בע"ה

אור ל-ז' אדר ע"ח – ישיבת אורייתא, ירושלים

"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"

התוועדות ז' אדר בישיבת אורייתא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים, שמחים להיות כאן – נשמח ביחד, לחיים טובים ולשלום.

שמחת משה – יחוד הבטול והשמחה בשרשם בפנימיות עתיק

היום ז' אדר, גם היארצייט וגם יום ההולדת של משה רבינו. שמענו שאנחנו בחדש של פורים וצריך להקדיש את הדברים לשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה בואו לפניו ברננה". אם משה רבינו נולד והסתלק בחדש של "מרבין בשמחה" סימן שהוא שייך לשמחה. קצת חידוש, כי משה רבינו הוא בטול. מה ההבדל בין בטול לשמחה? כתוב שבטול הוא פנימיות אבא, חכמה, כח-מה, "ונחנו מה", בטול, אויס, יש רק ה', אין אני – גאט איז אלץ, אלץ איז גאט – זהו בטול. אבל שמחה היא פנימיות אמא, שעליה כתוב "אם הבנים שמחה". היחס הוא כמו בין שני זוגות התפילין, תפילין דרש"י הם מוחין דאמא, שמחה, שמחה של מצוה. הסגולה, הכח, של תפילין דרש"י הם לעבוד את ה' בשמחה, ואילו הסגולה של תפילין דרבינו תם הם מוחין דאבא, להגיע לבטול של משה רבינו.

שוב, משה מסתלק היום, באדר – מה הקשר? הקשר שאבא ואמא מצד השרש שלהם, לשניהם יש שרש מעלה-מעלה בכתר, בעתיק, בפנימיות עתיק, כמו הלשון הידוע של האריז"ל שאומר שהחידוש של משיח – אותיות יִשמח ויְשמח, שמח בעצמו ומשמח אחרים, משה "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", הוא גם משיח, ודאי שייך לשמחה – משיח הוא הגילוי של "פנימיות אבא פנימיות עתיק". צריך להבין מה זאת אומרת. היום, בזמן הגלות, אין את הגילוי של "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אבל כתוב בחסידות שכמו שנאמר לגבי פנימיות אבא שהוא בטול – פנימיות עתיק היינו אמונה פשוטה ופנימיות אבא היינו הבטול של משה רבינו, "כי מן המים משיתהו", מצד השרש שלו בחכמה. אבל כתוב בחסידות שגם פנימיות אמא פנימיות עתיק – כלומר, שרש הבטול ושרש השמחה הם זהים, השרש הכי גבוה שיכול להיות, שבלשון הקבלה נקרא רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע". גם כתוב "משה זכה לבינה" – אף על פי שהוא בא מחכמה הוא זכה לייחד את הבטול שלו עם השמחה של הבינה. על אבא ואמא כתוב "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – הם שני רעים, שני חברים, שלא נפרדים לעולם. ככה בשרש וככה צריך להיות אצל כל אחד ואחד. זהו בעצם החיבור של החכמה מצד פנימיות החכמה עם הבינה מצד פנימיות הבינה.

לכן יש כאלה, על פי קבלה, שמניחים את שני התפילין יחד על הראש. אנחנו לא נוהגים ככה, אלא מניחים אחד אחרי השני – מתחילים משמחה דווקא, מרש"י, ואחר כך עולים לבטול של רבינו תם. יש כאלה שמניחים ארבעה זוגות תפילין, גם שמו"ר וראב"ד, חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, אבל רובנו ככולנו מסתפקים בשני הזוגות – אם יש שמחה ובטול יש הכל (גם אורות הכתר, וכנ"ל שפנימיות או"א פנימיות עתיק). [רוב הבחורים עוד מניחים רק רש"י, עוד בחורים. על שמחה לא מוותרים.] יש כמה מנהגים, יש שמניחים ר"ת מגיל 18 גם אם לא התחתנו, יש מגיל בר מצוה – ככה אמר הרבי מקאמרנא, כך גם אצל הרבי – ויש שרק מהחתונה. כנראה כאשר מתחתנים צריכים הרבה בטול. בכל אופן, שכולם יזכו להניח תפילין דר"ת בקרוב (ויש לומר שהוא גם סגולה להתחתן במהרה).

שמחה בטהרתה

יש ביטוי מהרבי שצריך "שמחה בטהרתה" – שמחה פשוטה בטהרתה, שמחה תמידית, בלי שום סבה. יש שמחה של מצוה ויש שמחה בטהרתה – 'פריילעך דארף מגען זיין'. יש ניגון, צי אזוי, לא יודע אם מכירים – צריכים ללמוד את הניגון. השמחה גוברת והולכת – 'פריילעך דארף מען זיין' ומגיע לשיא 'פריילעך מוז מען זיין', חייבים להיות בשמחה בכל מצב, תמיד.

"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"

בפעם הראשונה שהקב"ה מתגלה למשה רבינו, בסנה, הוא קורא לו "משה משה, ויאמר הנני [לשון ענוה, מדתו המיוחדת של משה רבינו, 'והאיש משה ענו מאד']". יש עוד כמה צדיקים גדולים שהקב"ה כפל את שמם כאשר קרא להם, מתוך חבה, כך רש"י כותב. הראשון הוא אברהם אבינו, בעקדה, "אברהם אברהם", ואחריו יעקב, לפני שהוא יורד למצרים, "יעקב יעקב", ואחר כך שמואל, בפעם הראשונה שה' קורא לו, כאשר הוא ישן, כשהיה ילד, "שמואל שמואל"[ב].

מה ההבדל בין "אברהם אברהם", "יעקב יעקב" ו"שמואל שמואל" ל"משה משה"? ההבדל הוא בטעמי המקרא. יש טעם שנקרא "פסיק טעמא", שכותבים אותו פשוט כקו אנכי בין המלים. הוא לאו דווקא בין שני שמות, יכול להיות גם בין סתם שתי מלים (דוגמה מעניינת: "תשֻאות חן חן לה" – י"ג פסיק טעמא בין שני ה"חן" וי"ג בלי[ג]). פסיק טעמא בה להבדיל ולהפריד משהו בין שני השמות. בכולם – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב" ו"שמואל שמואל" – יש פסיק טעמא, ורק ב"משה משה" "לא פסיק טעמא בגווייהו", זהו הביטוי בזהר, אין הפסק ביניהם.

התבוננות בפירושי "משה משה" נוגעת לניצוץ משה שבכל יהודי

אחד הפירושים כמו שאמרנו קודם, משה הוא חכמה ו"משה זכה לבינה" – אצלו אין הפסק בין החכמה-הבטול שלו לבינה-השמחה שלו. יש עוד הרבה פירושים בחסידות לתופעה המיוחדת הזו של "לא פסיק טעמא בגווייהו", ועל כך רצינו לדבר הערב – לקחת מגוון פירושים ולהתבונן בהם, הכל לכבוד משה רבינו של היום, של ז' אדר.

יש פירוש מאד פשוט ל"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", שגם יום הולדת וגם יום הסתלקות – הם חלים באותו זמן ממש, יחד. באותו רגע שהוא מסתלק הוא גם נולד מחדש, כך כתוב. לא רק שמסתלק ונולד מחדש באותו רגע, בלי הפסק בין משה המסתלק למשה שנולד. פירוש זה גם שייך ליחוד אצל משה של חכמה ובינה – הוא מסתלק בבינה, כמ"ש "ימותו ולא בחכמה [אלא בבינה]", ובשעת ההסתלקות זוכה לגילוי של שער הנון של הבינה, ונולד מחדש מחכמה, שנקראת "ראשית הגילוי" (בחינת ברק המבריק על השכל), אור חדש.

כתוב שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, לכן כל הפירושים שייכים לכל אחד – על כל אחד להתבונן איך שייך אלי. בכל אחד יש גם אברהם אבינו ויעקב אבינו – האבות ודאי נמצאים אצל כל אחד – אבל בהם "פסיק טעמא בגווייהו", יש גם חבה אבל הפסק בין המדרגות, אבל רק במשה רבינו שבנו, אצלו וגם אצלנו, "לא פסיק טעמא בגווייהו". על כך רצינו לדבר הערב.

ידוע שהמלים האחרונות ששמענו מפי הרבי לפני ההסתלקות היו "ברוב שירה וזמרה". אנחנו מתייחסים למלים האלה כעין הצוואה של הרבי – "ברוב שירה וזמרה". קודם כל, הרבי אמר זאת בחדש אדר – פעמיים שקבל אירוע היו באותו יום, ז"ך אדר[ד]. הרבי מאד אהב את התאריך של זך בכל חדש (שהוא 'חזקה' של ג – ג בחזקת ג), וככה יצא בהשגחה. אחרי הפעם הראשונה, שהרבי כבר לא דבר, הוא אמר שלש מלים – המלים האחרונות ששמענו מפיו לעת-עתה – "ברוב שירה וזמרה". לכן אנחנו רוצים הרבה הערב לשיר – לא נדבר יותר מדי. חשבתי שנדבר חמש-עשר דקות ואחר כך נשיר ניגון, ושכולם ישתתפו, ואחר כך עוד פעם. זו התוועדות חסידית – שרים ומדברים ושרים.

ששה פירושים כנגד ששת פרצופי האצילות

נאמר רק את המבנה שאנחנו רוצים לעבור הערב, בקיצור: המבנה הוא שיש ששה פירושים עיקריים בחסידות לתופעה המיוחדת של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – מהם שני ה"משה" ומה ענין היחוד שלהם, שהם לגמרי מאוחדים. אם יש ששה פירושים על פי קבלה כאשר רוצים להקביל – ידוע שהמלה קבלה היא מלשון הקבלה, להקביל, הפעם היחידה בתורה שיש את שרש קבל הוא לא במשמעות של לקבל (כך מופיע במגלת אסתר, "וקבל היהודים") אלא במשמעות של הקבלה, "מקבילות הלולאות", ביטוי שחוזר פעמיים. פעם אחת קראנו בפרשת תרומה ועוד פעם נקרא בפרשת ויקהל. מהי חכמת הקבלה? לדעת איך להקביל נכון – כמו גזרה שוה – דברים.

אם יש לי ששה פירושים אני רוצה להקביל אותם למשהו ידוע. יכול להיות ו"ק – ו קצוות – עיקר מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד. זו אפשרות אחת, אבל יש אפשרות הרבה יותר עמוקה, שאליה מתאימים ששת הפירושים של "משה משה" כפי שנראה – להקביל לששת הפרצופים. בעולם האצילות, וכך בכל עולם, לפי האריז"ל יש ששה פרצופים. מה הכוונה פרצוף? קודם דברנו על אבא ואמא. אבא הוא לא רק חכמה, אלא פרצוף שלם שיש לו תריג בחינות פרטיות – רמח ו-שסה. פרצוף אבא מתחיל מחכמה, נקודת החכמה, אבל הנקודה מתפתחת לספירה – התגלות של עשר ספירות הכלולות בנקודה – ואז מתפתחת עוד שלב ונקראת פרצוף. הסדר הוא נקודה-ספירה-פרצוף (שגם נקראו נקודה-קו-שטח). יש פרצוף אבא ופרצוף אמא, אבל עוד למעלה מהם, בכתר, יש שני פרצופים – פרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר, שבנפש היא תענוג, ופרצוף אריך אנפין, חיצוניות הכתר, שבנפש היא רצון. אחר כך יש אבא ואמא, ואז פרצוף ז"א – שכולל את כל מדות הלב שהזכרנו – ובסוף פרצוף הנוקבא דז"א, פרצוף המלכות, רחל אמנו. ככה, בכל עולם יש את ששת הפרצופים האלה.

נספר סיפור קצר: פעם אחת בעל התניא, כאשר היה אברך צעיר אצל המגיד, התלמידים היו משרתים את המגיד – גם באמצע הלילה. פעם אחת הוא נכנס לחדר המגיד בחצות, לקדש הקדשים, ומתאר איך שראה על המגיד את כל ששת הפרצופים של עולם האצילות. זהו ווארט חשוב של אדמו"ר הזקן, שאצל המגיד התגלו בעת ובעונה אחת כל הפרצופים – עתיק, אריך, אבא, אמא, ז"א ונוקבא דז"א. בכל אופן, זהו הסדר לפי שנרצה להקביל. כל פעם נעשה פירוש אחד ונשיר.

עתיק יומין: "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"

הפירוש הראשון הוא מה שכתוב בחז"ל ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", הוא הוציא אותנו ממצרים, נתן לנו תורה, והוא-הוא עתיד לחזור, לתת לנו את הממד הפנימי של התורה שלו – "תורה חדשה" – וכתוב במדרש בתחלת קהלת על "הבל הבלים", שכל תורת העולם הזה הבל הוא בפני תורתו של משיח. אנחנו יודעים שאת משנה תורה משה רבינו אמר מר"ח שבט עד ז' אדר, הבל ימים, וזהו היום הכי מסוגל לגילוי התורה החדשה – כל תורת העולם הזה הבל הוא בפני תורה חדשה של משיח, ואף על פי כן "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו".

"מה שהיה הוא שיהיה" וכח הנגינה של משה

דורשים זאת מעוד פסוק בתחלת קהלת, "מה שהיה הוא שיהיה" – "מה שהיה הוא" ר"ת משה. משה נקרא "מה" – כמו שאמר על עצמו "ונחנו מה" – ואותו "מה שהיה הוא שיהיה". יש פסוק בסוף פרשת קרח "ועבד הלוי הוא" – שהלוי עובד את הנסתר והנעלם, הטמיר והסתום, שנקרא "הוא", פנימיות עתיק. העבודה שלו מגיעה לשם, לרדל"א, "ועבד הלוי" – מיהו הלוי? משה רבינו – "הוא".

דרך אגב, איך אני יודע שמשה רבינו באמת שמח ואוהב לשיר? כתוב שיש שני תפקידים של הלויים – משוררים ושוערים – וכתוב בפירוש שמשה רבינו הוא מן המשוררים, הוא שר. כל ה"ברוב שירה וזמרה" מאד מתאים למשה רבינו. אם כבר, כתוב הרבה יותר מזה – שמשה רבינו הכיר בכל אחד את ניגון הנשמה שלו. "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר" – לכל אחד יש את הניגון שלו, בו הוא עולה ויורד. אתה לאו דווקא מכיר את השיר שלך, אבל משה רבינו מכיר את השיר של כל אחד ואחד – כך הוא יכול להתקשר אליך ולהעלות אותך. כתוב שמכח השיר משה רבינו יכול היה גם להחיות את המת וגם להמית. הכח של הניגון הוא כל כך חזק שיכול להמית ויכול להחיות – "אני אמית ואחיה", כך הקב"ה אומר בשירת האזינו, שירת משה רבינו. איך ממית ומחיה? מכח הניגון. משהו עצום. בכל אופן, משה הוא מהמשוררים – זהו החוש המיוחד שלו. הציטוט הוא "משה היה יודע לנגן בכל מיני ניגון" – הכיר את הניגון של כל אחד. רוצים למצוא את הצדיק, את המשה רבינו שבדור – כמו שנסביר, יש משה בכל דור, ורוצים לחפש מי הצדיק של הדור, ה"חד בדרא", כמו משה רבינו – צריך לחפש מישהו שיודע לנגן בכל מיני ניגון, יודע את כל הניגונים, את הניגון של כל אחד. איך שהוא מדבר הוא גם ניגון – אתה מרגיש שעם הניגון שלו הוא מחיה אותך. הוא גם ממית את היצר הרע שלך וגם מחיה את הנפש האלקית שבך – זהו סימן מובהק של משה רבינו.

בכל אופן, כתוב ש"מה שהיה הוא שיהיה" ר"ת משה. "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" הפירוש הכי גבוה – הפירוש של עתיק ל"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", כפי שתיכף נסביר. בזהר כתוב שיש שלש מדרגות של משיח – משיח בן יוסף, מצד מוחין דאמא; משיח בן דוד, מצד מוחין דאבא; ורעיא מהימנא, שהוא-הוא משה כ"גואל אחרון", מצד פנימיות הכתר (שלשת המשיחים הם על דרך שלש העליות של שבת קדש).

"קער א וועלט היינט" – על ידי גילוי ניצוץ משה כ"גואל אחרון"

נאמר עוד ווארט: פנימיות עתיק היא גם אמונה פשוטה וגם כח מסירות הנפש שיש לכל יהודי. הרבי של חב"ד אמר שהתפקיד שלנו, של הדור שלנו, הוא "קער א וועלט היינט". כל החבר'ה שיושבים פה, צריך ללמוד הרבה תורה, צריך לעשות הרבה מצוות בשמחה – שמחה של מצוה – אבל התכל'ס של הדור, להביא את הגאולה האמתית לעם ישראל, היא "קער א וועלט היינט", צריך להפוך את העולם היום.

בשביל להפוך את העולם צריך שיתגלה אצלך הניצוץ של מלך המשיח. הניצוץ של משה רבינו הוא הדעת, כך כתוב בתניא – הכח שיש לכל אחד לדעת את ה', להתקשר לה' – אבל הניצוץ של מלך המשיח, שהוא-הוא, "מה שהיה הוא", הוא ניצוץ של מסירות נפש לגאול את המציאות. שוב, הביטוי של הרבי הוא קער א וועלט היינט, להפוך את העולם לטוב, להביא את הגאולה, לצאת מהגלות. זה בכחנו. יש ביטוי מפורסם "בידי מי מפתח הגאולה" – אפשר לחשוב שמפתח הגאולה בידי הקב"ה, אבל הקב"ה רוצה שאנחנו נפתח, "פתחו לי", המפתח אצלנו, רק "כחודו של מחט", ואז אני אפתח לכם "כפתחו של אולם", אבל קודם אתם תפתחו עם עצמה נפשית של "קער א וועלט היינט".

מסירות נפש של נפילת אפים

כעת מה שנאמר הוא מהבעל שם טוב[ה]: גם למשה רבינו יש מסירות נפש לגאול את עם ישראל, לתת לנו תורה – "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי" – וגם לאהרן אחיו, הכהן הגדול, יש מסירות נפש. מה ההבדל ביניהם? הוא אומר כזה ווארט, שאצל אהרן יש מסירות נפש של קריאת שמע, כשאדם אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" צריך לכוון למסור את הנפש, אבל מסירות הנפש של משה רבינו היא של נפילת אפים, "אליך הוי' נפשי אשא". כתוב בכוונות שמסירות נפש של נפילת אפים היא בעָצמה הרבה יותר גדולה, אין סוף יותר, ממסירות הנפש של קריאת שמע. מסירות הנפש של קריאת שמע היא מסירות נפש בכח ומסירות הנפש של נפילת אפים היא מסירות נפש בפועל. כל רגע בחיים שלו משה רבינו מוסר את הנפש שלו.

כשיבוא מלך המשיח, לעתיד לבוא, כתוב שתשאר מצוה אחת תמידית שתכלול את כל התורה כולה – מצות קידוש ה'. זהו נושא גדול, שלא נאריך בו, "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – כל אחד יהיה במדרגה זו של משה רבינו, "אליך הוי' נפשי אשא", מסירות נפש של נפילת אפים. זה שמשה רבינו נעשה משיח – שבתוכי הניצוץ של משה רבינו עובר להיות הניצוץ של משיח, "מה שהיה הוא שיהיה" – מתבטא במסירות נפש.

עד כאן, בקיצור, אמרנו את הפירוש הראשון של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", מאמר חז"ל "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

[עשו סיום כתיבת מגילה של בחורים שלומדים כתיבת סת"ם.]

אריך אנפין: "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"

לחיים לחיים. הפירוש השני של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" הוא כמאמר הזהר "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – דומה לפירוש הראשון, אבל אחרת. בפירוש הראשון "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" בלי לדבר על משהו באמצע. כאן מדברים על "אתפשטותא". ההבדל, בלשון החסידות, הוא בין עצם להתפשטות. בעתיק, מצד העצם, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". מצד ההתפשטות, שהוא מתפשט, כתוב שהוא בכל דור ודור – אין דור, אין זמן, שאין משה רבינו, משה רבינו שבדור. הוא בכח להיות המשיח שבדור, אבל זה תלוי בזכות שלנו, כמו שאמרנו קודם "בידי מי מפתח הגאולה" – ההתחלה, הפתיחה, צריכה להיות מצדנו.

חזרת משה לקבל את הערב-רב

מה עוד ההבדל בין "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"? "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" מדגיש שהוא גואל אותנו, וכמו שבגאולה ממצרים תיכף היה מתן תורה, כך בגאולה בקרוב בימינו מיד יש מתן תורה של פנימיות התורה, "תורה חדשה מאתי תצא". "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" בעיקר מצד מה שמשה רבינו הוא נשמה חדשה, לכן כל החידושים תלויים בו – לחדש פני האדמה, לחדש את העולם בכלל. אבל מצד ההתפשטות שלו, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", כתוב בזהר שהעיקר כדי שהוא עצמו יתקן פגם שהוא עשה.

מה משה רבינו עשה שבכל דור הוא צריך לחזור לתקן? הוא צריך לתקן את מה שהוא קבל את הערב רב. הוא הדעת של הקדושה והדור שלו הוא דור דעה. ידוע ש-ערב רב גם בגימטריא דעת, אבל בתחלה זו דעת של הלעומת-זה. הוא קבל אותם כי הרגיש שבכחו לתקן אותם, לקרב אותם, לגייר אותם. אז, בדורו, לא עלה יפה – הראיה היא חטא העגל, "לך רד כי שחת עמך", העם שאתה קבלת, כפי שמסביר רש"י. אבל, מצד שני, משה רבינו לא מתחרט שהוא קיבל אותם. הוא מוכן ומזומן לחזור לתקן אותם. מצד אחד, זהו עונש כביכול, ומצד שני, אצלו, זה לקחת דבר שבדיעבד ולתקן אותו בעקשנות, לחזור דור אחרי דור כדי להפוך את הבדיעבד ללכתחילה. היה נדמה שלא היה טוב שהוא קיבל את הערב-רב, אבל בסוף בסוף, בגמר התיקון, אגלאי מילתא למפרע שהיה שיקול דעת נכון, רק שקשה. יש הרבה דברים בחיים שעושים ובהתחלה לא הולך, ואפילו יוצא קלקול למראית עין, אבל יש אחד שלא מתחרט – הוא מתעקש לתקן זאת עד הסוף, אפילו שצריך לחזור בהרבה גלגולים, במשך כל ההיסטוריה, כל תולדות העולם, אין דור שאין בו משה רבינו.

שרש התיקונים – אריך אנפין

הכח לתקן, שרש התיקונים, הוא לא בעתיק אלא באריך – ב-יג תיקוני דיקנא, שהפנימיות שלהם הוא מדות הרחמים, לשאת עוון ופשע וחטאה, לתקן. בסוף יתברר שלא רק משה רבינו אלא כל יהודי – אף יהודי לא חטא מעולם, כמו שכתוב בהרבה ספרי חסידות, במיוחד באיז'ביצא ובעוד, גם בחב"ד, כל אחד בסגנון שלו. מצד אחד כתוב בעכן "חטא ישראל" – "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" – אך יש משהו הרבה יותר עמוק, שיתגלה שיהודי לא חטא מעולם. כל הקלקולים הנדמים, כאשר "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" אגלאי מילתא למפרע שיהודי הוא טהור וכל מה שהוא עושה טהור.

כאן משה רבינו לא קלקל את עצמו, אלא עשה קלקול לעם ישראל, כביכול, בקבלת הערב-רב, אבל הוא חוזר כל דור לתקן, הוא מתעקש. ממנו כולנו צריכים ללמוד להתעקש ש'אין דבר אבוד' – הווארט של חב"ד על פסח שני, עס איז ניט דא קיין פארפאלן, כל דבר שקלקלת אפשר לתקן. איך אומרים אותו ווארט בברסלב? אותו ווארט, אותו רעיון – "אין שום יאוש בעולם כלל". הסגנון בחב"ד הוא 'אין דבר אבוד'.

שרש הדבר הזה הוא באריך, ב-יג תיקוני דיקנא, בהתפשטות. זו ההתפשטות של משה רבינו בכל דור ודור. בכל דור הוא גם מגלה תורה וגם מחיה אותנו עם כח הניגון שלו, עם התורה שלו, אבל זו עדיין לא התורה החדשה של מלך המשיח (שביחס אליה כל תורת העולם הזה הבל כנ"ל). זה משה רבינו, עוד עמקות, עוד פן, עוד ממד – אבל עדיין לא "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" בפועל ממש.

התפשטות משה – "מחני נא"

יש ווארט שהרבי מקאמארנא מביא[ו], בשם הבעל שם טוב, על דברי משה רבינו "ואם אין מחני נא מספרך" – "אם תשא חטאתם מה טוב ואם אין 'מחני נא מספרך'" – ש"מחני" היינו לשון התפשטות, כמו "ומחה על כתף ים כנרת קדמה" בגבולות הארץ, שמפשט הלאה. אם אני בחינת "אין", בלי התפשטות לתוך העם, אז מכח ספרך מחני, תעשה לי התפשטות בתוך העם. ווארט יפה מאד שכתוב בזהר חי לרבי מקאמארנא.

התפשטות משה רבינו בכל דור היא לתקן את הערב רב. היום, ערב רב אינו מישהו מסוים, אלא כמו שכתוב על עמלק שיש בכל אחד – יש בכל אחד ערב רב. פעם היה מישהו מסוים, אבל עכשיו התערב בכל עם ישראל, כמו יצר הרע. מצד אחד צריך למחות אותו, "תמחה את זכר עמלק", אנחנו ערב שבת זכור, וה"תמחה" הוא על ידי ה"מחני" (אותה מלה) של משה רבינו, שלפי הווארט של הזהר חי היינו התפשטות משה רבינו בכל דור.

כל זה הפירוש השני ל"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", שהוא אותו אחד בכל דור, אבל לא העצם ממש שלו אלא ההתפשטות שלו (מובא באריז"ל שבדורות האחרונות, לקראת משיח, ההתפשטות של משה רבינו בכל דור עולה להכלל בעצם). עד כאן הפירוש השני. נמשיך לשיר.

התפשטות משה – הרצון של כל יהודי

[דבר הרב בלוי שי' על הפסוק "לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישֻעתה לנו", והביא מהמדרש שמשיח בן יוסף, שיסיים את קיום מצות מחית עמלק, הוא משבט מנשה, ולפי זה הסדר "אפרים ובנימן ומנשה" מכוון – מלחמות עמלק, שנמסר דווקא בידי בני רחל, לפי סדר הדורות: יהושע בן נון משבט אפרים, מרדכי ואסתר משבט בנימן, שהם תיקון שאול בן קיש שאף הוא משבט בנימן ונכשל במלחמת עמלק שלא הרג את אגג וממנו יצא המן, ומשיח בן יוסף משבט מנשה. והסביר שבשביל לנצח את עמלק צריך לעורר את מדת הגבורה תחלה – "הרב את רבינו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו...". וסיים בענין התעוררות הרצון וההשתוקקות של התלמידים ללימוד תורתנו הקדושה.]

לחיים לחיים. נמשיך את הווארט ששמענו הרגע. יש בברכה שאחרי קריאת המגילה ה לשונות כנגד ה גבורות (שלמות העיטרא דגבורות שבדעת-עליון) – "הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו". וחותמים "האל המושיע". הכל בסוד "עוררה את גבורתך ולכה לישֻעתה לנו".

על רצון והשתוקקות, שהם העיקר – "גדול שימושה יותר מלימודה" – לומדים מיהושע בן נון, משרת משה, שהתחיל במלחמת עמלק (במקום משה – "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", "אנשים" הם "אנשי משה" אך היוצא לקרב בפועל הוא יהושע – אצל משה התקיים "עוררה את גבורתך" ואצל יהושע התקיים "ולכה לישֻעתה לנו"[ז]), מכח שימושה של תורה. באמת כתוב ש"לימודה של תורה" הוא בחכמה, בשכל, אבל "שימושה של תורה" שלמעלה מ"לימודה" הוא ברצון, בכתר (בפרצוף אריך אנפין, רצון). זהו בדיוק הווארט שאמרנו קודם, הפירוש השני של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", התפשטות משה בכל דור ודור. על ידי השימוש של התלמיד המובהק, יהושע, מתקיים "עבד מלך [יהושע] מלך [משה]" – הלימוד הוא בחינת בן (בחכמה), ואילו השימוש הוא בחינת "בן שנעשה עבד" (בכתר), ועל ידי זה זוכה יהושע להיות ה"משה" של הדור הבא – "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו" (רש"י מפרש שכל זמן שיהושע חי נחשב שמשה חי, וכך הוא מדור לדור, ללא הפסק כלל בין משה למשה).

התפשטות משה בכל דור ודור היא נתינת הרצון שלו בכל דור ללמוד תורה ולקיים מצוות, צו זיין א איד. כל ההשתוקקות והרצון הפנימי – כתוב בקבלה הראשונה ש-רצון בגימטריא שמו. "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" – "הוא" היינו חביון עז העצמות שמתגלה בתוך הכתר, העצם שהזכרנו קודם, ואריך היינו כח ההתפשטות עד אין סוף, ההתפשטות של משה היא הרצון שהוא נותן בכל דור ודור להיות יהודי, ללמוד תורה ולקיים מצוות בחשק, בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה". בהשגחה פרטית הווארט ששמענו הרגע שייך לפירוש השני שאמרנו קודם.

אבא: נשמת משה מאצילות דאצילות

הפירוש השלישי הוא הפירוש העיקרי שמובא בחסידות ל"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – שמשה דלעילא, משה כמו שהוא בשרש, שרש הנשמה שלו בעולם האצילות, מחובר למשה דלתתא. ידוע שרק הארה מהנשמה יורדת להתלבש בגוף, אבל השרש נשאר למעלה, והחידוש אצל משה שההארה בגוף היא כמו השרש, מה שאין כן אצל אברהם, יעקב ושמואל – אצלם שרש הנשמה באצילות והתגלות הנשמה בתוך הגוף, בבי"ע, עד עולם הזה התחתון, לא אותה מהות.

למה אצל משה רבינו השרש וההארה הם אותו דבר, למה "לא פסיק טעמא בגווייהו"? כי שרשו באצילות אחרת משל כולם. לכולם השרש באצילות, אבל אצלו השרש הוא אצילות שבאצילות – הוא אצילות בעצם, ואצילות בעצם איפה שלא יהיה הוא נשאר אותו דבר, נשאר אצילות. ידוע הווארט של המגיד ממעזריטש "אצילות איז אויך דא" – אצילות נמצאת גם פה ומי שהוא אצילות בעצם נשאר אותו דבר בכל מקום. מה שיש אצילות גם למטה היינו נשמת משה רבינו (והרמז: משה אצילות = אמת אמת – "משה אמת ותורתו אמת". אמת אין לא הפסק). אם רק אצילות, אבל לא אצילות שבאצילות, נשאר רק בעולם האצילות – לא יורד לעולמות התחתונים בי"ע, אבל אצילות שבאצילות נמצאת בכל מקום, בכל עולם, גם למטה מטה.

איך אומרים במלים פשוטות את הווארט הזה? יש ווארט מפורסם של רבי מאיר מפרימישלאן שהרבי הרש"ב מאד אהב, שאם אדם קשור למעלה הוא לא נופל למטה. כתוב שהשיא של להיות קשור למעלה בכל מצב, אף פעם לא להסיח דעת מה' בפשטות, הוא משה רבינו. כל הזמן הוא למעלה, הוא לא נופל למטה. יש צדיקים עליהם כתוב "שבע יפול צדיק וקם", אבל משה רבינו לא נופל למטה כי כל הזמן קשור למעלה. גם כשהוא נמצא למטה למטה, כשהוא מגיע לדיוטא התחתונה ממש, הוא קשור למעלה. זו אצילות שבאצילות, ואצילות שבאצילות "איז אויך דא", גם אתנו כאן. היות שלכל אחד יש את ניצוץ משה רבינו כל אחד צריך לשאוף – כמו שהרגע דברנו, להשתוקק – שגם אצלו יהיה מעין בחינה זאת, כל הזמן להיות קשור למעלה. אם הוא קשור למעלה כל הזמן, גם כשהוא "אין וועלט" הוא "אויס וועלט". גם ביטוי מאד חשוב בחסידות, שמשה רבינו ועוד יותר הבעל שם טוב – כתוב שהבעל שם טוב בא כדי שנוכל בעת ובעונה אחת להיות "אין וועלט" ו"אויס וועלט". התלמיד המובהק של הבעל שם טוב, הרב המגיד נ"ע, שגם למד ממנו וגם שמש אותו, עוד יותר, אמר בסגנונו – "אצילות איז אויך דא".

הפירוש הזה, שמשה הוא אצילות שבאצילות ולכן הוא למעלה כמו למטה, "לא פסיק טעמא בגווייהו", הוא פרצוף אבא, בחינת אצילות – שייך לעצם הבטול של משה רבינו, "כי מן המים משיתהו", להיותו "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". כתוב – פסוק מאד חשוב בחסידות – "ויספו ענוים בהוי' שמחה", הענו מוסיף שמחה בקב"ה. זהו הפירוש הבא, שהוא מייחד חכמה ובינה, בטול ושמחה, אבל כאן מדברים על עצם הענוה שלו – עצם הבטול של משה רבינו – אם הוא בבטול אמתי הוא כל הזמן קשור למעלה. אז אף פעם, איפה שלא יגיע, שיש כל מיני סבות וכחות בעולם הזה, עד שלא יקוים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" – וכשיש רוח טומאה אפשר ליפול – הוא אף פעם לא נופל, כי תמיד קשור למעלה. כל אחד צריך להיות קשור למשה רבינו, משה רבינו שבדור, ואז מקבל כח זה להיות כל הזמן קשור למעלה – גם כשהוא "אין וועלט" הוא "אויס וועלט".

זהו, בקיצור, הפירוש השלישי – מצד עצם הענוה שלו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". יש גם הרבה פירושים מה החשבון-החכמה של משה רבינו בענוה – זו ענוה עם חכמה, שלא נאריך כרגע. בכל אופן, זהו הפירוש השלישי. נשמע עוד ניגון.

אמא: יחוד הבטול והשמחה

לחיים לחיים. את הפירוש הרביעי, כנגד פרצוף אמא, בעצם התחלנו להגיד – שמשה רבינו מייחד את הבטול והשמחה לגמרי. כתוב ש"הנסתרֹת להוי' אלהינו" זיווגייהו תדיר, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" כנ"ל.

יחוד משה ויהושע – מסירות נפש משה על כל תלמיד

יחוד החכמה והבינה קשור גם למה שדברנו על יהושע בן נון (בפירוש השני). חז"ל אומרים, ורש"י מביא בחומש, שכל זמן שיהושע חי משה חי (כנ"ל). כתוב "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" – חמה-לבנה בגימטריא חכמה-בינה (כמעט אותן אותיות).

אם כן, יש בפירוש זה גם שמשה רבינו הוא אחד עם תלמידו-תלמידיו (באותו דור, כאן לא מדברים על "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"). כתוב שחכמה היא חכם ובינה היא תלמיד חכם. כי משה רבינו, כמו שיש לו מסירות נפש לה' – כל רגע הוא בתנועה נפשית של קידוש ה', "ונקדשתי" (שייך לפירוש הראשון כנ"ל) – יש לו גם מסירות נפש בכל רגע על כל תלמיד שלו. כמו גם בישיבה, הקשר שצריך להיות בין מגידי השיעור וראש הישיבה לכל אחד מהתלמידים. צריך לשאוף שהקשר יהיה כמו בין משה רבינו ליהושע בן נון.

כתוב שכאשר יש תלמיד מובהק, חוץ מה"מתלמידי יותר מכולם" – שמעלה את מדרגת משה רבינו עצמו – מיהו נון? דג, שייך למזל דגים של חדש אדר, וכתוב שהוא משה רבינו עצמו. יהושע נקרא בן נון כי משה רבינו ילד אותו, כמו שרש"י גם מביא בחומש – שהתלמידים שלו הם כבנים ממש, ובמדה מסוימת יותר מבנים ממש. כמו שאדמו"ר הזקן אמר שאני נכד של הבעל שם טוב ברוחניות והרבי ר' ברוך – שהיו קצת ענינים ביניהם – הוא נכד שלו בגשמיות, ואף שבדרך כלל אומרים שבלידה העיקר הוא לידה בגשמיות, במובן זה אני יותר נכד של הבעש"ט ממנו. כך אצל משה רבינו – אצל הבעל שם טוב לגבי המגיד ואצל המגיד לגבי אדמו"ר הזקן, תלמידו החביב. גם זה מסודות "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו".

יחוד הראיה והשמיעה

הפסוק הכי חשוב שמסר לנו משה רבינו הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – משה רבינו אומר לנו. כתוב בחסידות שרצה לומר 'ראה ישראל' – המדרגה של עצמו, לו יש ראיה באלקות, באחדות הוי'. ראיה היא חכמה. אבל הוא התחשב בנו ואמר "שמע ישראל", כפי המדרגה שלנו. ראיה ושמיעה הן גם חכמה ובינה – החכמה הורידה עצמה כדי להתחבר עם העם, כמו אצל מרדכי, ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו".

דרך אגב, הדוגמה העיקרית ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" הוא מרדכי היהודי, עליו דרשו חז"ל "מרדכי בדורו כמשה בדורו". כך בכל דור, אבל עיקר דרשת חז"ל הוא על מרדכי. כמו שבמגלה כולנו "עם מרדכי", כך אנחנו 'עם משה' – העם של משה רבינו. הרי כתוב שהיתה אשה אחת במצרים שילדה ששים ריבוא בכרס אחת. מי האשה? יוכבד. מי הששים ריבוא? משה רבינו, ששקול כנגד כל ישראל. ממילא הוא מתלבש – במלים פשוטות, הוא מזדהה עם העם ומתלבש בתוך העם, מחבר את הראיה שלו באלקות עם חוש השמיעה שלנו.

גם זה "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – חבור החכמה והבינה, הראיה והשמיעה, שזיווגייהו תדיר. מתבטא גם במתן תורה בו נאמר "וכל העם רואים את הקולות" – "רואים את הנשמע". כתוב ש"'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום" – לא ראינו אלא שמענו, כי עיקר הקשר שלנו לתורה הוא שמיעה, לא ראיה. אבל משה רבינו פעל את חבור הראיה שלו לשמיעה שלנו. לעתיד לבוא כולנו נזכה לראיה, "כי עין בעין יראו", אבל בעולם הזה משה רבינו הוא ראיה ואנחנו שמיעה, והראיה שלו מתחברת לשמיעה שלנו, על דרך החיבור בין הענוה שלו לשמחה, שמחה של מצוה.

"משה זכה לבינה" – יחוד הבטול והזכוך

נאמר בזה עוד ווארט אחד: כמו שמשה רבינו הוא בטול, במאמר שאמרנו קודם – "משה זכה לבינה" – מוסבר ש"זכה" לשון הזדככות. בטול הוא בטול במציאות, אויס, אין אני – הוא מצד החכמה, מה. אבל זכוך הוא מצד הבינה, כי זכוך הוא זכוך הכלי – כמו לזכך את הגוף. לא צריך לזכך את הנשמה, הנשמה טהורה – ככה מוסבר בספר התניא – אבל יש לי תפקיד לזכך את הגוף. צריך להיות חבור בין הבטול לבין הזכוך, ועל כך כתוב "משה זכה לבינה". בלשון הזהר החכמה נקראת חיוהי, "איהו וחיוהי חד בהון" – חיים, אורות – והבינה נקראת גרמוהי, "איהו וגרמוהי חד בהון". גרמוהי היינו כלים, כמו גוף ביחס לנשמה. משה מצד עצמו הוא בטול, אבל הוא מתחבר ומתייחד עם העבודה שלנו, שעיקרה זכוך – "משה זכה לבינה".

עד כאן הפירוש הרביעי, שכנגד פרצוף אמא, של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו".

ביאור חדש בנקודה-קו-שטח (השלמה)

דברנו קודם על נקודה-ספירה-פרצוף, שהם גם נקודה-קו-שטח. נקודה בגימטריא "ונחנו מה" – זו הנקודה, הכל מתחיל מנקודת הבטול של משה רבינו. בהפשטה ניתן להסביר שהבטול של פנימיות החכמה, שמאיר בכל האצילות ("אבא מקנן באצילות", "נקודה דנעיץ"), הוא הנקודה של כל ספירה. כל דבר שמתפתח בשני שלבים כלליים, להיות ספירה ופרצוף, מתחיל מנקודה – שהיא הבטול, "ונחנו מה" (רק "ונחנו" עולה 120, משולש 15, ח פעמים יה, ו"מה" עולה 45, משולש 9, ג פעמים יה, וביחד נקודה – "ונחנו מה" – עולה יה פעמים וה).

מה עושה את הקו (השלב הראשון של ההתפתחות – גילוי ההתכללות, שבתוך הנקודה יש את כל עשר הספירות)? לכאורה הוא בא מלמעלה – מהרצון. כאשר הרצון מתלבש בחכמה הוא גורם לה להתפשט-להתארך – קשור לפירוש שאמרנו ב"אריך", "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". ההתפשטות היא לקחת את הנקודה של משה ולעשות ממנה קו.

אבל השטח, הפרצוף, שכולל תריג – רמח איברים ו-שסה גידים – הוא כבר "עומק אחרית", בכללות מה שעושה אותו הוא שמחת הבינה. שמחה היא לא סתם התפשטות קוית אלא התפשטות בכל הכיוונים – מוסיף עוד ממד ועוד ממד, שמחה פורצת את כל הגדרים.

אם כן, יצא כאן דרוש בפני עצמו – ביאור חדש בהתפשטות של נקודה-קו-שטח – לפיו שלשת השלבים הם בעצם בטול-רצון-שמחה. בטול-שמחה, ההתחלה והסוף, הם "תרין ריעין דלא מתפרשין", ומה שעושה את הקו שמחבר אותם הוא הכתר. בדיוק כמו שכתוב בקבלה שכדי לייחד את אבא ואמא צריך להמשיך מאריך, המזל, דעת עליון.

והנה, בטול-רצון-שמחה עולה בדיוק הכנעה-הבדלה-המתקה. פשיטא שבטול היינו הכנעה ושמחה היינו המתקה, ועיקר החידוש שרצון (שפועל את הקו-ספירה, התכללות מעשר) היינו הבדלה (והרמז: רצון הבדלה = הרבוע הכפול של יד כאשר הכנף היא הכנעה!). ההסבר הפנימי הוא שדווקא על ידי רצון חזק אפשר להבדל מהמצב הגולמי הראשון (נקודה) ולהתחיל להתפתח (המצב הראשון כנגד עקודים, תהו יציב, אך על ידי רצון, כמו אנא אמלוך, 'מתפתחים' לתהו ממש שבסכנת שבירה). כשמצרפים לבטול-רצון-שמחה (שהם הכנעה-הבדלה-המתקה) גם נקודה-ספירה-פרצוף עולה הכל היהלום של 41, ב"פ בית המקדש (שני בתי מקדש, זה על גב זה, הבית הזה הראשון והאחרון). וביחד עם נקודה-קו-שטח (שעולה 3 פע' 14 ברבוע, הממוצע של כל מלה) עולה הכל 2310 = 3 פעמים (היינו שהוא ממוצע כל שלישיה) 770 (יהלום 10 ב-3 ממדים, פירמידה 10 על גבי פירמידה 10), בית משיח וכו'.

ז"א: "משה משה" – חבור הצד המואר והצד האפל

התחלקות הדעת לחסדים וגבורות – יצר הטוב ויצר הרע

לחיים לחיים. הפירוש החמישי הוא כנגד פרצוף ז"א שפנימיותו דעת. יש חכמה-בינה-דעת ולדעת יש "תרין עטרין" – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. לפעמים החסדים מתגלים לפני הגבורות ולפעמים להיפך. בפורים – כמו שגם שמענו קודם – יש גילוי של גבורות, עוד לפני החסדים. כמו בשיר ששרנו כעת, "ארור המן אשר בקש לאבדי... ארורה זרש... ארורים כל הרשעים..." – בשביל מה צריך כל כך הרבה ארורים? כי, שוב, הגבורות של הדעת יוצאות ומתגלות לפני החסדים שבדעת. דווקא בפורים, דווקא במחית עמלק, צריך גבורות של קדושה.

בכל אופן, במקור דעת היא "עץ הדעת טוב ורע". כלומר, ככה מסביר האריז"ל, התרין עטרין הן טוב ורע (שבלשון ספר יצירה נקראו "עמק טוב" ו"עמק רע"). כמה שצריך גבורה, "ארור המן וכו'", אבל מרוב השתלשלות הגבורה יוצא היפך הקדושה, יוצא רע, "עץ הדעת טוב ורע".

פרצוף ז"א, שפנימיותו דעת, אחר כך מאיר בעולם היצירה. אבא מאיר בעולם האצילות ("אבא מקנן באצילות"), "אמא מקננא בכורסיא" בעולם הבריאה, אבל ז"א מקנן ביצירה והנוקבא-המלכות בעולם העשיה התחתון. מה יש בעולם היצירה? במקום תרין עטרין יש שני יצרים – יצר טוב ויצר הרע. יש איזו מציאות של "את זה לעומת זה עשה האלהים" של טוב ורע.

יראת משה שהוא מצד הקליפה

איך יכול להיות קשור למשה רבינו ול"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"? האם למשה רבינו יש יצר הרע? הוא בטל בתכלית הבטול, אצילות שבאצילות! הבעל שם טוב אומר[ח] משהו, אפשר לומר מדהים, שבהתגלות הראשונה של ה' למשה רבינו, בסנה, כאשר הוא ראה את הסנה בוער "והסנה איננו אֻכל" הוא היה ירא שמא הוא עצמו מצד הקליפה. מי זוכר צדיק גדול שעד גיל ארבעים לא היה בטוח אם הוא מצד הקדושה או מצד הקליפה? ככה הרבי מקאמארנא אמר על עצמו. יש לכך אסמכתא ממורנו הבעש"ט גם לגבי משה רבינו עצמו.

הוא אומר שבשל הפחד הזה, שלא ידע לאיפה שייך, ה' אמר לו "משה משה". זהו ווארט ישר מהבעל שם טוב. ה' אמר לו "משה משה", אין הכי נמי, יש לך שני צדדים – אבל שני הצדדים שלך מאוחדים לגמרי. היצר הטוב שלך והיצר הרע שלך – תיכף נסביר מהו היצר הרע של משה רבינו – "לא פסיק טעמא בגווייהו", אין הבדל ביניהם. אצל כל אחד שני היצרים הם שני צדדים באישיות שלו, בנפש שלו, שאנחנו קוראים להם צד מואר בנפש וצד אפל בנפש. בעצם בצד האפל, בחשך – כשרואים רק חשך זה רע, לא טוב – יש פוטנציאל, כח אדיר, להתהפך "כיתרון האור מן החשך".

הווארט הזה נשמע מאד חריף. ממשיך הבעש"ט ומסביר שמשה רבינו התבונן בשם שלו, והוא מסביר את סוד השם משה – הוא שמע בשם שלו שהוא כולל את הכל, את כל העולמות, כמו גם השכינה. כך אומר הבעל שם טוב, שהשם משה דומה למלה שכינה, שכוללת את כל העולמות – וממילא כולל גם את עולמות התמורה. יש עולמות של קדושה, אבל כולל את כל המציאות.

ששת הפירושים – נשמה חדשה, נשמה דאצילות, נשמה כללית

הפירוש הזה קשור למה שמשה רבינו הוא נשמה כללית. קודם, שני הפירושים הראשונים, היו קשורים לכך שמשה רבינו הוא נשמה חדשה. כתוב שיש שלש תכונות אצל משה רבינו – נשמה חדשה, נשמה דאצילות (בעצם), נשמה כללית. בדרך כלל מסבירים שנשמה כללית היינו שכולל את כל עם ישראל, שיודע לנגן את הניגון של כל אחד – הוא כולל את כל הנשמות שלנו, ולכן אני גם יכול למצוא את עצמי בתוכו ולהתקשר אליו. שני הפירושים הראשונים שלנו היו תחת הכותרת של משה רבינו כ"נשמה חדשה" (כאשר הפירוש השני מתחבר עם היותו "נשמה דאצילות"), ושני הפירושים הבאים תחת הכותרת של משה רבינו כ"נשמה דאצילות" (כאשר הפירוש השני מתחבר עם היותו נשמה כללית, היינו מה שכל ישראל תלמידיו כנ"ל), אבל שני הפירושים האחרונים – ז"א ונוקבא, "והנגלֹת לנו ולבנינו" – תחת הכותרת של משה רבינו כ"נשמה כללית".

נשמה כללית – כוללת כל העולמות

אני מבין שמשה כ"נשמה כללית" כולל אותי ואת כל ישראל, אבל אומר מורנו הבעל שם טוב שהכוונה שהוא כולל הכל – כל העולמות, גם הטוב וגם הרע, גם היצר הטוב וגם היצר הרע של כל אחד מאתנו. אם הוא לא היה כולל – כלומר שבתוכו יש גם – את היצר הרע שלי הוא לא היה נשמה כללית, העם לא היה 'עם משה'. על "לך רד כי שחת עמך" אומר רש"י שהכוונה לערב-רב, אבל הרבה מפרשים אומרים שהפשט שהולך על כל העם – הערב-רב גרם בנזקין, אבל כולם חטאו. הם "עמך" ומשה רבינו צריך להיות מזוהה אתם. מצד אחד הוא לא נופל – לא נופל כי קשור למעלה – אבל מאידך הוא כן יורד, "לך רד כי שחת עמך" (כאן יש קשר בין ז"א לא"א – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – בא"א הסברנו שמשה חוזר בכל דור לתקן את הערב רב, בגימטריא דעת, כאן רואים ששרש הערב רב הוא בעטרא דגבורות של דעת משה עצמו, ה"יצר הרע" של משה עצמו, שעל כן היה מוכרח לקבלם כו').

עוד פעם, כתוב בחז"ל שיש שלשה דברים שמשה רבינו הוקשה בהם – ר"ת משה – מנורה-שקלים-החדש. אומר הבעל שם טוב שהיה קשה לו הוא עצמו (השם של עצמו) – קשה לו איך הוא כולל גם את הטוב של כולם וגם את הרע של כולם. איך בא לידי ביטוי? כתוב בגמרא בבכורות שאמרו על משה רבינו שמא הוא קוביוסטוס – גונב נפשות, כפי שמפרש רש"י – ובמקום אחר כתוב שחשדו את משה רבינו באשת איש, בעדת קרח. היתכן?! איך יכול להיות כזה דבר, שחושדים אותו באשת איש?

מאיפה מתחיל הרע שבצדיק וברשע?

אחד מפירושי "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" הוא שהוא לוקח על עצמו את האחריות – הוא מאמין שכל מה שכל יהודי חוטא הוא באשמתו. אם אני עושה חטא – הוא אשם. שוב, יש הרבה פירושים מה הסברא של משה רבינו בענוה שלו. אחד מפירושי הבעל שם טוב[ט] הוא שסברת משה רבינו שאף אחד לא חוטא – לא הצדיק ולא היהודים הפשוטים – אם אין איזו רוח טומאה שיורדת למציאות. לעתיד לבוא "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", אבל כל זמן שיש רוח טומאה או שהיא מתגברת או שהיא נחלשת, כמו במלחמת עמלק. השאלה אצל מי היא מופיעה ראשון.

אם ה"רוח טֻמאה" מופיעה ראשונה אצל הצדיק היא עושה אצלו איזה הרהור דק שבדק של עברה – אבל דק שבדק, שאין לנו שום השגה בזה כלל וכלל – ואחר כך מתפשט לכולם, ואצל אנשים פשוטים מתבטא בעבירה חמורה. ידוע הווארט של הצמח צדק בחב"ד, שאמר לאחד מגדולי החסידים – לא רק רבי לעומת יהודים, אלא גם חסיד גדול לעומת יהודי פשוט – שאם אתה טפה מזלזל בנטילת ידים דע לך שמביא יהודי אחר להכשל באשת איש.

אבל רוח הטומאה לא מתחילה דווקא מהצדיק, יכול להיות גם הפוך – רוח הטומאה יכולה להתחיל לחול על הרשע, ואז הוא עושה עבירה חמורה, ובגלל היות הצדיק נשמה כללית, שכוללת אותו, מהרשע מגיע לצדיק, שוב, באיזה הרהור דק שבדק שבדק. אם הוא באמת צדיק של תניא העבודה שלו היא העלאת המדות, צריך להעלות. אם הוא "הלואי בינוני" של תניא העבודה שלו היא לסלק את ההרהור. אבל גם הצדיק מקבל את ההרהור.

תיקון משה את כל הנטיות הרעות – "הרע כסא לטוב"

עוד פעם, כתוב – מהבעל שם טוב[י] – שמשה רבינו נולד עם כל הנטיות הנפשיות להיות רשע גמור, ככה הלשון. רק מה? שבכח העבודה שלו – גם משה רבינו הוא 'עובד', הוא לא צדיק בטבע – מכח הבחירה החפשית שלו הוא התגבר על הכל והפך הכל ל"יתרון האור מן החשך". לבעל שם טוב יש ביטוי מיוחד לזה – שאצל משה רבינו, יותר מכל אחד אחר, התגלה ש"הרע כסא לטוב"[יא], זהו הביטוי. הרע של עצמו הוא כסא לטוב.

שוב, כתוב שאם ה' היה אומר למשה רבינו רק פעם אחת "משה" הוא לא מבין – אני כולל טוב מרע, מה אני עושה עם הרע? יש הרבה פירושים גם לסמל של "הסנה בער באש והסנה איננו אֻכל". לפי פירוש זה הסנה הוא מציאות הקוץ – סוג של קוצים, של רע – והוא לא מבין למה הסנה ממשיך להתקיים, שיכלה, שיבער! בהשקפה הראשונה שלו משה רבינו רוצה שהסנה יבער, יכלה מן המציאות, ואותו דבר לגבי עצמו – שהרע יסתלק. לכן ה' קורא לו פעמיים, "משה משה", ואומר שהיחוד האמתי – לשמו ה' ברא את העולם, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – הוא שיהיה רע והרע יהיה כסא לטוב.

כמו שאמרנו שלעתיד לבוא כל הדיעבד יהפוך להיות לכתחילה ויתגלה שיהודי אף פעם לא חטא, אז גם כל הרע יהפוך להיות לא סתם טוב אלא "טוב מאד". חז"ל אומרים "'טוב' זה יצר טוב ו'טוב מאד' זה יצר הרע" – "טוב מאד" הוא יצר הרע, "טוב" הוא מלאך חיים ו"טוב מאד" מלאך המות, היפך החיים. אלה שני הצדדים. משה הוא אור – "ותרא אֹתו כי טוב הוא", "האור כי טוב", התמלא הבית כולו אורה כשנולד, וגם נולד מהול – ויחד עם זה, כנשמה כללית, הוא כולל הכל, את כל הטוב וגם את כל הרע. בתחלה הוא לא מבין זאת, עד שה' לא קורא לו "משה משה", תדע שצריך להיות "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", לאחד לגמרי את שני היצרים ("'ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך' בשני יצריך"), שהרע יהיה כסא לטוב. קודם אתכפיא, אבל התכלית שלך היא אתהפכא – "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא".

זהו הפירוש החמישי. תמיד חמישי הוא משיחי. גם במשה רבינו בעצמו – היות שהוא נשמה כללית – יש לו לגמרי שני צדדים. הרע שלו הוא מה שאמרו על משה רבינו שהוא קוביוסטוס. איך הופכים קוביוסטוס למשהו טוב? הרי קוביוסטוס הוא גונב נפשות, איך יכול להיות משהו חיובי וטוב? מהבעל שם טוב והלאה – צדיק שמסתובב וגונב נפשות. שה' יעזור שנזכה, גם "קער א וועלט היינט", וגם לגנוב את כל הנפשות מכל מקום לתורה וחסידות, שכולם יהיו חסידים. לחיים לחיים.

נוקבא דז"א: "משה משה" – יכולת החיבור בין יהודים

משה רבינו – הדעת שבכל יהודי

הפירוש האחרון, הששי, הוא כנגד המלכות. מלכות היא כנסת ישראל, אז הפירוש של המלכות צריך להיות פירוש ששייך לכולנו, כנסת ישראל כפשוטו, וכמו שאמרנו קודם פרצוף הנוקבא מתלבש בעולם העשיה – "אף עשיתיו", "'אף' הפסיק", וגם במקום של "הפסיק", "לא פסיק" (משה אמר "יגרתי מפני האף" המפסיק ואף על פי כן "לא פסיק"), משה ממשיך גם בעולם הזה התחתון.

ידועה הגמרא לגבי "כי אם ליראה" – "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", "כי אם" משמע דבר קטן. שואלת הגמרא, "אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא". שואלים כל המפרשים, גם בתניא, הרי כתוב "שואל מעמך", מאתנו, ומה עוזר ש"לגבי משה מילתא זוטרתא היא"? הרי תובעים מאתנו. איך מסביר אדמו"ר הזקן בתניא? שמדובר בניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד, הדעת של כל אחד – היכולת להתחבר לה'. כתוב שדעת לשון התקשרות והתחברות – צריך להבין מה ההבדל בין התקשרות להתחברות – כך מגדיר דעת, בחינת משה.

בעולם העשיה גם כמו שכתוב לגבי הסתלקות הצדיק, שלאחר הסתלקותו הוא מאיר כשמש מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים, ששים ריבוא נשמות ישראל. יש משה בכל דור ודור, ויש מה שהוא מאיר לכל אחד מאתנו – כמו השמש מתחת לארץ – לתת לכל אחד מאתנו התקשרות והתחברות.

התחברות לכל ישראל כשהגוף לא מפריד

אחד ההסברים להבדל בין התקשרות להתחברות הוא שהתקשרות היא בתפלה – קודם שמענו שצריך להתבונן קודם התפלה, שתהיה בישיבה תפלת שבת כדבעי, עם התבוננות, לתת את הדעת להתקשר לה' – והתחברות היא "כל ישראל חברים". כמו ש"כל ישראל ערבים זה בזה" ו"זה לזה" יש גם "כל ישראל חברים". אחד הסימנים שנותנים על השנה הזו, תשע"ח, שע"ח היינו ערבים-חברים – שנה שמסוגלת ל"כל ישראל ערבים" ו"כל ישראל חברים".

יש פרק אחד בתניא שמוקדש לאהבת ישראל, פרק לב – אומרים שהוא הלב של התניא – ושם הוא מסביר שכדי להגיע לאהבת ישראל אמתית צריך להתעלות מעל הגוף, כי הגופים מפרידים. למה "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"? כי כמה שהוא מתחבר עם הזיכוך, שאמרנו קודם, מצד עצמו הוא נולד לשבעה מקוטעים – כולו נשמה, אז גם הגוף לא מפריד. גם ניצוץ משה רבינו אצל כל אחד הוא היכולת שהגופים שלנו לא יפריעו. מה שמפריד ביני לבינך הוא שיש לי גוף, צרכי הגוף, אני רוצה לאכול משהו, וברגע שאני רוצה לאכול משהו אני מפסיק להיות מקושר אליך. ההתחברות שמקבלים ממשה רבינו היא שאנחנו מחוברים, רק אם מגלים את ניצוץ משה רבינו שבתוכנו.

שוב, הפירוש האחרון ב"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" הוא ששני יהודים יכולים להתחבר באמת – כמו שכתוב בפרק לב בתניא – רק אם משה רבינו מתגלה בתוך כל אחד מהם. זה דווקא בעולם העשיה, "אף עשיתיו", בזמנים שלא רואים את המשה רבינו – אבל יש בכל אחד משה רבינו קטן. יש את החזון המפורסם של בעל הנועם אלימלך, שראה את הבעל שם טוב מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, ששים ריבוא בעל שם טובים קטנים – יש ניצוץ בעל שם טוב בכל אחד וניצוץ משה רבינו בכל אחד. יש אהבת ישראל אך לא די בכך וצריך אחדות ישראל. כדי להגיע לאחדות ישראל צריך גילוי ניצוץ משה – אז הנשמה משתחררת במובן מסוים מהגוף, ואנחנו יכולים להתחבר אחד לשני.

חבור שני יהודים

זה התכל'ס, "משה משה" הם שני יהודים. ידוע הווארט המפורסם של היהודי הקדוש, שאם יש יהודים שווים – צווי יידן – זהו שם ה', אבל אם אחד למעלה מהשני זהו סוף פסוק. משה הוא ענו מכל אדם, וכתוב[יב] שככל שהוא מקטין את עצמו גם הצל שלו – ההשתקפות בזולת, הקב"ה ("הוי' צלך") או החבר שלו – מקטין את עצמו. אם אני בשפלות היא פועלת הקטנה גם אצל החבר, שנינו נעשים יידן, כמו נקודת היוד, וצווי יידן מתחברים ונעשים שם הוי', "הוי' אחד" – אחד ממש.

זה ששנינו נהיה יידן כמו שצריך, ולהתחבר ככה, כמו הווארט של היהודי הקדוש – לכן קוראים לו היהודי הקדוש – זהו "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" בעולם העשיה, העולם של "המעשה הוא העיקר". העיקר שבזכות משה רבינו נגיע לא רק לאהבת ישראל אלא ממש לאחדות ישראל, בלי שום הפסק בינינו. זהו הפירוש הששי, אחרון אחרון חביב, שבזכותו נזכה – נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – ל"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". שתהיינה בשורות טובות, א פריילכען פורים, א כשרען און פריילכען פסח ומשיח נאו.

על ידי התחברות זוכים באשת חבר

נאמר עוד ווארט: הדבר האחרון הוא גם סגולה לשידוך טוב – כל מי שצריך שידוך. סגולה לשידוך טוב הוא אחדות, התחברות. שכל אחד שצריך שידוך טוב יזכה ל"אשת חבר", לשון התחברות, והתחברות היא מכח שמגיעים ל"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" לפי הפירוש האחרון, הששי, להגיע לאחדות – כאן בתוך הישיבה. חברותא היא גם התחברות – שיהיה לכל אחד חברותא טוב, שכל אחד יהיה חברותא עם השני, שילמדו טוב יחד, ומכח האחדות והחברותא כל אחד יזכה ל"אשת חבר".

נגנו "צמאה לך נפשי".

כדי לזכות ב"אשת חבר" צריך שכל אחד יהיה בעצמו חבר – זו הברכה הראשונה, שכל אחד יהיה חבר, "כל ישראל חברים", וכל אחד יזכה ב"אשת חבר" בקרוב ממש.