בע"ה

ז' אדר ע"ח – כפ"ח

ברית אלחי-רֹעי שי' פרל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי אלחי-רעי

לחיים לחיים, שזה הקטן גדול יהיה – גדול בישראל.

רמזי דג באלחי-רעי

נאמר משהו על השם של הרך הנימול, אלחי-רֹעי שי': בהשגחה פרטית הברית היום, ב-ז' אדר, גם יום ההולדת וגם יום ההסתלקות ושוב יום ההולדת של משה רבינו, שנולד ונפטר ושוב נולד היום, ב-ז' אדר. [הוא נולד מהול.] בהמשך נסביר אי"ה שהוא נולד מהול אבל עשו לו הטפת דם ברית בפורים – אחת הסיבות ששמחים בפורים, יום הברית של משה רבינו.

בכל אופן, הוא נולד ב-ז'. המזל של חדש אדר, ש"מרבין בשמחה", הוא דגים – ז בגימטריא דג. הם הכי מרבים, צריך להרבות בשמחה כמו שהדגים מרבים בפועל ב"פרו ורבו ומלאו את המים בימים". יהושע נקרא יהושע בן נון על שם משה רבינו שזכה לשער הנון (והוא סוד ה"אובנתא דלבא" של התלמיד המובהק ביחס לרבו, שמגלה את שער הנון ברבו), ונון הוא דג בארמית (נ = "דג גדול", נון ועוד "דג גדול" = יוסף, שבניו נברכו "וידגו לרֹב [לרב = ח"פ וידגו] בקרב הארץ" – "לרב בקרב הארץ" = ארץ ישראל, כבוד פעמים הוי', "וידגו לרב בקרב הארץ" = בית המקדש, "יה הוי'" במשולש).

והנה, כל אחד משמות הרך הנימול שלנו היום, אלחי-רֹעי, הוא כפולת שבע. חוץ מזה שמשה רבינו נולד ונפטר ושוב נולד ב-ז' אדר, עליו דווקא דורשים חז"ל "כל השביעין חביבין" – המדרש מביא הרבה קבוצות של שבעה דברים בהם השביעי מיוחד, ומשה רבינו הוא הדור השביעי לאידישקייט, לאמונה בה', החל מ"ראש כל המאמינים", אברהם אבינו. אלחי-רֹעי כותבים חסר, כמו בפסוק "הוי' רֹעי לא אחסר", כך שיש דג אותיות – ד בשם הראשון ו-ג בשם השני. כעת גם אכלנו דגים. כתוב שכאשר אוכלים דגים בברית מילה הילד יהיה גדול בעלמא דאתכסייא, בנסתר, בנשמתא דאורייתא – בחסידות, בקיצור – שיהיה חסיד גדול כמו משה רבינו, משרש לויתן. בכל אופן, יש כאן גם שבע אותיות שמתחלקות ל-דג וכל שם בעצמו מתחלק ב-7.

"אל חי בקרבכם" – "מועט מחזיק את המרובה"

אלחי לא סתם מתחלק ב-7, אלא עולה מט – 7 ברבוע, כמו מט הימים של ספירת העומר, שכל מדה כלולה מכולן. אחת מכוונות ספירת העומר שעושים תיקון "אל חי [בקרבכם]". איפה נאמר "אל חי בקרבכם"? יהושע אמר שכל ישראל יתקבצו בין שני בדי הארון, במקום בו ה' צמצם את שכינתו – קוראים בשבועות אלה בתורה על שני בדי הארון – ואז אמר "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם". בזכות הנס הגדול שכל עם ישראל התקבץ בין שני בדי הארון "תדעון כי אל חי בקרבכם" – הכח המיוחד של "מועט מחזיק את המרובה" (בגימטריא אהבת ישראל כנודע, ה"כלל גדול בתורה" שמעמיד ומחזיק את כל התורה כולה). "כי אתם המעט מכל העמים", יש לנו תכונה מיוחדת שאנחנו וגם הארץ שלנו בבחינת "מועט מחזיק את המרובה". כך חז"ל מסבירים את הכח הפנימי של "אל חי".

המשכת הבטול של משה רבינו

רֹעי עולה ז פעמים מ – כמו מ יום בהם משה רבינו היה בהר לקבל את התורה. ביחד, השם המלא של הרך הנימול, אלחי רֹעי = ז פעמים מז – בטול, מדתו של משה רבינו. מדתו המיוחדת של משה, "כי מן המים משיתהו" – סימן שהוא דג – היא בטול, כמו דג במים, בטל למדיום שהוא שוחה בתוכו. יש דעה אחת שאפשר לקחת דג, לרסק אותו וליטול עם הנוזל ידים – דג הוא בעצם מים, מציאות של מים, בטל למים, מקור התהוותו וחיותו. [אפשר לטבול בארבעים סאה דגים.] טבל אותיות בטל כנודע. מ פעמים דג היינו רעי – ארבעים סאה של דגים.

המספר יחד, ז"פ בטול – בטול הוא פנימיות אבא וז"פ בטול ממשיך את מדת משה רבינו בכל מדות הלב, לקיים את הפסוק "מה שמו ומה שם בנו כי תדע". "כי תדע" היינו הדעת של משה רבינו, ומשה רבינו אמר פעמיים "ונחנו מה" – למה היה צריך לומר פעמיים? ולמה אמר "ונחנו" ולא 'ואני'? בפשט מדבר על משה ועל אהרן.

הבעל שם טוב מסביר[ב] את הגמרא ש"גדול הנאמר במשה יותר מהנאמר באברהם", שבאברהם אבינו נאמר "ואנכי עפר ואפר" ובמשה רבינו נאמר "ונחנו מה". מה ההבדל? לכאורה הפשט הוא שהבטול של "מה" הוא יותר גדול מהבטול של "עפר". אבל יש הרבה פירושים, שבעים פנים בתורה, ואחד הפירושים הוא של הבעל שם טוב שכאשר אברהם ודוד המלך בטאו את שפלותם אמרו "ואנכי" – "ואנכי עפר ואפר", "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" – ואילו משה רבינו לא אומר "ואנכי" אלא "ונחנו", ומסביר הבעל שם טוב שבכך כולל עצמו עם כל נשמות עם ישראל, לא רק משה ואהרן, שוה לכולם ובבטול ביחס לכולם. דברנו אתמול[ג] על כך שכל יהודי הוא ייד – האות יוד – והוא שוה עם כולם. לכן משה רבינו עם כל יהודי היינו י-י, קיצור שילוב השמות הוי' ואד-ני – מתחיל ב-י ונגמר ב-י.

"מה שמו ומה שם בנו" – בטול ורחמים

שוב, למה משה אמר פעמיים "ונחנו מה"? "מה" אחד במקור שלו – חכמה היא כח-מה, הוא חכמה, "מן המים משיתהו" – וה"מה" השני הוא ה"מה" של התפארת, של ז"א, "מה שמו ומה שם בנו כי תדע". "שמו" עולה משה ע"ה, שמו בגימטריא רצון. "מה שמו?" משה, ואותו מה נמשך ב"שם בנו" – מי הבן של משה רבינו? כולנו. כתוב שאצל משה רבינו, שמתמסר ומלמד אותנו, אנחנו יותר מבנים. רש"י כותב שתלמידי משה הם כמו בנים, אבל בחסידות מובא שגם יותר מבן ביולוגי. כמו שכולנו "למודי הוי'", תלמידים של הקב"ה, כולנו תלמידים של "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". כבר אפשר ללמד את הילד פסוק זה, הפסוק הראשון, יסוד החינוך – עוד לפני "שמע ישראל". קודם צריך לדעת ש"תורה צוה לנו משה", ואז הפסוק הכי חשוב שהוא מלמד בתורה – משה אומר לנו – הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

עוד פעם, "מה שמו ומה שם בנו – כי תדע", מה שמחבר אותם הוא הדעת, משה רבינו הוא הדעת של כללות ישראל. המדה שכוללת את כל מדות הלב היא מדת התפארת – שם מה מאיר בתפארת, בכל פרצוף ז"א אבל בפרט בתפארת. שם מה הוא המדה הפנימית של התפארת, מדת הרחמים. משה רבינו כמנהיג ישראל זקוק במיוחד למדת הרחמים, כמ"ש "כי מרחמם ינהגם". איך ה' בחר אותו? כמו דוד המלך, כי רחם על הצאן. מי שמרחם על הצאן שלו ראוי להיות מנהיג של עם ישראל. זהו הקשר שלו עם הבנים שלו – הצאן הוא הבנים שלו.

אם כן, יש למשה רבינו שתי מדות – "ונחנו מה" מצד "מה שמו" הוא בטול וה"ונחנו מה" מצד "ומה שם בנו" הוא רחמים. כמה עולה בטול-רחמים? רמז מובהק – בגימטריא משה. זהו אחד הפירושים של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" – יחוד "מה שמו ומה שם בנו", בטול ורחמים, בגימטריא משה. זהו הסוד של משה – הסוד האמתי, במיוחד בעבודת ה' הפנימית. הרי לכל אחד יש ניצוץ של משה רבינו, ניצוץ של דעת, כי הדעת בעצם מחברת את הבטול והרחמים – את ה"מה שמו" עם ה"מה שם בנו". יש ארבעה שמות, מילויים של שם הוי' ב"ה, עב-סג-מה-בן – שם מה מאיר בתפארת, רחמים. כשאומרים שחכמה היא כח-מה היינו מה אחר בכתבי האריז"ל, לא שם מה שמאיר בז"א, במדת הרחמים, אלא כח מה שהוא בבטול, כוונה אחרת בכתבי האריז"ל. על שני ה"מה" כתוב "מה שמו ומה שם בנו".

בזכות משה רבינו קבלנו את מתנת המן במדבר, "מן הוא כי לא ידעו מה הוא" – מן עולה ב"פ מה, שני ה"מה" שלו התחברו בתוך המן שירד להיות לנו ל"הכנת מזון". כל התורה כולה היא מזון, לכן "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן", "מן הוא" אותיות אמונה.

עד כאן ווארט אחד, שיוצא מכך שאלחי-רעי עולה ז"פ בטול – ממוצע כל אות בשם שלו היא בטול, כולו אומר בטול. בטול הוא כי טוב. איך קשור למשה רבינו? כשהוא נולד כתוב "ותרא אותו כי טוב הוא". איך חז"ל דורשים? מתי עוד כתוב "כי טוב"? בתורה ה"כי טוב" המקורי הוא "וירא אלהים את האור כי טוב" וככה ביוכבד "ותרא אֹתו כי טוב הוא" – שנתמלא הבית כולו אורה, "ליהודים היתה אורה". כמו שהרך הנימול, אלחי רעי, כולו בטול גם כולו כי-טוב.

סימן שכ"ט

בכל אופן, המספר שיוצא ביחד הוא שכט, מהסימנים שהרבי – משה רבינו שבדור – הכי אהב, ומסתמא גם משה רבינו המקורי, הראשון, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". הוא גם לומד שו"ע ובו יש סימן חשוב, סימן שכ"ט – הסימן שקשור לשלמות ארץ ישראל, ונוגע גם לכל ישוב יהודי אפילו בחו"ל, שאם גוים באים לעיר הסמוכה לספר אפילו על עסקי קש ותבן יוצאים בכלי זין בשבת להלחם בהם (ומוסיף הרמ"א "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא"). אפילו עסקי קש ותבן מסכן את כל היהודים שבעיר ובארץ כולה. אם מדובר בארץ ישראל – מסכן את כל ישוב ארץ ישראל.

סימן זה הוא ההוכחה של הרבי לענין הכרח השמירה על כל צעד ושעל בארץ ישראל – כל פעם שהוא דבר על שלמות הארץ ציטט משו"ע סימן שכ"ט, עד שהמושג שכ"ט הפך להיות מושג חב"די, "מותג" חב"די (וכפי שאמרנו פעם – ומתאים לסבא של הרך הנימול – גם עולה בגימטריא רב צבאי חב"די). ידידנו ר' יחזקאל סופר שי' כתב מאמר שלם עם סימן שכ"ט בכותרת שמו. אפשר כבר ללמוד עם אלחי רעי סימן שכ"ט.

כנראה כדי לקיים סימן זה בשו"ע צריך להיות בבטול מוחלט, "שבעתיים", שבע פעמים בטול (יש לציין ששלש פעמים בטול = מצוה ושלש-עשרה פעמים בטול = תורה – 1 3 7 13 היינו תחלת סדרת מספרי ברית, שייך לברית מילה, ודוק. בטול-מצוה-שכט-תורה = 1128 = בטול במשולש, סכום כל המספרים מ-א עד בטול, והיינו מפני ש-1 3 7 13 = 24, הנקודה האמצעית של 47, בטול).

מאד מתאים לכך שאלחי היינו מועט מחזיק את המרובה – כל סנטימטר בארץ ישראל הוא בבחינת מועט מחזיק את המרובה, ולא סתם מרובה אלא אין סוף. מתי יש את הגילוי שכל סנטימטר הוא אין סוף? בתודעה של שלמות, תיקון הבינה. מוסבר אצלנו בתיקון המדינה שתיקון החכמה הוא סמכות התורה. מהי סמכות התורה? סימן שכ"ט באו"ח, תעשו מה שכתוב בשו"ע שאפילו על עסקי קש ותבן יוצאים בכלי זין בשבת. הבינה של תיקון המדינה היא תודעה של שלמות – תודעה של "מועט מחזיק את המרובה", בנוגע לשלמות הארץ, בנוגע לשלמות התורה (ספר תורה שחסרה בה אות אחת פסולה) ובנוגע לשלמות העם (כל נשמה, "לבלתי ידח ממנו נדח"), כולל הכל – הכל עצם ו"כאשר אתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכל העצם", כמו שהבעש"ט אומר. הסימן של הרך הנימול (ושל כולנו שמשתתפים בברית מילה שלו) בשו"ע הוא שכ"ט, רק על זה אפשר לומר לחיים – שיהיה יהודי חזק, תקיף, כמו המזל של חדש אדר. בגמרא כתוב שמזלו של אדר בריא והרא"ש כותב שהוא מזל תקיף, "ותכתוב אסתר המלכה... את כל תֹקף" – יש תוקף הנס, והוא מכח תוקף האמונה של העם היהודי, התוקף שבא מחינוך מרדכי, ו"ויהי אמן את הדסה היא אסתר בת דדו", החינוך שהיא קבלה ממרדכי היהודי לעמוד בתוקף על סימן אלחי-רֹעי באורח חיים. לחיים לחיים.

ארבע שמחות

לחיים לחיים. קודם נציין שברוך ה' בזכות משה רבינו יש כמה שמחות שהצטמצמו בבחינת מועט מחזיק את המרובה היום ממש, קודם כל הברית, נולד לנו נכד רוחני – עוד ילד לאחד התלמידים, בן ליהודה הרשקוביץ, אז הברית בע"ה בפורים, כמו משה רבינו – ענג חן יצא מהכלא היום, יציאת מצרים, שיש לציין שהוא עמד בתוקף לפי ערך, ושה' יתן לו הרבה תוקף והרבה שמחה, וגם יצא דיסק חדש היום, מתנה לרך הנימול. אנחנו ממש במועט מחזיק את המרובה – אם יש כבר ארבעה דברים זה עד אין סוף, "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", "עד בלי די" ו"עד בלי ירח".

ב. מדות משה – אמת, ענוה וטוב

ענות משה "מכל האדם אשר על פני האדמה"

עוד משהו חשוב לגבי משה רבינו וברית מילה: משה רבינו נולד מהול, אבל עשו לו הטפת דם ברית בפורים. מה המדה העצמית שלו? יום הברית של אלחי רעי הוא היום, אז ברור שיש בילד השראה של משה רבינו, אף שלא קוראים לו משה – הוא ילך בדרך של משה רבינו. מה המדה בה התורה משבחת את משה רבינו? "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

יש ווארט של הבעל שם טוב[ד] על "מכל האדם אשר על פני האדמה" – שבעים פנים לתורה, וגם לבעל שם טוב עצמו יש שבעים פנים – שמשה ענו גם יותר מאחד שכולו "על פני האדמה", אחד שקשור לגמרי לאדמה, "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", אדם שהוא בהמה בעצם. משה רבינו עושה חשבון איך כל המשיכה שלו לאדמה מתחילה ממנו, אני אשם – כפי שהסברנו אתמול. ה' אומר לו – לאו דווקא, יתכן שמתחיל ממנו ומגיע אליך, אבל משה אומר שכל העבירות מתחילות ממנו ומגיעות לאחרים (היינו "ואם אין מחני נא", וה' עונה "מי אשר חטא לי וגו'").

ענוה ואמת

בכל אופן, התורה משבחת את משה כ"ענו מאד מכל אדם", וחז"ל אומרים – כל כך פשוט, שפלא שאין כזה פסוק בתנ"ך – שמדת משה היא אמת, כצעקת קרח ועדתו מפתח גיהנם "משה אמת ותורתו אמת". מענין שהתורה שבכתב משבחת את משה במדת הענוה ותורה שבעל פה משבחת את משה במדת האמת (סוד "אמת מארץ [מתורה שבעל פה] תצמח"). ענוה ואמת אינן אותה מדה – מי שאמתי הוא לאו דווקא ענו. אדרבא, שואלים איך משה רבינו ענו? הוא כל כך חכם וכל כך אמתי, אז איך הוא מחזיק את עצמו פחות מכולם? הוא יודע את מעלות עצמו.

לפי השאלה בחסידות משמע שאמת וענוה הן תרתי דסתרי – אם אתה אמתי אתה מכיר גם במעלות עצמך, לא מתכחש גם בינך לבין עצמך למעלות עצמך. אתה אמת. איך הולך עם ענו, שבפשט מחזיק עצמו נמוך מכולם, שפלות. איך רש"י מסביר ענו? "שפל וסבלן". איך הולך יחד? אנחנו יודעים שרמ"מ מויטבסק היה חותם את עצמו "השפל באמת", וגם בו חידוש – איך הולך יחד?!

מה התירוץ? איך מוסבר בחסידות? הווארט הפשוט איך יכול להיות ענו תוך כדי שמכיר בעצמו כמבחר המין האנושי – כלשון הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה" – איך יכול להיות ענו אם הוא אמת? כתוב בחסידות שעושה חשבון פשוט, שכל המעלות הן מתנות שקבלתי מהשמים, ואם הקב"ה היה נותן את אותן מתנות לאותו אחד שהוא "על פני האדמה", שכולו רק הנפש הבהמית שלו, כולו קשור לגשמיות, בלי שום זיקה לרוחניות, הוא היה מנצל את המתנות טוב ממני והיה גדול ממני. היות שכך, גם עכשיו בפועל הוא יותר גדול ממני ואני הכי גרוע מכולם. כמו שרבי אהרן הגדול כתב בצוואה שלו שמודיע-נשבע שאין רשע בישראל יותר ממני.

רמזי ענוה, אמת וטוב

מה הגימטריא של ענו-אמת? דרוש לברית שהיתה פה לפני כמה ימים. מי שוה ענו-אמת? שניאור. כל אחד גם כפולה של 7, הכל חוזר למספר 7 של משה רבינו. ענו עולה ז פעמים חי ו-אמת – כמו הכוונה באריז"ל ל-אמת – ז פעמים סג, וביחד עולה ז"פ 81 (ה-סג הופך את ה-18, 9 ועוד 9, ל-81, 9 פעמים 9), שניאור (ז פעמים אנכי). לפי זה יש לנו פירוש חדש לשניאור, שני אורות – אור של ענוה ואור של אמת.

אבל בתורה הוא לא סתם ענו אלא "ענו מאד" – אמת ענו מאד עולה ברית. זו כוונה יפהפיה לכל ברית, אבל במיוחד היום. ממוצע שלש המלים אמת-ענו-מאד הוא צדיק – "אמרו צדיק כי טוב", עוד דבר שכתוב בו "כי טוב". ברית היא צדיק-צדיק-צדיק שעולה אמת-ענו-מאד.

אבל ברית, ג"פ צדיק – הרי כל צדיק הוא יב צירופי שם אהוה, שם ה-טוב (זה טוב, "ותרא אתו כי טוב [פעמים] הוא"), ואם כן ברית עולה לו פעמים טוב. תמיד דורשים שיש לו צדיקים בכל דור, כולם כלולים במשה רבינו, ועל כל אחד מהם כתוב "אמרו צדיק כי טוב", לו פעמים טוב עולה ברית.

אמרנו שהתורה משבחת את משה כ"ענו מאד", וחז"ל בפשטות אומרים על משה רבינו שהוא אמת. יש פסוק "והאמת והשלום אהבו" – מי הוא האמת ומי השלום? משה ואהרן – משה הוא האמת ואהרן "אוהב שלום ורודף שלום". צריך לעשות אהבה וקשר בין שני האחים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", סימן של משיח שיש "והאמת והשלום אהבו" (משיח = 358, "והאמת והשלום אהבו" – 853, היפוך ספרות) – גם תרתי דסתרי, לכן מותר לשנות מפני השלום. השלום מצדיק היפך האמת. אף על פי שכתוב "מדבר שקר תרחק" – מפני השלום מותר ומצוה לשנות. צריך אהבה וחבור בין האמת והשלום, בין משה לאהרן.

אבל עוד לפני שהתורה משבחת את משה – כשהוא כבר מבוגר, אחרי מתן תורה – כשהוא רק נולד התורה מתארת את ההופעה של משה רבינו בעולם במלה טוב. אמרנו שהתורה שבכתב משבחת את משה בעיקר כענו, תורה שבעל פה אומרת עליו בפשטות שהוא אמת, אבל עוד לפני הכל הוא טוב – "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים". אמת-ענו-מאד עולה לו פעמים טוב, ואם נצרף גם את ה-טוב המקורי יהיה לז (הבל, יחידה) פעמים טוב.

טוב-אמת-ענוה – שלשת הקוים של משה רבינו

קודם אמרנו שיש פה שתי מדות, אמת וענוה. כעת אומרים שבעצם, עוד לפני הכל, הוא טוב – הוא ילד טוב, מאז שהוא ילד קטן. דייקנו[ה] שבסדור אדמו"ר הזקן הוא כותב שכאשר מביאים את התינוק לברית המילה הוא כותב עליו "הילד" – לא קורא לו תינוק או משהו אחר אלא דווקא ילד. כנראה שמאז שהוא נולד ועד הברית הוא ילד. למה? כמו שיש רך הנימול יש רך היילוד – ילד לשון ילוד. מאז שהוא ילד – הוא ילד טוב, "ותרא אתו כי טוב הוא".

נמצא שיש למשה רבינו טוב ואמת וענו – אלה בעצם שלשת הקוים שלו. בשביל להיות שלם צריכים שלשה קוים, טוב הוא קו החסד (בחינת "מוליך לימין משה"), האמת היא דין, על מדת האמת של משה רבינו אומרים "יקוב הדין את ההר". הר הוא אברהם אבינו, איש החסד, ובאה מדת הדין ונוקבת את "אברהם קראו הר". אז יש טוב ויש אמת והענוה של משה רבינו היא קו האמצעי שלו. גם אברהם היה ענו, "ואנכי עפר ואפר", אבל מי שכסדר הקטין את עצמו – אחד שכל הזמן מקטין את עצמו, "אתם המעט מכל העמים", "שממעטים את עצמכם", משהו מאד עמוק מהבעש"ט שצריך להיות כל הזמן בתנועה של הקטנה – הוא יעקב, "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", קו האמצעי.

ענו הוא פנימיות אבא, קדש ולא קדוש, הנקודה העצמית של החכמה שלא מתחברת עם הבינה. יש "חכם בבינה", התפשטות אבא שמתחברת לבינה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – ולכן יחוד הרעין שייך במיוחד לאמא. אבל יש התפשטות של אבא בקו האמצע, לא בקו ימין. התפשטות החכמה בקו ימין היא הטוב של משה, הארה של משה, אבל העצם שלו – ה"קדש מלה בגרמיה" של אבא – הוא שרש קו האמצע, לא קו ימין, והוא הבטול והענוה של משה, כך מוסבר. משה הוא הפנימיות של "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" של יעקב – "משה מלגו ויעקב מלבר" – הוא ה"ענו מאד", ה"מאד" פועל "עד מהרה ירוץ דברו", דרך כל הקו האמצעי – דעת-תפארת-יסוד ועד מלכות, "עד ועד בכלל".

רמזי טוב משה

שוב, בתוספת ה-טוב המקורי של משה – "ותרא אֹתו כי טוב הוא" (= לז פעמים "טוב הוא") – כבר מגיעים ל-לז פעמים טוב. היום הוא היום ה-לז של משנה תורה, התקופה האחרונה של משה רבינו. הוא התחיל לבאר את התורה באר היטב בר"ח שבט, וכעת גומר לחזור על התורה וגם מחזיר את הנשמה – וגם נולד מחדש – היום, ב-ז אדר. למה לז ימים? תקון הבל. שרש משה הוא משה-שת-הבל והתיקון השלם של הבל – הבל בגימטריא לז ("יחידה ליחדך", כמו שאמר רשב"י, גלגול משה, בסוף ימיו, "בחד קטירא אתקטרנא כו'") – הוא ב-לז הימים האחרונים בהם הוא מבאר לנו את התורה פעם שניה, משנה תורה (שבו זוכה משה לשער ה-נ; משנה תורה = משה אסתר, שייך לחדש אדר), "זכרו תורת [= משנה תורה] משה עבדי".

דרך אגב, מאד חשוב שפסוק זה הוא מופיע בסיום נבואת מלאכי – סיום הנבואה בעם ישראל בכלל. מהפסוקים האחרונים של הנבואה בעם ישראל הוא מצות הנביא "זכרו תורת משה עבדי". יש שם תופעה מיוחדת, ז רבתי. זה אולי הסימן הכי מובהק בכל התנ"ך שמשה רבינו שייך בעצם ל-ז – ז רבתי של "זכרו". בכלל, המח של משה – חכמה ודעת – הוא זכרון, נותן לנו את הכח לזכור. היום, ז' אדר, יום של "זכרו תורת משה עבדי".

יש הרבה רמזים וחשבונות – לא נאריך כעת, אולי בהשלמות – של לז פעמים טוב, הבל טוב, טוב-אמת-ענו מאד (אם נוסיף למספר זה, 629, משה רבינו, 613, אורות, נקבל 1242 = 6 צירופי אור, רמז לשלמות הגילוי אל "תורה אור" על ידי משה רבינו).

והנה נאמר "טוב מעט לצדיק" – מעט (טעם, "טוב טעם ודעת", בחינת משה) = 7 פעמים טוב, צדיק ("אמרו צדיק כי טוב") = 12 פעמים טוב. מעט-טעם ("כי אתם המעט מכל העמים" שממעטים את עצמכם, בחינת "מועט מחזיק את המרובה" כנ"ל) במילוי: מם עין טית = הבל (יחידה) פעמים טוב = טוב-אמת-ענו מאד (הכל בכלל ה"מעט", הענוה, של משה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", שעתיד לגלות לנו תורה חדשה, טעמי תורה – "טוב טעם ודעת למדני").

"טוב מעט לצדיק" ועוד "טוב טעם ודעת" = 986 = חן פעמים טוב ("נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב"), חן טוב אותיות בטחון ("אל כל החיים יש בטחון") כנודע.

ג. ה'עבודה' מהלידה עד הטפת דם ברית – חשיפת הצד האפל של משה

ביטוי שלשת גדרי ברית מילה במשה רבינו

נסיים בעוד שאלה: כמו שהבית התמלא אורה משה רבינו נולד מהול. מה עושים כשאחד נולד מהול? צריך לעשות לו הטפת דם ברית ביום השמיני. לגבי משה רבינו זה יוצא בפורים, אז עושים לו הטפת דם ברית. הנושא הזה חוזר למה שדברנו לאחרונה[ו], שהרוגאטשובר אומר שיש שלשה גדרים של ברית מילה – אפשר לברר מה עיקר, אבל בברית הוא אומר שיש את שלשתם:

פעולת מילה ("וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – פעולה חד-פעמית); שיהיה מהול (פעולה נמשכת לכל החיים, ומי שמושך בערלתו ר"ל בהמשך החיים בטל את המצוה); שלא יהיה ערל. בכל המצוות מחלקים מצוות פעולה לעומת מצוות תוצאה, וחוקרים אם ברית מילה היא פעולה או תוצאה – מצוה למול ביום השמיני או להיות מהול כל החיים – ומחדש הרוגאטשובר את הגדר השלישי, לא להיות ערל. יש נפק"מ בין כל השלשה האלה.

לגבי משה רבינו, כשהוא נולד מהול – היום – מה יש לו מבין שלשת הגדרים? הוא מהול וגם לא ערל, וחסרה לו הפעולה, לכן ביום השמיני צריך לעשות משהו, כאילו זכר ("זכרו תורת משה עבדי") לפעולה, צריך לעשות פעולה ביום השמיני כדי שיהיה אצלו גם את הגדר של פעולה.

הטפת דם ברית – השגת עבודת הבינוני גם בנולד מהול

הסברנו בשיעורים הקודמים בעומק ש"אינו ערל" היינו כל רגע – גם פעולה נמשכת – "שלא עשני גוי", לצאת מהרע. צריך לתודעה שכל רגע אני חייב לבטל את הרע, את הערל שבי, שלא אהיה ערל. כלומר, יש איזו סכנה קיומית שכל רגע אני עלול להיות ערל וצריך לדאוג לכך שאף פעם לא אהיה ערל. איך מרדכי היהודי דאג לזה? "לא יכרע ולא ישתחוה", לא להכנע אף פעם לערל, להמן הזה. מה שדברנו קודם על "כל תֹקף", תוקף של קדושה. מהול הוא צדיק, צדיק גמור, גמר את העבודה, הוא מהול, מאה אחוז בסדר.

מהי הפעולה של "ימול בשר ערלתו", הגדר השלישי? עבודת הבינוני, שצריך כל הזמן פעולה, להיות "עובד" בהוה. כתוב שהצדיק הוא "עבד", שם התואר, אבל הבינוני הוא "עובד אלהים", כל הזמן צריך לעשות פעולה, "המעשה הוא העיקר", זה הבינוני. אמרנו גם טפה אחרת: שאינו-ערל היינו שכל פעם, גם כאשר עושה עבירות, הוא לפחות מתחרט – רשע וטוב לו בספר התניא. הפעולה היא הבינוני. התוצאה של להיות מהול – הצדיק.

אם כן, מה משה רבינו רוצה להשיג? למה צריך לעשות לו הטפת דם ברית? חז"ל אומרים בגמרא שמשה רבינו כתב שלשה ספרים – ספרו, פרשת בלעם וספר איוב. בראש השנה נפתחים שלשה ספרים – ספר של צדיקים, ספר של בינונים וספר של רשעים – ואת שלשתם משה כתב. ספרו – כל התורה חוץ מפרשת בלעם – הוא ספר של צדיקים, המהות של משה. פרשת בלעם היא ספר של רשעים. אבל איוב, כמו שהסברנו הרבה פעמים, הוא ספר של בינונים – איוב הוא הבינוני. הוא גם נלחם עם עמלק, יש לו איזה ספק לגבי השגחת הקב"ה[ז] – ספק קיומי – אבל הוא מחזיק, נלחם לא לכפור ח"ו. [הוא גם נלחם בפועל עם אבא של עמלק, עם אליפז.] נכון, הוא אחד הרעים שהוא 'נלחם' איתם בתוך הספר שלו, "ספר של בינונים". אליפז בגימטריא בינוני הוא עיקר הלעומת-זה של איוב בספר (דווקא הרֵעַ שלו הוא הלעומת-זה שלו), ואכן הוא האבא של עמלק.

העבודה מ-ז' אדר עד פורים – חשיפת הצד האפל

כל זה כדי להסביר משהו עמוק מאד שדברנו אתמול: מצד אחד כאשר משה נולד התמלא הבית כולו אורה, צדיק גמור. הוא נולד מהול – גילוי העטרה – וגילוי העטרה אצלו הוא "נתמלא הבית כולו אורה". איך אומרים על משה רבינו שהיה נדמה שהוא קוביוסטוס, גונב נפשות, ואיך חשדו אותו באשת איש? אומר הבעל שם טוב שהוא נולד עם נטיה לרע, שמצד הנטיה שלו היה יכול להיות רשע גמור. יש כמה ספרים – גם בחסידות, גם בתפארת ישראל בסוף קידושין – שהביאו איזה מעשה בענין (שלא ברור מקורו, ובחב"ד מפקפקים בו, עד כדי כך שיש בחב"ד שלא לומדים את כל התפארת ישראל בשלו, אבל מובא בספרי חסידות על פי דברי הבעש"ט הנ"ל שמשה רבינו נולד עם נטיה לכל רע שבעולם, רק שעבד על עצמו קשה, בחירה חפשית, והפך את הרע שלו לטוב). איך מעשה כזה הולך עם לידת משה בה התמלא הבית כולו אורה?!

הווארט הוא שבאמת ברגע שהוא נולד התגלה כל הצד המואר שלו, אבל היה צריך לקיים את הפעולה – הטפת דם ברית, לקיים "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – ומה היתה ה'עבודה' שלו בשבעה-שמונה ימים מרגע הלידה, בו התמלא כל הבית אורה, עד פורים? העבודה שלנו עכשיו, מ-ז' אדר עד פורים – הוא עבד קשה לגלות את הצד האפל שלו. הוא עבד קשה מאד בימים האלה לגלות שיש לו נטיה לכל רע שבעולם – אז אפשר לעשות פעולה של הטפת דם ברית. אחד שנולד מהול אין לו סיכוי להיות ערל, אבל צריכים את המצוה הזו – עבודת הבינוני של מצוה זו, ה"עובד" – ורק ככה אפשר ליישב את הסתירה העצומה הזו בין הווארט של הבעל שם טוב (במיוחד עם המעשה שמובא, שכולם אולי מכירים) ומה שמהרגע הראשון הוא לגמרי מואר. ככה אפשר להסביר. לחיים לחיים.

[איך מסתדר עם החשבון שלו על הענוה, שהכל מתנה?] אני הצד האפל, וכל הצד המואר הוא מתנה (אף על פי שהוא חמה ביחס ליהושע הוא לבנה ביחס לקב"ה, כל האור שלו הוא מקבל מ"שמש הוי'", והוא רק מחזיר אור לעולם). [אבל אם הבחירה כה חזקה, איך האמת לגבי האחרים?] אומרים שעיקר הבחירה הוא להכיר את האמת. צריך הרבה כח נפשי להכיר ולדעת שהכל מה'. כאשר אתה כובש עוד ועוד שטחים באפל והופך אותם למואר מתגלה שהכל מה', אני לא כלום – זו הבחירה. לחיים לחיים.

מי זה הבינוני? איך אני יודע שפורים הוא חג של בינונים? בינוני הוא אחד שלא יודע בעצמו אם הוא רשע או צדיק, לאיזה צד הוא שייך בכלל, כמו שגם דברנו אתמול. היות שבאמת יש לו שני צדדים, בשיקול, הוא לא יודע אם הוא "ארור המן" או "ברוך מרדכי". הסברנו כנראה הרבה פעמים בעבר ש"עד דלא ידע" היינו שאינו יודע אם הוא המן או מרדכי. אם הצלחת להגיע לזה בפורים – עיקר העבודה הוא בימים אלה, מ-ז אדר עד פורים – אפשר לעשות הטפת דם ברית, עוד לחיים ועוד לחיים, ככה עושים הטפת דם ברית. לחיים לחיים. זה לכבוד המוהל.