בע"ה

אור לט"ו תמוז ע"ח – חברון תובב"א

"אחור וקדם צרתני"

הילולת בעל אוה"ח הקדוש ושבע ברכות משה חננאל ענג חן בנימין ורעיה שי' שחר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ימי שנותינו בהם" – בעל אוה"ח והרבי הריי"צ

היום היארצייט של בעל אור החיים הקדוש, ויש לנו כאן חתן וכלה[ב]. נשיר את "קול דודי" של אדמו"ר הזקן – שייך לחתן וכלה. כולנו הכלה של הקב"ה. במיוחד כאן, עיר הקדש חברון – עיר האבות והאמהות – כל אחד צריך להרגיש שהוא כלה של הקב"ה.

נגנו "קול דודי", ניגון ר"ח כסלו.

לחיים לחיים. שזכות בעל ההילולא, בעל האור החיים הקדוש, יגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן. עכשיו "סיהרא באשלמותא" – שנזכה למילוי הלבנה. אנחנו דומים ללבנה[ג], מונים ללבנה[ד] ועתידים להתחדש כלבנה[ה]. עכשיו הלבנה במילואה – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[ו]. לחיים לחיים.

קשר הרבי הריי"צ ובעל אור החיים: "ימי שנותינו – בהם"

אנחנו נכנסים עכשיו לט"ו בתמוז וגם יוצאים מי"ב-י"ג תמוז, יום ההולדת וחג הגאולה של אדמו"ר הקודם, הרבי הריי"צ, שמסר את הנפש ממש על הפצת תורה ומצוות. היות שהימים האלה בסמיכות, י"ג תמוז ו-ט"ו תמוז, כנראה שיש גם קשר ביניהם.

הקשר הבולט לעין הוא הגיל של שני הצדיקים האלה. בעל אור החיים הקדוש הסתלק בן מז שנים – הוא נולד בשנת תנ"ו לאלף הששי והסתלק בשנת תק"ג, בן 47 שנים בלבד. בדומה לכך, חג הגאולה של הרבי הקודם, ממאסר בו נגזר עליו גזר דין מות והיה כפסע בינו לבין המות ממש, גם היה בדיוק באותו גיל – גיל 47 שנים. כבר אומר דרשני. מן השמים, אם יש גזר דין על מישהו, סימן שיש מקטרגים. אם הוא זוכה הוא יעבור זאת, כמו נסיון, אבל באיזה מקום נגזר עליו גם למעלה היפך-החיים. כלומר, יש הוה-אמינא שמגיע לאדמו"ר הריי"צ בדיוק אותו מספר שנות חיים כמו בעל אור החיים הקדוש, מז.

מה המיוחד בגיל הזה? כתוב בקבלה[ז] שזהו גיל מסוים של חיי אדם – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורֹת שמונים שנה"[ח], כמו שיש גיל "שבעים שנה" ויש "שמונים שנה" יש גם "ימי שנותינו בהם". יש צדיקים מיוחדים שהימים והשנים שנתנו להם מלמעלה, להשלים את שליחותם בעלמא דין, הם במספר בהם.

אפשר לומר שהצדיק המצוין ביותר עליו נאמר "ימי שנותינו בהם" הוא בעל אור החיים הקדוש. היתה הוה-אמינא שגם הרבי הקודם אותו דבר, שלא יעבור ח"ו את מז שנים. רק מה? הגזרה התבטלה, הדינים התמתקו. כמה שנים נוספות חי הרבי הקודם? עוד 23 שנים, מה-בהם שנים הוא הגיע לגיל שבעים, אצלו ממש התקיים "ימי שנותינו בהם [הוה-אמינא של 'בהם', ומסקנה של] שבעים שנה". אבל עיקר ה"ימי שנותינו – בהם" הוא אצל בעל ההילולא של היום.

"משיח ה' שמו חיים"

צריך להבין מה זה אומר, מה צריך ללמוד מכך שזהו מנין השנים של צדיק כמו בעל אור החיים, נשמה כללית, בחינת משיח. רבי חיים בן עטר כותב בפירוש, בפירושו על התורה, שמשיח "שמו חיים". היה איזה מדפיס מטומטם שלא רצה להדפיס זאת, וקרה לו מה שקרה.

אם כבר מזכירים זאת, על איזה פסוק הוא כותב "שמו חיים"? סיום של פירוש ארוך על הפסוק "כי יהיה בך אביון"[ט]. הוא אומר שהאביון המדובר בפסוק הוא מלך המשיח (שהוא "[כי יהיה בך אביון] מאחד אחיך" היינו האחד-מיוחד מאחיך), והוא מפרש את כל הפסוק בהתאם. בסיום הפירוש הוא כותב על אותו אביון – "כי יהיה בך אביון"[י] – שאותו אביון שהוא משיח שמו חיים ("משיח ה' שמו חיים"). יש גם רמז ש-חיים עם הכולל שוה אביון[יא]. "דוד מלך ישראל חי וקים", האביון חי[יב], חי וקים (אביון חי וקים = "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך") – האביון מלא חיות. חיות בגימטריא משיח בן דוד. לא נורא להיות אביון, רק צריך להיות חי. על פסוק זה הוא כותב שמשיח שמו חיים.

פרק הרבי הריי"צ: קלט – הפרק הנכבד בדרכי השם ודרכי הנשמה

שוב, המכנה המשותף לשני הצדיקים האלה הוא המספר בהם. מורנו הבעל שם טוב קבל מאחיה השילוני מנהג שכל אחד אומר את פרק התהלים לפיו שנותיו[יג], זהו הפרק שלו באותה השנה. כתוב[יד] שגם אחרי 120, כשהנשמה עולה למעלה, היא ממשיכה מדי שנה בשנה ביום הולדת להחליף לפרק התהלים הבא. לפי זה, אתמול כבר התחיל באופן קבוע הרבי הקודם לומר את פרק קלט.

שוב, הגאולה שלו היתה בגיל 47 שנים ומאז עברו 91 שנה. כלומר, בי"ב תמוז הרבי הקודם נעשה בן מנחם שנים, "צמח שמו"[טו], "מנחם שמו"[טז], קשר הדוק בין הרבי הקודם לרבי. קלח שנות חייו של הרבי הקודם מתחלקות ל-מז שנים עד המאסר ועוד צא שנים משנת תרפ"ז עד היום. 91 הוא מספר מאד מיוחד – אמן, יחוד הוי' א-דני, יחודא עילאה ויחודא תתאה, כל המספרים מ-1 עד 13, סוד יג מדות הרחמים. לגבי הרבי הקודם בשנה זו יש שלשה מספרים חשובים – מנחם (138) שנה, שמתחלק ל-בהם ו-צא שנים.

רצינו לומר שעכשיו הוא מתחיל לומר את פרק קלט. פרק קלט בתהלים הוא פרק מאד מיוחד, שעליו האבן עזרא כותב[יז] "זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו" – אין בכל ספר תהלים מזמור נכבד כמוהו בדרכי ה'. בהמשך הוא מוסיף "וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו". הוא כותב שהוא יפרש אותו רק בדרך קיצור, אבל על כל מי שיש לו בינת אדם להתבונן באופן מיוחד בפרק זה בתהלים. שוב, הפרק הכי נכבד בכל ספר תהלים בדרכי ה' יתברך ובדרכי הנשמה הוא פרק קלט.

"ולו אחד בהם"

אחד מפסוקי פרק קלט השייכים לענין אודותיו מדברים עכשיו הוא הפסוק "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כֻלם יכתבו ימים יֻצרו ולו אחד בהם"[יח]. יש בפסוק תופעת כתיב וקרי – כתיב "ולא" קרי "ולו". רש"י ושאר המפרשים מסבירים שכאן כל אחד מהם, גם הכתיב וגם הקרי, הוא פשט. בדרך כלל הכתיב הוא סוד, מפרשי הפשט לא מפרשים אותו, אלא רק את הקרי. אבל כאן יש דוגמה שמפרשים על פי פשט גם את הכתיב, "ולא אחד בהם", וגם את הקרי, "ולו אחד בהם" – צריכים את שניהם להבנת פשט הפסוק.

הפסוק מתחיל "גלמי ראו עיניך" – מתחיל גלם, "דע מאין באת"[יט], הטפה ממנה באת, "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל"[כ], הקב"ה מסתכל מאיזו טפה יוולד הצדיק. הצדיק של היום הוא בעל אור החיים הקדוש. כמו שאת הפרק הזה אומר אדם הראשון[כא], גם האור החיים אומר אותו וגם הרבי הקודם אומר אותו. הוא אומר שם "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כֻלם יכתבו", כל האברים, כל כחות הנפש – הכל מתפתח ברחם האם, כמו שעוד נסביר – "ועל ספרך כלם יכתבו". "ימים יֻצרו", כשאדם נולד הוא מקבל קצבה של ימים לקיים את שליחותו בעולם הזה, "ולו אחד בהם".

קודם כל, רואים שהפסוק חותם במלה שלנו – "בהם". שייך לבעל אור החיים הקדוש. "ולו אחד בהם" – בכל ה"בהם" שנים שלו הוא ממשיך את ה"אחד". הענין שלנו הוא "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[כב] – להמשיך את ה"אחד" בארציות.

אחד הפירושים – שרש"י מביא – לכתיב "ולא אחד בהם" הוא שלא חסר בהם אפילו יום אחד. יש פירוש ל"ולו אחד בהם", ש"לו" יתברך יש יום "אחד בהם" – שבת בימי השבוע, יום כיפור בימי השנה. לקב"ה יש יום אחד שהוא בוחר. כמו שכתוב בזהר[כג], צדיק האמת נקרא שבת וכל ימיו בבחינת שבת, וכן כל ימיו בתשובה – כל יום אצלו יום כיפור. כמו שאומרים על רבי שאצלו תפלת מנחה ביום חול פשוט, התפלה הכי פשוטה, היא כמו נעילה ביום כיפור אצל כל יהודים. זהו אחד הסימנים של רבי אמתי, שכל תפלה אצלו היא נעילה של יום כיפור, כי כל הזמן הוא עושה תשובה[כד]. שייך ל"ולו אחד בהם" – לקב"ה יש יום אחד, שהוא הכי אוהב, יום כיפור. רש"י מביא מחז"ל שני פירושים – או שיש לו יום אחד שהכי אוהב, שבת, או יום כיפור (שגם נקרא שבת, "שבת שבתון"[כה]). בכל אופן, מהמלים "ולו אחד בהם" משתמע שתפקידנו להמשיך את ה"אחד", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כו], "בהם", בתוך הימים, בפרט מי שקצבת ימיו היא "בהם".

רמזי רבי חיים בן עטר

נעשה גימטריא: כמה שוה רבי חיים בן עטר? בדיוק תורה, 611, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[כז]. איזו תורה צוה לנו משה רבינו? התורה של רבי חיים בן עטר, תורת משה עם פירוש אור החיים על התורה. תורה שוה גם "רצוא ושוב"[כח], וגם שוה גמילות חסדים[כט].

דרך אגב, לא כולם יודעים, גם בשנים בהן הוא חי במרוקו, וגם בשנה האחרונה בה הגיע לירושלים, הוא עסק הרבה בצרכי צבור, בצדקה – כמה שהיה גדול בתורה הוא היה גדול בגמילות חסדים. רבי חיים בן עטר שוה תורה ו-תורה גופא שוה גמילות חסדים. בין תורה לגמילות חסדים יש עבודה – "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים"[ל] – העבודה (בפרט העבודה שבלב זו תפלה) היא "רצוא ושוב".

אם רוצים להבין מספר בתורת המספרים, "עיניך ברכות בחשבון"[לא], צריך לחלק אותו למרכיביו הראשוניים. 611 מתחלק בכלל? כן, קודם כל מתחלק ל-13 – יג מדות שהתורה נדרשת בהן. המגיד ממעזריטש מסביר[לב] שמי שלומד תורה עם יג מדות שהתורה נדרשת בהן בעצם ממשיך את יג מדות הרחמים של הקב"ה להתגלות במציאות. תורה מתחלקת ל-13 – מספר ראשוני, לא מתחלק בשום מספר אחר. נחלק תורה ב-13 – מה מתקבל? 13 פעמים 47, אחד פעמים בהם, "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא-ולו אחד בהם" – אחד פעמים בהם שוה תורה, שוה רבי חיים בן עטר, בעל ההילולא של היום (טו תמוז, העולה לו פעמים אחד – "ולו אחד בהם"!). זכותו יגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן. הוא המשיך בחייו את ה"אחד בהם".

ב. עלית בעל אור החיים

ישיבת "מדרש כנסת ישראל"

בעל אור החיים הקדוש עלה לרץ עם שלשים נפשות, ביניהם יותר ממנין של תלמידי חכמים גדולים, גם אברכים וגם בחורים, שהוא הביא עמו ממרוקו. כבר בדרך לארץ ישראל הוא פרסם שהוא בדרכו לארץ להקים ישיבה – ישיבה מיוחדת, שהמטרה הראשונה שלה היא ללמוד בעיון גדול את כל הש"ס אליבא דרמב"ם. ככה הוא התחיל. הם רצו להגיע ליפו – יותר קרוב לירושלים – אבל רב החובל רמה אותם, לא עצר ביפו והגיעו לעכו. מסבות שונות שהיו נאלצו לשהות שם תקופה מסוימת ושם פתחו את הישיבה.

כבר בחו"ל הוא אמר ששם הישיבה שלו, ישיבת בעל אור החיים הקדוש, הוא "מדרש כנסת ישראל" – הישיבה נקראת על שם כנסת ישראל. כמו שאמרנו קודם, אנחנו כנסת ישראל. עם ישראל, כולנו, הכלה של הקב"ה. צריך שכנסת ישראל כולה תקים ישיבה. ברור מאד שמטרתו בהקמת הישיבה, כנסת ישראל, היתה להביא את הגאולה בפועל ממש. הוא לא סתם כתב על עצמו שמשיח "שמו חיים" – היה ברור לו שהוא בא במסירות נפש לארץ ישראל בשביל להביא את המשיח. אכן, בחג שבועות לפני ההסתלקות שלו הוא הודיע לתלמידים שלו שיתפללו, ונתן להם יחודים וכוונות לעשות, שאו-טו-טו משיח בא – שיתפללו לביאת המשיח. כך היה בשבועות, אבל מיד למחרת חג השבועות נפלו פניו והוא פנה לתלמידים ואמר שהזדמנות הפז הוחמצה בעוונות והחזיר את סדרי הישיבה לתקנם.

כגדול תלמידיו מוכר החיד"א הקדוש, שהיה פה בארץ. לפני הסתלקותו הוא נתן פקודות בדיוק מי ימשיך אותו ואיך הישיבה תמשיך. בכל אופן, אנחנו אומרים כל זה כדי להמשיך את המסורת שאנחנו מקבלים מבעל ההילולא, שאצלו הבאת המשיח היינו הקמת ישיבה כאן בארץ ישראל, ישיבת "מדרש כנסת ישראל" – שכנסת ישראל כולה תקים פה ישיבה. בעצם, היו שתי מחלקות אצלו בישיבה – באחת למדו נגלה ובשניה נסתר. בעל אור החיים הקדוש היה גאון אדיר, לא סתם החיד"א היה תלמידו – הוא תלמידו בנגלה. יש לו ספרים בנגלה – חפץ ה', ראשון לציון ובעיקר הפרי תאר (בו הוא חולק על הפרי חדש) – היה גדול הגאונים. אז חלק מישיבתו למדו נגלה וחלק נסתר. הוא הקדים בעלייתו את רבי מענדלי ויטבסקר בכמה עשרות שנים. גם בעל אור החיים בא עם קבוצה, כמו רבי מענדלי ויטבסקר. רבי מענדלי בא עם 300 והוא עם 30. יפה מאד לבוא אז, עם 30 נפשות, מתוכם עשרה תלמידי חכמים גדולים. דבר גדול מאד, פעולה שעלינו להמשיך.

נאחל שבעל ההילולא יזכה שוב להקים את הישיבה שלו, "מדרש כנסת ישראל" – הוא לא רצה ישיבה דווקא לחרדים, וגם לא לדתיים לאומיים, הוא לא בקטע של מגזר אחד של הצבור אלא כל כנסת ישראל, שכולם ילכו בדרכי ה', רק אז תבוא הגאולה.

עצמאות כלכלית בעלית אור החיים הקדוש

כמו כל צדיק גדול היו לו מתנגדים. גם סימן שהוא שייך לחסידות. היו לו מתנגדים עסיסיים מאד – במיוחד במרוקו, בתוך משפחתו – רדפו אותו. בכל אופן, הוא לא כמו אלה שעלו לארץ בשביל לברוח. מי שמכיר את הספר תיקון המדינה יודע שהיו ציונים שכל מטרתם בעליה לארץ ישראל היא לברוח מהגלות, להגיע לאיזה חוף מבטחים כאן בארץ – לא זו המטרה העיקרית הראויה. בכל אופן יש פחד, ה' דוחף מאחורה. בדור האחרון היה הרבה דחף מאחורה, לדחוף יהודים לעלות לארץ, וכך היה מאז ומתמיד, גם אצל בעל אור החיים הקדוש.

הוא עבר דרך ליוורנו, באיטליה, ושם קבלו אותו בכבוד גדול. איך הוא היה יכול מיד עם הגיעו לירושלים עיר הקדש להתעסק בצרכי צבור? כולם כבדו אותו והעריכו אותו מאד כי הוא בא עצמאי מבחינה כספית, מבחינת תקציב. הוא לא 'נפל' על הקופה של הכולל. איך הוא הצליח? גם משהו מאד מיוחד אצל בעל אור החיים הקדוש, לא כמו רבי מענדלי ויטבסקער. כשהחסידים באו לארץ הם היו זקוקים להחזקה, פיקוח נפש, מהאחים הטובים והנדיבים באירופה. לשבחו הגדול של בעל אור החיים הקדוש יאמר ששנה לפני שעלה לארץ הוא נסע לסדר את הגשמיות וגם לקבץ עוד אנשים שיצטרפו אליו, שתהיה עליה המונית – לפי ממדי אותם ימים – והעיקר שיהיו עצמאיים כלכלית, שלא יפלו על הצבור. הוא הצליח. את רוב האנשים הוא הביא ממרוקו, אבל את רוב הכסף הוא גייס בליוורנו – תרומות קבועות, שהמשיכו להחזיק את ישיבתו משך שנים רבות.

בזמן שהותו בליוורנו הוא דרש פעמיים ביום, יום ולילה – היו לו דרשות מיוחדות שהיה דורש לנשים, במיוחד נשות הגבירים. זה מאד-מאד כדאי, מאד משתלם... זו גם "תורה לשמה" וגם תורת משיח – משיח צריך כסף, צריך לדעת איך עושים כסף. ברוך ה', ה' הצליח את דרכו בקטע הזה.

"הקללה לִבְרָכָה" ו'הברֵכָה לקללה'

תוך כדי כל הרדיפות שלו, יש כמה סיפורים עסיסיים – שמתאימים לחכם מרוקאי; לבעל שם טוב ותלמידיו לא הכי מתאים, אבל לחכם שלנו, בעל ההילולא של היום, כן מתאים – אודות כמה קללות נמרצות שלו שהתקיימו במלואן. במקרה אחד – כשעוד היה במרוקו – הוא הרגיש שמישהו מת בגלל הקפידא שלו, וכתיקון הוא קבל על עצמו גלות, כמו גדולי הצדיקים באירופה. שוב, יש סיפור אחד שבו הוא הבין שהקללה שלו חזקה, בעלת תוקף, והתחרט על שקלל, אבל יש עוד כמה סיפורים שהוא לא התחרט...

עכשיו נאמר משהו בעניני דיומא וגם בעניני דקרתא – קרתא קדישא חברון, כולל "קרית ארבע היא חברון"[לג], בה אנו נמצאים: כל הזמן קורים דברים – צריך לחזק את הדברים הטובים שקורים כאן במקום הזה וגם לטפל בצורה הנכונה והנאותה על פי תורה בדברים הלא טובים. יש לנו בחירה חפשית – צריך לחזק את הצד הטוב של הבחירה, היצר הטוב שלנו שבוחר בדברים טובים ובתיקון דברים שזקוקים לתיקון. צריך גם לבחור באנשים טובים שיקדמו את המשימות הטובות, התורניות, של הצבור.

יש פסוק שקשור לפרשת השבוע, פרשת בלק: "ולא אבה הוי' אלהיך לשמֹע אל בלעם ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לִבְרָכָה כי אהבך הוי' אלהיך"[לד]. אפשר לקרוא אחרת: 'ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הבְרֵכָה לקללה כי אהבך הוי' אלהיך'. קללה במקום הראוי, לשם שמים, מתאימה רק לצדיק הכי גדול כמו בעל ההילולא של היום, בעל אור החיים הקדוש. צריך להדגיש שאם יש ברֵכה מעורבת מקללים רק אותה, את האבנים (לא את האנשים הקשורים לענין ח"ו), ועל כך דורשים 'ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הברֵכה לקללה', למה? "כי אהבך הוי' אלהיך" (הכל מתוך אהבת ישראל צרופה), כי ה' רוצה שיהיה "מה טֹבו אהליך יעקב"[לה].

מה הפך את לב בלעם, שעלה בדעתו לברך את עם ישראל במקום לקללם? ראה שעם ישראל "שֹׁכן לשבטיו"[לו], ראה את צניעות עם ישראל, שאין פתחיהן מכוונים אחד כנגד השני[לז], ומתוך כך בירך "מה טֹבו אהליך יעקב". גם אצל השי"ת, ה"ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה" הוא בזכות צניעות עם ישראל, לכן צריך להקפיד ולהדר בצניעות יותר מבכל דבר אחר. על כך נאמר "מה טֹבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל" וכל שאר הברכות שבאו בעקבות "מה טֹבו אהליך יעקב". שוב, רק בעל אור החיים הקדוש יכול לקיים 'ויהפך הוי' אלהיך לך את הברֵכה לקללה'. העיקר שנזכה לצניעות, להתעצם עם הטבע הטוב שלנו (טבע של ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים).

עד כאן פתיחה לכבוד בעל ההילולא, בעל אור החיים הקדוש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

היות שדברנו על 'ויהפוך את הברֵכה לקללה', צריך לחזק גם את מי שיכול לעזור במשימה זו – ידידנו ר' ישראל ברמסון שי'. שיאמר לנו כמה מילים.

ג. פרצוף פירושי "אחור וקדם"

אחד הפסוקים החשובים בפרק קלט הוא הפסוק "אחור וקדם צרתני ותשת עליך כפכה"[לח]. יש הרבה פירושים על "אחור וקדם צרתני" – מהו "אחור", מהו "קדם" ומה פירוש "צרתני". האבן עזרא מפרש 'שמת אותי במצור' (וכך מפרשים בעקבותיו גם המצודות והמלבי"ם), ויש עוד פירושים – יש "צרתני" לשון צורה[לט], לשון יצירה, לשון צרה (קרוב למצור). יש הרבה "צרתני", אבל קודם צריך להבין מה הם "אחור וקדם". אחרי "אחור וקדם צרתני" ההמשך הוא "ותשת עלי כפכה". מי אומר את הפסוק? אדם הראשון אומר אותו, בעל אור החיים הקדוש אומר אותו, הרבי הקודם אומר אותו וכולנו אומרים אותו.

הספר של הצמח צדק על תהלים נקרא יהל אור, ואת עיקר האריכות שלו על פרק קלט – הפרק ש"נכבד מאד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו" – הוא מקדיש לפירוש הפסוק "אחור וקדם צרתני". גם לבעל ההילולא של היום יש שני פירושים בפירושו על התורה, בשני מקומות שונים – בחומר בראשית ובחומש ויקרא – בהם הוא מסביר, על פי חז"ל, את "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה".

כדרכנו, נתבונן במבחר של לפחות עשרה, אם לא יותר, פירושים של "אחור וקדם צרתני" – רובם, כנ"ל, מ"יהל אור" ומבעל אור החיים – ונעשה מהם 'פרצוף' לפי הספירות. כמובן, העיקר ותכלית הכוונה הם מוסר ההשכל שאפשר ללמוד מכל אחד מהפירושים האלה בעבודת ה' יתברך, בדרכי השם ודרכי הנשמה, כפי שאומר האבן עזרא. בפרט אנחנו רוצים ללמוד משהו בעניני צבור, איך לתקן את הצבור – איך לתקן את עצמנו, אנחנו הצבור, אנחנו כנסת ישראל – ואיך לעשות שהצבור כאן, כנסת ישראל, תקים ישיבה. זה מה שאנחנו רוצים ללמוד מהפסוק "אחור וקדם צרתני".

כתר: רצון ותענוג

נתחיל מהתחלה, מהכתר:

אומר הצמח-צדק[מ] שפירוש אחד של "אחור וקדם צרתני" היינו רצון ותענוג. כל מי שלמד חסידות יודע שיש בכתר שני פרצופים, חיצוניות הכתר היא פרצוף אריך אנפין ופנימיות הכתר פרצוף עתיק יומין. ב"דרכי הנשמה" שני הפרצופים הם הרצון (חיצוניות הכתר, אריך אנפין, "אחור") והתענוג (פנימיות הכתר, עתיק יומין, "קדם").

רצון קודם לתענוג בישוב הארץ

לפי סדר הפסוק, "אחור וקדם צרתני", קודם צריך רצון ואז תענוג. תענוג הוא כמו "אהבה בתענוגים"[מא]. ארץ ישראל במקום היא כנגד שבת בזמן, כידוע, ושבת היא תענוג. תענוג להיות בארץ, אבל לפני שמרגישים את התענוג העילאי, התענוג האלקי, להיות כאן בחברון עיה"ק – אם יוצאים החוצה רואים כל מיני טיפוסים לא רצויים, ואז לא כל כך תענוג, לא כל כך כיף. "ותשת עלי כפכה" – או לשון כיף או לשון כפיה.

בכל אופן, אם אתה יוצא החוצה ולא כיף לך להיות בארץ ישראל, יש בעיה, משהו לא בסדר – אז צריך טפול נמרץ. מה הטפול? רצון. "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[מב]. דבר ראשון כאן בארץ צריך הרבה רצון. רצון הוא אחור. הפסוק מתחיל מ"אחור", קודם "אחור" ואחר כך "קדם". צריך רצון – אני רוצה להיות יהודי, אני רוצה להיות בארץ ישראל, רוצה ללכת בדרך התורה, רוצה כאן שהשלטון יהיה על פי תורה. עד שאני לא מקבל מה שאני רוצה אני גם מתוסכל וגם קצת ברוגז, לפחות עם היצר הרע.

הצד האפל והצד המואר

אחד הדימויים של "אחור וקדם" הוא מה שמדברים לאחרונה[מג] – הצד האפל והצד המואר של הנפש. גם בצבור יש צד אפל. אם יש איזה רב שאומר שבסדר שתהיה בריכה מעורבת בקרית ארבע – זו אמירה שמגיעה מהצד האפל של הצבור. יש שם כח – צריך להפוך את ה"אחור" ל"קדם", מהצד האפל לצד המואר, "תורה אור"[מד].

בכל אופן, כל זמן שיש צד אפל, העבודה העיקרית בנפש – גם של הכלל וגם של הפרט – היא רצון, לחזק את הרצון, להתבונן מה רוצים מהחיים כאן. ברגע שרוצים משהו חזק מאד – הולכים עליו. אז, כאשר זוכים, מגיעה שבת קדש. אמרנו קודם שכל הצדיקים נקראים שבת – "ולו אחד בהם", יום השבת, יום המנוחה. אבל בעל אור החיים והרבי הקודם לא התחילו מהתענוג, מהשבת – הם התחילו מרצון, בין אם מדובר ברצון להגיע לארץ ובין אם מדובר רצון להציל את היהדות ברוסיה. אם יש לך רצון אמיתי, רצון חזק, אתה מוסר את הנפש על מה שאתה רוצה.

"ותשת עלי כפכה" – השראת רדל"א על אריך ועתיק

עד כאן פירוש אחד של "אחור וקדם צרתני" – ה' יצר לי את שני הכחות האלה בכתר שלי, בעל-מודע, את הרצון ואת התענוג. עד כאן פירוש אחד, פירוש הכתר, "אחור וקדם צרתני". "ותשת עלי כפכה" היינו השראת עצם הכתר ("אין כף אלא לכתר"[מה]), רדל"א (אמונה פשוטה), השורה על גבי עתיק ואריך, ומגלה את המעלה והיתרון שבכל אחד מהם.

צמצום הדיקנא: איסור לחקור "מה לפנים ומה לאחור"

הפירוש הבא עדיין לא בחכמה, אלא במעבר מהכתר למוחין. הכתר הוא למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת, חב"ד הם על פי טעם ודעת, ובאמצע יש את סוד הדיקנא, שהוא בעצם צמצומים[מו]. כמה שהדיקנא הוא מדות הרחמים – שערות הם צמצומים. לפי אחד הפירושים סוד הדיקנא הוא הכח לצמצם את השכל, שלא יצא מהגבולות שלו. לשכל יש גבולות, ואסור לו להרוס את הגבולות (כמו במתן תורה[מז]) – אם השכל יהרוס את הגבולות האדם יכול לצאת מדעתו, צריך לשמור.

בפירוש זה, שמביא הצמח צדק[מח], צרתני" הוא לשון מצור, כמו 'אסרתני'. הוא מביא מהספורנו[מט] ש"אחור וקדם צרתני" פירושו שאסרת עלי להתבונן ב"אחור וקדם". זו משנה מפורשת בפרק "אין דורשין"[נ], שאסור לחקור ולדרוש "מה לפנים ומה לאחור". צריך להגביל, לשים גבול, לצמצם את השכל שלא יצא מגבולו לדרוש "מה לפנים ומה לאחור".

שוב, לפי הפירוש האחרון פירוש המלים "אחור וקדם צרתני" הוא ששמת אותי במצור מלדרוש "אחור וקדם", דברים שהשכל לא מסוגל להבין ("במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות"[נא]). מה היה כאן קודם ומה יהיה פה אחר כך? לא צריך לדרוש, לפחות סתם אדם (היונק משערות הדיקנא, כמו פרצופי אבא ואמא, לאפוקי ממי שמקבל ישירות מתיקון "ואמת"[נב], "תרין תפוחין קדישין" הפנויים משערות[נג], ששם "באור פני מלך חיים"[נד], וד"ל).

איפה נשים את הפירוש הזה? כמו שאמרנו, הוא בין הכתר למוחין. הכתר הוא בלי גבול והמוחין הם כבר גבול. באמצע צריך צמצום, שהוא סוד הדיקנא – לצמצם את יכולת השכל להתפשט, עד כאן ותו לא.

חכמה: נגלה ונסתר; יעקב וישראל

בחכמה נפרש שני פירושים:

תורת הנגלה ותורת הנסתר

פירוש אחד[נה] יותר פשוט, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת"[נו] – החכמה היא בחינת תורה – ובתורה יש נגלה ונסתר, "אחור וקדם", כמו שאמרנו קודם, בישיבת "מדרש כנסת ישראל" שייסד בעל אור החיים הקדוש היו שני חדרים, חדר של נגלה, חדר של "אחור", וחדר של "קדם", חדר שלומדים חסידות. ככה אצל כל אחד ואחד, לימוד ההלכה, "המעשה אשר יעשון"[נז], היינו ההתחלה מה"אחור".

מהיכן לומדים שנגלה הוא "אחור" וחסידות היא "קדם"-פנים? ממשה רבינו, נותן התורה, "תורה צוה לנו משה"[נח], "זכרו תורת משה עבדי"[נט]. משה רבינו בקש לראות את פני הקב"ה – "הראני נא את כבֹדך"[ס] – וה' אמר "וראית את אחֹרי ופני לא יראו"[סא]. אדמו"ר הזקן מסביר[סב] ש"אחורי" היינו הנהגת העולם, אבל "ופני" – איך אני ביני לבין עצמי כביכול – "לא יראו", אינך יכול לראות, "'כי לא יראני האדם וחי', בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים"[סג], אומרים למשה רבינו: גם אתה, משה רבינו, אם תקיים את הפסוק (שקראנו השבת) "'אדם כי ימות באהל'[סד] אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה"[סה], תוכל לראות בעודך חי בגוף.

בעולם הזה רואים "את המעשה אשר יעשון" – את הנהגת הקב"ה בעולם, כדי שנוכל לקיים את מצות "והלכת בדרכיו"[סו], מצוה להתדמות אליו. כל המצוות הן אורחין דאורייתא, אורחין דקוב"ה, עיטין, עצות טובות איך להתנהג בעולם הזה – הכל בחינת אחור, "וראית את אחורי". אדמו"ר הזקן[סז] מסביר ש"ותמֻנת הוי' יביט"[סח] – "מראה אחורים", כדברי רש"י – היינו זכות משה לראות את התמונה שנראית בעיני ה', איך ה' רואה את העולם. הנגלה של הנהגת ה' בעולם הוא ההלכה, "הליכות עולם לו"[סט], "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"[ע]. אבל הקדם-הפנים היינו רזין דאורייתא.

זהו פירוש שהולך גם על הפרט, לימוד תורה בתוך הישיבה. כמו שאמרנו, גם בממסד – יש כאן בית שקוראים לו 'כנסת', וצריך להפוך אותו ל"מדרש כנסת ישראל", ישיבת בעל ההילולא, בה לומדים תורה. גם שם שוקלים ודנים ומחליטים ומחוקקים חוקים למיניהם איך להנהיג את המדינה בצדק וביושר לפי חוקי תורתנו הקדושה – זהו ה"אחור" של הכנסת. יש גם פנים של הכנסת, "קדם" – ישיבות מיוחדות של הקבינט שלומדים בהן ר' אייזיק ועוד דברים הכי עמוקים בדא"ח. באמת, כל הקיום של המדינה הוא רק בגלל הלימוד בחדר הפנימי, בו יושב ראש הממשלה עם השרים הבכירים.

עד כאן פירוש אחד ל"אחור וקדם צרתני" בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת".

יעקב וישראל

נאמר בחכמה פירוש נוסף[עא], שקשור לפרשת שבוע, פרשת בלק:

בלק ובלעם רוצים לקלל, היל"ת, את העם הנבחר – אנחנו העם הנבחר, לא יעזור להם שום דבר, אבל הם רוצים לקלל – ולא בטוחים מה השם המובהק של עם ישראל (בו צריך לקלל), יעקב או ישראל. כדי להיות בטוחים, בטפשותם, הם מזכירים בכל פעם את שני השמות – גם יעקב וגם ישראל.

כתוב שבתוך עם ישראל גם יעקב וגם ישראל יורדים מחכמה. מי שמכיר בקבלה, פרצוף יעקב הוא מיסוד אבא – דרך ז"א, אבל מיסוד אבא – וישראל יותר גבוה, לי-ראש, כידוע. אנחנו גם יעקב וגם ישראל, והיחס ביניהם הוא "אחור וקדם" – ב"אחור" שלנו אנחנו יעקב וב"קדם" שלנו אנחנו ישראל. לפירוש זה, הנשמות אומרות "אחור וקדם צרתני" ואז "ותשת עלי כפכה" – "אין כ אלא לכתר"[עב], אחרי החכמה יש את הכתר שמתחבר לחכמה.

יעקב הוא י-עקב. כתוב[עג] שהיחס בין יעקב לישראל הוא שיעקב היינו הארת הנשמה, ה-י, שבאה מה-י של שם הוי', מהחכמה, ויורדת לתוך העקב, הגוף הגשמי של היהודי בעולם הזה, ומתלבשת בתוכו. עוד פעם, חלק הנשמה שיורד ומתלבש בגוף הוא י-עקב, הוא ה"אחור" שבנשמה, כי מתלבש בגשם. ה"קדם" של הנשמה הוא ישראל, "לי ראש", "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי"[עד]. יש דברים שחלק הגוף בנשמה לא יכול לראות, כי הוא מוסתר-מוחשך-מעורפל בתוך הגוף אבל שרש הנשמה – "מזליה חזי". גם בברכות של בלעם כתוב "יזל מים מדליָו"[עה], יש מזל, ו"מזליה חזי" עד שגם חלק הנשמה בגוף מתפעל, רועד, כמו הסיפור בחברי דניאל[עו] שלא ראו כמותו ואף על פי כן רעדו כי "מזליה חזי". אם כן, "אחור וקדם" היינו יעקב, הנמשך לתוך הגוף, וישראל, הקדם-המזל. "אַיִן מזל לישראל"[עז], לא ליעקב – ה"מזליה חזי" שייך לישראל. זהו עוד פירוש של "אחור וקדם" בחכמה.

יש פירוש דומה[עח], שה"אחור" היינו הנר"נ, ה-צ של הצלם, מה שמתלבש במח-לב-כבד, ויש את ה-לם, שני המקיפים שלא מתלבשים. בעצם זה אותו פירוש רק בסגנון אחר – ה"אחור" היינו הנר"נ שמתלבשים וה"קדם" היינו הח"י שלא מתלבשים. ידוע[עט] שעיקר תורת החסידות בא מאחיה השילוני, בעל הח"י[פ], שגלה למורנו רבי ישראל בעל שם טוב את הגילוי של "אַיִן מזל לישראל". לכן קראו לו ישראל, ולא יעקב. עד כאן פירושי החכמה.

בינה: תשובה מיראה ותשובה מאהבה; גוף ולבוש הנשמה

גם בבינה נביא שני פירושים:

תשובה מיראה (דיעבד) ותשובה מאהבה (לכתחילה)

הפירוש הפשוט ביותר הוא שבינה היא תשובה. כמו שחכמה היא תורה כך בינה היא תשובה ("ולבבו יבין ושב"[פא]) – גם תשובת הפרט וגם תשובת הכלל. כשמדברים על תיקון המדינה, אנחנו מדברים בשנים האחרונות הרבה מאד על תשובה צבורית – שהצבור צריך לעשות תשובה, לרצות הנהגה על פי תורה. זו תשובה של הצבור. בכל ספר הזהר הקדוש בינה מזוהה עם תשובה – אמא היא תשובה. כמו שאבא הוא תורה אמא היא תשובה.

יש שתי תשובות, תשובה של "אחור" ותשובה של "קדם"[פב] – "אחור וקדם צרתני". התשובה של ה"אחור" היא תשובה מיראה, בה זדונות נעשו שגגות[פג], אבל התשובה של "קדם" היא תשובה מאהבה, ועוד יותר תשובה משמחה. עיקר פנימיות אמא הוא שמחה[פד], "אם הבנים שמחה"[פה], ותשובה זו הופכת את הזדונות לזכויות ממש. אם מוחלים לך על העברות-הזדונות כמו סתם טעות, שגיתי – זהו ה"אחור" של התשובה. באחור יש עדיין צד אפל, כמו שאמרנו קודם – האחור בכל מקום הוא הצד האפל. אם עשיתי בשוגג זהו לגמרי הצד האפל, שאיני מודע למה שאני עושה. התשובה הופכת את העברות לשגגות, כך שאתה זכאי בדין – אבל אתה עדיין אפל. ה"קדם", הצד המואר, הוא הפיכת הזדונות לזכויות – לכתחילה, לכתחילה אריבער. כידוע, לבעל תשובה אמתי יש מצוות שצדיק לעולם לא יזכה להן – עבירות שהפכו לזכויות. לכן אמר רבי אבהו[פו], והלכה כמותו[פז], ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם".

גם בנוגע לצבור יש אותו הדבר: יש מצב שהצבור מתחרט על המדינה, קצת חבל, אבל בסדר. עשיתי טעות – זה מה יש. נמשיך לחיות עם הטעות. זו תשובה מיראה. אבל תשובה מאהבה היא שלא חיים עם טעויות – צריך להפוך ללכתחילה. עוד פעם, תשובה מיראה היא שאני עדיין חי בדיעבד. זו תשובה של "אחור". אבל תשובה של "קדם", של פנים – אם מישהו בעל תשובה באמת – החיים שלו הם לכתחילה, גם העבירות שלו הן לכתחילה, כי הכל הפך להיות זכויות ממש. אין הרבה אנשים כאלה, שאצלם הכל באמת לכתחילה, הכי טוב. לכן באמת לא רואים שמשהו זז כאן במדינה, כי אפילו האנשים שמתחרטים – עושים זאת רק ב"אחור", לא מגיעים לדרגת "קדם" בכלל.

"אחור למעשה בראשית [בגוף] וקדם למעשה בראשית (בזיקה ל'רוח אלהים']"

יש עוד משהו יסודי ביותר בבינה בפירוש "אחור וקדם", פירוש של בעל אור החיים הקדוש על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר"[פח]. אמרנו שיש לו פירוש אחד בבראשית ופירוש אחד בויקרא, פרשת תזריע. יש מאמר חז"ל מפורש על הפסוק "אחור וקדם צרתני" – שהאדם הוא "'אחור' למעשה בראשית ו'קדם' למעשה בראשית"[פט]. "אחור למעשה בראשית" היינו שגופו נברא אחרון, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[צ]. מה מוסר ההשכל שיש ללמוד מזה? שאם האדם לא הולך בדרך הישר אומרים לו "יתוש קדמך"[צא]. יש גם רמז, למה "יתוש קדמך"? למה אתה לא בסדר? לא סתם "יתוש קדמך" – אתה לא בסדר בגלל "יתוש קדמך", יתוש אותיות ישות, כל הלא-בסדר שלך הוא בגלל הישות שלך, הגאוה שלך. זהו ה"'אחור' למעשה בראשית".

אבל יחד עם היות האדם "'אחור' למעשה בראשית", כתוב גם לפני כל הבריאה "'ורוח אלהים מרחפת על פני המים'[צב] זו רוחו של מלך המשיח"[צג]. אומר הבעל שם טוב, ככה מוסכם, שלכל יהודי יש זיקה ל"רוח אלהים מרחפת על פני המים" שלפני מעשה בראשית, "קדם למעשה בראשית". אם כן, כל יהודי הוא גם "'אחור' למעשה בראשית" מצד גופו ו"'קדם' למעשה בראשית" מצד הנשמה שלו, מצד ניצוץ משיח שלו[צד], "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

לידת הרוח-הלבוש במחשבות הזיווג ולידת הגוף

איך מסביר בעל אור החיים הקדוש, בעל ההילולא, את מאמר חז"ל זה ונותן בו געשמאק מיוחד? הוא מביא מהזהר אודות חשיבות הכוונות של ההורים בשעת הזיווג לאופיו של הילד. האריז"ל כותב[צה] – מה שמוסבר גם בתניא קדישא, בסוף פרק ב[צו] – שהורי כל ילד, לפי הכוונות שלהם בשעת התשמיש, ממשיכים לו לבוש רוחני, דרכו הוא מקיים את כל המצוות שלו בעלמא דין. אם הם מכוונים כוונות לא טובות הוא מקבל לבוש לא טוב, לא טהור, ואז יש לו נטיות לעשות דברים לא טובים. אם הם מכוונים כוונות קדושות הוא מקבל לבוש טהור עם נטיות לעשות רק דברים טובים וטהורים, לעשות מצוות וללמוד תורה. הלבוש הוא לא עצם הנשמה, ולכן מביא בתניא בשם האריז"ל שיתכן שעצם הנשמה ממקום הכי גבוה, אבל בלי לבושים טובים יהיה לו קשה להיות יהודי טוב בעולם הזה, כי הוא נמצא בתוך לבוש בעייתי.

אומר בעל אור החיים ש"אחור למעשה בראשית" היינו לידת הילד אחרי תשעה חדשים ברחם האם – לידת גופו לתוך עולם הזה היא "אחור", היא באה בסוף, אבל צריך לדעת שכבר מ"קדם", הרבה לפני כן, תשעה חדשים לפני כן, הוא כבר קבל את סוד הצלם שלו, לבוש הנשמה שלו, ועליו נאמר – פירוש יפהפה ומקורי של בעל ההילולא של היום – "אשה כי תזריע [ומיד, בשעת ההזרעה] וילדה". היא לא צריכה לחכות תשעה חדשים ללדת – רק ללידת הנשמה בגוף צריך לחכות, אבל ברגע ההזרעה, ועוד קודם במחשבה בראש, היא כבר ילדה את לבוש הילד.

הוא מביא דוגמה מחזקיהו המלך שלא רצה להתחתן כי ראה ברוח הקדש שיהיו לו בנים דלא מעלי. ה' גזר עליו היפך-החיים, הנביא הוכיח אותו, ובסוף בקש רחמים – קבל מבית אבי אבא, דוד המלך, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"[צז], והוא קבל עוד חמש עשרה שנה, "חי חי הוא יודך כמוני היום"[צח]. הוא התחתן עם בת הנביא ישעיהו, בת צדיקה, אבל באותו זמן באו עבדי מלך בבל ובשעת תשמיש היא חשבה עליהם, על הגוים האלה, ולכן היא ילדה בני דלא מעלי. זו הדוגמה שמביא בעל ההילולא של היום. הגיעה איזה משלחת של טראמפ והיא חשבה על טראמפ, ואז יצא מה שיצא ממנה.

מחשבות האב ומחשבות האם

בכל אופן, מנשה בסוף עשה תשובה[צט], רק שהיה רשע הכי רציני – אחר כך עשה תשובה רצינית, כל מה שעשה היה רציני. צריך לומר שעשרים ושתים השנים שהיה רשע הן בשל מחשבות אמו, ואחר כך עשה תשובה בשל מחשבות האבא, שהיה בסדר (ושלשים ושלש שנים היה בעל תשובה). כתוב[ק] שמחשבות האבא מתגלות בסוף.

בתניא לא כתוב מה הוא מקבל מהמחשבות של אבא שלו ומה מהמחשבות של אמא שלו. יש בזה שני פירושים:

פירוש אחד, שאמרנו כרגע, שהאמא פועלת מיד, כמו שמוחין דאמא מקבלים בבר מצוה ומוחין דאבא רק בגיל עשרים[קא], שאז מותר לו למכור בנכסי אביו[קב]. זהו פירוש אחד, שקודם פועלת השפעת האמא. כמו בחינוך, שראשיתו בידי האם, כך גם בצלם קודם פועלת השפעת האמא, ובסוף צלם האבא.

יש פירוש אחר, שמה שקשור ללימוד תורה בכלל הוא מקבל מהאבא[קג]. גם הכשרון ללימוד תורה אינו הנשמה שלו, שיכולה להיות הכי גבוהה, אך היכולת שלה לפעול בעולם תלויה בלבוש שהוא מקבל, כנ"ל. האבא הוא בחינת תורה. את הכושר להיות א ערליכער איד, להיות יהודי טוב, לקיים מצוות ביראת שמים – שהוא העיקר – הוא מקבל מהאמא. לכן מצאנו[קד] שמנשה היה תלמיד חכם גדול מאד – רצה להרוג את סבו, ישעיהו הנביא, וכמעט הצליח. למה? אמר שהולך נגד התורה. בתורה כתוב הפסוק שאמרנו קודם, "כי לא יראני האדם וחי", משה רבך אמר "כי לא יראני" ואתה אומר "ואראה את הוי'"[קה]?! דן אותו למות, תלמיד חכם. אבל כתוב "חכמים המה להרע"[קו] – פסוק שאדמו"ר הזקן מביא בלקו"ת[קז] בנוגע לסוד הצלם – גם חכמים בתורה. לכן יכולים להיות רבנים שמתירים בריכה מעורבת, לדוגמה. הכל כי החכמה היא הצלם של האבא, אבל הקלקול, השבוש ביראת שמים, תלוי בצלם שמקבלים מהאמא. כבר הרווחנו הסבר גדול מאד.

כל ה"אחור וקדם" בקבלה מהאמא דווקא

איך רואים שהעיקר הוא מה שמקבלים מהאמא? כאן הוא אומר "אשה כי תזריע וילדה" – כבר ילדה – בלי להזכיר מה שהוא מקבל מהאבא. לפי פירוש בעל אור החיים משמע שאת עיקר הלבוש, הצלם, מקבלים מהאמא (לפי זה נבין, ניתן טעם לשבח, למה בתורה, ככלל, האמא נותנת את השם לילד, כי השם שייך ללבוש, לצלם, ודוק). "וילדה" – לפי מחשבותיה בשעת "תזריע" היא ילדה, וזהו "קדם". ה"אחור" היינו הלידה בפועל וה"קדם" המחשבות שלה – הכל תלוי בה.

בכלל, אמא ביחס לאבא נקראת "גרמוהי", גופין – הגוף בכלל הוא "אחור למעשה בראשית" והנשמה היא "קדם למעשה בראשית", וכאן יש פירוש של "אחור וקדם צרתני" רק בנוגע לגופים, בחינת אמא, הלידה בפועל והלידה ברוחניות, היא יולדת פעמיים, מיד יולדת ויולדת עוד פעם כעבור תשעה חדשים.

יש פסוק – שהוא לא מביא, אבל יש להסמיך את דבריו אליו – שלעתיד לבוא "הרה ויֹלדת יחדו"[קח]. בפשט "הרה ויולדת" מיד היינו לידה בגוף, אבל לפי פירושו גם היום יש "הרה וילדת יחדו" במחשבה. כנראה אז יבינו שזה העיקר, והיום לא מבינים זאת. לעתיד לבוא כבר עכשיו, מאז שכתב את פירושו, שהאשה "הרה ויולדת יחדו" במחשבה, בשעת ה"תזריע", עוד לפני ה"הרה". הכל קדושת המחשבה של האמא.

שוב, זהו פירוש נפלא של אמא ב"אחור וקדם צרתני".

דעת: עבר ועתיד

נעבור לדעת: במודעות האדם, יש דברים שכבר מאחורי ויש דברים שעוד לפני. קצת מזכיר מה שאמרנו בין הכתר למוחין (צמצום הדיקנא), שיש מה שאסור לחקור "מה לפנים מה לאחור", אבל שם "לפנים" פירושו לפני מעשה בראשית ו"אחור" היינו מה שיהיה בסוף, אחרי שיחרב עולם הזה, "חד חרוב"[קט]. אבל יש גם משמעות ממש הפוכה ב"אחור וקדם" – אדם הולך בדרך החיים, צד ה"אחור" שלו הוא מה שהיה, העבר, וצד ה"קדם" הוא מה שיהיה, העתיד. אנחנו כבר אחרי העבר, העבר הוא בצד האחור שלי, אבל קדם היינו "מגמת פניהם קדימה"[קי] – הכיוון אליו אני מסתכל, אליו אני הולך. לאן אני מתקדם בחיים? לצד הפנים שלי.

אם כן, לפי דימוי זה, מה פירוש "אחור וקדם צרתני"? אני בא מהאחור ומתקדם לקדם. על דרך "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה – דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"[קיא]. "מאין באת?" מהאחור – אחוריים, מה שכבר עבר. יש פתגם "העבר אין, העתיד עדיין וההוה כהרף עין". העבר הוא אין, "מאין באת", והוא האחור, מאחורי, ואני הולך קדימה. כאן לא שאסור לחקור, אלא דווקא צריך להתבונן. בין הכתר לחכמה אסור לחקור, וכאן דווקא צריך "הסתכל בשלשה דברים".

מתי הזמן הכי מתאים להסתכל בשלשת הדברים האלה? הסברנו שלשום[קיב], בקבלת הפנים של החתן והכלה שלנו, שהזמן הכי מתאים להתבוננות זו הוא זמן הזיקה והקשר, החיבור, בין האיש והאשה, החתן והכלה – חיבור בכח הדעת. ברגע שמתקיים "והאדם ידע את חוה אשתו"[קיג], מה קורה? "דע", "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה – דע...", דעת. מה צריך דעת? "מאין באת ולאן אתה הולך", "אחור וקדם". "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" היינו כבר ה"ותשת עלי כפכה".

הצמח צדק מביא[קיד] שהכף, "כפכה", היא או כפיה או כיף. כמובן שלא משתמש במלה זו, אבל כך מסביר – או שזה "מלא כף נחת"[קטו] (מלא תענוג), או כף שכופה בחזקה, בכפיה. בכל אופן, ה"דע" של ה"אחור וקדם" הוא פירוש זה. גם בתיקון המדינה – יכולה להיות כפיה דתית וגם כיף דתי. צריך לדאוג ולהשתדל שיהיה כיף – "ותשת עלי כפכה".

חסד: "אחרי ה'" ו"התהלך לפני"

מה הפירוש בחסד ל"אחור וקדם"[קטז]? חסד הוא אהבה. כתוב "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[קיז], "מצא חן במדבר"[קיח], "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כתוב בפירוש בחסידות[קיט] שיש אהבה שבבחינת אחור – לא אחור שלי, אלא שאני הולך אחרי ה'. כאשר אברהם אבינו איש החסד, מקור מדת החסד, הצטווה בגיל 99 על ברית מילה, ה' אמר לו "התהלך לפני והיה תמים"[קכ]. אל תלך אחרי – יש "אחרי הוי' אלהיכם תלכו"[קכא] – אלא לפני. גם הליכה אחרי ה' היא אהבה וגם הליכה לפני ה' היא אהבה. אלה שתי מדרגות של אהבה, "אחור וקדם". קודם צריכים לאהוב את ה' בבחינת אחור, ככלה שהולכת אחרי החתן, "לכתך אחרי במדבר". אבל תכלית הכוונה, שבעצם גם החתן רוצה בה, היא שהכלה תוביל אותו. זה ההבדל בין "משמח חתן וכלה" [קכב]בעולם הזה, כאשר השמחה נמשכת מהחתן לכלה, ל"משמח חתן עם הכלה"[קכג], המשכת השמחה מהכלה לחתן, לעתיד לבוא[קכד].

"אחור וקדם" ביחס להשגחה פרטית

כל דבר שקורה לעם ישראל בחיים הוא לימוד – כל דבר הוא בהשגחה פרטית, ה' נותן לי סימני דרך, מאותת לי. אני מפתח את החוש לראות את הסימנים שה' מאותת בהשגחה פרטית והולך אחריו מתוך אהבה. זו הליכה אחרי ה', מדרגה נמוכה. נשמע משהו מאד גדול – הלואי על כולנו – להבין את יד ה' והכוונה האלקית, מה ה' רוצה ממני, לקבל את האיתות נכון. הרי אפשר לקבל את האיתות לא נכון, לגמרי לסטות מהאמת[קכה]. מתי מפרשים נכון? כשיש לי בטול. אז אני יכול לפרש את האיתות נכון וללכת אחריו. אז בכל פרט קטן של השגחה פרטית ה' מדבר איתי ואני עושה מה שהוא אומר לי. ועדיין זו המדרגה הנמוכה, "אחרי הוי'".

בין שתי המדרגות שאמרנו כעת יש מדרגה באמצע, "את האלהים התהלך נח"[קכו], שאדם כל כך זורם עם ה' עד שהוא לא צריך להסתכל על ההשגחה – אני וההשגחה ביחד, זורם אוטומטי. זו עדיין לא המדרגה של עם ישראל אלא נח, בני נח, חסידי אומות העולם. חסידי אומות העולם יכולים להגיע ל"את האלהים התהלך נח", אבל לא ל"התהלך לפני".

מה פירוש להתהלך לפני ה'? שאני בשביל ה' 'השגחה פרטית' – שהוא מסתכל מה שאני עושה ועושה אחרי (על דרך פירוש הבעל שם טוב[קכז] ל"הוי' צלך על יד ימינך"[קכח] – ה' הוא הצל שלך – ופירוש הרב המגיד[קכט] ל"דע מה למעלה ממך"[קל], שכל מה שמתרחש למעלה הוא ממך).

בדומה לכך, הרבי אמר לשווער שלי, אבא של אשתי – שברוך נחשון, ממייסדי הישוב היהודי בחברון, הכיר טוב – 'אל תחכה שאומר לך מה לעשות, אתה תעשה ותדווח לי, תספר לי מה עשית'. כלל גדול, יש אולי חסיד אחד בדור, שהרבי אומר – לא אני אומר לך מה לעשות אלא אתה תאמר לי מה עשית (ובמדה מסוימת, בנסתר על כל פנים, אני אחריך), אתה תוביל אותי, רבי וחסיד. הקב"ה רוצה אחד כזה, אברהם אבינו, שילך לפניו – שיפנה לו את הדרך.

[לברוך:] אולי אתה גם עשית כשבאת לכאן – גם שאלת את הרבי, אבל בכל אופן באת קודם. אנחנו שמחים שכאן יש אחד ממייסדי המקום, מעמודי התווך של המקום, שאף אחד לא ישכח.

נשמע מברוך נחשון איך הגיע לכאן. לחיים לחיים.

[ברוך סיפר על הברית הראשונה במערת המכפלה.]

גבורה: "אחור וקדם" בפורענות

"'אחור' למעשה בראשית ו'קדם' לפורענות"

בגבורה נביא פירוש של בעל אור החיים, לפי עוד מאמר חז"ל (שמתחיל זהה למאמר הקודם) – "'אחור' למעשה בראשית ו'קדם' לפורענות"[קלא]. פורענות היא בחינת גבורה, כמובן. באיזו פורענות מדובר כאן? המבול, בו כתוב "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה וגו'"[קלב]. רואים שאדם הוא קדם לפורענות – הוא נברא אחרון, אבל כשצריך לקבל עונש הוא מקבל ראשון.

על כך מקשה בעל ההילולא של היום, בפירושו בפרשת נח[קלג], שיש עוד פסוק (שני פסוקים קודם) – "ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השֶׁרֶץ השֹׁרֵץ על הארץ וכל האדם" – ובו כתובה בהמה לפני האדם! אכן, בפסוק המתחיל "וימח" כתוב אדם לפני בהמה, אבל בפסוק המתחיל "ויגוע", כתובה בהמה לפני האדם. אם כן, איך חז"ל כל כך בטוחים שאף שהוא "אחור" למעשה בראשית הוא "קדם" לפורענות? הרי יש פסוק אחר, בו הוא אחור גם לפורענות!

ההסבר שלו מאד יפה: הוא אומר ש"וימח" הולך על צורת הגוף, נקרא לה "צלם אלהים" – "וימח", כמו שמוחים במים את צורת הגוף. כאשר מוחים את צורת הגוף, הנברא הראשון שמוחים – מוחים לו את הפרצוף, נאמר ככה – הוא האדם. כנראה שיש לו את הפרצוף הכי מפותח וגם הכי מרגיז. אם רוצים למחות למישהו את הפרצוף מתחילים מהאדם. אבל "ויגוע" – הסתלקות הנשמה מתוך הגוף, המיתה בפועל – מתחיל מהבהמות, ורק בסוף בני האדם גם מתים. כלומר, בני האדם מחזיקים מעמד קצת יותר נשמה בגוף. לכן, צודקים דברי חז"ל שמצד ה"וימח" – הפסוק שמביאים – האדם קודם, ממנו מתחילה הפורענות, אבל "ויגוע" מתחיל מהבהמה.

"אחור וקדם" בפורענות – מחית הצלם והסתלקות המודעות

הוא לא אומר בפירוש, אבל יוצא מפירושו שיש "אחור וקדם" בפורענות גופא, בלי ה"'קדם' למעשה בראשית" – שאדם גם "קדם" לפורענות וגם "אחור" לפורענות. בבחינת "וימח" הוא ה"קדם" ובבחינת "ויגוע" הוא ה"אחור".

לכאורה, הפסוק אומר "אחור וקדם", מקדים ה"אחור" ל"קדם", ואיך שהסברנו כעת הסדר הפוך – ה"וימח" (שהוא "'קדם' לפורענות") קודם בפועל ל"ויגוע". אכן, יש מאמר חז"ל שטרם הזכרנו – שאנחנו אומרים[קלד] שהוא כלל גדול של בעלי תשובה, כל קו שמאל – "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[קלה]. כתוב "אחור וקדם", אבל לא ברור מה בא קודם ומה אחר כך. אצל בעלי תשובה אין "אחור וקדם", "אין מוקדם ומאוחר" – למה? כי בעל תשובה לוקח את ה"אחור" והופך אותו. יכול לחזור אחורה, כמו במכונת זמן – לחזור לעבור ולהפוך את הזדון לזכות ממש. אין אצלו "אחור וקדם" מוחלט. בכל אופן, יש פה פירוש שבמבול, בפורענות, יש בחינה באדם שמקבל את דינו לפני כולם ויש משהו שמקבל דינו בסוף. כמובן, כל זה שייך למדת הדין, ספירת הגבורה בפרצוף שבו אנחנו מתבוננים.

הסימן הראשון של בעל עבירה, שהוא "'קדם' לפורענות", הוא מחית הצלם, כפי שגם מובא בתניא[קלו]. דברנו על אדם שנברא "בצלם אלהים", יש לאדם "צלם אלהים" של הקדושה, והסימן הראשון לעבירה הוא איבוד ה"צלם אלהים" של האדם, ש'מוחים לו את הפרצוף'. באיזה הקשר אדמו"ר הזקן מביא זאת בתניא? הוא מזכיר את הסיפור של דניאל בגוב האריות, שכל זמן שצלם האלקים מאיר על הצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים"[קלז], ראוי שכולנו נהיה צדיקים כאלה – מוראו על החיות, רואים את ה"צלם אלהים" שלו. קשור לבעל אור החיים הקדוש, שאחד הסיפורים המופלאים שלו הוא עם אריה ששמר עליו ולקח אותו על גבו. אריות טורפים בהמות ולאדם עם "צלם אלהים" על הפנים הם כורעים ומשתחוים. ה"'קדם' לפורענות" הוא דבר ראשון שקורה, שמוחים לאדם את הצלם, ואז טורפים אותו.

מה אפשר ללמוד מכך שהסתלקות האדם היא בסוף? כתוב בגמרא[קלח] שלאדם יש מזל יותר מהבהמה, איזה כח מקיף ששומר את הנשמה שלא תסתלק מהגוף. רק בסוף בסוף, כשהכל אבד, הכל אבוד, הנשמה מסתלקת מהגוף. יותר בעומק, היום יודעים, גם במדע, שעצם קיום המציאות תלוי במודעות – צריכה להיות מודעות להכיר בקיום, אחרת הקיום לא קיים. אין כאן המקום להעמיק בענין, אבל ידוע שזהו אחד הדברים הכי חשובים שחושבים עליהם במאה השנים האחרונות. המודעות בבריאה היא בעיקר אצל האדם, לכן כל זמן שמשהו עדיין קיים – שה' רוצה שמשהו עדיין יהיה קיים – במרחב הכללי של המציאות, כמו הבהמות בזמן נח, עד הרגע האחרון, לפני שהעולם מכוסה מים ובטל מן המציאות, צריך להיות עדיין ממד מסוים של מודעות במציאות שמקיים אותה. לכן הדבר האחרון שמסתלק הוא נשמת האדם, המודעות שלו.

אם כן, הדבר הראשון שקורה הוא מחית הצורה האנושית-אלקית של האדם, מחית הפרצוף כפי שקראנו, והדבר האחרון בדין – כשהכל אבוד, כל היקום – הוא הסתלקות נשמת האדם מגופו. ככה אפשר להסביר את מדת הדין לפי פירוש בעל אור החיים על הפסוק "אחור וקדם צרתני".

תפארת: שיעור קומה – אחרי החטא ולפניו

אחר כך, בתפארת, יש מאמר חז"ל שהצמח-צדק מביא[קלט]. חז"ל אומרים[קמ] שלפני שחטא אדם הראשון היה גבוה מהארץ עד לרקיע, אבל אחרי החטא "ותשת עלי כפכה" – ה' שם את כפו על ראש האדם ומעט אותו, שיהיה רק מאה אמה. אם כן, "אחור" הוא הקומה של מאה אמה, שהיא תוצאת החטא – שהוא ירד. קודם אמרנו שכאשר האדם חוטא מוחים לו משהו בפרצוף. כאן, כל שיעור הקומה שלו יורד על ידי החטא. "קדם" הוא שיעור הקומה לפני החטא, גבוה עד השמים (כפי שיהיה ביתר שאת אצל מלך המשיח, עליו נאמר "הנה ישכיל עבדי וגו' וגבה מאד"[קמא], יותר מאדם הראשון לפני החטא).

איפה נשים פירוש זה? בקבלה, המושג "שיעור קומה" של האדם הוא בתפארת. התפארת נקראת "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[קמב], פנימיות התפארת (מדת הרחמים, המדה העצמית של ה' – שם הוי' ב"ה, שם העצם, הוא "שם הרחמים") גבוהה עד אין סוף, מגיעה עד לגובה הכי גבוה, פנימיות הכתר (שם יש "רחמים עצומים"[קמג] של "חביון עז העצמות"[קמד]), ויורדת מטה-מטה עד הארץ (מקום הרחמנות, "ברוך מרחם על הארץ"[קמה]).

כלומר, שיעור הקומה של האדם עומד מהקרקע עד שמי שמים, אבל על ידי החטא הוא מתמעט ועומד על יפי (100) אמה. גם אחרי החטא יש "שופריה דאדם הראשון" – ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"[קמו], התפארת שלו. אם כן, את הפירוש הזה נשים בתפארת.

נצח והוד: דו פרצופין

הפירוש הבא[קמז], עליו נאמרה כי הרבה חסידות, שייך לנצח והוד יחד. נאמר אותו בקיצור: חז"ל[קמח] אומרים שאדם נברא "דו פרצופין". אדם נברא "אחור וקדם", האשה בצד האחור והזכר בצד הקדם-הפנים. זהו הפירוש הכי ידוע ל"אחור וקדם צרתני" בקבלה על פי חז"ל. אחר כך היתה נסירה – על ידי מדת חסד – כדי שהאשה תוכל להסתובב, לעמוד פנים בפנים מול אדם הראשון, להזדווג וכך להוליד תולדות.

שוב, זהו הפירוש הכי מפורסם של "אחור וקדם צרתני" – בני זוג, חתן וכלה, הם נצח והוד. התכלית שהכל יהיה "קדם", הכל פנים בפנים, אחרי הנסירה. המגיד ממעזריטש אומר[קמט] שסוד הנסירה הוא אחת המדות שהתורה נדרשת בהן – "גורעין ומוסיפין ודורשין"[קנ], גורעין אות מכאן ומוסיפים במקום אחר. הגריעה היא סוד הנסירה וההוספה היא הפיכת פנים בפנים, ואז יש יחוד, "ודורשין" הוא התוצאה, "והיו לבשר אחד"[קנא], הולד[קנב].

הפירוש הזה הוא כנגד נצח והוד, "איהו בנצח ואיהי בהוד"[קנג]. נצח והוד הם "תרין פלגי גופא"[קנד] – בדרך כלל חושבים על ימין ושמאל, אבל יש גם פנים ואחור. יש גם ימין ושמאל וגם פנים ואחור, שייך למואר ואפל כנ"ל.

ובעבודה: "איהי בהוד" – כל זמן שההוד, הנוקבא, נמצאת בצד האחור, היא אינה רואה את מקור השפע והטוב ואיננה יכולה להודות על טוב. התיקון, על ידי הנסירה וכו', הוא בסוד "דָּלֶת ['דְּלֵת לה מגרמה כלום'[קנה], הנוקבא שעומדת במקום ההוד] אומרת: 'דע לומר תודה'"[קנו]. על ידי אמירת התודה בלב שלם היא זוכה ל"הוד מלכות"[קנז], אור מקיף עליון, ממנו היא ממשיכה את שרש נשמת בנה (יחד עם הלבוש שלו, סוד הצלם כנ"ל – הכל בסוד "בינה עד הוד אתפשטת"[קנח], וד"ל).

יסוד: ממערב למזרח

התקדמות ממערב (יסוד) למזרח (תפארת)

כתוב "ופרצת ימה וקדמה וגו'"[קנט], מערב הוא הים שב"אחור", "עד הים האחרון"[קס], הים המערבי. מהו "ים הקדמוני"[קסא]? הים המזרחי, הים שב"קדם".. כתוב[קסב] ש"אחור וקדם" היינו יצירת הראשון, שנוצר כשרגליו במערב ("אחור") וראשו במזרח ("קדם"). בכלל, כתוב הפירוש "אחור וקדם צרתני", היינו העבודה – או המודעות – של האדם שבאתי מהמערב ואני הולך למזרח. כמו רבי יהודה הלוי שאמר "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב". ההסבר הזה לבטוי "אחור וקדם", הוא פירוש יפה שקשור גם לעליה לארץ ישראל – אני בא מהמערב והולך למזרח.

בהקבלת הרוחות לספירות, יסוד הוא כנגד המערב, הוא האחור – בו נשים את כל הפירוש, כי נקודת המוצא ביסוד ו"בתר רישא גופא אזיל"[קסג] (כאן היסוד הוא הראש-ההתחלה, "ראש צדיק"[קסד], והתפארת היא הגוף, "תפארת גופא"[קסה]). אני בא מיסוד והולך לתפארת, בא מיוסף והולך ליעקב.

מנאמנות לרחמים

מה ההסבר בנפש? אני בא מנקודת אמת – פנימיות היסוד – הנחישות לאימות ההבטחה, לאימות הרצון (דברנו על רצון ותענוג, שניהם נחווים ביסוד), ומגיע למדת הרחמים, פנימיות התפארת. אצל בני זוג אמת היא נאמנות, ורבי נחמן אומר[קסו] שעיקר הרחמים בבית הם רחמי החתן על הכלה – זהו המזרח. אבל המזרח גופא, הרחמים בתוך הבית, בין בני הזוג, מתחיל מנקודת האמת, הנאמנות, הקשר. לא שוים רחמים שאינם על בסיס של אמת. אז הרחמים אינם רחמי אמת אלא רחמי שוא וכזב.

זהו פירוש אחד של הצמח צדק[קסז] – שתיקון האדם הוא להתחיל מהמערב ולהגיע למזרח. כלומר, להתחיל מתיקון היסוד – הנאמנות בין בני הזוג – ומכאן להגיע להבעת הרחמים, פנימיות התפארת, בחינת יעקב אצל בני הזוג. אבל הכל צריך להתחיל על בסיס האמת, המערב. שוב, נמקם את הפירוש היפה הזה בספירת היסוד.

מלכות: יפתח ושמואל; תפלה ותורה; אחרי ולפני הצמצום; נה"ב ונה"א

מיפתח לשמואל במדינת ישראל

במלכות, אחרון-אחרון חביב, אפשר לפרש מיד בנוגע לענינים אקטואליים: קודם דברנו על השווער. היה במדינה – ודאי כולם שמעו עליו – יהודי בשם ישראל אלדד. הם היו מיודדים והוא כתב הקדמה לספרו של השווער. הוא אמר – שמענו גם אישית, אמר לנו כשנפגשנו – משפט מאד נכון. הוא אמר לגבי המדינה כאן: "אנחנו [מקימי המדינה] דורו של יפתח, ואתם [פנה אל כולנו, כל מי שיושב כאן] דורו של שמואל". כלומר, העסק הזה, הממסד הזה, צריך להתחיל מאחד קצת ריק ופוחז בעצמו, איזה שופט שהוא לא בדיוק בן תורה.

לא שאני נותן הסכמה למשפט שלו, אני רק מצטט אותו, כי לעניות דעתי יש בו אמת, ומאד נחמד לשמוע מה הוא אמר ולהבין מה באמת הענין שלנו. העסק הזה, המדינה הזו, התחילה על רגל שמאל. לפעמים ככה צריך, ככה בהשגחה פרטית, וגם בתנ"ך כך – הישוב בארץ התחיל מתקופת השופטים, בה היה דורו של יפתח, ורק אחר כך הגיע דורו של שמואל שהקים את המלכות. הוא התכוון ב"דורו של יפתח" לממסד חילוני, ואמר-'ניבא' עלינו, שיושבים כאן: אני רואה שאתם, עם הרצון שלכם (אין לנו תענוג עדיין, הלואי שיהיה לנו מספיק רצון), תהיו דורו של שמואל, תהפכו את הממסד כאן לישיבת "מדרש כנסת ישראל" כמו שבעל אור החיים רצה, ממסד של תורה.

זהו פירוש מאד פשוט, וכללי, של "אחור וקדם צרתני" – העסק מתחיל "אחור", אבל צריך לעלות להיות "קדם". יש גם את ה"ותשת עלי כפכה" – או שבא בדרך כפיה, כתוב[קסח] על מלך המשיח שיכוף את עם ישראל לקיים תורה ומצוות. או קצת כפיה דתית – לא נחמד, היום לא אוהבים ככה לדבר – או שה"יכוף" יהיה בדרכי נעם, כמו שהרבי אומר, וממש יהיה נעים. לא דרכי נעם לצאת ידי חובה, אלא שיהיה נחמד ונעים ביותר, כיף ביותר – "ותשת עלי כפכה". זהו פירוש הכי פשוט וכללי ל"אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" במלכות, ההיסטוריה, תיקון המצב כאן בארץ.

שזכות בעל אור החיים הקדוש תגן עלינו. לחיים לחיים. [תלמיד: לחיי המדינה.] לחיי המדינה המתוקנת. שיפתח גם יקום לתחיה. יפתח לשון פתיחה – הוא פתח את העסק, כעת צריך להגיע שמואל שיתקן את העסק. גם ברובד המקומי – גם במדינה, גם בעולם כולו צריך משיח, וגם בהתייחסות מקומית – צריך שעד כאן יהיה יפתח, ומהיום והלאה יתחיל להיות שמואל. מספיק "אחור", צריך להגיע ל"קדם" – לקדם את הקדם, ושיהיה בדרכי נעם, שה"כפכה" יהיה בכיף.

"אחור וקדם" – תפלה ותורה

כתוב[קסט] ש"אחור וקדם" היינו תפלה ותורה. עבודת התפלה היא מלכות, "ואני תפלה"[קע], ו"עמודא דאמצעיתא" הוא תורה – בעצם תפלה ותורה הן מלכות ותפארת. היות שמתחיל ממלכות, מעבודת התפלה, נמקם במלכות (כמו שהסברנו לגבי הפירוש של היסוד). תורה יכולה להיות גם תורה שבעל פה, שהיא מלכות, אבל נפרש כמו רבי נחמן – שאם תכלית התורה היא "לעשות מהתורה תפלה"[קעא] צריך להדגיש את התפלה. נשייך פירוש זה למלכות מלך המשיח, שכלי הזיין שלו הוא תפלה[קעב], כמו דוד שהוא "נעים זמִרות ישראל"[קעג], וגם לתורה הוא זוכה בזכות התפלה.

למה תפלה היא אחור? חי ברכאן דצלותא הן כנגד חי חוליות עמוד השדרה. התפלה יוצאת ממח האחור, הדעת. אחר כך מגיעים לפנים, לתורה, אך היות שהתחלנו מהאחור יש בפנים נטיה להשפיע לאחור, כלומר להעשיר את האחור, את התפלה, על ידי התורה – לעשות מהתורה תפלה. אנחנו אומרים[קעד] שטבע האשה הוא "עליה לצורך ירידה" – עליה מתפלה לתורה, אבל התורה גופא היא כדי להמשיך למטה, להפוך שוב לתפלה.

"אחור וקדם" בתפלה – תפלה וקריאת שמע

בתוך התפלה גופא, דברנו לפני כמה ימים[קעה] על הפסוק "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי"[קעו], "בצלותי ובבעותי"[קעז], ומפרשים[קעח] ש"צלותי" היינו קריאת שמע ו"בעותי" שמונה עשרה. עיקר האחור הוא דריכת הקשת אחורה כדי שתירה רחוק את החצים – אותיות התפלה. ה"אחור" הוא לא-מודע – ה' מוליך את החצים למטרה הלא ידועה. כתוב שקריאת שמע היא התורה שבתוך התפלה, אך בכל אופן גם נקראת תפלה.

הצמח צדק מביא[קעט] רמז מאד יפה, יש חי ברכאן של שמונה עשרה, כנגד חי חוליות השדרה[קפ], וכנגד ברכות התפלה גם יש חי אזכרות שם ה' בקריאת שמע. חי האזכרות הן יא שמות הוי' ועוד שבע שמות אלקים בהטיות שונות. יש בכלל סוד של חלוקת חי ל-יא ו-ז, כמו בספירת ימי נדה וזיבה – יא הם ימי הטהרה ו-ז הם ימי הטומאה. כאן יא שמות הוי' ו-ז שמות אלקים.

שוב, הוא כותב שיש חי אזכרות בקריאת שמע כנגד חי ברכות שמו"ע, בלי להזכיר את סוד החלוקה ל-יא ו-ז וכמובן בלי הגימטריא, שהיא עיקר הפלא: כל השמות, כפי שהם כתובים (הוי' אלהינו הוי' הוי' אלהיך הוי' אלהיכם הוי' הוי' הוי' הוי' הוי' הוי' לאלהיכם אלהיכם לאלהים הוי' אלהיכם), עולים בגימטריא 1024 – בדיוק מספר אותיות קריאת שמע, לב ברבוע, ללמד שכל קריאת שמע כלולה בתוך השמות! אם כן, בתוך התפלה גופא יש תפלה ותורה, "אחור וקדם", עוד יותר משייך פירוש זה למלכות, "ואני תפלה".

"אחור וקדם" – אחרי הצמצום ולפני הצמצום

עוד פירוש של מלכות: כתוב שבארבע העליות של המלכות – "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[קפא] – שתי הדרגות הראשונות, "אחתי רעיתי", פרצוף נה"י ופרצוף חג"ת, הן עדיין בחינת "אחור", ונקראות "פרצופים חיצוניים". ואילו "יונתי תמתי" – "אחת היא יונתי תמתי"[קפב] – פרצוף חב"ד ופרצוף הכתר, הם כבר "קדם". הכל בתוך המלכות גופא. "ותשת עלי כפכה" היינו כתר מלכות, שייך במיוחד ל"תמתי". לפי זה עיקר ה"קדם" הוא "יונתי", וכך כתוב[קפג].

הצמח צדק מסביר שבפרצוף החיצוני של המלכות בני ישראל מתקשרים לקוב"ה על ידי אורייתא, אבל ב"יונתי", הפרצוף הפנימי של המלכות, ישראל למעלה מאורייתא, מה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[קפד]. לפי זה, כל פירוש המלכות מגיע למלכות דאין סוף, בה היה הצמצום הראשון – יש לפני הצמצום ואחרי הצמצום, "אחור" היינו אחרי הצמצום, שם צריכים להתקשר לה' על ידי התורה, ו"קדם" הוא לפני הצמצום, "קדם מפעליו מאז"[קפה], שם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (מאמר חז"ל הרמוז במלה "קדם").

מדרגת "קדם" מתגלה ב"יונתי" – קשר עינים בין ה' לכנסת ישראל, הגילוי שישראל הם למעלה מהתורה. כל זמן שהקשר בין החתן לכלה הוא רגשי, "רעיתי", או מתוך מחויבות, כדוגמת התחייבויות הכתובה, "אחֹתי", פרצוף נה"י, הכל חייב להיות על פי תורה – צריכים במודעות בטול לתורה, כי הקשר הוא על ידי התורה, אבל הדבקות שבעינים היא כבר משהו עצמי, קשר עצמי, בלי ישות. התורה באה לתקן את ה"יתוש קדמך", את הישות.

הפירוש הזה כבר מתחבר עם הפירוש הראשון – ההבדל בין חיצוניות הכתר, רצון, לתענוג. בעבודה שלנו, "עשה רצונך כרצונו" ו"בטל רצונך מפני רצונו"[קפו], הרצון הוא רצון התורה, מה שכבר אומר שהחבור שלנו הוא על ידי התורה. אבל תענוג הוא "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם"[קפז] – מלמעלה, לא לפי זכות, כמו לפני הצמצום, בבחינת קדם, מה ש"מחשבתן של ישראל קדמה" גם לתורה הקדומה. על הקשר הזה נאמר "כתר עליון איהו כתר מלכות"[קפח].

"אחור וקדם" – נפש בהמית ונפש אלקית

יש עוד פירוש שהצמח צדק מביא[קפט], שגם אפשר לשייך למלכות: "אחור וקדם" היינו שתי הנפשות – נפש הבהמית ונפש האלקית. הנפש הבהמית היא בחינת "אחור" והנפש האלקית "קדם". הנפש האלקית היא סוד שם מה בגימטריא אדם, ואילו הנפש הבהמית היא סוד שם בן בגימטריא בהמה[קצ], ועל שתיהן יחד נאמר "אדם ובהמה תושיע הוי'"[קצא].

אפשר לחשוב ש-מה בתפארת ו-בן במלכות, אבל הנפש האלקית של ישראל גם היא במלכות, שהרי "כל ישראל מלכים"[קצב] ו"בני מלכים"[קצג]. שרש הנפש האלקית הוא בסוד "כלת משה"[קצד], פנימיות המלכות[קצה]. ההבדל הוא בין מציאות (בן) ומהות (מה) המלכות. בתחלת הזהר[קצו] כתוב ש"מה ידעת מה פשפשת" במלכות דווקא. יש את שם בן, המציאות שלך, ויש "מה ידעת מה פשפשת" שהוא פנימיות המלכות. כמו "נר הוי' נשמת אדם חֹפשׂ כל חדרי בטן"[קצז], היכולת להאיר מה שקורה אתך בבטן – גם להפוך את האפל למואר, הכל במלכות.

סיכום הפרצוף

ולסיכום הפירושים:

נשיר עוד משהו ונעשה שבע ברכות.

נגנו ניגון של רבי הלל מפאריטש.

[ברוך מרזל אמר שיעזרו לנקות, כי בבקר מנקים אברכים בדרך לכולל, "עזב תעזב עמו".] אנחנו דוגלים בעבודה עברית.