש ביחידה הזו? הפסוק הראשון, "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון", ואחר כך "לעת ערב יהיה אור" ו"בקיץ ובחרף יהיה", בכל פסוק יש "יהיה" אחד, והעיקרי בפסוק האחרון, "יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

אם כן, יש ד "יהיה", ובסה"כ יש יב הויות, ואחר כך כתוב פעמיים "אחד". נעשה חשבון של הכל יחד: ה פעמים "והיה" עולה 130, עין; נוסיף ג פעמים "הוי'", "הוי'" "הוי'" "להוי'" – 108, יחד כבר רחל, 238; ד פעמים יהיה נותן עוד 120 – הכל יחד 358, משיח. משהו נפלא, רמז נפלא ביותר, שיש כאן יחידה של 12 מלים של הויה שכולן יחד שוות משיח. כנראה שזהו עיקר ביאת משיח, כל ההויות האלה, לברר ולתקן את כל ההויה, כולל תיקון כל הדברים הבטלים, כל דברי המינות ודברי האמנות וגם דברי התורה שדברו כל הרבנים למיניהם וכל מי שלא רב. כל ההויות האלה הן משיח אחד.

ארבעת הפסוקים בסוד הוי'

היות ויש כאן ארבעה פסוקים הפותחים במלה "והיה", מתבקש להקביל אותם לשם הוי' (אותיות "והיה"): יש שתי צורות הגיוניות איך להקביל – או י-ה-ו-ה לפי הסדר, או בצירוף "והיה", היות שכל פסוק מתחיל "והיה". על כל פנים, הפסוק האחרון – "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – ודאי כנגד המלכות, ה תתאה – ואילו בצירוף "והיה" ה-ה שבסוף היא ה עילאה. אם כן, צריך לומר שההקבלה היא לי-ה-ו-ה לפי הסדר.

הפסוק "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם וגו'" הוא פסוק של מדות – מים הם המדות, וכן "חצים אל הקדמוני וחצים אל הים האחרון", מזרח ומערב, ואחר כך בקיץ ובחרף, כל העונות שאחרי מבול נח, הכל שייך לקצוות. לכן ברור שהוא כנגד ה-ו, הנחלים שהולכים אל הים[צד]. לפי זה, הפסוק "והיה לעת ערב יהיה אור" הוא ערבות – מתאים לבינה. אמרנו אך לא הסברנו. הפסוק מתחיל "והיה יום אחד הוא יודע להוי'" – דעת, "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". יוצא שהפסוק "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" – הכי טוב פירוש המלבי"ם, ש"אור יקרות" הוא אור של העולם הזה, אור ישר, ו"קפאון" הוא אור חוזר, ולא יהיה לא זה ולא זה אלא גילוי של לעתיד – גילוי אור העתיד, לכן שייך ל-י של שם הוי' (ולכן יש תופעה מיוחדת של י בפסוק – "יקפאון" כתיב).

ולסיכום:

ממלא וסובב – אתכפיא ואתהפכא

הפסוק הבא אחרי ארבעת הפסוקים הוא "יסוב כל הארץ כערבה"[צה]. מה פירוש הערבה שם? ערבה של סוכות? ארץ מדבר. המפרשים אומרים שאין ערבה לשון יחיד בתנ"ך – יש רק "ערבי". יש מי שאומר שהמקום "נחל הערבה"[צו] כן על שם ערבות, ערבה לשון יחיד, ויש מי שאומר שהערבה שם היא מדבר. כל שאר המפרשים אומרים ש"נחל הערבה" הוא מדבר, ויש מי שאומר שאולי הערבה שלנו – "יסוב כל הארץ כערבה" – מתפרשת כמו "ערבי נחל".

על כל פנים, אחרי ארבעת פסוקי "והיה", אחרי התכלית של "והיה הוי' למלך", כתוב "יסוב כל הארץ כערבה", סימן שערבה היא סובב. מה הפשט של המלים "יסוב כל הארץ ערבה"? "יסוב" פירושו "יהפוך" ו"כל הארץ ערבה" היינו מישור – ה' ישווה את כל ההרים והגבעות והכל יהיה ערבה-מישור. מה אני יכול ללמוד על דרך החסידות מהפשט הזה? שכל פעם שיש מושג סובב, כמו הקפות, "סובב כל עלמין", גילוי הסובב בנפש הוא אתהפכא. אם סובב הוא אתהפכא מהו ממלא? ממלא הוא לפי ערך הכלי, ממלא הוא אתכפיא. אבל "יסוב" הוא להפוך. "כל הארץ ערבה", מישור, כולם פשוטים – כולם בלי טעם ובלי ריח. איך קוראים לזה? המכנה המשותף הנמוך ביותר, דרגת האנרגיה הנמוכה ביותר, שם הכל משתווה. זו התכלית של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". זה קשור לערבה שלנו.

ט. סימני הערבה ו"תורה חדשה"

ערבה וצפצפה

נחזור לגמרא: הגמרא[צז] אומרת שיש שלשה סימנים של ערבה כשרה – (א) קנה שלה אדום; (ב) עלה שלה משוך; (ג) פיה חלק. אם יש את שלשת הסימנים האלה, זו ערבה כשרה. אבל אם הכל הפוך – קנה שלה לבן, עלה שלה עגול, פיה מסר (ובברייתא אחרת כתוב "מגל") – היא פסולה. היא לא ערבה, אלא יש לה שם אחר, שם שמופיע בתנ"ך, "צפצפה שָׂמוֹ"[צח]. המפרשים מסבירים שעיקר החידוש במשנה של ערבה הוא לפסול את הצפצפה. צפצפה לשון צפצוף, כמו לפטפט – היום אומרים גם 'לצפצף על מישהו', אבל סתם צפצוף הוא כצפצוף הצפור. כמו שהזכרנו, כל מסעות השכינה הם כדי לברר את הדבורים-הצפצופים. צריך שכל הצפצופים יצופו עד לשרש שלהם, להעלות אותם לשרש, "רומה על השמים אלהים".

בכל אופן, לערבה ולצפצפה יש שתי תכונות הפוכות. עיקר מה שלומדים בתורה הוא התכונה השניה, שהעלה שלה משוך – משוך כמו נחל, "ערבי נחל". לומדים שהמלה נחל הולכת על צורת העלה, שמשוכה כמו נחל, לא עגול – אם הוא עגול זו צפצפה ואם משוך כנחל זו ערבה. הנחל בא ללמד אותי על הצורה. חוזר לרבי נחמן, "נחל נֹבע מקור חכמה".

שלשת סימני הערבה – חש-מל-מל

שוב,  סימני הערבה הם בשלשה דברים – קנה-עלה-פה (הפה הוא פי העלה). כמה שוים קנה-עלה-פה? משה. אמרנו שאחד הזוגות החשובים הוא "לולב וערבה", שם הפרק. גם לולב-ערבה ("איהו בנצח") שוה משה. אפשר לעשות סדרה יורדת של קנה-עלה-פה. משה עולה 15 פעמים חיה. הקנה צריך להיות אדום, העלה משוך והפה חלק. כמה שוה אדום-משוך-חלק? 555, 15 פעמים יחידה.

שוב: חלקי הערבה קנה-עלה-פה עולים יה פעמים חיה, והתכונות אדום-משוך-חלק עולות יה פעמים יחידה. כמה ביחד? 345 ועוד 555 משלים – 15 פעמים 60, אבל 60 ד"פ 15 – בדיוק 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי. חשבון מופלא לגמרי. ברור כאן שקנה-עלה-פה הם חש-מל-מל. ה"חש" כאן הוא צבע הקנה, שמתאדם בשמש; אחר כך יש שתי תכונות של העלה – בתורה כתוב משוך, "נחל", אבל גם האדום וגם החלק הם הלכה למשה מסיני. תמיד ה"דאורייתא" הוא ההבדלה, ה"משוך" כאן.

הדס וערבה – "קנה חכמה קנה בינה"

הסימן הראשון של הערבה – שהוא גם המחבר בין ההדס לערבה – הוא שהקנה שלה אדום. מה הקשר להדס? השרש קנה. אצל הלולב אין קנה, הכל ענף. אצל הדס, על אף שלא משתמשים במלה "קנה" ביחס לעץ שלו, אבל ישנו בטוי הקשור לשרש קנה: "תלתא טרפי בקינא" – שלשה עלים מקן אחד[צט]. יש מקום אחד, תסתכלו בשו"ע אדמו"ר הזקן[ק], שהוא כותב "קנה אחד". זהו רמז שמחזק מאד מה שהאריז"ל קובע שההדס והערבה הם חכמה ובינה. למה? כי כתוב "קנה חכמה קנה בינה"[קא]. בלולב ובאתרוג אין סוד קנה. בערבה והדס יש סוד קנה, רק שבהדס הוא בעיקר קן ואילו קנה – עם ה, ה עילאה שבשם – הוא בעיקר בערבה. מה מלמד אותי שקנה הערבה צריך להיות אדום? גם מראה על השרש – אדום שייך לבינה, אמא, כך חז"ל אומרים. גם רמז מובהק שאם הקנה לבן, אבא, זהו מסולף – צפצפה ולא ערבה. הפוסקים אומרים שגם אם ירוק אבל סופו להיות אדום, אם יהיה מספיק בשמש – גם כשר. כך כותב אדמו"ר הזקן[קב]. הסימן השני, העיקרי, שצריך להיות "משוך כנחל", "ערבי נחל".

הערבה כסכין שחיטה

הסימן השלישי – שהפה, החוד של העלה, צריך להיות חלק – בלי פגימות.

יש כאן רמז כל כך בולט, שפלאי פלאים שלא ראיתי מי שדורש – ודאי מישהו דורש, אבל לא ראיתי, מצוה לחפש – מה מזכיר שצריך להיות משוך וחלק? מזכיר סכין שחיטה. הרי "ושחט" פירושו "ומשך"[קג] והסכין צריך להיות חלק, בלי פגימות[קד].

יש פסוק בסוף איוב[קה] לגבי הבהמות – "יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל". הבהמות של לעתיד לבוא, של סעודת לויתן, נמצא בתוך סוכה של צל, צלא דמהימנותא, "יסֻבוהו ערבי נחל". פלאי פלאים, פסוק בסוף ספר איוב. הפסוק מקיש "יסכוהו" ו"יסבוהו". כתוב שם שעם הסוד של הערבה, העלה של הערבה, נשחוט את הבהמות לסעודת לויתן – "יסכוהו צאלים צללו יסבוהו ערבי נחל". תסתכלו בכל הפרשה שם של הבהמות. יש רמז ששוחטים את הבהמות עם העלה של הערבה. [מותר לשחוט בקנה.] נכון, אבל כאן עם העלה, לא רק עם הקנה.

הממוצע בין ערבה לצפצפה – "חילפא גילא"

ידוע שההלכה של "תורה חדשה מאתי תצא" היא – לכאורה דרוש אחר – ששחיטת הבהמות עם סנפיר הלויתן שאינו חלק, קצת מסר. אבל נסתכל בגמרא כאן, יש ברייתא שהיא אחת הדוגמאות היפהפיות שאם יש שתי קצוות צריך להיות ממוצע באמצע, ותמיד השאלה להיכן הממוצע נוטה – לצד זה או לצד השני. האם יש בין הערבה לבין הצפצפה משהו נוסף? צפצפה שוה גם 345, הלעומת-זה של משה (יש בצפצפה גם רמז לצפרה אשת משה, לשון צפור המצפצף). האם יש ממוצע בין הערבה לצפצפה? אביי אומר שיש ממוצע. איך קוראים לממוצע? "חילפא גילא"[קו]. מהו חילפא? חלף, סכין. כל כך בולט, פלאי פלאים, ודאי מישהו אומר את זה – אבל בפשטנים על הדף לא ראיתי...

כתוב שסתם "חילפא", בלי שם לואי "גילא", זו סתם צפצפה. להחליף ערבה בחילפא היינו החלפת ערבה בצפצפה. אבל לחילפא גילא יש שני סימנים טובים – קנה אדום ועלה משוך – כל הבעיה שאינו חלק בפה. יש מחלוקת מה המציאות ב"חילפא גילא": לפי הרמב"ם[קז], ההבדל בין "מסר" לחילפא גילא שלמסר יש שינים גדולות ולחילפא גילא שינים קטנות. אבל רש"י מפרש שבחילפא גילא השינים לא בהכרח יותר קטנות, אלא פשוט נוטות לצד אחד[קח]. הרמב"ם יותר פשוט, שאם פגימות גדולות זו צפצפה וקטנות בסדר. בסדר לכתחילה, עד כדי כך שערוך השלחן[קט] ועוד כותבים שאצלנו הכל ככה. חילפא גילא עולה 173, "גל עיני" (גילא לשון גל). יש מי שאומר שזה מה שמצוי אצלנו, בסדר גמור, אבל זו שחיטת הבהמות ב"תורה חדשה"[קי].

אם כן, רואים שיש קולא בערבה, שמכשירים דווקא את הממוצע. כל הלומדות של חז"ל – כמבואר אצלנו הרבה פעמים – היא לגבי הממוצע. הקצוות הם פשוטים, אבל הלומדות היא לגבי הממוצע – אם נוטה לכאן או לכאן, וכאן הממוצע נקרא "חילפא גילא" והוא נוטה לצד הערבה הכשרה.

עד כאן דרוש בעניני הערבות, היהודים הפשוטים ששרשם בשעשועים העצמיים של ה'. מהם מגיעים ל"הדר מצוה צניעות", צניעותא. זהו הפסוק באיוב, שהבהמות שיושב תחת צל הסוכה מסובב ערבי נחל.

ערבות ועורבים

האם אפשר לקרוא "ערבי נחל" בניקוד אחר? הבטוי "ערבי נחל" כתוב בתורה ובאיוב אותו דבר. האם כתוב אותו דבר בניקוד אחר? יש פסוק במשלי[קיא] "יקרוה עֹרבי נחל". הפשט הוא שעורבי הנחל ינקרו[קיב]. את מי העורבים ינקרו? מי שלא מכבד את הוריו, לא מהדר בהדסים וערבות. בעיקר צריך לכבד את האמא, הערבות, הדרוש שלנו היום. כמה שוה חי תשרי בגימטריא? 928, "תורה חדשה", שייך למה שעכשיו דברנו, על שחיטת הערבות. מה עוד שוה המספר הזה (שאנחנו מאד אוהבים)? "כבד את אביך ואת אמך".

האם יש משפחה בתורה, אבא ואמא ובן, ששוים "כבד את אביך ואת אמך"? אם יש כזה דבר זה משהו מאד יפה. זו ממש "תורה חדשה", הגימטריא הזו – שיש אבא ואמא ובן ששוים "כבד את אביך ואת אמך". ניתן רמז – הכי מה שלא היית חושב שיכול להיות. [אליפז תמנע עמלק.] יפה מאד. [אני רק זוכר זאת מפורים[קיג].] פעם היה? אני לא זוכר, אתה זוכר יותר טוב. בשבילי זה חדש, אצלך זה ישן. אליפז-תמנע-עמלק – אבא, אמא ובן ששוים "כבד את אביך ואת אמך", בגימטריא תורה חדשה. אמרנו שבעיקר צריך לכבד כאן את האמא, תמנע, שיש לה ניצוץ מאד גדול – רצתה להתחתן עם יעקב אבינו. הוא דחה אותה ונענש על כך, חז"ל מעבירים עליו בקורת. היא רצתה להתגייר – שייך למהפכה הרביעית, צריך לחפש את כל התמנעות ולגייר אותן וגם להתחתן איתן. לפי זה, אליפז הוא ההדסים, תמנע היא הערבות, ועמלק-הבן הוא הלולב. בכל אופן, צריך לכבד את הרצון של תמנע להתגייר ואת כל גרי הצדק שרוצים להתגייר ואת כל בעלי התשובה שרוצים לעשות תשובה ולהתקבל בשוה לגמרי בתוך כל הקהילות של עם ישראל – כל הערבות, עד ש"יסוב כל הארץ כערבה". זו התכלית של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד. יסוב כל הארץ כערבה".

י. העלאת דברים בטלים

מדברים בטלים לנגון קדוש

אבי החתן בקש שנאמר עוד משהו על העלאת דברים בטלים, התורה של המגיד שאדמו"ר הזקן מביא בתקס"ה. מה עושים עם "דברים בטלים"? אמרנו שערבות, בין היתר, מסמלות דברים בטלים. המגיד אומר שיש דברים בטלים שלוקח חמשים שנה לשכינה כדי לברר, להעלות לשרש. כדי להבין טפה יותר צריך לסיים את התורה של אדמו"ר הזקן בתקס"ה, שאומר שהדוגמה לכל מה שדברנו היא כבר ווארט של הבעל שם טוב – שהוא כבר ווארט ידוע. תורת המגיד לא ידועה, לפחות לי לא היתה ידועה, אבל ווארט הבעש"ט כבר מפורסם. הוא אמר שהיתה מלחמה בין הגוים, מלחמת שבע השנים – אצלנו יש מלחמת ששת הימים, אצל הגוים יש מלחמת שבע השנים – והבעש"ט אמר שכל המלחמה היתה כדי להוציא ממנה ניגון אחד, שאחר כך צדיק יעבוד את ה' עם הניגון הזה. בשביל זה ה' עשה מלחמה בין אומות העולם, שאחד הרג את השני, שבע שנים בשביל להוציא את הניגון. עם הווארט הזה אדמו"ר הזקן מסיים את התורה של מה שקראנו 'ערבות', הדברים בטלים שצריך להעלותם לשרש.

"כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר"

אפשר ללמוד מכאן שכדי להעלות לשרש צריך להפוך כל דבר לניגון, כמו הווארט בחסידות בפירוש "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר" – שהנשמה עולה ויורדת בשיר. מה הדוגמה? כמו החבר'ה שמנגנים כאן. יש כל מיני סגנונות של מוזיקה, של נגינה – כמו רוקנרול, ג'אז וכו' – שפעם לא היו מקובלים, שהם דברים בטלים, ויש אפשרות להעלות אותם על ידי נגינה מכוונת.

זה 'קונץ', לא פשוט, כמו שאדמו"ר הזקן אמר שהדברים שאני עושה הם 'קונצים', לא דברים פשוטים. לקחת דברים בטלים, שהופכים להיות שירה של איזה זמר, שסתם שר שירת חול, חולין, עד כדי שירת עגבים – ולהוציא משם, גם עם הסגנון המוזיקאלי (להוציא ולברר בלי להשתמש זו חכמה, "הדר תורה חכמה"), מנגינה. בתוך כל ה"דברים בטלים" וגם בתוך כל דברי אומנות ודברי מינות וגם בתוך דברי תורה שהם "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר". איזה דברי תורה? שלא לומדים כמו רבי עקיבא בן גרים – כפי שהרמב"ם מציין – שדרכו ללמוד היא "זמר בכל יום זמר בכל יום", לעשות מכל דבר שיר, כמו אדמו"ר הזקן בעצמו שכל דבור חולין שהוציא היה בשיר.

אם כן, "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר" – הדרך לברר הכל היא על ידי שיר, על ידי מנגינה. איך עושים את זה? צריך חוש. לשכינה לפעמים לוקח חמשים שנה להפוך איזה דבר חולין לשיר, אבל בסוף אפשר להפוך כל דבר לשיר שבסוף צדיק יעבוד איתו את ה'. שוב, בווארט של הבעש"ט מדובר על ניגון שיצא ממלחמה של גוים נגד גוים – בסוף צדיק מתפלל ועובד את ה' עם הניגון הזה. זו התכלית של הבירור.

"כי קולך ערב" – שחיטה ותחיה על ידי נגון

איך אני יודע שזה פירוש נכון? ערבות הן לשון ערב – "כי קולך ערב ומראיך נאוה"[קיד]. "מראיך נאוה" אבל "קולך ערב" – תיקון הערבות הוא קול ערב, קול שירה. יש מחלוקת בגמרא[קטו] אם עיקר השירה בכלי או בפה. ההלכה היא[קטז] שעיקר שירה בפה, שיהיה כמו הערבה. בסוף התכל'ס, ההמתקה, היא פה חלק. עלה משוך הוא ההבדלה, הקנה האדום הוא ההכנעה אבל התכלית של ה"יסוב", האתהפכא, היא הפה החלק. בתוך כל שיר יש סולו שהוא חלק, "סלה". הרבה פסוקים בתהלים מסתיימים במלה "סלה", מלה קצת קשה לפענוח, ויש אומרים שפירושה הוא סולו – הסולו הוא סיום הפה של הערבה, הקול הערב ששוחט את הבהמות.

איך יודעים שאפשר לשחוט את הבהמות עם קול ערב? כתוב על משה רבינו, האושפיזין של היום, שיודע לנגן בכל מיני ניגון – גם תחית המתים הוא עושה עם ניגון, וגם ההיפך, גם שחיטה. משה רבינו גם שוחט אותך עם ניגון וגם מחיה אותך עם ניגון, כמו רבה בפורים ששחט לרבי זירא. או שהוא לקח חלף, חילפא גילא, שחט אותו מתוך הרבה גילה, או שפשוט ניגן לו – יש ניגון שאתו אני שוחט אותך, ויש גם ניגון שאתו אני מחיה אותך. לחיים לחיים.

פתרון החלומות והעלאת הדבורים

במאמר "כל הדברים יגעים", חוץ ממה שאדמו"ר הזקן מביא בסוף שמלחמת שבע השנים נועדה להוציא ניגון שצדיק יתפלל בו, קודם הוא מסביר שהענין קשור לפסוק "בן פֹרת יוסף בן פֹרת עלי עין"[קיז]. הוא אומר שכל מה שמדברים בעולם הזה הוא "היינו כחֹלמים"[קיח] – כמו חלום, שיש בו אותיות מפוזרות, וצריך לסדר מחדש את האותיות. הכח של פתרון חלומות הוא של יוסף – שייך לנו בשכם – "בן פֹרת יוסף", פורת אותיות פותר[קיט] ואותיות תופר. זו עבודה ששאר השבטים לא יכולים לעשות, על דרך "בירור שני".

בדרך כלל חושבים שאותיות החלום מפוזרות והוא מצרף אותן נכון, כמו שהכהן הגדול צריך לצרף את האותיות באורים ובתומים. החידוש כאן שבכך שמצרף את האותיות כראוי, מעלה אותן לשרש. צריך ידיעה מה הקשר שלהם לשרש וזו ידיעה שלמעלה מטעם ודעת, ועל כך נאמר "עלי עין" – למעלה מטעם ודעת. אפשר להוסיף שבחינה זו היא "עין לא ראתה אלהים זולתך", מה שלמעלה מעין הנביאים – הכח להעלות את "כל הדברים יגעים" של העולם הזה לשרשם.

תקון ה"דברים יגעים" ע"י משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

אם כן, אדמו"ר הזקן הביא שני דברים במאמר – גם את הפסוק "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", שצריך חוש בתפירה, וגם את הווארט של הבעל שם טוב שצריך חוש בנגינה. הוא לא כותב מה היחס בין שני הדברים – לכאורה אלה שתי בחינות במשיח. משׁיח אותיות משׂיח – הוא בעל חוש לתקן את כל השיחה בעולם, גם שיחה בטלה, גם שיחה קלה בין איש לאשתו בשעת תשמיש. הממונה על תיקון "כל הדברים יגעים" הוא משיח, אבל בפרט יש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד[קכ]:

משיח בן יוסף הוא בעל חוש התפירה והצרוף, ובכך מעלה את הדברים בטלים לשרשם. אבל משיח בן דוד הוא זה ששומע את המנגינה בדבור, גם בדברים בטלים, כמו "טעמי תורה" שבלי קשר למשמעות (יתכן גם בדברי תורה פסוק עם משמעות רעה אבל הטעם הכי מענג ומעלה את הדיבור, "כל הדברים יגעים" כולל "דברי תורה"). משיח בן דוד שומע בכל דיבור שאדם מדבר, "כל הדברים יגעים", טעמים נסתרים, נגונים למעלה-מעלה מטעם ודעת הרגיל.

לפי זה משיח בן יוסף יותר זכרי, יותר אקטיבי, שעושה פעולה של צירוף, ומשיח בן דוד יותר קשוב, יותר פסיבי, בחינת נקבה – שומע בתוך כל דיבור את המנגינה הנסתרת. פשוט שהנגון שייך לדוד, "נעים זמירות ישראל". הפשט של "כל הדברים יגעים" הוא לא רק על דיבורים אלא על כל המאורעות, ודוד המלך עושה מכל המאורעות שעוברים עליו – כולל הדיבורים – תהלים, שירים. זהו החוש של משיח בן דוד, ששומע גם בתוך הצרות הצרורות ביותר – כשרודפים אותו וכו' – את המנגינה הפנימית.

עכשיו אנחנו עוברים דירה לברכת המזון ושבע ברכות. "'תשבו' כעין תדורו" בתוך הסוכה.

יא. ארבעת המינים וארבעת הכחות בטבע (השלמה)

איגוד ארבעת הכחות

מתבקש להקביל את ארבעת המינים לארבעת הכחות בטבע (מסתמא כבר דובר בעבר). יש ארבעה כחות, כנגד י-ה-ו-ה: הכח החזק, הכח החלש, כח החשמל וכח המשיכה[קכא]. השיעור היה לכבוד הערבות, ויש כאן רמז נפלא: "וערבי נחל" בגימטריא הכח החלש. עיקר החידוש, שידוע היום שיש שלשה כחות שניתן לחבר ביניהם, אבל עיקר החידה והתעלומה שאי אפשר לחבר את הכח הרביעי – שלשה אגודים יחד ואחד נפרד.

יש מחלוקת בין הפוסקים האם אדם יוצא ידי חובת ארבעת המינים אם מחזיק את כולם יחד ביד ימין. יש מי שאומר שלא יוצא, שפסול, וחייב להחזיק את האתרוג בשמאל. יש מי שאומר שהעיקר הוא האיגוד, ואם מאגד את שלשת מיני הלולב יחד בפני עצמם והאתרוג עמם באותו יד אך לא מאוגד זה בדיעבד בסדר. גם מי שאומר שבסדר – לא יכול להיות אגוד. אנחנו נוהגים, כדי לצאת כל הדעות, להפריד ביניהם לחלוטין – שלשה יחד ביד ימין ואחד בנפרד ביד שמאל. אם כן, כל המצוה של החיבור ביניהם – לחבר את שתי הידים – היא החלום-היעוד של המדע, להגיע לתיאוריה המאוחדת של כל הכחות.

"ערבי נחל" – כח החלש

אנחנו תמיד מסבירים שבארבעת הכחות כח החזק וכח החלש הם שני כחות נסתרים – שעד הזמן האחרון לא ידעו מהם כלל, כי פועלים רק בזעיר אנפין, בתוך האטום, גרעין האטום – הם "הנסתרֹת". כח החזק הוא ה-י וכח החלש הוא ה עילאה. הכח האלקטרומגנטי – בעיקר האור – הוא ה-ו, כבר שייך ל"והנגלֹת", שני הכחות שגלויים לנו, אור וכבידה. לגמרי פשוט שהאתרוג הוא הארץ, כח המשיכה, גרוויטציה, אבל המצוה (כל מצוה היא חידוש) היא לחבר אותו לשלשת האחרים.

לעניננו, העיקר הוא שכפי שתמיד מסבירים כח החלש הוא ה עילאה, שהאריז"ל אומר שהוא הערבות – ואם כן הגימטריא מכוונת ומופלאה ביותר, ש"וערבי נחל" עולה כח החלש[קכב].

התכונות הפיזיקאליות של ארבעת המינים

לפי זה, ההדסים הם הכח החזק, שעיקר פעולתו לחבר יחד בגרעין האטום את רכיבי הפרוטונים והנויטרונים. פעם חשבו שכל אחד מהם פשוט, אבל יודעים שכל אחד מהם מורכב משלשה דברים יותר קטנים, קווארקים, והכח החזק מחבר אותם, וגם מחבר בין הפרוטונים והנויטרונים עצמם בתוך הגרעין, אבל עיקר הכח שלו לקחת את שלשת הקווארקים ולהדק אותם לפרוטון. ממש מתאים להדס שהוא שלשה עלים שיוצאים מקן אחד. נוהגים להרבות בהדסים כי יש אטומים עם הרבה פרוטונים.

הערבות הן הכח החלש שגורם לפירוק בתוך האטום – עושה beta-decay, לוקח נויטרון ומפרק אותו לפרוטון ואלקטרון ואנטי-נויטרון. מזה מתחיל כל הפירוק של רדיו אקטיביות ואורך-חצי-חיים. בדיוק מתאים לערבה, כי היא סוג של כח אנטרופי, שהכי מהר מתייבש ואובד-חולף. לא אמרנו, אבל פשט – המלה המקבילה לערבה בחז"ל היא חילפא. צריך לומר שזהו סוג שמחליף את הערבה, לא הערבה, אבל יותר לעומק חילפא מבטא את הכח החולף שיש בתוך הערבה, שצורתה עוברת מהר.

הברכה על הלולב היא על הכח הכי גלוי לעין – הכח האלקטרומגנטי, שהוא בעצם האור ("תורה אור" – אמרנו שהלולב רומז לתורה – כולם הולכים אחרי האור, אחרי הלולב). יש משהו בלולב שהוא כמו קרני לייזר, אור מכוון – כמו חרב, וקטור, כח המכוון. צריך לשמור שהלולב לא יפתח, שישאר מכוון. גם צריך לשמור שהלולב לא יגע בסכך הסוכה, שלא יעשה 'קצר' חשמלי. צורת הלולב היא ה-ו של שם הוי', סוד הקו, "אז יבקע כשחר אורך"[קכג], ועליו מברכים – כמו ברכות השחר. אם יש לך אתרוג גדול צריך להזהר שלא יפול – יש כח המשיכה של הארץ.

ולסיכום:

"לולב אחד אתרוג אחד" – אחד המנוי ואחד שאינו מנוי

הזכרנו את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא כמה לוקחים. אנחנו פוסקים, בלשון המשנה: "שלשה הדסים שתי ערבות לולב אחד אתרוג אחד". ביד אחת מחזיקים שלשה-שתי-אחד יחד, הם ה-ו קצוות (לפי ההקבלה של הדסים לחסד-גבורה-תפארת, ערבות לנצח והוד ולולב ליסוד), וכעת הקבלנו אותם לשלשת כחות הטבע. אפילו בחכמת המספרים רואים שיש פה שני סוגים – ה"אחד" של שלשה-שנים-אחד הוא "אחד המנוי", "לולב אחד", אבל יש עוד "אחד", "אתרוג אחד", על דרך "חד ולא בחֻשבן", אחד שאינו מנוי. איפה יש 1-1-2-3? התחלת סדרת פיבואנצ'י, שאנחנו קוראים לה 'סדרת האהבה'. כל סדרת האהבה שלנו קשורה למינים. בכל אופן, ה"אחד" של הלולב אינו ה"אחד" של האתרוג – ה"אחד" של האתרוג הוא נפרד, "לא בחֻשבן" של אחד-שנים-שלשה המנויים יחד.

יחוד ה‑7 וה‑13 בארבעת המינים

"שלשה הדסים" = הוי' פעמים כט, חן פעמים אחד, חן פעמים חן במספר קטן. "שתי ערבות" = "לישועתך קויתי הוי'", פסוק מאד חשוב. "שתי ערבות לולב אחד" עולה 1469, סכום 13 מספרי השראה הראשונים, 13 (מספר ההשראה ה-3) כפול 113 (מספר ההשראה ה-8). הכל יחד, "שלשה הדסים שתי ערבות לולב אחד" הוא כפולת 13 (אחד, היינו "אחד המנוי") – 13 פעמים 171 (חי במשולש) – זה כל מה שלוקחים ביד ימין. ביד שמאל מחזיקים "אתרוג אחד" שעולה 623, כפולת 7, ז פעמים גוף. הווארט הוא שביד ימין מחזיקים כפולת 13, זכר, וביד שמאל מחזיקים כפולת 7, נקבה[קכד]. 89 ועוד 171 – שני המכפילים – עולה 260, י פעמים הוי'. מחזיקים 13 בימין ו-7 בשמאל והמגמה-המצוה היא לחבר אותם – לגלות את האחדות שבטבע, הווארט של ארבעת המינים. לפי מאמר הרבי הרש"ב מתרע"א האחדות הזו היא ממש בתוך האין סוף, והוספנו שמתגלה בעיקר בזכות שתי הערבות.