בע"ה

פורים ע"ח – כפ"ח

סעודת פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. זוגיות בגוף האדם

שני קוים בצלם האדם

ה' ברא את צלם ודמות האדם עם שני קוים, ימין ושמאל. יש גם קו אמצעי, המכריע בין שני הקוים ומייחד אותם (שרש הקו האמצעי הוא מעל לשרש שני הקוים ימין ושמאל, והוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה), אבל מוחשי ביותר שהאדם נברא עם שני צדדים, יש לו צד ימין וצד שמאל (ידוע שצד ימין הוא צדיק. צד ימין צד שמאל הוא סוד היחוד של אהרן אלישבע, כמבואר ענינו במ"א).

בלשון הקבלה (לשון הקבלה, "מקבילות הלולאות", יחוד צדדים-קוים) כל צד הוא קו (צד קו – צדוק הכהן = 200, נמצא שהערך הממוצע של שתי המלים = 100, שלמות של יפ"י, עם כנף של ו – ו החיבור – לכאן ולכאן, סוד "ווי העמודים"). [תמיד אומרים שבעולם התהו יש שני קוים ובעולם התיקון יש שלשה קוים.] עולם התהו הוא בעצם קו אחד (המלכין קדמאין דתהו שנשברו היו "זה תחת זה"), ואילו בעולם התיקון יש שני קוים, ויש גם קו אמצעי כנ"ל. המצב של שני קוים, ימין ושמאל, הוא בעצם המעבר בין התהו הגמור (סוד "בארץ מדבר ובתהו ילל ישִמֹן", "במדבר... בארץ לא עבר בה איש ולא ישב שם אדם", וכמבואר בדא"ח שהמדבר היינו סוד המצח שמעל לחלוקת תווי הפנים לשני קוים ימין ושמאל) לתיקון, אפשר לומר שהוא הממוצע (המחבר) ביניהם.

הופעות ימין ושמאל בגוף האדם

ימין ושמאל מתבטאים בצורה ברורה אצל האדם בעשרה מקומות – שבעה מגולים ושלשה מכוסים. יש עוד המון זוגיות בתוך האברים, אבל הזוגות הבולטים – לגמרי שני צדדי הגוף, ימין-שמאל, באיזון, סוד המאזניים – הם:

קודם כל המח, שעיקר החלוקה הפנימית שלו היא לשנים, מח ימין ומח שמאל, שתי ההמיספרות של המח. לא רואים, אבל יודעים שכך.

הדבר הראשון שרואים הוא שתי עינים, יש גם שתי אזנים ושני נחירי האף. יש שבעה שערים בפנים – ששה מסודרים בזוגות של ימין ושמאל, קודם העינים, אחר כך האזנים ואחר כך הנחירים, והפה שבאמצע, כבר לא ימין-שמאל (אלא אמצע). רשב"י שואל במדרש שלכאורה גם היה צריך לברוא שני פיות, אחד לקדושה ואחד לדברים בטלים, אבל ה' ברא את האדם רק עם פה אחד. את כל הזוגות שבפנים רואים, וגם את הידים (כולל הכתפים) רואים. באשה, רואים את שני הדדים, השדים.

אחר כך יש זוג כמו המוחין, שלא רואים אבל יודעים שהוא ימין-שמאל – שתי הכליות שבתוך הגוף. גם בריאות יש אונות ימין ושמאל, אבל לא ימין-שמאל של הגוף אלא מיניה וביה, הכל בצד ימין של הגוף. וכך גם בלב – יש חלל ימני וחלל שמאלי, אבל הכל בלב שכולו בצד שמאל של הגוף. מה שלגמרי ימין ושמאל – כמו העינים, לכן דומה לעינים – הן הכליות, שאצל אברהם אבינו נעשו שני רבנים שלמדו אותו תורה.

אחר כך יש שתי רגלים ששוב רואים – מתחיל מהמתנים (על דרך הכתפים שבכלל הידים כנ"ל), ירכים, שוקיים, רגלים, הכל מערכת אחת של שתי רגלים. אח"כ אצל הזכר יש שני אשכים (ביצים) ואצל הנקבה יש שתי שחלות (מכוסות בתוך גוף האשה, כמו הכליות).

עשרה זוגות כנגד עשר הספירות

אז כמה זוגות אמרנו? מח (ימין ושמאל), עינים, אזנים, נחירים, ידים, שדים, כליות, רגלים, אשכים, שחלות. נמצא שיש בגוף האדם ("זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם [המשותף] אדם") עשרה זוגות-אברים ימין ושמאל – "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש". לכן צריך להבין איך לסדר אותם לפי הספירות:

עינים-אזנים-נחיריים הם בדרך כלל חב"ד – חוש הראיה בחכמה, חוש השמיעה בבינה וחוש הריח – ששרשו בכתר – בדעת (גילוי הכתר במודע). ז שערי הפנים הם סוד "ז כפולות" שבספר יצירה (שבע אותיות בגדכפר"ת, שבכל אחת מהן יש שתי צורות, דגש ורפה – הדגש הוא השמאל, הגבורה, והרפה הוא הימין, החסד) – המונח "ז כפולות" מדגיש את הכפילות, ימין-שמאל. בכל אחד מיניה וביה גם יש ימין ושמאל (דגש ורפה; האות ב היא כנגד עין ימין ובה דגש ורפה וכו'), אבל עיקר הכפילות מודגשת בשתי עינים, שתי אזנים ושני נחירי האף.

הפנים הם פנימיות, חב"ד. לכן צריך לומר שאף שאני מזהה את המוחין עם השכל, כאן מח ימין ומח שמאל הם הכתר – הם נקראו "חללין דגלגלתא", מבטא את הגלגלתא, את הרצון המנהיג את כל פעילות הגוף. אז יש לנו את כחב"ד.

אחר כך, הזוג הכי מובהק, הוא הידים – חסד וגבורה, שתי ספירות (שרשם בדעת שבין כתפין שבה תרין עטרין, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות).

השדים שבחזה (גם בגבר יש שדים בכח, כמו שאז"ל לגבי מרדכי, "ויהי אֹמן את הדסה", ואותו איש שהניק את בנו בזמן רב יוסף ואביי) הם בסוד התפארת (גופא) שפנימיותה מדת הרחמים (רחמי האם על בניה, עד כאן ההתפשטות של יסוד-רחם אמא).

הכליות הן בסוד נצח והוד כידוע, אך ביחס לרגלים הן הפרקים העליונים של נצח והוד הכלולים בנצח ואילו הרגלים הן הפרקים התחתונים של נצח והוד הכלולים בהוד.

שני האשכים של הזכר הם כנגד ספירת היסוד ואילו שתי השחלות של הנקבה כנגד ספירת המלכות.

ולסיכום:

 

כל זה הקדמה, שאדם נברא בצלם אלקים – ה' חקק בו זוגיות ואיזון.

ב. השתיה בפורים – להגביר מח ימין (אמונה) על מח שמאל (חקירה)

שתיה להגברת מח הימין – מח האמונה

בשביל מה פתחנו בהקדמה הזו? בשביל המח. היום פורים ובפורים צריך להגביר את הימין על השמאל בתוך המח. שותים הרבה יין – קשור לבינה, המח השמאלי – כדי לטשטש דווקא את המח השמאלי, כדי שמח ימין יוכל להתגבר ולחדור למח שמאל.

צריך להגיע ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – כל אחד שוה אמונה פשוטה. אצלנו תמיד אמונה ברדל"א, הראש העליון שבכתר, אבל כמדובר הרבה פעמים, בתניא אדה"ז לא מדבר על ספירת כתר – איפה אם כן הוא ממקם את האמונה? בחכמה. הוא אומר שבחכמה של היהודי, באמונה שלו, אין "את זה לעֻמת זה".

איך היום מגדירים את ההבדל בין מח ימין למח שמאל? אצל מי שיש לו חוש באמנות אומרים ששולט מח ימין. איך מבינים את מח שמאל? השכל הרציונאלי, יכולת הניתוח. היום מקובל לומר שאמן הוא בעיקר מח ימין ומדען הוא בעיקר מח שמאל. יש מגמת אמנות ומגמה רציונאלית.

עיקר הווארט שאנחנו רוצים לומר שמח ימין, חכמה, הוא בעצם אמונה. אמונה היא גם שכל – שכל אלקי, שכל שמאמין. יש הרבה תוקף באמונה – הרי אמונה לשון "אמונה אמן", לשון תוקף, "עצות מרחוק אמונה אמן", חוזק. מה המלה המקבילה, שהיא מח שמאל? ככה אפשר לאפיין את כל זוגות ימין-שמאל שזיהינו קודם בתוך "צלם אלהים" – האמונה היא ימין. איך אני יודע שימין לשון אמונה? פסוק מפורש – "כי תאמינו וכי תשמאילו", "תאמינו" ב-א, לשון ימין. חושבים שאמונה היא בלי שכל, אבל לא – היא מח ימין.

ימין ושמאל – מח מאמין ומח חוקר (וביטויים בעינים)

מה הכח המקביל, מח שמאל בכלל ואצל יהודי בפרט? חקירה. ידוע שההתייחסות של גדולי ישראל לחקירה היא התייחסות מורכבת, לא פשוטה. יש כאלו שאומרים שחקירה היא דבר חשוב מאד – חקירה אלקית – כמו הרמב"ם, ועוד הרבה ראשונים חשובים, ויש כאלו שגם חולקים לגמרי.

גם בחסידות, רבי נחמן אומר שאסור ללמוד חקירה – לא צריך לחקור, רק אמונה. איך נסביר זאת? רבי נחמן כולו מח ימין – דוגמה מובהקת של מח ימין. איך אני יודע שרבי נחמן הוא אמן גדול? [סיפורי מעשיות.] סיפורי מעשיות, וכל התורות שלו, הכל "בחינות", אמנות מופלאה של שזירת ואריגת מושגים, שעל פניהם לא קשורים, זה לזה. כל התורות שלו הן לא שכל של אמן לא שכל של חוקר – וכשמגיעים לסיפורי מעשיות על אחת כמה וכמה. רבי נחמן כולו ימין, שכל מאמין. יש לו גם שכל להתווכח עם חוקרים, גם מח ימין הוא מפוכח ויודע להתמודד עם חקירה (וכנ"ל שדווקא בפורים עלינו להגביר את מח ימין על מח שמאל, "לבסומי", היינו שמח ימין ימתיק את מח שמאל).

חב"ד לא ככה – יש מח ימין, למעלה מטעם ודעת (לפי התניא החכמה, מח ימין, היא למעלה מטעם ודעת הרציונאלי), וגם המון התבוננות והשכלה רציונאלית, מח שמאל. איך קוראים להתבוננות החב"דית? חקירה אלקית.

גם בעינים: יחסית עין ימין היא העין המאמינה. בדרך כלל אומרים שעין ימין היא העין שמסתכלת טוב – "טוב עין הוא יבֹרָך [יברֵך]" – בעין טובה כלפי הזולת. מהי עין טובה? עין מאמינה – אני מאמין בך, נותן בך אמון, וממילא אני מברך אותך. מי המאמין הראשון? אברהם. מי איש החסד הראשון? אברהם. סימן שהא בהא תליא – אם יש אמונה יש חסד ואם יש חסד יש ברכה, ה' נותן לו כח להשפיע ולברך את כולם. אבל השמאל שחופר וחופר, מחטט, הוא יצחק – חופר באדמה, כמו פסיכולוג שמחטט בתוך הנפש.

רמזי אמונה-חקירה

אם כן, יש אמונה ויש חקירה. כמה עולים יחד? [יהדות, התך.] בדיוק, התך, מי שמתווך בין מרדכי ואסתר, שוה יהדות. לא אמרנו אתמול, בליל פורים, דבר פשוט – ידוע ששם כדת, שדברנו עליו, הוא משיח בן דוד, ו-כהת, אחד יותר, שם קדוש, השם השמיני של עב שמותיו יתברך, הוא יהדות, אידישקייט, והוא גם משיח, כמו שמתואר בדניאל (שהוא התך) – "משיח נגיד". נגיד הוא אחד יותר מ-בן דוד, הכולל שלו. נגיד הוא מנהיג. נהר דינור נגיד, לשון המשכה, למשוך ולהמשיך. יש משיח נגיד, בגימטריא יהדות, בגימטריא כהת, הוא התך של המגילה.

תכלית השתיה – ריכוך מח שמאל שיומתק ממח הימין

אם כן, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר" – להיות יהודי, שלם באידישקייט, כולל גם אמונה וגם חקירה. לכאורה אמונה וחקירה הם שני הפכים לגמרי. בשביל מה שותים? לשכר "עד דלא ידע", שמח שמאל ישתכר. ואז מגיעים לעיקר המצוה, "לבסומי", שמח ימין יאיר במח שמאל וימתיק את הדינים שבו.

חושבים שצריכים לצאת מהשכל לגמרי – צריך לצאת מהשכל של צד שמאל. גם, לא רוצים לבטל אותו, רק שיהיה מספיק רך – "לחיים ולברכה", לב-רכה, "בינה לבא", שרש הלב בשמאל – שיוכל לקבל את כל אור האמונה. כמו שאמרנו קודם, רבי נחמן מתווכח עם החוקר, מח שמאל, ומשכנע אותו, מנצח אותו – זה מה שרוצים שיקרה בפורים, שמח ימין יחדור, יתחבר, עם מח שמאל, האמונה בתוך החקירה, ואז "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ארור המן = ברוך מרדכי = אמונה פשוטה = שכינה ביניהם (בין מח ימין למח שמאל) = אני אוהב אותך, וכו' וכו'.

אמונה-חקירה-דעת

אם יש לנו אח – ר"ת אמונה-חקירה – צריך להשלים שיהיה אחד. פשוט שאם אמונה היא חכמה וחקירה היא בינה ההשלמה תהיה דעת. עוד מעט נאמר קריאת שמע – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ויש כוונה ש"אחד" היינו אמונה-חקירה-דעת.

דווקא מכח האמונה והחקירה יחד אפשר להגיע לדעת. הרמב"ם בספר המצוות כותב שיש מצוה להאמין בה' ובספר היד הוא כותב שיש מצוה לידע. תמיד מסבירים שזו התקדמות – צריך להפוך את האמונה לדעת. איך הופכים את האמונה לדעת? ברור, רק שעכשיו יש לנו מילה טובה. פשוט, איך התהליך שמהאמונה הוא מגיע לדעת? דרך החקירה. לכן הבינה היא לשון בין, בינים – רוצים להגיע לדעת, התקשרות והתחברות. יש לי אמונה ואני רוצה שהאמונה תהיה דעת, אז אני צריך לחקור – לחקור את הנושא, להעמיק את מח השמאל שלי בהתבוננות בדבר שאני מאמין בו. אבל צריך כל הזמן שמח הימין יאיר בתוכו – זהו פורים. פורים הוא לשכר את מח שמאל, היין – לכן המצוה היא ביין – כדי שמח ימין יוכל להגיע לתוך מח שמאל. לחיים לחיים, שנזכה.

שוב, צריך ששלש התכונות תהיינה יחד – אם אני רוצה דעת, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", צריך קודם כל אמונה.

יחוד האמונה והחקירה – "כבוד אלהים" ו"כבוד מלכים"

הווארט הזה מאד חשוב – פשוט, אבל מאד חשוב, במיוחד בשביל סטודנטים. היתה אתמול הו"א שיבואו כמה סטודנטים – בסוף לא באו, אז כעת אומרים בשבילם. מדברים על מבנה המח, ההמיספרה הימנית והשמאלית, ועיקר הווארט לפי התניא שהאמונה שלנו במח הימין והכח לנתח, הצד החזק והרציונאלי של המדען, הוא במח שמאל. חג פורים הוא כדי לזווג אותם. יחוד הימין והשמאל של המוחין ממשיך בכל קוי ימין ושמאל – לכן ה' ברא כך את האדם, החל מהמח, כי ה' רוצה שנהיה גם מאמינים וגם חוקרים. כמו המאמין הראשון, אברהם אבינו, שעם כל האמונה שלו הוא היה חוקר הכי גדול.

איך אברהם הגיע לאמונה? על ידי החקירה שלו. שהוא חקר ודרש עד שנתגלה אליו בעל הבירה, אמר לו "אני בעל הבירה" – שוב, מכח החקירה שלו, "כבוד מלכים חקור דבר". יש "כבוד אלהים הסתר דבר" ו"כבוד מלכים חקור דברים". "מלכים" כולל גם את מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהתגלה כ"בעל הבירה", מלך, וכדי לגלות אותו צריך לחקור (לפי זה, "כבוד אלהים הסתר דבר" היינו האמונה שקודמת לחקירה). אברהם הוא גם חוקר וגם מאמין, גם איש חסד. מי הוא "אלהי אברהם" בקבלה? מח ימין, חכמה. "אלהי יצחק" היינו מח שמאל.

ג. שלשת המוחין וארבעת כחות הטבע

ארבעת הכחות בטבע בסוד הוי'

יש לנו אמונה וחקירה ודעת – חב"ד, ר"ת אחד. הדעת גופא, כידוע בסוד ארבעת הבתים של התפילין, גם מתחלקת לשנים – ימין ושמאל, שתי הפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמֹע". במזוזה נמצאות רק שתי הפרשיות של הדעת, "שמע" ו"והיה אם שמֹע". בתפילין יש גם "קדש" ו"והיה כי יבִאך", "קדש" היינו האמונה ו"והיה כי יבאך" (המשך אחד בתורה) החקירה. "שמע" ו"והיה אם שמע" – וה, ששרשם בדעת – אינם המשך אחד בתורה. י-ה הם המשך אחד בסוף פרשת בא, והם האמונה והחקירה. גם הדעת מתחלקת לשתים.

היות ששיחה זו היתה מתוכננת בשביל סטודנטים היא נועדה גם לדבר על מבנה המח וגם על כחות הטבע. היום מקובל שיש בטבע ארבעה כחות אותם אנחנו מקבילים תמיד לאותיות י-ה-ו-ה: יש שני כחות נעלמים, רק בעלמא דאתכסיא, בזעיר אנפין מאד, בתוך האטום – כח החזק וכח החלש, י-ה. יש עוד שני כחות שאנחנו רואים, וה. הכל קשור לעמלק, "כי יד על כס יה", רוצה דווקא להפריד את ה-יה מה-וה. ו הוא כח החשמל (כח האלקטרו-מגנטי) ו-ה כח הכבידה, המשיכה, הכל נופל לארץ. הכבידה היא בסוד "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". כח החזק וכח החלש הם זוג, רק שהם פועלים פעולה הפוכה – החזק מדבק את החלקיקים האלמנטריים בתוך גרעין האטום (קווארקים) ואילו החלש פועל פירוק. התכונה העיקרית שלו היא הקרינה הרדיו-אקטיבית אבל בכלל הוא כח מפרק. למה הם נקראים חזק וחלש? הכח לחבר את החלקיקים הוא מאד חזק, כי אם יש מטען חשמלי זהה בין שני חלקיקים, לדוגמה, הם דוחים אחד את השני וכדי שיתחברו צריך להתגבר על דחיה זו. הכח להדביק חלקיקים הוא מאד חזק, אבל פועל רק בטווח קטן מאד, בתוך גרעין האטום. לעומתו הכח המפרק חלש הרבה יותר.

הכח המפרק הוא כמו לפרק קושיות בגמרא, גם לימוד גמרא הוא חקירה, שקלא וטריא (מפרק הרים וטוחנן זה בזה), אצל מי שטוב בגמרא חזק מח שמאל ואצל מי שטוב בחסידות חזק מח הימין – הוא כח החלש, כח שמאל. שני הכחות האלה הם בעצם כנגד האמונה והחקירה. שני הכחות שכלולים בתוך הדעת – דעת כוללת את ו-ה, תרין עטרין – הם החשמל והכבידה, שהם יחסית שמים וארץ. זה י-ה-ו-ה חשוב מאד:

  י        כח החזק

  ה       כח החלש

  ו        כח החשמל

  ה       כח הכבידה

קשרים פנימיים בין הכחות

כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ" – קשר בין הכח החזק לכבידה, "כונן שמים בתבונה" – קשר בין החשמל לכח החלש (חשמל אותיות מחלש). האם באמת עובד ככה? היום גילו במדע שאת כח החלש וכח החשמל אפשר לאחד בנוסחאות, "כונן שמים בתבונה". כשהיה חום מאד גבוה, בתחלת יצירת היקום (לפי דעת המדענים), הם היו יחד, אבל עכשיו, כשהיקום הספיק להתקרר, הם נפרדו ונהיו שני כחות שונים. בכל אופן, איחוד כח החשמל וכח החלש הוא "כונן שמים בתבונה".

מה שלא מובן בכלל, עד עצם היום הזה – אינשטיין שבר את הראש על הענין כל החיים, עד סוף ימיו – הוא איך אפשר לחבר את כח הכבידה, המלכות, עם הכחות העליונים יותר. אף אחד לא הצליח, עד עצם היום הזה – זו התעלומה עיקרית של המדע, איך כח הכבידה קשור לכחות האחרים. זו החידה של המלכות, החידה העיקרית. [מלכות בגימטריא סימן שאלה.] נכון.

קשור למה שדברנו אתמול בשם ה"שעת רצון", שבירור המלכות – פתרון כל השאלות ביחס למלכות – לא יהיה, לא בכחנו. אם נגמור מה שכן בכחנו לעשות, בירור הו"ק, הבירור של המלכות יקרה מעצמו. כאן, אם נבין הכל לגבי הכחות העליונים ביותר, גם חדת הכח הזה – התחתון ביותר, שלא מתחבר – תפתר מעצמה.

שליטת מח שמאל על צד ימין ומח ימין על צד שמאל

לפי איך שהסברנו עכשיו – על הקבלת ארבעת הכחות (שכנגד י-ה-ו-ה) למוחין (שגם מתחלקים לארבע, כנגד י-ה-ו-ה) – כח החזק קשור למח ימין וכח החלש קשור למח שמאל. ידוע היום שמח שמאל שולט על צד ימין של הגוף ומח ימין שולט על צד שמאל.

היד החזקה בגוף, יד ימין, היא דווקא מצד מח שמאל. אם כן, איך נסביר שיש איזה כח מיוחד בחלש? כמו "מסרת גבורים ביד חלשים". קודם כל, החלש הזה זקוק לקבל מלמעלה, הוא יודע שהוא חלש, שהוא עשוי להתפרק. איזה מלה יש בשרש חלש? לחלוש. ביהושע "ויחלוש יהושע" מסביר רש"י שהחליש אותם, אבל יש בתנ"ך גם לחלוש במובן של לשלוט. את כח צד ימין לעשות פעולות הוא מקבל ממח שמאל. כשאנחנו מניחים תפילין על יד שמאל הוא מקבל אמונה ממח הימין, לפי איך שאנחנו מסבירים.

במלים אחרות: מח ימין, מח האמונה (הכח החזק בנפש, "אמונה אמן" כנ"ל), שולט על הצד האפל של הגוף (שמאל) – בכח האמונה דווקא לגלות את הכח העצום הטמון באפל-חלש (היום במדע מדברים על החומר האפל, הנעלם, שמהווה כ80% מהחומר של היקום. במציאות החומר האפל עלינו להאמין); מח שמאל, מח החקירה (הכח החלש בנפש – קוצר המשיג לעומת עומק המושג), שולט על הצד המואר של הגוף (אדם משכיל נחשב לאדם נאור), צד ימין.

הקבלת הכחות למח-לב-כבד

נמצא מכל הנ"ל שיש מח ימין, אמונה, כנגד הכח החזק, ומח שמאל, חקירה, כנגד הכח החלש. שני כחות אלה הם בסוד שתי האותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה, י-ה שבשם, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". כח החשמל הוא כנגד ה-ו של שם הוי', הרגש שבלב, וכח הכבידה, לשון כבד, הוא כנגד ה-ה תתאה שבשם, המלכות, הטבע, "עולם כמנהגו נוהג". שני כחות אלה, החשמל והכבידה, הם בסוד "והנגלת לנו ולבנינו".

יוצא שארבעת כחות הטבע משתקפים באדם במח-מח-לב-כבד (בהמשך עוד נדבר אי"ה על סוד מח-לב-כבד):

הספקנות הקדושה – העלאת עמלק לשרשו במח שמאל

למה רצינו את כל זה? כי דברנו על הספקות של עמלק. מה הטבע של החקירה? שלכן יש כאלה שאומרים להתרחק מחקירה, שלא רוצים אותה בכלל. חקירה מבוססת על ספקות, על ספקנות. עמלק כולו מח שמאל. מזה אפשר להבין למה החקירה היא כנגד הכח החלש, למה היא חלשה. הספקנות מחלישה. אמונה נותנת תוקף – המאמין הוא חזק, יש לו יסוד בריא וחזק, "מזל בריא" ו"מזל תקיף" של חדש אדר. אבל מי שמפקפק, הכל אצלו באי-וודאות, לכאורה מחליש את האופי. אף על פי כן, יש משהו מאד חזק בספקנות – היא נותנת את החוזק ליד ימין, את הספקנות הטובה.

הספקנות הטובה היא החקירה, כמו החכם בגמרא, שלא מקבל את הכל כהוה-אמינא – יודע שכל מה שתאמר לי הוא הוה-אמינא וצריך להעמיק, צריך שקלא וטריא, צריך להקשות, פירכא ופירוק. אם כן, כל זה גם יצא מהספק של עמלק. כל מה שעשינו אתמול עם ה"אין משיח לישראל" היה להביא את הספק לשרש שלו – חמשה ספקות ברדל"א. אולי הדבר הכי חשוב שאמרנו אתמול שכל הספקות האלה, של עמלק, הם גם בתוך הקדושה בגרסה מעודנת יותר.

בכל אופן, השרש של מח שמאל, המח האנליטי, הוא עמוק-עמוק בתוך הכתר, בתוך רדל"א, שרש הכלים. מח שמאל הוא גרמוהי. אני מאמין. מה שואלים בתורת הנפש – אתה אומר לי דברי אמונה, אבל אני רוצה כלים. כלים הם מח שמאל, "גרמוהי", וימין הוא "חיוהי". אמונה היא חיים (אמונה = חיים וחצי), "חיוהי", אבל נדרשים כלים ליישם זאת בפועל, וגם להעביר לזולת "באופן המתקבל". כתוב ששרש הכלים גבוה משרש האורות – שרש מח שמאל, למח החוקר וגם הספקן יש שרש ברדל"א. לחיים לחיים. אמונה היא מנא – אנחנו אומרים שאמונה היא בימין, ושרשה מעלה-מעלה, אבל מנא הוא בשמאל. אור האמונה הוא במח ימין, אבל אמונה לשון מנא, כח האמונה לעשות כלים, החל מכלים שכליים, תובנות, היא דווקא שרש השמאל. לחיים לחיים. זה [המשקה שהגיע מטורנטו] לזכות דוד לוין וכל הידידים.

נגנו "האפ קאזאק".

ד. מדרגות של כוונה בסוד הצלם

פורים – חג בירור הצלם

"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". החברים שלו, חנניה מישאל ועזריה, לא השתחוו לצלם. המן תלה על עצמו צלם, עשה מעצמו עבודה זרה, וכמו שחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לצלם מרדכי לא השתחווה לצלם של המן. כל כך למה? כי מרדכי הוא שלמות "צלם אלהים".

צלם זו מלה מענינת, יש לה פירוש טוב מאד, "כי בצלם אלהים עשה את האדם", ופירוש רע מאד, עבודה זרה. אסור לנו לעשות צלמים. אברהם אבינו, אבינו הראשון, המאמין הראשון, שבר את הצלמים, את הפסלים של אביו תרח. יהודים לא אוהבים צלמים, מאד לא אוהבים צלמים. אסתר בעצמה צריכה לעבור דרך "בית הצלמים" כשהיא באה אל אחשורוש. אבל יש צלם טוב, "צלם אלהים" – מי ששומר על עצמו, שומר הברית, שומר את ה"צלם אלהים" שלו.

מי ששומר את ה"צלם אלהים" שלו גם כל החיות אתכפיין קמיה, כמו שאדמו"ר הזקן גם מביא בתניא. קצת פלא שאדמו"ר הזקן מביא כזה דבר בתניא קדישא, שמי ששלם כל החיות פוחדות ממנו. [למה פלא?] לא נשמע משהו חב"די כל כך, אבל כנראה שכן. מהו הצלם הזה? פורים הוא גם חג שמבררים בו את הצלם, לא משתחווים, עד כדי מסירות נפש, לצלם של המן, ומגלים את הצלם היהודי, "צלם אלהים". יש לנו גם 'צלם הוי'', הפנימיות של צלם אלקים[ב].

מרדכי ואסתר – צלם ודמות

בכל אופן, כשהקב"ה ברא את אדם הראשון הוא ברא אותו "בצלמנו כדמותנו". באמת יש שני דברים, צלם ודמות[ג], וכתוב בכתבי האריז"ל שהם ז"א ומלכות. יותר מכל דבר אחר בתנ"ך, הסיפור של מגלת אסתר הוא חזרה על הסיפור בגן עדן מקדם, כמו שכתוב באריז"ל שאחשורוש וושתי הם הצד הרע של אדם וחוה ומרדכי ואסתר הם הצד הטוב של אדם וחוה, והמן וזרש הם הנחש[ד]. ה' ברא את האדם בצלם ובדמות – הצד המואר של האדם בגן עדן מקדם, הסיפור הראשון של מעשה בראשית. הסיפור השני של מעשה בראשית מגדיר את הצד האפל, שדובר עליו רבות לאחרונה. יש צלם ודמות מואר וצלם ודמות אפל.

מרדכי הוא הצלם ואסתר היא הדמות. איך אני יודע? [היא שלחה את השידה שלה לאחשורוש.] כן, יש לה דמות של קדושה, הדמות העצמית, ויש לה גם את הדמות האפלה, שהיא שולחת לשכב עם אחשורוש. היא שולטת על הדמות. דברנו על השמש והירח[ה] – השמש היא יחסית צלם והירח הוא דמות. הירח הוא אסתר – אסתהר, לשון סהר, לשון ירח, כפי שכתוב בחז"ל. היא בחינת הדמות.

אדם: א – צלם – מחשבה; דם – דמות – דבור-מעשה

כתוב, כלל גדול באר"י והרבי הרש"ב מאד אוהב אותו, מביא אותו בעומק בכמה מקומות במאמרים שלו, שהמלה אדם היא בעצם צלם ודמות – ה-דם של אדם היינו דמות וה-א של אדם היא הצלם[ו] (צורת ה-א, של אדם, וצורת ה-צ, של צלם, הן זוג בלשה"ק כנודע). הרי "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", האדם הזה – התאר אדם שייך במיוחד לעם ישראל, "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – כולל את הצלם והדמות. הרמז הברור לדברי האריז"ל הללו הוא בפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – האדם היינו צלם ודמות.

עוד כותב הרבי הרש"ב, שה-דם של האדם – הדמות – הוא ר"ת דבור-מעשה. אם אסתר המלכה מסמלת את הדמות היא המולכת, המלכה של הדבור – הרי תשעה קבין של דבור נטלה האשה. הגם ש"אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה", היא יודעת את סוד החשמל, "עת לחשות ועת לדבר", היא לא סתם דברנית. היא אסתר לשון הסתרה, יודעת להסתיר את עצמה. בזכות הידיעה שלה לשתוק – אסתר היא דוגמה לבחורים שיודעים לשתוק בחקירה (מתוך אמונה – הגברת מח ימין על מח שמאל, סוד פורים כנ"ל). כל הדם בא מהאשה, אודם שבו, והוא אומר ש-דם היינו דבור-מעשה. "המעשה הוא העיקר", וגם הדבור הוא סוג של מעשה, כמו שכתוב בתניא ש"עקימת שפתיו הוי מעשה". גם הדבור הוא מצוה מעשית. מי שעושה את המצוה המעשית כלפי המן היא אסתר. מרדכי אומן אותה, כמו מאמן של שחקן כדורגל – הוא המאמן, המנחה והמדריך, אבל היא עושה. "המעשה הוא העיקר", המגלה נקראת על שמה ולא על שמו.

אם כן, מרדכי, הצלם, מהו? הרבי הרש"ב אומר שהצלם הוא בעצם המחשבה. ה-א של אדם, שהיא הצלם, היא המחשבה. ה-דם, הדמות, הוא דבור-מעשה. כך הוא מסביר בכמה מקומות. היום של תיקון האדם הוא פורים – תיקון אדם וחוה והנחש.

בבריאת האדם כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותו" – היחס בין "בצלמנו" (בצלם עצמו) ל"כדמותנו" (ב-כ הדמיון) הוא על דרך היחס בין "אספקלריא המאירה" (נבואת משה ב"זה") ו"אספקלריא שאינה מאירה" (נבואת שאר הנביאים ב"כה"). כלומר, המחשבה (הכוונה) ברורה וזכה, בעוד שדבור-מעשה אינם ברורים בשלמות, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (וכפירוש הבעש"ט, ה"יחטא" הוא בתוך ה"יעשה טוב" גופא). כך הוא מצד דעת עליון, כפי שה' ברא את האדם. אחר כך, בלידת שת, כתוב הפוך – "ויולד בדמותו כצלמו". מצד האדם, בדעת תחתון, ניתן לשמור הלכה בדבור ומעשה בתכלית הדיוק, אך כוונת האדם לעולם אינה בתכלית הבירור, וד"ל.

צלם – שלש דרגות מחשבה-כוונה

אמרנו שמרדכי הוא הצלם-המחשבה, אבל כתוב בקבלה שבצלם יש שלש אותיות, וכל אות היא מדרגה אחרת בפני עצמה – ה-צ היא הנר"נ, ה-ל החיה וה-ם הסתומה היחידה. אם הצלם הוא המחשבה לעומת ה-דם, הדמות, הכל בתוך מרדכי – הוא צלם בעצם, ולכן גם אם הרבנים יתירו לו "לא יכרע ולא ישתחוה" ויהי מה, על גופתו המתה "לא יכרע ולא ישתחוה". כל זה הקדמה להסביר שלש דרגות של כוונה. זו היתה אמורה להיות השיחה בנגלה.

מה בין "כוונה" ל"לשמה"?

כידוע, יש מחלוקת האם מצוות צריכות כוונה. אף שרוב הגאונים והראשונים סוברים שלא צריכות כוונה, הפוסקים – הבית יוסף והרמ"א וכו' – פוסקים (פסק עושה 'פסיק רישיה וימות' לעמלק-ספק כנודע) שמצוות כן צריכות כוונה.

לפני כמה שיעורים[ז] דברנו על גדר מיוחד, מצוות מיוחדות שצריך לקיים "לשמה". פה בבית, אחרי הברית של יהודה, דובר באריכות[ח] על עיבוד עור בשביל מזוזה – האם צריך לעבד לשמה. בתפילין וס"ת פשיטא שצריך לשמה, אבל במזוזה הרמב"ם אומר שלא צריך לשמה ושאר הראשונים אומרים שכן צריך לשמה.

בכל אופן, יש הרבה מאד מצוות שצריך בהן "לשמה". שואלים האחרונים, בפשט, מה ההבדל בין "לשמה" ל"כוונה"? הרי יש את המחלוקת הזו לגבי כל מצוות התורה, האם כולן צריכות כוונה או לא, והנה אתה אומר לי שיש כמה מצוות שצריכות להיות לשמה.

"סתמא לשמה" או "סתמא לא לשמה"

שאלנו עוד שאלה: במצוות שצריך לעשות לשמה, האם 'סתמא לשמה' או 'סתמא שלא לשמה'? בדרך כלל אומרים שהכלל הוא שאם החפץ עומד לאותה פעולה – אם אני עושה אותה סתם היא לשמה. אבל אם החפץ לא עומד לפעולה הזו, אם אני עושה אותה סתם היא לא לשמה. בכל אופן, זו סוגיא גדולה מאד, של "לשמה".

לפני שנלך הלאה נאמר שיש בכך כמה הלכות. לדוגמה, אחד הדברים שצריך לשמה הוא בפסח שמתקרב אלינו – אפית מצה לשמה. נכנסים למאפית מצות וכולם צועקים "לשם מצת מצוה", כי זו הלכה – כדי לצאת ידי חובה בכזית הראשון, מצות עשה דאורייתא, צריך לשמה. מה לגבי "סתמא", אם לא צעק "לשם מצת מצוה"? בגמרא זו מחלוקת ב"ש וב"ה, ויש עוד כמה דוגמאות. מדברים בזמן האחרון על שמאי והלל, שהם גם המואר והאפל – דוגמה יפה. בית שמאי לגבי אפית מצות מצוה סובר ש'סתמא לא לשמה' ובית הלל, לשון "בהלו נרו עלי ראשי", מואר, אומר ש'סתמא לשמה'.

כוונה ולשמה – גברא וחפצא

חוזרים לעצם השאלה: מה ההבדל בין "לשמה" לבין "כוונה"? ההסבר – הטוב – של האחרונים הוא שאלה שתי פעולות שונות. זהו סוג של חקירה – אמרנו שנגלה הוא חקירה, מח השמאל.

בחקירה האם מצוות צריכות כוונה או לא גדר הכוונה הוא 'כוונה לצאת'. אדם צריך לדעת שעכשיו הוא עושה מצוה ויוצא ידי חובה. חובה היא כמו אחריות, כמו שנסביר – אחריות היא בחינת אחוריים. אדם מניח תפילין ויודע שיש לו אחריות, חובה, להניח תפילין – ואני עושה זאת כדי לשלם את החוב שלי. מה פירוש לצאת ידי חובה? אני חייב לך כסף ופורע, אני חייב לקב"ה להניח תפילין ופורע זאת בקיום מצוה כהלכתה. [מספרים שאפי איתם חזר ככה בתשובה – ראה שלט אם מלא חובתו והניח תפילין, ו'השתגע' שאומרים שיש לו חובה. הוא אחד שממלא חובות, איש צבא בדם.] פירוש המלה כוונה הוא כוונה לצאת. כמו הסיפור הזה, נשמע משונה – אנשים לא חושבים ככה.

שוב, כוונה היא לצאת ידי חובה, ואילו לעשות את הדבר לשמה היינו לשם מה שהוא אמור להיות. איך אומרים זאת במלים של נגלה? שכוונה לשמה מקדשת את החפצא אבל המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה נוגעת בעצם לקידוש הגברא, לתקן אותי – אני חייב, ואם אמלא את החובה שלי, את האחריות שלי, יצאתי ידי חובה. הכוונה הזו מופנית כלפי, עלי, על הגברא. שוב, יש אחרונים שמסבירים שהכוונה לצאת מקדשת את הגברא. קידוש של משהו הוא גם הכנה – הכנה מצד הגברא שבאמת עכשיו ימלא את החוב שלו.

טעם סברת "מצוות אין צריכות כוונה" – הגברא תמיד מוכן ו"המעשה הוא העיקר"

מי שסובר שמצוות אין צריכות כוונה – מה סברתו לפי הבנה זו? שיהודי מצד עצמו תמיד מוכן ומזומן, בגברא שלו, לקיים את כל מצוות התורה. לא צריך לקדש ולהכין את עצמו בשביל לקיים מצוות – הוא מקודש, קדוש (מוכן ומזומן) ועומד. זה ההסבר הטוב להבדל בין "כוונה" ל"לשמה".

עוד פעם, ככה מסבירים: אנחנו פוסקים ש"מצוות צריכות כוונה" – בכל מה שיהודי עושה הוא צריך לכוון לצאת – ויש דברים מיוחדים שצריך לכוון "לשמה", לקדש את החפצא של הדבר. אמרנו שכל המחשבות הקדושות של היהודי הן סוד הצלם. כל המחשבות הקדושות של היהודי, שהן בהקשר לרצון ה', תורה ומצוות הן הצלם – הצלם של הקדושה הוא מה אתה חושב כשאתה בא לקיים מצוה.

אם אנחנו פוסקים שמצוות צריכות כוונה – בלי כוונה לא תצא ידי חובה, המצוה אינה מצוה כלל. נוהגים לחשוב ש"המעשה הוא העיקר" היינו רק המעשה, וכוונת המצוה היא צ'ופר – כך משמע מהתניא. תיכף נסביר שבתניא לא מדבר בכלל על "מצוות צריכות כוונה". אם אנחנו פוסקים – כמו שאכן פוסקים – ש"מצוות צריכות כוונה", אם לא כוונת לא עשית. אותו דבר ב"לשמה", אם "סתמא לאו לשמה", לא עשית את המצוה.

כלומר, לא לקבל את הרושם המוטעה מהקריאה השטחית של התניא שמחשבה היא הרבה יותר אור אבל לא לעיכובא – יש בהחלט מחשבה שהיא לעיכובא. רק מה? אמרנו שהנטיה הפנימית של החסידות היא שהיהודי קדוש ועומד, לכן החסידות – חסידות חב"ד דווקא – כן נוטה לפסוק ש"מצוות אין צריכות כוונה" (אף שאליבא דהלכתא פוסק אדמו"ר הזקן שמצוות צריכות כוונה – "כל המצות אין אדם יוצא בהן ידי חובתו אלא אם כן נתכוין בעשייתן שהוא עושה דבר זה לשם מצוה"[ט]). לא לגבי "לשמה" – שם כן במה שצריך חייבים, מחשבה חסידית יותר. אם "מצוות אין צריכות כוונה" באמת "המעשה הוא העיקר", רק המעשה, וכל הכוונה היא תוספת, צ'ופר. [מוסבר בחסידות שלכל יהודי יש את הכוונה, הנקודה הפנימית.] זו הסברא של "אין צריכות כוונה".

כוונה ולשמה – צ ו-ל של הצלם

איך קשור לצלם? הכוונה לצאת – אור פנימי, לקדש את הגברא – היא בדיוק מה שמוסבר בקבלה על ה-צ של הצלם. ה-צ של הצלם הוא הנר"נ, מה שבתוך הגברא, שהמח-לב-כבד שלי יהיה מוכן – "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה...". חוץ מזה שהרמז מאד יפה, שה-צ של הצלם היא ה-צ של לצאת – גדר של כוונה. כוונת ה-צ, הכוונה לצאת ידי חובה – "מצוות צריכות כוונה" – שוה בכל המצוות (בעוד כוונה "לשמה" קיימת רק בחלק מהדברים), שעל כן צ היא האות הראשונה והעיקרית בשרש צוה, שרש כל מצוה[י].

מהי ה-ל של הצלם? מקיף. מקיף הוא מה שיש בכחו לחולל שינוי בחפצא. הפנימי לא קשור לחפצא, כמו שכתוב בתניא בפירוש שהאור הפנימי היינו השכינה המלובשת בתוכי, אבל קוב"ה הוא בחפצא. איך מסביר בתניא יחוד קוב"ה ושכינתיה? קוב"ה הוא בחפצא של המצוה והשכינה בתוכי. ה"לשמה", קידוש החפצא, הוא מקיף אצלי, ה-ל של הצלם. כמו שה-צ היא של לצאת, ככה ה-ל של הצלם היא ל... – "לשמה", לשם מה שצריך להיות, לשם מה שה' רוצה שיהיה. אני עושה את רצוני כרצונו ל... – "לשמה". ממש יפהפה.

ם של הצלם – כוונת "'לי' לשמי"

אז יש לנו שתי דרגות של סוד הצלם, שתי דרגות של מחשבה – ה-צ לצאת וה-ל לשמה. נשאר רק להבין מהי ה-ם סתומה של הצלם: ה-ם סתומה של הצלם היא מה שדברנו עליוח בפרשת תרומה – "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש".

דרך אגב, יש גימטריא יפה שלא אמרנו אתמול – ה"פ כדת (שבמגלת אסתר) עולה 2120. איזה פסוק חשוב בתורה עולה מספר זה? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עשר פעמים רבי, שמבטל עשר פעמים ריב, שהוא חמש פעמים כדת.

כשאמרנו זאת לא היתה אסמכתא חזקה, וכעת יש אסמכתא הרבה יותר חזקה – אמרנו ש"'לי' לשמי" אינו רק "לשמה". אחרי שהגדרנו את גדר "לשמה" לפי האחרונים אפשר להבין הרבה יותר טוב – "לשמה" היינו כוונה לשם קדושת אותו דבר, לשם קדושת ספר תורה, לשם קדושת תפילין, לשם מצת מצוה, לשם המצוה. אבל רק בקרבנות יש משהו דומה לזה, במקדש, שיש גם כוונה לה' עצמו.

זהו חילוק מאד חשוב, גם בנגלה. כשאני אומר "לשמה" אפשר לחשוב שלעשות מצוה "לשמה" היינו לקב"ה – זה לא הפשט. לעשות משהו "לשמה" היינו לשם הדבר שאתה עושה, לשם קדושת ס"ת וכיו"ב. הרמה הזו של מחשבה היא סוד ה-ל של הצלם. אבל ממש לעשות לקב"ה נטו, "לי", הוא ה-ם של הצלם. איך אני יודע? רש"י כותב "'לי' לשמי", אבל בזהר מוסבר "אותי אתם לוקחים" – יש כוונה שהיהודי יודע שבמצוה הוא לוקח את מהותו ועצמותו יתברך. זה ה"ויקחו לי תרומה", מה שהחסידות רוצה, כבר משיח. כמו שלפני כל מצוה אומרים "לשם יחוד" – איזו כוונה זו? כתוב בתניא שבינוני רק אומר כך, אבל להיות ככה באמת שייך רק בדרגה הכי גבוהה של החסיד, שכל מה שהוא עושה הוא "להתחסד עם קונו", "לייחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים" – בכל אופן כל אדם מכוון כך, מתרגל זאת. זו לא כוונה "לשמה" ולא "לצאת ידי חובה" אלא לשם יחוד – מגלה את כל מסירות הנפש של היהודי. זו היחידה שבנפש, כח המסירות נפש. המלה "לי" שוה ם – ה-ם של הצלם.

כל הכוונות – כמו שדברנו אתמול בענין "אין משיח לישראל", האם צריך לכוון בכל מצוה להביא משיח? הרבי אומר שכן. שאלנו אתמול בסוף האם זאת אומרת שמשיח הוא עיקר בדת – עדיין שאלה לפי החתם סופר. אבל הצורך לכוון שאני עושה את המצוה בשביל להביא את מלך המשיח הוא בעצם פן בכוונה של ה-ם הסתומה, שגם כולל הרבה דברים. [גם בקרבן יש כמה מדרגות 'לשם'.] כן זה מה שאמרנו הרגע, חוץ מהמדרגות "לשמה" יש שם גם את ה"לי", לשם ה' עצמו. כוונה זו גם קשורה למה ש"ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים", מתשעת עיקרי האמונה של החסידות כנודע.

כוונת הוה וכוונת עתיד

אפשר לומר עוד חילוק עיקרי בהבדל בין "מצוות צריכות כוונה" לצאת ידי חובה לכוונה "לשמה": הכוונה לצאת ידי חובה היא תוך כדי העשיה – "נתכוון בעשייתן" בלשון אדמו"ר הזקן שהובאה לעיל – ואילו הכוונה "לשמה" היא ככלל בעת הכנה לקיום מצוה (כדוגמת עיבוד העורות לשם כתיבת ס"ת וכו' – הקדשת החפצא למצוה, כנ"ל). אם כן, הכוונה "שהוא עושה את הדבר לשם מצוה" – ולא כמתעסק בעלמא – היא כוונת הוה (כאשר ה"לשמה" שבה, "לשם מצוה", היא קידוש ה'אני' שמקיים כעת את המצוה) ואילו הכוונה "לשמה" היא כוונה לגבי העתיד להיות (על דרך "והכינו את אשר יביאו" – הכנה לשבת, וכיוצא בכך לכל דבר חשוב).

היחס בין מודעות להוה למודעות לעתיד הוא-הוא על דרך היחס בין הנר"נ (אור פנימי) לחיה (אור מקיף) – גדר המקיף הוא פוטנציאל שעתיד להכנס בפנימיות בעתיד, כמפורש בתניא בסוד ה-ל שרומזת למקיף: "ומ"ש ליראיך ולא ביראיך היינו משום שכל מה שהוא בבחינת העלם בכל נשמה הנה בחי' זו אינה מלובשת תוך הגוף במוחו ולבו אלא הוא בבחינת מקיף מלמעלה ומשם היא מאירה למוחו ולבו לעתים הצריכים להתעוררות בחי' זו שתתעורר ותאיר למוחו ולבו כדי לבא לידי מעשה בפועל ממש").

מהי, אם כן, כוונת ה"לי" שכנגד ה-ם של הצלם, המקיף הרחוק שבנפש? בעוד המקיף הקרוב הוא כעתיד ביחס להוה הרי שהמקיף הרחוק – כוונת היחידה לעצמותו יתברך, "יחידה ליחדך" – נוגע בכך שהמצוה היא נצחית בעצם, למעלה מהזמן (ותודעה זו מעוררת את מסירות נפשו של היהודי, היחידה שבו, כמבואר בתניא[יא]). מדרגה זו תתגלה רק לעתיד לבוא (כך שהיחס בין "לשמה" ל"לי" הוא על דרך היחס בין "עולם הבא" ו"לעתיד לבוא" – סוד תבונה ואמא עילאה) – על דרך האמונה (רדל"א) שנמצאת בהוה למעלה מהזמן לגמרי אך עתידה להתגלות כתענוג לעתיד לבוא, וד"ל.

סיכום כוונות הצלם (והדמות)

זהו דרוש מאד חשוב בסוד הצלם. "צלם אלהים" של הקדושה הוא מרדכי היהודי, יש לו את כל המדרגות האלה. ה"דמות" של הקדושה היא אסתר המלכה, הדבור-מעשה שהם העיקר – היא ה"דמות" של פורים. לחיים לחיים.

[אפשר לומר ששלש הכוונות עצמן הן כנגד מחשבה-דבור-מעשה? "מצוות צריכות כוונה" זו כוונה-מודעות למה שהאדם עושה – שלא יהיה כמתעסק; "לשמה" דורש – לפחות לכתחילה – דבור מפורש (שגם 'מוציא מידי מחשבה' – לא משנה כמה המחשבה בעצמה מבוררת ומדויקת); והכוונה "'לי' לשמי" היא כוונה פנימית שכולה במחשבה טהורה ואמתית.] כן. כך רצינו לומר, ולהסביר ששלש הכוונות הן מחשבה-דבור-מעשה שבמחשבה (כמו שכתוב בתניא[יב] על מחדו"מ שבמחשבה). מזה יוצא ש"לי" היא מחשבת שכל ללא אותיות מורגשות כלל – כולה "להוי'" לבדו.

יוצא שיש סך הכל חמש מדרגות – שלש מדרגות מחשבה (שהן בעצם מחדו"מ שבמחשבה), מדרגת דבור ומדרגת מעשה. שתי מדרגות כאן הן בסוד "שרש" (דמות) – "המעשה הוא העיקר" בקיום תומ"צ בפועל – ושלש מדרגות בסוד "תוספת" (צלם), של כוונה. זהו ממש היחס בין הנ"ר שנמצאים באדם כ"שרש" לנח"י בהם הוא יכול לזכות כ"תוספת", כמבואר בכתבי האריז"ל[יג]. אם כן, אף שה-צ של הצלם כולל את כל הנר"נ (האור הפנימי), הרי שביחס לשתי דרגות הדמות הוא בגדר נשמה – כוונת המצוה היא נשמה בתוך גוף ביחס למעשה המצוה – וה-לם שמעליה הן כנגד חיה-יחידה, כפשוט. ולסיכום:

ותוספת כמה רמזים: לצאת-לשמה-לי (סוד הצלם) = 936 = לו פעמים הוי', הכל לו יתברך. ממוצע הוא חדש, סוד "החדש הזה לכם" – עיקר ההתחדשות בנפש הוא ברובד הכוונה הפנימית. חדש עולה יב צירופי הוי' כנודע, שלמות הכונה לה'.

והנה, אם נוסיף דבור מעשה (627, דמות) להנ"ל נקבל 1563 העולה ג פעמים לצאת, חזקה של לצאת! אם כן, מתברר שהדרגה האמצעית (הנקודה האמצעית של 5 המדרגות) כוללת את הכל – "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה [אותיות לשמה]", שפרש אדמו"ר הזקן 'צא אני וראה אין'. נמצא שיש בלצאת דבר והיפוכו, נגלה ונסתר, הכונה לצאת ידי חובתי, אליבא דנפשיה, שהיא תיקון האני, והכונה-רצון לצאת מעצמי לגמרי, לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר (האדם יוצא מעצמו ובא לאסתכלא ביקרא דמלכא – כלשון הזהר "תא חזי", בא וראה – בסוד צבא היוצא ובא; יציאת האדם מעצמו היא יציאה למלחמה – "כי תצא למלחמה" ו"צא הלחם בעמלק" השייך לפורים – שעיקרה מלחמה בספק הפנימי שנובע מישות, מה'אני', ממנו צריך לצאת).

בפורים אפשר לשיר את ארבע בבות. נשיר קודם את ניגון ההכנה.

ה. אין-סוף-תכלית-ראשית

אסתר – אין סוף, תכלית, ראשית

בשם אסתר דורשים שה-אס היינו אין-סוף ו-תר לשון תורה – אין סוף שבתורה. "ליהודים היתה אורה", "'אורה' זו תורה", התורה של אסתר היא לגלות את ה"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", "אסתר מן התורה מנין" – לגלות את האין סוף שבתורה. ככה אנחנו דורשים בדרך כלל, אבל היום נדרוש קצת אחרת.

היות שדברנו על המושג תכלית – האמונה המיוחדת של פורים, מלחמת עמלק של פורים, היא להאמין בתכל'ס. התכל'ס גם קשורה ל-ם סתומה של הצלם, ה"לשם היחוד" – התכלית היא "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". ה' ברא את העולם לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה. החסיד מתחסד עם קונו, לייחד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים, עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו.

אפשר לחשוב שתכל'ס הוא כבר סוף פסוק לגמרי. אומרים כל בקר שה' הוא "בלי ראשית ובלי תכלית", שהוא אין סוף – המושג אין סוף אומר שאין ראשית ואין תכלית. תכלית היא צמצום – הצמצום לא יתבטל, רק יאיר. איך לפי זה נפרש היום אסתר? אס עדיין יהיה אין-סוף ו-תר יהיה תכלית-ראשית.

פורים ותשעה באב – תכלית הירידה

על אור אין סוף כתוב שהוא "מטה מטה עד אין תכלית". יש משהו במגלת אסתר שדומה לתשעה באב – "משנכנס אב ממעטין בשמחה", "משנכנס אדר מרבין בשמחה". המכנה המשותף לתשעה באב ולפורים שבשניהם מגיעים עד הדיוטא התחתונה, עד ועד בכלל – תכלית הירידה, שאין ירידה יותר ממנה.

לכן בתשעה באב ה' החליף את חורבן העם בחורבן בית המקדש, שפך את חמתו על העצים ועל האבנים, ובפורים היה עוד יותר מסוכן – כבר לא היו עצים ואבנים, לא היה בית מקדש – לכן ה' כמעט היה מוכן לשפוך את אפו ואת חמתו על היהודים ר"ל. שוב, הגענו עד התכל'ס – לאיזו תכלית הגענו? תכלית הירידה.

הפלא הוא שברגע שאדם מגיע לתכלית הירידה נאמר עליו "ואציעה שאול הנך" – דווקא כאשר "ואציעה שאול", קשור לשאול המלך, שאסתר מצאצאיו, פתאום הכל מתהפך, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". ה"נהפוך הוא" של פורים הוא כי הגיעו עד לדיוטא התחתונה, עד התכל'ס, תכלית העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו. בכל המגלה לא מוזכר אפילו פעם אחת שם ה'. ההנהגה האלקית מוסתרת – אתמול דברנו על הנהגה – הכל "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ה' לא נזכר, נסתר לגמרי, "אף עשיתיו", אין גילוי אלקות. אנחנו אשמים, אנחנו הבאנו את עצמנו למצב של הדיוטא התחתונה – זו ה-ת של אסתר (האות ת היא תכלית אותיות האלף-בית), שהאין סוף הגיע למטה מטה עד אין תכלית, עד התכל'ס, תכלית הירידה.

התהפכות מתכלית הירידה לראשית העליה

מה ה-ר של אסתר? כבר ראשית. מאותו רגע ממש שמגיעים לתכלית הירידה, "ונהפוך הוא", מתהפך ומתחיל להיות אור חוזר. איך אומרים זאת בלשון הקבלה? "יהי אור ויהי אור" – האור הישר יורד מטה-מטה, מסתתר והולך, ואחר כך, כשהוא מגיע לתכלית, הכל מתהפך ומתחיל להיות אור חוזר. הרגע הראשון של האור החוזר הוא הכתר של האור החוזר, עצמה גדולה מאד. הוא כל כך עם עצמה שעולה ועולה ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", למעלה מנקודת המוצא של האור הישר.

שוב, האין סוף יורד עד התכל'ס, וכשהוא מגיע לתכלית הירידה הוא מתהפך לראשית העליה. זו אמיתת ענין אור אין סוף ב"ה, כשמו כן הוא, אין סוף, ומכח האין סוף שכאשר מגיע לתכלית הירידה בו זמנית מתחיל העליה, ראשית העליה (והוא על דרך ז אדר, יום ההקדמה לפורים – בו ברגע שמשה מת הוא נולד מחדש).

רמזי תכלית-ראשית

ככה נפרש היום את סוד אסתר – אין סוף תכלית ראשית. כמה שוה תכלית-ראשית? 1771. מישהו מכיר את המספר הזה? הוא מספר חשוב גם בחכמת החשבון. [הוא שוה "את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני".] נכון. בחכמת החשבון הוא הארבעון (הטטרהאדר) של 21 (שם אהיה, המשולש של 6, שהוא המשולש של 3, שהוא המשולש של 2) – סכום כל המשולשים עד משולש 21, עד רלא שערים. רלא הוא המשולש של 21 – ישראל אותיות יש רלא – וסכום כל המשולשים ממשולש 1 עד משולש 21 הוא 1771.

אתמול דברנו על "אין מזל לישראל" – האם 1771 הוא כפולה של מזל? כן, כי גם רלא הוא כפולת מזל, ג"פ מזל. 1771 הוא 23 פעמים מזל. מה סימנו? לכן הוא מספר מאד אהוב אצלנו, כי סימנו "עז וחדוה במקומו" – עז פעמים חדוה. עז ו-חדוה יחד משלימים למאה, ליפי – י פעמים י, שלמות. במספר סדורי, עז עצמו שוה חדוה. הכפל שלהם שוה תכלית-ראשית, שהתכלית הופכת להיות ראשית מכח האין סוף של אסתר.

כמו שתכלית-ראשית הן כפולה של חדוה גם אין סוף הוא כפולה של חדוה – אור, ט"פ חדוה (זיו). ט פעמים חדוה ועוד עז פעמים חדוה עולה אלהים (86) פעמים חדוה.

אסתר – אשת חיל

בסוף משלי, "אשת חיל", יש דורשים את כל הפסוקים של שלמה על אמו בת שבע, ויש דורשים כל פסוק על אשת חיל אחרת בתנ"ך. קודם חשבתי שאת "עז והדר לבושה" ראוי לשיר בפורים, כי אין אשת עז בתנ"ך כמו אסתר המלכה – "ותלבש אסתר מלכות" – והיא גם צוחקת, "ותשחק ליום אחרון", "כאשר אבדתי אבדתי". נשיר "עוז והדר לבושה".

הפסוק במשלי "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" שייך לאסתר וגם "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" שייך לאסתר, החכמה שלה איך היא מסובבת את הנס, איך הזמינה את המן למשתה, וגם בסוף שבקשה "כתבוני לדורות" – בזכותה יש "תורת חסד", תורה על מנת ללמד, תורה שמגיעה החוצה, "יפוצו מעינותיך חוצה". הפסוקים האלה, במיוחד "עוז והדר לבושה", ממש מתאימים לאסתר המלכה.

כשהיא מגיע לתכלית הירידה מיד אוטומטית יש עליה עד הראשית. רמוז גם במלה הדר, אור חוזר. לפי זה העוז שלה הוא העוז לרדת על למטה. איפה רמוז שעוז הוא דווקא העוז לרדת לדיוטא התחתונה? הווארט החסידי על "עז פנים לגיהנם" – שמי שיש לו עוז יורד לגיהנם, ברצון, בשביל להעלות משם פושעים. כמו שמפרשים "טוב שברופאים לגיהנם" בפירוש החסידי למעליותא – שרופא טוב גם מוכן לרדת לגיהנם בשביל להוציא משם. כאשר מגיע עד שאול, שאול הוא גיהנם, "ואציעה שאול הנך", יש התגלות העצמות וראשית העליה – הדר.

הירידה עד התכלית – פעולת העם ואסתר

יש משהו דומה, אבל צריך להבדיל ביניהם. בחב"ד בדרך כלל הביטוי הוא "ירידה צורך עליה" – כל מה שהאדם יורד בחיים הוא בשביל לעלות יותר גבוה. בברסלב יש ווארט של רבי נחמן שירידה תכלית העליה – התכלית של לעלות גנוז בירידה. [בדרושי מגלת אסתר יש "נפלה לא תוסיף קום" כי לא צריכה לקום.] הוא אומר כמו שאנחנו אומרים עכשיו – שהירידה היא ראשית העליה עד אין סוף.

סתם "ירידה צורך עליה" לא אומר שהגעתי עד התחתית – יש כל מיני ירידות ועליות בחיים. ירידה לא אומרת שהגעתי לשאול תחתית, כמו שמפורש ב"חנוך קטן" על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם", שבשבילו זו נפילה אבל בשביל אחרים זה בסדר גמור – זו נפילה יחסית, הוא צדיק ונופל לדרגת הבינוני, לא נופל עד תכלית. נפילה עד תכלית היא כמו שמספרים על הבעש"ט שהיה באיזה אי ושכח את כל התורה כולה, והיה צריך לבקש מהמשמש שיזכיר לו את האלף-בית. גם זה יחסית. הוא לא אבד את האמונה בה', למשל, אף על פי שהוא שכח את כל התורה כולה. גם זה אומר דרשני, מה הכוונה ששכח את כל התורה כולה? לא כפשוטו.

אבל כעת מדברים על ירידה באמת עד תכלית הירידה, תחתון שאין תחתון למטה הימנו, ואז יש "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זו דווקא המעלה של העם, היהודים הגיעו לתחתית, לא מרדכי. מצד אחד העם זקוק למרדכי – "עם מרדכי", שנוסך בעם את רוח מסירות הנפש – אבל גם מרדכי זקוק לעם. העם משקף ומיישם את הרמז של אסתר – העם מגיע לתחתית הירידה, לא הצדיק. הצדיק הוא כמו שכתוב "שבע יפול צדיק וקם", יחסית, אבל העם כן יכול להגיע עד ממש התחתית ובזה הוא מוציא ידי חובה את הצדיק. אם יש ענין להגיע עד תכלית הירידה – הצדיק לא מסוגל. כמה שיפול – "כי יפול לא יוטל". אם יש איזה ענין ליפול לגמרי, ולהתרסק, מישהו צריך להוציא ידי חובה – כוונה לצאת ולהוציא ידי חובה את כולם. [שאחד ישתכר לגמרי.] זהו בדיוק, מה שהרבי אמר בפורים שמישהו יקח על עצמו מסירות נפש להשתכר ולהוציא את כל הקהל. צריך מישהו שיתנדב למסור את הנפש להוציא את כל הצדיקים. כשהרבי אמר זאת התכוון גם להוציא את עצמו, את הרבי. צריך מישהו פשוט, יהודי פשוט של הבעל שם טוב. את הדבר הזה אסתר עושה, היא זו שמוכנה – היא זאת ש"כאשר אבדתי אבדתי", לגמרי אבדתי. [להביא את הקו עד למטה.] כן, עד נקודת התכלית, ובזכות זה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". לחיים, שכבר יצאנו ידי חובה.

"פורים פורים פורים לנו [שלשה צמצומים עד] ברוך אשר בחר בנו"

על "פורים פורים פורים לנו" כתוב ברמ"ח אותיות שאלה שלשה צמצומים – כדי להגיע ל"ברוך ה' בחר בנו" צריכים לעבור שלשה צמצומים. בענין מה שדברנו אתמול בערב היינו הספק ששייך לדור השלישי. כל צמצום בקדושה הוא בשביל לפתור או לצאת ידי ספק. הצמצום הראשון הוא בשביל בריאת העולם יש מאין – הפורים הראשון, שיש בורא עולם. אף על פי שהוא מסתתר, "אכן אתה אל מסתתר", אברהם חוקר ודורש ומגלה אותו – הוא מתגלה אליו. זה הפורים הראשון. הפורים השני הוא הנהגה, אמונה בהשגחה פרטית – הפורים השני הוא שיש השגחה. הפורים השלישי הוא שיש בחירה. לכן אחרי שלשה פורים אפשר לומר "ברוך אשר בחר בנו". ווארט יפה שיוצא מהשיעור אתמול בלילה.

נגנו "פורים פורים פורים לנו".

[לפי הווארט של הרב על poorים, מה הכוונה של "פורים פורים פורים לנו"?] יותר poor ויותר poor ויותר poor, חזקה של מסכנות. ["פור הוא הגורל" אומר שפור לא בעברית, דרוש מכוון.] לאחרונה היה לנו שיעור על אמונה מלשון moon. אותו משחק אותיות – oo. המוּן באמת פוּר כי "לית לה מגרמה כלום".

הרבה ניגונים.

שלמות פורים שמח

גימטריא אחת לסיום: התחלנו אתמול עם גימטריא של פורים שמח – שוה "דבר בעתו". אמרנו ש"ודבר בעתו [מה טוב]" עולה משה-משה. לא אמרנו מה שהמפרשים על פי קבלה מסבירים ש"עתו" היינו מלכות ו"דבר" הוא מנהיג, כמו "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". עיקר החוש של המנהיג שיהיה רגיש לזמן, כמו העתים של ספר קהלת, כמו שדוד המלך – המנהיג – אומר "ב-ידך עתתי". כח עתים הם מחנות השכינה, הפאזות של הירח, ימי החדש, והמלך צריך להיות רגיש לכל עת ועת. "דבר בעתו" – גם משה רבינו ככה, גם דוד המלך כך, גם מלך המשיח ככה. "עת" הוא מלכות, שם מה בתפארת ו-טוב ביסוד – אז הסדר "ודבר בעתו מה טוב" מתחיל מהמלכות, עולה לתפארת-יעקב ויורד ליסוד-יוסף, "אלה תולדות יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד".

נסיים בעוד גימטריא של פורים שמח: נחשב פורים שמח בארבע רמות חשבון שכנגד כחב"ד. על פי הסוד הגימטריא הרגילה היא הכתר, המילוי הראשון החכמה, המילוי השני (מילוי המילוי) הוא בינה – ככה האריז"ל מסביר – ומספר קדמי הוא הדעת. אם נחשב ככה פורים שמח, בכל ארבעת החשבונות האלה, נקבל הוי' פעמים מרדכי היהודי (שדי). גם בגימטריא כפר חב"ד – צריך כאן לקיים את הפסוק "בצל שדי יתלונן" – ללכת לישון מתוך "עד דלא ידע", כמו שהרמ"א כותב בשו"ע. הוי' נעשה יהודי, כמו שמוסבר אצלנו בשער הפורים – שכאשר מעלים את ה-י מרגל ה-ה נעשה מהוי' יהודי. מרדכי היהודי פעמים הוי' עולה פורים שמח – פורים שמח למי שיש לו מוחין, יש לו את כל הכחב"ד בתוך הפורים שמח שלו. לחיים ולברכה.