בס"ד ערב חג השבֻעות שנת השבֻעות (התשע"ח)

מכתב לחג השבועות

לבני ובנות ישראל, בכל מקום שהם

לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו – ברכת חג שמח, שנזכה כולנו לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות[א].

נפתח ברמז מיוחד לשנה שלנו: שבעות (בכתיב חסר, כמו בתורה) עולה תשעח. וממילא, התשעח עולה "חג השבעות", בה"א הידיעה, זהו חג השבעות הגדול ביותר מאז בריאת העולם.

שמחה ויראה במתן תורה

מתן תורה הוא הנישואין בין הקב"ה וישראל – "ביום חתונתו, זה מתן תורה"[ב] – לאחר שבעה שבועות מיציאת מצרים, כשבעה ימים נקיים שהאשה סופרת לטהרתה[ג].

בנישואין יש את גילוי השמחה הגדול ביותר בעולם הזה, וכן שבועות הוא הרגל הראשון שבו כתובה מצוות השמחה בפירוש בתורה, "ושמחת לפני ה' אלהיך"[ד], "עֶלְיוֹנִים שָׂשֹוּ וְתַחְתּוֹנִים עָלְזוּ בְּקַבָּלַת תּוֹרָה הַכְּתוּבָה מִסִּינַי, תֹּאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה בְּקַבָּלַת יוֹם זֶה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים"[ה].

מאידך, מעמד הר סיני היה מתוך יראה גדולה, "ויחרד כל העם אשר במחנה"[ו], עד ש"על כל דבור יצאה נשמתם של ישראל"[ז] – ותכליתו להחדיר בנו יראת שמים, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[ח], עד שבכל לימוד תורה יש לקיים "באימה וביראה ברתת ובזיע"[ט].

אכן, השמחה והיראה הולכות יחד: "עבדו את ה' בשמחה"[י], "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה"[יא] – "במקום גילה שם תהיה רעדה"[יב].

יחוד השמחה והיראה הוא על דרך הכלל הגדול בעבודה "בכיה תקועה בלבי מצד זה, וחדוה תקועה בלבי מצד זה"[יג] – הבכיה היא על ריחוקי מה', ועל השכינה הנמצאת בגלות בתוכי (הכל מצד הנפש הבהמית שבי, הנטיה לחטוא). וכן היראה הרצויה היא יראת חטא, "יראתו... לבלתי תחטאו", דהיינו יראה להתנתק מה' על ידי החטא (מצד הנפש הבהמית כנ"ל) שמצד זה באה הבכיה. ואילו החדוה היא שמחה רבה ועצומה על קרבתי לה' (מצד הנפש האלוקית), במיוחד בעת רצון כגילוי השכינה במתן תורה[יד].

אמנם יש דרגה גבוהה יותר של יראה-בכיה: בכי מתוך געגועים אין סוף, כמו בגילוי סודות התורה שהמוח אינו יכול להכיל[טו]. והנה ידוע הרמז: בכיה גימטריא יחידה, חדוה גימטריא חיה – החדוה-שמחה היא גילוי 'המקיף הקרוב' בנפש הנקרא חיה, ואילו הבכיה היא גילוי 'המקיף הרחוק' של הנפש, יחידה שבנפש. אכן, כיון שמדובר באורות מקיפים, הם יכולים לשכון יחד, בכיה וחדוה כאחד[טז].

ברוב שירה וזמרה

שמחת נישואין היא "ברוב שירה וזמרה"[יז], בהמשך לשיר השירים שקוראים בפסח – הזמן שבו הקב"ה לקח אותנו בקידושין כהכנה לנישואין במתן תורה.

החתן והכלה, הקב"ה וישראל, שרים זה לזה: שירת החתן לכלה היא התורה הבאה מלמעלה למטה ונקראת שירה ("כתבו לכם את השירה הזאת"[יח]), כפי שמתגלה במיוחד בטעמי-המקרא – הדרגה העליונה ביותר בתורה, בהם גנוזים הסודות הגדולים ביותר, "טעמי תורה" שיתגלו בתורתו של משיח[יט].

שירת הכלה לחתן היא התפלה העולה מלמטה למעלה, שירה בגימטריא תפלה, כמזמורי התהלים של דוד מלך ישראל שיום לידתו ופטירתו בשבועות ועל הייחוס שלו קוראים במגילת רות. בשירה הזו של ישראל יש ניגונים של שמחה-חדוה ויש ניגונים של בכיה-געגועים-יראה, "וגילו ברעדה".

שלשה צדיקים בשבועות

בשבועות אנו מתקשרים במיוחד למשה רבינו, "תורה צוה לנו משה"[כ], לדוד המלך "נעים זמירות ישראל"[כא], ולרבי ישראל בעל שם טוב שהסתלק בשבועות.

"שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם"[כב]. ממשה רבינו מקבלים כתר תורה, "משה קבל תורה מסיני"[כג]. גם כתר כהונה מגיע ממשה רבינו, בחינת הכהונה שבמשה (אשר שימש בשבעת ימי המילואים ככהן גדול בחלוק לבן), התכללות אהרן הכהן במשה, כמו שנאמר לכל ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"[כד]; מדוד המלך מקבלים כתר מלכות, "כל ישראל בני מלכים הם"[כה]; ומהבעל שם טוב מקבלים כתר שם טוב, התנוצצות אורו של משיח בן דוד (שאמר לבעש"ט שהוא יבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה").

משה רבינו, רעיא מהימנא, היה יודע לנגן בכל מיני ניגון, הניגון של כל אחד מישראל[כו]. דוד המלך היה מנגן ושר, "זמרות היו לי חקיך"[כז]. ומורנו הבעל שם טוב הנחיל את דרך החסידות המדגישה את כוח הניגון, ומביאה לעולם ניגון חדש, ניגון הגאולה: ברֹב שירה וזמרה בגימטריא כתר שם טוב. "אורייתא בנגונא, שכינתא בנגונא, ישראל סלקין מגו גלותא בנגונא"[כח]

התכונה המחברת את שלשת הצדיקים היא ה'טוב', ו"אין טוב אלא תורה"[כט]. על משה רבינו נאמר "כי טוב הוא"[ל], ועל מתן תורה נאמר "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"[לא]. על דוד המלך נאמר "טוב ראי"[לב]. ומורנו רבי ישראל הוא בעל שם טוב. גם אהרן הכהן, הכלול כאן בהעלם במשה, הוא טוב – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים [משה ואהרן] גם יחד. כשמן הטוב... זקן אהרן"[לג]. ועל כולם נאמר "אמרו צדיק כי טוב"[לד] – "טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב"[לה]. והרמז: הערך הממוצע של משה אהרן דוד ישראל הוא טוב ברבוע (וכולם יחד עולים לד ברבוע).

תורה לתיקון עולם

גילוי אורו של משיח בן דוד קשור להנחלת התורה לכל באי עולם, "שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו"[לו].

על מתן תורה נאמר "א-דני יתן אֹמֶר המבשרות צבא רב"[לז]: לפי הפשט אפשר לפרש "צבא רב" על צבאות ישראל, אבל חז"ל דורשים שהכוונה לאומות העולם, "כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות"[לח].

"אד-ני יתן אֹמֶר" – סוד אמר הוא ראשי התבות אור מים רקיע[לט], שהוא סוד הלידה: אור שכלי הנעשה 'מיא דניידי' ונקרש לרקיע. התורה עצמה היא אור; כאשר התורה מגיעה לישראל היא מים, "הוי כל צמא לכו למים"[מ], "אין מים אלא תורה"[מא]; וכאשר היא מגיעה עד לאומות העולם היא בבחינת רקיע, ודוקא אז נשלמת הלידה, גילוי גאולה ומשיח כפשוטו בעולם הזה הגשמי.

הגיעה העת להשמיע את התורה בשבעים לשון לכל באי העולם, עד שכל החפץ באמת יוכל להצטרף לעם ישראל, לקבל תורה ומצוות ולהיות מגרי הצדק, כרות המואביה "אמה של מלכות"[מב].

חג שמח!