בע"ה

ט"ו אייר ע"ח – כפ"ח

ברית מנחם-מענדל שי' לופס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום ירידת המן – שלמות מעלת אייר

ניגנו ניגון הכנה. אבי הבן חזר מאמר ד"ה "בעצם היום הזה" בתורה אור, ניגון אחרי מאמר.

"מנחם שמו"

מזל טוב מזל טוב! שמנחם מענדל "זה הקטן גדול יהיה". מנחם מענדל נקרא על שם הרבי, שנקרא על שם הרבי הצמח-צדק, שנקרא על שם רבי מנחם מענדל מויטבסק, שבא לארץ לפני יותר ממאתים שנה עם 300 יהודים – העליה הגדולה הראשונה בעת החדשה – כדי להביא משיח. מסורת של מסירות נפש להביא גאולה.

"מנחם שמו", כמו שכתוב בגמרא – מנחם בגימטריא צמח, פסוק מפורש "צמח שמו מתחתיו יצמח", ששמו של משיח הוא צמח, בגימטריא מנחם, הוא "מנחם ציון". משיח ועוד מנחם עולה מלכות ("אברהם אברהם"), הוא יחדש את המלכות, מלכות בית דוד, ועד שיקוים היעוד "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". משיח ועוד מנחם מענדל (צמח צדק) = "משה משה", "לא פסיק טעמא בגווייהו" – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" ("מה שהיה הוא [שיהיה]").

יום הברית של מנחם-מענדל – יום ירידת המן

בהשגחה פרטית הברית והשם נתנו היום, שהייחוד שלו הוא "סיהרא באשלמותא" של חדש איר – החדש השני מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים". הוא יום ה-ל לספירת העומר. כתוב ששלשים יום אכלו מהחררה שהוציאו ממצרים והיום היא נגמרה והיו צריכים למן. התלוננו וה' הוריד לנו, לעם ישראל, את המן – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", "לחם אבירים" (שנבלע באברים, וכדלקמן שאין בו פסולת, כולו טוב). חז"ל אומרים שהתורה נתנה רק לאוכלי המן – בשביל לקבל את התורה בחג שבועות, וגם את פנימיות התורה בל"ג בעומר (כתוב של"ג בעומר הוא מתן תורה של נשמתא דאורייתא, של פנימיות התורה), צריך לאכול מן.

בשנת יציאת מצרים היום הזה, ט"ו איר, חל בשבת. לכן יש שאלה בדיוק מתי המן ירד. "ויברך אלהים את יום שביעי ויקדש אותו", "ברכו במן" ו"קדשו במן" – "קדשו במן" שלא ירד בשבת, אך בערב שבת ירד לחם משנה, אותו (שתי חלות זכר ללחם משנה) נוהגים לאכול בשבת. איך בדיוק היה? המפרשים מסבירים שהחררה שהוציאו ממצרים נגמרה היום, בשבת, ולפנות ערב, ברעוא דרעוין, התחיל לרדת המן וגמר לרדת כבר במוצאי שבת, בסעודת מלוה מלכה, כבר בט"ז אייר.

גם לדעה שהוא ירד לכתחילה בט"ז, למחרת, כי – שוב – ט"ו היה שבת, ידוע שמה שכתוב "קדשו במן" היינו שמקור המן, כלומר ירידת המן בעולמות העליונים, ברוחניות, הוא דווקא בשבת. "קדשו במן" בשבת, ואחר כך המן יורד לעולם שלנו, לגשמיות – יש ביטוי בקבלה: "מהתעבות האורות נתהוו הכלים", האור של המן יורד דווקא בשבת, אבל ההתגשמות שלו, "מהתעבות האורות נתהוו הכלים", היתה למחרת, ביום ראשון, ט"ז איר. אבל שוב, המזרחי על רש"י בחומש אומר שהמן התחיל כבר לרדת היום ברעוא דרעוין. אם כן, המיוחד של היום הזה – סיהרא באשלמותא של חדש אייר – הוא ירידת המן, הכנה (כלי) למתן תורה. צריך לאכול "לחם אבירים", לחם שמלאכי השרת אוכלים, ואז הגוף זך, נקי וטהור ויכול לקבל את התורה הקדושה.

מה זה קשור לשם מנחם מענדל? מה האותיות המשותפות לשם ולכינויו באידיש? שניהם מתחילים מן. רואים בהשגחה פרטית שהשם שהילד שלנו קבל היום הוא "כפלים לתושיה" של מן, ממש "לחם משנה" – מן-מן, מנחם-מענדל, פעמיים מן. ירידת המן ברוחניות, האור של המן, וגם שמתעבה ונעשה כלי, גוף וגשם, שמזין את הגוף הגשמי שלנו ללא פסולת. כידוע, למן לא היתה פסולת. הוא היה גשם – אבל בלי שום פסולת, נקי, טהור. זה מה שרמוז בתוך השם מנחם-מענדל, מן-מן.

שני רמזי איר-אייר

בחדש אייר בכלל יש שני רמזים, כי אפשר לכתוב איר חסר, רק עם י אחת, וגם יש כותבים אייר מלא, עם שתי יודין. לכל כתיב יש כוונה בקבלה:

אם כותבים איר חסר, יותר נכון על פי דקדוק, הוא ר"ת "אני הוי' רפאך", סיום קריאת התורה בשביעי של פסח, אחרי קריעת ים סוף ושירת הים. העם התלוננו, הגיעו למרה בה לא היה מים לעדה לשתות – המים שם היו מרים – ומשה רבינו לקח עץ, כתוב שגם העץ היה מר, זו "רפואת דומה בדומה" (כמו הומיאופטיה), השליכו למים "וימתקו המים". זו הפעם היחידה בכל התורה, בחמשה חומשי תורה, שיש את שרש מתק. אחר כך סיום הפרשה, סיום העולים לתורה בשביעי של פסח, הוא "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך". "אני הוי' רפאך" ר"ת איר ועם ה"כי" כבר ר"ת אריך, שגם ר"ת "אמן כן יהי רצון", כך כתוב בספרי הקבלה. מהו אריך? לשון ארוכה ורפואה. זהו הסיום. מה הסיום אומר? שבהמשך לקריעת ים סוף ושירת הים, החדש הבא, הזמן הבא, בא חדש איר. אם כן, יש רמז אחד לחדש איר, "אני הוי' רפאך".

הרמז השני הוא לאייר עם שתי יודין (אייר = 221, מספר השראה, של 11 – 11 ברבוע ועוד 10 ברבוע. והוא עולה אחד-אהבה פעמים טוב, אחד באטב"ח אותיות טוב כנודע. והוא עולה ארך, "ארך אפים", "ארך ימים בימינה", סוד "כוסי רויה", כוס של ברכה של סעודת לויתן כנודע) – סוד המרכבה, אברהם-יצחק-יעקב-רחל. בתורה עדיין לא מופיע, לא נולד, דוד המלך. כתוב שכאשר דוד המלך נולד הוא מחליף את רחל במרכבה כרגל הרביעית, המלכות, אבל בתורה המרכבה היא אברהם-יצחק-יעקב-רחל ר"ת אייר.

מרכבת האצילות

אם כן, כתוב שאייר הוא חדש של מעשה מרכבה, חדש של מרכבה. לא סתם מעשה מרכבה – בכל עולם יש מרכבה:

בעולם העשיה יש את מרכבת הסוסים שראה זכריה הנביא.

בעולם היצירה יש את מרכבת חיות הקדש שראה יחזקאל – סתם מעשה מרכבה, הפרק הראשון של יחזקאל, הפטרת חג השבועות, זמן מתן תורתנו (הגילוי של "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש").

בעולם הבריאה יש את המרכבה שראה ישעיהו הנביא, "שרפים עומדים ממעל לו... קדוש קדוש קדוש".

אבל מרכבת האבות, אברהם-יצחק-יעקב-רחל, עוד יותר גבוהה – מרכבה של עולם האצילות, מרכבה של שרש נשמות ישראל. "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב" וההשלמה היא ברחל, שרש המלכות – הם בכל אחד מאתנו, זאת אומרת שבכל יהודי יש בחינת מרכבה. מה זאת אומרת? בטול מוחלט, כמו שהמרכבה בטלה לרוכב ומביאה אותו ליעד שלו, בלי שום הרגשת היש, רק עושה את רצון הרוכב עליה – כך אנו, עם ישראל, מרכבה לקב"ה בבטול מוחלט, רק להביא את הקב"ה, כביכול, ליעד שלו. מה היעד שלו? "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

ניסן – אתכפיא; איר – אתהפכא; אייר – "לא יגורך רע" באצילות

מה ההבדל בין שתי הכוונות האלה, "אני הוי' רפאך" ומרכבת אברהם-יצחק-יעקב-רחל?

כתוב בחסידות שחדש ניסן, החדש הראשון שיוצאים ממצרים, הוא עדיין בבחינת "כי ברח העם". כלומר, הרע עדיין קיים, אנחנו רואים את מצרים רודפים אחרינו, ואנחנו בורחים (בעצם הבריחה יש עוצמה רבה, ועד לגילוי הכוחות הכי נעלמים בנפש, כמבואר בדא"ח, ובכל זאת זו בריחה מהרע הקיים בנפשנו). מה זאת אומרת בעבודת ה', בנפש? זו עבודת אתכפיא – הרע קיים ואני בורח ממנו, בכך שאני כופה אותו, "איזהו גבור? הכובש את יצרו", אתכפיא.

אבל חדש איר הוא כבר תיקון המדות ממש, המשכת מוחין – מי שמכיר קצת את כוונות האריז"ל – בשביל להמתיק-לרפאות את המדות. המדה שאינה מתוקנת נקראת דגש. יש ז כפולות, אותיות בגדכפרת, שיש בהן דגש ורפה. כתוב שהמדה הלא מתוקנת היא "קשה כארז", קשוחה, עם דגש. התכונות הראשונות של האדם הן קשוחות – לא טוב. אף על פי שהן ארז אדיר בלבנון – עלול להשבר, עולם התהו, כמו שארע בעולם התהו, שבירת הכלים. מה התיקון? לרפות אותו – כמו שאומרים לחיים ולברכה, לב-רכה, שיהיה רפה. שוב, יש בּ דגושה, החסד דעולם התהו, ו-ב רפויה, שהיא החסד בעולם התיקון. מה פירוש "אני הוי' רפאך"? לרפאות את המדות, לרפאות את הלב, להמתיק. לכן כתוב שהחדש השני הוא כבר חדש של אתהפכא, לא רק אתכפיא. כלומר, יש מעלה בחדש השני יותר מניסן. בניסן "כי ברח העם", אבל אחרי קריעת ים סוף, כשמגיעים למרה והמים מתהפכים – המתקה, המשכת מוחין, עבודת ספירת העומר – יש כבר אתהפכא. אתהפכא היינו עבודת צדיקים בעוד אתכפיא היא עבודת הבינונים בתניא. זו רפואה – "אני הוי' רפאך".

אבל יש בחדש אייר עבודה עוד יותר מאתהפכא. באתהפכא יש עדיין איזו מציאות ראשונית של רע וצריך להמתיק אותה, לרפאות אותה – כמו שאדם היה חולה וזקוק לרפואה שלמה. מברכים אותו שיתרפא וה' עוזר והוא מתרפא, אבל היה חולי – יש משהו לא טוב שצריך להתרפא. מהי מרכבה? שאין שום חולי, "לא יגורך רע [לשון חולי כנודע]", כמו שכתוב על אצילות. אמרנו שזו מרכבת האצילות, אברהם-יצחק-יעקב-רחל, שם "לא יגורך רע" בכלל – שם אין אתכפיא ואין אתהפכא, אלא מרכבה שהיא בטול במציאות מוחלט, להביא את הרוכב, הקב"ה, ליעד שלו, לתכל'ס שלו.

במן אין פסולת – המשכת האצילות למטה

כל זה כדי להסביר את המיוחד של היום. כל החדש הוא חדש של אתהפכא, "אני הוי' רפאך", אבל דווקא היום המיוחד הזה, יום ה-ל של ספירת העומר, יום ה-טו של חדש אייר, הסיהרא באשלמותא שלו, יום המילוי של אייר (למלא את השם אייר בשתי יודין), הוא עיקר היום של מרכבת אייר – ההתקשרות לאברהם-יצחק-יעקב-רחל.

כאן, הילד שלנו – שעכשיו נימול בסימן טוב ובמזל טוב, שיגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן – חי מהיום הזה והלאה בהשראת שרשו האמתי, המרכבה דאצילות, משם הוא בא. יש לו את הכח לקחת את אור האצילות, שם אין רע בכלל, וגם אותו להפוך-להוריד לעולם הזה, כמו המן.

כמו שאמרנו קודם שמהתעבות האורות דאצילות נתהוו הכלים של ה"לחם אבירים" שאין לו פסולת. שוב, אין למן פסולת – מה הכוונה? שאין בו רע. בכל דבר בגשמיות יש ערבוביא, סוד "עץ הדעת טוב ורע" – מאז שאדם הראשון אכל מעץ הדעת כל המציאות התערבבה, טוב ורע. איך יכול להיות דבר גשמי שאין לו פסולת? נס. כל ענין המן הוא נסי נסים. כי הוא לוקח את אור האצילות, שם אין רע בכלל – "קדשו במן" (של מנחם), הוא לוקח את הקדש העליון וממשיך אותו למטה למציאות התחתונה, "ברכו במן" (של מענדל, לשון תרגום, לתרגם את אור האצילות לשפת העולמות התחתונים בי"ע). זו עשית דירה לו יתברך בתחתונים, תכלית כוונת הבורא יתברך בבריאת העולם.

ב. הקופין בשם מב

ארבע הופעות ק בשם מב

אחת מכוונות הספירה הוא לכוון את האות משם מב שרמוז בתפלת "אנא בכח" השייך לאותו יום. מה האות-המלה של היום (גבורה שבהוד)? "קדוש", "חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך". רמז שהרך הנימול, מנחם מענדל שי', יהיה קדוש לה' אלקיו.

יש עוד קדוש אחד בשם מב, "זוכרי קדֻשתך" (יום ה-מא לעומר, יסוד שביסוד, ה"צדיק יסוד עולם"). יש עוד שני ק. הרי בשם מב אין מלים, רק אותיות, והאות ק חוזרת ארבע פעמים ב-מב אותיות (ק = 100, שלמות של י ברבוע; ארבע פעמים ק = ת, שלמות של כ-יוד ברבוע; יש שלש ת בשם מב, וביחד עם ארבע ק היינו ארבע ת = מ ברבוע, ודוק). אפשר לומר שארבע אותיות ה-ק הן בסוד קדש (מלה בגרמיה, גילוי "אחד האמת" בפנימיות אבא, שמעל ל)קדוש-קדוש-קדוש (כמבואר בדא"ח).

ה-ק הראשון הוא תחלת שם הגבורה של מב (חסד שבגבורה, האות השביעית, החביבה, של מב): "קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא". היום, גבורה שבהוד (יום ה-ל של ספירת העומר), הוא "קדוש", אחר כך "זוכרי קדֻשתך" ובשם האחרון, המלכות של מב, כתוב "שועתנו קבל" (גבורה שבמלכות. נמצא ששלש מתוך ארבע ה-ק שייכות בפירוש לספירת הגבורה – חסד שבגבורה, גבורה שבהוד, גבורה שבמלכות, כאשר הרביעית היא יסוד שביסוד שנוטה לגבורה כנודע בסוד השם יוסף יצחק).

"חותם המתהפך" – קבל-קדוש-קדשתך-קבל

הראשון והאחרון אינם לשון קדושה אלא (שניהם, אותה תבה) "קבל" (בכללות, שם מב הוא שם של העלאה כנודע, העלאת עבודתנו אליו יתברך, שיקבל את עבודתנו ברצון). בשניהם ה' הוא המקבל מאתנו ("קבל רנת עמך" "שועתנו קבל"; קבל רנה קבל שועה = שלמות של 900, 30 ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע).

נמצא שיש כאן "חותם המתהפך": קבל קדש קדש קבל (קבלה קדֻשה קדֻשה קבלה = 1092 = מב פעמים הוי', סוד מב האזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין, בגימטריא "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" שכתוב בתפילין דמרי עלמא).

ארבע אותיות ה-ק בסוד הפסוק "וקרא זה אל זה..."

עוד רמז לארבע אותיות ק: בפסוק "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו" יש ארבע ק (בכל הפסוק יש 49 אותיות, 7 ברבוע, כנגד 49 ימי ספירת העומר, ארבע ק ועוד מה אותיות, ודוק).

בפשט, "קדוש קדוש קדוש" הולך על "הוי' צבאות" – הכל על ה'. נאמר ככה: מה פירוש "קדוש קדוש קדוש"? ה"קדוש" הראשון, שאחריו יש פסיק טעמא, אומר שה' קדוש-נבדל בעצם (היינו שה"קדוש" הראשון אחוז ב"קדש [מלה בגרמיה]" הקודם ל"קדוש קדוש קדוש" כנ"ל). אחר כך יש שני "קדוש" שקשורים אלינו, לכן יש מאמר חז"ל שאלה שני כתרים שה' מחזיר לנו – אחרי שלקח לעצמו את הכתר הראשון (שעשינו לו באמרנו "נעשה ונשמע". נמצא שכל שלשת ה"קדוש" הם "מעשה ידינו", משא"כ ה"קדש" העליון, "קדש מלה בגרמיה", שאין בו נגיעה של מעשה ידי התחתונים). שני "קדוש" אלה הולכים על ה' על פי פשט, אבל כפי שהשי"ת מתיחס אלינו – מה שהוא משפיע לנו את קדושתו ומה שמקבל מאתנו את עבודתנו לשמו יתברך, "שועתנו קבל". בתוך הקדושה של ה' יש את ה"קדוש" של הוי' כמשפיע לנו ויש את ה"קדוש" של הוי' כמקבל מאתנו – זו כוונה חשובה בפני עצמה.

אבל ה"קדוש" הראשון הוא ה-ק של היום ("חסין קדוש" ר"ת חק, רמז לאותיות החקיקה שלפני הצמצום, לפני הפסיק טעמא בפסוק "קדוש קדוש קדוש". אות ק זו היא האות ה-26, הוי', בשם מב, "קדוש הוי'" בעצם – "רוממו הוי' אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש הוי' אלהינו", "קדוש הוי' אלהינו" = חסין קדוש!). קדוש הוא, שוב, נבדל וטהור, בלי שום רע. אור האצילות, האור שהופך להיות המן (בירידתו דרך שלשת העולמות התחתונים בי"ע, סוד "קדוש קדוש קדוש"; בעולם הבריאה, עולם השכלים הנבדלים, האור הוא עדיין בגדר "אור המאיר לעצמו", ודוק).

ומה שיש "קבל"-קדש (מלה בגרמיה) לפני ה"קדוש קדוש קדוש" כנ"ל, היינו סוד שרש הכלים (כלי קיבול) שלמעלה משרש האורות, והוא משתקף בסוף כל סדר ההשתלשלות דווקא, "נעוץ תחלתן בסופן", בסוד "אף עשיתיו" ("אף" בא לרבות את האצילות, "קדש מלה בגרמיה", במקום העשיה דווקא).

ברכות סיום

שהקב"ה יברך את כולנו כאן, את הרך הנימול ואת כל בני המשפחה – שכולם יהיו בריאים (בחדש "אני הוי' רפאך" ותמיד), יזכו לכל הברכות בגשמיות וברוחניות, כל המשפחה הרחבה, וכל עם ישראל כולנו משפחה אחת, כל החסידים וכל היהודים "משפחה אחת באהבה", ושנזכה לגאולה האמתית והשלמה עוד ביום המיוחד הזה, "סיהרא באשלמותא" של חדש אייר.