שבט מיהודה
מאמר לפרשת נשא – הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יהודה הוא הראשון בסדר השבטים במחנה ישראל, והמקריב ביום הראשון בחנוכת המשכן (ביום הראשון = כתר כנודע מהאריז"ל, "אין כתר אלא למלך"). והנה ההופעה הראשונה של השרש שבט בתורה היא בפסוק "לא יסור שבט מיהודה" ("הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל") – ומכאן שיהודה הוא השבט, ב-ה הידיעה, מכל שנים עשר "שבטי יה"[ב]. דהיינו, "לא יסור שבט מיהודה" מתפרש (קרוב לפשוטו) שיהודה לא יסור מלהקרא 'שבט' סתם, ובכל מקום שהוא מוזכר לא יסור ממנו הכינוי שבט, עד מלכא משיחא שעליו נאמר "וקם שבט מישראל".

השרש שבט מופיע לב פעמים בתורה, כמבואר כאן שיהודה הוא בבחינת הלב, "גור אריה יהודה" כדוד המלך "אשר לבו כלב האריה", והנה לבו כלב האריה = שבט!

שוט, שבט, שרביט

בפשט, "לא יסור שבט" הוא לשון מלכות (כתרגום אונקלוס "לא יעדי עבד שלטן מדבית יהודה"), "שבט מישור שבט מלכותך", וקרוב לזה המלה שרביט[ג], שרביט המלך.

שבט הוא גם שוט שבו מכים, "שבט מוסר" (כמו "וכי יכה... בשבט", "ושבט לגו כסילים"), וכפירוש רש"י "אלו ראשי גלויות שבבבל שרודים את העם בשבט" – וממילא "לא יסור שבט מיהודה" פירושו שלא יסור מלתת מוסר (לשון נופל על לשון), כדי ליירא ולגרום לעם להיות "סור מרע", ועל מלך המשיח נאמר "והכה ארץ בשבט פיו" (וגם המלך עצמו מתייסר בשבט, כמו שנאמר על שלמה "והוכחתיו בשבט אנשים", ובלב אבשלום נתקעו "שלשה שבטים").

לעומת השבט, שהוא מדת הדין ("אם לשבט... אם לחסד"), השרביט הוא סימן קירבה, "יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה" (ההקשר היחיד של שרביט בתנ"ך)[ד]. השרביט הוא יכולת המלך להמית ולהחיות (גדר המלך) והוא בוחר להחיות, "ובחרת בחיים" (החל ממלכו של עולם שבוחר להחיות אותנו, "מלך חפץ בחיים").

כשם שה"שבט" הראשון בתורה הוא יהודה, כך ה"שבט" האחרון בתורה ("הכל הולך אחר החתום") הוא בפסוק "ויהי בישרון מלך... יחד שבטי ישראל" – שעיקר תפקיד המלך, משבט יהודה, הוא ללכד יחד כל שבטי ישראל ("יחד שבטי ישראל" ר"ת ישי אבי דוד).

שמע ישראל

שבט הוא עץ-ענף (ממנו עושים את השוט ואת השרביט) – שבטי ישראל הם ענפי העץ, ובפרט נקרא שבט יהודה "עץ יהודה" (וכן "עץ אפרים" כמו שיתבאר). השבטים נקראו גם מטות, מַטֵּה הוא שבט-עץ (כמו המטות שהניחו הנשיאים לפני הארון בפרשת קרח).

נמצא שיש שלשה כינויים לשבטי ישראל, שבט מטה עץ ר"ת שמע. "שמע ישראל... אחד" הוא מאמר השבטים ליעקב אבינו (שמע ישראל סבא), דהיינו שרק כאשר השבטים, הנפרדים לכאורה, מתאחדים עם שרשם – כדברי יעקב "הקבצו ושמעו" – הם יכולים להעיד על אחדות ה', כידוע שאחד רומז ליעקב (א), ח בני הגבירות ו-ד בני השפחות. ב"שמע... אחד" אותיות עד הן 'רבתי', ושאר האותיות הן אשמח, שמחת ישראל להעיד על אחדות ה'.

אכן, אחדות זו לדורות מתקיימת דוקא על ידי המלך (שלכן יעקב 'המליך' את יהודה באותו מעמד), "ויהי בישרון מלך... יחד שבטי ישראל" – כדברי הרמב"ם שעניין המלך הוא ש"יקבץ כל אומתנו וינהיגנו"[ה], ו"לבו [של המלך, לב האריה כנ"ל] הוא לב כל קהל ישראל"[ו]. וכן על שאול, המלך הראשון, נאמר "וישמע שאול את העם" – שמע הוא לשון התאחדות, שאז "שמע ישראל... אחד".

מלה נוספת הקרובה לשבט היא שפט (חילוף ב-פ באותיות השפתיים)[ז], שהרי תפקיד המלך הוא לדאוג למשפט צדק ("צדק מלכותא קדישא"), "ושפטנו מלכנו", וכן יש "משפט המלוכה", ו"המלך המשפט".

יהודה ודן

כעת נבוא להתבונן בקשר בין יהודה לשאר השבטים שנקראו בפירוש שבט. הנה בפרשת ויחי (ובכל ספר בראשית) נאמר שלש פעמים שבט, הכל בברכת יעקב אבינו לבניו-השבטים: "לא יסור שבט מיהודה", "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" – מכאן שיהודה ודן הם כנגד כללות השבטים.

"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" פירש רש"י "כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה" (וכמו שהמלך נקרא "אחד העם"), כנ"ל שיהודה הוא השבט הראשי בישראל. ורמז יפה: בפרשת בחקותי נאמר "כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'" – "השבט העשירי" הוא דן, העשירי ליהודה בסדר הנשיאים. וכן מצאנו בכמה מקומות שיהודה ודן מצטרפים (שניהם נקראו גור אריה, ובמלאכת המשכן התחברו בצלאל ואהליאב, ועוד), "דינא דמלכותא דינא". חיבור הראשון (יהודה) והעשירי (דן) הוא סימן מובהק לאחדות ישראל בכלל, "כל ישראל ערבים זה בזה", המעולה שבשבטים עם הירוד, "ולא נכר שוע לפני דל" (דברי חז"ל על בצלאל ואהליאב). ובכלל, כל ישראל הם הצאן, וכולם "עוברים תחת השבט", דהיינו נמצאים תחת המלך משבט יהודה, "והקמתי עליהם רעה אחד... את עבדי דויד".

הקשר בין יהודה ודן הוא גם במושג מַטֵה: מטה = דן. למטה = יהודה-דן. המלים מטה-ולמטה מופיעות פעם ראשונה בהתגלות ה' למשה בסנה: "מה זה בידך ויאמר מטה... ויהי לנחש... ויהי למטה בכפו" – רמז ל"יהי דן נחש עלי דרך [כשהוא מושלך על הדרך, וישליכהו ארצה]". נחש רומז בפרט לחשים בן דן (אותיות משיח), נמצא שהסדר מטה-נחש-מטה הוא דן-חשים-דן (ב פעמים דן, סוד "בדן" שנאמר על שמשון, שבעצמו היה משבט יהודה מצד אמו). ה"מטה" השני בתורה הוא "מטה האלהים" (ביד משה), והשלישי הוא "מטה אהרן" (והרי משה עצמו הוא אלהים לאהרן. מטה האלהים מטה אהרן = ה פעמים האלהים). ה"למטה" השני והשלישי בתורה הם "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... אהליאב בן אחיסמך למטה דן" – חיבור יהודה ודן כנ"ל.

יהודה ומנשה

מי שעוד נקראו שבט הם אפרים ומנשה בני יוסף. יוסף הוא 'המתחרה' של יהודה שישלים אתו בסוף, ושניהם יחד מרכיבים את בית ישראל. אלא שיוסף עצמו אינו במנין השבטים, אלא ממוצע בין האבות לשבטים: ישראל אותיות לי ראש, ו"ראש" רומז ליוסף שנאמר בו "לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (וכן באפרים ומנשה, בברכת יעקב להם "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים... ואת שמאלו על ראש מנשה", הכל בפרשת ויחי).

והנה הפסוק "כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש", כשם שרומז על יהודה כנ"ל כך רומז למנשה: "השבט העשירי" – עשר פעמים כתוב בתנ"ך "חצי שבט המנשה", פעם אחת בתורה ותשע פעמים בספר יהושע (ורמז נוסף למספר עשר, בספר יהושע נאמר "ויפלו חבלי מנשה עשרה").

גם בזה יש רמז ליהודה – "חצי שבט המנשה"[ח] רומז למלכות (שבט) מנשה בן חזקיהו מלך יהודה, ובו יש שני חצאים, חצי אחד בהיותו רשע והחצי השני לאחר שעשה תשובה (על ידי שה' חתר לו מתחת כסא הכבוד), ללמד עד היכן כוחה של תשובה – הכל דוקא בכוח שבט יהודה שהודה, כדוד המלך שלא חטא אלא כדי ללמד כוחה של תשובה (וכן לומדים מעכן, משבט יהודה, ש"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"). בספר עזרא נזכרים דמויות נוספות בשם מנשה: האחד מבני חשֻם, רמז לקשר עם שבט דן, חשים בן דן, והאחד אחי בצלאל, רמז לבצלאל בן אורי משבט יהודה.

הקשר בין יהודה למנשה משקף את הקשר בין יהודה ליוסף, שהרי דוקא מנשה נקרא "שבט מנשה בן יוסף" (כמבואר במ"א שיש קשר עצמי בין יוסף למנשה, בנו הבכור, לעומת אפרים הצעיר שקשור ליעקב הסבא). שבט יהודה הוא "עץ יהודה" ושבט יוסף הוא "עץ יוסף" שהופכים לאחד בנבואת יחזקאל (=יוסף), על דרך "והיו לבשר אחד" (יוסף הוא האיש ויהודה האשה, כנודע). והקשר לשבט דן: דן יוסף = 7 פעמים יהודה (כשם שיהודה נותן את סוד השבט לדן, כך גם ליוסף).

בני מנשה

על נחלת חצי המנשה בעבר הירדן נאמר בסוף פרשת מטות (ושם הפרשה גורם, מטות-שבטים) "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה... ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר. ונבח הלך וילכד את קנת.. ויקרא לה נבח בשמו"[ט]. אלא שיאיר בן מנשה הוא באמת משבט יהודה, בן שגוב בן חצרון שבא אל בת מכיר (ככתוב בספר דברי הימים) אלא שנקרא על משפחת אמו כיון שלקח את נחלתו בתוך נחלת מנשה, כמבואר כל זה בפירוש הרמב"ן, ועוד כתב הרמב"ן שנבח הוא בנו של יאיר (וחולק על רש"י שלא היו ליאיר בנים ולפיכך קרא חות יאיר לזכרון). הרי קשר מובהק בין יהודה למנשה, איחוד עץ יהודה ועץ יוסף!

נמצא שבעבר הירדן יש נטיה להשתייך לצד האם דוקא. ויובן לפי המבואר בחסידות שהיחס בין עבר הירדן המזרחי לזה המערבי הוא כיחס בין מוחין דאמא למוחין דאבא – מוחין דאבא היינו עבודת הצדיק ומוחין דאמא עבודת הבינוני (כמו שהתבאר בשיעור על "שתי גדות לירדן"). וכן כתבו המפרשים שבעבר הירדן יש פחות קפידא על ערבוב נחלות השבטים (שנקבעים לפי האב)[י].

בכלל, בשבט מנשה מצאנו כח גדול לבנות: חמש בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, אשר זכו לנחלה בארץ בכח התביעה "תנה לנו אחזה", ועליהן נאמר "בנות צעדה עלי שור" ופירש רש"י "על שם בנות מנשה בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן" (בנות צלפחד הן הדור העשירי לאברהם, "העשירי יהיה קדש", ובדור שלהן עדיין מקפידים על היחוס, "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר", אבל בדור שאחריהן כבר אין קפידא והותרו שבטים לבוא זה בזה).

ורמזים: יוסף מנשה = מכיר יאיר נבח. יוסף מנשה מכיר יאיר נבח = 19 פעמים חן, והם בני אברהם יצחק יעקב שעולים 11 פעמים חן, והכל יחד עולה יהודה פעמים חן. למעשה, יש עוד שני דורות, כיון שיאיר הוא בן שגוב ושגוב הוא בנה של בת מכיר, כך שנבח הוא הדור העשירי (ובשמו יש אותיות חן. נבח = 2 פעמים יהודה. החלק הקדמי של נבח עולה 3 פעמים חן – עשירית יהודה פעמים חן הנ"ל). שמה של בת מכיר אינו מפורש, אבל אפשר 'לנחש' שקרואים לה מלכה (כשם אחת מבנות צלפחד), שזכתה להנשא לשבט המלוכה – מלכה שגוב 7 פעמים חן, וכל עשרת הדורות עולים לז-יחידה פעמים חן. והנה חמש בנות צלפחד, מחלה נעה חגלה מלכה תרצה = חי פעמים חן, ויחד עם לז פעמים חן עולה הכל-כלה פעמים חן (וממילא יוצא שחמשת השמות אברהם יצחק יעקב מלכה שגוב שווים לערך חמש בנות צלפחד). בנות צלפחד הן הדור העשירי לאברהם, בנות דורו של נבח (נוטריקון בנות צלפחד, וכיון שבנות צלפחד נשאו לבני דודיהן לנשים אפשר להניח שנבח נשא אחת מהן, ומן הסתם זו מלכה...).

המלך והעם

מכל י"ב השבטים, ששה נקראו בפירוש בשם שבט: יהודה, לוי, דן, בנימין, אפרים ומנשה. "אין מלך בלא עם" – יהודה הוא המלך, והוא נקרא בשם שבט בעצם, והשאר הם העם ונקראים שבט מכוחו, כיון ש"עבד מלך מלך" (עבד מלך ר"ת עם, העם של המלך).

שבט לוי קובע ברכה לעצמו, שהרי אינו בכלל השבטים בדרך כלל (כמו במחנה ישראל ובחנוכת המשכן), ולכן נתבונן תחילה בשמות החמשה, יהודה בנימן (בסמיכות ל"שבט" כתוב תמיד חסר) דן מנשה אפרים = 37 פעמים הוי' (37 היינו חלק המילוי של שם סג). והנה בסדר הנשיאים בחנוכת המשכן, לאחר יהודה הראשון, ארבעת האחרים הם לפי הסדר, השביעי השמיני התשיעי והעשירי – 7, 8, 9, 10 כל אחד ברבוע עולים יחד אין מלך בלא עם![יא]

שמות השבטים עם נשיאיהם, יהודה נחשון אפרים אלישמע מנשה גמליאל בנימן (גם בנשיאים כתוב חסר) אבידן דן אחיעזר = 48 ברבוע, רמז לכללות י"ב שבטי יה בארבעה עולמות (אבידן נשיא בנימין היינו אב לשבט דן, דהיינו ששבט דן ודגלו הוא כמו בן, המאסף, לשבט בנימין שבסוף דגל אפרים).

יהודה ולוי

בנוגע לשבט לוי, שאינו בכלל י"ב השבטים, הרי הוא כנגד הפנימיות של כולם, בחינת הלב (לב קרוב ללוי), נותן השראה לכולם. לוי נקרא על שם החיבור, "ילוה אישי אלי" (וכן בתיאור הזיווג בקדש הקדשים "כמער איש ולֹיות"), וכך ביכולתו לחבר את כל ישראל שיתכללו זה בזה. לכן אין ללוי חלק ונחלה מיוחד, אלא מפוזר בערי הלויים בכל שבטי ישראל וכך מחבר את כל השבטים.

הוזכר שישראל אותיות לי ראש רומז ל"ראש יוסף", והנה אותיות לי רומזות ללוי, שגם הוא מבחינה מסוימת הראש של כל ישראל: בלוי אותיות לי, בלידתו נאמר "ילוה אישי אלי" וכן "והיו לי הלוים". לי ר"ת לוי יוסף.

ידוע הרמז: כהן לוי ישראל ר"ת כלי, והנה בתוך שבט לוי יש כהן לוי ר"ת כל, סגולת ההתכללות כנ"ל (ורמוז בפסוק "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה". כהן לוי מצטרפים לשלמות של יא ברבוע). בפנימיות: כהן הוא איש החסד (קו ימין) ולוי הוא מצד הגבורה (קו שמאל), והחבור ביניהם בתוך שבט לוי הוא התכללות, "ימין ושמאל תפרצי".

י"ב השבטים הם כנגד י"ב החושים והחדשים, כידוע בספר יצירה, ואילו שבט לוי, שאינו נמנה שם, הוא כנגד 'חוש הנגינה'[יב], שהרי בני לוי הם המשוררים ("לארמא קלא"). הניגון הוא תשומת-לב לפנימיות שמאפשרת לחבר בין הקצוות.

והנה יהודה הוא הלב, אומץ הלב כנ"ל, אם כן לוי הוא נקודת פנימיות הלב, הרעותא דלבא – והוא הקשר בין יהודה ללוי. דוד המלך, "נעים זמירות ישראל", הוא שהעמיד את הלויים לשיר על הדוכן במשמרות (כמ"ש בספר דברי הימים) וחבר עבורם שירים. ליתר דיוק, עבודת הכהן היא "בחשאי וברעותא דלבא" לעומת עבודת הלוי "לארמא קלא", והם בהתאמה כנגד מוחין דאבא (בטול ושתיקה), צד ימין, ומוחין דאמא (יין המשמח), צד שמאל – ואם כן, הכהן שבלוי הוא הצד הפנימי יותר המחבר את כל ישראל, והלוי שבלוי הוא הצד החצוני יותר שאליו מחובר במיוחד דוד המלך אמיץ הלב (דוד לוי בהכאה פרטית עולה דוד ברבוע).

לאחר המחלוקת על הכהנים והלויים (בפרשת קרח) הונחו שנים עשר מטות הנשיאים לפני הארון, "ומטה אהרן בתוך מטותם", "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי". ההבדל בין שבט למטה הוא שבשבט יש לחלוחית מה שאין כן במטה, אבל במטה אהרן נותרה לחלוחית, חיות פנימית, ולכן פרח. והיינו כנ"ל ששבט לוי הוא החיות הפנימית שבכל שבטי ישראל, סוד השבט שבתוך המטה (לוי נוטריקון לח ויבש, הלחות בתוך היבשות. שבט מטה = שסה מספר הגידים, היינו גידי הדם, מקור הלחלוחית בגוף). כך מודגש בזה שמטה אהרן הוא "בתוך מטותם", באמצע י"ב המטות האחרים (כמ"ש רש"י) – הפנימיות של כולם.

במלים אחרות, בסגנון הבעש"ט: מטה אהרן שבאמצע הוא נקודת האין, נקודת האמת הפנימית, "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" ועולה לקבל השראה גבוה מעל גבוה עד האין האלוקי ממש. כלומר, לוי מייצג את האלוקות בישראל, בכל י"ב השבטים. לוי = אלהי כמו התואר "איש האלהים" שנאמר במיוחד על משה, "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי"[יג].

מכל זה מובן מדוע שבט לוי נבדל בעצם משאר השבטים, "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" – ה'שבט' של לוי הוא מטה פורח לעומת שאר השבטים שבפועל הם מטות יבשים.

"והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" = פרח פנים ואחור (פ פר פרח פרח רח ח). כאשר נצרף לוי ליתר השבטים שנקראו שבט, יהודה בנימן אפרים מנשה דן נקבל 1008 = 7 פעמים 144, 12 ברבוע, חצי פרח.

הביטוי "שבט הלוי" ב-ה הידיעה (בפסוקים "הבדיל ה' את שבט הלוי", "בניו יקראו על שבט הלוי") רומז לשאר חמשת השבטים הנ"ל. שבטי יהודה בנימין ואפרים אינם כתובים ב-ה הידיעה, רק חצי שבט המנשה כתוב כך בגלל הסמיכות של 'חצי'. "שבט הדני" כתוב ב-ה הידיעה (אך לא "שבט דן"), וזה במעשה פסל מיכה, שם לוקחים בני דן את הלוי (נכדו של משה), ומקבלים ממנו את ה-ה. לוי דן מצטרפים לשלמות של 100 (וכאשר נחשב כל אחד בהכאת אותיות = 2000, סוד ב רבתי של בראשית)[יד].