בע"ה

ליל כ"ב ניסן ע"ח – כפ"ח

כח ההתחדשות הנשי בהכנות לפסח

שיעור נשים – ליל ש"ק שמיני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. קשר"ק של ערב פסח

פירוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב לקשר"ק

נתחיל עם סיפור על הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב שסיפר הרבי המהר"ש – סיפור של ראש השנה, לכן גם הבאנו כאן מחזור. פעם אחת רבי לוי יצחק אחרי התקיעות התייחס לתקיעות שהוא תקע – בעקרון לא מדברים מברכת התקיעות עד אחרי מוסף, אבל אצל הצדיקים הגדולים יש גם יוצאים מן הכלל. כתוב שבין התקיעות מתוודים בלחש, ולמנהגנו גם את הוידוי לא אומרים בפה אלא במחשבה, אבל אחרי התקיעות הראשונות יש "יהי רצון" אותו כן אומרים, ובו מתייחסים למלאכים שיוצאים מהתקיעה, מהתרועה ומהשברים, מקשר"ק – שמות כל הקולות, תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה – וכו'.

בתוך ה"יהי רצון" הזה רבי לוי יצחק אמר – היתה לו התפעלות אמתית בלב, ואז גם במקומות בהם לא מדברים הצדיק יכול לדבר לפי התפעלות לבו – שיתכן שהמלאכים שיצאו מתקיעות קשר"ק של לוי יצחק בן שרה שאשה היום היו קצת חלשים, אבל שיבואו המלאכים שנוצרו לפני חצי שנה מהקשר"ק של נשות ישראל הצדקניות בנקיונות של ערב פסח – קראצן, שאבן, רייבן, קאשערן (גירוד, החלקה, שפשוף והכשרה), כדאי שכל אחת תכיר את המלים האלה באידיש... – והם מלאכים חזקים שבטח ימליצו טוב בעדנו.

השופר בשביעי של פסח

יש לסיפור הזה קשר מיוחד לשביעי של פסח. כתוב ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" ו"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" – האמונה שייכת בעיקר לנשים ("ואמונתו לבית ישראל") – ומעבר לכך שכל הסיפור מדגיש את הנקיונות לפסח בידי הנשים הצדקניות, האמונה בכלל ובמשיח בפרט באה לידי ביטוי בשביעי של פסח.

ורמז שקושר את האמונה בה' ובגואל – שהתחזקה בשביעי של פסח – לתקיעות השופר של ראש השנה: "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – התחזקות האמונה בה' ובמשה בעקבות קריעת ים סוף בשביעי של פסח, פסוק הפתיחה-ההכנה לשירת הים – עולה שופר.

מעלת ההתחדשות של ניסן

אם רבי לוי יצחק אמר שיש יותר כח ומעלה בקשר"ק של הנשים לפני פסח מאשר בתקיעות שלו בראש השנה הוא לא סתם אמר – ודאי יש דברים בגו. מה המעלה בעבודת ההכנה לפסח? כנראה שהדבר קשור לכל היחס בין עבודת ניסן לעבודת תשרי. ידוע שההבדל בין עבודת ניסן לעבודת תשרי הוא בין התחדשות להתחזקות – בתשרי העבודה העיקרית היא התחזקות ושיפור, שופר לשון "שפרו מעשיכם", ואילו בניסן העבודה היא התחדשות מוחלטת. היום בלשון המדוברת כשרוצים לומר שמישהו חזר בתשובה אומרים שהוא 'התחזק' – זה מצוין, חשוב מאד להתחזק, אבל הרמב"ם אומר שבעל תשובה אמיתי הוא אדם חדש לגמרי, אדם אחר ולא מי שעשה את החטא.

אם כן, המעלה של קשר"ק בניסן היא מעלת ההתחדשות הגמורה, ביחס לקשר"ק של תשרי שהם בעיקר התחזקות (כמובן, יש התכללות – גם בתשרי חז"ל אומרים על הפסוק "תקעו בחדש שופר" "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם" וגם בניסן יש עבודה של התחזקות, אבל בתשרי ההתחזקות היא העיקר ובניסן ההתחדשות היא העיקר). עולה שיש בכח הקראצן-שאבן-רייבן-קאשערן לא רק לנקות-לשפר את פני הבית, אלא לחדש אותו לחלוטין.

התחדשות אין פירושה לזרוק את הדבר הישן ולקנות חדש – אז לא מחדשים אותו. הרבי הסביר שגאולה אינה 'להפטר' מהגלות ולהחליף אותה במשהו אחר, אלא שהגולה היא-היא חומר הגלם של הגאולה – כאשר מחדירים א (עם כל הפירושים שלה, כפי שהסביר הרבי) ל-גולה היא הופכת ל-גאולה. המהפך הזה, שלא מוותר על כל מה שהיה קודם, הוא התחדשות גמורה – "ותחדש פני האדמה".

בעל תשובה דומה לגר שנתגייר, שמתחדש לחלוטין. והנה, אפילו גר שנתגייר, שהוא "כקטן שנולד דמי" ויש לו יום הולדת חדש, לא מוותר לגמרי על העבר שלו – כמה שהוא חדש, ההתחדשות מבוססת על חומר הגלם מהעבר. יש כאן חנות בכפר שאפשר למסור בה את הכובע לחידוש – לא רק מנקים אותו ואפילו לא סתם 'מחזקים' אותו, אלא 'מחדשים' אותו – ועדיין מדובר באותו כובע שמחודש. יש בכח המיוחד של הנשים – שבא לידי ביטוי בנקיונות הפסח, עם כל העמל שלהם, בשמחה (שאבן = שמחה; קראצן = אמת) – לחדש לחלוטין את הבית, גם את הבית הגשמי שמנקים וגם את כל עניני הבית, כולל שלום הבית. יש התחזקות של שלום הבית ויש עבודה שעושה התחדשות גמורה בבית – וזו עבודת הקשר"ק של ניסן.

ב. דאוריתא ודרבנן

דאוריתא ודרבנן – איש-איש ואשה

יש בפסח – כמו בכל התורה – דינים דאוריתא ודינים דרבנן (לדוגמה, דברנו באריכות על בטול חמץ מדאוריתא לעומת בדיקת ובעור חמץ – כל הקשר"ק... – שהם חיוב מדרבנן). דווקא לדינים והחידושים מדרבנן יש זיקה מיוחדת לאשה – הם בגדר "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" ביחס לדינים דאוריתא שיותר שייכים לתורה שבכתב (ששייכת לז"א, הזכר).

יש רמז יפה ש-דרבנן בגימטריא אשה, בעוד דאוריתא בגימטריא איש-איש. הרבה פעמים חוזר בתורה הביטוי "איש איש", אבל אף פעם אין 'אשה אשה' – האשה מופיעה רק בפני עצמה. דין דאוריתא הוא דין ששוה לכל נפש ("איש איש"), משהו אובייקטיבי במציאות, ואילו דין דרבנן הוא משהו שהתחדש כאשר לחכם אחד ("חכם הרואה את הנולד") היה נראה משהו באופן אישי, משהו סובייקטיבי, והתברר שאם הוא טוב לו הוא טוב לכולם... הרבה פעמים דין דרבנן מתחיל כהוראת שעה, שעם הזמן מתקבלת כהלכה קבועה – התחושה הסובייקטיבית מתפשטת למציאות האובייקטיבית. בלשון הנגלה, דינים דאוריתא הם דינים ב"חפצא" ואילו דיני דרבנן הם דינים ב"גברא".

עולה מכאן שדווקא לאשה יש חוש בדינים דרבנן, בהרגשות סובייקטיביות במציאות, וצריך לסמוך על 'תחושות הבטן' (הרחם המוליד בנים) של האשה. כאשר שרה מרגישה שצריכים לסלק את ישמעאל – "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" – אומר הקב"ה לאברהם אבינו "שמע בקֹלה", 'שרה גדולה ממך בנביאות, תסמוך על תחושות הבטן שלה'. [אבל זו נבואה!] הנבואה שלה היא רוח הקדש, ואצל צדיק רוח הקדש מתחילה מתחושת בטן, כמו שהסביר הבעל שם טוב. שצריך לסמוך עליה. במיוחד הדברים אמורים בנקיונות לפסח – קשר"ק של הנשים – בהן צריכים לסמוך על התחושות של האשה, ואין לבעל מה להתערב.

הדרך להביא את המשיח

דאוריתא דרבנן (ר"ת דד, סוד אלדד ומידד שמתנבאים במחנה, במקום העם, נבואה ורוח הקדש הצומחת מלמטה, מתוך מציאות העם. הם שני הדדים של כנסת ישראל כמבואר בכתבי האריז"ל), שני ממדים של תורתנו הקדושה, תורה שהיא בעצם אחת – בגימטריא ביטוי חשוב שקשור לגאולה, לתורת הגאולה, "תורה חדשה [מאתי תצא]". הפסוק (בתורה שבכתב) אומר "ותורה מאתי תצא" וחז"ל מוסיפים "חידוש תורה מאתי תצא" עד שמגיעים לביטוי המוכר "תורה חדשה מאתי תצא". ברמז הזה ה"דאוריתא" הוא ה"תורה" וה"דרבנן" הוא ה"חדשה" – חכמים מוסיפים, מדור לדור, את הממד האישי המתחדש שבתורה.

עוד מעט מגיע כ"ח ניסן, יום מיוחד בו הרבי אמר שיחה מאד חזקה – "אני את שלי עשיתי, ומכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש". בעצם, הרבי אמר שהוא עשה כל מה שאפשר באופן אובייקטיבי כדי להביא את המשיח, והמשיח עדיין לא בא, ולכן צריכים לטכס עצה סובייקטיבית – עצה שנובעת מתוך תחושת הבטן הנשית – איך להביא את המשיח (והנה, הדד של האשה מתחיל מה-ד של דאוריתא, הרי אין חידוש של התורה שבעל פה, דרבנן, בלי יסוד ומקור בתורה שבכתב, דאוריתא. דווקא בתורה שבעל פה, באשה, מתיחדים שני הממדים של התורה, דאוריתא ודרבנן גם יחד).

ג. הגעלה-לבון-לבון

"כבולעו כך פולטו" בהגעלה ולבון

הזכרנו את העבודה של קאשרען – הכשרת הכלים (הכשרה היא ב-כ, אבל ברמז כאן אומרים קאשרען ב-ק). בהכשרה יש כלל יסודי – "כבולעו כך פולטו", כמו שהכלי בלע את החמץ ככה הוא פולט אותו. כלל מאד מחזק – בלעת משהו לא טוב? כמו שבלעת אותו ככה גם תפלוט אותו!

ב"כבולעו כך פולטו" יש שתי צורות של הכשרה – הגעלה במים רותחים וליבון באש. בליבון עצמו יש שתי רמות – ליבון קל וליבון חמור. ליבון קל הוא עד שאם יהיה קש על הכלי הוא ישרף, וליבון חמור הוא עד שינתזו ניצוצות מהכלי אותו מכשירים.

מבנה הגעלה-לבון-לבון ורמזיו

אם כן, יש בעצם הגעלה-ליבון (קל)-ליבון (חמור) – במבנה של חש-מל-מל. הגעלה-לבון-לבון ר"ת הלל, אף על פי שהכשרת כלים במים רותחים או באש נראית כמעשה גבורה יש בקאשערן זיקה חזקה לחסד, מדת הלל. בהגדה של פסח יש גם ר"ת הלל למפרע – "להביא לימות המשיח". על ידי העבודה של הקאשרען, בכל המדרגות של הגעלה-לבון-לבון זוכים "להביא לימות המשיח".

הגעלה-לבון-לבון עולה 289, טוב ברבוע, "[בראשית] ברא אלהים", על ידי הכשרת כלים מחדשים מציאות חדשה לגמרי (כמו לחדש כובע כנ"ל. כמובן שאפשר לקנות כלים חדשים לפסח, אבל עיקר החידוש, ומה ששייך למציאות היהודי, הבעל תשובה של חדש ניסן, הוא בחידוש הכלי דמעיקרא). הר"ת, 65 = 5 פעמים 13, אחד-אהבה, ואילו האוס"ת, 224 = 7 פעמים 32, 7 מדות הלב שמתחדשות על ידי הכשרת כלים. יש כאן תופעה יפה של 13-7, ודוק.

הכשרה באהבה רותחת ויראת שמים טהורה

[אבל מה המשמעות הפנימית של ההגעלה והליבון?] ההגעלה היא במים רותחים, אהבה (מים הם אהבה – "זכור אב [אברהם אוהבי] נמשך אחריך כמים") רותחת (אהבה של בני זוג, בחינת "רעיתי", כמבואר בחסידות) – וכן רומז להכשרה על ידי ריתחא דרבנן (הקפדה על דקדוקי מצוה).

יש אש שמלבנת, ליבון קל או ליבון חמור – עד שנשרף קש או עד שעולים ניצוצות. אש היינו יראת שמים טהורה (מדת האשה, "אשה יראת ה' היא תתהלל [כללות כל סוגי ההכשרה]"), לבון קל היינו יראה תתאה, יראת חטא, ואילו לבון חמור היינו יראה עילאה, ירא בשת ויראת הרוממות.

גם באיש וגם באשה יש אש, אבל חז"ל אומרים שהאש של האשה קרובה ועצמית יותר – אצלה אותיות אש סמוכות, בעוד שאצל האיש יש י באמצע – בכח האש החיובית של האשה היא יכולה להכשיר את כל מה שצריך להכשיר. בזכות האשה הכשרה (כ-שרה אמנו) המכשירה ומחדשת את ביתה נזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תכף ומיד ממש!

שוב, אמרנו ב"אני את שלי עשיתי" הרבי אמר שהכח הגברי להביא את המשיח מוצה, וכעת פונים לכח הנשי – כל החסידים ביחס לרבי הם כמו נשים ביחס לאיש, דרבנן ביחס לדאוריתא – שהוא ה"כל אשר ביכלתכם" שלנו להביא את המשיח. בעזרת ה' מהנשים כאן יבוא המשיח.