בע"ה

מוצאי ז"ך סיון ע"ח – כפ"ח

"ועבד הלוי הוא"

בר מצוה מנחם מענדל דוד שי' זלמנוביץ'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ועבד הלוי הוא" – להגיע לנסתר

התמסרות הלויים ו"כל באי עולם"

מזל טוב למנחם מענדל דוד ליום הבר-מצוה, שיזכה להיות חסיד ירא שמים ולמדן, כמו שהרבי רוצה.

יש ענין "לחיות עם הזמן"[ב], כפי שאמר אדמו"ר הזקן, בעל התניא – "מ'דארף לעבען מיט דער צייט". מה פירוש לחיות עם הזמן? עם פרשת השבוע. לכבוד חתן הבר מצוה נאמר משהו מתוך הפרשה:

אחת המצוות של פרשת קרח, בסוף הפרשה, היא מצות עבודת הלויים בבית המקדש. הפסוק אומר "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד"[ג]. יש עוד פסוק, במשנה תורה – חומש דברים – שאומר "ושרת בשם הוי' אלהיו ככל אחיו הלוים"[ד]. הרמב"ם, גם בספר המצוות וגם ביד החזקה, מביא את שני הפסוקים האלה – מצות עבודת הלויים בבית המקדש.

בסוף ספר זרעים ברמב"ם, ממש בסיום[ה], אומר הרמב"ם שכל אחד ואחד מבאי עולם – משמע שלא רק יהודים, אלא כל בן אדם – יכול להיות כמו שבט לוי, אם נדבה רוחו – הוא מקדיש את עצמו לעבודת ה' יתברך ומפנה את לבבו מכל הבלי העולם הזה. הרמב"ם מבטיח שאז ה' יספק לו כל מה שהוא צריך, כמו שהוא יתברך ספק לכהנים וללויים, לא יחסר לו כלום בגשמיות.

קשר דוד המלך והלויים – עבודת השיר

בסוף מביא הרמב"ם ראיה מדוד המלך – השם של חתן הבר-מצוה שלנו הוא גם דוד, מנחם-מענדל-דוד – סימן שדוד המלך עצמו הוא אחד כזה שמקדיש את חייו לעבודת ה'. דוד המלך אומר "הוי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"[ו]. מה פירוש "אתה תומיך גורלי"? מסביר הרמב"ם – אתה ה' תתן לי כל מה שאני צריך בחיים, כי "הוי' מנת חלקי וכוסי". זו הברכה הראשונה, שמנחם מענדל דוד יקדיש את החיים שלו לעבודת השי"ת.

כנראה יש קשר מיוחד בין דוד המלך, "נעים זמירות ישראל", לבין הלויים, שעיקר עבודתם הוא עבודת השיר. במיוחד הפסוק השני שהרמב"ם מביא למצות עבודת הלויים בבית המקדש – "ושרת בשם הוי' אלהיו ככל אחיו הלויים", עליו אומרים חז"ל ששֵרות בשם ה' היינו עבודת השיר (כאשר עיקר השירה בפה, להלל ולשבח את השי"ת בשיר). עיקר השֵרות הוא שירה. כנראה שגם דורשים לשון נופל על לשון – שרות ושירות ותשבחות לקוב"ה (כך כותב ערוה"ש העתיד).

חתן הבר מצוה שלנו שייך גם כן לשירה, לא סתם יש פה הרבה נגנים מעולים – שנגיד להם יישר כח גדול, כל מי ששר יחד, ותיכף נמשיך לשיר – אבל טרם שמענו הערב איך הבר מצוה שלנו גם שר. הוא שר בחסד עליון, וכנראה שבנשמה שלו – ושל כל מי ששר, מנגן ויודע פרק ב"פרק שירה" – שייך לשרש הלויים. לא משנה אם הוא לוי או כהן או ישראל – זו המהות של הלוי. מהו לוי? "הפעם ילוה אישי אלי"[ז], מי שעושה חיבור וקישור בין הנשמה לבין הקב"ה. אין דבר שמקשר בין הנשמה לקב"ה יותר מאשר שירה, נגינה – "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר"[ח], עיקר ה"רצוא ושוב" של הנשמה, לצאת מעצמי ולשוב, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[ט], הוא על ידי שירה. חתן הבר מצוה שלנו מצטיין בשירה, ועוד יצטיין יותר ויותר.

סוד ה"הוא" – להגיע לנסתר

גם על "ועבד הלוי הוא" מפרשים על הרמת הקול של הלוי, שמגיע למדרגת הנסתר – "הוא". "הוא" לשון נסתר, ולכאורה זו מלה מיותרת בפסוק – מספיק לכתוב 'ועבד הלוי את עבודת אהל מועד'. מה מוסיף המלה "הוא"? יש דרוש של אדמו"ר הזקן, ואחריו כל אדמו"רי חב"ד, להסביר את המלה "הוא", וגם בזהר הקדוש מובא ומוסבר. בחסידות הדגש שה"הוא" הוא הסתים ונעלם, עתיקא קדישא, אור ה' שבפנימיות הכתר. כאשר עתיקא מתגלה ב"הוא" הוא אמא – התענוג של הכתר מתגלה באותו מקום אליו הלויים עולים ומגיעים בשירה שלהם, למקום הנסתר הזה שנקרא "הוא". ועל ידי העליה עד ל"הוא", בהתבוננות בגדולת השי"ת, מולידים אהבה ויראה בלב, ומהלב נמשך למעשה בפועל[י].

ב. דרשות חז"ל ל"ועבד הלוי הוא"

היות שהמלה "הוא" בפסוק "ועבד הלוי הוא", היא מלה מיותרת לפי הפשט, גם חז"ל מתייחסים אליה ולומדים ממנה כמה הלכות.

קבלת עול מאושרת

הדבר הראשון שחז"ל לומדים, בספרי (והרמב"ם מביא את לשון הספרי בספר המצוות[יא] שלו), "'ועבד הלוי הוא' – על כרחו"[יב]. לא לחשוב שעבודת הלוי היא רשות – שאם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד – אלא שעבודת הלוי היא "חובה וצווי" בלשון הרמב"ם ("ועבד הלוי" = חובה צווי). הוא מוכרח לעבוד, יש עליו חובה לעבוד.

איך החיוב מסתדר יחד עם מה שכתוב בחסידות ש"הוא" היינו גילוי התענוג העליון באמא, גילוי עתיקא באמא בלשון הקבלה והחסידות? כמו שהרבי אומר, דבר שמתאים במיוחד לבר מצוה, שעבודה שהיא בדרך של הכרח, של קבלת עול מלכות שמים – לא לחשוב שהיא פועלת בנפש איזו מרה שחורה או דכאון או עצבות, חס ושלום. בדיוק ההיפך – מי שעובד מתוך הכרח, הלוים נקראו "חיל ה'", כמו חילים, "ברך הוי' חילו" נאמר על שבט הלוי, מי שעובד כי הוא חייב לעבוד את ה', דווקא בו מתגלה התענוג העליון, האושר העליון. זהו אחד מיסודי היסודות אצל הרבי. ברגע שמקבלים עול מלכות שמים בבר מצוה, הדבר הכי חשוב לדעת שמקור האושר בחיים הוא מקבלת עול מלכות שמים.

שוב, הלשון הוא "'ועבד הלוי הוא' – על כרחו". הביטוי "'הוא' על כרחו" שוה בדיוק מנחם-מענדל-דוד, שם הבר מצוה. זהו לימוד מאד חשוב שהוא ילמד ויקח את מוסר ההשכל לכל החיים שלו. כמו שאדם חייב לנשום – אם אתה לא נושם אתה לא חי – ככה יהודי צריך להרגיש עצמו חייב לעבוד את ה' יתברך, וכשהוא מרגיש כך הוא מתמלא אושר, "גילוי עתיקא באמא", "ועבד הלוי הוא".

"הוא" ולא אחר

יש עוד שני פירושים בחז"ליא ל"הוא" (חוץ מ"על כרחו"): יש פשט ש"ועבד הלוי הוא" – עבודת הלויים כשרה רק בלויים, ולכהנים אסור לעבוד את עבודת הלוים, וגם ישראל לא יכולים לעבוד את עבודת הלוים. כלומר, "הוא" היינו 'דווקא הוא', "הוא" ולא מישהו אחר.

"הוא" אפילו בשמיטין ויובלות

יש עוד פירוש שלישי של חז"ל ל"ועבד הלוי הוא" – "'הוא' אפילו בשמיטין ויובלות"יא. מה הכוונה? יש פסוק אחר על הלויים, "חלף עבודתם"[יג], ומכאן אפשר לחשוב שעבודת הלוים היא חלף המעשרות שמקבלים, אבל בשנת השמיטה ובשנת היובל אין מעשר. היה אפשר לחשוב שאם אין להם מעשר הם לא מקבלים את השכר שלהם, ולכן לא חייבים לעבוד בבית המקדש. לכן המלה "הוא" באה לרבות ומחייבת אותו לעבוד את ה' בכל מצב, גם כשאתה מקבל שכר וגם כשאינך מקבל שכר, להיות מה"עבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס"[יד] (או, יותר מזה, מה"עבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס").

שמיטה ויובל הן השנים הכי מקודשות, בחינת שבת – "שבת להוי'"[טו] (השמיטה היא שבת והיובל היא שבת שבתון, בחינת יוה"כ). בשבת לא עובדים – לא עובדים לפרנסה, עובדים את ה' בפנימיות, עובדים את ה' מתוך אהבה בתענוגים. זו עבודת הלוים, ובשמיטין ויובלות היא מגיעה לשיא של עבודה לשמה, בלי תמורה.

שלש הדרשות בעבודה הפנימית

מה הם שלשת הפירושים האלה? אפשר לומר שהפסוק "ועבד הלוי הוא" הוא מהפסוקים הכי חשובים בתורה הבאים ללמד אותנו מה היא עבודת ה' תמימה. כמו שאמרנו קודם, אתה צריך לשאוף להיות לוי – מי שמתחבר לקב"ה (היום אתה בר מצוה – כל מצוה מחברת אותנו למצַוה את המצוה, לקב"ה. מצוה היא לשון צוותא, להיות בצוותא חדא עם הקב"ה) הוא בחינת לוי. עיקר החיבור הוא בעבודת השירה, מיסודי עבודת החסידות, נגינה בפה וגם בכלים (שהם אורות וכלים, וכלשון הרבי – "ברוב שירה וזמרה", שירה בפה וזמרה בכלים).

יש לנו כלל גדול שקבלנו ממורנו הבעל שם טוב, שכל עבודת ה' אמתית חייבת לבוא לידי ביטוי בשלשה שלבים, להם קורא הבעש"ט הכנעה-הבדלה-המתקה. היות שיש פה שלשה פירושים בחז"ל ל"ועבד הלוי הוא" – הוא-הוא-הוא – כולם בנגלה, "'[ועבד הלוי] הוא' על כרחו", "'[ועבד הלוי] הוא' ולא אחר", "'[ועבד הלוי] הוא' אפילו בשמיטין ויובלות", בכל מצב, גם בלי תמורה, לשמה, מתוך תענוג של שבת, "יום שכולו שבת", תענוג של עולם הבא – הם מקבילים להכנעה-הבדלה-המתקה:

הכנעה: הפירוש הראשון, "'הוא' על כרחו", הוא ביטוי של הכנעה. רק אמרנו שהחידוש בכל התורה והמצוות שלנו שקבלת עול של יהודי גם ממשיכה את האושר העליון, את עתיקא, להתגלות באמא (וממנה למלכות, "כאמה בתה"[טז]). צריך לעבוד את ה' מתוך קבלת עול מלכות שמים, מתוך שמחה ואושר ("עבדו את הוי' בשמחה"[יז] ו"תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל וגו'"[יח] – חז"ל דורשים את "בשמחה ובטוב לבב" על עבודת השירה של הלויים). בכל אופן, התנועה הנפשית היא תנועה של הכנעה – אני חייב, יש ציווי.

הבדלה: לכל אחד יש את השליחות שלו בחיים. השליחות שלך היא לא שליחות של אף אחד אחר בחיים – מה שאתה יכול לעשות אף אחד אחר לא יכול לעשות, אף אחד לא יגע בשליחות שלך ואתה לא תגע בשליחות של אף אחד אחר. זהו הפירוש של "'הוא' ולא אחר", לא הכהן ולא ישראל יכולים לעבוד את עבודת הלוי. זו הבדלה.

המתקה: "'הוא' אפילו בשמיטין ויובלות", שכמו שאמרנו קודם, היינו שהעבודה כל כך התעצמה עד שתמיד הוא עובד את ה', עם הטבע היהודי שלו (אידישע נאטור), שבא לידי ביטוי דווקא בשמיטין ויובלות – זו המתקה, שאלקות ועולמות הם אחד, ה' הוא הכל, הכל הוא ה'.

ככה נברך את מנחם מענדל דוד שלנו, שיזכה לכל הפירושים האלה. אנחנו חוגגים יחד איתו, שמחים יחד איתו את הבר מצוה, אז שנזכה גם כולנו, יחד עם כל עם ישראל, לעבוד את ה' מתוך קבלת עול עם אושר, שנדע שלכל אחד מאתנו יש את השליחות שלו, ושנדע שתמיד צריך לשאוף לעבוד את ה' לשמה, עבודה מאהבה רבה, אהבה בתענוגים, מעין עולם הבא (כאשר הלויים מגיעים לדרגה הזאת, המתקה, הם בעצם הופכים להיות כהנים, כך כתוב, שלעתיד לבא הלויים יהיו הכהנים[יט], כמ"ש "הכהנים הלוים" – הרי על אהבה בתענוגים נאמר לכהנים, בפרשתנו לפני "ועבד הלוי הוא", "עבודת מתנה את כהונתכם", כמבואר בתניא). מנחם מענדל דוד שי' יהיה תלמיד חכם, ברכנו אותו שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן – התלמיד חכם האמתי בזהר הקדוש נקרא שבת, שבת היא אהבה בתענוגים, "אפילו בשמיטין ויובלות" הוא עובד לשם שמים, בטבעיות, בפשטות. אף אחד לא מחייב אותו, אלא שזה הפך להיות טבעי ועצמי אצלו.

"ברב שירה וזמרה"

שוב, שהכל יהיה – כמו המילים האחרונות ששמענו מפי הרבי – "ברב שירה וזמרה". זהו חוש מיוחד של הבר מצוה, סימן שהנשמה שלו משרש הלויים. הלויים הם ממוצע המחבר בין הכהנים לישראלים. לוי לשון חיבור, ואחד הפירושים שהוא מחבר כהן וישראל, הוא באמצע. הוא סוד ה"צלם אלהים [= לוים]". בכלל, שירה וזמרה הן סוד הצלמים. מהם צלמים? צלילים. המלה צלם היא צליל, "חושבנא דדין כחושבנא דדין". יש סוד עמוק בקבלה של צלמים המחברים בין אורות לכלים, והם צלילים. נעבור מהדבר תורה לשמוע עוד כמה צלילים טובים. תפקיד הלוי הוא לעשות את הצלם, לחבר בין הכהן לישראל, ובצלילים הטובים האלה נביא את המשיח.

הרבי פעם אמר שכאשר משיח יבוא דבר ראשון ישירו לפניו עשרה שירים. בדיוק מהם עשרת השירים – נזכה ונחיה ונראה, ונשמע... נשמע מפי הבר מצוה. אני רוצה לבקש מהבר מצוה עצמו שישיר לנו משהו.