בע"ה

כ"ב ניסן ע"ח – כפ"ח

להחיות מתים בספירת העמר

שיעור צפרא דשבתא שבת פרשת שמיני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בין מוסף למנחה (בית הכנסת):

נגנו "שאמיל" ו"הוא אלקינו".

א. שלש מצוות איסור חמץ

סדר מצוות ביעור חמץ בתורה ובדברי חז"ל

בביעור החמץ יש שלש מצוות: "תשביתו" ו"בל יראה" ו"בל ימצא". מצות "תשביתו" חלה כבר מערב פסח בחצות היום, כפי שחז"ל לומדים מהפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם". זהו לימוד מאד מיוחד, ש"ביום הראשון" מתייחס לערב פסח (יום הקרבת קרבן פסח) ו"אך" מחלק אותו ("אך" בכל מקום הוא לשון מיעוט, כמו "והיית אך שמח"), כך שהמצוה היא רק חצי מהיום – "אך" באח"ס בט"ע, אחד מהאלפא-ביתות בחז"ל, הוא חץ, לשון חצי. לעומת זאת, מצוות "בל יראה" ו"בל ימצא" נוהגות רק מהלילה, בשבעת ימי חג הפסח עצמו.

אם כן, יש כאן סדר שעל דרך חש-מל-מל – מצוה אחת שנוהגת מערב החג בחצות ושתי מצוות שנוהגות בשבעת ימי הפסח. בתורה מצות "בל ימצא", "שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם", מופיעה לפני מצות "בל יראה", "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאֹר בכל גבֻלך", ובכל זאת חז"ל מקדימים תמיד "בל יראה" ל"בל ימצא". מכך יש ללמוד כי בסדר העבודה הפנימית של המצוות שכנגד חש-מל-מל – הכנעה-הבדלה-המתקה – מצות "בל יראה" היא ההבדלה הקודמת להמתקה שב"בל ימצא".

הכנעה-הבדלה-המתקה והמעבר מתיקון הגברא לתיקון החפצא

וההסבר הפנימי: מצות "תשביתו" היא המצוה של בטול חמץ (קודם לזמן איסורו) או ביעורו בפועל (לאחר זמן איסורו) – הכנעה ובטול של החמץ. מה ההבדל בין מצות "בל יראה" ל"בל ימצא"? בפשט נשמע ש"לא יראה" נוגע לראייתו של האדם, שהוא לא יראה את החמץ, ואילו "לא ימצא" נוגע לעצם מציאותו של החמץ בגבולו. "לא יראה" היא מצוה על הגברא (שעל כן בשני ה"לא יראה" מודגש – "לא יראה לך") שעליו להבדל באופן סובייקטיבי ממציאות החמץ, ואילו "לא ימצא" מתייחס למציאות החפצא של החמץ, כאשר המציאות כולה נמתקת ונתקנת בפועל כשהחמץ נעדר ממנה ("לתקן עולם במלכות שדי").

איפה מופיעה מצות "לא יראה"? בפרשת "קדש" – פרשת החכמה של התפילין – הרומזת להתקדשות-התבדלות של האדם מצדו שלו. גם הכפל של "לא יראה לך" בסדר המצוות בחומש שמות (בנוסף מצות "לא יראה לך שאר בכל גבלך" חוזרת שוב במשנה תורה) רומז להיותו ממוצע הכולל את שני הצדדים-הבחינות ("ולא יראה לך חמץ" מתקשר לצד של "תשביתו שאר מבתיכם [כאן ת"א מתרגם שאר 'חמיע', תרגום חמץ בכ"מ, משא"כ תרגום שאר הוא 'חמיר', ודוק]" ואילו "ולא יראה לך שאר" לצד של "שאר לא ימצא"), והוא על דרך מילה ופריעה שבתוך ה"מל" האמצעי, לשון ברית מילה, גופא. בסדר התורה קודמת מצות "לא ימצא", משום שהסדר הרגיל של חשמל כולל רק את שני הקצוות של "חש" (עבודת האדם לבער את החמץ מתוך הכנעה רבה) ו"מל" (המתקת המציאות כאשר "שאר לא ימצא" כלל), וה"מל" האמצעי הוא חידוש הממוצע המופיע בין שני הקצוות (שבפנימיות באר אותו מורנו הבעל שם טוב), וד"ל.

נמצא, לפי ביאור זה, שהיסוד (מל מלשון ברית מילה) הוא בחינת הגברא ("ולא יראה לך") ואילו המלכות (מל מלשון "מי ימלל גבורות ה'", לשון דבור והמתקת המציאות החיצונית) היא בחינת החפצא. אבל במקומות אחרים מוסבר להיפך, שהיסוד, ה"צדיק יסוד עולם" הוא תיקון החפצא ואילו המלכות (דוד, "נאם הגבר הקם על") היא תיקון הגברא. והענין הוא שגם ביסוד וגם במלכות יש חיצוניות, בחינת חפצא, ופנימיות, בחינת גברא (וכמבואר בלקו"ת ד"ה ואפו עשר נשים גו', שפנימיות כל ספירה היא בחינת נוקבא, רצון לקבל מתוך בטול למשפיע, תיקון האני, הסובייקט, בחינת גברא, ואילו חיצוניות כל ספירה היא בחינת דכורא, רצון להשפיע, תיקון המציאות החיצונית, האובייקט, בחינת חפצא). נמצא שלפי הביאור הנ"ל מל מלשון ברית מילה היינו תיקון האני מצד פנימיות ספירת היסוד ואילו מל מלשון "מי ימלל גו'" היינו תיקון המציאות החיצונית מצד חיצוניות ספירת המלכות, ודוק היטב.

ב. סדר הרגלים כנגד היעודים העתידיים

חגיגות המשיח

ידוע שבתורה החג נקרא "חג המצות" ואילו בלשון חז"ל הוא נקרא "חג הפסח". רבי לוי יצחק מברדיטשוב הסביר על כך שהקב"ה ועם ישראל רוצים כל אחד להדגיש את מעלת זולתו (מתוך אהבת דודים המתעוררת בחדש האביב, זמן יציאת מצרים, שעל כן קוראים בחג הפסח שיר השירים) – ה' מדגיש את ה"לכתך אחרי במדבר" של עם ישראל, שיצאו בחפזון וללא צדה, כאשר אפילו הבצק לא הספיק להחמיץ, ואילו עם ישראל מדגיש את רחמי ה' כאשר פסח על בתי ישראל במכת בכורות. כמה עולה הגימטריא של חג המצות חג הפסח? משיח-משיח – ממוצע כל שם הוא משיח. מכאן נלמד על השייכות המיוחדת של חג הפסח למשיח – דבר שמודגש בשביעי של פסח, בו אוכלים סעודת משיח.

לפני פסח, בשיעור ו' ניסן, הסברנו שהיחס בין פסח למצה (במאמרו של רבן גמליאל אודות פסח מצה ומרור) הוא בין משיח לגאולה. כאן, על ידי תוספת "חג" לכל אחד (עם דגש על ה"חג", השמחה של הפסח והמצות) – "חג הפסח" "חג המצות" – רואים ששניהם משיח. וצריך לומר ש"חג הפסח" היינו לחוג (לשמוח) את משיח עצמו (את זיהויו, מי זה משיח, ואת ביאתו, ש"הנה זה בא", הוא כבר בא לגאול אותנו) ואילו "חג המצות" הוא לחוג את "הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו".

לפי זה, "חג הפסח" הוא ביאת משיח כפי שהוא מופיע גם לפני הגאולה האמיתית והשלמה, פסח לשון דילוג – "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", בזכות אבות (הרים) ואמהות (גבעות) לבשר את הגאולה. והיינו, יחסית, משיח בן יוסף (שבחו של ה', אתערותא דלעילא). ואילו "חג המצות" הוא "משיח ודאי" לאחר קיום כל פעולותיו, בנין בית המקדש, קיבוץ עם ישראל מארבע כנפות הארץ, החזרת או"ה לעבוד את ה' "שכם אחד". והיינו, יחסית, משיח בן דוד (והוא תלוי באתערותא דלתתא, מסירות נפש מתוך אהבה רבה של עם ישראל, "לכתך אחרי במדבר", היינו בחינת מלכות, דוד, ביחס ליסוד, יוסף, ודוק).

שלשת הרגלים – משיח, תחית מתים, עולם הבא

פסח (חדש ניסן) הוא ראש השנה לרגלים, ואם הוא שייך במיוחד למשיח – מה הענין של הרגלים הבאים, שבועות וסוכות? צריך לומר שהם שייכים כבר לתחית המתים ולעולם הבא, היעודים שאחרי ביאת המשיח:

שבועות הוא סוד תחית המתים – "טל תורה מחייהו". במתן תורה על כל דבור ודבור פרחה נשמתם של ישראל והקב"ה החזיר אותה להם בטל שעתיד להחיות בו את המתים – טל תחיה שהוא-הוא טל תורה.

חג הסוכות הוא כבר עולם הבא – עולם הבא שייך לספירת הבינה, שבמקיפיה ("מקיפין דאמא") יושבים בחג הסוכות, ומדתה הפנימית, שמחה, היא העיקר ב"זמן שמחתנו" (בחג הסוכות כתובה שמחה שלש פעמים, "חזקה" של שמחה, ללמד שבו גילוי כללות שלש השמחות של שלש הרגלים, "מועדים לשמחה", ודוק).

בדרך כלל אומרים תחית המתים, ב-ה הידיעה, אבל מופיע – בראשונים ובאחרונים – גם הביטוי תחית מתים בלי ה (וכפי שיתבאר עוד בסמוך). ב"תחית המתים" מודגשים המתים ואילו ב"תחית מתים" מודגשת פעולת ההחייאה. והנה, משיח תחית מתים עולם הבא עולה 1820 – מספר ההופעות של שם הוי' ב"ה בתורה, שעולה סוד פעמים הוי'.

ההקבלה לשלשת האבות

[1820 עולה י"פ יעקב, מתאים ל"ויעקב נסע סכתה".] תמיד מסבירים ששלשת הרגלים הם כנגד שלשת האבות – פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק וסוכות כנגד יעקב. הם מתאימים גם להקבלה שעוסקים בה כעת:

אברהם הוא דמות של משיח, שהולך ומפרסם אלקות לכל העולם (כפי שמשיח יביא לקיום היעוד של "כי אז אהפֹך אל עמים...לעבדו שכם אחד"), וכמו שהרמב"ן אומר, המלחמות שלו – מלחמת ארבעת המלכים – הן "מעשה אבות סימן לבנים" למלחמות משיח, ועם זאת כל ענינו הוא חסד והטבה לכל באי עולם, סוד "וימינו תחבקני" (ימין = חבק, ללמד שהטבע של הימין הוא לחבק. והוא גם עולה נס, ללמד שטבע זה הוא מעל לטבע סתם, שם אלהים, מדת הגבורה והדין, בגימטריא הטבע, והיינו שטבע הימין לחבק בא מעצם "טבע הטוב להיטיב", הכח המניע את עלית הרצון לברוא את העולם, בחינת "אחד" שלפני הצמצום הראשון, שרש "אחד היה אברהם"), גם את צד האחור, כמבואר בחסידות, היינו גם את או"ה (בהיותו "אב המון גוים", אב רחמן גם כלפי המון גוים – "המון" משער מן, לשון אמונה, כמו גם "ימין") – ימין ועוד אברהם עולה משיח.

יצחק – שנשמתו פרחה בעקדה ושבה אליו – שייך לתחית המתים.

יעקב אבינו שייך למדרגת עולם הבא. אכן, בכל האבות כתוב שטעמו כבר בעולם הזה מעין עולם הבא – "בכל", "מכל", "כל". אבל ה"כל" של יעקב הוא עצם ה"כל" (עצם מדת ההכלה של אמא, עולם הבא, תודעת השלמות, כמבואר במ"א) – "יש לי כל" ("יש לי כל" = 400, ת, חותם-שלמות האלף-בית, שלמות של כ, ר"ת כל, ברבוע. והוא עולה ח פעמים "כל", שבע פעמים "כל" – "יש לי" – ועוד "כל" שמיני, ה"כל" של בינה, רקיעא תמינאה, סוד העולם הבא). הוא אמר "כי חנני אלהים וכי יש לי כל" ("כי חנני אלהים וכי יש לי כל" = 670, 10 פעמים בינה, סוד העולם הבא, 10 מקיפים דאמא המאירים בחג הסוכות) ובכך רמז למה שאמר קודם, "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". ה"כל" של יעקב מתפרש, על פי פשט, "כל ספוקי" (רש"י), אינו חסר כלום, עולם הבא ממש (גדר העולם הזה, עלמא דשקרא, הוא חסרון), לא כמו ה"בכל" (בבחינה של כל) של אברהם וה"מכל" (מתוך הכל) של יצחק, שהם רק על דרך הארות של ה"כל" ביחס לעצם ה"כל" ("ספוקי" = שלמות של יו ברבוע, ד בחזקת ד, ב בחזקת ח. "כל ספוקי" = היהלום של טוב).

דווקא ליעקב היו ריבוי בנים ("הילדים אשר חנן אלהים את עבדך [... כי חנני אלהים וכי יש לי כל]" כנ"ל) והנחת מהילדים הוא מדרגת עולם הבא. יעקב אבינו סבל מצער גדול בנים – וכיוצא בו יש מי שיש לו 'צער גדול בנים' ביחס לתלמידים – אבל דווקא משום כך "לפום צערא אגרא" (עיקר השכר הוא בעולם הבא, אך יש מי שזוכה לטעום ממנו גם בעולם הזה). עם כל הצער התברר ש"מטתו שלמה" ויעקב זכה לרוב נחת מבניו (בעיקר ב-טוב שנותיו האחרונות, במצרים, השנים הכי טובות שלו כאשר זכה להיות יחד עם כל בני משפחתו, ובפרט ממה שראה את הפיוס והשלום בין יוסף לאחיו). הנחת מהבנים ומהתלמידים היא עולם הבא (עולם הבא הוא עולם נצחי, היינו הרגשה של חיים נצחיים, סוד "ברא כרעא דאבוה", ספירת הנצח, רגל ימין, וכידוע הקשר בין הנצח לבינה, עולם הבא – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". ורמז נאה: עולם הבא עולם נצחי = נחת) – נחת של קדושה אינה סתם סיפוק (מישות הנפש הבהמית), אלא השראה אלקית מלמעלה (היינו עולם הבא, הבא מלמעלה, המשכת מוחין מישסו"ת, ישראל סבא ותבונה, לז"א, ישראל סתם), "כל ספוקי".

ג. כוונות ברכת מחיה המתים

ימי ספירת העמר – זמן תחית המתים

ממחרת היום הראשון של פסח, "ממחרת השבת", נמצאים כבר בימי ספירת העמר לקראת שבועות, "זמן מתן תורתנו" – ולפי ההקבלה לעיל כבר נמצאים במעבר מימות המשיח לתחית המתים. כל ספירת העמר שייכת לכוונות של תחית המתים. אם היינו שואלים את האריז"ל מהי ספירת העמר במלה אחת הוא היה עונה – תחית המתים. למה? מי שפעם פתח סידור עם כוונות האריז"ל יודע שהיום – מלכות שבחסד – הוא היום של בעל חנן שבבלע. כוונה אולי הכי עיקרית באריז"ל לימי הספירה – אולי עוד יותר מההקבלה לשבע מדות הלב סתם – היא ההקבלה ל-ז מלכין קדמאין דמיתו, תחית המתים לשבעת המלכים שבכל אחד מהם כתוב "וימלך... וימת" (וממילא הוא זמן תיקון הציונות) ואת הניצוצות ממיתתם-שבירתם עבודתנו להקים לתחיה.

[לכן גם מפטירים בשבת חול המועד פסח בחזון העצמות היבשות, כמו שהרב הזכיר לאחרונה.] נכון. השנה לא היתה שבת חול המועד, אבל כמו שדברנו בעבר שבמובן מסוים עיקר ההפטרה של כל חג היא הפטרת חול המועד, שמגלה את עצם ענינו של החג – לכן חשוב לעסוק בה גם בקביעות כמו השנה. כמה מדרגות יש בחזון העצמות היבשות? אלה ראשי תיבות באריז"ל, עגב"ע – עצמות, גידים, בשר, עור – כנגד י-ה-ו-ה. אבל גם אחרי שהעצמות קורמות גידים, בשר ועור עדיין צריכים עוד משהו – יחזקאל מתנבא אל הרוח שתבוא ותחיה את ההרוגים, "מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו". הרוח היא קוצו של י במבנה הזה.

המשכת הרוח להחיות את המתים (בספירת העמר) היא בסוד אמ"ר (אור מים רקיע, כח"ב) כרמוז בפסוק הנ"ל – "ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדני הוי' מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו" – שהשרש "אמר" חוזר בו שלש פעמים ('חזקה', כמו בפסוק הראשון של פרשת אמֹר בתורה, אותן מלים ממש, רק בסדר אחר – "ויאמר הוי' אל משה אמר אל הכהנים בנ אהרן ואמרת אלינם לנפש [מת, ע"ד ה'הרוגים' דיחזקאל] לא יטמא בעמיו"). והנה, הס"ת של אור מים רקיע (אמ"ר) הם עמר, מלמטה למעלה, רמז מובהק לתחית המתים בימי ספירת העמר (ימי ספירת העמר היינו ימי ספירת ה'מלאי' בבית העלמין על מנת להחיות את המתים הנמצאים שם – "הקיצו ורננו שוכני עפר"). אמ"ר היינו המשכת חיים מלמעלה למטה, "מארבע רוחות באי הרוח", ואילו עמ"ר היינו תחית המתים מלמטה, מכח הקיסטא דחיותא שבעצם הלוז (שייך לדרגת העצמות של יחזקאל, כנגד ה-י שבשם, "החכמה תחיה", אך ביחזקאל ללא הרוח גם העצמות יבשות ומתות היינו שהן מצד חיצוניות החכמה, אך עצם הלוז הוא בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק", הגילוי של מלך המשיח, שהזמן הכי מסוגל לגלות אותו הוא בימי ספירת העמר, כפי שגלה רבי אברהם המלאך לאדמו"ר הזקן).

רבי חנינא בר חמא מחיה מתים

מי בחז"ל מחיה מתים? [רבה החיה את רבי זירא אחרי שהוא שחט אותו.] זה סיפור של פורים, "עד דלא ידע". על מי כתוב "זוטי דאית בכו מחיה מתים"? על רבי חנינא בר חמא. מה הסיפור[ב]? אנטונינוס למד עם רבי בכל יום, אך הדבר היה בסוד גמור ואסור היה שיוודע על הענין – הוא היה עובר במנהרה אל ביתו של רבי והיה לוקח עמו שני עבדים, אחד הוא היה הורג בכניסתו ואת השני ביציאתו. יום אחד כאשר הוא הגיע לרבי ישב שם גם רבי חנינא. אנטונינוס תמה – הרי סכמנו שאף אחד לא יהיה כשאני מגיע! – ורבי אמר לו שאין זה אדם אלא מלאך. אנטונינוס בקש מה'מלאך', רבי חנינא, ללכת לקרוא לעבד שלו שישן בפתח המנהרה – העבד אותו הוא הרג בכניסתו – וכאשר רבי חנינא הגיע אליו הוא ראה שהוא מת. הוא אמר לעצמו – שאחזור ואומר שהעבד מת? לא דרך ארץ להודיע לקיסר שהעבד שלו מת... שאברח? גם לא דרך ארץ. אז הוא בקש רחמים והחיה את העבד שהגיע לאנטונינוס (שעדיין לא השתכנע שהוא מלאך – הוא היה בעל מוחין, ראוי להתגייר – ואמר לרבי "ידענא דזוטי דאית בכו מחיה מתים, מיהו בעידנא דאתינא לא נשכח איניש קמך").

רבי חנינא בר חמא הוא הגבור שלנו השנה בספירת העמר. הוא מגדולי תלמידי רבינו הקדוש, שלפני הסתלקותו אמר – שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא וחנינא בר חמא ישב בראש. דווקא אותו, מכולם, הוא מינה להיות ראש ישיבה אחריו. רבן גמליאל הוא נשיא – כנראה שהוא חותם על הצ'קים... ושמעון חכם – לא ברור לי כרגע מה הכוונה. [אב בית דין?] יתכן. חמא, שם אביו, הוא גם לשון חמיעא... שייך לפסח. דברנו על העמידה שלו על רגל אחת ועל כך שלא פחד מהמכשפה.

אתמול הזכרנו מה שהתווכח עם רבי חייא – שאמרו זה לזה "בהדי דידי קא מינצית", "מינצית" גם לשון מצה (ומריבה) של פסח – ואמרנו שהמעלה שלו, להחזיר בפלפולו מה שנשכח, ממשיכה יותר עמוק מהלא-מודע מאשר לדאוג שהתורה לא תשתכח או אפילו לחדש בתורה. [אבל יותר קל להזכר במשהו שכבר ידעת ושכחת מאשר משהו חדש לגמרי?] כנראה שלא שכחת מספיק... הכלל הוא ש"קשה למיגמר בעתיקתא יותר מחדתא". שכחה היא כמו שהופיע ברק מכח המשכיל ולא נתפס-נקלט בכלי הבינה – הוא חוזר להתעלם בנפש יותר עמוק מהמקור ממנו הופיע בהתחלה.

שלש ברכות ראשונות ו"מקדש ישראל והזמנים"

נחזור לענין של תחית המתים – נלמד כוונה של ברכת "מחיה המתים". שלש הברכות הראשונות של התפלה מכוונות כנגד שלשת האבות: הברכה הראשונה היא בפירוש ברכת "מגן אברהם", ולפי מה שהסברנו היא מכוונת כנגד מלך המשיח (שבו השראה של "מלך עוזר ומושיע ומגן"). הברכה השניה היא בפירוש ברכת "מחיה המתים", המכוונת כנגד יצחק. בברכה השלישית מתגלה "קוב"ה, אורייתא וישראל כולא חד" – "אתה [ה'] קדוש ושמך [התורה, שכולה שמותיו של הקב"ה] קדוש וקדושים [עם ישראל] בכל יום יהללוך סלה" – כפי שיתגלה לעתיד לבוא (בעליות אין סוף של העולם הבא, "יהללוך סלה" עד אין סוף), ענינו של יעקב אבינו שנקרא ישראל.

אם כבר, נוסיף עוד משהו: בחג הברכה הבאה, האמצעית, חותמת "מקדש ישראל והזמנים". בשבת אומרים "מקדש השבת", בלי להזכיר את ישראל, כי "שבת מקדשא וקיימא", ואילו בימים טובים אומרים "מקדש ישראל והזמנים" משום ש"ישראל הוא דקדשינהו לזמנים".

מה היחס בין "ישראל" ל"זמנים"? "ישראל" הוא שמו של יעקב אבינו ו"זמנים" בגימטריא 147, שני חיי יעקב. מוסבר תמיד בחסידות היחס בין ישראל ליעקב – ישראל, אותיות לי-ראש, הוא שרש הנשמה לפני ירידתה לגוף ויעקב, אותיות י-עקב, הוא הנשמה כפי שהיא יורדת ומתלבשת בגוף. לכן, בניגוד לאברהם אבינו, גם אחרי שיעקב זוכה לשם ישראל – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", הוא מגלה את השרש שלו שלמעלה מכל תלאות העולם – הוא ממשיך להקרא גם יעקב, הוא ממשיך להיות מלובש בגוף. אם כן, "ישראל והזמנים" היינו המשכה משרש הנשמה הגבוה, "ישראל", אל תוך ה"זמנים" המשתנים, באמצעות חלק הנשמה המלובש בגוף (והרי 147 הן השנים של שלמות החיים שלו, מאז שהוא נולד, בהם הוא נקרא יעקב, בעוד השם ישראל נתנה לו רק בשנים המאוחרות שלו), כאשר בכח הארה זו של "ישראל" לקדש את ה"זמנים". עד כאן מאמר מוסגר – כוונה בברכת החג.

מחיה חמשה מתים

מובא בספה"ק[ג] שבברכה השניה – ברכת תחית המתים, ברכתו של יצחק – מוזכרת תחית המתים חמש פעמים. אחרי הכותרת – "אתה גבור לעולם א-דני מחיה מתים אתה רב להושיע" – אותה לא סופרים[ד], נזכרת שוב תחית המתים חמש פעמים: "מחיה מתים ברחמים רבים... ומקיים אמונתו לישני עפר... מלך ממית ומחיה... ונאמן אתה להחיות מתים... מחיה המתים". חמש האזכרות הן כדי להמתיק חמש גבורות ("מחיה מתים אתה רב להושיע" היינו כללות עטרא דגבורות), אבל כעת נתבונן בהן כדוגמה של מדרגות ב"מחיה מתים" – חוץ מ"מחיה המתים" (חתימת הברכה – "הכל הולך אחר החיתום"), ב-ה הידיעה, בתחית המתים ממש, יש עוד מתים שונים שצריך להחיות.

"ארבעה חשובים כמתים"

חז"ל אומרים "ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים"[ה]. נאמר אותם במלים אחרות, הכל בלשון המקרא – עני, מצֹרע, עור וערירי. בכולם יש ע – שייך לסוד-תיקון העינים – ויש כאן גם ארבע אותיות ר (ה-ר שאין בעני – שנקרא גם רש – נכפלת בערירי). הכל שייך לער בכור יהודה, בו נאמר "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי' וימיתהו הוי'" (על פי פשט, ער לשון ערירי, ואכן הוא מת ערירי, מדה כנגד מדה ממה שהשחית את זרעו ארצה. התיקון שלו הוא לבנות אותו מחדש, להחיות אותו) – צריך להקים אותו לתחיה (הוא נשמה גבוהה ביותר, נשמת משיח בן דוד כנודע).

[מה עם רשע, שגם חשוב כמת?] על רשעים כתוב "רשעים קרוים מתים", לא "חשובין כמתים". "חשובים" כמתים היינו גם בעיני עצמם ואילו "קרוים" מתים היינו על ידי התורה כו' (ועוד, מי שהוא רשע ממש, כמו ער בכור יהודה, נאמר בו "וימִתהו הוי'", הוא נענש ונעשה מת ממש. בתורה נאמר "וימתהו הוי'", בד"ה נאמר "וימיתהו" – במקום שם הוי' יש י יתירה ב"וימיתהו", ימי תהו, "וימלך... וימת", ודוק). אפשר אולי לכוון את הרשעים לכותרת של הברכה, הכתר של הכל, "אתה גבור לעולם א-דני [ר"ת שם קדוש אגל"א, ר"ת פסוקי ברכת יהודה בפרשת ויחי, שייך לער בכור יהודה] מחיה מתים אתה רב להושיע". גם ברשע יש ע ו-ר, כמובן.

ארבעת אלה מכוונים כנגד י-ה-ו-ה בצורה מובהקת, ונאמר אותם ישר כמו ההקבלה שלהם: מי שייך לחכמה? העור-הסומא, שהרי ראיה היא בחכמה (הלימוד שסומא חשוב כמת הוא מהפסוק "במחשכים הושיבני כמתי עולם" הנאמר על תלמוד בבלי שלא מאיר בו אור אבא, החכמה דתלמוד ירושלמי). כנגד הבינה נמצא המצורע, כמבואר בקבלה וחסידות שצרעת נמשכת מאור אמא כשאין בו הארה של אור אבא (מכאן מובן שעור ומצרע שייכים זל"ז, תרין ריעין כו'. מצֹרע = 400, 20 ברבוע, ויחד עם עור, 276, 23 במשולש = 676, 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע). מי שאין לו בנים הוא כנגד ה-ו – ששת הבנים הנמשכים מההורים-המוחין. העני, כפשוט, הוא כנגד המלכות – "סיהרא לית לה מגרמה כלום". סדר פשוט וברור מאד – צריך להבין את הסדר שנקטו חז"ל. ולסיכום:

  י        סומא (עור)

  ה       מצורע

  ו        מי שאין לו בנים (ערירי)

  ה       עני

החייאת המתים בברכת מחיה המתים

ארבעת אלו שחשובים כמתים רמוזים בברכה כסדר ההקבלה מלמטה למעלה:

מתחילים מהעני – הוא גם הכי שכיח, לכן הוא הראשון (גם בסדר של חז"ל) – הרמוז ב"מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים", ביטוי של גמילות חסדים ושל רחמנות רבה על העני.

אחר כך כתוב "ומקיֵם אמונתו לישני עפר" – מי הם ישני עפר? האבות בכלל, ובפרט אברהם אבינו שאמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר". אברהם אבינו הוא המאמין הראשון, בו נאמר "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – אמונה ("והאמן") בגימטריא בנים, ובפרט פסוק אמונה זה של אברהם מתייחס לאמונתו בהבטחת הבנים[ו].

"ממית ומחיה ומצמיח ישועה" מתייחס למצורע – למה? הביטוי הדומה בתורה, מקור ללשון התפלה, הוא "אני אמית ואחיה [שהמשכו מתייחס בפירוש לרפואה:] מחצתי ואני ארפא". "מצמיח ישועה" שייך לפרשת השבוע הבא, שנתחיל לקרוא במנחה – איך יודעים שהמצורע התרפא? "ושער שחֹר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן".

"ונאמן אתה להחיות מתים" מתייחס לסומא-העור. כאן מודגשת המלה "אתה", גילוי לנוכח, תיקון העור.

חותם הברכה, "ברוך אתה הוי' מחיה המתים" (ב-ה הידיעה) כבר מתייחס למתים ממש, שיקומו בקרוב ממש בתחית המתים (או מכח-בזכות רבי חייא ובניו – רבי חייא לשון תחית המתים – או מכח-בזכות רבי חנינא שמחיה מתים בעצמו. חייא ועוד חנינא = פסח = נצח).

כולם מוזמנים להמשך סעודת משיח, כמו שהרבי רצה, בבית בשעה חמש עם מצות ויין.

התפללו מנחה.