מן הפסחים (2)

פסחים ב, א: "הבקר אור והאנשים שולחו... אמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב". "בכי טוב" היינו באור יום, כמ"ש "וירא אלהים את האור כי טוב". ופירש"י שלעולם יכנס אדם לבית מלונו בעוד החמה זורחת ויצא עם הנץ החמה, "ומה היא טובתו, מפני החיות ומפני הלסטים". התוס' (ד"ה וכדרב יהודה) כתבו שמאמר זה הוא אליבא דכו"ע, בין לרב הונא שסובר ש"אור" ("אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר") היינו "נגהי" (שלפי ההו"א של הגמרא היינו אור יום) ובין לרב יהודה שסובר ש"אור" היינו "לילי". אכן יש כאן רמז לשתי הדעות: יכנס אדם בכי טוב לפני חשכת לילי (רב יהודה) ויצא בכי טוב עם נגהי (רב הונא).

תוס' (ד"ה יכנס בכי טוב) כתבו שהטעם שהובא בפרק הכונס (ב"ק ס, ב: "אמר רב יהודה אמר רב לעולם... שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". לכאורה משמע מכאן שעיקר הלימוד של רב יהודה אמר רב הוא מהפסוק ואתם גו' ולא מהפסוק הבקר אור שעליו נדרש המאמר בפסחים אך לא מופיע בתוך המאמר גופא. אך מאמר זה מופיע גם בתענית י, ב ושם הפסוק הבקר אור מופיע בתוך המאמר ודוק: "דאמר רב יהודה אמר רב לעולם... שנאמר הבקר אור והאנשים שלחו". נמצא שצריכים את שני הפסוקים וכדיוק רשב"א "דצריכי תרי קראי") הוא משום מזיקין "דמפיק ליה התם מלא תצא איש מפתח ביתו וקרא משום מזיקין קא מזהיר דמפקינן מיניה התם כיון שניתן רשות למשחית וכו'" ומסיק רשב"א (ויש גורסים ר"י) "דצריכי תרי קראי הבקר אור צריך לעיר אחרת [למי שיוצא מעיר אחרת ואינו יודע להזהר מפני הבורות והפחתים] ואפי' היכא דליכא למיחש למזיקין כגון אחי יוסף דהוו י"א והטעם מפני הפחתים וקרא דלא תצאו איצטריך לעירו [למי שיוצא מביתו ויודע בעירו להזהר מפני הפחתים] ומפני המזיקין".

בב"ק רש"י מפרש שהטעם הוא "מפני המזיקין והליסטין". בתענית (שם הגירסא שלנו בגמרא הפוכה מהגירסא בפסחים וב"ק – "לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב"), רש"י מפרש את טעם "ויכנס בכי טוב" "בערב בעוד שהחמה זורחת [היינו פירוש 'הכניסו חמה לעיר' שרמז יוסף לאחיו כשאמר להם 'אל תרגזו בדרך' כמבואר בגמרא שם] שאין ליסטין מצויין אי נמי שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר ושלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב". כאן הוסיף רש"י עוד שני טעמים, שלא יעלילו עליו שהוא מרגל או גנב.

והנה, חוץ משלשת המקומות הנ"ל שמופיע המאמר "לעולם... בכי טוב", יש עוד כמה פעמים בש"ס שאסור לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה. בברכות מג, ב: "תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם... ואל יצא יחיד בלילה..." ומפרש הגמרא "משום חשדא" ופירש"י "של זנות" (וכך פוסק הרמב"ם הלכות דעות ה, ט. אך אינו מחלק שם בין יוצא כשהוא מבושם לשוק לבין יוצא יחידי בלילה כמו שמחלק הגמרא, שהגם ששניהם משום חשד אבל הראשון הוא משום חשד משכב זכור, ורק במקום שחשודים על משכב זכור ראה לחם משנה ומשמע שהרמב"ם חושש למשכב זכור בכל מקום, או, וכך יותר נראה, שהיוצא מבושם גם חשוד על הזנות והוא בכל מקום ועל כן אין הרמב"ם מחלק ביניהם ודוק, והשני משום חשד דזנות ובכל מקום).

בפסחים קיב, ב איתא "שלשה דברים צוה רבי יוסי ברבי יהודה את רבי אל תצא יחידי בלילה..." ושם הטעם הוא מפני המזיקין (אגרת בת מחלת וחילא דילה כמבואר שם, אך מסתמא יש לה זיקה לחברתה לילית המפתה ומכשילה בפגם הברית ולפי זה יש לכרוך יחד את שני הפירושים מפני המזיקין ומפני החשד). לפי פשט הסוגיא הוראה זו שייכת לכל אדם, לאו דוקא לתלמיד חכם (וממילא מצטרפת לגמרי ל"לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" שנאמר לכל אדם).

בחגיגה ג, ב מצאנו "איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בית הקברות והמקרע את כסותו" (והם כנגד נר"נ, אור פנימי, גוף, ראה רש"י ד"ה לעולם "ולי נראה שנתחמם גופו ויוצא למקום האויר", יחידה, אור מקיף הרחוק, בית, וחיה, אור מקיף הקרוב, לבוש, ודוק) ומסקינן דהוי שוטה רק כאשר עבדינהו לכולהו דרך שטות, ובכל זאת נלמד שיש צד שטות בהיוצא יחידי בלילה ובפשטות הוא משום הסכנה שבדבר.

בחולין צא, א: "ויאבק איש עמו עד עלות השחר אמר רבי יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה" ופירש"י "שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק". וכתבו התוס': "מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. אומר ר"ת דדוקא נקט תלמיד חכם משום דמזיקין מתקנאים בהם כדאמרינן ג' צריכין שימור מלך ות"ח וחתן והא דאמרן בריש פסחים (דף ב.) לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' דמשמע כל אדם מדלא נקט תלמיד חכם התם מיירי ברחוק מן העיר מפני המכשולות והליסטים". והיינו כמו שכתבו התוס' בריש פסחים שהטעם דמזיקין שייך גם בעירו, מהפסוק המובא בב"ק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". אך לפי זה קשה על פירוש ר"ת שהרי בב"ק מדובר על כל אדם לאו דוקא ת"ח. וכך הקשה המהרש"א: "מכאן לת"ח שלא יצא כו'. כתבו התוס' דאומר ר"ת דדוקא נקט ת"ח כו' עכ"ל ע"ש אבל ר"י פירש בתוספות רפ"ק דפסחים דבשאר כל אדם נמי שייך מפני המזיקין מדמייתי עלה מקרא דאל תצאו איש וגו' ויש לישב לפירושו דנקט הכא ת"ח לרבותא דלא תימא תורתו משמרתו מן המזיקים ועי"ל לפי מה שפרש"י לקמן גבי בועז שגנאי הוא לת"ח לצאת בלילה כו' עכ"ל והיינו דמשום מזיקין לא היה שייך שהיו נעריו עמו אלא משום גנאי נגעו בו וכדאמרי' פרק כיצד מברכין ואע"ג דלא היה יחידי אל יצא בלילה שלא יחשדוהו שהולך לזונה מ"ה נקט הכא ת"ח ובהכי ניחא דמייתי קרא דוישכם אברהם בבקר ויחבוש וגו' דנראה מפרש"י דהיינו קרא דעקידה והרי אברהם לא היה יחידי דב' נעריו היו עמו כמו שהקשו התוספות אבל אם נאמר דמשום גנאי קאמר אע"ג דלא היה יחידי ניחא אבל בפרק כיצד מברכין משמע דלא נגעו בו משום גנאי אלא ביחידי בלילה". ואת דעת ר"ת תרץ המהר"ם שי"ף (אינו כותב בפירוש שבא לתרץ את ר"ת אך כך יוצא מפירושו) שבפסוק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" "ואתם" קאי על זקני ישראל דהיינו ת"ח ו"איש" היינו יחידי (ומדובר ביציאה מהעיר מצרים ועד רעמסס שהיתה בלילה משא"כ היציאה מארץ מצרים היתה ביום עיי"ש). ובפשטות י"ל לדעת ר"ת שבאותו לילה של יציאת מצרים כאשר יצא המשחית להשחית כל אדם היה צריך להזהר ביותר ולא לצאת מפתח ביתו עד בקר ואילו לדורות דוקא ת"ח צריך להזהר לצאת יחידי בלילה מפני המזיקין המתגרים בו ביותר, ודוק.

מכל הנ"ל ראינו שבעה טעמים למאמר רב יהודה אמר רב לעולם וכו', שבעה דברים שהאדם ניצל מהם ע"י אור יום, "בכי טוב". נסדר אותם לפי הספירות, ז"ת, כדרכנו:

חסד: חיות. אב הטיפוס של חיה רעה הטורפת בני אדם הוא האריה "מלך החיות", "ארי בחוץ", ופחד לצאת החוצה. מכאן נלמד ששרש כל החיות, ובפרט חיות הטרף, הוא ב"פני אריה אל הימין [ספירת החסד]" במרכבה העליונה. כולן נפלו מספירת החסד דתהו בשבירת הכלים והפכו לחיות רעות.

גבורה: מזיקין. המזיקין הם דינין, דינין קשים (דינא קשיא). והם נגעי בני אדם, שנוצרו על ידי חטאי בני אדם, כל עבירה יוצרת קטיגור אחד. ומה שנבראו בערב שבת בין השמשות היינו לאחר חטא אדם הראשון, הם בעצם תוצאת החטא. והם מתגרים בת"ח ביותר היות שאצל ת"ח כל נדנוד עבירה נחשב חמור ביותר, כמ"ש "עם סביביו נשערה מאד" (המזקין נקראו שעירים), ה' מדקדק עם הת"ח כחוט השערה, כאשר עיקר החטא של הת"ח הוא הישות והגאוה שלו, קליפת תניא כנודע.

תפארת: ליסטים. גנבה ("לא תגנב") בתפארת-גופא כנודע. הגנבה היא היפך מדת הרחמים (פנימיות ספירת התפארת) על הזולת ועל רכושו כגופו. "וקבע את קובעיהם נפש". הרכוש הוא ה"מאד" של האדם, בחינת יעקב-תפארת ("בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" כנגד האבות כנודע), "ויפרץ האיש מאד מאד". והתיקון על ידי קביעת עתים לתורה, עמודא דאמצעיתא, תפארת ישראל סבא.

נצח והוד: שתי העלילות (כנגד שתי הכליות היועצות) – עלילת מרגל ועלילת גנב. מרגל בנצח, רגל ימין, רגל הבאה לפלוש לשטח זר על מנת לנצח ולכבוש מדינה לא שלו. עלילת גנב בהוד, "הודי נהפך עלי למשחית" (כאשר נתפס על גניבתו). סכנת הליסטים בתפארת כנ"ל ועלילת גנב בהוד, שבחכמת הצירוף הנם אור ישר ואור חוזר (ויה ו-היו).

יסוד: חשד זנות, ספירת יסוד. והוא שייך בפרט לת"ח שהוא ה"צדיק יסוד עולם", ומה שהמזיקין מתגרים בו ביותר היינו סוד הקשר והתלות בין יסוד לגבורה, סוד יוסף יצחק כנודע. יסוד אבא (חכמה, שרש התלמיד חכם) ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. חשד מצטרף לשתי העלילות הנ"ל (הכל עלילה), סוד נה"י, חלק המוטבע שבנפש.

מלכות: פגעי הטבע – בורות, פחתים וכו'. טבע היינו מלכות, ובורות כו' הכל בארץ, בחינת מלכות. בעירו אדם מכיר את סכנות המלכות ויודע להזהר מהן משא"כ במקום זר, בעיר אחרת.

ולסיכום:

בפנימיות, האור המציל מכל שבע הסכנות הנ"ל (כל סכנה כנגד מצה אחת, חושבנא דדין כחושבנא דדין. על המצה השמורה נאמר "מהתעבות האורות נתהוו הכלים", המצה היא כלי שכולו אומר אור) הוא אור השכל האלקי (אור השכל האלהי = תריג = אורות), אור בהיר המאיר ביום בהיר, סוד "היום אתם יצאים בחדש האביב" (אור בהיר יום בהיר = טוב פעמים אם, יה-הוי', כי ט[ו]ב). והוא האור המציל את הבצק מלהחמיץ, "ושמרתם את המצות", וכן האור המחפש אחר החמץ ומוצאו על מנת לבערו מן העולם (לשון העלם אור) עליו נאמר "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר" ("אור לארבעה עשר" ועוד "אור הנר" = 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 = טוב פעמים אמן = 7 פעמים יאיר וכו').

והנה, בבראשית רבה (צב, ו) מצאנו מעשה שהיה בענין הנ"ל של "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" על הפסוק "הבקר אור וגו'": "ויצו לאשר על ביתו הבוקר אור וגו'. א"ר לוי עובדא הוה בדרומית מן חד פונדקי והוה קאים ולביש זוגוי [בגדיו] בליליא ואמר להון דהוו תמן קומו פוקו לכון דלוייתא אנא עבדא והוון נפקין ולסטייא קדמין להון ומקפחין עליהון ועלין ומפלגין עמיה. חד זמן אזל רבי מאיר ואתקבל תמן קם ולבש זוגוי א"ל קום פוק לך דלוייתא אנא עבדא א"ל אית לי אח ואנא יתיב מסכי [מחכה] ליה א"ל ואן הוא א"ל בכנישתא [בית כנסת] א"ל ומה שמיה ואנא אזיל קרי ליה א"ל כי טוב. כל ההוא ליליא אזל ההוא פונדקאה צווח על תרעא דכנישתא כי טוב כי טוב ולא הוה שום בר נש עני ליה. בצפרא קם רבי מאיר ושוי חמרא דיזל ליה א"ל ההוא פונדקאה אן הוא ההוא אחוך דאמרת א"ל הא אתא ליה וירא אלהים את האור כי טוב".

רבי מאיר הוא לשון אור, הוא מאיר עיני חכמים בהלכה. מאיר ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'" כנודע, והוא קרא על עצמו משיח. לרבי מאיר יש 'אח' בשם 'כי טוב'. והנה, פלא, רבי מאיר ועוד כי טוב = כי פעמים טוב! רבי מאיר – ז אותיות; כי טוב – ה אותיות, סוד נבואת משה רבינו ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", אספקלריא מאירה, לשון מאיר. כי טוב במילוי: כף יוד טית וו בית = "וירא אלהים את האור כי טוב"! וביחד עם רבי מאיר במילוי: ריש בית יוד מם אלף יוד ריש = 2626, הוי' פעמים מאין = אלהים ("וירא אלהים את האור כי טוב") ברבוע פרטי! ה'אח' של רבי מאיר נמצא בכנשתא, היינו בכנשתא חדא (כנשתא חדא ר"ת כח ובגימטריא עולה כח ברבוע!) שבזכותה יבוא מלך המשיח ויאיר את עינינו ב"תורה חדשה מאתי תצא".

והנה, בפרקי אבות (ג, ד): "רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחיב בנפשו". ופרש הרע"ב: "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. ומחשב בלבו דברי הבאי. הרי זה מתחיב בנפשו. לפי שלילה הוא זמן למזיקים, והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הלסטים וכמה פגעים רעים, ואם היה מחשב בדברי תורה היתה משמרתו". אך ידוע פירושו של רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן א נב) שעובד ה' נעור בלילה ומהלך בדרך יחידי, זמן ומקום המסוגלים להתבודד עם קונו, ומפנה לבו לבטלה, לבטל את כל התאוות והישות שלו, על ידי הבטול באמת מתחיב בנפשו היינו שנעשה מחויב המציאות, מפני שעל ידי הבטול (בטול = כי טוב, גילוי האור הגנוז, אור אין סוף ב"ה) נכלל באחדות השם יתברך שהוא ורק הוא יתברך הנו מחויב המציאות. זוהי תפנית לקראת ביאת המשיח של תורת החסידות – מורנו הבעל שם טוב מאז היותו ילד (יתום מאביו ומאמו) התבודד יומם ולילה מחוץ לישוב במקומות שוממים מבני אדם ללא שום פחד לא ממזיקים לא מלסטים ומשאר מרעין בישין. הוא קיים את צוואת אביו אליו לא לפחד משום דבר בעולם רק מהקב"ה.

לכאורה התנהגות זו היא נגד כל הנ"ל בדברי חז"ל, שלא לצאת (בפרט יחידי) בלילה (אלא "בכי טוב"). אך כדי ליישב זאת נביא את דברי העיון יעקב על העין יעקב: "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב... והא דנקט לעולם י"ל דאפילו אם הוא זמן זריחת הלבנה אפ"ה אל יצא ויכנס אלא לאור החמה דוקא וכדאיתא הכניסו חמה לעיר". זאת אומרת שאין אור הלבנה, גם בעת מלואה, מוציא מידי חשכת לילה והסכנות הכרוכות בכך. אך כל זה בעלמא דין עלמא דשיקרא כאשר החשך יכסה ארץ גו'. אך בבוא מלך המשיח בב"א יקויים היעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'" ואזי "לילה כיום יאיר" ויהיה אפשר לצאת בלילה ללא חשש סכנה מכל שבעת הדברים הנ"ל (כאשר ה-א של מוחין בעצם תכנס בתוך הגולה ותהפוך אותה לגאולה כידוע בדברי הרבי. כניסת האלף-פלא בגולה שנמשלה ללילה היינו יכנס בלילה דוקא). והנה, עם ישראל נמשל ללבנה דוקא ועתידים להתחדש כלבנה, ומאז רבי ישראל בעל שם טוב, שנקרא על שם האומה כולה, הלבנה, כנסת ישראל, השכינה הקדושה, מתעלה לקראת הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו להיות שוה בקומתה עם ז"א בעלה, קודשא בריך הוא. ועל כן מהבעל שם טוב והלאה התבטל פחד לילה ואדרבה נעשה הזמן המסוגל ביותר לצאת יחידי ולהתבטל ולהיכלל באחדותו יתברך עד שנעשה מחויב המציאות, כדברי נינו של הבעל שם טוב, רבי נחמן.

והנה, מספרים על הרמח"ל שפעם אחת הרהר בדעתו אם יכול להיות שהוא משיח (וכידוע עצמת הגילויים אליהם הוא זכה בעודו צעיר לימים), ושאל את תלמידיו אם פעם ראו שהוא עבר על איזו הוראה או מדה טובה שמופיעה בחז"ל, שאם כן סימן שאינו משיח. אחד התלמידים השיב שפעם אחת הוא ראה שהוא נכנס לעיר שלא "בכי טוב" וכאשר הוא שמע זאת נאנח ואמר (בלשונו) פארפאלען. והנה, ההוראה של פסח שני (מסכת פסחים נקרא פסחים לשון רבים על שם פסח ראשון ופסח שני) היא ש"עס איז ניט דא קיין פארפאלען", ובאמת, לפי דרך הבעל שם טוב 'עבירה' זו בפרט היא כלל לא בגדר פארפאלען אלא אדרבה זו הדרך להכלל באחדות השם יתברך כנ"ל. סימן שהרמח"ל שייך לטרום חסידות, כמו שהתבטא עליו הרב המגיד. חדש אלול הוא חדש טוב לדבר אודות הרמח"ל ותורתו, ורמז לכך – הערך הממוצע של שלש התיבות משה חיים לוצאטו (ר"ת מחל – מחל לנו) = "אני לדודי ודודי לי" (= "יכנס אדם [בכי טוב]"!).

כמה רמזים יפים: "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" = 566 = משיח בן יוסף (כך אמר יוסף לאחיו "אל תרגזו בדרך" – "הכניסו חמה לעיר" כנ"ל). והנה, מאמר זה הוא מאמר רב יהודה אמר רב – רב יהודה רב = 434 = משיח בן דויד, וביחד עם 566, "לעולם כו'", עולה 1000, ישראל בעל שם טוב כו'. "אמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" = 1482 = אל הוי' ("אל הוי' ויאר לנו") פעמים הוי' ב"ה. יש כאן יג-אחד תבות, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = 114, ו צירופי חוה (סוד אור הלבנה כנ"ל). הר"ת = 481, 13 פעמים 37 (מספר ההשראה ה-16), נמצא שהערך הממוצע של 13 האותיות = 37, יחידה כו'. האוס"ת = 1001 = 13 פעמים מזל, סוד יג מזלות-מדות הרחמים המאירות בחדש אלול. "אמר רב יהודה אמר רב לעולם" = 1092 = 42, שם מב, פעמים הוי'; "יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" = 390 = יה פעמים הוי' ("בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"). יכנס בכי טוב ויצא בכי טוב = משה, עליו נאמר "ותרא אתו כי טוב הוא". יכנס... ויצא (שאלת התוס' למה הקדים יכנס ליצא) היינו בסוד "עייל ונפיק" (שאחרת מוטב דלא עייל), בחינת רבי עקיבא (המשה רבינו של התורה שבעל פה) כאשר נכנס לפרדס – "נכנס בשלום ויצא בשלום". מהבעל שם טוב והלאה כל אחד, על ידי התקשרות לרבי, משה רבינו שבדור, יכול להכנס לפרדס בשלום ולצאת בשלום. יכנס... ויצא = מאור (חוה פעמים אחד-אהבה) – "המאור שבה יחזירנו למוטב". יכנס – י כנס, על ידי כניסת נקודת ה-י, "הוי' בחכמה", ה"אור כי טוב" (אור הגנוז בתורה), הסכן (כל הסכנות הנ"ל) הופך לכנס, כנשתא חדא. תן לחכם ויחכם עוד.