בע"ה

זכרונות מבטיחים

"יתד במקום נאמן" – שרשי הבטחון במדרגת האמונה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

עיגול האמונה וקו הבטחון

בקבלת האריז"ל מוסבר, באופן ציורי, כי את החלל בו נבראו העולמות מקיף אור אין סוף שלפני הצמצום – עיגול אור המשרה את השראתו על החלל והמקום הפנוי לעמידת העולמות – ואל תוכו חודר ונמשך קו אור המהווה את העולמות. בעבודת האדם להאיר באור ה' את נפשו ואת חלקו בעולם מתבטאים העיגול והקו באמונה ובטחון:

האמונה הטהורה בה' מגיעה בנפש עד מקום העיגול הגדול שלפני הצמצום (שאינו כפשוטו, ח"ו) – הכרה שכל המתחולל בחללו של עולם הוא בהשגחת ה' ש"אין עוד מלבדו", השוה ומשוה קטן וגדול, וממילא כל מה שהיה-הוה-ויהיה הוא טוב תמיד (גם אם אין הדבר נראה לעיני האדם).

חווית האמונה מרגיעה את הנפש, אך כדי לפעול בעולם כרצון ה', צריך למשוך לתוך החלל קו אור הסולל דרך ומעצב מציאות טובה (על פי תורה) כהבנת האדם – קו בטחון (פעיל) שה' נותן כח לאדם לעשות חיל, לתקן עולם ולהצליח, וגם בטחון (סביל) שהמציאות מתקדמת בהתמדה, מהעבר אל העתיד, לקראת טוב הנראה והנגלה.

"יתד במקום נאמן" – שרש הקו לפני הצמצום

ככל שקו הבטחון מתקדם הוא חודר לתוך העולם, מתלבש ומתערב בו, כש'סיבות' שונות בתוך המציאות מעוררות תקוה שההצלה וההצלחה האלוקיות יגיעו דרכן. אמנם, ראשית הקו – עוד לפני התלבשותו בעולמות הנאצלים ממנו – היא בטחון גמור בה' לבדו, ללא כל תלות בנסיבות המציאותיות. ועדיין, גם במדרגה זו, הבטחון הגמור – ששואף לטוב הנראה והנגלה שעתיד להתקיים בתוך המציאות המוגבלת והמדודה שלנו – נראה כנמוך מהאמונה השלמה, שמצדה המציאות אינה תופסת כלל מקום. ראשית הקו עדיין מוקפת בעיגול האמונה הגדול המקיף את החלל ואת הקו.

אכן, "סוף מעשה במחשבה תחלה", הבטחון הגמור הוא הגומר ומוציא לפועל את מחשבת ה' הנעלמת שקדמה לבריאת העולמות, ולקו יש שרש גם בכל אחת משלש המדרגות הכלליות שמונה החסידות לפני הצמצום – יחיד (מציאות ה' לכשעצמו, העלם האור בעצמות המאור, מדרגה בה כל מה שהתגלה בסופו של דבר אינו אלא בגדר "יכולת"), אחד (עלית רצון ה' לבריאת העולם "כי חפץ חסד הוא" שהרי "טבע הטוב להיטיב", בה כל המציאות נמצאת "בכח" רחוק ונעלם), קדמון (תכנון הבריאה, "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", כ"תורה קדומה" בה לאחר מכן "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – "בכח" קרוב-לביצוע לבריאה בפועל לאחר הצמצום).

שרש הקו (עליו נאמר "אז יבקע כשחר אורך", סוד יעקב אבינו) הוא תמיד בקו האמצעי: במדרגת קדמון, שהיא התכנון-המעשי של הבריאה – כנגד המוטבע, הנה"י – שרש הקו ביסוד; במדרגת אחד, שהיא טובו של ה' ורצונו להשפיע (כהגדרת "טבע הטוב להיטיב", טוב לעולם הוא ביחס לזולת ולא בינו לבין עצמו) – כנגד המורגש, החג"ת – שרש הקו בתפארת; במדרגת יחיד, ה"אור המאיר לעצמו" כביכול – כנגד המושכל, החב"ד – שרש הקו בדעת. שלשת שרשי קו הבטחון במקום האמונה שלפני הצמצום – יסוד דקדמון, תפארת דאחד, דעת דיחיד – הם בסוד "ותקעתיו יתד [של בטחון] במקום נאמן [מקום האמונה]".

שלש המדרגות: שרש הצדיקים, רחמים וזיקה

היסוד של מדרגת קדמון היינו שרש הצדיקים שנשלחו לממש את רצון ה' בעולם שברא לכבודו, החל מאב-הטיפוס של "צדיק יסוד עולם", יוסף הצדיק (שבשל שרשו הנעלה נענש על שתלה את בטחונו ב'סבה' של שר המשקים, ולא הסתפק בבטחון גמור בהשי"ת ללא כל סבות).

התפארת של מדרגת אחד היינו רחמי ה' על הבריאה העתידה מכח הכרת מגבלותיה וחסרונותיה וההזדהות עמם. "טבע הטוב להיטיב" היינו החסד דאחד, והרצון לברוא עולם מוגבל כולל מיניה וביה את הגבורה המצמצמת שבאחד, ולאחר שניהם מגיע התפארת שענינה הזדהות (אמפטיה) עם הנברא המוגבל.

הדעת של מדרגת יחיד היינו ה'זיקה' (השרש העליון ביותר ל"והאדם ידע את חוה אשתו") של ה' כפי שהוא בינו לבין עצמו אל הנבראים העתידים – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים ['ועמך כלם צדיקים']", ועצתם לו היא-היא שעוררה את תאוות ה' העצמית, "תאות צדיקים אך טוב", "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (ועל התאוה בדרגה זו אמר אדמו"ר הזקן ש'על תאוה אין קושיות'). הזיקה לישראל היא-היא מציאותם שלהם במדרגת יחיד ("ישראל ומלכא בלחודוהי") כשהם עצמם במקום בו ה' קיים לבדו ו"אין עוד מלבדו" היינו סוד תאות ה' לברוא את העולם.

בטחון מתוך זכרון

השרש הפנימי והכמוס ביותר של הבטחון בנפש (פנימיות ראשית הקו, ההופכת את הבטחון הסביל – בטחון גמור בה' גם כאשר אין כל צל תקוה במציאות – לבטחון פעיל, שבורא יש מאין אפיקי פעילות שמביאים הצלה והצלחה) הוא ה'זכרון' העל-מודע של שרשי הקו הללו:

אני 'זוכר' שאני קשור לה' בעצם – אני נתתי לו עצה לברוא את העולם ובעצם אני תאוותו לברוא את העולם – ולכן אני בוטח בו (ולעתים, כאשר בשל נסיבות קשות מתערער הבטחון בטובו של ה', שנובע ממדרגת אחד, אין ברירה אלא לעלות למדרגת יחיד ולעורר את הבטחון מכח הזיקה העצמית של יהודי לה').

אני בוטח בה' כי הוא (לא רק אוהב אותי מאד, אלא גם) מרחם עלי, מכיר היטב את מקומי בעולם ואת כל המגרעות שלי, ורוצה להיטיב לי כפי שאני, לפי המציאות שלי.

אני בוטח בה' מתוך הזכרון שכאשר הוא תכנן את העולם הוא תכנן שיהיו בו צדיקים, ואני אחד מהם – שהרי "ועמך כֻלם צדיקים".

שלשת הזכרונות הנעלמים האלה נמצאים בפנימיות הבטחון הגלוי של האדם – החל מהבטחון הגמור, ראשית קו הבטחון – והם שהופכים אותו לבטחון מלא שמחה ויצירתיות ("נתתה שמחה בלבי") המפלס באופן פעיל נתיבים חדשים של הצלה והצלחה במציאות ("וההולך דרך טובה הא-ל מסייעו ומדריכו"), "ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו".