בע"ה

י"ז אדר ע"ח – ירושלים

שלשה פִּצולי אישיות

שיעור חדשי באנגלית לחדש אדר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פִּצול אישיות ומגילת אסתר

הצד האפל של אסתר – אשת אחשורוש ואם דריוש

ערב טוב למאזינים כאן ובקר טוב באמריקה. אנחנו יוצאים מחג הפורים, אז נקדיש את דברינו היום להמשך התבוננות במרדכי ואסתר ובשאר הדמויות במגלת אסתר.

מסופר במגלה שאסתר המלכה היתה צריכה ללכת להיות עם אחשורוש, המלך הגוי. איך אסתר, בחורה יהודיה טובה מסוגלת לעשות זאת?! הזהר[ב] אומר, והאריז"ל[ג] מסביר בעומק, שהיה לה כח רוחני לשלוח כפילה שלה (שידה, בלשונם) – לקחת את הנפש הבהמית שלה, או היצר הרע, ולשלוח אותה לבד, לנתק את הצד הטוב מהצד הלא-כל-כך-טוב. אחרי ניתוק שני חלקי האישיות – הפרדת הצד המואר מהצד האפל בנפש שלה[ד] – היא היתה מסוגלת לשלוח את הצד האפל בגוף עצמאי, שנראה בדיוק כמוה, וזו היתה האסתר שאסתר-הטובה שלחה להיות עם המלך אחשורוש.

לאסתר הזו – אסתר-2, או איך שנקרא לה – היה בן מאחשורוש, דריוש, שמלך אחרי אחשורוש[ה]. הוא המלך שנתן את האפשרות לבנות את בית המקדש השני בזמן הנביא חגי – היתה לו הזכות לאפשר את בנית הבית השני. המלך הקודם לאחשורוש, כורש, נתן רשיון לבנות את הבית אך הדבר לא התבצע. הביצוע בפועל היה בזמן דריוש שהוא, לפי חז"ל, הבן של אסתר מאחשורוש.

דריוש הוא לא הבן של אסתר השלמה. לכל אחד יש צד טוב וצד רע, לכל אחד יש שני צדדים של האישיות. בן של אמא יהודיה הוא יהודי – בן או בת של יהודיה שלמה, עם צד טוב וצד רע, הוא יהודי במאה אחוז, אבל בן של הצד הרע בלבד, שמלובש בגוף עצמאי, מצד אחד הוא הבן של אסתר אבל מצד שני אינו נשמה יהודית לגמרי. לכן, לפי האריז"ל, דריוש אינו יהודי. עם זאת, בסופו של דבר, בתור הבן של אסתר – הצד האפל של אסתר – יש בו מעלה. כל דבר הוא יחסי, וגם בצד האפל של צדקת גדולה יש טוב. בהיותו בן של הצד האפל של אסתר היתה לו הזכות לתת רשיון וסיוע לבנין בית המקדש השני – יש לו את זכות המקדש בזכות היותו בן של אסתר.

ניתוק קטבי האישיות

בעצם, דברנו כעת על כמה שלבים של ניתוק (disassociation) – הנושא עליו נדבר הערב. הפסיכולוגים קוראים לכך היום D.I.D (Disassociative Identity Disorder). היו רגילים לקרוא לזה הפרעת-ריבוי-אישיות (M.P.D – Multiple Personality Disorder), אבל בזמן האחרון הפסיכולוגיה שינתה את הטרמינולוגיה. המלה 'ניתוק' היא המלה המדויקת – זו מציאות בה אדם מתנתק מאישיות אחת שלו והופך להיות אישיות שונה לגמרי.

זהו נושא מאד חשוב, שקשור גם למה שדברנו בחדש הקודם[ו] על שלמה המלך. הסברנו ששלמה המלך הכי בולט בכך שיש לו שני צדדים באישיות – צד מואר וצד אפל. הצד האפל שלו הוא אשמדאי, מלך השדים, שהשתלט על מלכותו בנקודה מסוימת בחייו, וחז"ל[ז] דנים האם שלמה-הטוב חזר למלכותו או שלא – לפי דעה אחת כן ולפי דעה שניה לא. בכל אופן, לפי פשטות דברי חז"ל הציור הוא שיש כאן שתי דמויות שונות – המלך שלמה ומלך השדים שהתדמה אליו ולקח את מקומו. אבל, כפי שהסברנו בפעם הקודמת, יש מי שמפרש, וכך מתאים אם רוצים להסביר זאת לפי מושגי הפסיכולוגיה היום, שאפשר לצייר זאת כשני קטבים של אותה אישיות – הצד הטוב של המלך שלמה בנה את המקדש והצד השני הוא מלך השדים אשמדאי.

ניתוח השם "אשמדאי"

האותיות שד הן חלק מהשם אשמדאי, האות השניה והאות הרביעית שלו, אבל אם נמשיך לדלג ולחבר ל-שד את האות הששית (האחרונה) שלו – אשמדאי – נקבל שם של השם יתברך, השם ש-ד-י, ה' כבעל הכח והעצמה (The Almighty). חז"ל מפרשים את שם ש-די – "שאמר לעולמו די"[ח], הכח האלקי שמגביל את המציאות, וגם מגביל שינויי האישיות. הגבלה היא דבר טוב, כי בלי הגבלה אתה יכול ללכת רחוק-רחוק באופן שלילי. אם כן, הכח האלקי של שם ש-די הוא כח חשוב כדי לתת גבולות ולהגדיר את האישיות.

אם דברנו על אותיות שד נדבר קצת על אטימולוגיה: יש כאן אחת הדוגמאות בה מעמיקים המומחים לאטימולוגיה על הקשר בין עברית ושפות שמיות לאנגלית. המלה שד בעברית קשורה למלה shade (צל) באנגלית – שד הוא דמות-צללים. לכל אחד יש צד-מוצל, יחד עם הצד המואר והמאיר שלו. יש גם משהו מאד נשי בשדים, כי יש קשר לשדיים של האשה – אותן אותיות בעברית. אם ננתח את השם אשמדאי ונעשה דילוג נקבל בדילוג הראשון (אשמדאי) את המלה אמא ובדילוג השני (אשמדאי) את שם ש-די, שאפשר גם לכתוב בסדר הפוך – שדי-אמא. מה המשמעות? זהו אחד הדברים שננסה להבין הערב.

פצול אישיות – לא רק מחלה

הנושא הערב הוא פצול אישיות (כפי שהיה הביטוי עוד לפני הפרעת-ריבוי-אישיות – split personality). כל דבר שנעשה קיצוני הוא בעיה, האדם נעשה חולה ח"ו, אבל לכל אדם יש את הפוטנציאל לפצול אישיות, כי – כמו שמוסבר בתניא – כל אדם מורכב מנפש אלקית ונפש בהמית, ושתי הנפשות במאבק זו נגד זו. בכך עוסק כל ספר התניא, ספר היסוד של הפילוסופיה והפסיכולוגיה החסידית.

המושג בעברית הוא פצול אישיות. הרבה רמזים כלולים בתוך המושג הזה. שרש פצל מופיע בתנ"ך בסיפור של יעקב אבינו והמקלות – "ויפצל בהן פצלות לבנות... אשר פצל..."[ט] – ותרגומו לשון קליפה, רמז ברור לחילוק בין המהות הפנימית לקליפה החיצונית.

השרש פצל מתחלף בשרש בצל, שרש שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך – "ואת הבצלים ואת השומים"[י], ונקרא בצל על שם שכולו קרומים-קרומים מקופלים זה על זה המתפצלים ומתקלפים זה מזה. יש 13 פעמים בתנ"ך "בְּצֵל"[יא] או "בַּצֵל"[יב], לשון צל, וגם השם בצלאל בן אורי בן חור, אמן המשכן[יג], נדרש[יד] מלשון צל. כנראה שהוא הכי בקי בסוד הפצול בין אור, אורי, לחשך ההופך לאור גדול, חור. גם שתי האותיות האחרונות של שרש פצל הן צל (כנ"ל בסוד בצלאל, "בצל אל היית").

שלשה אישים בנפש

נראה גימטריא יפה: המונח פצול אישיות (933) עולה ג פעמים איש (311). הייתי חושב שבפצול אישיות שני אנשים קטנים משחקים בתוכי, אבל לפי הגימטריא יוצא שבפצול אישיות יש שלשה אנשים קטנים בתוכי. איך נסביר? אדמו"ר הזקן מביא בתניא בסוף פרק א את הפסוק "ונשמות אני עשיתי"[טו]. אחר כך הוא אומר ששתי הנשמות הן שתי נפשות, אבל בפסוק כתוב "נשמות" – נשמה עליונה ונשמה תחתונה (ורמז נפלא: "[ונשמות אני] עשיתי"[טז] = נשמה נשמה, שתי נשמות!). הנשמה למטה היא זו המורכבת מטוב ורע (שתי נפשות), ויש נשמה עליונה[יז].

הנפש הבהמית היא עצמה אישיות דואלית, כי שרשה ב"עץ הדעת טוב ורע"[יח] – יש לה שני צדדים, "טוב ורע". לכן הסברנו קודם שכאשר אסתר שלחה את השידה שלה (כפי שחז"ל קוראים לה, היינו הצד האפל שלה) – שנראתה בדיוק כמו אסתר המקורית – נולד לה דריוש בן אחשורוש, היה בו צד טוב אף שלא היה יהודי לגמרי. מאיפה הצד הטוב? כי גם בשידה של אסתר יש צד טוב – היא מקליפת נוגה הכוללת טוב ורע.

כפי שמוסבר בתניא ובספרי החסידות, יש לאדם אישיות גבוהה ואישיות נמוכה, וגם באישיות הנמוכה יש שני צדדים. אם כן, בשתי הנפשות יחד יש בעצם שלשה אישים – שנים באישיות הנמוכה ואחד באישיות הגבוהה, האדם העליון הוא אחד. לכן פצול אישיות עולה שלש פעמים איש – כלולים בו שלשה אישים קטנים כנגד שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה וכנגד שלש אותיות צלם מלמטה למעלה (צ בעשיה, ל ביצירה – הרע והטוב של הנפש הבהמית, הנשמה התחתונה, סוד "צדיק ורע לו" בעולם העשיה – ו-ם בבריאה, "מחצב הנשמות", הנשמה העליונה).

למעלה משלש המדרגות ישנה מדרגה רביעית, כנגד עולם האצילות – נשמה יתרה שמקבלים בשבת (שבה מאירים מוחין דאבא, חכמה דאצילות המקננת בכל עולם אצילות, בחינת בטול במציאות ללא כל הרגשת יש נפרד אלא הכל ה', "אין עוד מלבדו"). אם הנשמה העליונה היא 'צל' הנשמה היתרה היא סוד הצלם – ה-ם של הצלם (הכל לפי ערכין).

פצולי אדם, חוה ונחש בספור המגילה

פצול אישיות יכול להיות גם אצל איש וגם אצל אשה, אבל אמרנו שיש משהו נשי בפצול אישיות. למה? הכל מתחיל מהחטא הקדמון בגן עדן ומהשחקנים שנטלו חלק באותו חטא. יש שלשה שחקנים בגן עדן – אדם, חוה והנחש הקדמון. כל אחד משלשת השחקנים האלה מתפצל לשנים[יט]. גם אדם, גם חוה וגם הנחש מתפצלים, אבל העיקר הוא הפצול של חוה – היא נצבת בין אדם והנחש, והפצול שלה הוא פצול כולל.

הזמן בו מתבטא הפצול הזה הוא פורים. הקשר ההדוק לפורים הוא גם אחת הסבות למנהג ישראל להתחפש בפורים, לשים מסכות. כאשר אתה שם מסכה בפורים אתה מנסה – בהקשר קדוש, לפי מנהג ישראל – להראות שיש לך גם אישיות אחרת, שיש לך צד אפל[כ]. זו הדגשה שונה מהרגיל, כי בדרך כלל אתה משתדל להראות את הצד המואר.

שוב, הפצול שנגרם בעקבות החטא הקדמון מתבטא בעיקר בפורים, בדמויות המגלה:

אדם הראשון מתפצל לטוב ולרע שלו, לצד המואר שלו ולצד האפל שלו – הצד המואר שלו הוא מרדכי היהודי והצד האפל שלו הוא המלך אחשורוש. שניהם מתחרים על אסתר. מרדכי הוא גם הדוד של אסתר וגם הבעל של אסתר, בשלב מסוים הוא נשא אותה לאשה. לאסתר יש טראומה מוחלטת – למי היא נשואה?! יש לכך השלכות רבות, כפי שחז"ל מסבירים במדרשים שונים, בהתבסס על פי פסוקים במגלה. כאשר אסתר בפעם הראשונה הולכת לאחשורוש מרצון היא אומרת "כאשר אבדתי אבדתי"[כא]. עד כאן, כשהלכתי לאחשורוש באונס, לא נאסרתי עליך, מרדכי, אבל כעת, כשאתה שולח אותי ואלך ברצון, אני אאסר עליך[כב]. זו הדרמה-הפנימית של מגלת אסתר – שתי הדמויות האלה שתובעות בעלות על אסתר המלכה הן-הן שני הצדדים של אדם הראשון.

מה עם חוה עצמה? ברור מי הצד הטוב של חוה – אסתר. מי הצד הרע של חוה? המלכה האחרת, המלכה הראשונה של אחשורוש, אותה הוא הרג – ושתי המלכה.

מה עם הנחש הקדמון? גם הוא מתפצל לשנים – שניהם רעים, והם זוג. בשני הפצולים הראשונים, האדם התפצל לשני אנשים וחוה התפצלה לשתי נשים, אבל הנחש התפצל לזוג – המן וזרש, המן ואשתו המרשעת זרש.

בנקודה מסוימת, כמו שנסביר, גם שני הצדדים של אדם הופכים להיות זוג, מרדכי ואסתר, ושני הצדדים של חוה עצמה, גם הופכים לזוג, אחשורוש וושתי. מתי החילוף הזה קורה? בהתחלה האיש מתפצל לשני אנשים והאשה לשתי נשים והנחש מתפצל לאיש ואשה. אך ברור שמעל שלש הדמויות יש עוד דמות-על – עוד חוה עליונה, "הכל מן האשה"[כג]. אם כן, בעצם אדם-חוה-נחש הם גם מח-לב-כבד[כד] של חוה הקדומה, "אם כל חי" שמעל הכל. מכך יוצא שאדם – המוחין של חוה – מתפצל למרדכי ואסתר, המוחין. חוה – הלב – מתחלקת לאחשורוש וושתי. הנחש– הכבד-המוטבע – מתחלק לזוג המן וזרש.

"אם כל חי"

אמרנו שבמובן מסוים הכל כלול באשה, "הכל מן האשה". קצת נרחיב: אחת החידות בטבע, בביולוגיה, היא – למה הטבע צריך בכלל איש, מין הזכר?! מי שיודע טפה ביולוגיה מבין שאפשר לקיים בטבע את המינים רק מנקבות, ללא צורך בזכרים. זו חידה גדולה בטבע – אולי החידה הכי גדולה – למה הטבע (למי שמאמין ב'טבע') 'בחר' שיהיו שני מינים – נשים מספיקות, "אם כל חי"[כה]. נשים יכולות ללדת ילדות שתלדנה עוד ילדות והמינים יתקיימו לנצח.

הנקודה שחוה גבוהה מאדם – כפי שיוצא מהדיוק בלשון הפסוק "אם כל חי" (ואין בטוי 'אב כל חי') – היא חידוש מופלא. תמיד אומרים ש"אם כל חי" היינו הטבע – מדמים את כל הבריאה לאם ולא לאב, ודווקא חוה. זהו הסבר השם שלה[כו]. על פי פשט הקבלה "האם רובצת על הבנים"[כז] – החתן והכלה, האיש והאשה, הם זעיר אנפין ונוקבא, ומעליהם נמצאת אמא. אם אדם וחוה הם עצמם אבא ואמא אזי מעליהם הכתר, שגם הוא ביחס אליהם בחינת 'אמא', "אם כל חי" – "אשת חיל עטרת בעלה"[כח]. תמיד לאשה יש שרש בכתר. התפארת דאמא נעשית כתר ז"א.

למה באמת יש "אם כל חי" ולא 'אב כל חי'[כט]? כי היחס בין אבא לאמא הוא אין ויש – מעל ז"א ה'יש' הוא אמא. גם העובר הוא 'יש' ברחם אם, והאבא, זרע האב, הוא יחסית 'אין'. ודאי שיש אבא – אבל הוא בחינת אין. זהו גם ההסבר הפנימי ל"נעשה אדם"[ל] – יש הרבה פירושים ל"נעשה" לשון רבים, ואחד מהם[לא] ש"אבא אמר ואמא עשתה". בצורה עוד יותר פשוטה, וגם יותר למטה, האמא הזו שלמעלה מכל ה'אישים' (הפרטים) – הזכרים והנקבות – היא השכינה, כנסת ישראל (עליה נאמר "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[לב]). כל מקום שיש אמא היא הכלל לגבי הפרטים – אמא תתאה לגבי הנבראים בעולמות התחתונים, אמא לגבי זו"נ. יש אבא אבל הוא אין, ואמא היא תמיד "אשת חיל עטרת בעלה".

ב. שלש הפרעות פסיכיאטריות – שלשה צירים של מרחב אחד

הפרעה דו-קטבית, סכיזופרניה ופצול אישיות

כאשר מדברים על אישיויות שונות, לכל אחד יש לפחות שני צדדים. בפסיכולוגיה המודרנית מדברים על שלש הפרעות. לכל אדם יש את כולן, השאלה היא רק איך ובאיזו מדה הן מתבטאות. בפסיכולוגיה מדברים על שלש הפרעות – הפרעה דו-קטבית (מניה-דיפרסיה), סכיזופרניה, ופצול אישיות (D.I.D). הפסיכולוגים מאד 'לחוצים' להפריד בין שלש ההפרעות אלה, לא לערבב את שלשת הדברים השונים הללו. בעוד האדם הפשוט רואה בכולן מכנה משותף – שיש לאדם שינויים דרסטיים באישיות – הפסיכולוגים לא מנסים להסביר את הדמיון אלא רק את ההבדל, לא לערבב אותן.

בהפרעה דו-קטבית מדובר באדם אחד עם תנודות קיצוניות במצב הרוח – לפעמים מאד ב'היי' ולפעמים מאד ב'דאוּן'. עדיין לא מרגישים שמדובר בשתי אישיויות נפרדות, אבל במצבי רוח משתנים באופן קיצוני. כדי להסביר ניקח דוגמה מתופעה פיזית – טמפרטורה, חום וקור. לפי אריסטו, וכל אלה שקדמו למדע המודרני, חום וקור הן שתי איכויות נפרדות. המדע המודרני אומר שיש רק דבר אחד – טמפרטורה, שיכולה להיות גבוהה ונמוכה, אבל לא שיש כאן שני הפכים, חום וקור, שנלחמים אחד בשני. הכל נמצא על רצף אחד, על ציר אחד של טמפרטורה. ככה הפסיכולוגים מסבירים מניה-דפרסיה – לא מדובר בשני דברים, בשני אנשים, אלא באיש אחד שלפעמים 'חם' ולפעמים 'קר', לפעמים ב'היי' ולפעמים ב'לואו'.

הדבר השני הוא סכיזופרניה. הרבה פעמים אנשים חושבים שסכיזופרניה זהה לפצול אישיות, אבל הפסיכולוגים אומרים – לא, זהו משהו אחר. גם בסכיזופרניה מדובר באדם אחד, אבל יש לו הזיות. בצורה פשוטה – יש לו זמנים שהוא בתוך המציאות ויש זמנים שהוא לא במציאות. לפעמים הוא בתקשורת עם המציאות ולפעמים, באופן זמני, הוא מאבד את התקשורת עם המציאות. כשמסתכלים על אדם כזה מבחוץ הוא מבלבל, כי יום אחד הוא 'אתך' ויום שני הוא 'לא אתך', נמצא במקום אחר. בשבילך אלה שני אנשים שונים, אבל הפסיכולוגים אומרים לך שזו רק אישיות אחת – זו לא הפרעה של פצול אישיות.

המקרה השלישי, עליו אנחנו מדברים – ואם נבין טוב, גם שני האחרים קשורים אליו – הוא פצול אישיות. בפצול אישיות, באמת באותו גוף יש שני אנשים שונים – לפעמים הוא אדם טוב ולפעמים הוא אדם רע, ובדימוי הספרותי המקובל בעולם (שנזכיר עוד לקמן), לפעמים הוא 'ד"ר ג'קיל' ובזמנים אחרים הוא 'מיסטר הייד'. אסתר עשתה יותר מזה – היא היתה בכזו רמת ניתוק שהיא היתה מסוגלת להלביש כל אישיות בגוף נפרד (כאשר שני הגופים היו דומים לגמרי במראה החיצוני).

[שאלה: בהקשר של ההפרעות הפסיכולוגיות, איפה משתלב מצב פסיכוטי?] סכיזופרניה היא איבוד מגע עם המציאות, ולכן היא נעשית פסיכוטית, וכך כל קיצוניות באחת ההפרעות עליהן דברנו יכולה להפוך למצב פסיכוטי. עומק של כל ציר עלול להפוך לאירוע פסיכוטי.

'דיבוק' שלילי וחיובי

כל הנושא קשור גם למושג 'דיבוק' – מן הסתם כולם שמעו על המושג – אדם יכול להיות רדוף על ידי דיבוק. פירוש המונח בו משתמשים לכך באנגלית (to be possessed) הוא שאדם הוא ב'בבעלות' של מישהו או משהו אחר, נשמע באמת רע – צריך מקובל שיבוא ויוציא את הדיבוק. באמת לכל אחד יש דיבוק, כי יצר הרע הוא גם דיבוק.

לפעמים להיות 'בבעלות' זה לא דבר רע – למשל חסיד הוא 'בבעלות' של הרבי שלו. גם הרבי מליובאוויטש היה 'אחוז דיבוק' – אחוז דיבוק של משיח. הוא היה כל כך 'בבעלות' של המשיח עד שברמה מסוימת הוא נהיה משיח – משיח 'לקח' את האישיות שלו לגמרי (הוא אף התבטא שהוא 'משוגע' על משיח). אולי כשמחכים למשיח מחכים שהוא ישתלט על האישיות של מישהו לגמרי והוא יהפוך להיות משיח לתמיד.

בצד האפל של האישיות יש פוטנציאל פנימי להאיר אפילו יותר מאשר הצד המואר, רק צריך להפוך אותו – "כיתרון האור מן החשך"[לג], את החשך עצמו צריך להפוך לאור (סוד "[בצלאל בן אורי בן] חור" כנ"ל).

שלשת הפצולים – שלשת צירי המרחב

נחזור לשלש המדרגות של דואליות שהזכרנו: כל הפרעה משלש ההפרעות שהוזכרו היא רמה אחרת של דואליות. כעת אנחנו אומרים שכל דואליות – אפילו פצול אישיות, בו מדובר לכאורה באישיויות שונות – נמצאת על רצף אחד. אם כן, אפשר להתבונן בשלשת הפצולים כשלשת ממדי-צירי המרחב[לד]:

• הפרעה דו-קוטבית היא על ציר מעלה-מטה – אתה 'למעלה' או 'למטה', 'היי' או 'לואו'.
• סכיזופרניה היא קדימה-אחורה – האם אתה קשור למציאות החיצונית שנמצאת לפניך, מקדימה, או שאתה שרוי רק ב'אחור', בלי קשר למציאות החיצוניות.
• פצול אישיות הוא סינדרום של ימין-שמאל, לכן השתמשנו לגבי הצד המואר והצד האפל של האישיות במונח שני פרופילים. המסכה האידיאלית של פורים היא מסכה עם חצי מואר וחצי אפל – מסכה כזו לא מציגה רק את הצד האפל שלך, אלא את העובדה שיש לך שני צדדים. שני הצדדים הם הימין שלך והשמאל שלך. גם בשמאל יש פוטנציאל גדול, אבל בינתים הוא אפל.

רפוי הפצולים – שש מצות התמידיות

הקבלת שלש ההפרעות – שהפסיכולוגים רוצים לנתק ביניהן – לשלשת ממדי המרחב נותנת כיוון לריפוי, להתייחסות שיכולה להחזיר לאיזון ויציבות יחסיים אדם עם הפרעה מתוכן. הלימוד הכי בסיסי שהתורה נותנת לנו לגבי ממדי המרחב הוא שש המצוות התמידיות[לה] – בהן יש להתבונן כל שעות היממה – המקבילות לששת כיווני המרחב. כמו שמוסבר בספר 'לחיות במרחב האלוקי', שש המצוות התמידיות יוצרות מודעות של מרחב אלקי, בו מוקפים מכל הכיוונים במצוות:

• שתי המצוות שמתייחסות לציר של מעלה-מטה, שה' יהיה למעלה ולמטה ממני, הן "אנכי הוי' אלהיך"[לו], למעלה, ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[לז], למטה.
• המצוות של פנים-אחור הן יחוד ה' ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לח]) והשמירה על הצד האחור שלא יכנסו בו דברים רעים ("ולא תתֻרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'"[לט]). כעת יש לנו עוד מושג מהן מחשבות זרות – דברים לא מציאותיים. כל מחשבה זרה היא משהו סוג של אשליה, ואם יש לך הרבה מחשבות כאלה אתה נכנס למצב של הזיה ומתנתק מהמציאות.
• המצוות של הימין והשמאל – הצדדים ששייכים לפצול אישיות, תופעה של ימין-שמאל – הן אהבה ויראה, אהבת ה' ויראת ה'. אהבת ה' כוללת בעצמה גם את אהבת הנשמות (שכל נפש אלקית היא "חלק אלוה ממעל ממש"[מ]) – אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"[מא]. זו התפשטות אהבת ה' ושלמותה – שאתה אוהב את מי שה' אוהב[מב] (וה' אוהב ישראל, כמ"ש "אהבתי אתכם אמר הוי'"[מג]).

מהקבלה זו עולה שרפואת הנפש בפצול אישיות היא עבודה על אהבה ויראה. במיוחד על הצד השלישי ('מיסטר הייד') צריך לעבוד עם יראה. ההתמודדות עם הפרעה דו-קטבית, 'אפ' ו'דאון', היא על ידי זכרון וחויה-מחדש של מתן תורה ושמיעה-מחדש של שני הדברות הראשונים, אותם שמענו ישירות מה'. יש לנו מצוה לזכור כל יום את מתן תורה[מד] – לשמוע מחדש את שתי המצוות הללו, שני הדברות הראשונים בעשרת הדברות. זהו כח מאזן להפרעה דו-קטבית. להתבונן ביחוד ה' ולשמור את המחשבות שלנו – להיות בשליטה על המחשבות שלי – הם הכח להתמודד עם סכיזופרניה.

שלשת הצירים בגוף האדם – בפנים, בפה ובגוף

[שאלה: לכולם יש שני צדדים. על ידי איזו עבודה לא נקרעים ביניהם?] כפי שאמרנו כעת, אפילו אם יש לנו ששה צדדים – שלשה ממדים-צירים שלכל אחד יש שני צדדים, שני קצוות – התיקון השלם, להפוך לנשמה אחת על פי תורה, הוא על ידי שש המצוות התמידיות, הדבר המעשי ביותר. בנוסף, לפי ההקבלה הנ"ל, חוץ מהמצוות התמידיות, אפשר למצוא תרגילים פיזיים לכל אחד מהדברים, לאור ההופעה של שלשת הממדים הללו בגוף האדם – בפנים, בפה ובגוף (כפי שהסברנו פעם בארוכה):

• בפנים, הציר של מעלה-מטה הוא 'עיגול האף'; הציר של קדימה-אחורה הוא 'עיגול העינים'; והציר של ימין-שמאל הוא 'עיגול' האזניים (ב'כדור' של הראש שלשת הצירים מצטיירים כשלשה עיגולים).
• בפה, הציר של מעלה-מטה הוא הלשון; הציר של קדימה-אחורה הוא השינים (המקבילות לעיגול העינים, סוד "שן ועין"); והציר של ימין-שמאל הוא ציר השפתיים.
• הגוף, הציר של ימין-שמאל שייך לידים; הציר של מעלה-מטה שייך לרגלים; והציר של קדימה-אחורה שייך למתנים.

לפי ההקבלות, אפשר להציע כיוונים של ריפוי – גם לפי המצוות התמידיות (כנ"ל), וגם בהתייחס להופעה של הצירים הללו במקומות שונים בגוף האדם, הן מההיבט הפיזי והן במשמעות הרוחנית של המקומות האלה. כדאי לעשות ניסויים ולבחון את ההצעות האלה...

עצות להפרעה דו-קטבית (מעלה-מטה)

לפי מה שהסברנו, אם היינו רוצים להציע תרגיל התעמלות לאדם שיש לו הפרעה דו-קטבית, הפרעה של מעלה-מטה, היינו אומרים לו לרכב כל בקר חצי שעה על אופניים, כי תנועת הרגליים ברכיבת אופניים מתאימה לציר מעלה-מטה במובן הפסיכולוגי.

בפנים, הציר מעלה-מטה הוא הציר של האף. האף הוא גם אופי (גם לשון אופניים כנ"ל). עיקר בעית ההפרעה הזו הוא שהכל גאוה – או שאתה על הגובה, אף למעלה, או שאתה בדכאון שגם הוא מגאוה, אף למטה. מסתדר יפה בדמיון. תיקון האף הוא על ידי תפלה – "לבעל החוטם אני מתפלל"[מה]. מי שיש לו בעיה זו צריך להשקיע בתפלה, "כעבדא קמיה מריה"[מו] – הכנעה טובה של תפלה לה'.

עוד משהו פשוט מאד – היות שאף הוא לשון כעס, כנראה שכעס מאפיין מחלה זו. מתי שהאדם על-הגובה ואנשים לא מקבלים אותו הוא כועס, וכאשר הוא בדכאון ומישהו רוצה לעודד אותו הוא גם כועס. צריך לומר שכל הבעיה מתחילה מכך שהוא כעסן, כפי שכתוב בתניא[מז] שגאוה וכעס הם מאותו יסוד – יסוד האש (וכמו שאנחנו מסבירים ש-כעס עולה י פעמים גאוה, שלמות פרצוף הגאוה).

התיקון הוא מדת ארך אפים (תיקון שלום בית[מח]). המשיח יתקן בעיקר את המחלה הזו. אגב, מבין שלש המחלות כנראה שזו הכי נפוצה (כמעט כולם יודו שלכל אחד יש בעיה זו, השאלה אם היא בתוך גבולות) – יתכן שהיא הגורם העיקרי בנזקי שלום בית ("ומוצא אני"[מט] במקום "מצא אשה"[נ], כל הזמן בתוך עצמו, "אף אני [בחלומי]"[נא] ובכלל אף בגימטריא אנכי). ההתבוננות ששייכת לאף היא שני הדברות הראשונים של עשרת הדברות – אמונה. תרגיל מובהק של האף הוא נשימות עמוקות. גם אפשר מיד לבדוק בשטח.

בפה, כפי שהוזכר, ציר מעלה-מטה הוא הלשון – עיקר הדיבור. עיקר ביטוי המניה הוא בדיבור וביטוי הדיפרסיה באי-דיבור. יש פסוקים שאדם שם את הלשון שלו בשמים או בארץ[נב] – מעלה או מטה. הפגם העיקרי של הלשון הוא לשון הרע. מי שיש לו מניה-דיפרסיה יזהר מלשון הרע, שילמד שמירת הלשון של החפץ חיים, וגם שלא ידבר גבוה-גבוה[נג] ולא מטה-מטה.

עצות לסכיזופרניה (פנים-אחור)

הציר של פנים-אחור בגוף הוא ציר המתניים, כך שאליו שייכים תרגילי התעלמות של סיבוב המתניים.

שתי העינים הן בתוך עיגול מאוזן, והציר הוא פנים-אחור. מתקשר קודם כל הכי יפה עם מה שידוע רק היום לגבי המח – שכל עיבוד הראיה הוא במח האחורי. כלומר, הראיה מגיעה ממש מקדמת הפנים לאחור של המח, מקום קשר של תפילין. במצוות התמידיות היינו "שמע ישראל" ו"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

אם כן, בתור התבוננות – עוד לפני שנציע תרגילי עינים... – זהו ציר הסכיזופרניה. מסבירים[נד] ש"הוי' אלהינו הוי' אחד" פירושו שהכל רחמים, הכל שם הוי' ב"ה, שם הרחמים – שייך לצד הפנים-קדם-תפארת. ההתבוננות של האדם היא שה' נמצא – אני מרוכז במציאות ה' אחד – וה' כולו רחמים. "שמע ישראל... הוי' אחד"[נה] הוא שמעגן אותך במציאות. לעומת זאת, מה שמנתק אותך מהמציאות הוא ה"ולא תתורו" ובעיקר זנות – "ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם"[נו]. באנגלית מדברים על שני סוגי חלומות שאדם חולם ביום – הניתוק מתחיל מכך שאדם חולם, לא מציאותי. חלום אחד הוא על זנות והחלום השני הוא על גדלות, ע"ז (מינות). הדמיונות האלה בסוף עלולים לנתק את האדם מן המציאות. [יש מושג אצל המקובלים שדיבוק 'בא' על האדם.] מתאים ל"בא נחש על החוה והטיל בה זוהמא"[נז] – מזה יצא קין[נח] (שגם כאשר חוה היתה עם אדם חשבה על הנחש).

בתור תרגיל, צריך פשוט לחזק את הראיה. אפשר לבדוק אם לאנשים שלוקים בסכיזופרניה יש בעיה בראיה (כעת, כשאנחנו בעולם הדמיונות, ברור שכן...). יש גם מצב של פצול בראיה – 'עין בורחת' – מאותו שרש. דבר נוסף לגבי העינים – מי שיש לו סכיזופרניה מומלץ שילמד סופרות, שיתרכז בעינים על אותיות קדושות.

יש עוד התבוננות בקבלה לתקן – לפי הקבלת אותיות בגדכפרת בספר יצירה ל-ז שערי הפנים. העינים הן בך, "ואני אבטח בך"[נט]. האזנים – גף. נחירי האף – דר. הפה – ת.

בפה, הציר של פנים-אחור הוא השיניים. שיניים הן ביטוי מובהק של תענוג אכילה, כמו שניכר בשפה האנגלית בה תאווה למתוק נקראת 'שן מתוקה' (על משקל זה, אומרים על שמשון ונשיין אחותו שהם שן-שום ושן-יין) – כנראה הפרעות אכילה הולכות עם סכיזופרניה.

עצות לפצול אישיות (ימין-שמאל)

פצול אישיות, על הציר של ימין-שמאל, מתבטא בגוף בידים. לכן התרגיל שנציע עבורו הוא הרמת והורדת ידים (מול הגוף).

בפנים זהו הציר של האזניים. אם כן, צריך לחפש בעית שמיעה, ויתכן מאד שמוזיקה טובה יכולה לעזור. ההתבוננות של האזנים היא אהבה ויראה. היום אומרים מאוזן (לשון אזנים), אבל בחז"ל אומרים גם מעוין (לשון עינים). צריך להיות מאוזן גם בעינים וגם באזנים. היום מייחסים את האיזון לאזניים – גם פיזית שיווי משקל נוצר מחומר שנמצא בתוך האזן.

בפה ציר ימין-שמאל הוא השפתים. פגם השפתים הוא חנופה – כמו הביטוי "מס שפתים". בכלל "אחד בפה ואחד בלב"[ס] שייך לשפתים. שפתים שייכות גם לנשיקות, שגם יכולות להיות חנופה ("נעתרות נשיקות שונא"[סא]). ברור שחנופה מביאה לפצול – העמדת פנים. תיקון הימין-שמאל הוא תיקון חנופת השפתים.

ולסיכום:

שרש הפצולים בכתר

כפי שהוזכר, התיקון ל'שדים' המתפצלים בנפש, הוא שם ש-די, "שאמר לעולמו די" – שכל אחת מהתהפוכות תהיה בגבולות הנורמה, ואז האדם גם שליט במדה מסוימת, וככל שהוא יותר מתוקן הוא יותר שליט ואז גם יותר אחיד. כשמגיע לנשמה העליונה הכל הופך להיות אחד. הצירים כאן הם במדות, ב-ו קצוות של הלב (חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד), האחדות היא ב-ג ראשונות (חכמה-בינה-דעת), אבל יש עוד יותר אחדות בכתר.

אם רוצים לתת שרש לכל הדברים האלה, השרש הכי עליון לצירים הוא "ג רישין שבכתר" (אולי בא לידי ביטוי הכי יפה בפה): שרשו של ציר מעלה-מטה הוא ברדל"א, כח האמונה. אחד הפילוסופים-הפסיכולוגים המודרניים (פיאז'ה, הכי מוביל בפיתוח המודעות אצל ילדים) אומר שמעלה-מטה הוא הציר הראשון שמתפתח במודעות (כמו שכבר כתוב באמרי בינה[סב]), קשור לאגו – הוא בחינת אברהם, תיקון האמונה ושלילת עבודה זרה ("אנכי" ו"לא יהיה לך"). ציר העינים – קדימה-אחורה, "אשר אתם זֹנים" – ודאי שייך לתענוג, כמו שמפורש[סג] שעיקר התענוג הוא בחוש הראיה. לפי זה, פצול אישיות הוא בעיה ברצון – פיזור הרצון, מי אתה רוצה להיות (אם כן, "יתבונן מה רוצה באמת"[סד] כותבים למי שקצת מפוצל...). גם הביטוי של ציר ימין-שמאל במצוות אהבה ויראה מאד מתאים לכך – אהבה היא רצון, שרש אבה הוא לשון רצון.

ג. שלשה שלבים ביחס לפיצול אישיות בספרות העולם

כעת נחזור לנקודה המרכזית שאנחנו רוצים להתבונן בה היום – שייכות הבסיס של פצול אישיות לחוה, האמא הראשונה. אך כדי להגיע לכך, נצטרך להוסיף הקדמה: בנושא של פצול אישיות, אולי יותר מכל הפרעה פסיכיאטרית אחרת, יש משהו מאד מסעיר, מעורר מחשבה וגם אימה. לכן, הוא גם מקור השראה לכל מיני יצירות אמנות ספרותיות, המשקפות את היחס המשתנה (והמתבגר) של החברה לנושא.

שלשה ספרים

יש ספר שאולי כולם כאן שמעו את שמו – 'המקרה המשונה של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'. הספר, שנכתב על ידי סטיבנסון בסוף המאה ה-19 ומיד נעשה רב-מכר עולמי, מבוסס על מקרה שהוא הכיר – החבר הטוב שלו היה דוקטור והוא נתגלה (ונשפט) כרוצח. הוא הרעיל את אשתו ואחר כך התברר שהרעיל גם הרבה פציינטים שלו. המקרה הטראומטי, של החבר, שהסופר הכיר כ'בחור טוב' והתברר שהוא רוצח, היה ההשראה שלו – השראה טראומטית... – לכתוב את הספר. זהו ספר בדיוני, אבל הוא מבוסס על מקרה במציאות.

מי זוכר את המושגים חוה-הלבנה וחוה-השחורה? [בספר 'שלוש פנים לחוה'.] אכן, בשנות החמשים יצא ספר על מקרה אמתי – לא רק דמיון שמבוסס על מציאות – שהפך מיד לרב-מכר ובעקבות זאת גם לסרט הוליוודי (שהופק בעזרת הרופאים שטפלו במקרה). הספר עוסק בשני פסיכולוגים שתארו מקרה וקראו לו 'שלוש פנים לחוה'. לאחר עשרים שנה האשה גלתה את זהותה האמתית ובהיותה כבר יציבה היא גם כתבה ספרים, יש לה ילדים והם חיים – חוה האמתית. מה היה הסיפור? עקרת-בית פשוטה, כנועה וביישנית שבאופן פתאומי הפכה להיות רגשנית-יתר ומוחצנת מאד (play-woman). בהמשך היא כמעט הרגה את הבת שלה והתגרשה מבעלה. אז, אחרי טיפול פסיכיאטרי, התברר שלעתים היא 'חוה-לבנה' ולפעמים 'חוה-שחורה'. אנחנו קוראים לכך צד מואר וצד אפל – לבן ושחור. שם היה סוף טוב – אחרי שנים של טיפול התגלתה אישיות שלישית, אישיות יותר גבוהה, מעל שתי החוה שהיו קודם. התרפיסטים קראו לה חוה-השלישית, והיא בחרה לעצמה את השם ג'יין והפכה להיות אישיות נורמלית. ככל שהתחזקה הדמות השלישית והיתה יותר נוכחת שתי החוות האחרות, חוה הלבנה וחוה השחורה, נעלמו, ונשארה רק ג'יין, חוה השלישית.

אם כן, שם יש שלש אישיויות – שלשה אנשים (כמו בגימטריא שעשינו קודם, פצול אישיות = 3 פעמים איש). בד"ר ג'קיל ומיסטר הייד יש רק שני פצולים, אבל בסיפור 'שלוש פנים לחוה' יש שלש נשים – זו כבר התקדמות. ספר זה הופיע שבעים שנה אחרי ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. יש ספר מפורסם מאד, שהופיע עוד שבעים שנה יותר מוקדם, ובמובן מסוים התחיל את כל התהליך – 'פרנקנשטיין'. הספר נכתב על ידי הסופרת מרי שלו, בחורה בת 18 מלונדון שעברה אחר כך לצרפת, מאד מוכשרת כנראה, שחלמה ליצור ספר-אימה והגשימה את חלומה. בעולם המושגים שלנו, הסיפור נשמע קצת כמו הגולם מפראג שעשה המהר"ל. במקורות שלנו יש עוד מקרים של גולם. אפילו בתלמוד כתוב שהיו חכמים שידעו לברוא גולם. אחד הרבנים הגדולים אחרי המהר"ל, החכם צבי, אומר שסבא שלו ברא גולם, ואפילו דן בעומק ההלכה האם אפשר לצרף גולם למנין. הוא פוסק בסופו של דבר שלא, אבל זו שאלה הלכתית סבוכה ממנה עולה שמדובר במשהו אמתי. ב'לעומת זה', 'פרנקנשטיין' הוא סיפור של כימאי שיצר מפלצת, ובסוף המפלצת קמה עליו והרגה אותו.

אחד, שנים, שלש

אם כן, מדובר כאן על שלשה שלבים בהיסטוריה של הספרות הלא-יהודית – אחד, שנים, שלש:

גם המפלצת באה מהצד השחור של יוצרו, והיא משתלטת עליו ובסוף הורגת אותו, אבל היא רק אחת, צד אחד. בספר לא מסופר שהיוצר והמפלצת הם בעצם דמות אחת (שמתהפך מדמות אחת לשניה כמו אצל ג'קיל והייד או שלוש החוות הנ"ל), אך אפשר להניח שויקטור פרנקנשטיין, הכימאי, הוציא מעצמו את המפלצת. במהלך הדורות, גם המפלצת קבלה בפי הבריות את השם 'פרנקנשטיין' (דבר שלא מופיע בספר) – 'חוש' של ה'עולם' שהיוצר ויציר כפיו זהים (ע"ד "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[סה]). המחברת קראה למפלצת ה'אדם' של פרנקנשטיין – דבר שמזכיר, ב"לעומת זה", את פצול אסתר לשני גופים ממש.

השלב השני ב'אבולוציה' הזו היא שיש צד אפל וצד מואר שמתחלפים, שנים – ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

השלב הסופי הוא שיש שלשה – מתחיל מדואליות של שני צדדים, קצת דומה לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אבל יש מדרגה טובה מעליהם, שכאשר היא מופיעה הצדדים האחרים נעלמים.

עיבור, יניקה, מוחין – להגיע לאישיות הגבוהה

המודל הקבלי הכי מתאים לשלשת השלבים האלה הוא עיבור-יניקה-מוחין – מצב המודעות של עובר בתוך הרחם; מצב המודעות של יניקה וילדות; ומצב המודעות של בגרות:

• נתחיל מהמדרגה הגבוהה: בגרות (מדרגת המוחין) היא היכולת לגלות את המדרגה השלישית הגבוהה של הנשמה.
• ביניקה – חוסר-בגרות – יש התחלפות הלוך-וחזור בין שני צדדים, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
• בעיבור יש רק דמיון – כל הסיפור הוא דמיון של הסופרת – הכל קורה בתוך הרחם, הדמיון יוצר את המפלצת הזו.

ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד הם היניקה, והם מקבילים לקין והבל. פרנקנשטיין, ה'אחד', הוא כמו קין לבדו. על קין אומרת חוה "קניתי איש את הוי'"[סו] (היא לא אומרת משהו דומה על הבל). "קניתי" היינו to be possessed – המלה באנגלית ל'דיבוק' שהזכרנו, שנשמה מתלבשת בך ו'קונה' אותך (בכלל צריך להבין בלשון הקדש למה "קֹנה שמים וארץ"[סז] היינו 'בורא שמים וארץ'). השם קין הוא שם של to be possessed, של דיבוק, והוא יצירה שלה – בדיוק כמו אותה אשה שיצרה את הדמיון ברחם שלה, בכח המדמה שלה. בשלב היניקה יש שנים, ימין ושמאל, מואר וחשוך, ג'קיל והייד, אותו אחד שמתחלף כל הזמן, אבל בסוף הצד הרע גובר עליו. סמל היניקה הוא השדיים, מקור הפיצול, כנ"ל – במצב של יניקה, של מוחין דקטנות, יש את הדואליות של טוב ורע, כאשר הרע נוטה לגבור. עיקר הפצול הוא בחוה התחתונה, אבל המדרגה השלישית היא כבר אמא עילאה, כמו ג'יין שלמעלה משתי החוות[סח].

פצול האישיות בפסיכולוגיה הוא כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אבל הרפואה על ידי טיפול – לאו דווקא טיפול פסיכולוגי רגיל, אלא טיפול חסידי לפי התניא – היא לגלות את הנשמה הגבוהה, לאורה נעלמות התנודות הלוך-חזור בין שני הצדדים. לפי התניא בתחלה האדם לא מזוהה עם הנשמה הגבוהה שלו, הוא מזוהה דווקא עם הנפש הבהמית (ואז, "הלואי בינוני", הוא נמצא בין שני צדדים שכל אחד מושך לכיוון שלו, אך הבינוני של התניא מתגבר, בעזרת השי"ת, על הצד האפל שלו, עבודת האתכפיא, ומושך את עצמו תמיד לצד המואר), ואז יש בתוכו פצול אמתי, אך כאשר הוא מגיע להזדהות עם הנפש העליונה (דהיינו הצדיק של התניא) הפצול נעלם.

ד. פיצולי חוה – חוה ראשונה וחוה שניה

חוה ראשונה וחוה שניה

נחזור לעיקר: למה אמרנו שהפצול האמתי שייך לחוה יותר מלאדם ולנחש, וכל הפצולים מתחילים מחוה הקדומה? כי כתוב בקבלה[סט] שהיו שתי חוות בראשית הבריאה, חוה ראשונה וחוה שניה[ע]. בדיוק כמו ב'שלוש פנים לחוה', חוה-השחורה וחוה-הלבנה ("ברישא חשוכא והדר נהורא"[עא], החוה הראשונה היא השחורה והשניה הלבנה), כך כתוב בזהר[עב]. לא כתוב משהו דומה על אדם או על הנחש. יש רק נחש אחד – הבחור הרע. יש רק אדם אחד – הוא בסדר, אבל אשתו מפתה אותו לאכול מעץ הדעת. אבל ממש מפורש שיש שתי חוות. חוה הראשונה השחורה הפכה להיות שידה, מלכת השדים[עג], ששמה לילית, מלשון יללה ומלשון לילה, ולעומתה יש את חוה השניה, המוארת, הלבנה.

איך הן חוזרות בסוד הגלגול? בזמן של אדם הן חוה השחורה וחוה הלבנה, הראשונה והשניה, אבל בדור מאוחר יותר, אצל יעקב, הן חוזרות כשתי נשים צדיקות – לאה ורחל. לאה היא גלגול של חוה הראשונה, השלילית, והיא כל כך בכתה (בחינת יללה דקדושה) שלא ליפול בידי עשו[עד] עד שהיא התהפכה, הפכה את החשך לאור, ונעשתה אשת יעקב וממנה בא המשיח[עה]. אפילו שיעקב יותר אהב את רחל – חוה-הלבנה, כי היא היתה "יפת תאר ויפת מראה"[עו], ויוסף בא ממנה – הדמויות הגדולות, משה רבינו, אהרן הכהן, המלך דוד ומלך המשיח, באות כולן מלאה. זו דוגמה לאנרגיה הפוטנציאלית שיש בצד האפל דווקא. החיבור של יעקב-לאה היה חשוך, כי יעקב לא ידע שזו לאה. יעקב לא הבין את לאה[עז], הוא אהב ורצה את רחל, לאה היתה אפלה בשבילו, אבל כל הפוטנציאל היה גנוז בה והוא ממשיך ומתגלה לנצח.

שתי השמועות באריז"ל

פצול אישיות ראשי תבות פא, הפוך אף – מתאים מאד ל"אף עשיתיו"[עח]. דווקא בעולם העשיה התחתון, בו "'אף' הפסיק הענין"[עט], יש פצול אישיות – מוסמך ממש לפי האריז"ל, שמצד אחד אנחנו אומרים ששני הצדדים (יצר הטוב ויצר הרע) הם ביצירה, התופעה הזו, שהיא יותר חמורה, ממש שני אנשים בגוף אחד, והיכולת של אסתר להפריד בין הגופים, שייכת לעשיה (יותר מהיצרים ביצירה או שני סוגי השכל ביצירה, כדלקמן). עשיה היא שכלול[פ] – אישיות מלאה, משוכללת, היא בעשיה, ושם יש גם אפשרות של פצול אישיות מלא. כך כתוב באריז"ל לגבי חוה ראשונה, שהיא יורדת עד לעשיה.

יש באריז"ל שתי שמועות לגבי חוה ראשונה: שמועה אחת[פא] שהיא כנגד לאה, שעומדת מהחזה ולמעלה דווקא, אבל היות ש"מינה דינין מתערין"[פב] כל הדינים הצטברו באותו גוף ואדם לא היה יכול לתקן אותו, בניגוד ליעקב, עיקר תיקון אדם הראשון, שכן נשא את לאה (וגם היא, חוה ראשונה, עוד לא היתה מוכנה להתקן, בניגוד לאה שבכתה שלא תפול בחלקו של עשו הרשע). אך יש שמועה אחרת[פג], שמהדינים של הבינה יוצאת זלפה, שפחת לאה, ומהדינים של ז"א, שכנגד פרצוף רחל, יוצאת בלהה, שפחת רחל, ומדיני רחל עצמה יוצאת לילית. לפי שמועה זו, חוה ראשונה היא הצללים של כל ההשתלשלות – היא לא הכי למעלה אלא הכי למטה[פד] (בעץ חיים השמועה הראשונה היא העיקרית, והיא שמובאת בשאר כתבי האריז"ל, אך במבוא שערים מובאת רק השמועה השניה).

לדרוש השני יש הרבה מעלות – זלפה מתלבשת בעולם הבריאה (כי היא מבינה, ו"אמא מקננא בכורסיא"), בלהה מתלבשת ביצירה (כי היא מז"א, שמקנן ביצירה) ולילית מתלבשת בעשיה (כי היא מהמלכות, שמקננת בעשיה). יש על כך רמז מאד יפה: לאה-זלפה (עומדת מולה והיא שפחתה) רחל-בלהה (עומדת מולה והיא שפחתה) לילית (חוה אותיות[פה]) עולה 918 = ג פעמים אשה = בריאה-יצירה-עשיה!

ה. השלמת הפצולים במגלת אסתר

פצולי חוה בפורים – התפצלות חוזרת בצד המואר ובצד האפל

מה הסיפור הסופי בפורים? אסתר היא הצד הטוב של חוה, חוה השניה, אבל אז היא עצמה מתפצלת – יש כאן פצול אישיות שמתפצל שוב, שלב אחרי שלב. זו דוגמה משמעותית – יש חוה, אבל חוה מתפצלת לשנים, וכעת אפשר לומר שושתי באה מהצד האפל של חוה ואסתר מהצד המואר, או לומר שכל אחת מפוצלת בפני עצמה, גם לה יש שני צדדים.

ההסבר הראשון הוא ההסבר הפשוט – אסתר באה מהצד המואר וושתי מהצד האפל. אצל ושתי מוצאים רק את הצד האפל, אבל אצל אסתר רואים שלפצול השני – הטוב – יש גם שני צדדים, צד מואר וצד אפל, צד טוב וצד אפל אותו היא שולחת לאחשורוש ונולד ממנה ילד. גם לצד האפל יש שני צדדים – לכן לילד שנולד, דריוש, יש צד יחסית-רע, הוא גוי, הוא לא יהודי, אבל יש לו גם צד טוב, שהוא בונה את המקדש, אחראי לבנין בית המקדש השני, צד מאד טוב.

אם כן, רואים שהפצול ממשיך – הצד הטוב מתחלק לשנים וגם הצד האפל מתחלק אחר כך לשנים. זהו תהליך של בירור. בהלכה יש כלל שהחלוקה לטוב ורע נמצאת גם בטוב וגם ברע – כל אחד בפני עצמו (שעל כן יש גם ברירת פסולת מתוך אוכל וגם ברירת אוכל מתוך פסולת) – והדוגמה הכי טובה היא המקרה של אסתר.

גלגולי ושתי ואחשרוש בפרת החסיד וברבי יוחנן בן תורתא

כעת נתייחס לזוג אחשורוש וושתי. הם עומדים באמצע – בצד אחד שלהם עומד הזוג מרדכי ואסתר ובצד השני הזוג המן וזרש. כאן אולי הגימטריא הכי מדהימה בכל מגלת אסתר: כאשר נחשב את אחשורוש-ושתי, הזוג האמצעי, נקבל 1537. אבל גם מרדכי-אסתר (מצד ימין שלהם) והמן-זרש (מצד שמאל שלהם) עולים יחד בדיוק אותו מספר! האמצע כולל את שני הקצוות – הקצה הטוב והקצה הרע.

השאלה הסופית שהאריז"ל שואל היא – איך אנחנו יכולים לתקן אחשורוש וושתי? האם יש נקודה בהיסטוריה בה נעשה תיקון למלך אחשורוש ולמלכה ושתי? איך אני יודע שושתי, באותו גלגול, היתה דמות שלילית? חז"ל[פו] אומרים שהיא הכריחה את בנות ישראל לחלל שבת.

האריז"ל אומר דבר מדהים: במדרש[פז] כתוב שהיה "ישראל אחד" שהיתה לו פרה (פרה דומה לפורים, אותו שער, פר) והוא נעשה כה עני (poor, גם לשון פורים[פח]) שהיה צריך למכור את הפרה. הוא לא מצא אף קונה יהודי, אז הוא מכר את הפרה הזו לגוי. הגיעה שבת, הגוי רצה להוציא את הפרה לשדה, והפרה התיישבה ולא הסכימה לזוז כי היום שבת – אצל היהודי היא שבתה בשבת, לפי מצות התורה. הגוי התחיל להכות את הפרה – 'ששה ימים מלאת את רצוני, עשית עבודה טובה, וביום השביעי את לא זזה?!'. כמה שהוא הכה אותה – הפרה לא זזה. הוא קרא ליהודי, אותו "ישראל אחד", ואמר – 'עליך להחזיר לי את הכסף ולקחת את הפרה שלך בחזרה, כי היא לא יעילה. יש לה הפרעה דו-קטבית – או הפרעה אחרת משלש ההפרעות שהזכרנו – היא לא מתנהגת נורמלי...'.

היהודי, ה"ישראל אחד", מיד הבין שהפרה לא רוצה לעבוד בשבת – כי זו שבת! הפרה צריכה להיות צדיק גדול אם היא יודעת את הערך של שבת. מה הוא עשה? נגש ולחש לה באזן – 'פרה, פרה, עד כאן היית הפרה שלי והיתה מצוה מהתורה שתשבתי בשבת, כמו שאני שובת, אבל נאלצתי למכור אותך לגוי, וכעת אין לך מצוה לשבות, את צריכה ללכת לעבוד. למרבה הצער, אבל אין מה לעשות בענין – את צריכה לעבוד בשבת'. כאשר הפרה שמעה זאת היא קמה, הסכימה בדיעבד לצאת לעבוד.

כשהגוי ראה את הדבר המדהים הזה קורה מול עיניו הוא חשב שהיה כאן איזה כישוף שחור שעשה אותו יהודי. הוא הלך לשאול את היהודי 'מה עשית? הכיתי אותה אלף פעמים ולא עזר'. היהודי רק אמר לו את האמת – 'אני יהודי ואני שובת בשבת וגם הפרה שלי שובתת בשבת, ולכן לא רצתה לעבוד בשבת. הסברתי לה, פרה פרה, כעת את שייכת למישהו אחר ואת צריכה לעבוד'. כשהגוי שמע זאת הוא התבונן ואמר לעצמו – הפרה הזו, שלא מדברת ואין לה מודעות אנושית, שומרת את רצון הבורא שלה, ואני, שמדבר ויש לי מודעות אנושית, לא אשמור את רצון הבורא שלי? "מיד בא ונתגייר". הוא התחיל ללמוד תורה ונעשה תנא גדול, ושמו רבי יוחנן בן תורתא – רבי יוחנן בן הפרה... הפרה היא אבא שלו או אמא שלו, או שניהם יחד, כי היא נתנה לו את ההשראה ללידה הרוחנית שלו, הפיכתו ליהודי.

גלגול של מי היה אותו גר צדק, רבי יוחנן בן תורתא? האריז"ל[פט] אומר שבסיפור הזה יש גלגול של אחשורוש וושתי. ושתי העסיקה בנות ישראל בשבת, ולכן היא התגלגלה באותה פרה[צ], שלא רצתה לעבוד בשבת, וזה החזיר בתשובה את הגלגול של אחשורוש עצמו[צא]. יוצא מכאן שתכלית כל מגלת אסתר, שפותחת "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש", היא גיור המלך אחשורוש – זהו תיקון המלכות.

תקון המלכות – פצול האישיות המובנה של המלך

הסברנו קודם שהמושג "פצול אישיות" קשור בעיקר לעולם העשיה, וכעת נרחיב בענין: המלכות מקננת בעשיה והמושג פצול אישיות שייך דווקא למלכות. כדי להיות מלך צדיק, מלך יהודי, צריך להיות חצי מלך ישראל וחצי "מלך ככל הגוים", כי זהו גדר המלך, "ככל הגוים"[צב]. אם לא מבקשים מלך "ככל הגוים" לא מתחיל הסיפור של המלך, אתה לא מלך.

כלומר, דמות המלך היא לכתחילה דמות מפוצלת (מלך = אדם אדם, יש בו שני אדם, פצול אישיות בין אדם דקדושה ואדם בליעל). לכן כל המלכים הם באמת מפוצלים, וזו הסבה שבתרבות המודרנית לא אוהבים מלכים – כי בהיסטוריה כל המלכים גילו רק את הצד האפל שלהם. של הגוים ודאי – גם בהם יש צד מואר ולא גילו – וגם אצל היהודים, התדרדרות המלכות היא שמיסטר הייד שולט על ד"ר ג'קיל, הצד האפל שולט על הצד המואר, ולכן אנשים סולדים מעצם המושג מלכות.

בפעולות של המלך האמתי, מלך המשיח שהרמב"ם מתאר[צג], שתי הפעולות הראשונות – שעושה צדק במדינה ("יכוף כל ישראל") וילחם מלחמות ("ילחם מלחמות ה'"), הן בקשת העם משמואל המוגדרות "ככל הגוים" – "... לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו"[צד] – אלא שבתיקון הם צריכים להיות משפט התורה, משפט עברי (לא "ככל הגוים"), ומלחמות בדרך התורה.

תיקון הצדק והמשפט והמלחמות מכוונים כנגד הנפש ("צדק מלכותא קדישא"[צה]) והרוח (העימות, מלחמת היצרים, שבעולם היצירה) בחמש עליות המשיח (המכוונות כנגד נרנח"י[צו]). יש כלל גדול בכתבי האריז"ל – מובא בחסדי דוד אות עו[צז] – שכל אחד, כל פרצוף כו', נולד עם נפש ורוח, הטבע הוא נפש-רוח, והתוספת היא נשמה-חיה-יחידה. אפשר לומר שהדבר בא לידי ביטוי דווקא אצל המלך, ששתי המדרגות הטבעיות שלו – לשפוט ולהלחם – הן (בעיני העם, היינו מצד הטבע הראשון) "מלך ככל הגוים". עשיית מלחמות היא תכונה גוית, 'רוח' גוית. חשוב כאן, שגם עשיית צדק – חוק וסדר (law and order) – היא תכונה גויית, 'נפש' גוית. גדעון, שאומר ש"הוי' ימשל בכם"[צח], לא עושה חוק וסדר במדינה. אפשר לומר שהצד הטוב של הגוי הוא המודעות שלו לכך שצריך לעשות צדק במדינה.

שוב, עשית צדק ומלחמות באות מצד ה"מלך ככל הגוים" של המלך. השלבים הבאים, בנין המקדש, קיבוץ נדחי ישראל והחזרת כל העולם כולו לעבוד את ה' שכם אחד – הנשמה-חיה-יחידה – שייכים כבר לצד הישראל שבמלך. גם הוא מתחיל מהצד האפל שלו, מקום הדינים (מה שבנין המלכות מן הגבורות) – "ברישא חשוכא והדר נהורא".

רואים שלכל אחד יש צד טוב וצד רע, שני צדדים, והלימוד הוא שבצד האפל יש פוטנציאל גדול. אפילו בספרים שהזכרנו קודם, רואים שיש תהליך של התקדמות גדולה גם בפסיכולוגיה המודרנית – מדמיון ברחם, לאישיות מפוצלת לא-בוגרת, עד למדרגה הבוגרת של המוחין בה מתגלה האישיות האמתית העליונה שלך.

עד כאן השיעור של היום, שממשיך את פורים, שיהיה "א גאנץ יאר פורים".

הצד הנשי של מרדכי (השלמה)

מה לגבי מרדכי? מרדכי בעצמו, כמה שהוא הגבר-הגבור של הסיפור, "לא יכרע ולא ישתחוה"[צט], הוא דמות נשית בעצם – במרדכי היהודי האותיות העיקריות הן דד, שד, וכתוב "ויהי אֹמן את הדסה"[ק], שנבראו לו שדים והוא הניק אותה[קא]. אחר כך, מהגלגולים החשובים של האריז"ל[קב], יש אותו איש[קג] שהתאלמן ולא היה לו כסף לשכור מינקת וה' עשה לו נס שהוא הניק את הולד שלו, ומחלוקת בין אביי ורב יוסף "כמה מגונה אותו איש" או "כמה משובח אותו איש". האריז"ל מסביר שהדרשה לגנאי כי נענש בגלגול הזה על כך שנעשה משנה למלך ופחות הקדיש עצמו לתורה ולכן נעשה כאשה. כאן, אצל מרדכי, מלכתחילה היה כאשה – עוד לפני כן היה "אֹמן את הדסה", היה אמא-מינקת.

הרמז העיקרי: מרדכי = לאה-רחל (= "ראה חיים [עם אשה אשר אהבת]" כנ"ל), חוה ראשונה וחוה שניה (חיים לשון רבים ומיעוט רבים שנים, שתי חוה, ראשונה ושניה). הוא החיבור שלהן. הממוצע של רחל-לאה הוא 137, המספר הכי חשוב היום במדע – טבע, בחינת "אם כל חי", קבלה (כח הנוקבא, המקבל). מרדכי היהודי = שדי = דד-אשה. גם הזכות להקרא בשם "יהודי" ("איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי"[קד]) אומר זאת – לשון הוד, "איהי בהוד"[קה] (גם השדיים נקראים "הוד"[קו]). אומר שבעצם כולנו, כל העם היהודי, נוטים לצד הנקבי – "איהי בהוד".

השבח לפי האריז"ל הוא – מעבר לנס, כמו שכתוב בגמרא – כמה הוא גדול שזכה שה' יגלה לו שרש נשמתו, שהוא מרדכי. מכך אפשר ללמוד שבכל נס, חוץ מההודאה לה' על שעשה נס, מה עוד אפשר ללמוד מנס בהשגחה פרטית – להוציא כאן כלל יפה שהיות שנס הוא יוצא דופן, משהו נדיר, אפשר לחפש להשוות למשהו דומה בהיסטוריה, ואם אתה מוצא משהו דומה זהו סימן מן השמים שאתה שייך לאותו שרש. במקרה של אותו איש – היה הגילוי שהוא משרש מרדכי (ועוד רמז: אותו איש = 724, מרדכי = 274, צירוף אותן ספרות). אפשר לומר שעצם המחלוקת של רב יוסף ואביי היא כמחלוקת האריז"ל והבעש"ט אם טוב לדעת מי היית בגלגול הקודם או לא טוב לדעת.

ו. שאלות ותשובות

[מי שלא יצא ידי חובת "עד דלא ידע" בפורים – כנראה יצא ידי חובה בשיעור הזה...]

מדוע אסתר נאסרה למרות ששלחה שידה?

שאלה: למה אסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי"? היא לא הלכה מרצונה אלא להציל את עם ישראל, והיא רק הלכה לדבר עם אחשורוש, ואחרי הכל – אם היא יכלה לשלוח את הצד האפל לאחשורוש והלכה עם הצד המואר למרדכי, למה היא נאסרה?

תשובה: את החלק האחרון של השאלה שואל אחד המקובלים[קז] – שהיות ששלחה את הצד האפל, מדוע נאסרה? על פי הלכה, היא נאסרה כי אף שהלכה להציל את היהודים – היא הולכת מרצונה. היא אמנם הולכת לכאורה רק לדבר איתו, אבל מאחורי זה – אם את באה למשתה יש לזה המשך, היא לא רק מדברת איתו. כל פעם הוא קרא לה, וכעת היא באה מרצונה ולכן נאסרת. זהו הפשט. אבל למה אם יכלה לשלוח את הצד האפל היא נאסרה – הרי אצלה יש ניתוק מוחלט? אצל אותו מקובל אין תשובה. אם אין לך תשובה – אתה בחברה טובה.

התשובה האפשרית שאנחנו יכולים לתת, והיא אמתית, היא שאסתר שלחה את השידה שלה לאחשורוש אבל כאשר היא היתה עם מרדכי היא חזרה להיות מאוחדת – עם מרדכי היתה כל אסתר, לא רק החצי המואר שלה. כמו שאמרנו, גם בצד האפל יש פוטנציאל טוב, שהתבטא בדור הבא. גם הצד האפל היה איתה כשהיתה עם מרדכי (עליו אמר דוד[קח] "ובחטא יחמתני אמי"). כאשר הצד האפל נאסר – כי עד כאן באה באונס לאחשורוש וכעת באה ברצון. גם לפי הלכה, גם הנפש הבהמית צריכה להיות ביחוד, ביחוד אצל האשה[קט] – היחוד בין איש לאשתו צריך להיות שלם, בצד המואר ובצד האפל. אם היא באה למרדכי רק עם הצד המואר שלה אין פוריות ביחוד הזה – פוריות יש רק מאסתר המאוחדת.

ובאופן אחר: איך חוה התפצלה? השם של מחלה של שני אנשים בגוף אחד הוא disassociation – ניתוק. שנים שיש ביניהם ניתוק בזהות. הבטוי העממי הוא פצול אישיות, ועד לפני זמן מה נקרא M.P.D. (Multiple Personality Disorder) – ריבוי אישיויות באדם אחד – ואז החליטו 'חכמי חלם' שצריך לקרוא להפרעה הזו D.I.D (Disassociative Identity Disorder), ניתוק-זהות, שכל פעם מזדהה עם מישהו אחר ויש ניתוק גמור בין הזיהויים. אם אני מבין שפצול הוא ניתוק, מתקשר לעוד סוג של ניתוק – חויה חוץ-גופית, שאדם משקיף על עצמו מלמעלה, הוא התנתק מהגוף (באנגלית משתמשים באותה מלה).

אפשר להסביר לגבי אסתר, שיותר יתקבל על הדעת מה קרה שם, שאם הצדיק חייב לעשות משהו לא בסדר החלק הטוב שלו בורח, כפי שמתואר (כמו שהיו נשמות שברחו מאדם הראשון על מנת לא לחטוא). ברגע שהחלק הטוב בורח, יוצא, הוא לא יוצא ערום – יש "חלוקא דרבנן"[קי], יוצא עם גוף שהוא רוחני יחסית. כמו שאומרים שהרבי כעת חי בגוף, אם יש משמעות למשפט זה הכוונה כמו חלוקא דרבנן.

למה זה חשוב? כי כעת אפשר באמת לומר שיש שתי נשמות בשני גופים. לפי זה, לאחשורוש היא שולחת את הגוף הגשמי שכולנו מכירים, שחי רק עם הנפש הבהמית בניתוק. ממילא מובן עוד יותר למה היא אומרת "כאשר אבדתי אבדתי" – כי יחוד איש ואשה הוא עם הגוף הגשמי. [למה לא לומר שהולכת עם החלק המואר, כדי לקיים מצוה?] המצוה היא להציל את עם ישראל, העברה היא להיות עם אחשורוש ("גדולה עברה לשמה..."). חלק נשמה העושה את המצוה מרחף מלמעלה על גבי חלק הנשמה העושה את העברה. גם מסתדר עם מה שהסברנו – אז היא מנהיגה מלמעלה (כמו שאדמו"ר הזקן אמר כשהיתה גזרה, לפני שבתו דבורה-לאה פעלה חילוף). ההסבר הזה טוב, כי תמיד גוף ונפש בהמית הולכים יחד. כאשר אדם חי טוב עם הנפש האלקית היא גם שם, אבל אם הוא מתנתק יש כבר שנים – שתי נשמות עם שני גופים, גוף רוחני וגוף גשמי. יוצא מזה ששידה היא מה שכל אחד תופס כעיקר הפשט – היא, הגוף שלה – אבל היא האמתית נמצאת במקום אחר (סוד "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו [ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות (למקום של פצול אישיות)]" – "כאשר אבדתי אבדתי", וד"ל).

עיבור ודיבוק

שאלה: הרב אמר שדיבוק (possession) יכול להיות גם דבר טוב. האם הרב יכול להסביר יותר את היחס בין עיבור לדיבוק?

תשובה: זהו עוד ענין שרצינו להסביר. עיבור קורה בדרך כלל כאשר אדם זוכה במעשיו לכך שיתעבר בו צדיק ויעזור לו לעשות מצוה – מצוה שהקיום שלה הוא גם תיקון לאותו צדיק, שלא קיים אותה בשלמות בחייו, ולכן הוא בא כעת לסייע לי לקיים מצוה זו, טוב לו וטוב לי. זהו ההסבר הרגיל בקבלה לעיבור – דבר טוב. דיבוק בדרך כלל הוא נשמה שמסתובבת בכף הקלע – היא עזבה את הגוף ולא מוצאת לה מנוח, לא בגן עדן ולא במקום ההפוך, והיא מוצאת גוף 'להתלבש עליו', כדי להנצל ולנוח באיזה מקום, ובדרך כלל הדבר הוא שלילי מאד עבור הגוף. צריך צדיק כדי שיוציא את הדיבוק מהגוף. אבל כמו שאמרנו קודם, בהפשטה, דיבוק יכול להיות היצר הרע שלך ועיבור – אם הוא עיבור טוב – היצר הטוב שבא אליך או שמתעצם בתוכך. בכל אופן, זהו בדרך כלל ההבדל בין דיבוק לעיבור.

שאלה: האם פצול אישיות – או אחת ההפרעות האחרות שדובר עליהן – יכול להיות מומשל גם ביעקב ועשו שברחם?

תשובה: אמרנו שבכל אישיות יש צד טוב וצד רע, כמו יעקב ועשו. השרש הראשון של יעקב ועשו הוא קין והבל, שני הבנים הראשונים של אדם וחוה – דברנו על אדם וחוה ואלה הבנים שלהם.

אפשר להתבונן בספרים שהזכרנו דרך הבנים של אדם וחוה: הזכרנו את הספר על פרנקנשטיין – היצירה שלו היא יצירה של קין, קין לבדו (שבלידתו אמרה חוה "קניתי איש את ה'"[קיא]). היצירה השניה, ג'קיל-הייד – המודעות של היניקה (מצב ילדותי, לא בוגר) – כבר מתייחסת לשני אחים (בתוך אדם אחד), קין והבל, שרבים אחד עם השני ובסוף קין הורג את הבל. עשו גם רצה להרוג את יעקב, אבל הוא לא הצליח – בזוג האחים הראשון קין כן הצליח להרוג את הבל. הדמות השלישית מופיעה אחרי 130 שנים. באותן 130 שנה אדם היה נשוי לאותה חוה ראשונה, חוה השחורה. בתחלת הבריאה נבראה מיד חוה השניה והוא היה נשוי לה, אבל אחרי החטא הקדמון חוה השחורה נכנסה לתוך חוה הלבנה, ובמשך 130 השנים האלה היה קשור לחוה השחורה, אבל אז חוה הלבנה חזרה במדרגה העליונה, הוא חזר אליה, וממנה נולד הבן השלישי, שת, ממנו הושתת העולם.

זהו המודל המדויק בתורה להתפתחות של אחד-שנים-שלש: קין בעצמו הוא פרנקנשטיין; קין והבל הם ג'קיל והייד, והייד הורג את ג'קיל בסוף, ואז מופיעה אישיות שלישית, שת, שהוא גלגול-תיקון של הבל, "תחת הבל כי הרגו קין"[קיב]. לאחר הולדת שת שתי הדמויות הראשונות נעלמות (הבל נעלם-התגלגל לתוך שת וקין נעלם רק בהמשך הדורות, בזמן המבול – הצאצא האחרון שלו, נעמה, נשאת לנח, וכך גם הוא נעלם בסוף לתוך זרעו של שת), בדיוק כמו בסיפור 'שלוש פנים לחוה', וההיסטוריה ממשיכה רק דרך השלישי, שת. הוא מקור הנשמה של משה[קיג]. אלה הם יחסי האחים הראשונים.

החדרת העל-מודע בתוך המודע

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיע במודעות שלנו אל העל-מודע, ואם כן – איך אפשר לא לאבד אותו?

תשובה: העל-מודע הוא הכתר, שמורכב משלשה ראשים – אמונה-תענוג-רצון. דרך עבודת ה', דרך התבוננות, בהחלט אפשר להפוך את שלשת הראשים האלה למודעים – להוריד את האורות המקיפים להיות אור פנימי. "את זה לעֻמת זה"[קיד], גם את מה שאצל פרויד נקרא הצד האפל, התת-מודע, אפשר לגלות. יש עקרון ש"מרובה מדה טובה"[קטו] – הטוב מרובה וחזק מהשלילי – אז אם פרויד יכול לגלות את הצד-השחור של הלא-מודע ודאי אנחנו יכולים להוריד, דרך עבודת ה' שלנו, את הצד החיובי של העל-מודע.

שאלה: איך אפשר להשתחרר מדיבוק, אם אדם מרגיש שהוא נשלט?

תשובה: הדבר הכי טוב הוא להתקשר לצדיק – או שהוא יוציא את הדיבוק, או שתהיה נשלט על ידי הצדיק (אחוז-דיבוק של הצדיק) ואז הדיבוק האחר יעלם.

שאלה: יש דעות שהדברים האלה לא קיימים היום.

תשובה: אנחנו יודעים שאפילו ביחס ל-לו צדיקים שמקבלים פני שכינה כל יום ונמצאים בכל דור, הם מופיעים בצורה אחרת לגמרי בכל דור. עד הבעל שם טוב היו צדיקים נסתרים שמופיעים בכל סיפורי הבעל שם טוב, והיום הם יכולים להופיע בתור אנשים פשוטים. כמו שאמרנו קודם, היום אנחנו מסבירים דיבוק כצד שלילי של האישיות.

חרבונה אחוז דיבוק

שאלה: כמדומני שפעם הרב לימד שהצד הטוב של הנחש הוא חרבונה?

תשובה: אם אתה זוכר ככה... חרבונה מופיע פעמיים במגלה, פעם אחת בתחלת המגלה כשאחשורוש מבקש משריו להביא את ושתי כו' ופעם שניה כאשר אמר לאחשורוש הכועס שיש את העץ אשר הכין המן למרדכי ואז אמר המלך לתלות את המן עליו. אנחנו אומרים שבאותו רגע הוא גם היה אחוז-דיבוק – איזה? אליהו הנביא. למה? כי משתמשים לגביהם באותו נוסח – אליהו הנביא זכור לטוב (עליו קראנו אתמול בהפטרה) וכך "וגם חרבונה זכור לטוב". הוא מופיע כדמות חיובית. האם הוא הצד הטוב של הנחש? אולי.

תכלית הפצול

שאלה: מי היא בדיוק לילית, איך היא נוצרה ומה היעוד שלה? אני זוכר שהיא אשתו של הס"מ, האם אני טועה?

תשובה: כמו שאמרנו קודם, היא חוה הראשונה – זהו המושג בקבלה – וחלק ממנה חוזר לעפר, חלק ממנה נתגרש מאדם, וגם בה יש פוטנציאל שחוזר בתור לאה אמנו, ממנה יוצא משיח ועוד הרבה דמויות גדולות במשך הדורות. שוב, כל הנקודה של הערב היתה שגם ברע יש טוב וגם בטוב יש רע. תהליך התיקון נעשה דרך הפצול – גם פצול יכול להיות דבר טוב ויכול להיות דבר לא כל כך טוב. הוא יכול להיות חולי – פצול אישיות – והוא יכול להיות חלק מתהליך תיקון, ואפילו בצד השלילי יש צד טוב.

חוה ראשונה וחוה שניה – עצם ובשר

שאלה: לפי המסורת – פשט הפסוקים – חוה נבראה מהצלע של אדם, אז מאיפה באה חוה ראשונה?

תשובה: כאשר חוה נבראה כתוב שה' לקח צלע – במובן של צד – את צד האחור שלו, הצד הלא-מודע, "ויסגֹר בשר תחתנה"[קטז]. הצד היה עצם, וה' עטף אותו בבשר וממנו ברא את חוה. האריז"ל[קיז], בהתבסס על דברי הזהר[קיח], אומר שכאשר צד זה היה עצם, בלי בשר, הוא היה חוה הראשונה שנקראת גם לילית, והבשר הוא חוה השניה. לכן אמרנו קודם שחוה הראשונה היא בתוך חוה השניה.

איך אני יודע שהעצם והבשר הם שני אנשים שונים? זהו דבר חדש, שלא הסברנו, וחשוב:

שתי החוות הן העצם והבשר. במעשה בראשית תיאור בריאת חוה הוא בשני פסוקים[קיט]: "ויפל הוי' אלהים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעתיו [חוה ראשונה] ויסגר בשר תחתנה [חוה שניה]. ויבן הוי' אלהים את הצלע [לאחר שסגר בשר תחתנה, דהיינו חוה ראשונה כפי שמלובשת בחוה שניה.] אשר לקח מן האדם לאשה [חוה שניה] ויביאה אל האדם"[קכ]. כאשר ה' מביא את חוה לאדם הוא אומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". בקבלה כתוב ש"עצם מעצמי" היינו חוה הראשונה ו"בשר מבשרי" היא חוה השניה. במבט ראשון מדובר באישיות אחת, כי לכל אדם יש בשר ועצמות – אך כעת אמרנו שההבדל בין שתי החוות הוא כמו בין עצמות ובשר. רק עם עצמות היא שלד, לא יפה, אבל הבשר מיפה – כמו ההבדל בין לאה לרחל. עצמוֹת קשורות לעצמוּת בלשון הקדש, למהות. אם יתגלה הפוטנציאל העמוק בדמות-הדמיונית, בעצמות, בעצמוּת, הוא יעלה גבוה-גבוה מעל. הדבר החשוב שיוצא מכאן הוא שהשד הוא בתוך הבשר – הבשר מקיף את העצם-השד.

יחוד עצם-בשר בגימטריא שבת – גימטריא מאד יפה שהאריז"ל מסביר[קכא]. שבת הוא היום של האשה. ששת הימים הם האיש ושבת היא האשה – יש שבת גם לפני ששת ימי בראשית, זו חוה שלפני אדם – והיא מורכבת משני צדדים, עצם ובשר.

גם האדם עובר פצול – מ"אדם" ל"איש" (כמו שאמרנו שפצול אישיות = ג פעמים איש, כלומר שאיש הוא פרט לגבי אדם): במעשה בראשית כתוב כל פעם "אדם" – המין הוא האדם ואיש הוא כל אחד באופן פרטי. בפסוק "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת"[קכב], כבר כתוב "איש" במקום "אדם", שיהיה "לשון נופל על לשון"[קכג] – כמו שהאשה מתפצלת גם הוא מתפצל. הפירוש הפנימי הוא "לזאת" השניה – הבשר – "יקרא אשה". הפירוש המלא שב"זאת הפעם" יש שנים, צריך להפריד, את ה"עצם מעצמי" אני מגרש ואת ה"בשר מבשרי" אני לוקח, ו"לזאת", הבשר, "יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת", והאיש הוא גם רק פרט. בזכות הפצול של האשה יש פצול גם באדם. חוה השניה נלקחה מהבשר של האדם, שהוא בעצם האיש. [איפה מפרשים כך?] הכי הרבה מתייחס לזה הבני יששכר באגרא דכלה[קכד].

צד גרות במשיח

שאלה: אמרת שהרבי היה 'בדיבוק' על משיח, ומי שהוא אחוז-דיבוק של משיח יכול להיות משיח, ובשיעור אחר אמרת שיש צד במשיח שהוא גר. האם תוכל להסביר יותר?

תשובה: אם אמרנו כך כנראה התכוונו לכך שדוד בא מרות הגיורת. [בשיעור על הסדר החדש הרב דבר על שלש דמויות בתוך משיח, שאחת מהן גר.] צריך לחזור לשם, הדמות של הגר נובעת מהעובדה שדוד הוא צאצא של גיורת.

השם "המן"

שאלה: למה נשמע שיש קשר בין השם המן לבין המן שירד לעם ישראל במדבר?

תשובה: לכל שם בעברית יש משמעות יפה. אחד הדברים שהרמב"ם מסביר במורה נבוכים[קכה] הוא שעברית נקראת לשון הקדש כי אין בה מילים לא יפות, לא נקיות – הכל בה טוב ויפה. כל השמות וכל המלים הן יפות – אין מלים מלוכלכות בעברית.

לגבי המן, חז"ל[קכו] עצמם שואלים "המן מן התורה מנין?", מהו השרש של המן בתורה, איפה הוא מופיע בתורה, והתשובה היא "המִן העץ אשר אמרתי לך לבלתי אכול ממנו אכלת"[קכז]. חז"ל אומרים שהמן קשור לחטא הקדמון, האכילה מעץ הדעת – קשור לאכילה. אם מעבירים את ה-ה של המן לסוף המלה מקבלים מנה. שולחים "אזן המן" במשלוח מנות איש לרעהו – מנה היא לשון יחיד של מנות – יש משהו בהמן שהוא חלקיקי-חיבור שיש בפיזיקה, חלקיקים שמחברים בין דברים שונים. הפוטנציאל של המן הוא להפוך למנה, לחבר אנשים אחד לשני על ידי החלפת מנות, כמו החלפת חלקיקים בפיזיקה.

רבוי אישיויות

שאלה: דברנו על אחת, שתים או שלש אישיויות. כתוב במגלה שאסתר לא גלתה את המוצא שלה וכל אחד חשב שהיא מהעם שלו. לא רק שתי אסתר או שלש אלא כל שפה שהיא דברה היתה אומה אחרת. איך זה עבד? ובמיוחד, בשואה היו אנשים שנצלו על ידי הצגה שהם מישהו אחר, לא-יהודי, איך האישיות הזו קשורה לאישיות האמתית שלהם?

תשובה: השאלה האחרונה דומה לשאלה שנשאלנו לפני הרבה שנים, כשהיו לנו שיעורים לגבי משחק. כאשר שחקן מציג דמות אחרת, כמה זה משפיע עליו? שחקן או שחקנית יכולים לשחק מאות או אלפי דמויות בחיים – כל פעם אישיות אחרת – וזו שאלה פסיכולוגית חשובה, על הטוב והרע שבמשחק, שקשורה גם למסכות של פורים.

אם אנחנו חוזרים לשלש החוות, בסיום הספר, בסוף הסרט, התגלתה חוה השלישית – ג'יין – ושתי החוות הראשונות נעלמו, זה הוא הסוף הטוב. אבל הספור האמתי הוא, כפי שהיא עצמה סיפרה, שהדברים לא עצרו בהופעה של ג'יין. בהמשך הטיפולים התגלה שיש לאשה הזו מעל 20 אישיויות שונות. בסוף עדיין היה סוף טוב – היה היתה יציבה, ונשואה וכו' – אבל התהליך לא הפסיק בשלש. יכול להיות מצב של הרבה סוגי אישיות, הרבה צללים לאותה האישיות.

מחשך לאור

שאלה: האם צדיק גדול הוא אחד שהפך למואר את הצד האפל שלו?

תשובה: כך בדיוק כתוב בזהר[קכח] – שהצדיק הוא מי שיכול "לאהפכא חשוכא לנהורא". על כך אמרנו שבצד האפל יש הרבה פוטנציאל, והצדיק הוא מי שהופך אותו לאור גדול, כמו שכתוב בישעיהו[קכט] "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול".

בני לאה ובני רחל

שאלה: הרב דבר על מעלת בני לאה, אבל חז"ל אומרים שעמלק נמסר רק בידי זרעה של רחל.

תשובה: חז"ל אכן מלמדים אותנו שעמלק נמסר רק בידי זרעה של רחל, והסבה לכך – מוסברת באריז"ל – היא שמבין שתי דמויות המשיח, תפקידו של משיח בן יוסף להלחם בעמלק. גם מרדכי ואסתר שבאים מבנימין הם מזרעה של רחל, ממנו משיח בן יוסף. אבל אחריו משיח בן דוד – שבא להביא שלום לכל העולם, לבנות את בית המקדש ולגרום לכל האנושות לעבוד את ה' יחד – בא מלאה, הוא מהצד האפל. זו נקודה חשובה – הצד המואר צריך להלחם בצד האפל, בעמלק, אבל מי שבא מהצד האפל יודע על הפוטנציאל שיש בו, רוצה להפוך את כל העולם למואר, ולא להשמיד אותו (רק את עמלק צריך להשמיד).

עשו מוכן לגאולה

שאלה: הרב אמר שלאה לא נפלה בידי עשו כי בכתה עד ששינתה את עצמה. אנחנו יודעים שאחר כך דינה היתה צריכה לתקן אותו ומכיון שיעקב הסתיר אותה היא נפלה בידי שכם. איך מתקנים את עשו בעצמנו ובעולם?

תשובה: הרבי אמר[קל] שבדור שלנו עשו כבר מוכן לגאולה – הוא רק מחכה שנבוא ונגאל אותו, שנאיר את אור התורה בכל העולם. כעת הזמן להאיר את אור התורה לכל אחד, ועשו רק מחכה ומוכן לקבל את האור ולהשתנות מכחו. גם ביחס לעשו הפנימי, כשאנחנו לומדים ומתבוננים אנחנו מאירים את העשו הפנימי, והצדיק זוכה להפוך את החשך לאור כמו שהסברנו.