בע"ה

אור ל-י' סיון ע"ח – בית הרב, כפ"ח

מצות תשובה ווידוי

שבע ברכות משה-אריה שי' ומרים כהן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תשובה ווידוי (עבודת חתן וכלה)

לחיים לחיים, מזל טוב לחתן ולכלה, לכל המשפחה, לכל החברים – לחיים לחיים.

וידוי לפני מחילה לחתן-כלה ולעולה לגדולה

כתוב[ב] שביום החופה הקב"ה מוחל לחתן ולכלה את כל העוונות – פותחים דף חדש לגמרי. גם מי שעולה לגדולה מוחלין לו על כל העוונותב. יש קשר בין שני הדברים – כתוב שחתן וכלה הם מלך ומלכה, הם עולים לגדולה. עליה לגדולה היא תפקיד על הצבור, וכדי שיוכלו למלא את התפקיד, את השליחות, צריך שיהיו נקיים – לכן מוחלים להם על עוונותיהם. על ידי המחילה הם זוכים כל ימי חייהם ללכת ולהוליך אחרים בדרך הישרה (מלך לשון מוליך, כנודע), "[ילכו] מחיל [לשון מחילה] אל חיל"[ג].

בשביל שהמחילה תהיה בשלמות, כדבעי, צריך לעשות תשובה. ביטוי התשובה – לפי הרמב"ם[ד], על פי ההלכה – הוא וידוי[ה]. ככה מקובל, שלפני החופה החתן והכלה אומרים את ה"על חטא" של יום כיפור, כי יום החופה הוא יום כיפור בשבילם. יש גם מנהג לצום ביום החופה – אותו ענין, כמו יום כיפור שצמים בו. החתן והכלה צמים, עושים תשובה ומתוודים – ואז הקב"ה מוחל על הכל ועולים לגדולה.

פרשת נשא – נשיאת הראש ומצות התשובה והוידוי

בהשגחה, החתונה הזו היתה ערב שבת לפני חג השבועות, ובשבועות כבר קראו 'ראשון' של פרשת נשא. כעת אנחנו בהמשך ימי השבע ברכות, בפרשת נשא, בה כתובה מצות התשובה והוידוי. מתאים למה שאמרנו כעת, שהוידוי בא כהכנה לעליה לגדולה, שכן פרשת נשא נקראת על שם "נשֹׂא את ראש בני גרשון גם הם", עליה לגדולה, לתפקיד – לכן צריך לעשות תשובה.

דווקא בפרשת נשא יש ענין לעשות תשובה – בה כתובה מצות התשובה. יום החופה אמנם היה בפרשת במדבר, לפני החג, אבל כל ימי השבע-ברכות הם המשך החופה. החתן והכלה לא צריכים לחשוב שהיתה חופה, עשינו תשובה, עלינו לגדולה, הכל מחול לנו – וגמרנו. לא, התשובה היא מצוה תמידית – כך לעתיד לבוא[ו] – "כל ימיו בתשובה"[ז] עילאה. מקבלים את ה'פוּש', את הכח לעשות תשובה כל החיים, מיום החופה. לפי זה צריך להקפיד על תשובה דווקא בימי השבע ברכות, ובמיוחד כעת שנמצאים בפרשת התשובה, פרשת נשא.

תשובה – בלב (פנימיות); וידוי – בפה (חיצוניות)

כשיהודי נעשה בר מצוה (או בת מצוה) הוא מקבל על עצמו את עול המצוות, התורה והמצוה. "שאלו לתורה – חוטא מה עונשו?" והתורה ענתה "יביא קרבן ויתכפר לו"[ח]. חוץ מזה שהיום אין לנו קרבנות כפשוטו, אבל "שאלו להקב"ה – חוטא מה עונשו?" והקב"ה אמר "יעשה תשובה ויתכפר לו". כלומר, הקב"ה עוקף את התורה, הוא למעלה מהתורה. אף על פי ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" התשובה של הקב"ה לא כמו התשובה של התורה – התורה אומרת שצריך לעשות משהו, מצוה מעשית, והקב"ה אומר שהעיקר הוא בלב.

בתורה גופא צריך להשלים את התשובה בוידוי, ש"עקימת שפתיו הוי מעשה"[ט] – מבואר בחסידות[י] שהוידוי בפה, שבגדר מעשה, הוא כדי להרוג את גוף המלאכים הרעים שנבראו על ידי החטא. התשובה בלב שלי מתקנת את הפנימיות, את הפגם הפנימי שעל ידי החטא, אבל כדי לחסל את הרושם החיצוני של החטא – גוף המלאכים שנבראו על ידי החטא – צריך וידוי דברים.

תשובה בלב (חש), וידוי בלחש (מל), וידוי בקול (מל)

החתונה היתה לפני שבועות ואנחנו עדיין בתוך ימי התשלומים של שבועות. מובא בלוח "היום יום" – פעמיים, בשני ימים סמוכים[יא] – שבשבועות יש עת רצון שאין מקטרג, ה' מסלק את המקטרג וכל השערים פתוחים, כמו בשעת התקיעות בראש השנה וביום הקדוש, יום כיפור. הוא אומר שבעת רצון של שבועות צריך לבקש על תורה, ומשוה את אותו עת רצון קדוש לתקיעות בר"ה ויום כיפור. עיקר עבודת יום כיפור הוא הוידוי ובר"ה בתקיעות כתוב "יתודה בלחש". אם כן, יש תשובה בלב, יש וידוי בלחש ויש וידוי בקול – תשובה-וידוי-וידוי, על דרך חש-מל-מל[יב]. ביחס לוידוי עצמו יש את חלק ה"חש" שלו, "יתודה בלחש", וחלק ה"מל" שלו, וידוי בקול – הוידוי בתקיעות הוא ה"חש" והוידוי ביום כיפור הוא ה"מל" (היינו שיחס ה'מל' הראשון, 'מל' מלשון ברית מילה, ל'מל' השני, מל מלשון "מי ימלל גבורות הוי'"[יג], הוא עצמו ע"ד חש-מל).

יוצא, אם כן, שבשבועות יש את שניהם יחד – תקיעות ר"ה ווידוי יו"כ. המכנה המשותף של שני הדברים, תקיעות ויו"כ, הוא תשובה – עת רצון לעשות תשובה – וכך גם חג שבועות מתקשר לנו לתשובה שכוללת את שתי התנועות של לחש וקול, חש-מל. לכן אפשר לומר שחג שבועות הוא חג של סוד החשמל, ואכן מפטירים בחשמל – מעשה מרכבה. במתן תורה כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹׁפר"[יד] (כפי שידובר עוד לקמן) – הלפידים הם גם חשמל. בפעם הראשונה היו יותר מדי קולות, הלוחות נתנו בפרהסיא ולכן נשברו[טו], ובפעם השניה היה איזון. מתן תורה של בעלי תשובה הוא ביום כיפור, בו ירד משה עם הלוחות השניים שנתנו בחשאי.

והרמז: כתוב בתורה "שבועֹת" חסר, תשעח, ו-חשמל עולה 378 – ההפרש ביניהם 400, 20 ברבוע. החבור שלהם גם הוא רבוע – לד (טוב-טוב, "אין טוב אלא תורה", "משנה תורה", תורה שבכתב ותורה שבעל פה) ברבוע. התורה נתנה מתוך האש – רומז לחשמל, "כעין חשמל מתוך האש"[טז].

תשובה ווידוי – ספק וודאי

לפי הרמב"ם, אחרי שאדם שב בלב יש עליו מצוה להתוודות בפה[יז]. וידוי הוא לשון הוד, כמו שאומרים "רשע תן תודה"[יח] (לתת תודה במשמעות של להתוודות.). וידוי הוא גם לשון ודאי, כמו הבטוי "הודאי שמו כן תהלתו" מהפיוט "וכל מאמינים" שאומרים בימים נוראים. מקור התשובה בלב הוא ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע בו יש אי-וודאות, חמשה ספקות[יט]. צריך לומר שהתשובה בלב מגיעה עד לספקות, עד לאי-וודאות של רדל"א, אבל הוידוי בפה הופך זאת ל"הודאי שמו" – ההבדל בין "הוי' אחד" ל"שמו אחד", עצם ושם. כלומר, עבודת התשובה נוגעת לעצם, "הוי' אחד", ש"לית מחשבה תפיסא בך כלל"[כ], שם יש את הספקות של רדל"א, של האמונה הפשוטה, אבל הוידוי נוגע לשם, "ושמו אחד".

בהיות התשובה "דבר המסור ללב" ("והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות"[כא]) האדם נותר תמיד בספק האם שב לה' "באמת ובלב שלם"[כב], עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"[כג] (ואף שיש מצוות נוספות התלויות בלב, לא נדרש בהן האימות ה'חיצוני' של "יודע תעלומות", ודי בידיעת-הרגשת האדם שאכן זכה לאהבת ה' וכיו"ב – וגם שם, מודגש בחסידות שאהבת ה' צריכה להתבטא בפעימה מורגשת בלב בשר, מדידה במדד חיצוני של ה'עולם' – בעוד על הנקודה הפנימית שבלב נאמר, בקשר לדוד המלך ש"הקים עולה של תשובה ליחיד"[כד], "והוי' [דווקא, ואף לא 'שמואל הרואה'[כה]] יראה ללבב"[כו]). לכן התירו (ושמא אף המליצו[כז]) חז"ל שהתשובה תהיה עם אימות חיצוני, "באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום"[כח], כדי להפוך את התשובה למעין-ודאי (וכולי האי ואולי, וכדלקמן בסמוך). לעומת זאת, הוידוי עצמו מדיד בגדרים החיצוניים ואין לגביו ספק (מתאים להסבר הרבי מליובאוויטש שהרמב"ם מונה דווקא את הוידוי כמצות תשובה – אף שאינו עיקרה – משום שבכל מצוה שיש בה פן מעשי-מדיד הוא הנמנה[כט]).

ורמז: תשובה-ספק וִדוי-ודאי עולה 1000, בסוד אלף האורות להם זכה משה רבינו בהר סיני (והם סוד נשמת רבי ישראל בעל שם טוב, כידוע).

ספק וודאי – התחדשות (אין האמתי) ופשיטות (יש האמתי)

ותוספת הסבר: ידוע[ל] שההבדל בין חסיד למתנגד הוא שאצל חסיד "אלקות בפשיטות ועולמות [מציאות, אני] בהתחדשות"[לא] ואצל מתנגד הפוך, אני בפשיטות ואלקות בהתחדשות. על גבי פתגם זה אנחנו דורשים שיש גם מדרגה בה הכל בפשיטות – שאדם מגיע למצב בו גם אלקות בפשיטות וגם הוא (והעולמות) בפשיטות. ויש גם עוד מדרגה, יותר מהכל, שהכל בהתחדשות – גם אלקות בהתחדשות וגם האדם בהתחדשות. מה ההבדל בין שתי המדרגות העליונות האלה – שהכל פשיטות או שהכל התחדשות? אם אתה קשור לאלקות בגדר "היש האמתי" או בגדר "האין האמתי". אם אתה קשור לאלקות בגדר היש האמתי – הכל בפשיטות. מה פירוש אלקות בפשיטות? פשוט שה' קיים, פשוט שה' קיים כי הוא יש. התחדשות הכוונה שעצם המציאות שלו לא פשוטה, היא חידוש. אם אתה קשור לקב"ה בתור "האין האמתי" – וכידוע יש בחינה שהאין האמתי הוא הרבה יותר מהיש האמתי[לב] – העובדה שה' בכל זאת נמצא, הוא בחיים שלך, יש השגחה פרטית, ה' פה ו"לית אתר פנוי מיניה", היא "אלקות בהתחדשות".

שוב, יש צדיקים שקשורים בעצם ליש האמתי של הקב"ה ויש צדיקים שקשורים בעצם לאין האמתי של הקב"ה. אצל מי שקשור לאין האמתי – אלקות בהתחדשות וגם העולמות בהתחדשות, הכל בהתחדשות. למה הכל בהתחדשות? כי אלץ איז גארנישט – אין כלום, וממילא כל מה שישנו, גם ג-ט וגם אני, בהתחדשות. מי שקשור לאין לא יודע כלום, מה קיים ומה לא – איך ווייס-נישט. אצל מי שקשור ליש האמתי פשוט שהכל קיים – גם אני קיים וגם ה' קיים. איך אני קיים? אולי עדיף שאהיה בהתחדשות? אחרי הצמצום אני בהתחדשות, אבל לפני כן אני חלק מה' – וכמאמר הבעל שם טוב "האוחז בחלק מן העצם אוחז בכולו", גם אני קיים בפשיטות, מצד היש האמתי.

על ידי התשובה בלב מגיעים לאי-ודאות – עד ש"לבו דואג בקרבו"[לג] מאותה אי-וודאות – שהיא התקשרות לה' כ"אין האמתי" (ואף אם היה אימות "באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום", שקשר את התשובה ליש האמתי, נותר ספק קיומי תמיד מצד האין האמתי, וד"ל); על ידי הוידוי בפה מגיעים לוודאות – התקשרות לה' כ"יש האמתי". זו הקדמה חשובה למצות וידוי, המצוה של פרשת שבוע.

ב. ספר החינוך: וידוי קודם מיתה

תשובה – הכנה למעבר מעולם לעולם

בספר החינוך, שנכתב על ידי אחד מגדולי הראשונים (החפץ בעילום שמו. יש משערים שהוא רבי אהרן הלוי, הרא"ה, ויש חולקים על השערה זו), דווקא במצות תשובה הוא מאד מאריך – הרבה יותר מבדרך כלל – היות שזו מצוה יסודית ביותר. הוא מביא הרבה טעמים, הרבה ענינים. הפירוש המקובל עליו, המנחת חינוך, גם מאד מאריך במצוה הזו.

לקראת סוף דבריו אומר החינוך שחז"ל אמרו "שוב יום אחד לפני מיתתך"[לד]. כלומר, תשובה קשורה גם לידיעת האדם ש"סוף אדם למות"[לה] ולפני שהוא מת – וכל יום הוא ספק יומו האחרון של האדם – צריך לעשות תשובה. בפסוקי "אשת חיל" כתוב "ותשחק ליום אחרון"[לו], ויחד עם השחוק צריך לעשות תשובה – תשובה עם בת צחוק. יש בטוי בתורה "פחד יצחק"[לז] – הפחד צוחק צחוק של קדושה[לח].

בכל אופן, כתוב שכל ענין התשובה הוא הכנה למה שנקרא בקבלה "מעבר יבֹק" – הכנה לעבור לעולם אחר. גם בחיים שלנו, כשאדם מתחתן יש מעבר למעליותא – הוא גם צריך לעבור את מעבר יבק: אם הוא זוכה שיש בבית "אהבה ואחוה שלום ורעות", "שכינה ביניהם"[לט] – הוא הולך בנישואין ישר לגן עדן; ואם הוא כועס ח"ו – עיקר קלקול שלום הבית הוא כעס במשפחה, ועל כעס כתוב "כל מיני גיהנם שולטין בו"[מ] – הוא נלקח לגיהנם. כלומר, בין כך ובין כך עוברים עולם, השאלה היא רק לאיזה עולם. לכן שואלים תחת החופה "מצא או מוצא"[מא] – החלטה שלך, או "מצא אשה מצא טוב"[מב], גן עדן, או "מוצא אני מר ממות את האשה"[מג], גיהנם. שוב, תשובה היא מתוך מחשבה שעלי או-טו-טו לעבור לעולם אחר. יכול להיות גם בעולם הזה, כל פעם שאדם עובר למצב אחר בחיים.

וידוי חולה שנטה למות

נקרא בתוך ספר החינוך:

ואמרו זכרונם לברכה בשבת פרק במה מדליקין (לא א) מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין [מי שנהרג בארבע מיתות בית דין מתוודה. כאן בפשט, אבל מתי מכוונים כל יום? בקריאת שמע, שצריך לקבל על עצמו ב"אחד" ארבע מיתות בית דין. גם בק"ש על המטה לפי האריז"ל יש תפלה של ארבע מיתות בית דין – מי שפגם בדבר הכי קטן, לא קרא קריאת שמע היום, פגם באות י של שם הוי', ומיתתו בסקילה; מי שלא הניח תפילין – פגם ב-ה עילאה שמיתתו שריפה, מי שבטל ציצית – פגם ב-ו וכו'. נושא גדול בחסידות, ועל כך כתוב ש"כל המומתין מתוודין". אז, אף על פי שאתה מומת, אתה נכנס ישר לגן עדן – כך שהכל בסדר, הכי טוב. היות שכתוב בארבע מיתות בית דין ש"כל המומתין מתוודין" אומרים לחולה – שנמצא בסכנת מות – שגם אתה צריך להתוודות.],

וכן במסכת שמחות [מסכת קטנה שעוסקת בענינים שאחרי מאה ועשרים[מד]. שנזכה שמסכת שמחות תהפוך לשמחה כפשוטה.] תניא, נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, [אחר כך מנחמים אותו, מחזקים אותו, ואומרים לו:] הרבה שהתודו ולא מתו [אל תחשוב שאם אתה מתוודה אתה מיד מת. אדרבא, הרבה התוודו שהולכים למות, ובסוף לא מתו. כמו שנסיק את המסקנה – לא מתו בזכות שהתוודו. הוא הולך למות, מתוודה, ואז קם לתחיה – תחית המתים.], והרבה שלא התודו ומתו [יש מי שהתעקש לא להתוודות, לא רצה לפתוח פיו לשטן – נמנע מלהתוודות ומת.],

ללכת בשוק ולהתוודות

הכי חשוב לנו ההמשך:

והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, [למה טוב להתוודות?] שבזכות שאתה מתודה אתה חי [וידוי הוא סגולה לחיות. אפילו מי שנוטה למות, שכיב מרע ממש, בזכות שמתוודה הוא יחיה – כמו שכתב קודם. משהו מופלא, שמצות התשובה – דווקא הוידוי שלה – היא סגולה להפוך את הגזרה. אפילו שנגזרה עליו גזרה, יש לתשובה את הכח "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[מה]].

צריך לראות אם יש מישהו שמפרש. אומרים לאדם שיש הרבה אנשים טובים מאד – צריך ללמוד הלכה למעשה, מי שנמצא בשוק, שיש לו עסקים – ומתוודים. תמיד טוב להתוודות, גם כשהולכים ברחוב.

כתוב בלוח "היום יום"[מו] שאדם צריך ללמוד הרבה דברים טובים בעל פה, שיהיה לו משהו זמין כשהוא הולך ברחוב, כשהוא הולך לשוק. מהו שוק? שוֹק הוא נה"י – אין לו רגש, אין לו שכל הוא רק שוק. מה עושים? אם למדת משניות או תניא בעל פה היינו מוחין של פרצוף העיבור – יש לך מה לחזור. אם אתה יודע לנגן מזמורי תהלים מתוך דחילו ורחימו, איזה רגש חם של לב יהודי חם – הבעל שם טוב היה שם את ידו על לב של ילד ומאחל שיהיה א ווארמע איד – יש לך רגש, חג"ת דנה"י.

כאן הוא אומר עצה אחרת, שכאשר אדם הולך בשוק – הרבה אנשים הולכים בשוק ומתוודים. עצה נפלאה, מתאימה לרבי נחמן, אבל כנראה עוד יותר מופלא. מה צריך לעשות כשהולכים ברחוב? להתחיל להתוודות. לא סתם "אשמנו בגדנו", "על חטא" כמו שכתוב בסידור – לא שוה. צריך לומר למעשה, מה עשיתי, לקיים מה שכתוב בתניא פכ"ט – "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", על עצמו. אתה הולך בשוק? אתה כמו כלב, הונט – ככה צריך לומר לעצמך. זו עבודה מופלאה, לא לבזבז את הזמן בשוק (צריך לחקור מה יותר חשוב, לומר לעצמך ככה או לחזור משניות בעל פה...).

תיקון התשוקה בהליכה בשוק

יש כמה צדיקים גדולים[מז] – שאנחנו אוהבים לצטט – שהיה להם איזה משפט קבוע, כשאין אפילו ראש לחזור משניות או תניא וכיוצא בזה: רבי פינחס מקוריץ היה אומר ברחוב "נחני בדרך אמת" – כל הזמן חוזר, משפט פשוט, "נחני בדרך אמת, נחני בדרך אמת". מה היה אומר רבי דוד מלעלוב כשהיה הולך בשוק? 'אבא תשמרני, אבא תשמרני'. כבר יותר קרוב למה שכתוב כאן – כנראה המשפט ממסכת שמחות הוא מקור שלו.

מהי הליכה ברחוב-בשוק? כתוב "'שוקיו עמודי שש'[מח] זה עולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו"[מט] – שוק לשון תשוקה-תאוה. מה באמת הבעיה ללכת בשוק, לפי פשט? תניא מפורש – אתה הולך בשוק ואתה רואה כל מיני מראות לא בקדושה. השוק מעורר את התשוקה של הקליפה. לכן מה הסגולה כשהולכים בשוק? תתחיל להתוודות על החטאים שלך, כמו אחד שהולך למות, ואז תעבור את השוק בשלום ואפילו תהפוך את החשוכא לנהורא ואת המרירו למיתקא. עד כאן הוא מביא את מסכת שמחות.

ג. המחלוקת בסדר הוידוי (לימוד הסוגיא)

המחלוקת בסדר הוידוי

לא נקרא הכל, רק מה שהוא אומר על נוסח הוידוי:

...וכתב הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה... ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים [חשוב כאן הסדר.] שחטאתי לפניך ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים [זו תפלת הרמב"ן, וידוי הרמב"ן.]

ותזכר הסדר הזה [סדר מאד חשוב:] לומר חטאים תחילה ואחר כך עונות ואחר כך פשעים, כמו שזכרנו חטאתי עויתי פשעתי, לפי שכבר חלקו בזה בגמרא (יומא לו, א [תיכף נפתח את הגמרא.]) רבי מאיר וחכמים, ורבי מאיר סבר דאיפכא הוא דאמרינן כמו שאמר משה (שמות לד ז) נשא עון ופשע וחטאה [בסדר הזה – עון, פשע, חטאה.. והלכה כחכמים שסברו שהחטאים מזכיר תחילה, וטעם הענין מפרש בגמרא (שם).

דעת רבי מאיר – כדברי משה רבינו

מכיון שהוא אומר ש"טעם הענין מפרש בגמרא" נקרא בפנים (יומא לו, ב):

תנו רבנן כיצד מתודה עויתי פשעתי וחטאתי [בסדר זה.] וכן בשעיר המשתלח [כששולחים אותו עם כל העוונות לעזאזל.] הוא אומר והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה [שהוא גם שם החתן שלנו.] הוא אומר נשא עון ופשע וחטאה דברי רבי מאיר [רבי מאיר לומד משני פסוקים מפורשים בתורה שהסדר הוא עויתי-פשעתי-חטאתי – משעיר המשתלח ומ-יג מדות הרחמים.]

מהמחלוקת הזו במסכת יומא לומדים שרבי מאיר קשור למשה רבינו, משום שהוא סובר שצריך להתוודות לפי הסדר של משה רבינו ב-יג מדות הרחמים. שם כתוב "נֹשא עון ופשע וחטאה". "נֹשא" כמו "נשֹא", אותו פועל במשקל אחר – "נשא את ראש בני גרשון" ו"נשא עון ופשע וחטאה" – אבל עצם המלה מקשרת לפרשה ול-יג מדות הרחמים. שוב, רבי מאיר אומר שצריך ללמוד את הסדר ממשה רבינו וחכמים אומרים סדר אחר – לפי פשט המושגים, כפי שנראה – קודם חטאים, אז עונות ואז פשעים, בדרך של "לא זו אף זו". קודם חטאים, אחר כך עונות החמורים מהם, ואז פשעים החמורים מהם. אנחנו פוסקים כחכמים, שהרי "יחיד ורבים הלכה כרבים", אך אנחנו יודעים בחסידות שהיחיד יותר גבוה – היחיד כאן כמשה רבינו. אנחנו פוסקים כחכמים, אבל יש טעם פנימי בסברת משה רבינו – טעמו של רבי מאיר[נ] – שצריך לומר 'עויתי, פשעתי, חטאתי'.

דעת חכמים – כפשט המושגים

וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות [מה שאדם עושה במזיד, בזדון, נקרא עון. כלומר, חכמים אומרים שלפני שנקבע מה הסדר הרצוי צריך לדעת מה הפשט. מענין שרבי מאיר לא צריך לדעת מה הפשט, לכאורה. יש לו ודאי פשט עמוק, אבל לא צריך קודם להסביר את הפשט אלא רק להביא ראיה ממשה רבינו ומשעיר המשתלח. אבל חכמים, לפני שאומרים את הסדר – במיוחד שלא לומדים מפסוק, כמו משה רבינו – צריכים לנמק את דבריהם קודם מתוך הבנת פשט המלים.] וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה [שעשה בכוונה, במזיד, ולכן מגיע לו כרת. אם הוא עשה בשוגג לא מגיע לו כרת, סימן שעון הוא זדון.]

פשעים אלו המרדים [פשע הוא למרוד. יש מזיד שאינו מרד – מזיד לתאבון. הוא מזיד, אבל לא מורד במזיד אלא לתיאבון. יותר גרוע – מזיד להכעיס, כבר מרד, ונקרא פשע.] וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי ואומר אז תפשע לבנה בעת ההיא [שני פסוקים שמוכיחים שכאשר ממלכה מורדת באחרת זהו מרד.]

לכל חטאתם אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה [קודם חכמים הסבירו את פשט המלים – עון הוא זדון, פשע הוא מרד וחטאה היא שגגה.]

יש פה גימטריא מאד יפה: קודם חכמים אומרים שעון הוא זדון ואחר כך שפשע הוא מרד. שניהם במזיד, רק שהפשע עוד יותר גרוע – למרוד, להכעיס – אבל המכנה המשותף ששניהם במזיד. כמה שוה זדון-מרד? יחד הם עולים 311, בגימטריא הדבר השלישי – שגגה. יש פה גימטריא יפהפיה מתוך הגמרא – זדון ועוד מרד, עון ופשע, עולה שגגה, חטא. מה זה יכול לומר לי? שיש איזה שיווי משקל, שוויון, בין השוגג למזיד על שני גווניו. "איש איש" הוא המספר – 622 – "איש איש מבית ישראל"[נא]. יש איש אחד ששוה זדון-מרד ואיש שני ששוה שגגה. הגימטריא הזו טובה ודאי גם עבור רבי מאיר, לא רק בשביל חכמים – אולי יותר טובה בשביל רבי מאיר.

אחרי שהגדירו את המלים חכמים ממשיכים:

ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים [שני הדברים שהם מזיד.] חוזר ומתודה על השגגות[?! בתמיהה – לא יכול להיות כזה דבר.] אלא כך היה מתודה [סדר הוידוי של הכהן הוא:] חטאתי ועויתי ופשעתי [הסדר של הרמב"ן.] לפניך אני וביתי וכו' [כך התוודה הכהן. החתן הוא גם כהן – צריך להתכונן להיות כהן גדול. זו גם חתונה, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. יש כאן עוד כהנים – גם משפחת הכלה, כולם כהנים כאן. דווקא כהנים, אנשי חסד, צריכים ללמוד את מלאכת הוידוי. יכול להיות כי כהנים קצת מקפידים. אמרנו שהדבר העיקרי שצריך לעשות עליו תשובה, להתוודות, הוא לא להקפיד בבית – חס ושלום, הס מלהזכיר. צריך ללמוד איך הכהן הגדול מתוודה.]

הסדר של חכמים – כדוד, שלמה ודניאל – אנשי המלכות

חכמים מלמדים כי הכהן היה מתוודה בסדר אחר, לפי פשט המושגים, ואחר כך לומדים מדוד המלך. שוב, הסדר של רבי מאיר הוא ראש של משה רבינו והסדר של חכמים שהלכה כמותם, כי הם רבים, הוא ראש של דוד המלך:

וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו [פשע הוא כמו רשע. פשיטא כאן בגמרא שפשע ורשע הם אותו הדבר.] וכן בשלמה [מלך המשיח צריך להיות צאצא של דוד וגם של שלמה. דרך אגב, מי שלא יודע, מלך המשיח הוא גם בעל תשובה, והוא גם בא להחזיר את כולם בתשובה. יותר מכולם, מלך המשיח הולך בשוק ומתוודה – לא חוזר משניות אלא מתוודה. אבל צריך לדעת מה הסדר – יש סדר בוידוי. חכמים לומדים מדוד המלך ומשלמה המלך.] הוא אומר חטאנו (והרשענו ומרדנו) [והעוינו רשענו] וכן בדניאל [עוד אחד, בכמות יש לחכמים יותר פסוקים. דניאל גם הוא מבית דוד המלך.] הוא אומר חטאנו (והעוינו) [ועוינו] והרשענו ומרדנו

רואים שכל הנשמות ששייכות למלכות מקדימות את החטאים לזדונות ולפשעים. דווקא הכהן הגדול ומשה רבינו מאחרים את החטא.

סדר הוידוי והתהפכות ענג לנגע

אם נשים לב נראה שהסדר של חכמים לא הפוך לגמרי משל רבי מאיר – גם הם מקדימים את העונות לפני הפשעים, השאלה אם אתה אומר את החטא אחר כך או לפני כן; לפי רבי מאיר אומר עונות-פשעים-חטאים ולפי חכמים חטאים-עונות-פשעים. למה זה דומה? כתוב בספר יצירה[נב] ש"אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". מה ההבדל בסדר? או שהאות ע נמצאת בהתחלה או שהיא בסוף, אבל אותיות נג תמיד באותו סדר. גם כאן, או שהחטא בהתחלה או שהחטא בסוף, אבל העונות והפשעים תמיד באותו סדר – זדון לפני מרד.

מה ר"ת ענג? רוצים שהחתן והכלה יזכו בענג, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[נג], פסוק השיא של שיר השירים, החתן והכלה. שח"ו לא יהיה נגע – שהכל יהיה ענג. ענג גלוי, אהבה בתענוגים, הוא ז"ת דעתיק – ממוצע בין אי-וודאות לוודאות. ג"ר דעתיק היינו אי-וודאות, רדל"א, וודאות היא "הודאי שמו כן תהלתו", מקור הרצון, סוד הגלגלתא דאריך (מקור = רצון = שמו). ענג ר"ת עדן-נהר-גן – "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן"[נד]. אהבה היא גם גן, אבל קודם צריך עדן. הסדר הוא: עדן-חכמה, נהר-בינה וגן הוא המלכות. יש נהר וגן כסדר, והעדן או בהתחלה (ענג) או בסוף (הופך לנגע). בכל אופן, דומה רק מבחינה זו שאותו חילוף סדר.

מזדונות ("עון ופשע") לשגגות ("וחטאה") ולנקיון מוחלט ("ונקה")

על כל פנים, צריכים לתרץ מה לגבי משה רבינו. אם דוד ושלמה ודניאל מסכימים שצריך להקדים את החטאים, מה הסברא של משה רבינו?

אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות [משה רבינו התפלל "נשא עון ופשע" – מתי ה' "נשא עון ופשע"? כשעושים תשובה, ושלמות התשובה היא גם וידוי.]

אפשר לדייק: הוא אומר שתשובה ווידוי הולכים על העוונות והפשעים. משה רבינו מתפלל שבזמן שישראל יעשו תשובה, ה' יהפוך את הזדונות שלהם לשגגות. לפי מקום אחר בגמרא[נה] תשובה מיראה הופכת זדונות לשגגות. סימן שמשה רבינו מבקש רק על תשובה מיראה. הייתי רוצה שיהפוך לזכויות, אבל קודם שיהפוך לשגגות. לכן אומר "נשא עון ופשע וחטאה" – שקודם "עון ופשע" יהפכו לחטאה.

אפשר להמשיך את דרשת חכמים ולומר שיש כאן שני חידושים: קודם כל על ידי תשובה מיראה הזדונות ("עון ופשע") הופכים לשגגות ("חטאה"), ולאחר מכן, בזכות התשובה, זוכים גם ל"ונקה", מתשובה מיראה מגיעים לתשובה מאהבה ואז "ונקה", דף חלק לגמרי, זכויות ממש.

התהליך הזה מתרחש ביום החתונה. כשהחתן והכלה עושים תשובה ביום החתונה – וממשיכים את התשובה בשבע ברכות – ה' לא רק הופך את הזדונות שלהם לשגגות אלא מקיים בהם "ונקה". כל ענין התשובה בחתונה מוסבר כהתחלת דף חדש – "ונקה", נקי, טהור, כתינוק שנולד. להתחיל דף חדש ולקיים "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[נו] – תשובה מאהבה. זהו דיוק אחד שאפשר ללמוד מהגמרא – שהופכם ל"וחטאה", אבל התכל'ס היא "ונקה", מדה -יג, בגימטריא אהבה. "הכל הולך אחר החיתום", הופך הכל לזכות ועושה את החתן והכלה נקיים לגמרי.

"נשא עון" – על ידי תשובה, "ופשע" – על ידי וידוי

יש עוד דיוק: כמו שאמרנו, עיקר ה'לומדות' של מצות תשובה במנחת חינוך הוא היחס בין מצות התשובה בלב למצות הוידוי בפה. אמרנו שבחסידות מבואר שהתשובה בלב מתקנת את הפנימיות והתשובה בפה מתקנת את החיצוניות, הורגת את החיצונים שנבראו על ידי החטא – צריך גם את זה וגם את זה.

לפי מה שכותב כאן, שאנחנו עושים תשובה ומתוודים, אפשר לומר ש"נשא עון" היינו מכח התשובה בלב – סליחת והפיכת המזיד, הזדונות, לשגגות. אבל אם רוצים להפוך לשגגה את פשע ה'להכעיס' – אחד שמורד ברבי, מורד במלכות – לא מספיקה תשובה בלב וצריך וידוי בפה, "מלכות פה". אם פשעתי לך אני צריך לבוא ולומר – לא מספיק שאני חוזר בתשובה בלב. דווקא על הפשעים, "אלו המרדים", חייבים להתוודות בפה. לכן אפשר לכוון את שתי התשובות, התשובה בלב והתשובה בפה, כנגד "נשא עון ופשע", שאז העון והפשע הופכים ל"חטאה".

ככה מסבירים חכמים למה משה רבינו מסדר עון-פשע-חטאה.

סיום סוגיית הגמרא

אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים [כך מתוודים למעשה. הגמרא אומרת:] פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים [מה צריך לומר שהלכה כחכמים? הרי זהו כלל פשוט ש"יחיד ורבים הלכה כרבים".] מהו דתימא [איזו סברא יכולה להיות לפסוק לא על פי הכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים"?] מסתבר טעמיה דרבי מאיר דקמסייע ליה קרא דמשה [יפה מאד שחכמים מביאים ראיה מדוד המלך, משלמה המלך ומדניאל – אבל יותר מסתבר לפסוק כמו משה רבינו, הרי הוא עולה על כולנה! רבי מאיר הוא בחינת משה רבינו, וטעמו ממשה רבינו כל כך חזק שיכול לבטל את הכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים". לכן צריך לבוא רב שמואל אמר רב ולומר שהלכה כחכמים, ולא הייתי יודע בלי שיאמר בפירוש.] קא משמע לן.

עד כאן הסוגיא בגמרא.

ד. מחלוקת על היחס להעלם הרע

הסדר לפי רבי מאיר ולפי חכמים – אור ישר ואור חוזר

חסר כאן בסוגיא הסבר איך רבי מאיר מבין את ההגיון בסדר של משה רבינו, שהוא סובר כמותו. חכמים צריכים לתרץ ואומרים שהסדר של משה רבינו מלמד שאם עושים תשובה ומתוודים ה' לוקח את העוונות והפשעים והופך אותם לשגגה. זה רק ווארט של חכמים – איך רבי מאיר מבין? רבי מאיר הוא הפנימיות, "לא עמדו חכמים על סוף דעתו של רבי מאיר"[נז]. איך הוא מבין את משה רבינו? הוא ומשה רבינו אותו ראש. הוא לומד חסידות, ויודע שיש משהו יותר חמור בשוגג מאשר במזיד. לכן רבי מאיר סובר שמה שהסדר אצל משה רבינו, שאומר "נשא עון ופשע וחטאה", הוא מהקל אל החמור לפי הסדר.

אם כן, לפי שניהם, גם רבי מאיר וגם חכמים, הסדר הוא מהקל אל החמור – שניהם סוברים שהסדר הוא "לא זו אף זו". רק שעל פי שכל פשוט שלנו, דעת הרבים, הכי קל חטאים, יותר חמור עוונות ויותר חמור פשעים. אבל משה רבינו ורבי מאיר סוברים אחרת – הכי קל עונות, יותר חמור פשעים והכי חמור שגגות. הוא מסכים ש"חטאה" היא שגגה, לא חולק.

יש עוד הבדל בין רבי מאיר לחכמים: רבי מאיר הוא ישר, פשוט, מהשמים – כמו משה רבינו, שהוא "שושבינא דמלכא"[נח]. ואילו חכמים לומדים מדוד המלך, משלמה המלך ומדניאל איש חמודות, שראוי להיות משיח. הגמרא אומרת ש"אם מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש, אם מן מתיא הוא כגון דניאל איש חמודות"[נט]. זאת אומרת שאם המשיח הוא מהמתים הדוגמה היא דניאל, ולא סתם דוגמא אלא יש הסבר שהוא-הוא יקום לתחיה, הוא משיח בן דוד. מה פירוש "מן המתים"? מי שממית עצמו כל הזמן, מי שעושה תשובה ומקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין כל רגע. הוא הולך בשוק וצועק על עצמו "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", וכל שאר הכינויים שיודע לכנות את עצמו. זה נקרא שהוא "מן המתים", כמו דניאל איש חמודות, שיכול לקום לתחיה ברגע זה ולהיות מלך המשיח. זהו אור חוזר. כלומר, שניהם – גם חכמים וגם רבי מאיר – סוברים שהסדר הוא מן הקל לחמור, אבל משה רבינו בדרך של "אור ישר" מלמעלה למטה וחכמים בדרך של "אור חוזר" ממטה למעלה.

מומחיות רבי מאיר ב"סוף הדעת"

מה כתוב בחסידות על חומרת החטאים בשגגה? ששגגה של אדם – טעות בשיקול הדעת – באה מהעלם הרע. כשהוא עושה במזיד – בשני הגוונים שלו, זדון ופשע – החטא בא מהרע הגלוי שלו. בחסידות מבואר[ס] שהרע הגלוי בנפש הוא ערלת הלב, אותה צריך למול, אבל כדי לשרש את העלם הרע זקוקים גם לפריעה. על מילת הלב נצטוינו "ומלתם את ערלת לבבכם"[סא], לכרות את הערלה הגסה, אבל הפריעה, סילוק העלם הרע, תלויה בכח מלמעלה, "ומל הוי' אלהיך את לבבך"[סב]. אכן, "מל ולא פרע כאילו לא מל"[סג], ובמובן מסוים יש חומרה בהעלם הרע יותר מאשר ברע הגלוי, כנ"ל.

אם כן, מה ההבדל בין חכמים לרבי מאיר, יחיד ורבים? רבים לא נכנסים להעלם הרע בנפש – טאבו, לא נכנסים לשם. זהו כל ההבדל בין רבי מאיר לחכמים, לכן "לא עמדו חכמים על סוף דעתו של רבי מאיר" – "סוף דעתו" הוא העל-מודע[סד]. חכמים אומרים שלכתחילה לא נכנסים לשם. כמו שאתה הולך לפסיכולוג – האם יש ענין לחטט, להכנס לתת-מודע שלך, או לא? כמו שהרמב"ם כותב[סה], חכמים הם רופאי נפש – אבל יש שתי שיטות ברפואת הנפש. יש שיטה אחת שדווקא לא נכנסים לתת-מודע, לרע של הלא-מודע – זו דעת חכמים, רבים. יש אחד שדווקא כן נכנס לאזורים האפלים של הלא-מודע של הנפש, בשביל להאיר את הלא-מודע – שיטת רבי מאיר, ש"מאיר עיני חכמים בהלכה", הוא מאיר את עיניהם לראות את הלא-מודע שלהם. מי שקשור, שנכנס לתחום הלא-מודע, יודע שהכי חמור השוגג – יותר מהמזיד – כי בא מהעלם הרע[סו]. הוא טעה, לא מדעתו, אז מאיפה הגיעה השגגה? מהלא-מודע שלו. לכן כתוב[סז] שקרבן אשם, שלא יודע אם חטא, עולה יותר מקרבן חטאת, על חטא ידוע.

רגישות להעלם הרע בלי חיטוט

קודם אמרנו שמבר מצוה עד שמתחתנים עוסקים רק בתורה ומצוות, אבל כשמתחתנים כבר צריך לעשות תשובה. כעת אפשר לומר בצורה אחרת: מבר מצוה צריך גם לעשות תשובה – אבל רק על הרע הגלוי. אבל כשמתחתנים, החידוש הוא שצריך – בשביל שיהיה שלום בית – דווקא להיות רגיש ללא-מודע של בן/בת הזוג.

אין הכוונה לחטט – אנחנו לא אוהבים פסיכולוגים שמחטטים, מחטטים כמו מחטים, כמו רפואה סינית במחטים, אנחנו לא כל כך מחזיקים מלחטט, בכלל לא – אבל כן מתפללים שנזכה לרבי כזה, למשפיע כזה, שהוא "פלא יועץ"[סח]. איך הוא "פלא יועץ"? כי הוא רואה את הלא-מודע[סט] – הוא רואה אותו, לא צריך לחטט. הוא רק שומע אותך, רק רואה את הצעטעל, הפתקא שאתה כותב לו, והוא כבר רואה כל מה שיש לך – יש לו עינים של רנטגן, הוא לא מחטט בכלל. גם האדם עצמו, כשהוא מתחתן, צריך עינים של רנטגן, עיני רבי מאיר, לתוך הלב של בת הזוג – בצורה טבעית לגמרי, בלי שום חיטוט. צריך לראות מה קורה בתוך הנפש פנימה.

"רֹאים את הקולֹת" – ראית העלם הרע

ראית העלם הרע של רבי מאיר קשורה למתן תורה. קבלנו את התורה על הר סיני לפני כמה ימים, ואנחנו עדיין בתוך החג עד י"ב סיון, עד שבת. כתוב במתן תורה: "וכל העם רֹאים את הקולֹת"יד – גם את ה"קלא פנימאה"[ע]. באמת כתוב שיש קולות בפרהסיא – לכן נשברו הלוחות, כי ניתן בפרהסיא – ויש קול פנימי. הלב של הכלה שלך צועק בשקט. החתן צריך לראות זאת – לראות את הקולות, את הקול החיצוני וגם את הקול הפנימי.

שוב, הפסוק הוא "וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹׁפר ואת ההר עשן" (ארבעה ביטוים, כנגד י-ה-ו-ה: "רֹאים את הקולֹת" ב-י, "לפידִם" ב-ה עילאה, "קול השֹׁפר" ב-ו, עד כאן מלמעלה למטה, ו"ההר עָשֵׁן" ה תתאה, מלמטה למעלה[עא]) והמלה "רֹאים" כתובה חסר – איזו נשמה מתלבשת שם? רבי מאיר. השם "מאיר" לא מופיע בתורה, ובאיזו מלה הוא כתוב? אמרנו שבשם משה-אריה יש אותיות מאיר, גם מרים היא מאיר וגם מוריה היא מאיר – גם החתן והכלה וגם המארחים הם מאיר, הכל מאיר. איפה מאיר נמצא בתורה? מאיר, ש"מאיר עינים חכמים", אותיות רֹאים – רואים מה? את הקולות, את הנשמע, מה שאי אפשר לראות במקום אחר. הוא רואה את השוגג, מקור השוגג בהעלם הרע – הוא מגלה אותו ונותן לו תיקון, כמו כל רבי, תיקון העלם הרע, בפשיטות. לכן הוא רבי מאיר בעל הנס, הנס היינו מה שהוא רואה את הנסתר ועל פי ראייתו נותן לאדם עצה פלאית ("עצות מרחוק אמונה אֹמן"[עב]), והיינו מה שהוא "פלא [נס ע"ה] יועץ".

ה. זוגיות מנוח ואשתו

"רֹאים... רֹאים"

היכן חוזרת שוב המלה "רֹאים"? בכל התנ"ך המלה 'רואים' מופיעה רק בכתיב חסר, כמו כאן – תמיד "רֹאים" אותיות מאיר. בתורה המלה "רֹאים" מופיעה רק עוד פעם אחת, באותו הקשר – "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רֹאים"[עג]. באותו הקשר, אחד בשמות ואחד בדברים, כתוב "רֹאים". לא כתוב בפירוש 'שומעים את הקולות', אלא "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רֹאים". גם בן-בת זוג בתקשורת שלהם לא רואים שום תמונה – "ותמונה אינכם רֹאים", רק קול. בשמות כתוב שרואים את הקולות ובדברים כתוב ששומעים את הקול ותמונה לא רואים. בשניהם כתוב "רֹאים", מאיר-מאיר, ואין עוד "רֹאים" בתורה.

איפה יש בנ"ך? בנביאים ראשונים יש פעמיים בלבד, אותו בטוי בשני פסוקים סמוכים: "ומפלִא לעשות ומנוח ואשתו רֹאים... ויעל מלאך הוי' בלהב המזבח ומנוח ואשתו רֹאים..."[עד]. סימן שלרבי מאיר יש קשר לשמשון – "מנוח ואשתו" אלה ההורים של שמשון. אני תמיד אוהב לספר את הבדיחה שפעם אחת הייתי בחקירת שב"כ, מיני רבות, ושאלו איך קוראים לאבא שלי – אמרתי שמשון, והחוקר שאל 'אתה גם חושב שאתה שמשון?'. זה החוקר שבא בתור פסיכולוג... מי ההורים של שמשון הגבור? מנוח ואשתו.

אין עוד מאיר – רֹאים – בסיפורי נביאים ראשונים. למה כתוב פעמיים? כמו שיש פעמיים "רֹאים" במתן תורה יש פעמיים "רֹאים" במנוח ואשתו – כנראה שגם החתן ואשתו הם כמו מנוח ואשתו, והילד יהיה שמשון הגבור (לא אבא שלהם, הילד שלהם).

מעלת "וילך מנוח אחרי אשתו"

חז"ל[עה] לומדים מהסיפור של מנוח ואשתו דבר שקשור לחתן וכלה: מכך שמנוח הלך אחרי אשתו אומרים חז"ל ש"מנוח עם הארץ היה". אבל יש גם "עם הארץ" למעליותא – "עם שבגינו נבראת הארץ"[עו], העם הנבחר הוא עם הארץ, קשור לארץ ישראל – וכך גם יש "הולך אחרי אשתו" למעליותא.

מי הראשון שהלך אחרי אשתו למעליותא, שה' אמר לו ללכת אחרי אשתו? היהודי הראשון, אברהם אבינו, שה' אמר לו "שמע בקֹלה"[עז]. ה' אומר לו – אתה חושב שאתה תלמיד חכם? תהיה עם הארץ. מה פירוש 'תהיה עם הארץ'? תגרש את ישמעאל מכאן. לא מתאים לתלמיד חכם לגרש את ישמעאל – תהיה עם הארץ, תלך אחרי אשתך, תשמע בקולה, לא רק תשמע בקולה אלא תראה את קולה.

גלוי משיח בתוך מנוח ואשתו

כמה שוה "ומנוח ואשתו ראים"? "ואשתו" שוה תשובה. הכל שוה 1074 – מה הערך הממוצע של כל מלה? משיח. משיח משיח משיח. איפה משיח מסתתר, מתחבא? בתוך "ומנוח ואשתו ראים", בטוי שמופיע פעמיים באותו ענין.

למה הבטוי "ומנוח ואשתו רֹאים" כתוב פעמיים? קודם שאלו את הנביא הזה, שהוא באמת מלאך, איך קוראים לך – אמר "למה תשאלו לשמי והוא פלִאי". אחר כך כתוב "ומפלִא לעשות [פסוק שאומרים כל יום בברכת 'אשר יצר', 'רופא כל בשר ומפליא לעשות'] ומנוח ואשתו רֹאים". מה הוא מפליא לעשות? חז"ל אומרים שלא רק שהוציא את האש מהצור – הוא הוציא את האש מהצור והיא אכלה את הקרבן. זה "ומפלא לעשות" – להוציא אש מהצור, "ומנוח ואשתו ראים", משיח-משיח-משיח. הפסוק הבא יותר מזה, "לא זו אף זו", אחרי שהאש אכלה את הקרבן ולהב האש עלה השמימה המלאך קפץ לתוך האש וגם הוא עלה השמימה ונעלם מהעין לגמרי, ועוד פעם כתוב "ומנוח ואשתו רֹאים", עוד פעם צריך משיח-משיח-משיח. צריך לראות את שני הדברים האלה, וכנראה מתוך שאתה רואה אתה נכנס לשריפה – גם עולה השמימה ואגלאי מילתא למפרע שאתה מלאך, קוראים לך פלאי (יש לנו מישהו שקוראים לו פלאי).

תשובה משמחה

מה לומדים מכאן? שצריך להיות "רֹאים" – הכל מתחיל מ"וכל העם רֹאים את הקולֹת", רואים את הנשמע. הגענו לזה מכך שרבי מאיר רואה דברים נסתרים – לא מחטט אלא רואה. יש לו עינים מאירות, הוא רואה את הלא-מודע (ולכן הוא בעל הנס), ולכן רואה שהחטאים יותר חמורים מהזדונות, מהעוונות והפשעים. זו שיטת משה רבינו – חכמה עילאה, רואה את הקולות. בענין התשובה של החתן והכלה – על כל החיים – עיקר התשובה הוא לזכות להתוודות לפי הסדר של משה רבינו, מלמעלה למטה, וממילא מתוך אור ישר יהיה גם אור חוזר.

לחיים לחיים, שתהיינה הרבה שמחות, והרבה תשובה – לא רק תשובה מיראה שהופכת זדונות לשגגות ולא רק תשובה מאהבה שהופכת אותם לזכויות ממש, אלא – תשובה בשמחה רבה, תשובה של "ונקה" לגמרי, שהכל יהיה בהתחדשות תמיד. מה יותר מלהפוך את הזדונות לזכויות? מה שכתוב שלעתיד לבוא יתגלה שישראל לא חטא מעולם. לא רק ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[עח] אלא ישראל מעולם לא חטא[עט] – לא חטא, לא צריך שום דבר. כדי להגיע לכך גם צריך מדרגה של תשובה – תשובה משמחה, תשובה של חתן וכלה, "משמח חתן עם הכלה"[פ], תשובה משמחה שבאה מהכלה לחתן[פא].

אמרנו שהמלה "ואשתו" שוה תשובה. מה לגבי האיש? הוא צריך להיות מנוח. מנוח הוא מי שרוח הבריות נוחה הימנו, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"[פב]. זו כל עבודת התשובה – להיות מנוח. מנוח, עם הארץ, הולך אחרי אשתו – "ואשתו" היא כבר תשובה משמחה. תשובה משמחה מגלה שאף פעם לא היה חטא, הכל תמיד היה בסדר, אין פה מה להפוך, לא לשגגות ולא לזכויות, תמיד היה בסדר. יש אנשים שזוכרים את כל מה שהיה אתם, מברכים את החתן והכלה שיזכרו שתמיד היה מאה אחוז בסדר – ואז "ומנוח ואשתו רֹאים".

[בקשו להזכיר שהיום ההילולא של איל נוקד.] שרו "ידיד נפש".

חיבור פסוקי "רֹאים"

נאמר עוד גימטריא יפה: אמרנו שיש שני פסוקים של "ראים" בתורה – "וכל העם ראים את הקולֹת" ו"קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים". נראה אם מישהו יכול לעשות את החשבון שלהם, ראים-ראים לגזרה שוה, מאיר-מאיר. רק "הקולֹת" שוה ישראל, סימן שכל הקולות של מתן תורה הם שרש נשמת ישראל, "וכל העם [ישראל] ראים את הקולֹת [= ישראל]". גדול עליך? [המחשבון הפסיק לכתוב.] נשבר לו... "וכל העם ראים את הקולֹת" ו"קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים" יוצא 3536. המספר הזה הוא כפולה של הוי'. בשני הפסוקים אין שם הוי' בפירוש, אבל הכל כאן "קול הוי'", כמו שבעה קולות בתהלים – המספר הוא קול פעמים הוי'! ממש פנינה, גימטריא מופלאה ביותר.

עוד יותר, מה התאריך היום, בהשגחה פרטית? י סיון – בגימטריא קול. שני הפסוקים האלה, מאז ששת ימי בראשית אמרו שצריך לדרוש אותם יחד ב-י סיון, קול, והם יוצאים "קול הוי'", קול פעמים הוי'.

"קול דודי דופק" – סוד הצלם בין החתן והכלה

בשיר השירים כתוב "קול דודי דופק"[פג] – פסוק חשוב מאד בין חתן וכלה, תיקון השוּק, התשוקה של הקדושה. את הפסוק הזה הוא מביא בלקו"ת שהיינו צריכים ללמוד היום[פד] – לא הספקנו – אבל כדי לצאת ידי חובה רק נאמר רמז על הפסוק שהוא מביא: אדמו"ר הזקן מדבר על סוד הצלם – סוד צל וגם צליל. כמו שפעם דרשנו באריכות בחג הסוכות[פה], "צלא דמהימנותא"[פו], את לשונות הצל שיש בתורה. כמה שוה "קול דודי"? 160 – צלם, נושא המאמר. הצלם מחבר בין החתן והכלה, כמו שהסברנו, והוא "קול דודי". כמה שוה "דופק"? צלע – האדם נברא בצלם והאשה נבראה מצלע. כמה הם יחד? שכל. זה החידוש של אדמו"ר הזקן – שסוד הצלם הוא השכל.

בקבלת הפנים של החתן אמרנו שכאשר הולכים להתחתן צריך שכל. צריך צלם, שהוא לבוש – להתלבש בשכל טוב. עכשיו, לפי הרמז הזה, השכל – שלא אמרנו אז ששוה צלם-צלע, חתן וכלה יחד – הוא "קול דודי דופק". במדע יש חלקיקים של כח, לא של חומר – יש אנרגיה שמחברת, על ידי חלקיק (= "בצלם אלהים"), שצריך לצאת ממני משהו, לא חומר, בשביל לחבר בינינו. אני צריך להתלבש בו. הדבר הזה גופא הוא ניצוץ – בעץ חיים[פז] כתוב שצלם הוא ניצוצות (ואמרנו על כך רמז שניצוץ שוה "צלם אלהים"). כעת רואים שבעצם מה שמחבר בין החתן והכלה הוא "קול דודי דופק" – זהו השכל הטוב, סוד הצלם – "קול דודי דופק פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוֻצוֹתי רסיסי לילה". לחיים לחיים.

נגנו "קול דודי".

ו. חילוקי כפרה וחילול השם

ארבעה חילוקי כפרה

עיקר האריכות במנחת חינוך הוא בענין ארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש[פח] (סוגיא בה פותחת אגרת התשובה בתניא):

מי שעבר על מצות עשה ושב – מיד מתכפר, אינו זז משם עד שמוחלין לו.

מי שעבר על מצות לא תעשה – תשובה ויום הכיפורים מכפרים לו.

מי שעבר על כרת – צריך גם יסורים למרק את העון.

עד כאן אדמו"ר הזקן מביא בתניא, אבל יש גם דבר רביעי – שמשום מה לא מביא בתניא – מי שעבר על חילול השם, הדבר הכי חמור בתורה. מי שהולך עם כובע וחליפה צריך לדעת שכל רגע שהוא הולך בשוק הוא בסכנת עבירה הכי חמורה שיש – הוא צריך להיות "מופת הייתי לרבים"[פט] למעליותא. גם תשובה לא מספיקה על חילול השם, גם יום כיפור וגם יסורים לא מספיקים – רק בסוף מיתה ממרקת, גומרת את הכפרה.

יש במנחת חינוך אריכות של פלפולים על ארבעת החלקים האלה.

כללות הכפרה – מיתה (לצורך לידה)

שמתי לב שאם רוצים לתת סימן לכל סוגי הכפרה שיש שם – כולם רמוזים במלה מיתה: ראשי תבות תשובה יום הכיפורים יסורים מיתה (ה-י היא גם יום וגם יסורים). גם על דברי תורה אומרים חז"ל "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן"[צ]. כמו שהוזכר, תשובה ווידוי הם בכל המומתין – "שוב יום אחד לפני מיתתך", וכל ענין התשובה הוא להכשיר את האדם לעבור עולם אחר. בחתונה עולים עולם. הרוגאטשובר[צא] אומר שמצות קידושין היא "פעולה נמשכת", כל יום מתחתנים, וממילא כל יום צריך לעשות תשובה מעומקא דלבא.

מיתה בגימטריא תנה – שלשת מילויי שם אהיה (קסא קמג קנא). מה ההבדל בין מיתה למות? ההיפך של מות הוא חיים, יש חיים ומות. כמה שוה חיים במספר סידורי – 41. כמה שוה מות במספר סידורי? אותו דבר. גם במספר קטן – שניהם שוים 14, יד ו-יד עתים של קהלת. למה עוד יש בדיוק אותו מבנה? רמח ו-שסה – רמח במספר סידורי שוה 41 ו-שסה במספר סידורי 41, ושניהם במספר קטן 14. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים"[צב]. מה ההיפך של מיתה? לא חיים. מות הוא מצב, אבל מיתה היא פעולה. מה ההיפך? תחלת כח עתים בקהלת – "עת ללדת ועת למות"[צג], פסוק מפורש. לידה היא ההיפך ממיתה ומיתה היא בשביל להוולד מחדש. לא כתוב מות מכפר, אלא מיתה – פעולת מיתה, שאדם ממית עצמו – מיתה מכפרת על חילול השם, החטא של הדוסים, שהכי גרוע מכל החטאים שיש בתורה. שוב, בשביל מה המיתה? "עת ללדת ועת למות", בשביל להוולד מחדש. ממי לומדים שיום המיתה הוא יום הלידה? [משה רבינו.] גם מדוד המלך, אבל בעיקר ממשה רבינו.

מכיון שהמיתה היא לצורך לידה הכל שמח. ידוע[צד] שכל סימני השנה שלנו, בלוח העברי, הם שמחה: או שיש "שמחה" ימים בשנה, או "שמחו" ימים בשנה, או "בשמחה" ימים בשנה, או "לשמחה", או "לשמוח", או "לב שמחה". יש שלש אפשרויות של שנה רגילה ושלש אפשרויות של שנה מעוברת. שנה רגילה – "שמחה", "שמחו", "בשמחה". שנה מעוברת – "לשמחה", "לשמוח", "לב שמחה". הכל שמח, ועיקר השמחה הוא לידה – כל העתים מתחילים "עת ללדת". אבל כדי להשלים את הלידה, לחדש אותה, להוולד מחדש, צריך למות – זו תשובה. "עת ללדת" היינו להתחיל לעשות משהו חיובי בחיים, אבל גם צריך להיות "עת למות" – מה זה? לא לתת לנחש לנשוך בעקב, לתת לאדם סיפוק וגאוה מהמצוה שהוא עשה, אלא להקדים את הנחש, להמית את עצמך בשפלות אמתית. ואז, זו סגולה לחיות – להוולד מחדש. כל הענין של התשובה הוא בשביל להוולד – אתה עכשיו נולדת, זו מצות התשובה שלך. והיינו כנ"ל שעל ידי הוידוי, שלימות מצות התשובה, זוכים לחיים.

גורמי חילול השם; קידוש ה' בשלום בית

[הרב, חוץ מללכת עם כובע וחליפה ברחוב... מה זה חילול השם?] עכשיו אתה מחייך. כל זמן שאתה מחייך זה לא חילול השם... מן הסתם. אבל ברגע שתפסיק לחייך, עלול להיות חילול השם. יהודי צריך לחייך, במיוחד יהודי דתי. עיקר חילול השם הוא שלא מתגייסים. מהו קידוש ה'? שמתגייסים. צריך להתגייס למשהו, למשהו טוב. צריך שיראו עליך שהתגייסת, שאתה מגויס – שאתה חיל, חיל שמח עם חיוך על השפתים. זה קידוש ה'.

מישהו חשוב, אחד המקורבים הגבירים אצלנו, אומר שהרוסים כאן בארץ כולם שונאים את החרדים. למה? שלש סיבות: סבה ראשונה – שלא מתגייסים. סבה שניה – שלא עובדים, שהם פרזיטים. סבה שלישית – שהם מלוכלכים. צריך להזהר משלשת הדברים האלה. צריך להתגייס, ולעבוד קשה, ולהיות נאה, גם בחיצוניות. [אם שונאים רק כשיש את שלשתם – מספיק לעשות אחד...] תלוי אם יש לו עין יפה.

עיקר קידוש ה' מתחיל משלום בית אמתי. טעמי חילול השם שהזכרנו קודם הם בשמיעה וראיה: שמעו שלא התגייסת ושאתה חי על חשבון הצבור, חוש השמיעה, ורואים עליך שאתה הולך איך שאתה נראה, חוש הראיה. אבל יש גם חוש הריח, יותר גבוה מהכל – החוש של משיח. גם איך שאתה מריח... – שקשור לאיך שאתה נראה – אבל אם יש ליהודי שלום בית אמתי מתוך הריח שלו עולה ריח טוב. שכינה ביניהם מתבטאת בעיקר בחוש הריח – זהו גן עדן, שהוא הריחות הכי טובים שיש בעולם. זה כבר ממתיק, הופך את חילול השם לקידוש ה' אמתי. [ענג ר"ת עבודה-נקיון-גיוס, וגם נגע...] תכתוב את זה בקול היהודי (הס"ת של עבודה-נקיון-גיוס הם הנס, רמז לרבי מאיר בעל הנס, בו טמון הכח להפוך את חילול השם לקידוש השם, להפוך את הנגע לענג).

[עשו סיום מסכת כתובות.]

בני רב פפא – סוד הצלם

למה אומרים בסיום עשרה בנים של רב פפא? יש הרבה דרשות על זה, אבל לעניננו, בלקו"ת בסוד הצלם, הוא מביא את הכוונה בכתבי האריז"ל שמשה רבינו הוא קפד-קסא – קפד הוא אחורי שם עב (יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי) ו-קסא הוא המלוי הפנימי של שם אהיה (אלף הי יוד הי). בע"ה כשנלמד בפנים נסביר יותר. אבל מה הקשר לצלם? כי שם קסא קשור לצלם (צלם ע"ה = קסא). אחורי החכמה, אחורי עב, קפד, הוא סוד המוחין.

אדמו"ר הזקן רומז לחמש המדרגות של הרש"ש, "כל צמא" – כלים, לבושים, צלמים, מוחין, אורות – כאשר הצלם כולל שלש מדרגות – מוחין-צלמים-לבושים. המוחין הם פקד והצלמים קסא. קסא בגימטריא פפא. לימוד הגמרא הוא המוחין – רק מלביש את האורות, איך אתה לומד לשמה, האור של התורה. אבל השכל של התורה, שאתה לומד את המסכת, הוא מוחין – קפד. כדי להביא לפועל – כל הענין של הסיום הוא לקחת את הלימוד ולהמשיכו לתוך המציאות, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[צה], צריך להלביש בצלמים. צלמים הם שם קסא, בגימטריא פפא. לכן צריך לומר את כל עשרת בני רב פפא.

בעץ חיים למדנו שיש חמש מדרגות של צלמים, אבל בעצם יש עשר ספירות – עשר רב פפא. גם באורות יש עשר, גם במוחין יש עשר, גם בצלמים יש עשר, גם בלבושים יש עשר וגם בכלים יש עשר – כבר חמשים, תכל'ס בסוף יש חמשים שערי בינה. עשרת הצלמים הם בני רב פפא, שזכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. שנזכה ללמוד ולעשות צלמים ממה שאנחנו לומדים – להמשיך למציאות, "קער א וועלט היינט" (– הפוֹך את העולם היום), להפוך את המציאות מכח התורה.