בע"ה

ל' שבט ע"ח – כפ"ח

סעודת ראש חדש אדר

לע"נ ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אדר בתורה

נגנו "ויהי בימי אחשורוש", "אלי אתה" (אדה"ז וצ"צ), "כוס ישועות".

שרש אדר בתורה: "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער"

לחיים לחיים, חדש טוב, מרבין בשמחה. שרש אדר מופיע חמש פעמים בתורה. "הכל הולך אחר הפתיחה", "ויצא הראשון אדמוני כֻלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו" – זהו השרש של אדר בתורה, "אדרת שער".

גם המלה "הראשון" כתובה כמה וכמה פעמים לגבי החגים, אבל כאן היא מופיעה לראשונה (מתוך הוי' פעמים בכל התורה). יש כאן כמה מלים ראשונות בתורה, כולל "הראשון", וגם "אדמוני" כמובן. רק שנים נקראו "אדמוני" – עשו ודוד המלך. כך לומדים שדוד המלך, דוד מלכא משיחא, בא לתקן את האדמוני של עשו. גם אדרת מופיעה כאן לראשונה – שרש אדר.

פוטנציאל הצד האפל-האדמוני

נתחיל מה"אדמוני": "אדמוני" מתחיל אדם – הצבע אדום הוא גם לשון אדם – "אתם קרויים 'אדם'". כלומר, יש משהו אדום במהות האדם. אדם הוא גם לשון אדמה – כנראה שהאדמה האמתית היא אדמה אדומה, חמרה. כמה שוה אדמוני? 111, פלא, גם גימטריא אפל. ידוע שלאחרונה אנחנו מדברים על הצד המואר והצד האפל של האישיות (סוד "כרצון איש ואיש" של מגלת אסתר. בגאולה יקוים "איש ואיש יֻלד בה" – ממוצע שתי המלים "איש ואיש" הוא מרדכי היהודי). הצד המואר שלו הוא ודאי צד לבן, ודווקא הצד האפל – החשוך – הוא אדמוני בגימטריא, יש משהו אדמוני בתוך הצד האפל.

הצד המואר הוא בחינת יעקב. אצל כל אחד יש את היעקב ואת העשו שלו (שהם גם המרדכי וההמן שבו) – את שני התאומים, התומים (חסר כתיב, מפני עשו הרשע) – המואר הוא יעקב והאפל הוא עשו. כמו שלומדים בשיעורים האחרונים, האפל מלא פוטנציאל. מי הרגיש את הפוטנציאל של עשו? יצחק אבינו, לכן "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", הוא צד אותו. בפרשה הקודמת, פרשת משפטים, קראנו את הפסוק "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שם" – אפילו משה רבינו זקוק לעיר מקלט. רש"י שם מנתח באריכות את שרש המלה "צדה", ואומר שאם כבר הוא לשון צד, ופירושו לשון כמן וארב. כנראה שכל אחד מהצדדים באישיות האדם – הצד המואר והצד האפל – צודה את השני, אורב לצד השני. רש"י אמנם אומר שלא משרש ציד, אבל יש ודאי קשר, אותו שער. קודם כל הוא צודה – אורב, לשון צד – ואחר כך הוא צד ציד, "איש ידע ציד איש שדה", המשך הפסוק של האדמוני.

עשו מלא פוטנציאל (= יעקב ישראל), אי אפשר להביא את הגאולה בלעדיו. הרבי אומר שבדור שלנו עשו כבר מוכן, הצד האפל כבר מוכן שיוציאו ממנו את "יתרון האור מן החשך" – בפוטנציאל יש לו יותר אור מהאור לכתחילה.

הצד האפל (ותיקונו) בחדש אדר

אמרנו שגם המלה "הראשון" מופיעה כאן לראשונה, בגימטריא 562, מספר מפורסם אצלנו, שוה עולם התהו, שוה "וימלך... וימת", ועוד הרבה דברים שקשורים לאורות מרובים דתהו. בכלל, כל מושג בעל עצמה רבה של תהו מופיע לראשונה בתורה בצד האפל – כלל גדול אצלנו. כאן רואים ש"הראשון" מופיע בצד האפל, "אדמוני" שוה אפל. וגם "אדרת" מופיעה לראשונה – השרש של אדר. למה החדש אדר קשור לעשו, הצד האפל? קודם כל, המן שמח שהפור נפל על אדר. חז"ל אומרים ששמח כי משה מת באותו חדש, אבל בכלל יש משהו בחדש אדר שהוא חדש של אפל, חדש של עשו, שהוא נולד "כֻלו כאדרת שער".

מה החג של החדש? פורים, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". לוקחים את עשו-המן, אוכלים את האזנים שלו, אוכלים ושמחים. מגיעים למצב של "עד דלא ידע בין ארור המן [הצד האפל] וברוך מרדכי [הצד המואר]" – צריך להגיע בפורים למצב שלא מבחינים בין הצד האפל והצד המואר, הכל היינו הך, הכל אחדות פשוטה. זו הפעם הראשונה שיש אדר בתורה. ההופעה של אדר בפעם הראשונה באדרת, בלבוש, גם סימן של קשר החדש למלבושים, לעולם המלבוש, בגימטריא תענוג. לפי המנהג מתחפשים בפורים, מתלבשים בכל מיני לבושים מיוחדים. לפי הווארט שעכשיו לומדים כדאי בפורים של השנה הזו להתחפש באדרת שער (ולהפוך את האדרת של עשו לאדרת של אליהו הנביא זכור לטוב – "וגם חרבונה זכור לטוב").

למה קראו לו עשו? כי הוא עשוי, גמור. מה זה עשו? גמור, הוא טיפוס גמור. סגולה גדולה להתחפש לאחד שהוא גמור, אפשר כבר לגמור את הענינים, לסיים את הכל, לסיים את בירור עשו. הרבי הרי אמר שכבר סיימנו את עבודת הבירורים, הכל גמור, הכל עשו (עשו גמור = 625 = 25 ברבוע = 5 בחזקת 4 = "[כלו] כאדרת [שער]").

חדש אדר ושירת הים

אמרנו שיש חמש פעמים השרש אדר בתורה. פעם ראשונה "כאדרת שער" של עשו. אחר כך יש שלש פעמים בשירת הים, שקראנו בתורה לפני כמה שבועות – "ימינך הוי' נאדרי בכח", "צללו כעופרת במים אדירים" ו"מי כמכה באלִם הוי' מי כמכה נאדר בקדש" ("נאדרי" = "אדירים" = 265, זה בהשראה. "כאדרת" = כה ברבוע – בשירת הים כל ישראל זכו לנבואת "זה אלי ואנוהו", נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה, מעל לנבואת כה. וכן "כאדרת" הוא עם כ הדמיון, ומתחיל "כאדרת" בגימטריא כה).

רואים בשירת הים ריכוז עצום של השרש אדר. יש משהו בקריעת ים סוף, שיא נסי יציאת מצרים, גילוי שם הוי' שלמעלה מהטבע – "ושמי הוי' לא נודעתי להם", וכעת ביציאת מצרים אני כן נודע להם – תכלית ה"נודעתי" של שמי הוי', הוי' דלעילא, הוא בקריעת ים סוף, "אשירה להוי' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" ובהמשך "ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב". זהו האדר השני בתורה. אחר כך יש "במים אדירים", ששייך גם לחדש אדר, חדש של יסוד המים – מזל דגים – לפי חלוקת החדשים לפי היסודות לפי הקבלה. בסוף, פסוק השיא של שירת הים, "מי כמכה באלים הוי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עשה פלא".

קודם היה "נאדרי בכח" וכעת "נאדר בקדש" – רואים שיש קשר בין כח לקדש. יש משהו מאד קדוש – נבדל – דווקא בכח. איך קוראים למדרגה זו בלשון החסידות? כמו שיש "אור העצם" יש "כח העצם" (כח קדש = גבורה גבורה, ההפרש = עשו). אור העצם הוא שם מה וכח העצם הוא שם סג שמעליו. בקריעת ים סוף ושירת הים כח העצם נתגלה והתקבל אצלנו בקדושה, בצד הקדושה. מה ההבדל? כתוב "נאדרי בכח", עם י בסוף, ובסוף "מי כמכה" כתוב "נאדר בקדש" בלי י. ה-י של "נאדרי" היא עצמה ה"קדש" – האות י בקבלה היא "קדש מלה בגרמיה".

אם כן, יש שלש פעמים שרש אדר בשירת הים – צריך הרבה לשיר את שירת הים דווקא באדר (אדר ועוד שירת הים = 1170 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים מה, שם מה החדש של עולם התיקון, סוד אור העצם, המגלה, בשירת הים דווקא כאשר שב הים לאיתנו, את כח העצם, גילוי עצמי ממש). שרנו לפני כמה שבועות בתורה, בשבת שירה, אבל הריכוז של שרש אדר בשירת הים אומר שכל החדש צריך לשיר ולכוון את שירת הים, "אשירה להוי' כי גאה גאה". מה פירוש "כי גאה גאה"? שהוא מתגאה על הגאים. מי הגאה שה' מתגאה עליו? עמלק, עשו, המן הרשע. כל החדש הזה הוא מה שה' מתגאה, "כי גאה גאה".

האדר האחרון בתורה – חצר אדר

אמרנו שיש חמש פעמים השרש אדר בתורה, אז יש עוד פעם אחת. הפעם האחרונה בתורה היא דווקא שם של מקום, "חצר אדר". יתכן שיש כאן כמה חבר'ה שהיו בחצר אדר לפני פינוי ימית. איפה כתוב? בגבולות הארץ. ליד מה חצר אדר? עצמֹנה. לפני פינוי ימית, מי שזוכר או מי שהיה, היתה גם חצר אדר וגם עצמונה (חשבתי על קשר בין עצמונה לעמונה, שני פינויים – צדיק בעמונתו יחיה, "אמונה אמן" לשון עצמה).

בכל אופן, זו הפעם האחרונה של שרש אדר בתורה – חצר אדר. כנראה שבעצמת ה"עד דלא ידע" של פורים אפשר לחזור לחצר אדר, לרשת אותה. צריך לרשת את האורות המרובים דתהו, לרשת את עשו, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה" – צריך לעלות להר שעיר, להר של מי שנולד "כאדרת שער" (עשו הרשע), לרשת את האורות המרובים שלו, והחדש הכי שייך לכך הוא חדש אדר.

לחיים, שנזכה לכל האדר שיש בתורה. אדר ב-א דומה וקרוב להדר ב-ה. מי הוא הדר? המלך הדר הוא מלך של עשו, אבל הוא מלך של עשו שהוא ראשית התיקון, הוא עובר-מתגייר מעשו, עמלק, להיות למעשה ישראל, להיות יהודי. הדר בארמית פירושו חוזר, הוא חוזר בו, חוזר בתשובה – חוזר מהעשויות שלו והופך להיות יהודי. זהו המלך הדר ששייך לחדש אדר. לחיים לחיים.

ב. "אכן אתה אל מסתתר" – גילוי הכח כאור

"אל מסתתר" בצד האפל

תיכף נדבר על הפסוק "אכן אתה אל מסתתר", עליו מדברים הרבה בחג פורים. פסוק שרומז לאסתר המלכה. איפה ה"אל מסתתר"? כדי שנשיר את השיר, נאמר עליו איזה ווארט. איפה ה"אל מסתתר"? ודאי בצד האפל של האדם. הוא לא מסתתר בצד המואר אלא בחשך, "ישת חשך סתרו". לכן, לכבוד הצד האפל, נשיר את השיר הזה ונחפש את הא-ל שמסתתר שם.

שם א-ל – כח ואור

בפסוק "אכן אתה אל מסתתר" השם הקדוש הוא א-ל. מה פירוש שם זה? רש"י כותב בכמה מקומות שהוא לשון כח – "יש לאל ידי" (ר"ת ילי, השם השני של עב שמותיו יתברך. שאר האותיות הן אותיות אל שדי = משה שזוכה לשער הנון, ילי = נ). אבל בקבלה שם א-ל מזוהה עם חסד, כמו שהפסוק אומר "חסד אל כל היום" – גם חסד וגם יום, שהוא אור. אז מהו א-ל? שם של אור או שם של כח? אור וכח הם שני דברים שונים, ואפילו הפוכים, כמו שהסברנו קודם על המושגים "אור העצם" ו"כח העצם", שהם שם מה ושם סג. אור העצם שייך ליעקב, לצד המואר, אבל כח העצם שייך לצד האפל, שייך לעשו – עשו הוא בעל הכח. איך הסברנו את הפשט – אחד הפשטים – של הצד האפל? שהוא בכח, כמו בית שמאי, "אזלינן בתר בכח". יש עוד פסוק שקראנו בהלל, לפני "אלי אתה ואודך" – "אל הוי' ויאר לנו", שם כתוב אור עם שם א-ל.

שוב, השאלה מהו שם א-ל. על פי פשט הוא כח, אבל יש כמה וכמה פסוקים – וכך מוסבר בקבלה – שהוא קשור לאור. צריך לומר שיש משהו בשם א-ל שהוא בכח להתגלות, לגלות את הכח שבו. הסגולה המיוחדת בשם הזה היא היכולת לגלות מה שבכח (היינו כנ"ל בסוד מה שמגלה סג, אור עצמי ממש). השם הזה נמצא גם בשם העצמי שלנו, ישראל, לו זכינו כאשר נצחנו את שרו של עשו, כאשר יעקב ניצח את המלאך – "דידן נצח" – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". ישראל הוא גם שם של אור, "אור ישראל" – אור מיוחד, האור של הכח. אור הוא גילוי – גילוי של הכח. בתחלה הכח הזה לא גלוי, ועל כך נאמר "אכן [בינתים] אתה אל מסתתר". הא-ל מסתתר, אסתר המלכה, ואנחנו קוראים בפורים "מגלת אסתר" – שההסתר יתגלה, מגלה לשון גילוי, שה"אל מסתתר" יתגלה. זהו הכח של שם א-ל.

"אתה... מסתתר" – הכח שבאתה

יש עוד תכונה שלכאורה היא נשיאת הפכים בתוך הפסוק "אכן אתה אל מסתתר" – "אתה" הוא דבור לנוכח, גילוי, בניגוד ללשון נסתר. על דבר שאיני רואה אני אומר "הוא" ועל דבר שאני רואה אני אומר "אתה", ישירות, לנוכח. איך אני יכול לומר "אתה אל מסתתר"? ממש תרתי דסתרי! 'הוא א-ל מסתתר', אבל איך "אתה אל מסתתר"?!

כאשר אני אומר למישהו 'אתה', להתקשר לזולת לנוכח, אתה ממש, בהשקפה ראשונה נדמה לי שזו התקשרות לאור שלו. כמו שכתוב בחסידות גם לגבי מדת האהבה, שמדת האהבה מתייחסת לאור שיוצא ממי שאני אוהב אותו. אבל אם אין אור, לא יוצא ממנו אור בכלל ואיני רואה אותו, איני יכול לאהוב אותו – אני אוהב אותו בשל האור שיוצא ממנו. ככה מסבירים בחסידות את ההבדל בין מדת האהבה למדת היראה – שיראה היא התייחסות לעצם (ונסביר שהיא בעצם כח העצם) ואהבה מתייחסת לאור, היא אור. שוב, כאשר אני אומר "אתה" יש אמירה לנוכח, קירוב, אהבה – לכאורה המלה "אתה" היא אור וגילוי. איך היא הולכת כאן יחד עם "אל מסתתר", "אכן אתה אל מסתתר"?

נעשה כמה חשבונות: המלה "אתה", ששוה 406, לא כפולה של אור, אבל האם כפולה של כח? אתה עולה ז"פ חן – לא סתם כפולה של חן, אלא "כל השביעין חביבין" (מתנת החן היא המתנה השביעית, החביבה מבין שבע המתנות שכנגד ז"ת, היא מתנת המלכות, שפנימיותה שפלות, סוד "אשת חן תתמֹך כבוד" "שפל רוח יתמֹך כבוד"). והוא המשולש של כח – סכום כל המספרים מ-א עד כח. כמו שיש את הרבוע של כח, כח ברבוע[ב], יש את המשולש של כח[ג]. ועוד, אתה במספר סדורי = 28 = כח במספר הכרחי!

נמצא שב'אתה' יש זיקה מאד חזקה לכח. מה הכח ב'אתה'? כח הוא יותר עצמי מאשר אור. כמו שהרבי תמיד מדבר על אור-גילויים לעומת עצמות. בצד האפל – שהוא כח, הוא עשו – יש יותר עצמיות מאשר באור. אלא אם כן האור ממש מגלה את עצמת הכח – התכלית של השם א-ל. מכאן אפשר ללמוד משהו עמוק מאד לגבי יחסים.

"אתה לנכח"

קודם כל נאמר עוד ווארט: אתה הוא לנוכח. מאיזה שרש המלה נכח? לשון כח. ידוע שיש שלשה שרשים של כח – דרוש גדול אצלנו – כנגד חב"ד, הכח של חב"ד, הכח של חב"דניק. יכח – שרש תוכחה, כמו "הוכח תוכיח" – י-כח, כנגד חכמה. שרש נכח – "המנרה לנכח השלחן", כלי המשכן שכעת קוראים עליהם – נ-כח, כנגד הבינה. שרש כוח – כח, כפי שאנחנו קוראים, וגם שם אחד משמונת השרצים של התורה, ממש הכח של הלעו"ז, של עשו לפני התיקון שלו – ו-כח, כנגד הדעת, "מפתחא דכליל שית".

בכל אופן, אתה לנוכח הוא לשון כח, לא אור. מה אני יכול ללמוד מזה לגבי יחסים הכי טובים, בהם אני מתייחס אליך כ'אתה' ולא כ'הוא', לא כאובייקט? מכאן אפשר ללמוד שיש משהו במלה 'אתה' שיש בה לא רק עצמה של אהבה ואור אלא בעיקר כח העצם, התקשרות של כח העצם. כלומר, כדי לנטרל את ה'יש מי שאוהב' צריכה להיות איזו מין יראת הרוממות וגם יראת בשת, יראה עילאה בלשון החסידות, שאני אומר לך 'אתה', שאני אומר לה' "ברוך אתה הוי'". המלה העיקרית של התפלה היא "אתה", כך כתוב.

"אכן אתה אל מסתתר" – גילוי "מה נורא המקום הזה"

חוץ מהפניה אליך לנכח, יש פה עוד יותר ממה שאמרנו כרגע – מה שהבעל שם טוב קורא "יחוד יראה-נורא". כמו שכתוב ביעקב אבינו "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים", זה 'אתה'. גם שם הפסוק מתחיל "אכן", כמו "אכן אתה אל מסתתר" – "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי... מה נורא המקום הזה". יש משהו ב'אתה' שיש בו גילוי של הנורא. כאשר יש גילוי של הנורא נעשה יחוד יראה-נורא, ובכלל לא סותר ש'אתה' הוא קירוב. יש ב'אתה' אור ואהבה, אבל משהו עצמי בעל כח לגמרי.

כאשר מסתכלים בעשו הרשע, בהמן, ופתאום מתגלה "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים", לכן "אתה אל מסתתר" במגלת אסתר. אם כן, למדנו משהו מאד גדול לגבי "אתה" – "אכן אתה אל מסתתר".

ג. "מאור ושמש"

"מאור ושמש" – שמות הירח והשמש

כעת נאמר משהו מתוך פרק עד בתהלים[ד]: יש בפרק פסוק, מהפסוקים החשובים ביותר בתנ"ך, שרומז לשני הצדדים באדם – הצד המואר והצד האפל שלו – "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש". "לך יום" היינו הצד המואר, "אף לך לילה" היינו הצד האפל. בשיעור האחרון שלנו על מואר ואפל אמרנו שאפל הוא לשון אף. כאן כתוב "לך יום אף לך לילה", יש שם המון כח, כח העצם. אחר כך המשך הפסוק הוא "אתה הכינות מאור ושמש".

יש פלא בחלק השני של הפסוק. סתם ככה הייתי חושב ש"מאור" הוא השמש, אבל כאן כבר כתובה שמש ו"מאור" הוא הירח. למה דווקא הירח כאן זוכה להקרא בשם "מאור" סתם? הרי הירח הוא מלכת הלילה. השמש הוא מלך היום. יש מלך היום ויש מלכת הלילה.

כמה שמות יש בתורה לירח? כתוב בקבלה שיש שלשה שמות, כנגד שלשת העולמות – ירח בעולם הבריאה, לבנה בעולם היצירה ("והיה אור הלבנה כאור החמה") וסהר בעולם העשיה. כל מי שזוכה לשבת בבית הסהר בא לתקן את הירח בעולם העשיה, עולם ה"אף" – "אף עשיתיו".

גם לשמש יש שלשה שמות, כנגד אותם שלשה שמות של הירח – שמש-ירח הם זוג, איש ואשה. בעולם הבריאה הם נקראים שמש וירח, "שמש ירח עמד זבֻלה". הזוג של הלבנה גם פשוט מאד, חמה – "והיה אור הלבנה כאור החמה" – השמש בעולם היצירה. מה הזוג של הסהר, של הירח בעולם העשיה פה למטה? חרס, כמו כלי חרס. צריך שליהודי יהיה לב נשבר, "כחרס הנשבר".

ה ו-ח מתחלפות, אז חרס-סהר הם ממש זוג – הזוג בעולם "אף עשיתיו". בעולם היצירה, בו יש יצרים – היצר הטוב והיצר הרע – הם חמה-לבנה. בעולם הבריאה, בו יש שכלים נבדלים וגם שרפים, הם שמש-ירח. בעולם האצילות כל אחד הוא מאור – המאור הגדול והמאור הקטן. בתחלה היו שני המאורות הגדולים, אבל הירח התלוננה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ואז הקב"ה אמר לה "לכי ומעטי את עצמך" – הירח בעולם הבריאה. ועדיין המקור הוא בעולם האצילות, שם הוא עדיין נקרא מאור, אבל "המאור הקטן"[ה]. אם כן, בעולם האצילות שניהם נקראים מאור.

הצד המואר והצד האפל – צדדי הירח

מאור הוא מואר, אבל לא בדיוק. מה ההבדל בין מאור למואר? אנחנו מדברים על הצד המואר של הנפש. מאור הוא מקור של אור, הוא מאיר, לא מואר. זהו כל ההבדל בין המאור הגודל למאור הקטן, שהמאור הגדול מאיר ודווקא המאור הקטן מואר – הוא מואר על ידי המאור הגדול, על ידי השמש. אז בעצם כאשר מדברים על שני צדדי האישיות, הצד המואר והצד האפל, מדברים בשניהם על הירח[ו] (אפל-מואר – בגימטריא משיח, כפי שהתבאר – ועוד ירח משלימים ל-כד ברבוע).

למה מתאים מאד? כי אנחנו, עם ישראל, דומים ללבנה, מונים ללבנה ועתידים להתחדש כלבנה. היום ראש חדש אדר, מה מאיר בעיקר? יש משהו שמתחיל טפה מואר, אבל בעיקר – במולד, רגע לפני המולד – מתגלה הצד האפל, לחלוטין. מגיעים לשיא של החדש, סיהרא באשלמותא, ואז הצד המואר מתגלה לנו. בכל זאת, סיהרא באשלמותא הוא לא יום טוב מיוחד – ראש חדש הוא יום טוב. מהו המולד בראש חדש? רגע קודם היה כולו אפל, ופתאום רואים שמהאין הזה, מהאפל הזה, יש פוטנציאל להאיר – לא סתם אור אלא אור עצמי. היום הראשון של ראש חדש מזכיר את הזמן בו הירח גם היה מאור גדול, עם אור עצמי משלו. בכל אופן, הביטוי במציאות – בעולם שה' ברא לכבודו – של הצד המואר והצד האפל הוא הירח.

בשביל מה כל הענין של מואר ואפל? בשביל תורת הנפש, להכיר את הנפש ולהיות מסוגל לעזור לאנשים, לעזור לזולת ולעזור לעצמך. צריך להכיר את הנפש, לדעת שיש צד מואר וצד אפל – הכל סהרורי, בשביל אנשי סהר, אנשי ירח, אנשי לבנה, אנחנו. עם ישראל שייך ללבנה. הגוים חושבים שהם 'אנשי שמש', הם באמת שייכים ל"חמה בישא", אבל אנחנו יודעים טוב שאנחנו 'אנשי לבנה'. מי ששייך ללבנה יודע היטב שיש לו "עתים חלים עתים שוטה", צד מואר וצד אפל.

תרין עטרין שבדעת – דעת ומודעות

הסברנו ששני הצדדים שייכים גם לתרין עטרין שבדעת – צד החסדים שבדעת וצד הגבורות שבדעת. הביטוי המקורי בתנ"ך של דעת הוא "עץ הדעת טוב ורע", מואר ואפל. כמו ש"אכן אתה אל מסתתר" כתוב "אל דעות הוי' ולו [ולא כתיב] נתכנו עלילות". נדייק מה שלא דייקנו אז: יש מלה מחודשת יחסית, מודעות – תרגום מאנגלית (consciousness). אין את המלה הזו במקרא, אבל ברור לנו שיש כזה דבר שנקרא מודעות, משהו חשוב ויסודי ביותר.

אם נתבונן עכשיו התבוננות קלה, "דעת" ו"מודעות" אינן זהות. הן נגזרות מאותה מלה, מאותו שרש, אבל בעלות משמעות שונה. איך אדמו"ר הזקן מגדיר דעת בספר תניא קדישא? "התקשרות והתחברות". "לתקוע את דעתו ומחשבתו" – דעת היא פעולה זכרית, לכן אצל הזכר דווקא הדעת מלאה, והיא כח לתקוע את עצמך במשהו – ריכוז פעיל. מהי מודעות? בדיוק כמו מואר ביחס למאור. במודעות אני אומר בצדק – או שאתה מואר או שאתה לא מואר, ואם אתה לא מואר אתה אפל. זו מודעות, אבל בדעת יש פעולה, יש התקשרות – תקיעת הדעת. זאת אומרת שיחסית המלה המקורית, דעת, והמלה המחודשת, מודעות, הן – מאד מתאים לרוח הזמן – מעבר מתפיסה זכרית לתפיסה נקבית, מתפיסה פעילה לתפיסה סבילה. אבל בעצם זהו מעבר משמש לירח, כי, כפי שאמרנו, ירח הוא מואר. אף על פי כן, בעולם האצילות קוראים לו מאור. איפה? בפסוק הזה, "אתה הכינות מאור ושמש".

מלכת הלילה

מכל המפרשים רק האבן עזרא אומר שהפסוק הזה הוא בהגיון של "חותם המתהפך" לפי פשט. יש לו קושיא, למה מקדימים את הירח (מאור) לפני השמש. בכל מקום שמש לפני הירח, כמו בפסוק הנ"ל "שמש ירח עמד זבֻלה". למה כאן מאור קודם לשמש? הוא מסביר שקודם כתוב "לך יום אף לך לילה" ואז ממשיך "אתה הכינות מאור ושמש". יצאנו מלילה, "אף לך לילה", ולכן מסמיכים את ה"מאור", ה"ירח" ללילה. רמז יפהפה שאכן הירח הוא מלכת הלילה.

רק כדי לתת רמז, ראיתי שמישהו מחייך כשאומרים 'מלכת הלילה' – סימן טוב, סימן שזה ביטוי יפה – כמה שוה? 570. אמרנו שלירח שלשה שמות – ריח, לבנה, סהר – בגימטריא מלכת הלילה. גימטריא בול[ז], כל שלש הבחינות כנגד שלשת העולמות של הירח האהוב לנו, כי אנו הירח. בשבילנו הקב"ה הוא השמש, קודשא בריך הוא, הוא הדעת ואנחנו המודעות.

יחוד הזכירה – דעת-מודעות

בשתי המלים דעת-מודעות, שהם זכר ונקבה, יש גם רמז מופלא (אף על פי שמודעות היא מלה מחודשת): כמה יוצא ביחד? בדיוק 1000. כלומר, הממוצע ביניהם הוא 500, "פרו ורבו". בכתבי האריז"ל זהו יחוד הכתפים, כתף-כתף הוא יחוד הזכירה. מי שרוצה לחזק את כח הזכירה שלו, לחזק את הזכרון – יש לנו ספר באנגלית על זכרון – האריז"ל אומר שתלוי בכתפים. ברייטע פלייצעס, "ותהי המשרה על שכמו", כל כתף היא שכם. כל כתף עולה 500, יחד 1000, ויש כוונה מאד גדולה – שמובאת בסיום "חסדי דוד" – שחיזוק הזכרון הוא על ידי "יחוד הזכירה", שבעיקר צריך להגיע לסוד ה-1000 של כתף-כתף. זהו סוד "דעת דבין כתפין" – יש כאן משהו מופלא בדיוק לשון. ה"דעת דבין כתפין" מבקשת ממני לצרף משהו למלה דעת שביחד יעלה אלף, כתף-כתף – צריך לצרף מודעות ואז יוצא בדיוק 1000.

מה ה'כנף' (המרחק מהאמצע לכל כיוון)? בכל זוג מלים, מכלול, שביחד יוצא מספר זוגי – כמו כאן, 1000 אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, הוא קבל דעת ומודעות (דעת מהקב"ה ומודעות מהשכינה הקדושה, כנסת ישראל) – יש לחשב את הכנף. הכנף היא בדיוק שם הוי' ב"ה – "דעת הוי'" עולה 500, ו-500 ועוד הוי' עולה מודעות. "הוי' הוי'", כמו לפני יג מדות הרחמים, "אל רחום וחנון" – הוי' לכאן והוי' לכאן. אפשר להוסיף לספר הכוונות של האריז"ל. לאריז"ל לא היתה עדיין המלה מודעות.

[איך מחזקים את הזכרון?] שתהיה לך דעת ומודעות. [כבר יותר קל לחזק את הזכרון ישר...] לא. דעת מקבלים מתוך הלימוד בספר התניא, הוא הדעת, ומודעות מקבלים מהשיעורים על הצד המואר והצד האפל, שיעורים על מודעות. אם תהיה בקי גם בזה וגם בזה יהיה לך זכרון מצוין (וגם תשכח בדיוק מה שצריך לשכוח).

"לך יום אף לך לילה – אתה"

נחזור: בפסוק כתוב "לך יום אף לך לילה". יש פה כמה תופעות יפהפיות. בין המלים "יום" ו"לילה" יש שתי מלים, "אף לך", שעולות 131, כמו יום-לילה!

דרך אגב, "לך יום אף לך לילה" שייך לפסח, לשון שיש בו פיוט בהגדה של פסח, "לך אף לך". מי מכיר עוד פסוק "לך... אף לך", כמו בפיוט? יש רק שני פסוקים כאלה בכל התנ"ך, שניהם בתהלים. אחד בפרק עד בתהלים, הפסוק שלנו, "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש", ועוד אחד כמה פרקים הלאה, בפרק פט, "לך שמים אף לך ארץ". מישהו זוכר את ההמשך? "לך שמים אף לך ארץ תבל ומלֹאה אתה יסדתם". תיכף צריכים לחבר בין שני הפסוקים, אבל דווקא בפסוק הראשון – הפסוק המובהק של הצד המואר והצד האפל – יש תופעה מובהקת, ש"אף לך" – שתי התבות שבין "יום" ו"לילה" – שוה "יום... לילה". אמרנו ש"אף" לבד רומז לצד האפל, בפרט "אף לך לילה".

עוד משהו, חשוב מאד, בשני הפסוקים האלה יש את המלה שדברנו עליה קודם, והיא הולכת להיות עיקר הנושא, עיקר הווארט – "אתה". רואים שיש משהו ב"לך... אף לך" שמבקש את המלה "אתה". בפסוק הראשון כתוב "לך יום אף לך לילה" ומיד "אתה" – "לך... אף לך... אתה!". בפסוק המקביל, בפרק פט, כתוב "לך השמים אף לך הארץ תבל ומלֹאה אתה". הולך זוגות של מושגים – יום-לילה, מאור ושמש. את ההגיון של האבן עזרא רואים עוד יותר בפסוק השני, "לך שמים אף לך ארץ – תבל". תבל היא ארץ. כלומר, מסמיכים לפי הסוף, לא לפי ההתחלה, כדברי האבן עזרא על "מאור ושמש", קדימת ה"מאור" ל"שמש". כאן הזוג הוא "תבל ומלֹאה", הכל ארץ, זוג בתוך הארץ, "תבל ומלֹאה אתה יסדתם".

אתה-אתה

אם מתבוננים במלה "אתה", שהגימטריא שלה היא כח במשולש כנ"ל, נעשה עוד גימטריא מופלאה: יום-לילה שמים-ארץ עולה אתה-אתה, ממוצע שני הזוגות האלה (ידוע שלע"ל, בבוא מלך המשיח, את הפסוק הראשון של התורה, "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ" נקרא 'אתה שמים ואתה ארץ', כמו בדוד'לע של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זצ"ל. באמת, קודם נפנה לשכינה הקדושה ונאמר 'אַת השמים ואַת הארץ', בלי צורך להשתמש במדה של "גורעין ומוסיפין ודורשין", ואז נפנה לקב"ה, לעצמותו יתברך, ונאמר 'אתה שמים ואתה ארץ').

כלומר, בעצם יש כאן "בכח", ב כח, שני משולשים של כח אחד מעל השני שהם, צורת היהלום של כח. כוונה יפה לצורת היהלום של כח. "ימינך הוי' נאדרי ב-כח", "אנא ב-כח גדֻלת ימינך תתיר צרורה". יש ב כח (במשולש) – יום לילה, שמים ארץ, ובהמשך כל פסוק כתוב המלה "אתה", לרמז, לגימטריא הזו, ל-כח (במשולש).

הופעות "אתה" בפרק עד (ועוד)

נפתח בפרק עד: נספור כמה פעמים מופיעה המלה "אתה", החל מפסוק יג: "אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים. אתה רצצת ראשי לויתן תתנו מאכל לעם לציים. אתה בקעת מעין ונחל אתה הובשת נהרות איתן. לך יום אף לך לילה אתה הכנות מאור ושמש. אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחרף אתה יצרתם". שבע פעמים "אתה", "כל השביעין חביבין"[ח]. כמה פסוקים קראתי? חמשה פסוקים. בשני פסוקים כתוב פעמיים "אתה". בתוך רמז של חמשה פסוקים יש שבעה "אתה", ואין עוד "אתה" בפרק.

כמה "אתה" יש בכל התנ"ך? לא חושד שמישהו יודע, אבל אפשר לנחש. יש אסתר פעמים, "אכן אתה אל מסתתר". רק בספר תהלים כמה "אתה" יש? מלכה. [המן.] נכון. הפרק הזה הוא הריכוז של המלה "אתה" בכל התנ"ך. אנחנו תמיד מחפשים ריכוז של איזו מלת מפתח, איפה היא מופיעה הכי הרבה פעמים יחד בתנ"ך, שאומר "דרשני". כאן זהו ריכוז מלה זו, עם כל הכח של המלה "אתה", הכח של הנוכח.

נציין שבפרק פט, בו כתוב "לך שמים אף לך ארץ", מהפרקים הארוכים ביותר בתהלים, יש גם הרבה "אתה". נתחיל לקרוא מפסוק י. רואים שגם כאן, שכתוב "לך... אף לך... אתה" יש עוד הרבה "אתה" באזור: "אתה מושל בגאות הים [מאד דומה לכתוב בפרק עד] בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכאת כחלל רהב בזרוע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ תבל ומלֹאה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו". כאן היו חמשה "אתה" בארבעה פסוקים.

קודם היו ז "אתה" בחמשה פסוקים וכאן ה "אתה" בארבעה פסוקים (הסימן: זה, נבואת משה רבינו. זה פעמים "אתה" = חן פעמים חנוך), אבל יש עוד שני "אתה" בפרק ואפילו "ואתה". כלומר, סה"כ בפרק פט יש שבע פעמים "אתה" ופעם אחת "ואתה", אבל עדיין הריכוז המקסימלי של "אתה" בקרבת מקום הוא בפרק עד.

יש עוד פרק אחד בתהלים שיש בו שבע פעמים "אתה" – אמרנו שאתה הוא כפולת שבע, ז"פ חן – הפרק הכי ארוך בתהלים, פרק קיט. רואים שפסוקי "אתה" בפרק פט מזכירים את הפסוקים בפרק עד, כאשר הפסוק העיקרי הוא "לך... אף לך... אתה".

נאמר לחיים, נשיר עוד משהו ונמשיך את השיחה העיקרית. לחיים לחיים.

ד. כח האדם וכח המעשה

"מצוות אין צריכות כוונה" – תיקון הצד האפל

יש מחלוקת מאד בסיסית בנגלה לגבי כל מצוות התורה, האם "מצוות צריכות כוונה" או ש"אינן צריכות כוונה". בשיעור הקודם[ט] אמרנו שיש דרך להסביר את שני הצדדים בנפש, המואר והאפל, כהבדל בין 'מחשבה' ל'התרצות' בלשון הישיבות – מחשבה היא כוונה מכוונת והתרצות היא הסכמה של האדם שהדבר יהיה, אבל בלי שהוא מתכוון אליו 'חזק'. יש דברים שצריכים כוונה, מחשבה, כמו קנינים – לפחות כוונה של צד אחד, לפי ר' שמעון שקאפ, דעת מלאה של המקנה או של הקונה, כי אחרת הקנין לא חל. בקידושין גם צריך לפחות שהחתן יכוון, ולפי ר' שמעון גם הכלה צריכה לכוון ממש בקנין הקידושין, וככה לגבי כל מצוות התורה חוקרים האחרונים אם צריכים 'מחשבה' או שמספיקה 'התרצות'. אמרנו שאפשר לראות במחלוקת זו גם הסבר לשני הצדדים של הדעת, שני הצדדים של האישיות. אבל יש משהו עוד יותר בסיסי, עוד פחות מ'התרצות', ש"מצוות אין צריכות כוונה".

ידוע בחסידות שיש נטיה לפסוק ש"מצוות אין צריכות כוונה". למה? הייתי חושב בדיוק ההיפך שחסידות היא כוונה, התבוננות. אבל מי שמבין מהי באמת חסידות, במיוחד חסידות חב"ד, שהיא המסורת העצמית של הבעל שם טוב, שאהב יהודים פשוטים, שלא מכוונים יותר מדי, או בכלל לא מכוונים, כאשר עושים מצוות – יודע שיש משהו יותר עצמי ב"מצוות אין צריכות כוונה". חסידות חב"ד מחפשת את העצם, לא את הגילוי, לכן יש נטיה לפסוק ש"מצוות אין צריכות כוונה", הגם שרוב הפוסקים – כולל אדה"ז בשו"ע – פוסקים ש"מצוות צריכות כוונה".

זו דוגמה, שצריך לפתח אותה מאד[י] – שהרי זו סוגיא עצומה – שבעצם לפי דרכנו השאלה מה המצוות באות לתקן, מה הן באות לחולל? כל מצוות התורה – האם הן בשביל לחזק את הצד המאור או לתקן את הצד האפל? לכל יהודי יש צד מואר בירח שלו, במודעות שלו. האם המצוה באה לחזק את הצד המואר או להפוך את הצד האפל, לקחת את הפוטנציאל של הצד האפל ואותו להפוך ל"יתרון האור מן החשך". כידוע משיח במילוי שוה "יתרון האור" (ששוה חשך במילוי וכן חשך ענן ערפל, כלומר שחלק המילוי של חשך: חית שין כף = ענן ערפל, וערפל הוא לשון אפל). כל ה"אל" – "אכן אתה אל מסתתר" – מתגלה "כיתרון האור מן החשך", 'כיתרון האור מן הכח'. הסברא ש"מצוות אין צריכות כוונה" היא כי היעד האמתי של המצוה הוא לקחת חלק מהצד האפל, לכבוש עוד אזור בתוך הצד האפל של הנפש, לרשת עוד סנטימטר של אדמת עשו, של "הר עשו", הר שעיר (שעיר ע"ה = "הר עשו", ובדרך צחות, הר לשון hair).

כח האדם וכח המעשה

כמו שיש את החקירה הזו בנגלה, 'מחשבה' לעומת 'התרצות', יש משהו של ר' אלחנן – גם בשערי יושר, אבל בעיקר ר' אלחנן – שחוקר שנוגע ביחס לכל מצוות התורה האם ה'חלות' שלהן הוא 'כח האדם' או 'כח המעשה'[יא]. "אנא בכח"[יב], יש שני (ב) סוגי כח – מה שנפעל על ידי 'כח האדם' ומה שנפעל על ידי 'כח המעשה' בלבד. יש עוד אחרונים, כמו הרב עמיאל, שאומרים שהא בהא תליא – שכח האדם הוא כוונה וכח המעשה הוא התרצות. על פי פשט לא אותו ענין, אבל הוא תולה אותם זה בזה. הוא אומר שכל חלות בתורה שנובעת מכח האדם מצריכה מחשבה, ואם אין מחשבה היא לא חלה, ולכל חלות שנובעת מכח המעשה, ללא כח האדם, מספיקה התרצות, לא צריך מחשבה.

רק כדי שנבין, ניתן דוגמה ל'כח האדם' ול'כח המעשה': כח האדם הוא כמו קנין – בכל הקנינים צריך כח האדם. קודם אמרנו לגבי מחשבה, שצריך לפחות אחד שיכוון שהקנין יחול. כאן הכוונה כח האדם – שהאדם הוא שחולל את הקנין, הוא פעל את הקנין. מה זאת אומרת? הקנין לא חל ממילא, לא ה' עשה את הקנין, לא שהוא עשה מעשה וה' עשה את הקנין – הוא עשה את הקנין, הקנין שייך לו. מה זאת אומרת? מסבירים שאם המצוה היא כח האדם אז הוא יכול להתנות. אני קובע, אני בעל הבית על הקנין, ולכן יש בי כח להתנות – גדר של תנאי, שיש לו כח להתנות – שאם תזרח השמש בשעה כך וכך הקנין חל ואם לא אז לא. הוא יכול לעשות גם תנאי של זמן – שהקנין יחול רק בעוד חדש. יש עוד הרבה נפק"מ, אבל זו נפק"מ פשוטה. נאמר עוד נפק"מ פשוטה – אם הוא מחיל את הדבר הוא גם יכול להתנות וגם יכול לעשות שליח. אם לא הוא מחיל את הדבר, רק שהוא עושה את המעשה והדבר חל מעצמו – כלומר, מן השמים, כביכול הקב"ה עושה, נעשה בדרך ממילא על ידי המעשה המכוון שלו (לכן לא בדיוק אותו דבר) – הוא לא יכול למנות שליח.

עוד נפק"מ: אם הדבר הוא מכח האדם צריך 'עדי קיום', כמו בקידושין. אם הוא כח המעשה, כמו אשת איש שזנתה ואסורה לבעלה – לפי רוב האחרונים, לא לפי כולם – לא צריכים עדי קיום, כי האיסור הוא מכח המעשה ולא מכח האדם. גם הכללים "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" ו"כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" חלים רק במה שנעשה בכח האדם. אלו כמה נפקא-מינות שכתובות. האחרונים לוקחים את כל מצוות התורה ומסווגים אותן – האם המצוה היא כח האדם או כח המעשה.

כח המעשה – שחיטה ועבודת הכהנים

הדוגמה העיקרית של כח המעשה שמביאים היא שחיטה. יש הרבה הלכות ודינים, צריך לעשות כשר במאה אחוז. האם השוחט יכול להתנות לפני שהוא שוחט שהעוף יהיה כשר בעוד חדש – אני קובע, הוא יהיה כשר רק עוד חדש? לא יכול, או שכשר – עכשיו ברגע הזה – או שלא כשר, טרף, ברגע הזה. לא הוא עשה את הכשרות של העוף. הוא שחט לפי ההלכה, איך שההלכה קובעת שצריך לשחוט, ואם עשה לא נכון ודאי לא בסדר, טרף, אבל אחרי שהוא עשה מאה אחוז נכון – לא הוא עשה את הפעולה שקודם היה בחזקת איסור, כשהיה חי, וכעת נעשה כשר. מי הוציא את העוף מחזקת איסור לחזקת היתר – מותר לאכול – השוחט? לא. משהו מאד פנימי. השוחט לא עשה זאת אלא הקב"ה עשה זאת. היות שהשוחט לא עשה זאת גם לא יכול לעשות שליח.

יש פה הרבה כהנים בצבור הקדוש. עוד דוגמה למצוה שהיא כח המעשה ולא כח האדם היא עבודת הכהנים בבית המקדש. אם עבודת הכהנים בבית המקדש היתה כח האדם, כלומר שהקדושה של העבודה היתה נעשית על ידי הכהן, הוא היה יכול למנות ישראל לשליח, "אתם' לרבות שלוחכם". מכך שהכהן לא יכול למנות ישראל לשליח במקומו במקדש מוכיחים האחרונים שעבודת הכהנים במקדש היא כח המעשה ולא כח האדם. הכהן צריך לעשות מאה אחוז נכון, אבל הפעולה שנעשית, הקדושה של העבודה, היא לא הפעולה של הכהן – שהכהן לא יתן לעצמו טפיחת שכם שעשיתי איזו פעולה קדושה, הקרבתי קרבן. כמו שוחט, הוא לא עשה.

שוחט צריך המון יראת שמים. הבעל שם טוב גם היה שוחט – הוא בכה ובדמעות שלו השחיז את הסכין, כידוע הסיפור המפורסם בזה – ועם כל זאת לא הוא עשה שהעוף יהיה כשר. לכן הוא לא יכול לעשות שליח, ולכן הוא לא יכול להתנות תנאי. אבל אם הדבר נעשה בכח האדם הוא יכול לעשות תנאי ויכול לעשות שליח.

כח האדם וכח המעשה – תרין עטרין שבדעת

החידוש שלנו כרגע ש'כח האדם' ו'כח המעשה' הם גם מעין תרין עטרין שבדעת, שקשורים לשני צדדי האישיות, הצד המואר והצד האפל. שוב, יש אחרונים שתולים את שני הכחות האלה בשתי הרמות של עצמת הכוונה, האם צריך כוונה מלאה (מחשבה) או שדי בכוונה פחותה (התרצות). הם אומרים שכל פעולה שהיא כח האדם דורשת דעת, רצון, אבל אם היא כח המעשה די בהסכמה.

נחזור לשוחט – יש לו הרבה הלכות, צריך הרבה יראת שמים, אבל אם בסוף שוחט רק בהסכמה, בשגרה, זה בסדר, כי לא הוא עושה את העוף כשר אלא ה' עושה אותו כשר. אבל קנין או קידושין צריכים כוונה, מחשבה, כי הם 'כח האדם'.

לגבי נדרים יש חקירה לא פתורה אצל האחרונים, האם סתם נדר הוא כח האדם או כח המעשה, אבל מוסכם שנדרי הקדש ונדרי צדקה הם כח האדם. מי שנודר לצדקה חייב כוונה, אם תלוי במחשבה. על נזירות כולם מסכימים שהיא סוג של נדר שהוא כח המעשה – אדם אומר וכל הדינים חלים עליו, כל האיסורים, ולא הוא עשה אלא כאילו ה' עשה. לגבי סתם נדר לא ברור אם כמו נדרי גבוה או כמו נזירות. זהו סיפור מורכב ביותר, שצריך ללמוד את כל הסוגיה לעומק, עם כל האחרונים, כל ראשי הישיבות.

שני הצדדים במודעות (ולא בדעת)

תיכף נמשיך, אך לפני כן נעשה כמה משחקים כמו שאנחנו אוהבים: כח האדם עולה ג"פ הוי', ו"פ אחד (כל ששת הצירופים של אחד). כח המעשה עולה 448, כפולת כח, טז פעמים כח. יש משהו יותר כח ב'כח המעשה' מב'כח האדם'. שני הכחות האלה יחד – "אנא בכח", "נאדרי בכח", ב-כח, שהם גם יום-לילה שמים-ארץ – עולים מודעות. שני הצדדים – הכל מודעות.

אחד החידושים היום שאנחנו מדברים רק על מודעות, בכלל לא נגענו בדעת אמתית של התניא – רק במודעות. שוב, מודעות היא יחסית פסיבית. רק במודעות יש את שני הכחות האלה, כח האדם וכח המעשה. כמובן, הייתי יכול לומר ש'כח האדם' ו'מחשבה' הם דעת ממש, שמש, לעומת 'כח המעשה' ו'התרצות' שהם מודעות, ירח. אך החידוש היום הוא שאפשר לשייך את שניהם למודעות, ירח, בלבד, כאשר 'מחשבה' היא מודעות מוארת ואילו 'התרצות' היא מודעות אפלה. נמצא, לפי זה, ש'מחשבה' אינה מצריכה "התקשרות והתחברות" בתקיעת המחשבה אלא מחשבה מעין ידיעה ברורה מתוך רצון פנימי-מודע לקיום המצוה או לחלות הקנין וכדומה. יש רצון ויש רצון – האחרונים קוראים ל'התרצות' 'רצון', אבל היינו רצון מקיף, כלומר לא מודע-מואר ממש, ודוק.

אפילו כל המחשבה והכוונה של האחרונים הן רק מודעות – לא מתחיל להיות חסידות, לא מתחיל להיות דעת. לפי זה, רק בתוך המודעות יש את המחשבה והכוונה וכח האדם ובצד השני יש את כח המעשה והסכמה-התרצות. כח המעשה מזכיר לנו את עשו, לשון עשיה, כנ"ל. אפשר אפילו לדרוש ש'כח המעשה' הוא על דרך המשפט שהרבי הכי אהב, מהמשפטים שהרבי הכי אהב – "המעשה הוא העיקר". הוא קשור לצד האפל של הנפש, קשור ל"מצוות אינן צריכות כוונה". לחיים לחיים.

יש משל באחרונים להבין בפשט את ההבדל – הבדל בין זורק למפיל. אם אתה זורק הכח שלך נמצא שם – המהירות, המרחק וכו' מכחך – ואם אתה רק מפיל (נופל ממך) ה' עושה את הפעולה בדרך הטבע (הפלה גם לשון אפלה; במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו השפחה היא ממש מוחין דאפל, ורוצה לראות מה יצא מזה, איך הדבר יפול). נשמע כמו מסייע שאין בו ממש, כך שלפי הבעל שם טוב כל המצוות הן בכח המעשה.

נגנו 'שאמיל'.

רמזי כח

יש ביטוי, לשון מאד יפה וחשוב בתורה, שכתוב כח פעמים בכל התנ"ך – י פעמים בתורה ו-חי פעמים בנ"ך, הסימן הוא יחי – "כבוד הוי'". "כבוד הוי'" עולה חן. אמרנו קודם ש-אתה – לשון נוכח – עולה ז"פ חן, ז"פ "כבוד הוי'", והוא המשולש של כח (כח הוא המשולש של ז כנ"ל; כח ברבוע פרטי עולה ח"פ חן – כך שממוצע כל אות הוא רלב, סוד עסמ"ב).

כשלוקחים את שתי המלים "כבוד הוי'" אפשר לעשות פעולה של הכאה פרטית. בהכאה כללית, כבוד פעמים הוי', עולה ארץ ישראל – רמז ידוע, "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ". אבל בהכאה פרטית נראה מקום מיוחד בארץ ישראל שיש בו גילוי של "כבוד הוי'". כ פעמים י, ב פעמים ה, ו פעמים ו, ד פעמים ה – סה"כ עולה חברון. שוב, כבוד פעמים הוי' עולה ארץ ישראל ו"כבוד הוי'" בהכאה פרטית עולה חברון – כנראה חברון היא מקום מיוחד של גילוי כבוד הוי', של חן (כח במעוקב פרטי עולה 8512 = חוה פעמים כח המעשה = כבוד פעמים "כבוד הוי'" בהכאה פרטית). הרי חברון רומזת לחן – חן שבתוכה אותיות ברו בגימטריא יצחק. יש פסוק מאד חשוב של כח – "גדול אדונינו ורב כח" – ממנו לומדים בקבלה, במדרש שיעור קומה, ש"שיעור קומה של יוצר בראשית רלו אלפי רבבות פרסאות". איך הגיעו למספר רלו? בגימטריא "גדול אדונינו [כמה הוא גדול?] ורב כח". ורב עולה יצחק, שלעתיד לבוא יאמרו לו "אבינו אתה", ועוד כח בגימטריא רלו. ורב הם האותיות שבתוך ה-חן בחברון. ושוב, חברון עולה "כבוד הוי'" בהכאת אותיות.

איפה כתוב "יחי"? הדרוש הזה לכבוד ראובן ע"ה. בתורה כתוב "יחי ראובן". כח במילוי – כף חית – עולה ב"פ ראובן. כמה שוה בן במילוי? אותו דבר. תשאל ילד, איך כח שוה בן? התשובה ש-כף חית שוה בית נון – כח במילוי שוה בן במילוי. הערך הממוצע של כל אות (במילוי) הוא ראובן. יחי היינו י-חי, זו חלוקת הופעות "כבוד הוי'" בכל התנ"ך – י פעמים בתורה ו-חי פעמים בנ"ך.

"ימינך הוי' נאדרי בכח". מה לגבי המלה "בכח"? כמה פעמים מופיעה בתנ"ך? יד פעמים "בכח", חצי כח (כח חלקי ב), שנים בתורה ושאר ה-יב בנ"ך. פעם אחת בתורה, "ימינך הוי' נאדרי בכח". איפה הפעם השניה? "בכח גדול וביד חזקה". בכח-וביד גם משחק גימטריא, שלם וחצי – בכל התנ"ך יש יד פעמים "בכח", ו-ב פעמים יד עולה "כח". אם יש יד פעמים "בכח" בכל התנ"ך, ואדרוש כל פעם ב-כח, אז כמה עולה ב פעמים כח פעמים יד? כח ברבוע ("פעלת צדיק" כנ"ל), הרבה כח, יחי ברבוע.

"כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"

כל הגימטריאות והמשחקים של כח-כח היו בשביל החקירה בנגלה של שני סוגי כח, שאת כל המצוות צריך לסווג – כח האדם או כח המעשה. צריך לדעת ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" (בביטוי זה גם יש דוגמה שהכח הופך להיות אור – "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" עולה ז"פ אור). אם הדגש הוא על "הוא" מדובר בכח המעשה ואם הדגש הוא על "לך" מדובר בכח האדם. בעצם אפשר לזהות את שני הצדדים כבר קודם, "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל": אם ה' הוא "אלהיך" היינו "לך", כח האדם, ואם הוא "הוי'" הכל נעשה בדרך ממילא, "הוא", כח המעשה. כך אפשר להסביר בכל מקום שיש "הוי' אלהינו" או "הוי' אלהיך".

"לעשות חיל" מלשון חלות. כעת אומרים דרוש לכבוד ראשי הישיבות. המלה הכי חשובה בישיבות היא 'חלות', הכי חשובה מכל המלים – כל השאלה מי עושה את החלות, האדם או שנעשה בדרך ממילא? [בדרך כלל האשה עושה חלות ביום ששי.] אמרנו שהכל מודעות, הכל נשי, "הכל מן האשה". ב"הוא הנתן לך כח לעשות חיל" יש שני דגשים – על ה"הוא" ועל ה"לך". זו בעצם כל החקירה, אם את החיל – החלות – הוא עושה, "המעשה הוא העיקר", או שאתה עושה, "לך", "לך אף לך".

כבר אפשר להתכונן לנגן את הניגון "לך אף לך". איפה ההגדות של פסח? שה' יתן לנו כח לעשות חיל. לחיים. [נגנו "קרב יום".] רואים שהולך עם מודעות – עם "נודע", כאן כתוב "הודע". זה צריך להיות השיר של כל המואר-אפל – "תאיר כאור יום חשכת לילה".

אמרנו ש"אף" הוא אפל, "אף לך הלילה", אפל נוטריקון אף-לילה. מה הכוונה "אף לך לילה"? שצריך לדעת שהאופל הוא לך, "אף לך לילה אתה", אתה הכינות. "אתה הכינות מאור ושמש", כמה שוה? משיח פנים ואחור, ה פעמים משיח – המשיח. כמה החלק הראשון של הפסוק? "לך יום אף לך לילה" – חדש, ראש חדש, יב פעמים הוי'. החלק הראשון הוא יב צירופי הוי' והחלק השני הוא משיח פנים ואחור – "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש". אם ה' מכין את זה סימן שזה משהו חשוב. "והכינו את אשר יביאו" – הכנה היא לדבר חשוב. [מה זה אומר משיח פנים ואחור?] איך שלא תסתכל תראה משיח. משיח הוא פה. אף – אני פה.

כח המעשה וכח האדם – שלם וחצי

כשהאחרונים עושים את רשימת הענינים, כמה מצוות והלכות בתורה הן כח האדם וכמה הן כח המעשה, רואים שרשימת כח המעשה היא בערך פי שנים מרשימת כח האדם.

בכח האדם מונים – קנין, קידושין וגירושין, הקדש ונדרי צדקה, מינוי שליחות, שבועה. לעומת זאת, בכח המעשה מונים – שחיטה, עבודת הכהנים, מיתת הבעל, חליצה, אשת איש שזנתה, נזירות, מעילה, פדיון הבן, יאוש, בטול חמץ (חשוב מאד, אי"ה יהיה שיעור של מואר-אפל רק בענין חמץ), הפקר (זו אחת הראיות של האומרים שהא בהא תליא – שבהפקר מספיקה 'הסכמה' כי אינו ממש קנין). במחלוקת נמצאים – יבום, נדרים, קידושי ביאה, דיני לשמה.

יש כאן יחס של "שלם וחצי" לטובת כח המעשה בכמות. כמות היא גם בחינת עשיה – כלומר, כמותית השלם של התורה הוא כח המעשה, התרצות, אופל, והחצי של התורה הוא כח האדם, כוונה מכוונת-מוארת, מחשבה.

אכילת בשר – מעלת הצד האפל

יש אנשים, גם היום, צמחוניים, שלא אוהבים לאכול בשר – לא סומכים על השחיטה, או מטעם אחר, שאוהבים את החיות ולא רוצים לפגוע בהן ח"ו. נדמה להם שהכל מואר, הם לא מדמיינים את גודל ענין הצד האפל. השחיטה היא עיקר הדוגמה של הצד האפל, מצוות שחיטה, החלות של כח המעשה. כמה שאדם צריך להכין את עצמו – השחיטה היא כח המעשה, בחינת "אורות מאפל אמר ויהי", דבר שקורה בדרך ממילא (פון זיך אליין).

אפל הוא פלא – פלא שדבר שבחזקת איסור יכול להיות מותר, "יתרון האור מן החשך", "מי יתן טהור מטמא [אברהם מתרח] לא אחד". כמה שוה עם הארץ? מי כאן עם הארץ? אתה! "עם הארץ אסור לאכול בשר", קשור לבשר. בחסידות בדרך כלל אומרים שעם הארץ קשור לבשר מיצר הרע, אבל כעת אומרים שיש גם התקשרות שהיא דעת – קשור לצד האפל. מי שלא רוצה לאכול בשר פוחד שמא ישקע בתוך הצד האפל על ידי הבשר. מי שכן, כמו רבא, שהבשר מפקח את דעתו, יודע שדווקא שם הפוטנציאל להפוך את החשך לאור, אור גדול, "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול".

נסיים בווארט של הרבי: הרבי בליל שבת היה אוכל לשון של עגל, כל ליל שבת זו היתה מנת הבשר שלו, מאכל קבוע של הרבי בליל שבת. איפה כתוב בתורה שמישהו אכל לשון עגל? אברהם אבינו הביא לאורחים שלו, המלאכים, כי חשב שהם אנשים. כנראה הכי טוב. לחיים לכל העגלים.

"שיר המעלות".

כמה שוה שחיטה? מנחם-מענדל. כנראה שזו מצוה מיוחדת של מנחם-מענדל, כח המעשה, עיקר הדוגמה של כח המעשה, "המעשה הוא העיקר".