בע"ה

אור לח"י ניסן ע"ח – כפ"ח

התוועדות ח"י ניסן

ביאורי רבי לוי-יצחק שניאורסון לזהר ולש"ס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרק קמ"א: "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב"

יום הולדת 140 (127 לבר מצוה, 120 לגיל 20)

חג שמח, מועדים לשמחה[ב]. התכנסנו היום לכבוד אביו של הרבי, רבי לוי-יצחק, שהיום יום ההולדת שלו – ח"י ניסן. אותו יום הוא יום הברית של הרבי. הרבי נולד בי"א ניסן ויום הברית הוא היום – יום ההולדת של אבא שלו. ר' לויק, אבא של הרבי, הוא בן דורו של הרבי הקודם, השווער של הרבי. יש ביניהם הפרש של שנתיים – ר' לוי'ק מבוגר בשנתיים מהרבי הריי"צ, הוא נולד בתרל"ח והרבי הריי"צ בתר"ם. היום הולדת של השנה הוא מספר עגול – מתרל"ח עד תשע"ח – היום ר' לוי'ק נעשה בן 140 שנה.

כמובן, שאם זהו יום ההולדת שלו זהו גם יום הבר-מצוה שלו. בבר-מצוה נכנסים מוחין דאמא – מאד משמעותי שמישהו זוכה לגיל 140 ללידה אז הוא 127 לבר-מצוה, "שמע בקֹלה", 127 הוא הגיל של שרה אמנו. כל מי שזוכה למוחין דאמא זוכה למוחין של שרה אמנו. שוב, לכך זוכים בבר מצוה. בבר מצוה עושים חגיגה – יום טוב, מועד – כי יום טוב, שמחה פורצת גדר, בקבלה הוא מוחין דאמא.

שבת בקבלה היא מוחין דאבא שהם "בחשאי וברעותא דלבא". אם ר' לוי'ק היום בן 140, באיזה יום הולדת הוא זכה למוחין דאבא? כתוב שזוכים למוחין דאבא בגיל עשרים, שאז לפי ההלכה הבן יכול למכור בנכסי אביו, כי יש לו מוחין דאבא. אז שוב, אם נעשה חשבון פשוט, בן כמה הוא למוחין דאבא? בן 120 – מספר החיים הכי מפורסם בתורה, שנות משה רבינו. אם כן, אנחנו 140 מהלידה, 127 מהבר-מצוה, שרה אמנו, מוחין דאמא, ו-120 שנה ממוחין דאבא, שעיקר המוחין דאבא הם משה רבינו. משה הוא זה שנותן לנו את התורה ו"אורייתא מחכמה נפקת".

סוד המנחה בפרק קמ"א

בכל אופן, המנהג הוא שביום הולדת מתחילים לומר את הפרק הבא בתהלים. הוא עוד לא סיים מעגל ראשון של ספר תהלים – היום הוא סיים את פרק ק"מ בתהלים, שחותם בשיר הראשון ששרנו, "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". זהו פסוק הסיום-החותם של הפרק שלו. אז הוא מתחיל את הפרק הבא – קמ"א.

מהפסוקים הכי חשובים ומפורסמים בפרק קמ"א הוא דווקא הפסוק השני – "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב". יש שנוהגים לומר פסוק זה לפני התפלה, בפרט לפני תפלת מנחה ש"לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה". בכלל, רבי לוי'ק הוא אחד הצדיקים שכותבים גם על השם של עצמם, והוא מקשר את שמו לגבורות, מוחין דאמא, "אני בינה לי גבורה", לוי-יצחק, ולפי זה שייך במיוחד לתפלת המנחה, שתקן יצחק אבינו.

לוי לשון יחוד וזווג – "הפעם ילוה אישי אלי" – וגם תפלה היא לשון זווג, כמו "התופל כלי חרס", לשון דבוק וזווג. בכל תפלה, כשמתפללים בדבקות לה', עושים יחוד – ע"ד "ודבק באשתו [והיו לבשר אחד – לבשר את התגלותו של הוי' אחד]", יחוד קוב"ה ושכינתיה. אז מהו לוי-יצחק? הלוי, "כמער איש ולויות", של יצחק, תפלת המנחה. כל לוי היינו היחוד והזיווג של השם השני, אם יש לו שני שמות, וכאן הוא לוי-יצחק – "יצחק מצחק את רבקה אשתו", יצחק הוא שמחת יחוד וזיווג. הלוי-יצחק קורה דווקא בתפלת המנחה, עליה כתוב בתחלת הפרק החדש שלו – "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב". יש מפרשים ש"תפלתי" היינו תפלת שחרית, שהפסוק מתחיל בשחרית ומסיים במנחה (מאברהם ליצחק), אבל יש מפרשים שכולו הולך על מנחה (יצחק).

רמזי הפסוק

נתחיל מהביטוי האחרון בפסוק, "מנחת ערב". נעשה חשבון לכבוד האכסניא – מנחת ערב שוה 770. מתי אני נושא כפי לה' (סוד "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים"[ג])? ב"מנחת ערב". יש 7 אותיות, אז ממוצע כל אות הוא 110 – הגימטריא של המלה הקודמת בפסוק, כפי. אם כן, יש ח פעמים כפי בתפלת המנחה (יצחק עולה ח פעמים הוי' כנודע). כוונה מאד יפה בפסוק.

קודם כתוב "תפלתי" סתם, וכמו שאמרנו "תפלתי" הוא גם לשון יחוד ודבקות, ואחר כך כתוב "מנחת ערב". המיוחד בפסוק הזה שהתפלה שיהודי מתפלל לה' היא "קטרת לפניך"[ד], יותר מקרבן בהמה. סתם תפלות כנגד קרבנות (תמידין) נתקנו, אבל הקרבן הוא בחצר המשכן, לא בבית, לא בקדש, והקטרת היא בקדש. גם קטרת היא לשון "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא", כפי שאמר רשב"י על עצמו – לשון קשר וזיווג.

נעשה עוד כמה גימטריאות יפות: נחבר "תפלתי" ל"מנחת ערב" – 1690, מספר מאד מיוחד כי הוא שם הוי' (ב"פ יג, אחד) כפול שם א-דני (ה"פ יג), "כמו שאני נכתב" כפול "כמו שאני נקרא". הכפל הוא עצם היחוד – כל פעם שעושים יחוד קוב"ה ושכינתיה, קוב"ה הוא שם הוי' ושכינתיה שם א-דני, ועיקר היחוד הוא בכפל-הכאה, שעולה "תפלתי... מנחת ערב" (ממילא עולה י"פ יג ברבוע, אבל עיקר הכוונה היא הוי' פעמים א-דני, סוד יחודא עילאה, שילוב אד' בהוי', ויחודא תתאה, שילוב הוי' באד'). אם נחבר "קטרת" ל"משאת כפי" (851, חיה פעמים יחידה וכו') נקבל 1560, 60 (כלי) פעמים הוי' (י"פ יוסף). נמצא ש"תפלתי קטרת... משאת כפי מנחת ערב" = 3250 = 125 (5 בחזקת 3) פעמים הוי' ב"ה (אמצעי התבות = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד").

באמת, "תפלתי" הוא כנגד "משאת כפי" (הפסוק אומר שמשאת כפי לה' היא כמו מנחת ערב בעבודת המקדש כמו שתפלתי לה' היא כמו עבודת הקטרת במקדש, ראה ראב"ע) – "תפלתי... משאת כפי" = 1771 = 23 פעמים 77, עז פעמים חדוה (סוד "עז וחדוה במקומו", במקדש. 23 ועוד 77 = 100, שלמות של יפ"י. במספר סדורי, עז = חדוה, וביחד = 46 = מאה!). והוא הארבעון (הטטרהדר) של 21, אהיה, ודוק. וראה בזוה"ק שנלמד בהמשך, ש"קטרת" (גם בבקר וגם בערב) היא ענין החדוה[ה], נמצא שעז רומז בפרט ל"משאת כפי [מנחת ערב]" (סוד הגבורות של יצחק, להמתיק את הדינים של זמן המנחה, "צללי ערב", כנ"ל. לפי זה, "עז וחדוה" הוא סוד "רצוא ושוב", מנחה ושחרית, גם כפי ששתיהן כלולות בתפלת המנחה, סוד "ואלה תולדת יצחק בן אברהם גו'", יצחק עצמו הוא בן אברהם, סוד "חדוה בצפרא ורננה ברמשא", "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה", הכל בתפלת המנחה, ראה זהר שם).

אם כן, יש הרבה מאד רמזים מכוונים בפסוק הזה של התפלה שהיא קטרת והיא מנחת ערב.

ב. "מהר יקדמונו רחמיך" (לקוטי לוי יצחק)

פחד רבי יוסי והרגעת חבריו

שוב, מה לומדים מכאן? שעיקר זמן המתקת הדינים הוא בתפלת המנחה. כתוב בזהר – יש עליו קטע שלם של בעל יום ההולדת של היום, ר' לוי'ק – בפרשת ויחי, דרוש של רבי חזקיה, אחד מתלמידי רשב"י, שדורש שעיקר הזמן שלנו להמתיק דינים במציאות, בעולם, שלדאבוננו עד שיבוא מלך המשיח ויגאל אותנו גאולה אמתית ושלמה יש עדיין דינים בעולם, הוא בעיקר תפלת מנחה, תפלת יצחק אבינו, אתהפכא, שהופך את הדין לצחוק, "פחד יצחק". דין הוא פחד והוא הופך את הפחד – "פחד לילה" – לצחוק.

באותו קטע בזהר כתוב שרבי חזקיה טייל יחד עם עוד שני חברים, רבי יהודה ורבי יוסי, והגיע זמן המנחה – הם התחילו לעלות על הר קשה וחשוך. רבי יוסי, שהוא המלכות, פחד. רבי חזקיה הוא הנצח ורבי יהודה הוא החסד – לכל אחד מתלמידי רשב"י יש מיקום מיוחד בספירות, ושלשת התלמידים כאן הם בעצם הרת"ס של הז"ת, חסד-נצח-מלכות[ו], רת"ס של מדות הלב. הם מטיילים, מתקרב לילה ונמצאים במקום מסוכן עם מזיקים ולסטים וחיות[ז] – כתוב שרבי יוסי פחד בעיקר מהחיות (שמזיקים עלולים לפגוע ביחיד וכאן היו שלשה, ואין לסטים מצויים בהר זה הרחוק ומנותק מן הישוב).

כתוב שחטאים פוחדים ("פחדו בציון חטאים" = חטא ברבוע!), אבל כאן הזהר מפרש שהפחד של רבי יוסי אינו מפני שהוא חוטא ח"ו, אלא הוא קשור למדתו – המלכות סמוכה לחיצונים והיות שהיא יורדת למטה והיא פגיעה היא לא סומכת על הנס. רבי יוסי חוזר על מאמר חז"ל ש"אין סומכין על הנס" – שלכן לא צריך להכניס את עצמך לסכנה, למקום מסוכן – אך לפי הזהר מאמר זה נוגע בעיקר למי ששרש נשמתו במלכות, ובסיפור הזה היינו רבי יוסי. לעומתו, החברים שלו – שנים כנגד אחד, "יחיד ורבים הלכה כרבים" – אמרו שאנחנו שלשה, מדברים דברי תורה, השכינה שרויה בינינו ואין מה לפחד.

המתקת הדינים במנחה ("מנחת ערב") לבטל סכנת החורבן ("ינטו צללי ערב")

רבי יהודה ורבי חזקיה הרגיעו את רבי יוסי בעל כרחו, ולקחו אותו למעלה בהר למקום שיש בו סלע – טנרא. ההר נקרא טורא, בגימטריא גבורה – מקום של גבורה, של דין – אבל בראשו ראו טנרא, סלע, בגימטריא סר, "כי סר לראות". סר יכול להיות גם משהו מפחיד – "סר מר המות". אבל בתוך הטנרא, אם עוברים את מקום הסלע בראש ההר החשוך, מגיעים למערה. בשביל רבי יוסי המערה הכי מפחידה, כי מי יודע מי נמצא בתוכה – אולי חיות רעות שוכנות בתוך המערה.

הם מרגיעים אותו, ואומרים שעיקר המתקת הדינים בשעת המנחה – מביאים את הפסוק "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב". כעת אנחנו לפני הלילה, בזמן מנחה, ואם נתפלל כעת חזק בכוונה, בטח שלשתנו יחד – עם התורה שלנו והשכינה ששורה בתוכנו – נמתיק את הדינים, אין מה לפחד, ולא עלינו כתוב ש"אין סומכין על הנס".

אבל, אומר רבי חזקיה (שכל המאמר כאן שלו), אם חלילה לא ממתיקים את הדינים בתפלת המנחה באמת מסוכן, כי בית המקדש נחרב בשעת המנחה. תכלית הכוונה של המקדש היא "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". אם לא מתפללים בכוונה, במיוחד במנחה, בית המקדש – גם הפרטי של כל אחד ואחד – עלול להחרב. יש פסוק בירמיהו "ינטו צללי ערב", שזמן החורבן היה בזמן של "ינטו צללי ערב". את "צללי ערב" (בגימטריא בלע בן בעור שעולה ב"פ ריו, גבורה, טורא טורא, המלך הראשון של עולם התהו שמת, שכנגד ספירת הדעת, שרש ומקור שבירת הכלים, כדלקמן) יכולה להמתיק רק "משאת כפי מנחת ערב", מהפסוק הזה.

רחמי ה' כי מאמין בנו

רבי חזקיה מביא עוד פסוק, לא מפרק קמ"א אלא מפרק ע"ט בתהלים – הפסוק שבא מיד לאחר פסוקי "שפוך חמתך", שאמרנו בליל הסדר. הפסוק הוא "אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד". הזהר מסביר מה פירוש "אל תזכר לנו עונות ראשונים". כתוב שהקב"ה, אבינו אב הרחמן המרחם עלינו, עם ישראל, כשאנחנו חוטאים הוא "מעביר ראשון ראשון", לא מסתכל על חטאינו, "וירא און ולא יתבונן", עד שהוא מעביר את כל העוונות שלנו. כל זה הוא עושה מתוך אמונה בנו.

הבעש"ט אומר שכמו שצריך להאמין בקב"ה כך צריך להאמין בכל יהודי. ממי לומדים זאת? מהקב"ה שמאמין בנו – מאמין שליהודי יש נשמה אלקית ובוודאי באיזה זמן יתפוס את עצמו ויחזור בתשובה. מכיון שכל כך מאמין בנו הוא מרחם עלינו – יש קשר בין אמונה לרחמים. כתוב ש"מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו" והדעת הוא ענין הכנסת האמונה בפנימיות – יש קשר בין אמונה-שהיא-גם-דעת לרחמים.

ה' עושה זאת כדי לתת לנו צ'אנס להתעורר בתשובה, אבל אם הוא רואה שבכל אופן אנחנו ממשיכים לחטוא הוא עלול חלילה לזכור את העוונות הראשונים שהוא כבר העביר. אף על פי שהוא העביר אותם, הוא לא מחק אותם לגמרי מהמציאות – רק שם אותם בצד. כך הזהר מפרש את "אל תזכר לנו עונות ראשונים", עונות שה' העביר מתוך רחמנות עלינו. אנו ממשיכים להיות לא בסדר, אז אומרים לה' "אל תזכר לנו עונות ראשונים", "מהר" – כדי לא לזכור עונות ראשונים צריך שה' יפעל בזריזות – "יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד". מה פירוש "דלונו מאד"? אנחנו מאד דלים.

תיקון "דלונו מאד"

כמה שוה "דלונו מאד"? התיקון שעושה רבי לוי'ק בשנה הזאת, שנכנס כעת לשנת ה-קמא שלו – "דלונו מאד" שוה קמא.

קמא בגימטריא מצוה שעולה "אין עוד" שהוא ג"פ בטול, להחדיר את הבטול לה', בכל מצוה שיהודי מקיים, בשלשת לבושי נפשו, מחשבה דבור ומעשה.

ובנוגע לחג הפסח בפרט הוא עולה "[שבעת ימים שאר לא] ימצא [בבתיכם]" – אם עוברים על בל ימצא באים למצב של "דלונו מאד". אך התיקון הוא על ידי ימָצֵא, "יגעתי ומצאתי תאמין", כדברי דוד לשלמה בנו, "אם תדרשנו ימָצֵא לך", וכדברי עזריהו בן עודד לאסא המלך, "ואם תדרשֻהו ימצא לכם"[ח], באכילת מצת מצוה, מיכלא דמהימנותא, שאז מתגלה השי"ת בכבודו ובעצמו, "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם".

"דלונו מאד" ר"ת דם, ואם רוצים שיהיה אדם ("דלונו מאד") צריכים להוסיף מלה שלא כתובה בפסוק, 'אנחנו דלונו מאד', ר"ת אדם ועולה שלמות של 16 ברבוע (אהרן).

"תפלת ערבית רשות" כשבידינו "עובדין טבין" ו"עובדין דכשרן"

נחזור לרבי חזקיה, שאומר מה פירוש "דלונו מאד": יש לנו שלשה אבות – זכות וברית האבות, אברהם יצחק ויעקב. אברהם הוא ימין, יצחק הוא שמאל ויעקב הוא אמצע – חג"ת. כנגד האבות תקנו את התפלות – תפלת שחרית היא אברהם, "וישכם אברהם בבקר"; תפלת מנחה, כמו שהתחלנו להסביר, היא תפלת יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"; ותפלת ערבית היא תפלת יעקב, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". אבל אין קרבן בערבית – יש הקטר חלבים ואברים, אבל אין ממש קרבן – ולכן חז"ל אומרים ש"תפלת ערבית רשות".

דווקא תפלתו של יעקב, הבחיר שבאבות, היא רשות. למה? אם יש לנו, עם ישראל – בלשון רבי חזקיה בזהר – "עובדין טבין" ו"עובדין דכשרן", שני סוגי מעשים, של קיום מצוות שהוא מחלק ביניהם, מעשים טובים ומעשים כשרים, 'כשר וישר', 'חג כשר ושמח', אנחנו בסדר, אנחנו ממתיקים את הדינים, לא צריך לפחד משום דבר, ולא צריך להתפלל לה' את התפלה של פרק ע"ט, "מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד". לא שייך, כי יש לנו מעשים טובים, מעשים כשרים.

איך מסביר רבי לוי'ק[ט]? שמעשים טובים הם מצד החסד, מצד אברהם אבינו – אנחנו שייכים לאברהם אבינו והולכים בדרכו, כפי שחנך את בניו "לשמור את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". מסביר רבי לוי'ק שמעשים טובים אינם שאדם מסתפק ביציאה ידי חובה, במינימום, אלא עד בלי די – לפנים משורת הדין. מדת החסד של אברהם אבינו היא לפנים משורת הדין, עד בלי די – מתוך אהבה, והעובד מאהבה לא מסתפק במינימום.

באגרת הקדש בתניא כתוב שנשמות ששרשן מימין מקיימות "ואתהלכה ברחבה", עד בלי די, ונשמות ששרשן משמאל עושות רק כדי לצאת ידי חובה ולא יותר, מסתפקות בזה. אפשר לחשוב שזהו חסרון גדול, שאחד עושה רק כדי מדתו, המינימום, אך יש בכך גם מעלה – שאדם עושה מתוך בטול גמור (שייך לפסח) של קבלת עול מלכות שמים. אני כלום, גם הרצון שלי הוא כלום – הלואי שאצא ידי חובה. מה שאני יוצא ידי חובה הוא בעצם כח שה' נותן לי. מתי הוא נותן לי אותו? כשאני בבטול, בקבלת עול גמורה. זו מעלת הבטול של קו שמאל. המעשים האלה, שאדם עושה מתוך הבטול של השמאל – כתוב שהגבורה בשרש היא גבורה דעתיק ששוכנת ומתלבשת בחכמה, ופנימיות החכמה היא בטול. יש משהו בגבורה שהיא בטול בנפש, מתוך קבלת עול (צמצום כל מהותו). המעשים האלה, שאדם עושה מתוך בטול – מינימום, לא מקסימום – נקראים "עובדין דכשרן", מעשים כשרים, שהוא כשר.

כשר הוא שמאל וטוב הוא ימין. עוד פעם, יש עובדין טבין ועובדין דכשראן – ימין ושמאל, אברהם ויצחק, שחרית ומנחה – ואז נאמר ש"תפלת ערבית רשות", לא חייבים להתפלל ערבית בכלל, אם בא לך טוב ואם לא אז לא.

חיוב תפלת ערבית "כי דלונו מאד"

היום כבר קבלו עליהם כל ישראל את תפלת ערבית כחובה, אף שבמקור היא רשות. למה? כי אין לנו עובדין טבין ועובדין דכשרן, ואם אין לנו את כח אברהם אבינו וכח יצחק אבינו אנו זקוקים לתפלת ערבית.

ר' לוי'ק כותב ש"עובדין", מעשים, כולל גם לימוד תורה, שגם הוא מצוה, יש מי שלומד בשופי גדול, בלי גבול, ויש מי שקובע קביעות, "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", לצאת ידי חובת מצות תלמוד תורה. "עובדין טבין" בלימוד תורה היינו "והגית בו יומם ולילה" ו"עובדין דכשרן" היינו "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".

אם יש לנו – מה טוב. אם לא – אז נאמר הפסוק בפרק ע"ט "אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר [דווקא בתפארת, קו האמצעי, כתוב "עד מהרה ירוץ דברו", צריך לפעול מהר.] יקדמונו [צד הקדם הוא המזרח, שכנגד יעקב אבינו.] רחמיך [מדת יעקב אבינו, פנימיות התפארת.] כי דלונו מאד [שאין לנו את המעשים הטובים והמעשים הכשרים]". אז, שוב, תפלת ערבית כבר אינה רשות – היא העיקר. עיקר ה"התעוררות רחמים רבים" בחשך – גם סימן בנפש, חשך, שאין לי את החו"ג, אני במלכות, ואז, אם חוזרים לחלק השני של הדרוש, גם יכול להיות מסוכן. אז אומרים "מהר יקדמונו רחמיך וגו'", ואם "מהר יקדמונו רחמיך" ה' שוב לא יזכור עוונות ראשונים – יתן עוד צ'אנס ועוד צ'אנס כי באמת מאמין בנו שבאיזה שלב, ללא שום צל של ספק ("צללי ערב" – בכל ספק יש צל צל, שני צללים, ודוק), "לא ידח ממנו נדח".

ג. "אור לארבעה עשר" – הזדמנות של לידה חדשה

בדיקת חמץ-הישות עם קבלת הדעת בבר מצוה

התחלנו את הדברים מכך שכמו שהיום ר' לוי'ק נעשה בן 140 שנה הוא גם 127 שנה מהבר-מצוה שלו. לא עושים חגיגה כשמגיעים לגיל 20, אבל כן בבר מצוה (וכנ"ל בסוד ההבדל בין מוחין דאמא למוחין דאבא). כתוב בזהר הקדוש שהפסוק "בני אתה אני היום ילדתיך" הולך על בר מצוה, ממש לידה, וכתוב שצריך לעשות חגיגה כמו חתונה.

על בר מצוה רבי לוי יצחק דורש את פתיחת מסכת פסחים[י], שרצינו לקשר בינו לבין המסכת של החג שלנו – "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ". היו צדיקים שאמרו אותו ווארט[יא], אבל הוא מסביר זאת לפי דרכו, לפי הקבלה. מה זה "אור לארבעה עשר"? אצל רבי לוי'ק בדיוק לפני 127 שנים – אור לאותו לילה שנכנס לשנת הארבע עשר, בר מצוה, הזמן בו מתקיים בו "בני אתה אני היום ילדתיך" כדברי הזהר הקדוש. זמן בר מצוה אצל כל אחד ואחד, כל בן, בפרט.

בבר מצוה מקבלים דעת – ואדמו"ר הזקן כותב בשו"ע שהיינו גמר כניסת הנפש האלקית – ועם הדעת הזו אפשר כבר לבדוק את החמץ. מהו החמץ? השאור שבעיסה, היצר הרע בכלל והגאוה, הישות, החמץ שמתנפח, בפרט (חמץ = נפח!). ילד לפני בר מצוה לא יכול ולא דורשים ממנו להיות מודע יותר מדי לעצם הישות שלו, בפרט הישות שנמצאת בלא מודע שלו – ודאי וודאי לא שייך. אבל ברגע שיהודי נעשה עם דעת, גיל בר מצוה – מצד מוחין דאמא דווקא – מתקיים אצלו "נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", הוא יכול לחפש ב"נר הוי'" של נשמתו, שכעת נכנסה בפנימיותו, את "כל חדרי בטן", גם בתת-מודע שלו, את ה"שרש פרה ראש ולענה" של היצר הרע בכלל ושל גאוותו בפרט.

השאור שבעסת השעורה

עכשיו התחלנו לספור את ספירת העמר. עמר מביאים ממין השעורה – השעורה שבעסה. מהי עסה? קודם כל, שוה מצה, והיא ר"ת "על ספירת העמר" – כוונה פשוטה מאד שאפשר לכוון כל לילה שסופרים את העמר. מה יש בתוך העסה? בחג הפסח, התחלת ספירת העמר, צריך לכוון ש-עסה שוה מצה (צריכה להיות עסה כשרה לפסח, שלא באה לכלל חימוץ, ראה לקמן בענין "בצק החרש").

אבל מה יש בתוך העסה? שאור ב-א. כתוב שכל א היא פנימיות האות ע, אז שאור ב-א – החומר המחמץ, מקור החמץ – הוא בעצם הפנימיות של השעורה. כמה שוה שעֹרה? הארץ שלנו משתבחת בשעורה, משהו טוב, "ארץ חטה ושעֹרה" – חטה ושעורה הן חסד וגבורה הוא חכמה ובינה, השעורה היא "אני בינה לי גבורה", שעֹרה אותיות שער, שערי בינה.

כמה שוה שערה? יצר הרע. יש ב-שערה אותיות הרע ורק ה-ש הראשונה שוה יצר. שערה שוה יצר הרע ואף על פי כן הארץ משתבחת בשערה – שהיצר הרע יהיה כסא לטוב (קודם הוא מכסה את הטוב ואחר כך הוא מגלה את הטוב הנעלם). שערה היא מאכל בהמה, הנפש הבהמית, אבל "רב תבואות בכח שור" – צריך להפוך את היצר הרע לקדושה, לאכול בקדושה.

השערה היא היצר הרע בכלל, אבל השאור ב-א הוא מה שאמרנו שהפנימיות-הנקודה היא הגאוה, מקור החמץ, עצם הישות, ועוד יותר בדקות עצם המודעות העצמית, שאדם חושב על עצמו, יש לי אינטרסים (לאו דווקא מודעים), הכל עושה סביב עצמו. יש במי השילוח[יב], מחשובי ספרי החסידות, ווארט שכותב עם גימטריא יפהפיה – לא כותב את הגימטריא אלא רק את הווארט – שחמץ הוא נגיעה, שלאדם יש נגיעה, אינטרס, כשעושה מצוה חושב על עצמו, מה ירויח מזה, או סתם כמה אני צדיק, נתתי הרבה צדקה, עושה מצוות עם נגיעות אישיות. כמה שוה נגיעה? חמץ בדיוק! או שחשב על זה או שלא חשב על זה, אבל בטח שאמר זאת ברוח הקדש. חמץ הוא נגיעה, והנגיעות באות מהשאור, עצם הישות שלו, המודעות העצמית שלו, ויש לו יצר הרע שהוא ענין התאוות כמו שנסביר, שערה ב-ע.

בכל אופן, הכל כוונות יפות של ספירת העמר, שצריך להגיע לשאור ולשערה שבתוך העסה. מתי מתחילים לקיים מצוה זו? ב"אור לארבעה עשר", כשאדם נכנס ליום הבר-מצוה שלו.

יום הולדת – יום של יציאה מהעלם (בשלבים שונים בחיים) לשליחות בעולם

נעמיק עוד קצת בווארט הזה, שכל יום הולדת הוא לא רק למתי שנולדת אלא למתי שנעשה בר מצוה (או בת מצוה) ולמתי שנעשית בן עשרים. אצל חסידים מה עיקר יום ההולדת? מתי שהוא הגיע לרבי שלו פעם ראשונה. אצל גר שנתגייר מתי יום ההולדת האמתי? אותו יום שהוא התגייר. גר שנתגייר הוא בעל תשובה – מתי יום ההולדת האמתי של בעל תשובה? כשהוא התעורר לעשות תשובה, התחיל לעשות תשובה. למה הרבי דבר על יום הולדת, שצריך לחגוג את יום ההולדת? יום ההולדת של הרבי הוא סמוך ונראה להיום (כפי שנסביר ענין סמוך ונראה להלן), י"א ניסן, היום הברית שלו – חדש של גאולה, "זמן חרותנו".

איך נאמר במדרש, בקבלה? זמן של לידה – כל החג הזה הוא לידת העם (מתוך האם, הרחם, אם פנימיות עם). מה הרחם? מאיזה רחם אנחנו יוצאים? מהרחם של מצרים, כור הברזל. כור הברזל הוא הרחם ואנחנו נולדים מתוך הרחם. כמו שכתוב על יוסף הצדיק ש"מבית הסורים יצא למלוך", "בן שנה שאול במלכו" – מה אני יכול ללמוד מהפסוק הזה? כל יום הולדת – "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" – עיקר הווארט שהוא יום לצאת מהרחם.

יציאה מהרחם היא יציאה מההעלם וההסתר לתוך העולם – בשביל מה? בשביל שליחות. מה השליחות שלנו? אנחנו מלכים בנין מלכים – למלוך ("... ורדו..."). זמן חרותנו, משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול – מהצד האפל לצד המואר של הנפש. ככה כל יום הולדת – בכל יום הולדת יש הזדמנות מחדש לצאת לעולם, לצאת "מן העולם ועד העולם", מן העולם לשון העלם והסתר של הרחם ועד העולם המואר של הגאולה, אור גדול. זו בכלל מהו יום הולדת, ויום הולדת שייך לפסח, חדש הגאולה. שוב, הפסוק שאמרנו הוא "בן שנה שאול במלכו" – כל יום הולדת הוא בחינת "בן שנה", הזדמנות למלוך, לצאת מהשאול – הקבר, הרחם בלשון חז"ל (סוד "ואציעה שאול הנך"), סוד שאול המלך – למלוך.

ד. חיפוש בנרות – חמץ וירושלים

"חֹפש כל חדרי בטן" ו"אחפש את ירושלם בנרות"

שוב, נחזור – "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". "אור הנר" היינו "נר הוי' נשמת אדם חֹפש כל חדרי בטן". יש עוד פסוק שכתוב בתחלת המסכת ושייך לנר שבודקים בו את החמץ – "אחפש את ירושלם בנרות", צריך לחפש את ה"ירושלים" שבי עם נרות.

מצד אחד, מחפשים את החמץ, שהוא השאור שבעסה – "חֹפש כל חדרי בטן". מצד שני עושים עוד חיפוש – שני חיפושים – יש לחפש אחרי הרע, כמו בירור הפסולת מן הבר, ויש גם לחפש את הטוב, להאיר את הטוב, בירור הבר מתוך הפסולת. כשמחפשים את החמץ מחפשים את השאור שבעסה, אבל צריך לחפש את ירושלים בנרות.

ירושלים – שלמות היראה וראית השלמות

מהי ירושלים? שלמות היראה. ירושלים היא ירא-שלם, יראה-שלם. זהו הפירוש הרגיל בחסידות. אברהם אבינו קרא למקום "יראה", "בהר הוי' יראה", ומלכיצדק מלך שלם, שקדם לאברהם אבינו, ובעצם אברהם קבל את הכהונה ממנו – באותו מפגש מלכי צדק גלה שאינו ראוי להיות כהן לה' והכהונה עברה לאברהם אבינו – קרא לעיר שלם. אברהם אבינו חביב אצלנו ממלכי צדק ולכן מקדימים את "יראה" ל"שלם", ירושלים, ומפרשים שבעבודה היינו שלמות היראה. יראה היא בטול – בטול חמץ.

אבל, אם מדייקים, אברהם אבינו לא קרא לעיר על שם יראה. למה אומרים שירושלים לשון שלמות היראה? אפשר לומר כי הקב"ה שבח את אברהם אבינו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". החידוש של העקדה שאברהם אבינו הגיע לשלמות היראה שלו, אף שמדתו אהבה – הוא התכלל בשלמות במדה ההפוכה. אבל כשהוא אמר "הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה" אין זה לשון יראה אלא לשון גילוי וראיה. אם ירושלים מורכבת משני חצאים, שנתנו אברהם ומלכי צדק, צריך פירוש אחר – לא רק לפרש שירושלים היא שלמות היראה. צריך לומר שירושלים היא ההתגלות, הראיה – "הוי' יראה" – כמו מצוות ראיה ברגל. כל מצות הרגלים, החגים, היא ראיה – "כשם שבא לראות כך בא ליראות", יִראה-יֵראה.

שלם היינו השלמות העצמית של היהודי. למה ה' נותן בנו אמון? תמיד נותן עוד צ'אנס ועוד צ'אנס, "מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד" – כי יש בנו נקודה של שלמות. יש את השיחה המפורסמת של הרבי רש"ב שפגם ברית הוא העלם השלמות העצמית, ותיקון הברית – שכולל את כל התיקונים, לכן נקרא "תיקון הכללי" – הוא לגלות את השלמות העצמית של היהודי. לפי זה ירושלים היינו גילוי השלמות – "הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה", הוא יפעל שהשלמות שלנו תתגלה. את זה צריך לחפש בנרות – "אחפש את ירושלם בנרות". הפסוק מלמד שירושלים היא דבר שאמור להתגלות – כעת נמצא בהעלם וצריך להתגלות, מתאים דווקא לפירוש השני, ולא לשלמות היראה. ודאי צריך לחבר את הפירושים, כי תמיד מפרשים שלמות היראה, וכעת אומרים שאברהם אבינו אמר לשון ראיה וירושלים היינו שיֵראה-השלם, שתתגלה השלמות העצמית שלנו.

ניקוי החמץ לשם כניסת-גילוי השלמות העצמית

מתי השלם יתגלה? כשיבוער החמץ – צריך להוציא את החמץ מביתי, ואז בדרך ממילא יֵראה השלם. כמו שכתוב בחסידות שהמלך לא יכנס לבית עד שלא מנקים אותו – צריך לנקות את הבית מלכלוך ואז המלך יכול להכנס. הוא מחכה, רוצה דירה בתחתונים, אבל לא יכול להכנס כשמלוכלך. יש גם אנשים שנתקעים בניקוי הלכלוכים – יש אנשים עם אובססיה ללכלוך, כל הזמן מנקים, צריך לדעת שזה לא התכל'ס. התכל'ס היא מה שנכנס למקום הנקי – לגלות את השלמות, ירושלים. הקב"ה נקרא "שלמותא דכולא".

איך באה לידי ביטוי השלמות? "כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול" – לפני הצמצום כח הבלי גבול היה גלוי וכח הגבול נעלם והצמצום הפך את היוצרות, כח הבלי גבול נעלם וכח הגבול התגלה, אבל ה' עצמו הוא נושא את שני ההפכים עד שבאמת אצלו יתברך אינם הפכים כלל אלא הכל אחד ממש באמת לאמתו. גם ליהודי, מהי השלמות? שיש לו כח בלי גבול וכח בגבול – ימין ושמאל, אברהם ויצחק, "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (לפי פירוש הראב"ע).

באור הנר בודקים את החמץ וגם מחפשים את ירושלים בנרות. מיעוט "נרות" שנים – "נר הוי' נשמת אדם" ו"נר מצוה [ותורה אור]" – הנר הראשון הוא להוציא את החמץ והנר השני הוא להכניס את המלך פנימה, בגילוי השלמות העצמית, כנ"ל.

"אור לארבעה עשר"

בתחלת מסכת פסחים כתוב פעמיים "אור" – "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" (סוד ב"פ אור בגימטריא "ואהבת" כמו שמבואר בתניא, כל העבודות של חדש ניסן צ"ל מתוך אהבה – התשובה של בדיקת ובעור חמץ היא תשובה מאהבה דווקא, לא כמו התשובה של הימים הנוראים שכשמם כן הם, תשובה מיראה. על ידי תשובה מיראה זדונות נעשו שגגות ולכן משליכים אותם למים ב"תשליך", אך על ידי תשובה מאהבה זדונות נעשו זכויות ממש ועל כן שואבים אותם בחזרה ב"מים שלנו", מים שיש בהם העונות שלנו, כמבואר בספה"ק[יג]).

יש "נר מצוה ותורה אור" – מקיימים מצוה שהיא נר, אבל צריך להאיר את האור, השראה של תורה על גבי כל מצוה שמקיימים כדי שהמצוה תאיר. במיוחד בנר הזה – בשביל שהנר של הנשמה יוכל לחפש גם את החמץ וגם את הירושלים צריך תורה, צריך "תורה לשמה" כמו שנסביר. אם האדם עוד לא זכה להגיע ל"תורה לשמה" לפחות הוא צריך לרצות ולכוון שהתורה שהוא לומד עכשיו, אף שהיא עדיין, בינתים, "שלא לשמה" – שתבוא "לשמה", כהבטחת חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (ואז האור של "אור לארבעה עשר", שלפי מסקנת הגמרא הוא אורתא לכולי עלמא, יהיה בחינת "נגהי", "כי אתה נירי ['נר י-הוה נשמת אדם חפש כל חדרי בטן'] הוי' והוי' יגיה חשכי", ולא "לילי", "שלא לשמה" גרידא, כמבואר בספה"ק[יד]).

שוב, כך הסברנו לפי פירושו של רבי לוי'ק ל"אור לארבעה עשר" – היום שאתה מקבל דעת והנשמה נכנסת בך בפנימיות, יום הבר מצוה – "בודקין את החמץ לאור הנר"[טו].

ה. בדיקת חמץ במרתף (מי השילוח)

לא לבדוק מקומות שאין מכניסים בהם חמץ בנפש

מה המשך המשנה? "מקום שאין מכניסים בו חמץ לא צריך בדיקה". אם יש מקום שלא מכניסים בו חמץ לא צריך לבדוק אותו. יש מישהו – לא ר' לוי'ק, אחד הצדיקים[טז] – שדרש ש"מקום שאין מכניסים בו חמץ" הכוונה בחבר שלך. מה הווארט? שצריך לבדוק, לראות, רק את החמץ שלך, לא את החמץ של מישהו אחר – לגביך כל יהודי אחר הוא בחזקת "מקום שאין מכניסים בו חמץ", לא צריך בדיקה, לא צריך לבדוק אותו. תבדוק רק את המקום שבטוח מכניסים בו חמץ, שבטוח הוא מלא ישות, מלא נגיעות (מלא נפח) – אתה בעצמך, "השאור שבעסה" שבתוך הלב שלך.

הוא לא אומר, אבל אפשר להמשיך קצת את הווארט ולומר ש"מקום שאין מכניסין בו חמץ" נוגע לאדם שיש לו אובססיה של בדיקת חמץ, ולא רק שבודק אצל מישהו אחר – שלא שייך בכלל – אלא אפילו בתוך עצמו יש "מקום שאין מכניסים בו חמץ". "ידע איניש בנפשיה" – כעת אומרים ווארט של האיז'ביצער, מי השילוח[יז] – שיש מקומות אצלך שלא מכניסים חמץ ולא צריך לבדוק אותם.

מה הוספנו? אנחנו רוצים להוסיף לווארט הזה, שאם אתה בודק מקום שאין מכניסים בו חמץ – שחז"ל אומרים שאין צריך בדיקה – בכך גופא אתה מכניס בו חמץ. זה לא כתוב – זו תוספת חשובה. שוב, מהו חמץ? ישות. יש מקומות – דבר טוב מאד, שאדם לא יתיאש, שיחשוב שכולו חתיכה אחת חמץ, יש בו מקומות – שאין מכניסים בהם חמץ, ברוך ה', תודה לא-ל. אל תבדוק אותם – ברגע שתבדוק את המקומות האלה הבדיקה גופא תכניס חמץ.

מה זה בעבודה? שנבין יותר. יש רגע – זכות עצומה – שאדם מתפלל (דברנו על תפלה, "תכון תפלתי") בכוונה, מכל הלב שלו. עוד שניה אם הוא יחשוב על העבודה שלו – באותו רגע הוא יכניס חמץ ללב, יקלקל את הכל. כמו הסיפור המפורסם בחסידות – אהר'לה, מספיק, רד מהשלחן. רבי אהרן מסטרשליא קפץ על השלחן ברוב דבקות והתחיל לרקוד, אבל ברגע שהמשיך טפה יותר מדי, נעשה מודע לכך שהוא רוקד, החסיד היותר פקח שחזה בכך אמר לו – אהר'לה, כבר הגיע הזמן שתרד מהשלחן, כבר גלש לסרח העודף, שהוא נעשה מודע לעצמו. בעצם הבדיקה אתה גם נעשה מודע לעצמך, ואולי יש מקום שלא צריך – אולי (ובודאי) יש בך איזו נקודת אמת (נקודת "עוד מעט ואין רשע", כפי הסברו של רבי נחמן). בטוח שבכל יהודי יש מקומות כאלה – אל תבדוק אותם.

בדיקת מרתף היין לפסח מהחמץ שנשאר בו מפורים

המשנה ממשיכה: "ולמה אמרו שתי שורות במרתף?" – אם יש לאדם מרתף מן הסתם אין שם חמץ, אז למה אמרו חז"ל לבדוק בו שתי שורות? – עונה המשנה "מקום שמכניסים בו חמץ", מדובר במקום שכן מכניסים בו חמץ. אם המרתף בחזקת שלא מכניסים חמץ לא צריכים לבדוק, אבל יש מרתף שכן מכניסים בו חמץ.

מה בודקים? יש במרתף שורות-שורות של חביות יין, ובתוך הסעודה לפעמים נגמר היין ושולחים את השמש להסתפק – לקחת יין – מהחביות במרתף. הוא יורד למרתף, והשמש גם משתתף בסעודה – יש לו פת של חמץ גמור בתוך היד – ותוך כדי שהוא מביא יין הוא משאיר חתיכת חמץ בתוך המרתף. מדובר במרתף כזה שמכניסים חמץ – סימן שגם במרתפים יש מציאות של "מקום שמכניסים בו חמץ".

יש מצוה "למיסמך גאולה לגאולה" – גאולת פורים לגאולת פסח. זה הרמז של משנה זו. מתי זה קרה שהשמש ירד למרתף עם פת ביד? בפורים. לא היה מספיק יין ושלחו את השמש להביא יין. כולם צריכים להגיע לקיום מצות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", 'ארור חמץ ברוך מצה'[יח], וגם השמש מחויב במצוה של עד דלא ידע, אז ודאי היה שתוי מאד כששלחו אותו למרתף לספק לאורחים יין. הוא ירד לשם עם חתיכת חמץ ביד, כנראה אזן המן, וטבעי מאד – עד דלא ידע – שהשאיר את החמץ במרתף. ההוה-אמינא שבמרתף אין חמץ, לא צריך לבדוק, אבל יש מרתף יין שצריך לבדוק כי יתכן שהשמש השאיר שם חתיכת חמץ. "למה אמרו שתי שורות במרתף? מקום שמכניסים בו חמץ".

בדיקת מרתף היין – בדיקת תלמיד חכם מישות

שוב, האיז'ביצר אומר שמרתף יין היינו כללות המציאות של תלמיד חכם. יין היינו "יינה של תורה" והתלמיד חכם הוא עצמו "מרתף של יין" ("מרתף של יין" = 16 פעמים יין, הר"ת = ה פעמים יין והאוס"ת = וה פעמים יין, 770, "מנחת ערב", הכל יין, "נכנס [180, ממוצע 4 אותיות מרתף] יין יצא סוד" – "אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל", 'נבואת' בני רבי חייא לרבי[יט]. והכוונה היא עד שתכלה קליפת ה"תניא" מתלמידי החכמים, כמו שיתבאר, ובפרט מאלו שנוהגים שררה בישראל, שאר אותיות ראש, "ראש ולענה").

הייתי יכול לחשוב ש"מרתף של יין", תלמיד חכם, לא צריך לבדוק – כי אין שם חמץ. קודם אמרנו שיש בנפש מקום שאין מכניסים בו חמץ – אל תבדוק אותו. הייתי יכול לחשוב שתלמיד חכם כל מהותו מלאה חביות יין של תורה, לא צריך לבדוק אותו בכלל – פטור מהמצוה. אומרים לנו – לא, תדע לך שאותו תלמיד חכם, מרתף של יין, הוא מקום שמכניסים בו חמץ. מה החמץ אצלו? כמו שאמרנו, יש חמץ במודע, רע גלוי (גאוה גלויה לעין), ויש חמץ שאינו מודע, הישות הנעלמת, מה שנקרא קליפת "תניא" בזהר הקדוש, הגאוה של תלמיד חכם (שבקי בכל סעיף קטן, עליו נאמר "סעפים שנאתי תורתך אהבתי"). דווקא מרתף של יין הוא בחזקת "מקום שמכניסים בו חמץ" וצריך לבדוק אותו היטב.

בדיקת שתי שורות במרתף – מחלוקת ב"ה וב"ש ומחלוקת רב ושמואל

כמה צריך לבדוק במרתף? זהו המשך המשנה, המחלוקת הראשונה במסכת פסחים (פסחים לשון רבים, פסח ראשון ופסח שני. בפסח ראשון מחמירים, "כל חמירא כו'", משא"כ בפסח שני ש"חמץ ומצה עמו בבית", ובלשון המשנה: "מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית"[כ], הראשון לחומרא והשני לקולא, מתאים לעיקר ענינו של פסח שני ש"אין אבוד", תמיד אפשר לתקן, תמיד אפשר לבטל ולהפוך לטוב את הדין החמור, ואין לך קולא יותר מזה, עבודת השי"ת נעשית לו קל וכיף), מחלוקת בית שמאי (לחומרא) ובית הלל (לקולא) – "בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות".

יש מחלוקת בין רב ושמואל בפירוש דעת בית הלל – שאנחנו פוסקים כמוה – מהן "שתי שורות החיצונות שהן העליונות"[כא]. רב אומר שכאשר אני נכנס לפתח המרתף יש לי את כל החביות החיצוניות, ואני צריך לבדוק את השורה העליונה והשורה שתחתיה בצד החיצוני של המרתף – הסמוך לפתח. שמואל אומר ש"שתי השורות החיצונות שהן העליונות" הכוונה שתי השורות לצד הפתח, אבל "שהן העליונות" – השורה העליונה והשורה שמאחוריה, השורות שנוגעות בתקרה. אם החביות הן עד התקרה שמואל אומר שצריך את השורה העליונה וזו שמאחוריה בתוך המרתף. זו דוגמה יפהפיה של מחלוקת בדיוק לשון חז"ל: המשנה אומרת "שתי שורות החיצונות שהן העליונות" – מה זה? שתי העליונות של החיצון או שתי החיצוניות של העליון? רב אומר שתי השורות העליונות של החיצון ושמואל אומר שתי השורות החיצוניות של העליון.

סיום הגמרא "והלכתא כוותיה דשמואל" ופסק ההלכה כרב

איך פוסקים את ההלכה? מה אמור להיות הכלל? כשמואל פוסקים בדיני ממונות וכרב באיסור והיתר. רב ושמואל – מי הימין ומי השמאל, חסד וגבורה יחסית? הרבה פעמים אנחנו אומרים שרב הוא החסד ושמואל הוא לא סתם גבורה אלא מקור הגבורה בבינה. לפי כללי הפסיקה כאן מדובר באיסורי ולכן צריך לפסוק כמו רב, אבל ראה זה פלא – בגמרא סיום הסוגיא (סיום הגמרא על המשנה הראשונה של המסכת) הוא "והלכתא כוותיה דשמואל".

מי זוכר איך פוסק השו"ע? אם תפתחו שו"ע, וגם שו"ע של אדה"ז, תראו שפוסק כרב. בשו"ע של המחבר, הב"י, הוא מביא, כדרכו תמיד, רק את פסק ההלכה. אבל בשו"ע אדה"ז, אם יש מחלוקת עד כדי כך שכתוב בגמרא "והלכתא כוותיה דשמואל" כנגד הכלל, הייתי מצפה שיזכיר את שמואל – אבל הוא מביא רק את ההלכה, רק את רב.

תיכף נסביר איך בעל מי השילוח אומר בעבודה, על פי חסידות, הוא מסיים את הקטע – תסתכלו – "והלכה כוותיה דשמואל". אלו צדיקים גדולים של החסידות אנחנו מכירים שלפעמים סוטים מן ההלכה הפסוקה? או הרבי מקאמארנא, שלחן הטהור, או מי השילוח. כאן זו דוגמה יפהפיה, אבל בעצם יש לו אסמכתא עצומה – כך כתוב בגמרא, שאומרת "והלכתא כוותיה דשמואל", וממילא גם הוא מסיים כך.

באמת מי שלומד סוגיא זו עם המפרשים רואה שאכן יש ראשונים שפוסקים כשמואל. איך יתכן שכתוב בפירוש "והלכתא כשמואל" בגמרא והרמב"ם והרא"ש פוסקים כרב, ואחריהם השו"ע ואדה"ז? מסבירים האחרונים – שוב, ווארט שצריך עיון גדול – שכנראה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שלשת הגדולים, לא גרסו אצלם בגמרא "והלכתא כשמואל". תפתחו מסכת פסחים, דף ח עמוד ב למטה, סיום הגמרא על המשנה הראשונה, ותראו ששתי המלים האחרונות הן "והלכתא כוותיה דשמואל". איך פוסקים כנגד גמרא מפורשת? אומרים שהמלים האלה לא היו כתובות אצלם, וצריך בזה עיון גדול. בכל אופן, יש ראשונים שפוסקים כשמואל, אבל לא הגדולים – לא הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם. גם בטור הוא מביא שיש מי שפוסק כשמואל – לכן הייתי חושב שאדמו"ר הזקן יהיה לפחות כמו הטור, שמביא את שתי הדעות – ואחר כך מסיים שאדוני אבי הרא"ש פסק כרב. הוא גם לא מביא שבגמרא כתוב "והלכתא כוותיה דשמואל", כך שאם ההסבר נכון – כך היתה הגרסה גם אצלו. שוב, הוא כותב שיש פוסקים כרב ויש פוסקים כשמואל ואדוני אבי הרא"ש פסק כרב.

מעלת וקולת פירוש רב ודחיקת שמואל למציאות של 'דיני ממונות'

אמרנו שהלכה כשמואל בדיני ממונות. מה ההבדל בין בדיקת שתי השורות העליונות של החוץ או שתי החיצוניות של המעלה? קודם כל, מה יותר קשה? בדמיון שלי יותר קשה שמואל – לבדוק למעלה שתי שורות, זו אחרי זו – מאשר דעת רב. אם כן, כבר רואים שרב הוא מיקל.

גם בלשון המשנה, "החיצונות שהן העליונות" – אפשר לפרש כך או כך, וגם תוספות מסבירים ככה וככה ולא אומרים שאחד עדיף, אבל איזה פירוש יותר נשמע לנו? לעניות דעתי הפירוש של רב נשמע יותר – החיצוניות שהן העליונות, שתי החיצוניות שלמעלה. לא החיצוניות של העליונות, כפי שאומר שמואל. אם כן, לכאורה רב הוא יותר פשט במשנה. [גם ההגיון איפה יפול חמץ.] גם השמש שלנו – חזי לאצטרופי, השמש מביא יין מלמעלה – איפה ישים את החמץ? בחוץ או מאחורה – יותר מסתבר בחוץ, אסמכתא לרב. לכן פלא שכתוב בגמרא "והלכתא כוותיה דשמואל".

הכל הקדמה להסביר את דברי בעל מי השילוח, אבל קודם נאמר עוד ווארט: אם אני רוצה שבכל אופן תהיה הלכה כשמואל צריך להיות בזה פן של ממונות. מה קורה כששולחים שמש לספק לנו יין, ובגלל שאולי השאיר שם חמץ אני צריך לבדוק שם. אם יש לי מרתף של יין מסתבר מאד שאשלח שליח – את אותו שמש – לבדוק אותו מחמץ. מה יכול לקרות? מה ההבדל בין שתי השורות מצד חוץ לשתי השורות לצד התקרה? השמש שלנו, שגם התרשל והניח שם חמץ, וגם שולחים אותו לבדוק שם את החמץ – מצטייר אצלי בדמיון שאם יצטרך לבדוק את שתי השורות העליונות הרבה יותר סיכוי שישבור חבית. אם מספיק שיבדוק רק את שתי השורות החיצוניות פחות יכנס לדיני ממונות. כנראה שלשמואל יש איזו תאוה ליצור היכי תימצי של ממונות בסיפור הזה. לכן הוא שולח אותו – אליבא דבית הלל כמובן – לבדוק את שתי העליונות, ויותר סיכוי שישבור חבית, ואז יהיה לו דין ממונות עם בעל הבית. עד כאן קצת מילתא דבדיחותא.

מי השילוח: רב – בדיקת "אנכי" ו"לא יהיה לך"; שמואל – בדיקת "אנכי" ו"לא תרצח"

איך מסביר בעל מי השילוח? הוא אומר שהשורות כאן הן בסוד עשרת הדברות – ווארט שלו, שנחשוב שמהארץ עד התקרה יש חמש שורות של חביות יין. הוא אומר שחמש השורות שלצד חוץ הן כנגד הלוח הימני של עשרת הדברות וחמש השורות שבתוכו, לצד פנים, הן כנגד חמשת הדברות של הלוח השמאלי. כך הוא כותב.

לפי זה, מהי דעת רב ומהי דעת שמואל? מה צריך לבדוק? הווארט הוא שבית הלל אומר לנו שאם תבדוק שתי שורות בלבד ויהיה נקי – הכל בחזקת נקי. ככה סובר בית הלל – תבדוק שתי שורות והכל יהיה אצלך בחזקת בדוק ונקי, והשאר הוא "מקום שאין מכניסים בו חמץ", לא צריך לבדוק, אל תבדוק אותו (שמא תכניס לשם חמץ כנ"ל). מהי דעת רב? הוא אומר שדעת רב שהעיקר בעשרת הדברות הוא "אנכי" ו"לא יהיה לך" (שני הדברות הראשונים, הכתובים יחד בפרשיה אחת ושדווקא אותם שמענו ישירות מפי הגבורה). אם אתה בודק שם, ב"אנכי" ו"לא יהיה לך", שני הדברות הראשונים, ואתה נקי – הכל נקי אצלך. מה אומר שמואל? שצריך לבדוק את העליון בצד ימין ואת העליון בצד שמאל – "אנכי" ו"לא תרצח" (וכידוע ש"אנכי" = 3 בחזקת 4, כנגד 4 אותיות שבו, ואילו "לא תרצח" = 3 בחזקת 6, כנגד 6 אותיות שבו, והוא סוד פסח מצה מרור, ודוק). לא הכרחי "לא יהיה לך" לפי שמואל, אך לפי רב לא הכרחי "לא תרצח". המחלוקת כאן היא מה הדבור הכי חשוב בעשרת הדברות אחרי "אנכי" – "לא יהיה לך" או "לא תרצח".

מה הרמב"ם יאמר? הוא לא כותב, אבל לפי הרמב"ם כל התורה כולה היא "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – ואכן הוא פוסק כרב. אבל שמואל אומר שהעיקר הוא "אנכי" ו"לא תרצח", ואם אתה בסדר בשני אלו אתה בסדר בכל התורה. ווארט זה של בעל מי השילוח מתאים לכלל הנ"ל שהלכה כרב באיסורי, בין אדם למקום ("לא יהיה לך" הוא בין אדם למקום), ואילו כשמואל בממוני, בין אדם לחברו ("לא תרצח" הוא בין אדם לחברו), ודוק.

נקודת המחלוקת – העיקר זהירות מתאוה או מפגיעה בחבר

מה הן המצוות האלה בפנימיות? "אנכי" – גם בחב"ד – היינו מצות האמנת אלקות, אמונה והתקשרות בה' יתברך, פשוטו כמשמעו, בה', בהשגחה הפרטית של ה', בורא העולם. מהי מצות "לא יהיה לך"? בחב"ד בדרך כלל כתוב שחוץ מהפשט, עבודה זרה ממש, הוא כולל גם "עובד עבודה זרה בטהרה", היינו מי שתולה את בטחונו בסבות חיצוניות, חוץ מהשי"ת, לגבי פרנסתו וכיו"ב, אבל כאן בעל מי השילוח כותב יותר – ש"לא יהיה לך" אמור באדם שהולך אחר תאוות לבו. אם אתה אוכל בתאוה אתה עובר על הדבור השני של עשרת הדברות, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". כמו שלקב"ה יש תאוה לדירה בתחתונים, כל התאוה של היהודי צריכה להיות תאוה לה' ולקיום רצונו בעולם (והוא ענין "תאות צדיקים אך טוב"). אם יש לך תאוה אחרת, רצון אחר, אתה עובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

איך הוא מסביר "לא תרצח"? "אנכי הוי' אלהיך" היינו לחשוב כמה שיותר על ה', על דרך הווארט של הבעש"ט "אשרי אדם אשר לא יחשב הוי' לו עון". מה פירוש "לא תרצח" – אל תחשוב רע על יהודי, כך הוא מסביר. אדם שחושב רע על יהודי, מי שלא יהיה, עובר על "לא תרצח" לפי בעל מי השילוח. הוא מביא פסוק – שמובא גם בתניא, וכמו שאמרנו הרבה פעמים יש חסידים שאומרים שהכי חשוב ללמוד אותו בעל פה בכל התניא – "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (ובתניא מוסבר שיש יתרון במחשבה על הדבור, לכן אסור – מחשבה רעה על החבר חמורה יותר מאשר לשון הרע כו'). אם אדם חושב רע על יהודי – הוא רוצח אותו במחשבה.

מה אומר שמואל? שאם אדם נזהר להאמין בה', לחשוב ה' – "חשוב טוב יהיה טוב", ה' הוא עצם הטוב. תחשוב על ה' ואל תחשוב רע. אם אדם מקיים זאת היינו בדיקת שתי השורות החיצונות שהן העליונות לפי שמואל ואז הוא מכוסה, לא צריך לבדוק יותר – הוא יהודי שלם, "יראה שלם", מגלה את השלמות שלו. אומר רב – לא, צריך לחשוב על ה' ולבער את התאוות מהלב, שלא תהיה שום תאוה חוץ מה', ואז אתה בסדר. כאן נבין למה מי השילוח מדגיש בסוף, אחרי ההסבר – צריך לירות לך כדור בראש "והלכה כשמואל". הסיום הזה הוא כדור בראש, שאני אומר שהעיקר הוא כשמואל – לחשוב על ה' הטוב ולא לחשוב רע על החבר, לא לרצוח את החבר שלך במחשבה ("הרי מחשבה מועלת"). אם זה בסדר – גם התאוות תהיינה בסדר, לא מענין אותי כל כך.

עד כאן תורה חשובה של מי השילוח, שקשורה גם לרבי לוי'ק.

ו. מקום התהוות החמץ – השליש האמצעי שבתפארת (לקוטי לוי יצחק)

דין "בצק החרש"

כדי לקשר, להבין, צריך לומר עוד משנה בהמשך המסכת: "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור". מה זה "בצק החרש"? יש בצק שהוא כמו איש חרש – לשון המשנה הקדושה. ברגע שאני רואה שיש כזה ביטוי מיוחד הוא ממש מושך את הלב שלי להתבונן בו.

מה זה? יש בצק שלא מגלה לך אם הוא הספיק להחמיץ או לא, אם הוא חמץ או לא – הוא כמו חרש (שאינו שומע ואינו מדבר. "בצק החרש" = בטול פעמים גאוה, איני יודע מה גובר בו, הבטול, מצה, או הגאוה, חמץ). חז"ל לא אמרו סתם "בצק החרש", אבל קודם כל מה הפשט? אני רואה אדם ויש לו אזנים אך איני יודע אם הוא חרש או שומע. אם הבצק חרש לפי ההסבר הזה – לא רואים אם הוא חמץ. יש כמה בדיקות אם חמץ או לא, אבל כאן אין לי דרך לדעת אם החמיץ או לא. יש עוד פירוש שחרש כאן כמו חרס – הוא קשה, כמו חרס, ואיני יודע אם החמיץ או לא.

מה המשנה אומרת? "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ" – אם עשו עוד עסה באותו זמן, ואני רואה שהעסה השניה כן הספיקה להחמיץ – "הרי זה אסור", אני אומר שגם העסה שאין לה סימן אם החמיץ גם היא חמץ. עד כאן המשנה, "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור", הוא חמץ. שואלת הגמרא – מה אם אין כיוצא בו? מה עושים אם אין להשוות לעסה אחרת שנעשתה באותו זמן? איך יודעים? כתוב שרבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) אומר "אם שהה ממגדל נוניא עד טבריא מיל" הוא בחזקת חמץ. הגמרא שואלת – אם השיעור הוא הליכת מיל, למה צריך לומר "ממגדל נוניא עד טבריא"? תאמר פשוט מיל! הגמרא אומרת שבא ללמד אותנו ששיעור מיל הוא ממגדל נוניא עד טבריא.

"ממגדל נוניא לטבריא מיל" ו"מחמתן לטבריא מיל"

ברגע שרואים כזו גמרא – זו הזדמנות קלאסית לאבא של הרבי 'להתלבש' עליה. מהו באמת מגדל נוניא? מגדל – כך קוראים למקום היום. מה הם נוניא? דגים. מהו 'מגדל דגים'? מה היו עושים שם? דגים דגים מהכנרת ומולחים אותם שם – היה מקום מיוחד למליחת דגים. הליכה ממגדל עד טבריא היא מיל, ואם העסה הזו, הבצק, שהה את הזמן שצריך ללכת ממגדל נוניא עד טבריא – הוא חמץ, אסור.

הוא מביא[כב] שיש מקום אחר בחז"ל, משהו דומה לזה, שגם כתוב הזמן שלוקח ללכת מיל וגם מוזכרת טבריא, אבל במקום "ממגדל נוניא לטבריא מיל" כתוב "מחמתן לטבריא מיל". מהי חמתן היום? חמת טבריא ששם חמי טבריא. גם שם שואלים למה צריך לומר מחמתן לטבריא מיל ולא פשוט לומר מיל? כדי ללמד אותנו שהשיעור של מיל הוא מחמתן לטבריא.

יש כאן שני דברים דומים – חמתן מדרום לטבריא ומגדל נוניא מצפון לטבריא. יפה, טבריא היא באמצע, ויש מקום בו מודדים את המיל מטבריא לדרום ויש מקום שמודדים מטבריא לצפון – כלומר, לטבריא יש שני מילים, לחמתן ולמגדל נוניא. והם סוד שתי כנפים של טבריא (שבהן היא פורחת לעילא. דווקא טבריא שיושבת ב"עומק תחת" זקוקה לשתי כנפים לפרחא לעילא), מצפון (שמאל), יראה, ומדרום (ימין), אהבה. איפה מופיע שיעור מיל מחמתן עד טבריא? בתחלת מסכת מגלה, בדין "סמוך ונראה" לגבי כרך, בו קורין בט"ו, בשושן פורים. כמה "סמוך ונראה"? "מחמתן עד טבריא מיל". אם כן, יש פה שני דינים – לגבי כרך המוקף חומה (כבר מזכיר) מימות יהושע בן נון מודדים את המיל מחמתן (מתחיל חם, כמו חומה) עד טבריא. אבל בשביל שעור החמצה של הבצק מודדים את המיל ממגדל נוניא עד טבריא.

מקום החמץ (המודעות העצמית) – השליש האמצעי של התפארת

יש כאן הרבה קבלה, אבל ננסה לומר בתמצית: עיקר הווארט של רבי לויק הוא מה שאמרנו קודם, שתחלת החמץ, ההחמצה, בנפש היא מודעות עצמית. כמו שמוסבר בחסידות לגבי חטא עץ הדעת, הפרי האסור הוא שנכנסת לאדם מודעות עצמית – זהו החטא של עץ הדעת טוב ורע.

איפה המודעות העצמית (עץ הדעת) ממוקמת בקבלה? בשליש האמצעי של התפארת. עד סוף השליש העליון של התפארת, עד מקום הלב, החסדים מכוסים. מהם חסדים מכוסים? שיש לאדם חויה של אהבה ואין לו 'יש מי שאוהב' – אוהב בלי להרגיש שאני אוהב. זה הכי טוב – עץ החיים (חויה טהורה, חיים טהורים), לא עץ הדעת (מודעות עצמית). עד השליש העליון של התפארת הכל בסדר – זהו ממש "מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה" שהזכרנו במשנה הראשונה. אם כן, בתוך האדם יש הרבה מקום שלא מכניסים בו חמץ, ישות, מודעות עצמית, שלא צריך לבדוק.

עיקר השבירה בעולם התהו – במקום החסדים המכוסים (בעולם התיקון)

מה היה בעולם התהו? עיקר השבירה היתה עד השליש העליון של התפארת – שלשה מלכים ושליש. השבירה הקשה היתה בבלע, ביובב, בחֻשם ובשליש העליון של הדד. בלע הוא הדעת, יובב החסד, חושם הגבורה והשליש העליון של התפארת שנקרא הדד. נעשה חשבון יפהפה, מאד מכוון, שאיני חושב שכתוב בספרי הקבלה: בלע – 102, יובב – 20, חשם – 348. עד כאן 470. כמה עולה השליש העליון של הדד? הדד הוא 13, לא מתחלק ל-3 בדיוק, אז מה עושים? זה הנושא של "שער האונאה" בעץ חיים, מה עושים במקרה שלא מתחלק לשלש. עושים בעיגול – הדד הוא ה-ד-ד, אז השליש שלו הוא בקירוב ד. בלע-יובב-חשם עולים עת – כמו "עת לעשות להוי' הפרו תורתך [בעולם התהו]" – והשליש העליון של הדד הוא ד, משלים ל-דעת. דעת היא בעצם בלע, אבל הדעת – הדעת המכוסה, שהיא דווקא דעת הוי' של עץ חיים בעולם התיקון – היא עד כאן.

למה בעולם התהו שם עיקר השבירה? כי כתוב ששם כל האורות האלה יצאו מגולים – האורות שבעולם התיקון מכוסים יצאו בעולם התהו מגולים, והיות שיצאו מגולים הם גרמו לשבירה הכי גדולה, עצמה של גילוי בדבר שאמור להיות מכוסה. עוד פעם, בעולם התהו היתה מודעות לכל אותם מקומות שלא צריך בדיקה כי לא מכניסים שם חמץ – כל המקום הזה היה גלוי ונעשה שאר וחמץ גמור ולכן נשבר לגמרי, והכל נכלל בדעת.

בהסברו של ר' לוי'ק ל"תכון תפלתי קטרת לפניך"[כג], מעלת תפלת המנחה – הוא כותב ש-מנחה היא סוד של 103 עולמות שמהשמאל (אור-רז מתחלק ל104, 4 פעמים הוי', מימין ו103, מנחה, משמאל) – שהיא תיקון שלשת המלכים הראשונים של התהו פלוס השליש העליון של הרביעי, כאשר כל אחד מהם הוא סוד שם א-ל. משהו דומה מאד למה שהרגע עשינו – אם כל מלך הוא א-ל, 31, שלשת הראשונים הם 93 ושליש הרביעי מוסיף 10 (אותו הגיון כמו קודם) והכל עולה 103, מנחה. התיקון נעשה בתפלת המנחה – "מנחת ערב". זה כדי לקשר את כל ההסברים שלו יחד.

המיל שבין מגדל נוניא לטבריא – השליש האמצעי דתפארת

שוב, עד השליש העליון של התפארת החסדים מכוסים, מקום שאין מכניסים בו חמץ בעולם התיקון – עד שם יש גילוי בפנים, לא מתגלה החוצה (לעצמו המשקיף על עצמו), מכוסה, אבל דווקא שם יש אור גדול, אהבה אמתית, רק בלי 'יש מי שאוהב', אור של יסוד אמא שמתפשט עד סוף השליש העליון של התפארת.

מסביר רבי לוי'ק שאור אמא שנמצא שם, עד השליש העליון, נקרא "מגדל נוניא". אמא היא "מגדל הפורח באויר" ו"נוניא" היינו שער הנון של הבינה. הוא לא כותב שהפשט של נוניא הוא דגים, שייך לעלמא דאתכסייא של אמא. רק מביא עוד כמה רמזים שמגדל נוניא הוא התפשטות יסוד אמא עד השליש העליון של התפארת. מהי טבריא? כתוב בחז"ל שהיא על שם "טובה ראייתה". "טובה ראייתה" היא דווקא בחינת רחל, המלכות, "יפת תאר ויפת מראה", אבל ראשית בנין המלכות של רחל בפני עצמה מתחילה מהשליש התחתון של התפארת. בשליש האמצעי של התפארת, בו כבר מתגלים החסדים, יש מקום חפיפה בין עקבי לאה לעטרה של רחל, בסוד "עקב ענוה יראת הוי'". עוד פעם, עקבי פרצוף לאה, המחשבה שלמעלה, מגיעים עד השליש האמצעי של התפארת, אבל באותו שליש יש גם את עטרת רחל. רחל נטו, בלי חפיפה, שהיא "טובה ראיתה", סוד טבריא, מתחילה מהשליש התחתון.

כמה שוה המלה "מיל"? 80, בגימטריא יסוד. יש יסוד ז"א למטה, במקומו, הברית – אבל כאשר פרצוף ז"א גדל הנה"י הראשונים שלו נעשים חג"ת, ואז היסוד הראשון שלו עולה במקום התפארת. איפה? הוא נקרא היסוד שבלב – הוא במקום השליש האמצעי. זהו מרחק המיל בין מגדל נוניא, אור אמא בשליש העליון, עד לטבריא, מקום הטבור. טבריא, גם על פי פשט, היא הטבור – טבור הארץ. הטבור בגוף הוא תחלת השליש התחתון. ממגדל נוניא עד טבריא יש מיל באמצע, ובמיל הזה העסה-הבצק נעשה חמץ. קודם כל, רואים שכל חמץ קשור ליסוד, פגם הברית שהזכרנו, אבל יש יסוד למטה ויש יסוד למעלה. בשיעור של "מחמתן עד טבריא" המיל הוא היסוד במקומו, כך הוא מסביר, אבל המיל ש"ממגדל נוניא עד טבריא" הוא המיל של השליש האמצעי, מהשליש העליון של תפארת ז"א (סיום יסוד אמא) עד הטבור, תחלת רחל בפני עצמה.

שוב, מה הווארט? כל הווארט הוא שחמץ הוא-הוא מתהווה מהתחלת הרגשת האני – זה הכל. כל הקבלה הזו היא רק לומר את הדבר הכי פשוט אצלנו, שמציאות החמץ היא מודעות עצמית. זהו המיל, שוב, שבין מגדל נוניא לבין טבריא, היסוד שעלה לתפארת.

המיל מחמתן עד טבריא – ספירת היסוד

מה הן חמתן וטבריא? הוא אומר שחמתן הוא ספירת ההוד (שם יש חמי טבריא הנובעים מן התהום, "עומק תחת", סוד ספירת ההוד כנודע) וטבריא ספירת המלכות והמיל שביניהם הוא היסוד עצמו – מיל בגימטריא יסוד. שוב, אותו מיל, אבל יש מיל למטה ולמעלה.

נסביר בקיצור: חמתן היא חמת-ן. באותיות מנצפ"ך, הגבורות, הקשות ביותר הן של הנצח וההוד – אותיות מנ דמנצפ"ך, וה-ן היא הגבורה הכי קשה, של ספירת ההוד. חמתן היא לשון חמימות, כמו שגם חמץ הוא חמימות, רק שחמץ הוא חם-ץ, גם ממנצפ"ך, רק שה-ץ היא הגבורה של התפארת – בדיוק מה שהסברנו, שהחמימות מתוך הרגשת היש במקום התפארת היא החמץ. יותר חם הוא חמתן, כמו חמי טבריא, החמימות של ה-ן דמנצפ"ך שבספירת ההוד.

יש הרבה בקבלה, בכתבי האריז"ל, על סוד מנצפ"ך – ה גבורות, בגימטריא פר[כד], קשור גם לפורים. כתוב ששתי הגבורות הכי קשות הן ה-מן של מנצפ"ך. אצל מי הן מתגלות? אצל המן הרשע. אומר האריז"ל שה-ה של המן היינו כללות ה הגבורות ושתי הכי קשות ביניהן הן אותיות ה-מן שלו. יש לו אשה, שנקראת זרש, והיא ה-ץ של מנצפ"ך – הוא מסביר באריכות. יש לו יועצים שבתחלה נקראים "אוהביו" ובהמשך "חכמיו" – ברגע שהנס התחיל להתגולל הגבורות קצת הומתקו ומ'אוהבי המן' נעשו 'חכמי המן'. איזה ווארט יפהפה אפשר להסיק פה מהאר"י הקדוש? שאם אתה אוהב של מישהו זה הרבה יותר קרוב מאשר אם אתה חכם של מישהו. להיות מחכמיו של המן הרשע היינו עם דיסטנס מסוים – להם זה יותר טוב, התחלת ההמתקה. להיות מאוהבי המן הרשע יותר גרוע. בכל אופן, האוהבים שנעשים החכמים הם ה-פך, החסד והגבורה דמנצפ"ך – קודם חסד, אוהבים, ואחר כך חכמים, יותר גבורה ושיפוט כלפי המן (ומהמתקת ה-פך של מנצפ"ך נעשה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"). שוב, אותיות פך הם אוהבים-חכמים, ץ היא זרש ו-מן הם המן עצמו. כל זה רק להסביר, וגם "למיסמך גאולה לגאולה", פורים לפסח, שהכי קשה היא ה-ן הסופית, הגבורה של ההוד.

חמתן היינו חמימות היצר הרע שבהוד (שעד שם מתפשטת ה-ן של בינה ד"מינה דינין מתערין"), ויש בינה לבין טבריא – עיקר המלכות (קודם דובר בתחלת המלכות מהשליש התחתון של ז"א וכאן במלכות עצמה) – מיל, היסוד עצמו. מה זה בא להסביר? שחמתן גם קוראת בט"ו, "סמוך ונראה" לטבריא, כי "איהי בהוד" – הדין הזה בא דווקא לקשר את ההוד למלכות, מיל שמחבר אותם (היינו סוד המיל מדרום, חסד). המיל שבין מגדל נוניא לטבריא הוא מיל שפועל חמץ – שעד שאתה מגיע ממגדל נוניא לטבריא החמצת (היינו סוד המיל מצפון, גבורה). שוב, המיל מחמתן, ההוד, לטבריא, הוא היסוד שמחבר אותן.

עד כאן בקיצור הכי נמרץ המבנה היסודי של הדברים שלו. נעשה קצת הפסקה של ניגונים ונמשיך קצת.

החמץ ב"עקב ענוה"

נמשיך קצת: אמרנו שעיקר החמץ מתהווה בשליש האמצעי של התפארת. מסביר רבי לוי'ק שהחמץ מתהווה שם בגלל ה"עקב ענוה" – עקבי לאה שנמצאים שם – ולא בגלל העטרה של רחל, "יראת הוי'". איך נסביר "עקב ענוה" לעניננו? "ואתה תשופנו עקב". גם בענוה יש את העקב, בו נושך הנחש. איך הוא נושך? נותן לאדם בענוה שלו מודעות עצמית – קשור לסוד ראומה, "ופילגשו ושמה ראומה", ראו את ה"מה" שלי. זהו פירוש חדש בעקבי לאה, "עקב ענוה" – הם דינים קשים, ודווקא מה"עקב ענוה" נעשה חמץ. למעלה הענוה היא בלי מודעות עצמית, אבל ב"עקב ענוה", כשהחסדים מתגלים, ששם נמצאים עקבי לאה, יש חמץ.

לאה בשרש היתה חוה ראשונה, ובזכות הבכי שלה שלא תפול בחלקו של עשו הרשע (שהיה ראוי לה מצד שרשה בחוה ראשונה, לילית) היא תקנה את חוה ראשונה – כנראה חוץ מהעקביים, נשאר משהו מחוה ראשונה בעקביים שלה. כמו שמסופר על הרבה צדיקים הכי גדולים שאחרי מאה ועשרים גופם נשאר שלם בקבר חוץ מחור קטן-קטן בעקב שלהם – יש עדיין איזו יניקה של "ואתה תשופנו עקב",

כפי שאומר הבעש"ט שעיקר סכנת הישות הוא בסוף המצוה. תוך כדי המצוה האדם נמצא בבטול, אבל ברגע שמרגיש את עצמו, שעשה מצוה – "אתה תשופנו עקב". גם בלאה המתוקנת נשארו עקבי לאה, בשליש האמצעי של התפארת, "עקב ענוה", מה שהיא עוקבת אחרי הענוה שלה (על מנת לקבל איזה הרגש של סיפוק, אמנם בדקות שבדקות, ממה שהיא מצטיינת במדת הענוה).

"הלכתא כוותיה דשמואל" המתאים לציור הביאור הפנימי

על פי זה יש לומר הסבר מופלא ל"הלכתא כוותיה דשמואל": רבי לוי'ק מקשר את כל זה למרתף שלנו. הוא אומר שהמרתף של יין במשנה הראשונה של מסכת פסחים ממוקם בשליש האמצעי של התפארת, שהייתי חושב שהוא "מקום שאין מכניסים בו חמץ", אבל בעצם כן מכניסים בו חמץ כשבאים לקחת עוד יין. מהו עוד יין? עוד התבוננות. ההתבוננות הראשונה היתה מכוסה ביסוד אמא, בשליש העליון, אבל כשנגמר היין ובאים לקחת עוד יין מתחיל גילוי החסדים של אמא, מגדל נוניא, ושם יש סכנת הרגשת עצמו ונשיכת הנחש הקדמוני. הוא מסמיך זאת על דבר שכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל – רמז מופלא, ש-מרתף צירוף אותיות תרפים, התרפים של לבן. כתוב בפירוש באריז"ל שהתרפים של לבן הם יניקת הקליפות מגילוי החסדים בשליש האמצעי של התפארת – ה"יש מי שאוהב" של האדם העובד את ה', משם לבן מקבל את כחו בתרפים, שהם סוד היין השמור במרתף שלו.

כאן הדבר הכי מופלא, שאפשר למצוא בפירוש של רבי לוי'ק אסמכתא למי השילוח – "הלכה כשמואל". איך? ציור מאד פשוט. אם כל הפחד הוא מעקבי לאה שיורדים לתוך המרתף – רבי לויק אומר ששני עקבי לאה הם בעצם שתי השורות שצריך לבדוק בהן, המקום המסוכן שיש בו חמץ – הציור שהיא יורדת מהתקרה והעקביים שלה בתוך המרתף, כדעת רב או כדעת שמואל? כדעת שמואל, ששני העקביים שלה בצד העליון. אין לשער שיש לה רגל אחת ארוכה ורגל שניה קצרה, שאז יכול היות שעקב אחד הוא בשורה העליונה והעקב השני בשורה שלמטה ממנו, כדעת רב – אני לא חושש לה עד כדי כך. על פי פשט עקבי לאה הם ממש כדעת שמואל. שוב, רמז מופלא ביותר לפסק בעל מי השילוח על פי רבי לוי'ק כדעת שמואל.

יש משהו בשמואל שיותר מודע – וגם פוחד וחושש – למודעות העצמית ברגע שהמעלה האמתי מתחיל לרדת לתוך המקום הבעייתי, עקבי לאה, מה שצריך לעקוב אחרי הענוה (ולקפוץ לבד מהשלחן, באופן ספונטני, לפני שההתפעלות נעשית סרח העודף), שלא תגיע ל"ופילגשו ושמה ראומה" (נמצאנו מפרשים "עקבי לאה" בשתי צורות הפוכות, או שהמעקב הוא כדי שלא תגיע הענוה לקליפת ראומה או שהמעקב אחר 'חווית' הענוה עלול להפיל אותי בקליפת ראומה, ודוק).

ז. פסח-סוכות-חנוכה

התחלת הנקיון לפסח מחנוכה

נסיים בעוד ווארט לגבי "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", ממקום אחר: יש פירוש[כה] ל"אור הנר" בו בודקין את החמץ – מהו "הנר" ב-ה הידיעה? איזו מצוה היא הנר הידוע? "נר מצוה ותורה אור" (גם שם של ספר של אדמו"ר האמצעי, הכולל שער האמונה על פסח כו' ושער היחוד שנקרא גם קונטרס ההתבוננות, "מפתח החסידות"). הנר הידוע הוא נר חנוכה (על חנוכה ופורים חבר אדה"א עוד ספר, שערי אורה, שהוא ההקדמה לתורת החסידות).

כאן יש הוראה דווקא לנשים הצדקניות, אשת חיל – כתוב שתחלת בדיקת חמץ היא מחנוכה. יש שמתחילים לבדוק את החמץ מפורים, להכין את הבית. הנר שבודק את החמץ הוא הנר של חנוכה. דווקא הנר של הנס, נס הנצחון, נס השמן של חנוכה – עמו בודקים את החמץ, את הישות, מפנים ומנקים את הלב שיהיה נקי ומוכשר כדי שהמלך יכנס אליו, לתוך הלב של כל יהודי, שלא יהיה בו שאור שבעסה. אור הנר הוא הנר הראשון של חנוכה, הנר הכולל. כבר מהנר הראשון של חנוכה, עד "אור לארבעה עשר" של ניסן, בודקין את החמץ.

בדיקת חמץ במשך חמץ ימים

אם כן, כמה ימים יש לבדוק חמץ? יש כמה אפשרויות, כי כסלו יכול להיות 29 ימים או 30 ימים – בשנה כסדרה הוא 30 ימים, וככה נחשב, ועדיין יש שתי אפשרויות כי יכולה להיות שנה מעוברת שמוסיפה עוד 30 יום. זו באמת האפשרות הכי גדולה, ממנה נתחיל – כמה ימים לוקח לבדוק את החמץ, מהנר הראשון של חנוכה, כאשר יש 30 יום לכסלו וגם עוד 30 יום של חדש העיבור? 6 ימים של כסלו, 29 ימים של טבת, 30 ימים של שבט, 30 ימים של חדש העיבור, 29 ימים של אדר הסמוך לניסן, ו-14 ימים של ניסן – חמץ ימים! המקסימום שיכול להיות מהנר הראשון עד "אור לארבעה עשר" הוא חמץ ימים – הזמן הכי טוב ומתאים לבדוק את החמץ, לאור נר חנוכה.

אם נוריד את 30 ימי חדש העיבור, בשנה רגילה, יש 108 ימים. נעשה פה חשבון יפהפה: כתוב בחסידות שחדש תשרי הוא חדש כללי, שמבחינה מסוימת לא נחשב במעגל השנה. בשנה כסדרה יש 354 ימים. אם גם חשון הוא מלא – 355 ימים, כמנין שנה (מספר חשוב בחשבון לגבי היחס בין ההיקף לקוטר, שנקרא פאי, שהכי מדויק במספרים שלמים עד 1000 הוא 355 על גבי 113, כלומר ש-שנה ימים של מעגל השנה הם משהו מאד מכוון), רמז מאד חשוב. אם גם חשון וגם כסלו חסרים יש שמחה ימים, אם שניהם מלאים בשמחה וכו' – יש שש אפשרויות כמה ימים יש בשנה, כולן קשורות לשמחה (שמחה, שמחו, בשמחה, לשמחה, לשמוח, לב שמחה), יהודי צריך להיות שמח כל הזמן. בכל אופן, אם נוציא מ-354 – שנה רגילה כסדרה – את 30 ימי תשרי, שהוא חדש כללי, נשארים 324 ימים, מספר מושלם, חי ברבוע, "חי חי הוא יודך כמוני היום", כבר משהו נחמד. יש 30 ימים – האות בה ה' ברא את חדש תשרי, האות ל, ה"מגדל הפורח באויר" שהזכרנו קודם – שאם נוציא אותם מ-שנד ישאר שכד, חי ברבוע. נחלק לשלש – שליש של חי ברבוע הוא 108. יוצא שהתקופה הזו בשנה רגילה, מנר ראשון של חנוכה עד בדיקת חמץ היא בדיוק שליש של השנה להוציא את תשרי.

עכשיו עיקר הפלא: כמה ימים יש מסוף תשרי עד הנר הראשון (ולא עד בכלל)? נעשה חשבון שגם חשון מלא. אם ממש כסדרה, שחשון חסר, יש 29 בחשון ו-24 ימים בכסלו – יחד 53 ימים. מ-טו ניסן, היום הראשון של פסח, עד סוף השנה, כמה ימים יש? פשוט – צריך שהכל יחד יהיה 324 – יש לנו 53 ו-108 ונשאר 163. ה-חי ברבוע מתחלק ל-53, 108 ו-163 (כבר פלא שיש כאן הפרשים שוים של 55-55). מה יהיה אם אעשה איזה קונץ – אוסיף אחד ל-53 ואפחית אחד מ-163 – אקבל 54, 108, 162, 54, פעמיים 54 (108) ושלש פעמים 54 (162). סדרה מאד פשוטה, לינארית – 54 ועוד 54 ועוד 54. אני מאד רוצה להגיע לזה... עכשיו יש לי 53 ו-163 ו-108 באמצע. איך נגיע לזה? אם חשון הוא מלא כבר יש לי 54, אבל צריך להוריד אחד מה-163. איך? [להוציא את תשעה באב.] רעיון טוב, לבטל את תשעה באב, אבל לא כתוב.

מה כן כתוב? כמה שחדש תשרי הוא חדש כללי – הוא מהמנין של ימי השנה, אבל הוא קובע ברכה לעצמו – עוד יותר מזה כתוב שיש יום אחד בשנה שהוא לא במנין בכלל, היום הראשון של פסח. יום שאומרים בו שלש פעמים הלל, פעמיים בלילה ופעם אחת ביום – כתוב שהיום הראשון, ט"ו בניסן, אינו ממנין השנה. יש כמה וכמה חישובים בקבלה כאילו זהו יום שלא נמצא בכלל. מה כתוב בתניא על יציאת מצרים? שהיא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", גילוי של ה' אחד שמעל לזמן ומקום. והוא ענין לידה מתוך הרחם כנ"ל (יום הולדת של נש"י כעם, יום שהמזל גובר, והרי המזל העליון, ה"אין" העליון, ה"אין מזל לישראל", הוא מעל לזמן). חווית הגאולה בט"ו בניסן היא מעל הזמן (וממילא הוא ליל שמורים ממשהו חמץ, שאינו נמצא בזמן כדי להרגיש את החוויה). אם אני מוציא את היום הזה וחשון מלא אני מקבל בדיוק 54-108-162 ימים. עשינו את החשבון רק כדי לומר שהווארט של "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" היינו הנר של חנוכה הוא אכן ווארט מאד נחמד ומכוון, ולמי שחושב במספרים – אפשר לעשות ממנו הרבה ממתקים.

פסח-סוכות-חנוכה כנגד פסח-מצה-מרור

אבל כעת נגיע לעצם הענין: פסח – ווארט שכתוב – ר"ת פסח-סוכות-חנוכה. ר"ח ניסן הוא ראש השנה לרגלים, וגם למלכים, סימן ש"הא בהא תליא". הכל מתחיל מפסח, ופסח הוא פסח-סוכות-חנוכה. נעשה חשבון בכתיב מלא, כמו שכתוב בחז"ל – סוכות עם ו וגם חנוכה עם ו. קודם כל, הרמז הזה קשור לתרגיל שעשינו קודם – תרגיל של היקף מעגל השנה. יש משהו בפסח שרוצה שנעשה חשבון של כל מעגל השנה (בהיות ר"ח ניסן ראש השנה לרגלים, החל מפסח, כנ"ל), כאשר "נעוץ סופן בתחלתן" – חנוכה נעוצה בפסח, "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר [של חנוכה]".

הרמז הזה הוא תוספת לשיעור שהיה ביצהר לפני כמה ימים: פסח-סוכות-חנוכה עולה 729 – זך ברבוע, פסח-מצה-מרור. הכל בפסח היינו שלשת הדברים שרבן גמליאל אומר שכל מי שלא אמר אותם בפסח לא יצא ידי חובתו. משהו מופלא. אנחנו הסברנו שהם משיח-גאולה-גולה. אם כן, צריכים להקביל את סוכות וחנוכה לגאולה וגולה. משיח הוא פסח – אין לנו אותו עד שיבוא משיח. סוכות, לפי הרמז המאד-מכוון הזה, צריך להיות כנגד גאולה – הוא המצה, וחנוכה היא המרור-הגולה.

קשר פסח וסוכות – המצה ושמחת הגאולה

קודם כל, לפני שנמשיך, מה פתאום? מה ענין מצה לסוכות? מי אמר שצריך לאכול מצה בסוכות? האור החיים הקדוש. יש הוה אמינא, סברא, שצריך בפסח לעשות סוכה ובסוכות לאכול מצה כי יש היקש ביניהם, גזרה שוה. אם כן, מה שמגיע מפסח לסוכה אינו קרבן פסח ואינו מרור – אלא המצה. [אם ירד גשם תהיה שרויה...] כנראה לכן לא עושים זאת. "למה אמרו שתי שורות במרתף"? מספיק שרויה אחת, למה צריך שתי שרויות? אם אתה מרתף צריך מאד להזהר משרויה.

בכל אופן, מה שמקשר בין פסח לסוכות הוא דווקא המצה, שאמרנו שהיא תחושת גאולה – מצוה גם בזמן הזה מדאורייתא. מהי גאולה? שמחה. לא כתובה שמחה בפסח, רק לומדים זאת מעיקר השמחה שכתוב בסוכות – שלש פעמים ("ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים" "ושמחת בחגך" "והיית אך שמח"), חזקה, לכן סוכות נקרא "זמן שמחתנו". שמחת הגאולה – כל אחד שמח. אמרנו שיש גם גאולה פרטית וגם גאולה של הכלל והיא נמצאת מדאוריתא בכל דור ודור. עוד דבר: בהקבלת משה, אהרן ומרים למשיח-גאולה-גולה אהרן מקביל לגאולה – מאהרן זוכים לענני הכבוד ("עננא דאהרן") שלזכרם אנו יושבים בסוכות.

חנוכה – התקוממות נגד הגולה ועבודת ה' גם בגלות

העיקר, למה חנוכה היא גולה, ולמה נעוץ סופן בתחלתן, ואם רוצים להגיע למשיח לא מגיעים אליו מגאולה אלא דווקא מגולה? ביצהר עשינו קו מלמעלה למטה – פסח-מצה-מרור. גם יתכן ש"נעוץ סופן בתחלתן", אבל אינני מרגיש זאת כל כך (אך יש להוסיף למה שהוסבר ביצהר שדווקא מרור מדרבנן הוא כעין ממוצע המחבר בין מצה מדאורייתא ופסח שאינו נוהג בזמן הזה. בעצם כל ענין דרבנן הוא "להחזיר עטרה ליושנה", שקלקלתנו תהיה תקנתנו, ושלא נתיאש חלילה ממשיח שיבוא במהרה בימינו, וד"ל). אבל כאן, שזהו מעגל השנה, הרבה יותר ברור ש"נעוץ סופן בתחלתן" – בודקים את חמץ לאור הנר של חנוכה.

אבל למה מרור הוא חנוכה? את עיקר המרור, "וימררו את חייהם", יש בגשמיות, מה שהיה במצרים, ויש ברוחניות. עיקר ה"וימררו את חייהם" היינו גזרות יון נגד "תורתך" ו"חוקי רצונך" – תלמדו תורה באוניברסיטה, באקדמיה, אבל בלי לומר שזו תורת ה'. אם יש לכם מנהגים – לכל עם יש מנהגים, תעשו אותם, אבל לא שהם רצון ה' אחד יחיד ומיוחד. "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל". חז"ל אומרים שהגזרות של יון בזמן חנוכה היו גזרות "מנומרות" (יון נמשל בדניאל לנמר), גזרות מרות ביותר (ה-נ של נמר הוא נ הנפעל, מר בעצם, ודוק), הם עיקר המרירות בנפש של היהודי, ואנחנו מתגברים עליהן – "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" ו"פגע בו כיוצא בו". מתוך מה התקוממו המכבים, גם על פי פשט? מתוך הגזרות נגד בנות ישראל ושאר הגזרות. מי הגבורה של חנוכה, חוץ מהחשמונאים הבנים? יהודית. כתוב שעיקר הנס על ידי אשה. ההתקוממות היתה מתוך מרירות עצומה (וכמבואר בתניא שבמרירות דקדושה יש חיות רבה מצד הגבורות דקדושה).

אמרנו שמרור הוא גולה – הגעגועים לה' מתוך הגולה. מה מיוחד במצוה של נר חנוכה? לפני פסח קראנו את הנשיאים וסיימנו עם "זאת חנוכת המזבח" שמסיים ב"בהעלותך את הנרות", והרמב"ן מסביר שנרות חנוכה קיימים לעולם, גם בזמן חורבן הבית (כל מצות חנוכה היא מדרבנן על דרך מרור בזמן הזה כנ"ל, ודוק). כל הווארט שנתגעגע לגלות כשיבואו "ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" – מהו החפץ? גבורת החשמונאים, לקום ולהתקומם מתוך מרירות דקדושה (והנה, ספרו של הרב כהנא הי"ד – הדמות המתוקנת של תחושת מרירות הגולה, כפי שהוסבר ביצהר – על התנ"ך נקרא פירוש המכבי!). באותם ימים ש"אין לי בהם חפץ" זה כבר לא יהיה, ובענין זה חנוכה היא יותר מפורים (שלא התקוממו היהודים להלחם באויביהם מכח עצמם). כל מה שהסברנו שגולה היינו געגועים למסירות נפש של הגולה שייך לחג חנוכה.

הסדר – גולה-משיח-גאולה

עם המרור הזה, עם הנר של המרור – שמר לי מר מהמצב הקיים שיונים (ותרבות יון) נקבצו עלי, כמו שאמרנו קודם "סר מר המות" – עם נר ההתקוממות של חנוכה בודקין את החמץ וזה "נעוץ סופן בתחלתן", ואז חוזר חלילה מפסח לסוכות, "זמן שמחתנו", ועוד פעם חנוכה, "כן בקדש חזיתיך" (יש מרבי נחמן שמעגל השנה מתחיל מפורים, אך לפי הנ"ל הוא מתחיל מחנוכה, החג המיוחד של מורנו הבעל שם טוב. השם חנוכה הוא על שם חנוכת המזבח, קשור, כפירוש חז"ל, לחנוכת המשכן בר"ח ניסן, הכנה לפסח. היינו שמדרבנן דווקא, "מאן מלכי רבנן", התקשרות לצדיקי אמת שבכל דור ודור של ימות הגלות, באים לחידוש המקדש שיבנה על ידי מלך המשיח דווקא, ועד לגילוי ההעלם העצמי, ואז באים לשמחת הגאולה השלמה, ודוק היטב).

באותה אישיות מופלאה הכוללת את שלשת האישים (של שלשת הדורות האחרונים) עליהם דברנו ביצהר, ממד ה"פסח" (משיח) שבו יבוא דווקא מממד ה"מרור" (המסירות נפש) שבו ומשם לממד ה"מצה" (הרגשת הגאולה) שבו, וד"ל.

אם כן, נסיים בניגון של אדמו"ר הזקן שלימד הרבי על "כן בקדש חזיתיך", לחבר את ה"הלואי" ("כן") שבהגיעי לקדש, לגאולה, אזכה לעצמת געגועי הגלות (תרתי משמע, מה שבגלות, "בארץ ציה ועיף בלי מים", התגעגעתי לגאולה, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", ומה שבגאולה אתגעגע למסירות נפש של הגלות. ויש לומר שהיינו סוד כפל הלשון של געגועים, גע-גע, וכמו שמוסבר בדא"ח לגבי שעשועים, שע-שע, רצו"ש, ודוק). בגאולה המרור יהיה מדאורייתא, יחד עם הפסח והמצה, הכל בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא", גילוי חדש של התורה מתוך ההעלם העצמי, העלם שאינו במציאות (וגם י"ל שמצות נר חנוכה תוכלל בתריג מצות דאורייתא, כדעת בה"ג ורס"ג ועוד).