בע"ה

בדיקה, בעור ובטול חמץ

פנימיות ההלכה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מהות בטול חמץ

"מבטלו בלבו ודיו"

באיסור המצאות חמץ בפסח ברשות האדם נאמר בחומש שמות "שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם"[ב] ו"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שֹאר בכל גבֻלך"[ג]. בנוסף על הלאוין הללו, שנוהגים בשבעת ימי הפסח, ישנה מצות עשה של "אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם"[ד] המטילה על האדם להשבית את החמץ שברשותו כך שלא יהיה חמץ ברשותו מערב פסח (יד ניסן) לאחר חצות[ה], בזמן הקרבת הפסח.

מדין תורה "מבטלו בלבו ודיו"[ו], אלא שחז"ל תקנו שאף על פי כן נדרש גם בעור החמץ בפועל, כדלקמן בארוכה. דין בטול חמץ[ז] ממחיש כי במחשבת האדם (הגברא) יש כח ותוקף לבטל את מציאות החמץ (החפצא) לגמרי (עד שיש מי שאומר[ח] שאין חיוב כרת באכילת חמץ מבוטל משום שהאוכלו כאוכל עפרא דארעא). כח המחשבה הזה הוא תוקף הדעת – הכח המייחד את עם ישראל (שאת בחירתו מדגישים בכל חג, "אתה בחרתנו מכל העמים", בחירת העצמות בעם הדומה ליוצרו, שגם בו כח הבחירה, כח הדעת).

"מרובה מדה טובה"[ט], וכשם שבכח הדעת להביט במציאות ולבטלה כעפר (על דרך "נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות"[י]) כך בכח הדעת של היהודי להביט במציאות ששבה לעפרה ולהחזירה לקיום – "זוטא דאית בכו מחיה מתים"[יא] (שעל כן קוראים בשבת חול המועד פסח את חזון העצמות היבשות ביחזקאל). ובנידון דסוגית בטול חמץ, עולה מזה שגם בבטול חמץ חל הכלל "אתי דיבור ומבטל דיבור"[יב], אפשר לבטל את הבטול (כדעת החלקת יואב[יג] ולא כדעת הסטייפלר[יד], שלדעתו בטול הוא מציאות שהחמץ אינו חשוב בעיניו ולא שייך לבטל מציאות. ולא כן הוא, שבבטול הבטול הוא מחיה את המציאות של החמץ מחדש מכאן ולהבא[טו]). וכן מזה מוכח שפעולת הבטול הוא "כח האדם" ולא "כח המעשה"[טז], שהרי לא שייך לחזור בו מחלות מכח המעשה[יז], ודוק.

חמש הגבורות שבדעת

במהות וטעם בטול חמץ נאמרו טעמים שונים, וניתן להתבונן בחמשה טעמים[יח] המכוונים כנגד ה הגבורות המתפשטות מעטרא דגבורות שבדעת – תוקף הגבורות שבדעת לבטל את החמץ – ל-ה הקצוות שבלב, מחסד עד הוד. נמנה את הטעמים כסדרם הפנימי:

חסד: סילוק רצון

ר' איסר-זלמן מלצר[יט] באר (בדעת הרמב"ם) שעיקר הבטול נלמד מ"לך" (כדרשת הספרי: "'לא יראה לך' – בטל בלבך") וענינו סילוק רצונו של האדם בחמץ עד שהוא מואס בו[כ] ומוציאו מכלל אוכל (ומכאן מובן מדוע חששו שאין האדם מבטל את החמץ בלב שלם, ולכן נדרש גם בעור – כדלקמן – שהרי מדרגת מיאוס ברע היא מדרגתו של הצדיק הגמור דווקא[כא], ולא כל אדם זוכה לכך).

סברה זו מכוונת כנגד החסד, שהרי הרצון-האהבה לחמץ שייך לחסד שפנימיותו אהבה (ולאחר הפסח גם יכולה לחזור אהבה זו, עד לתיקון השלם של החמץ בשני הלחם בחג השבועות). לשיטה זו הבטול נלמד מהמלה "לך" כנ"ל, מלה יסודית בצווי הראשון ליהודי הראשון, אברהם אבינו, שמדתו חסד – "לך לך"[כב], ופרש רש"י (כדברי חז"ל בכ"ד) "'לך לך' להנאתך ולטובתך" (ממנה לומדים שעל יהודי לעשות מה שטוב לו – עם כל קבלת העול ומסירות הנפש שיש ב"לך לך" מודגש הצורך ב"לך", שהוא חלק מבחירת ה' בנו והוצאתנו להיות בני חורין). ברגע שהאדם מסלק את טובתו והנאתו מהחמץ שוב אינו עובר בו על "לא יראה לך".

גבורה: בטול גזרת התורה כאילו החמץ ברשות האדם

הר"ן מסביר[כג] כי בטול החמץ קשור לדין המיוחד של "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן – בור ברשות הרבים [שבאמת אינה רשותו של אדם] וחמץ משש שעות ולמעלה [שבהיותו אסור בהנאה בעצם יצא מרשות האדם, שאין לו בו שום טובת הנאה]"[כד] – בטול החמץ גורם לכך שהתורה לא עושה את החמץ כאילו הוא ברשות האדם, ולכן אינו עובר בו על "בל יראה" ו"בל ימצא".

גזרת התורה – המחמירה עם האדם ועושה את החמץ כאילו הוא ברשותו – שייכת לספירת הגבורה, ולכן גם סברת בטול חמץ המבטלת גזרה זו שייכת לגבורה.

תפארת: "תשביתו" – בטול ובעור

רש"י[כה] (כראשונים נוספים[כו]) מפרש שבטול חמץ נלמד מדין "תשביתו" – מכיון שלא נאמר 'תבערו' או 'תשרפו' (כבשאר איסורי הנאה) לומדים שדי בהשבתה בלב (וכתרגומי "תשביתו" – "תבטלון") – וזהו דין מיוחד (שונה מדין הפקר הכללי) שמאפשר בטול חמץ. הראשונים[כז] מדגישים שודאי – ומוכח מהגמרא[כח] – שגם לסוברים ש"תשביתו" הוא מקור דין בטול חמץ הוא כולל גם את האפשרות של בעור חמץ (בוודאי לאחר זמן איסורו, ששוב לא ניתן לבטלו).

יחסית, בטול ובעור הם קו הימין (שראשיתו בחכמה, שפנימיותה בטול) וקו השמאל (שראשיתו בבינה, אליה שייך יסוד האש ו"מינה דינין מתערין" לבער ולשרוף, כדעת רבי יהודה, את החמץ בפועל) ודין "תשביתו" הכולל את שניהם שייך איפוא לתפארת (וכן במקומות נוספים – כדוגמת הסדר הפנימי של שש הזכירות – שייכת השבת, שרש "תשביתו", לתפארת). הבטול מבטל את החמץ מתורת לחם ועושה אותו כעפרא[כט] – משנה את צורתו-תפארתו מתורת לחם מפואר לעפר פשוט.

ובדרך הרמז: "תשביתו" – שבת (זך פעמים הוי') ועוד תיו (טז פעמים הוי', בגימטריא בעור חמץ[ל] ובגימטריא יצחק-יצחק, שמדתו גבורה ולו שייך כללות דין השבתת חמץ, בבטול או בבעור, כנ"ל שכל הסברות שייכות לעטרא דגבורות שבדעת) – עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לא], מאמר השבטים ליעקב אבינו[לב] (ישראל סבא) שמדתו תפארת ומאמר משה רבינו (נשמת התפארת ביחס ליעקב אבינו, "משה מלגאו ויעקב מלבר") לכללות העם, "תפארת ישראל" (ענינו של פסוק היחוד "שמע ישראל" הוא יחוד הוי' ואלקים – שעל כן הוא הכפולה הראשונה של שניהם, מג פעמים הוי' העולה אחד פעמים אלהים, כנודע – שאף נדרשים לקמן בסוד הבטול והבעור).

נצח: הוצאת החמץ מרשות האדם

ר' שמואל רוזובסקי מבאר[לג] (בדעת הרמב"ם) שכיון שאין לאדם צורך בחמץ – "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"[לד] – הוא נחשב כאילו אינו ברשותו.

הנצח הוא ענף החסד – בחסד בטול הרצון-האהבה (הרגשי, כמתאים למורגש) מהווה בטול ואילו בנצח בטול הצורך (הפרקטי, כמתאים למוטבע) הוא הבטול. הנצח הוא "לבר מגופא" ויש בו כח להוציא "לבר" את החמץ מה"גופא"-ה'אני' של האדם (התלות בין צורך לרשות, לפיו כאשר בטלה הצורך הדבר יוצא מרשות האדם, מגלה סברא עמוקה שיש בה טעם גם לכיבוד הורים, כבוד רבו וכבוד מלכות – המלך זקוק לעם, שהרי "אין מלך בלא עם", ולכן העם הוא ברשות המלך; הרב זקוק לתלמיד ולכן התלמיד ברשותו; הורים צריכים את ילדיהם ולכן הילדים ברשותם – ושרשה של סברא זו בסוד "ברא כרעא דאבוה"[לה], רגל ימין, הנצח, סוד נצחיות הדורות בה נצרך האב לבנו, שהרי "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת"[לו], הפך הנצח, חיים נצחיים, וד"ל).

הוד: הפקר

בתוספות[לז] מבואר כי בטול חמץ הוא דין של הפקר. הדין הוא "'לא יראה לך שאור' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים..."[לח] (ובספרי עה"פ נוסף: "ושל הפקר") וכשהאדם מפקיר את החמץ שוב אינו עובר עליו.

הפקר שייך לספירת ההוד[לט], בה עלול להתקיים (מתוך הפקרות שלילית) "הודי נהפך עלי למשחית"[מ] (שעל כן גם הפקרות דקדושה שייכת להוד, כמבואר במ"א). ההוצאה "לבר מגופא" שבנצח מקבלת משנה תוקף בהוד (עד ל"נהפך עלי", כנ"ל), בה לא די שהחמץ שהאדם לא נצרך לו יוצא מרשותו, אלא הוא נחשב ל"של אחרים"[מא].

"לא מצי מבטיל" בזמן איסורו

כפי שכבר הוזכר, כל דין הבטול חל רק בטרם נאסר החמץ על האדם – בחצות היום – אך "לבתר איסורא... לאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל"יז. בטעם העדר היכולת לבטל אחרי חצות נאמרו שלשה טעמיםיא:

• החמץ, האסור בהנאה, אינו ברשותו של האדם ולכן לא יכול לבטלו (כפשט לשון הגמרא).
• הבטול מועיל לכך שהתורה לא תכניס את החמץ לרשות האדם, אך לא מועיל להוציאו מרשותו[מב].
• הבטול מועיל רק לחמץ חשוב – אותו הוא מבטל מחשיבותו – אך לאחר האיסור החמץ לא חשוב ולכן לא שייך גם לבטלו[מג].

שלשת הטעמים הללו תואמים לשלשת הקוים (שעיקרם הספירות חסד-גבורה-תפארת) בטעמי בטול חמץ שהוסברו לעיל: הטעם הראשון, התולה את אפשרות הבטול בכך שהחמץ ברשותו של האדם, שייך למבואר בטעמי החסד והנצח שמהות הבטול היא סילוק הזיקה-הרשות של האדם (באהבה רגשית או בצורך מעשי); הטעם השני, שהבטול מועיל לכך שהתורה לא תכניס את החמץ לרשותו של האדם, שייך ישירות למבואר בטעם הגבורה, שמהות הבטול היא בטול גזרת התורה לפיו החמץ עומד ברשות האדם; הטעם השלישי, בטול חשיבות החמץ, מתאים לטעם התפארת – בטול תפארת-חשיבות החמץ והפיכתו לעפר, ודוק.

ב. תקנת בעור חמץ

תקנת חז"ל – בעור חמץ

אכן, על אף שמדין תורה די בבטול החמץ, חז"ל תקנו שלא די בבטול ונדרש גם בעור[מד] של החמץ מהעולם (ולשם כך נדרשת בדיקת חמץ, כפתיחת מסכת פסחים "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ"). מדוע?

ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו (עיין סי' תמ"ה) הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו.[מה]

הטעם הראשון הוא פגם בצד המואר שבנפש – חסרון בשלמות הכוונה, המודעת והרצונית, לבטל ולהרחיק את החמץ. הטעם השני (אותו נוקט אדמו"ר הזקן כעיקר בהמשך דבריו) נובע מהצד האפל בנפש – מקור השכחה (אותיות חשכה) וחסרון המודעות.

בטול-בעור-בטול

אכן, גם לאחר קיום הבעור מבטלים את החמץ – פעם אחת לאחר הבדיקה ושוב לאחר השריפה (שני חלקי מצות בעור חמץ בפועל), וכדלקמן – כדי להציל את האדם מאיסורי "בל יראה" ו"בל ימצא" מדאורייתא באם ימצא גלוסקא יפה[מו] של חמץ שאינה בטלה מאליה כמו הפירורים שנשארו לאחר הבדיקה[מז].

אם כן, ישנו בטול מדאורייתא, המועיל גם ללא בעור; מצות בעור שתקנו חכמים; ועוד בטול שתקנו חכמים. הסדר של בטול-בעור-בטול הוא על דרך "[שמע ישראל] הוי' אלהינו הוי' [אחד]" – הבטול, פנימיות החכמה, שייך לשם הוי' ב"ה, "הוי' בחכמה"[מח] (וכידוע בטול ועוד הוי' עולה חכמה), והבעור שייך לבינה, סוד "אלהים חיים", "אלהינו", בה שייך יסוד האש (וכנ"ל). וכן, הבטול הוא מדין תורה שבכתב, סוד "מוסר אביך" שבחכמה, והבעור הוא תקנת חכמים בתורה שבעל פה, סוד "תורת אמך" שבבינה. הבטול שבסוף, שגם הוא, כמו הבעור, מתקנת חכמים, שייך כבר לספירת הדעת (כמבואר בסוד "הוי' אלהינו הוי'" כנגד חב"ד) – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[מט].

בקריאת שמע בכל יום – הגילוי ש"הוי' אלהינו הוי' אחד" – מתחוללת יציאת מצרים בכל בנפש ישראל, שעל כן מזכירין יציאת מצרים בקריאת שמע דווקא, כמבואר בתניא[נ].

"בפיך ובלבבך לעשותו"

בגמרא מפורש כי הבטול הוא בלב – "מבטלו בלבו" – אך אם הבטול הוא מטעם הפקר קשה "דלענין הפקר ממונו הפקר בלב לא מהני ולא מידי, דדברים שבלב אינם דברים"[נא]. יש שכתבו[נב] ש"מבטלו בלבו" רק ממעט שאין צריך להשמיע לאזניו, אך יש לומר את הבטול בפה[נג] (אכן, המשמעות הפשוטה של "מבטלו בלבו" היא במחשבה בלבד – כמתאים לבטול שבחכמה – ונאמרו[נד] טעמים מדוע לא חל כאן הכלל "דברים שבפה אינם דברים", אלא שחכמים תקנו בכל זאת להוציא את הדברים בפיו[נה]).

אם כן, עולה כי עקרו של הבטול הוא בלב, של ההפקר בפה (הפקר למפרע רק פה) – ומצד גוון ההפקר שבבטול תקנו לומר אותו בפה[נו], אף שיועיל גם בלב בלבד (אם הוא נעשה בלב שלם ובדעת תקיפה, "מחשבה" ולא "התרצות") – והבעור צריך להיות במעשה בפועל (ומכיון ש"המעשה הוא העיקר" לא הסתפקו חז"ל בבטול ותקנו שיש לבער את החמץ ולעקור את מציאותו לגמרי). עולה, אם כן, שבמצות בעור חמץ כדבעי למהוי מקיימים "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך [הפקר בפה] ובלבבך [בטול בלב] לעשֹתו [בעור במעשה]"[נז]. ורמז נאה: בטול בלב, הפקר בפה, בעור במעשה עולה ג"פ (ממוצע כל בטוי) בעור חמץ!

ג. בדיקת חמץ

דין בדיקת חמץ

מסכת פסחים פותחת "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" – זו ראשית עבודת סילוק החמץ. בפשטות בדיקת חמץ היא תקנת חכמים הפותחת את בעור חמץ – שעל כן מברכים לפני הבדיקה "על בעור חמץ" – שתקנו חכמים משום שלא הסתפקו בבטול דאורייתא (כמתאים לכך שהיא נעשית "אור לארבעה עשר", בתחלת הלילה, הזמן המיוחד לתורה שבעל פה דווקא. המלה "אור", פתיחת המסכת, לפי מסקנת הגמרא פירושה "לילי" ולא "נגהי", היינו שימוש של חז"ל דווקא). אכן, באם לא בטל את החמץ יש ארבע דעות במקור דין בדיקת חמץ[נח]:

• חיוב דאורייתא מדין "תשביתו" (הכולל בטול ובעור, כנ"ל, ואם לא בטל עליו לבדוק על מנת לבער)[נט].
• חיוב דאורייתא מדין "ושמרתם את המצות"[ס].
• חיוב דאורייתא מסברא – כיון שהחמץ אסור מדאורייתא יש לבדוק כדי לא לעבור עליו (כשם שיש חובה לבדוק פירות שדרכן להתליע במחובר)[סא].
• חיוב מדרבנן (על אף שלא בטל, משום שמדאורייתא אינו עובר על חמץ שאינו ידוע[סב] או משום שמדאורייתא אין עיקר לבעור אלא רק לבטול[סג]).

ארבע הדעות מכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: "תשביתו" הוא סוד השבת – מוחין דאבא, חכמה; דין שמירה – "ושמרתם" – שייך לבינה, "'שמור' לנוקבא" (וכן הלימוד בירושלמי שם הוא בדרך "אם אינו ענין לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ" – דרך לימוד של נבון ה"מבין דבר מתוך דבר" שבבינה, ובפרט היינו בינה-אמא הכלולה באבא, כמתאים למוחין דאבא של הירושלמי); סברא דאורייתא היינו מוחין דז"א, שממנו יש כבר יניקה לחיצונים ועל כן מחויבת בדיקה שמא יבוא לעבור על איסור ח"ו (כבדיקת פירות מתולעים); חיוב דרבנן ("מאן מלכי? רבנן") היינו מלכות – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[סד].

טעם בדיקת חמץ על אף שמבטלו

אכן, כאשר ישנו בטול הבדיקה היא מדרבנן לכל הדעת – כשם שתקנו חכמים בעור חמץ על אף שדי בבטול, הם תקנו להתחיל את הבעור בבדיקה (עליה מברכים בפועל "על בעור חמץ" כנ"ל). בטעם בדיקת חמץ גם במקום שהאדם מבטל את החמץ שלו נאמרו שלשה הסבריםמו:

• רש"י כתב[סה] שבודקים את החמץ כדי לא לעבור עליו ב"בל יראה ובל ימצא" (והסבירו האחרונים שהחשש הוא שמא ימצא גלוסקא יפה ויחזור בו מבטולו[סו] או שמא ישכח את בטולו[סז]).
• תוספות כתבו[סח] שהבדיקה היא שמא יבוא האדם לאכול חמץ שימצא.
• הר"ן כתב[סט] שתקנו לבדוק מחשש שיקלו בבטול ולא יבטלו כדבעי בהוצאת החמץ מהלב לגמרי.

שלשת ההסברים מכוונים כנגד חכמה-בינה-דעת: "בל יראה" ו"בל ימצא" הם איסורי הראיה והמציאה – תכונות החכמה; בבינה שרש היצר הרע, "מינה דינין מתערין", ושם מתחילה מציאות ה'יש' המאפשרת גלוסקא יפה – שעל כן שם החשש שמא יבוא לאכלו (ואילו בטעמו של רש"י, לדעת האחרונים הנ"ל, החשש הוא לא שמא יבוא לאכלו אלא שמא יחזור בו מבטולו ויעבור על "בל יראה" ו"בל ימצא", כנ"ל); ההקלה בבטול היא קלות דעת – חסרון בבטול יפה ותקיף (עיקר כח הדעת היהודית, "מחשבה" ולא "התרצות" כנ"ל).

סדר העבודה

אם כן, בפועל אנחנו מקיימים את שלש הפעולות – בדיקה-בטול-בעור (בגימטריא מרור – מי שמקיים כדבעי את בעור החמץ על כל שלביו, מתוך התמרמרות על חמצו הגשמי והרוחני, יוצא ידי חובת מרירות במשך כל השנה) – ומכיון שאנו מבטלים את החמץ גם לאחר הבדיקה וגם לאחר הבעור[ע] ישנם בידינו ארבעה שלבים, בדיקה-בטול-בעור-בטול[עא], כנגד אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה – הבדיקה מדרבנן היא בסוד המלכות (כנ"ל כמה פעמים) והבעור ביסוד האש בבינה (כנ"ל כמה פעמים), ה תתאה ו-ה עילאה (וכאן הן המשך אחד, "הא בהא תליא"), כאשר שני הבטולים הם בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[עב] – בטול גמור של כל החמץ (לאחר הביעור) בחכמה, י, ובטול חלקי (של החמץ שלא הוצנע לאכילה למחרת, לאחר הבדיקה) בתפארת, ו:

  י        בטול חמץ לאחר הבעור

  ה       בעור חמץ

  ו        בטול חמץ לאחר הבדיקה

  ה       בדיקת חמץ