בע"ה

ד' אדר ע"ח – כפ"ח

ברית הלל-אביעד שי' שטרן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סודות השם הלל-אביעד

לחיים לחיים. שיהיה הרבה מזל טוב, שהילד הזה יגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן. שיהיה ילד שמח – שייך לחדש אדר, הברית בחדש אדר. לחיים לחיים.

מעלות הלל – רבי הלל מפאריטש (חצי חסיד וחצי רבי) והלל הזקן

שמעתי מהאבא שהלל, השם הראשון, הוא על שם רבי הלל מפאריטש, גדול ה'עובדים' בין חסידי חב"ד. ידוע שהצמח-צדק פעם אמר שיש לו שני חסידים וחצי. שני החסידים הם רבי אייזיק מהומיל, גדול ה'משכילים', ורבי נחמיה מדובורוונא, בעל שו"ת דברי נחמיה, שהיה גדול בנגלה, והחצי-חסיד הוא רבי הלל. למה חצי? כי הוא חצי חסיד וחצי רבי. יש משהו מיוחד ברבי הלל שהוא גם חסיד בלב ובנפש והוא גם רבי.

הוא גם שימש כמחנך ומשפיע – רוב האברכים של החסידים עברו דרכו לפני שהגיעו לרבי, היה המחנך בחב"ד – וחוץ מזה היה גם שד"ר, הרבי הטיל עליו את התפקיד להסתובב במושבות, לזרוע רוחניות ולקבץ גשמיות, והוא קיים זאת במסירות נפש. ידוע שפעם הוא שאל את הרבי – אני מגיע למושבות של יהודים פשוטים, שבקושי מבינים, האם אני צריך לחזור שם חסידות, דברי אלקים חיים, בעומק גדול, כדרכו, או לדבר רק דברים פשוטים שאנשים יקלטו? הרבי אמר לו שכן יאמר חסידות עמוקה, והוסיף – "דער נשמה הערט", הנשמה שומעת. היכולת של יהודי לדבר ישר לנשמה, שהיא שומעת, היא גם מדרגה שקרובה לרבי – שהוא משדר ישירות לפנימיות, לנשמה של היהודי. גם אם היהודי לא כל כך מבין זאת, הדברים "נוזלים מן לבנון" – זהו לשון הפסוק – נוזל מתוך שרש הנשמה להארת הנשמה בגוף וכך פועל את פעולתו.

הלל הוא איש חסד, מדתו חסד, והוא גם ענו מכל, כמו משה רבינו. השם הלל הוא סגולה לענוה, סגולה לחסד, סגולה ל'עבודה', שיהיה עובד גדול – 'עובד' הוא מי שמתפלל בכוונה, "ועבדתם את הוי' אלהיכם", "עבודה שבלב זו תפלה" – ויחד עם זה, אף שלא נקרא 'משכיל', הוא היה משכיל עצום, ומי שרוצה לקבל טוב-טעם בחסידות ילמד את המאמרים שלו, בדוק ומנוסה. הטוב-טעם, הגעשמאק האמתי בדא"ח, נמצא במאמרים של רבי הלל מפאריטש (שרובם רשימות ממאמרי הצ"צ עם ביאורים שלו). עד כאן לגבי השם הלל.

אביעד – "בטחו בהוי' עדי עד" – שמו של משיח

השם השני, אביעד, הוא בהשראת הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", "צור עולמים" היינו צורה בתוך צורה – כל ילד שנולד יש בו שני עולמות, עולם הבא בתוך עולם הזה, ביחד. "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה... ויהי האדם לנפש חיה". כתוב "וייצר" בשתי יודין ורש"י אומר שיש שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לעולם הבא, ובעצם שני העולמות הם ביחד – "צור עולמים". כתוב – כך פוסק אדמו"ר הזקן – שתחלת כניסת הנפש הקדושה היא בברית מילה. "צור עולמים", "בטחו בהוי' עדי עד", מתחיל להתגלות עכשיו, בברית המילה. בספר ישעיהו אביעד הוא שם של מלך המשיח – "ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום".

אם כן, יש בשם הזה צירוף של הלל – החל מהלל הזקן, ששייך לאברהם אבינו, שייך למשה רבינו, שייך לאהרן הכהן, יש לו כמה שרשים, ועובר דרך רבי הלל מפאריטש – ומגיע לתכלית של אביעד, מלך המשיח. שנזכה בזכות הילד הזה לגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

ב. מסירות הנפש בברית – שלילת הערלה

שלשה ענינים בברית מילה

נאמר משהו לכבוד ברית מילה בכלל:

אתמול[ב] זכינו לברית מילה של נכד והתחלנו לדבר על נושא שמובא בספרים בשם הרוגאטשובר ויש כמה שיחות של הרבי בענין, שבגדר מצות מילה יש שלשה פירושים:

יש פירוש שברית מילה היא פעולת המילה – המצוה היא למול את הבן.

יש מי שאומר שמצות ברית מילה היא אחת המצוות שעיקרה התוצאה, שהבן יהיה מהול – לא המצוה של הפעולה למול אותו, אלא המצוה של התוצאה שיהיה מהול.

מחדש הרוגאטשובר שיש עוד גדר במצוה זו, עוד סברה מהי עיקר מצות ברית מילה – שלא יהיה ערל, להוציא אותו מכלל ערל.

דריי דינים, שלשה דברים שונים, שהשאלה אם אחד מהם הוא העיקר או שצריך את כולם. הרבי בשיחות שלו אומר שצריך את כולם, ומסביר מהי הנפק"מ – יש נפק"מ להלכה בין שלשת הטעמים האלה בהגדרת ברית מילה.

מסירות הנפש בברית – שלילת הערלה

ידוע שברית מילה נותנת בילד את רוח מסירות הנפש לכל החיים, למעלה מטעם ודעת – הוא לא יודע מה עושים בברית המילה, אבל כתוב שברית מילה היא כמו להקריב קרבן, ברכי הסנדק הם מזבח והאבא מקריב את הבן שלו על גבי המזבח. זו מסירות נפש, ורוח מסירות הנפש נכנסת לתינוק לאורך ימים ושנים טובות, שיהיה א מסירות-נפש'דיגע איד, יהודי של מסירות נפש. לכן מצוה זו היא כותרת כל התורה, כתר כל המצוות הוא מסירות נפש.

בלי מסירות נפש אין יחוד לעם ישראל. במה אנחנו שונים מכולם? רק בנקודה זו של מסירות נפש. גוי לא מצווה על מסירות נפש מפני שהוא לא שייך למסירות נפש, ויהודי כן מצווה, כי הוא שייך לזה בעצם. מתי הוא מקבל אותה בפנימיות? בברית מילה (היינו תחלת כניסת הנפש דקדושה).

אפשר לחקור: למה שייכת מסירות הנפש – לכך שהתינוק מהול, לפעולה של "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" או לכך שהוא יצא מכלל ערל? יש לומר שמסירות הנפש היא דווקא בגדר השלילי של המצוה. הדבר קשור לחג של החדש הזה, עוד מעט חג פורים. מרדכי הוא הצדיק – בחינת ברית מילה – וכתוב בו "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". יש לו מסירות נפש לא להשתחוות להמן, אף שכתוב בספה"ק שעל פי הלכה (אם היה שואל רבנים) היה יכול למצוא היתרים. יש לו מסירות נפש לא להיות גוי – "איזהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה". לא אומרים שיהודי הוא מי שמאמין, מי שמהול – כל היהודים מהולים – או מי שעושה מצוה, מי שמל את בנו, אלא מי שיש לו מסירות נפש לא להיות גוי, לא להיות ערל, גדר של אינו-ערל.

ערל ומהול – אפל ומואר

כשדברנו על סוגיא זו אתמול אמרנו שיכולה להיות מציאות שאדם הוא מהול וערל בו-זמנית. למשל, אדם שנולד עם שתי ערלות – יש מציאות כזו, סוגיה בגמרא – ומלו ערלה אחת ואת השניה לא, אז הוא גם מהול וגם ערל. יותר בדקות, בין המילה לפריעה יש לו מציאות שהוא גם ערל וגם מהול. האפשרות שיהודי יהיה גם מהול וגם ערל בעת ובעונה אחת היא כי יש לו שתי נפשות, שני צדדים לאישיות שלו – צד מואר וצד אפל.

מהי מסירות הנפש? שאת הערל אינני רוצה, אני רוצה להפטר ממנו, רוצה להפוך אותו – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". גם את הצד הערל שבלבי יש מצוה בתורה למול – לא ב-תריג, אבל מצוה פנימית – "ומלתם את ערלת לבבכם". יהודי גדול צריך לחשוב כל הזמן שיש לי ערלה בלב וצריך למול, צריך להיות אויס-גוי כלומר אויס-ערל.

עבודת ההכנעה – "שלא עשני גוי"

הסברנו אתמול שבעצם הממד של מצות מילה לא להיות גוי, לא להיות ערל, הוא ההכנעה של המצוה הזו. פעולת הברית – הגדר של עשית מעשה המילה – הוא הבדלה. הגדר של להיות מהול כל החיים הוא ההמתקה, ההבדל בין בינוני לצדיק. לכן הסברנו שהעבודה של אינו-ערל היא קיום מאמר חז"ל המוזכר בתחלת התניא – "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", מגדיר עצמו רשע, אבל רוצה להיות "רשע וטוב לו", אחד כזה שמתחרט על העבירות שלו. אם הוא מרגיש קצת גויישקייט, קצת ערלת לב, הוא מיד חוזר בו, משתדל להפוך את החלק האפל למואר, ליצר טוב.

לפי ההסבר הזה, עיקר העבודה של הכנעה – בהכנעה-הבדלה-המתקה – הוא של רשע וטוב לו, שמתחרט. הוא לא בינוני – יכול להיות בינוני, לא כל אחד יכול להיות צדיק – אבל הוא מתחרט. בתוך המילה יש הכנעה-הבדלה-המתקה, אבל העיקר הוא מסירות הנפש של "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", השלב הראשון של ההכנעה.

איך אני יודע? כי כתוב בגמרא שכל היהודים מהולים – גם מי שלא מל יש לו שם מהול – וכל הגוים ערלים, גם גוי שמל את עצמו נקרא ערל. כלומר, גוי הוא בעצם ערל ויהודי הוא בעצם מהול. אז להיות מהול זה לא חידוש – גם לפני שהוא מהול הוא מהול – ואם הוא מהול גם הפעולה לא מוסיפה, כי הוא כבר מהול. מה החידוש? יתכן שהוא מהול ועדיין גם ערל, והחידוש הוא שיהיה אויס-ערל, שהוא דואג כל הזמן, עד כדי מסירות נפש, לא להיות גוי. לכן בבקר מברכים "שלא עשני גוי". ידועה השאלה – למה אני מדגיש את השלילה? שאברך בבקר 'שעשני ישראל', נשמע יותר נחמד. לא מברכים כך, כי אין בכך עבודה – אם הייתי מברך 'שעשני יהודי' לא חדשתי שום דבר. אם אני מברך "שלא עשני גוי" הברכה אומרת לי שאני צריך לדאוג היום לא להיות גוי, כבר שייך לעבודה – מתחיל מהכנעה, הכנעה עד כדי מסירות נפש, "לא יכרע ולא ישתחוה" כמרדכי היהודי. אם כן, חדשנו שעיקר ברית המילה הוא לא להיות ערל, זו מסירות הנפש של ברית מילה.

ג. ארבעה גדרים במצוה

מצוות פעולה ומצוות תוצאה

בכל אופן, בכל המצוות של התורה – כתוב באחרונים – מחלקים למצות פעולה או למצות תוצאה. מה הדוגמא העיקרית? אומרים שהדוגמה העיקרית היא מצות נטילת לולב לעומת מצות פדיון שבויים, אלה הקצוות. במצות נטילת לולב יש מצוה על הפעולה, ליטול לולב, אבל אין שום מצוה שהחפצא של הלולב יהיה נטול – יש רק מצוה עלי ליטול לולב. זו דוגמה למצוה שהיא מצות הפעולה.

מה הדוגמה העיקרית למצוה שהיא מצות התוצאה? "מצוה רבה" של פדיון שבויים. יש שתי מצוות בתורה שנקראות "מצוה רבה" – פריה ורביה ופדיון שבויים. פדיון שבויים היא הדוגמה העיקרית למצות התוצאה – המצוה שהשבוי יהיה פדוי, יצא לחפש. אם אני עושה את כל המאמצים, משלם את כל הכסף, והוא לא יוצא – לא עשיתי שום דבר, אין מצוה.

לגבי מצות "פרו ורבו" יש מחלוקת הראשונים, האם זו מצוה שיהיו ילדים או מצות ההשתדלות האנושית של הזוג שיהיו להם ילדים. לפי הרוב "פרו ורבו" הוא מצות תוצאה, אבל יש מקום שמשמע מהתוס' שהיא מצות פעולה. בכל אופן, את כל מצוות התורה מחלקים לפעולה או תוצאה.

מצוות פועל-פעולה-נפעל (וחלוקת הנפעל לחיוב ושלילה)

הרוגאטשובר, שאוהב דריי דינים, מחלק בחלק מהמקומות – לפי הרמב"ם – לפועל-פעולה-נפעל. אם יש שלשה דברים גדר המצוה יכול להיות שייך לאחד מהם, אבל בעצם יכולים להיות ארבעה דברים – גם שלילה, כמו להגדיר מילה כמצוה שלא יהיה ערל, מצוה של אויס. יש מצוה של שלילה, מצוה שהיא מצוה של הפועל – תיכף ניתן דוגמה – יש מצוה של הפעולה ומצוה על התוצאה-הנפעל.

לדוגמה, רוב המפרשים מסבירים שמצות בנין בית המקדש – שכעת עוסקים בה בפרשות שבוע – היא כמו פדיון שבויים, מצוה שיהיה מקדש. כל זמן שאין מקדש אין מצוה. אבל לא פשוט, יתכן שעצם ההתעסקות במלאכת המשכן והמקדש היא כבר מצוה.

יש מצוה שאתה צריך לעשות משהו עד הסוף, כמו בברית מילה – "מל ולא פרע כאילו לא מל". אם תעשה רק חיתוך, בלי פריעה, עשית משהו, אבל את המצוה לא עשית. מי שאומר שהמצוה שהילד הזה יהיה מהול כל החיים – ודאי שלא עשה אם לא גמר את המצוה.

מצות הפועל – התבוננות בדברים המעוררים אהבת ה'

בכל אופן, מה הדוגמה למצוה של הפועל – פחות מפעולה, אלא שאני, הגברא, אפעל את הדבר? עוד לא מצוה על פעולת הדבר, אלא שאני אפעל את הדבר. מה יתכן? קשה למצוא דוגמה, אבל הדוגמה העיקרית בחסידות היא המצוה של רבי הלל מפאריטש, והוא גם כותב זאת בשם הבעל שם טוב, כותב מאד חזק.

מה המצוה של אהבת ה'? לא כל אחד זוכה להרגיש ממש אהבת ה' בלב. יש מצוה בתורה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – איך מקיימים אותה?  מי שזוכה הוא בעל מדרגה, לא כולנו זוכים להרגיש פעימות אהבה להשי"ת בלב. כתוב שכל מצות עשה צריכה להתבטא בגשמיות, בגוף, וכדי לקיים מצות אהבת ה' צריך שהדופק בלב יגבר תוך כדי האהבה. לא כולנו זוכים לזה. אז איך אני מקיים כל יום מצות אהבת ה'? מובא בשם הבעל שם טוב, יסוד היסודות של חסידות חב"ד, ומי שמסביר זאת הכי טוב הוא רבי הלל שהרך הנימול נקרא על שמו. צריך להתבונן באלקות – המצוה היא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה, זהו הגדר. אם תזכה, תוך כדי שאתה מתבונן באותם דברים – כמו שכתוב גם ברמב"ם, אם אלה פלאי הבריאה או מה שלא יהיה בגדולת ה' – ומעמיק ברצינות, כמו רבי הלל, בעבודה, בדברים שאמורים לעורר אהבה לה'.

מה קורה אם לא הצלחת לעורר אהבה בלב? אם מדובר בפדיון שבויים – לא עשית כלום, לא הצלחת. אם מדובר בפעולה – כמו "ביום השמיני ימול" – גם לא עשית, הפעולה לא נגמרה. אתה פועל, אבל הפעולה לא נעשתה, לא הגיעה לגמר, וכל שכן שהתוצאה – כמו להיות מהול, רושם תמידי בנפש – לא נעשתה. אומר הבעל שם טוב שאם עשית את המאמץ שלך כדבעי קיימת מדאורייתא את מצות עשה של "ואהבת את הוי' אלהיך". כלומר, עיקר המצוה הוא לעשות מה שעליך, מה שאתה מסוגל לעשות. מה אתה מסוגל לעשות לקראת המצוה הזו? להתבונן בגדולת ה' (רמז יפה: להתבונן בגדולת הוי' ר"ת לבי, היינו "הגיון לבי לפניך", ועולה בגימטריא 1014 דהיינו הוי' פעמים הוי' אחד – הערך הממוצע של כל תבה עולה הוי' פעמים אחד). זה מה שאמור ועשוי לעורר אצלך אהבה. אם כן, זו דוגמה למצוה שכולה מצוה של הפועל, שתעשה מה שאתה יכול לעשות.

ארבעה גדרים במצוה

אם כן, יש לנו בעצם ארבעה גדרים של מצוה. איך נקביל אותם? כנגד כחב"ד:

פועל-פעולה-נפעל הם כמו משכיל-מושכל-שכל, כמו יודע-ידוע-דעה – חב"ד. הגברא שפועל הוא החכמה ("עמק ראשית"), התוצאה שנפעלת היא הבינה ("עמק אחרית"), ועצם הפעולה – שלמות הפעולה – היא הדעת. השלילה, כמו לא להיות ערל, שאמרנו ששם מסירות הנפש, היא בכתר, רדל"א, אמונה פשוטה שמשם כח מסירות הנפש של היהודי. ככה אפשר בפשטות להקביל לכתר-חכמה-בינה-דעת.

אם רוצים לעשות י-ה-ו-ה, היות ש"כתר עליון איהו כתר מלכות" אפשר לשים את השלילה במלכות ואת הדעת ב-ו. הפועל, כמו במצות אהבת ה', הוא ה-י, והתוצאה, התכלית, "עמק אחרית" – שיהיה מהול, או פדוי, או שיהיה מקדש – היא הבינה, ה עילאה. מצות הפעולה, "ימול בשר ערלתו", תהיה ה-ו. השלילה, "לא יכרע ולא ישתחוה", היא המלכות, ה תתאה. או שהיא הכתר או המלכות – היינו הך, "כתר עליון איהו כתר מלכות". אם כן, יש לנו התבוננות, י-ה-ו-ה של ארבעת גדרי המצוות:

  י        מצות הפועל

  ה       מצות הנפעל (תוצאה) החיובי

  ו        מצות הפעולה

  ה       מצות הנפעל (תוצאה) השלילי

מצות הפועל – קיום הנפעל בעלמא דאתכסיא (וברכות לרך הנימול)

הברכה שלנו לרך הנימול, הלל אביעד שי', היא קודם כל שלא יהיה ערל, קודם כל – שיוכל לברך, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, על הבקר "שלא עשני גוי", עם ריקוד ושירה. אחר כך שיהיה לו חוש בעבודה, חוש בלעשות מאמץ פנימי לדרוש את השי"ת, להתבונן בעומק (ומה שיהיה יהיה).

יש עוד נקודה שלא הסברנו: כתוב בחסידות שגם כשאתה לא מצליח להוריד את האהבה ללב, במח התבונה כן עשית עיבור בנפש. אם התבוננת כמו שצריך, אף על פי שהאהבה לא התגלתה בלב, במח התבונה היא נמצאת, באתכסיא היא נמצאת, לכן קיימת את המצוה. זאת אומרת שיש מצוות שאפשר לקיים אותן, בדיעבד, בעלמא דאתכסיא. כל מצוה אמורה להיות מצוה מעשית שבאה לידי ביטוי בעלמא דאתגליא, אך באהבת ה' – מצוה של הפועל – הביטוי יכול להשאר, בדיעבד, בעלמא דאתכסיא. בסוף, "סוף הכבוד לבוא", יימשך ויבוא לידי ביטוי גם בעלמא דאתגליא.

שוב, יש מצוה של פעולה ויש מצוה של תוצאה. הייתי יכול לחשוב שהתוצאה היא במלכות, "אמא תתאה", אבל כאן התוצאה היא עמק אחרית, "אמא עילאה", עולם הבא הוא התוצאה. שנזכה לכל הבחינות האלה. כתוב שמשיח בא רק כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף, נקוה שהלל אביעד שי' הוא כבר האחרון שיכריע את הכף לביאת המשיח בפועל ממש. מסכים, זושא? אתה תלמד אותו תורה? לחיים לחיים.