בע"ה

ח"י אלול ע"ח – האדיטש

שני המאורות ושני המזלות

התוועדות ח"י אלול

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – שני המזלות

חי אלול הוא זמן מסוגל מאד – יום הולדת "שני המאורות הגדולים"[ב], הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. אנחנו עכשיו בהאדיטש, וצריך לחבר את האדיטש (מקום מנוחת אדה"ז) עם מעז'יבוז' (מקום מנוחת הבעש"ט). הבעש"ט עצמו אמר "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[ג], אז אפשר לכוון להיות שם. הבעל שם טוב עצמו היה, כידוע, בשני מקומות יחד[ד] – אם אנחנו מכוונים אנחנו יכולים להיות פה ושם יחד.

האור החדש של השנה הבאה

כתוב בתלמוד ירושלמי[ה] שביום הולדת המזל גובר. תלמוד ירושלמי הוא מוחין דאבא, חכמה עילאה. למדנו לפני כמה ימים בתניא[ו] שבכל ראש השנה יורד אור חדש וכתוב שם שהאור-חדש הוא מחכמה עילאה.

כתוב[ז] ש-יב הימים האחרונים של השנה הם כנגד יב חדשי השנה החולפת, אז היום הוא כנגד תשרי, תשרי תשע"ח (תשרי העבר) המתחבר לתשרי תשע"ט (תשרי העתיד) – כבר יש התעוררות היום של האור החדש שבא לעולם ('בא' הוא לשון עבר, הוה ועתיד יחד), אור חכמה עילאה, שהיא סוד תלמוד ירושלמי, שם כתוב שביום ההולדת המזל גובר – המזל הוא הקשר של היהודי לאין האלוקי, כמו שמפרש הבעל שם טוב[ח] "אֵין מזל לישראל"[ט] – "אַיִן מזל לישראל".

הבעש"ט ואדה"ז – מזל "נֹצר חסד" ומזל "ונקה"

שני המאורות הגדולים הם השמש והירח כמו שהיו לפני מיעוט הלבנה ("שמש ירח עמד זבֻלה"[י]) וכמו שיהיו לעתיד לבוא. יש כאן שני מאורות שוים, שלהם שני מזלות שגוברים היום. איפה יש בקבלה שני מזלות? מזל "נֹצר חסד" ומזל "ונקה" (מתוך יג מדות הרחמים[יא]). הכל קשור ל"תיקוני דיקנא", הדיקנא הוא הקשר בין חכמה סתימאה, שבכתר, לחכמה עילאה (כפי שנסביר). יש בזקן יג תיקונים, אבל ביניהם יש שתי שכבות של שערות ארוכות שהן המזלות. מזל הוא מלשון "יזל מים מדליו"[יב] – מקור שפע שנוזל למטה – והשפע נמשך ונוזל משתי השכבות האלה. המזל העליון הוא "נצר חסד", שער הזקן שיורד מהסנטר, והמזל התחתון הוא "ונקה", שער הזקן שיורד מהגרון.

אם יש כאן שני ימי הולדת, שני מזלות גוברים, הם מסתמא כנגד שני המזלות הנ"ל. הבעל שם טוב הוא שדורש "אַיִן מזל לישראל" – הוא התכוון דווקא ל"נוצר חסד", אור המזל העליון, ממנו יונק אור אבא (שהרי על החכמה, פרצוף אבא, כתוב "והחכמה מאין תמצא"[יג]). אבל אור אמא – שגם בה נאמר "פנימיות אמא פנימיות עתיק"[יד], כמו אור אבא – יונק ממזל "ונקה". ביחד הם נקראים אבא ואמא עילאין, שניהם כלולים באבא.

זהו ממש היחס בין הבעל שם טוב לאדמו"ר הזקן. הרי אדמו"ר הזקן הוא כבר שכל, טוב וטעם ודעת, והשרש שלו הוא אמא – שכל הוא אמא – רק שהוא אמא עילאה הכלולה באבא עילאה. כתוב שבמדה מסוימת אמא עילאה גבוהה מאבא עילאה. עצם האור, גילוי אלקות בעולם, גילוי האלקות בנשמת היהודים הפשוטים – הוא הבעל שם טוב, שאוהב ומקרב מאד יהודים פשוטים.

שוב, יש לומר שהיחס בין שני המאורות הוא היחס בין המזלות "נצר חסד" ו"ונקה". הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות – לשון חסד – הוא "נֹצר חסד". אבל אדמו"ר הזקן הוא "ונקה" – לשון נקיון, לנקות את הראש, להיות מ"נקיי הדעת שבירושלים"[טו], "אם אין דעת אין בינה"[טז]. חז"ל אומרים[יז] ש"נקי" הוא גם "מי שיוצא נקי מנכסיו", מגלה שאין לו כלום בעולם הזה. כלומר, מזל "ונקה" מנקה את הגאוה, מנקה את האגו. כמו שנסביר בהמשך, עיקר ענין אדמו"ר הזקן הוא לבטל את האגו. זהו מזל "ונקה", שרש ההבנה וההשגה של החסידות.

שער הנו"ן המחבר בין שני המזלות

בשנה הזאת אנחנו קצת לומדים – מסתכלים – בהמשך של אדמו"ר הזקן של תקס"ה (הסברנו בתחלת השנה[יח] למה דווקא בשנה זו ולא נפרט כעת). שם הוא מסביר[יט], בין היתר, את סוד הדבר שלא ידעו את מקום קבורתו של משה רבינו עד היום הזה, וכתוב שמי שהגיע לאותו מקום, הר נבו – "עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה"[כ]. מסביר בעל יום ההולדת של היום, אדמו"ר הזקן, שהסיבה היא ששרש משה רבינו – וכך כל צדיק שהוא משה רבינו בדורו, גם הבעל שם טוב, גם אדמו"ר הזקן – הוא הממוצע בין אבא עילאה לאמא עילאה, סוד שער הנו"ן[כא]. קודם אמרנו שיש כאן שני מאורות, שני מזלות, והבעל שם טוב הוא בעיקר מזל עליון, ממנו יונק אבא עילאה, ואדמו"ר הזקן מזל תחתון, שאמא עילאה יונקת ממנו. אבל כאן, בתורה הזו, הוא אומר שמשה רבינו הוא באמצע, ששרש משה רבינו הוא שער הנו"ן של הבינה, שביחס לבינה נדמה למעלה – למעלה מהבינה – אך ביחס לחכמה נדמה למטה.

מוסבר בקבלה[כב] שהמקום ששני המזלות מתחברים, מתייחדים בו, הוא שרש "דעת עליון". כמו שלמטה דעת היא הכח שמחבר בין החכמה והבינה, כך השרש שלה הוא חיבור שני המזלות. אם כן, יש לנו כבר את כל החב"ד.

בספירת העומר יש מט ימים, מט שערי בינה, ושער הנו"ן הוא משהו אחר לגמרי – למעלה מכל מה שאדם יכול להשיג בכח עצמו[כג]. לכן מחברים אותו דווקא עם מזל "ונקה", שהוא "איני יודע כלום"[כד] – אחרי שאני יודע הכל, "תכלית הידיעה שלא נדע"[כה]. יודע-יודע-יודע מט שערים, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[כו], עד שפתאום איני יודע כלום. לכן לתחתונים נדמה שהוא למעלה, שלא בערך, אבל לעליונים – עצם החכמה, הברקת החכמה – נדמה שמדרגה זו עצמה היא למטה. ככה הוא מסביר. כלומר, הוא בין חכמה עילאה לבינה עילאה, ובעצם זהו כח שמייחד אותם, כמו כח הדעת, כאשר שני המזלות המתחברים.

שני המזלות – סוד "הוי' אלהינו הוי'"

עוד משהו לגבי יחוד שני המזלות: כאשר מחברים פעמיים מזל – מזל עולה 77 (אם היו עשרה היה כבר 770...) – מקבלים 154, סוד היחוד של קריאת שמע (כמו במזוזה), השמות "הוי' אלהינו הוי'"[כז]. במזוזה כותבים מאחורי המזוזה את חילוף האותיות האלה באותיות שבאות אחריהן (כוזו במוכסז כוזו). זהו היחוד של שמע ישראל. הסימן הוא "דוד מלך ישראל חי וקים"[כח]: "הוי'" – ד אותיות, "אלהינו" – ו אותיות, ועוד פעם "הוי'", ד אותיות[כט].

בכל אופן, לפי זה הבעל שם טוב יהיה "הוי' אלהינו", המזל העליון, ואדמו"ר הזקן "הוי'" השני, המזל התחתון. הרי יש קושיא, למה צריך לומר "הוי' אלהינו הוי' אחד"? מספיק לכאורה לומר 'הוי' אלהינו אחד' – למה צריך להזכיר את שם הוי' השני? זו שאלה מפורסמת בחסידות[ל]. התירוץ הוא ששם הוי' השני הוא גילוי נוסף, חדש, של שם הוי'. כמו ב-יג מדות הרחמים, שיש "הוי' הוי'" עם "פסיק טעמא בגווייהו". כאן ה"אלהינו" הוא כמו ה"פסיק טעמא", ואז "הוי' אחד" – סוד יג מדות הרחמים.

רש"י אומר שהיום "הוי' אלהינו", אבל כאשר יבוא מלך המשיח – כבר הדור שלנו – יתקיים "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[לא], היחידה שביחידה של משיח, שיחזיר את כל באי עולם לעבוד את ה' שכם אחד[לב], ואז יתקיים "הוי' אחד", "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לג]. צריך לומר ש"הוי' אלהינו" הוא בעיקר גילוי הבעש"ט – המגלה ש"הוי'" הוא "אלהינו" של כל היהודים, מקטן ועד גדול – ו"הוי' אחד" הוא בעיקר גילוי אדה"ז, ההתבוננות של "מאריכין באחד"[לד] (עד שאור אחדות הוי' יתפשט ויגיע גם לאומות העולם).

הבעש"ט – עולם הזה; אדה"ז – עולם הבא

כתוב[לה] ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ו"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" – יש מעלה בכל אחד. יחסית, עולם הבא הוא בינה (את שרשה במזל "ונקה" שייכנו לאדמו"ר הזקן) ועולם הזה הוא חכמה (את שרשה במזל "נֹצר חסד" שייכנו לבעל שם טוב), "כֻלם בחכמה עשית"[לו]. העניין של "יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה כו'" אמנם מבואר בדרושי חב"ד, בעיקר אצל אדמו"ר הזקן, אך בכל זאת אפשר לומר שיחסית עולם הזה שייך ליהודים הפשוטים, לבעל שם טוב. לעומת זאת, מי שמביא את ימות המשיח – כפי שאמר המשיח לבעש"ט[לז] "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", ומי שמיישם זאת בפועל – הוא אדמו"ר הזקן. לכן יש לו זיקה ל"הוי' אחד", לעולם הבא.

אור חדש של "יפוצו מעינותיך חוצה" – עד לאומות העולם

ממילא, עניינו של אדמו"ר שייך גם למהפכה הרביעית (לימוד תורה לאומות העולם)[לח]. כתבנו בענין גם ב"ואביטה" של השבוע, כנראה, שיש "חוצה" של היהודי הכי רחוק, אבל יש יותר "חוצה", יש אנשים שיותר רחוקים מהיהודי הכי רחוק, הגוים.

[אבל איך מחזירים בתשובה את היהודים בבני ברק?] צריך לגרום להם לעשות 'וואו', זה מה שאנחנו מנסים לעשות.

שוב, יש "חוצה" של היהודים, ויש עוד יותר "חוצה", הגוים. כמו שיש כל שנה אור חדש שלא היה מעולם, גם התגלות הצדיק היא כל פעם יותר ממה שהיתה אי פעם. גם אדמו"ר הזקן של עכשיו – מח"י אלול עד שנה הבאה – הוא לא אותו אדמו"ר הזקן, אלא אדמו"ר הזקן במדרגה הרבה יותר גבוהה, וה"יפוצו מעינותיך חוצה" שלו הוא באין ערוך יותר חוצה, ומגיע גם לאומות העולם. דווקא הוא.

הרבי אומר שהרבי הקודם עשה 'דילוג הערך' בתרגום חסידות לכל השפות. הרבי לא אמר שהתרגום הוא לגוים – היה פשוט שהתרגום הוא ליהודים שלא ידעו עברית. אבל ברגע שמתרגמים זה יכול להגיע גם לגוים. התקדים הוא שהתורה נתנה בלשון הקדש ומשה כתב "באר היטב"[לט], תרגם לכל הלשונות[מ] – שיגיע גם לגוים. תכלית תרגום החסידות, וכל התורה, שיהיה "יפוצו מעינותיך חוצה" עד לגוים.

אמרנו ששני המזלות הם "הוי' אלהינו הוי'". "הוי' אלהינו" היינו אבא, שמתגלה דווקא ליהודי הכי פשוט, והשם השני, "הוי' [אחד]", הוא המזל השני, שהולך להתגלות לכל אומות העולם, זו המהפכה הרביעית.

היות שהיום, ח"י אלול, הוא יום של ראש השנה, היום הראשון של יב ימים, נבקש מדניאל זמיר לנגן אתנו ניגון של ראש השנה – "תרין תפוחין". לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה. [נגנו "תרין תפוחין" ו"קול דודי".]

הבעש"ט ואדה"ז – "מודה אני" (אמונה) והודאה בתפלה (התבוננות)

יש שיחה של הרבי[מא], שיחה של חי אלול, בה הוא אומר ביחס לשני המאורות הגדולים שהם שתי בחינות של הודיה לה' (שתי בחינות הודיה ב-חי אלול – "חי חי הוא יודך כמוני היום"[מב]). יש ליהודי הרבה שלבים של הודאה בכל בקר:

קמים בבקר ואומרים "מודה אני" – ההבעה הראשונה של יהודי היא "מודה אני", בלי שכל, בלי להתבונן, ספונטאני. אחר כך, אחרי כמה הכנות – שלש הכנות: מקוה, חסידות, צדקה[מג] – מתחילים את התפלה ב"הודו". בהמשך מגיעים לשיא תפלת שמונה עשרה, "מודים", ו"כורעים במודים". יש כמה כריעות בשמונה עשרה, אבל חז"ל[מד] מציינים במיוחד את "מודים" – שמי שלא כורע במודים שדרתו הופכת לנחש. זו הודיה שהיא תכלית הבטול. לסיום, לפי המנהג – שכתוב בסידור – סוף כל התפלה הוא "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך"[מה] (והוא בא בסמיכות ל"מודים" שב"עלינו לשבח" – "ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים..."). כלומר, ראש-תוך-סוף התפלה הוא "הודיה" – מתחיל "הודו להוי' קראו בשמו", מגיע לשיא של "מודים אנחנו לך" והסוף הוא "אך צדיקים יודו לשמך"[מו] (יש לנו ניגון של "אך צדיקים").

אומר הרבי שהבעל שם טוב הוא ה"מודה אני לפניך", שלמעלה מטעם ודעת, וכמו שכתוב ב"היום יום"[מז] – שום דבר בעולם, שום טומאה בעולם, לא פוגמת את ה"מודה אני" של יהודי. הוא מבטא את האמונה הפשוטה של היהודי הפשוט, וכמו שהבעש"ט אמר "יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות"[מח]. אחר כך, בתפלה, יש כבר התבוננות, שכל, אדמו"ר הזקן. יש נקודה אחת של הבעל שם טוב ואחר כך שלש-שהן-ארבע נקודות, ראש-תוך-סוף, של אדמו"ר הזקן[מט].

אם כן, כל החסידות היא הוד, הודיה. יש הודיה עם שכל והודיה בלי שכל. מה יותר גבוה? ה"מודה אני לפניך" הוא הוד שבהוד, ויש מה ש"בינה עד הוד אתפשטת"[נ] – שלש-ארבע בחינות הודאה עם שכל. אמרנו קודם שאדמו"ר הזקן ביחס לבעש"ט הוא הבינה ביחס לחכמה, והבינה מתפשטת עד להוד דרך שלש בחינות – בינה-גבורה-הוד (כאשר בבינה גופא יש שתי בחינות, בינה ותבונה). כל ההשתלשלות הזו של התפשטות הבינה עד ההוד היא בסוד שלש-ארבע דרגות של הודאה בתפלה, הודאה עם שכל. בכל אופן, ההודאה בתפלה היא לא הוד שבהוד – לג בעומר הוא הוד שבהוד. הוד שבהוד מגיע למעלה-מעלה מטעם ודעת (ושרשו בבטול שבפנימיות אבא, בחינת מורנו הבעל שם טוב). הוד שבהוד הוא כאשר יהודי קם מהמטה ואומר "מודה אני לפניך", עוד בלי ליטול ידים.

ב. תיקון בלע בן בעור – תיקון התאוה והגאוה

הבעש"ט ואדה"ז – תיקון בלע ותיקון בעור

נאמר עוד משהו לגבי היום: אנחנו אומרים כל שנה משהו לפי כוונות הרש"ש. היום הזה, חי אלול, הוא בדיוק שבוע אחד לפני בריאת העולם. בע"ה יתברך, אם היום נולד בן בעם ישראל – הברית שלו תהיה בכ"ה אלול, יום בריאת העולם. חי אלול הוא בדיוק שבוע לפני בריאת העולם. האריז"ל אומר[נא], וכך מסביר הרש"ש[נב], שבריאת העולם היא בריאת עולם התיקון. שבוע קודם יש את הבריאה של עולם התהו, ז ספירות של עולם הנקודים. אם כן, לפי הרש"ש חי אלול הוא תחלת עולם התהו – המלך בלע בן בעור, שהוא הדעת (לפעמים[נג] כתוב שבלע בן בעור הוא החסד, מתאים לסדר ימי השבוע, אבל השמועה הרגילה בכתבי האריז"ל[נד] היא שבלע בן בעור הוא הדעת). שני המאורות הגדולים ירדו לעולם הזה לתקן אותו – זה היום שלו.

אולי הסברנו בעבר, שהשם שלו – בלע בן בעור – כולל שני שמות עם קשר במשמעות, בלע ובעור. בלע הוא לשון בליעה, שבמובן החיובי היא סוד "בלע המות לנצח"[נה], ענין ששייך לבעל שם טוב. בעור הוא לשון ביעור, שבאופן חיובי היינו "ובערת הרע מקרבך"[נו]. יש כמה דרושים בספר המאמרים תקס"ה בהם אדמו"ר הזקן מדבר על "ובערת הרע מקרבך". הביעור הכי חיובי בתורה הוא ביעור חמץ, החמץ הוא הגאוה והישות, התיקון של אדה"ז.

אם כן, אפשר לומר ששני התיקונים של שני המאורות הגדולים של היום, הבעש"ט ואדה"ז, הם תיקון בלע ותיקון בעור. איך אני יודע שהבעל שם טוב בא לתקן את בלע? כי בעל אותיות בלע. בלע-בעל שוה אמונה – הענין של הבעל שם טוב, האמונה הפשוטה שבלב כל יהודי. התיקון של "בלע" הוא הבעל שם טוב, אבל התיקון של "בעור" הוא אדמו"ר הזקן, כפי שאמרנו, עיקר ענין אדמו"ר הוא לבער את הישות, בטול, "ובערת הרע מקרבך". מהו "הרע" שיש לבער "מקרבך"? "ורם לבבך ושכחת"[נז], הגאוה שבלב שמשכיחה מהיהודי את המציאות והנוכחות של הקב"ה, "אין עוד מלבדו"[נח]. אדמו"ר הזקן הוא בעור.

בעור – רמז לרב המגיד

צריך למצוא גם רמז לרב המגיד ממעזריטש, שמחבר ביניהם – כמו שאנחנו מפרשים "פה אל פה"[נט], ש-פה שוה חי אלול, ה-פה הראשון הוא חי אלול של הבעש"ט, וה-פה השני הוא חי אלול של אדמו"ר הזקן, וב"אל" יש לנו רמז שרומז למגיד[ס]. בתיקון "בלע בן בעור" בעור שוה דב-בער, השם של הרב המגיד.

המקום העיקרי בספר התניא שאדמו"ר הזקן מביא ומסביר באריכות מה ששמע ממורו (בספר תולדות יעקב יוסף "שמעתי ממורי" היינו הבעל שם טוב, ואצל אדמו"ר הזקן הכוונה למגיד) – הוא בחת"ת של היום[סא], משל לעץ שנשרף ('בעור') בסוד "ואנכי עפר ואפר"[סב]. כל זה מה ששמע מהמגיד, השמועה העיקרית מהמגיד (שמתפרשת באריכות) בכל חלקי התניא. יש הרבה מאד מה לדייק במשל הזה כפי שהוא מביא, לא נאריך כרגע[סג]. בכל אופן, בעור שוה דב-בער.

היום השני הגדול של אדמו"ר הזקן – חוץ מהיארצייט – הוא י"ט כסלו, שהוא היארצייט של המגיד. אז המגיד קרא לו ואמר לו 'זלמניו, היינט איז אונזער יום טוב' (היום הוא היום טוב שלנו), קשר עצמי ביותר ביניהם, שקשור לשם בעור. אם כן, אדמו"ר הזקן הוא מי שגומר את בעור החמץ, והבעל שם טוב הוא זה שמקיים – מתקן את הבלע עד שיהפוך להיות – "בלע המות לנצח".

תיקון מלכי התהו בדורנו

מה הקשר שלנו לענין? כל הספור הזה נקרא "מלכין קדמאין דתהו". נסביר בהפשטה: היום הוא היום שמישהו מולך, שיש מלך בעולם. יש הרבה מלכים בתורה, אבל הראשון – לפי הקבלה – הוא בלע בן בעור, ראשית עולם התהו. הוא מולך עם הרבה גאוה, "אנא אמלוך", אבל הוא מולך. אנחנו אוהבים לדבר על מלכות, והיום המלך הראשון, "וימלך בלע". כמה שוה "וימלך בלע"? יצחק.

רק אותיות המילוי של "וימלֹך בלע" – וו יוד מם למד כף בית למד עין – עולה 694, בגימטריא שניאור זלמן. אף על פי שאמרנו קודם שהוא בעיקר בעור, אבל הוא חלק המילוי של יצחק, "וימלך בלע", רק שצריך שיהיה "וימלֹך בלע" בתיקון. זו ההוראה של הרבי – לקחת אורות מרובים דתהו ולהמשיך אותם בכלים דתיקון[סד]. זה מה שאנחנו מנסים, מתפללים לקב"ה שיעזור לנו למלא הוראה זו של הרבי. לקחת את "וימלך בלע" ולגלות את המילוי שלו, שניאור זלמן.

הבעש"ט – תיקון התאוה בדרך אתהפכא

נסיים בעוד דבר: בכל התוועדות יש גם פארבייסן, אוכלים משהו. מה ההבדל הכי פשוט בין אדמו"ר הזקן לבעל שם טוב? אדמו"ר הזקן אמר שהוא בא בשביל בטול, לבטל את האגו, עם העמקת הדעת. בשביל מה הבעל שם טוב בא? ידוע שיש חקירה – הכי בסיסית בתיקון הנפש – מה קודם במדות הרעות, תאוה או גאוה? אנחנו סוברים שגאוה היא שרש כל הרע. בלע שייך לתאוה – בליעה. כתוב בחז"ל שיש הנאת גרון – עיקר ההנאה הוא הבליעה[סה]. אם הבעל שם טוב הוא תיקון בלע – הוא בא לתקן את התאוה.

איך הוא מתקן את התאוה? בכלל, מה הם התיקונים האלה של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן? משהו חדש. במלה אחת – גם כתוב במאמרי התקופה הזו – זו אתהפכא. משמע מהתניא שעבודת הבינוני היא אתכפיא, אבל החסידות מחדשת שצריכה להיות "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא", כלשון אדמו"ר הקודם בתחלת המשך "באתי לגני". צריך להבין מהי אתהפכא – זו הפיכת המר למתוק, העלאת המדות של הבעל שם טוב, שהופך את המר למתוק. הבעל שם טוב עושה שכל התאוה שלי תהיה תאוה לקב"ה – זהו התיקון האמתי של בלע. אבל תאוה ממש.

כתוב, דווקא בחב"ד, שתאוה לה' מרגישים ממש כמו התאוה הכי גדולה בעולם, אבל כדי להגיע לתאוה הזו צריך להתפטר מכל התאוות האחרות. בולעים את ה', בולעים את התענוג של התורה והמצוות ואהבת ישראל ולחבר יהודי, לנשק יהודי, לנגן בסקסופון נגינה חסידית – יש בכל זה תאוה, תאוה אלקית. זהו כחו של הבעל שם טוב – להחליף-להפוך את התאוה.

אדה"ז – תיקון הגאוה באתהפכא, להרבות בכבוד שמים

מה, על דרך זה, נסביר לגבי גאוה? לכאורה, תיקון הגאוה כולו אתכפיא, שבירת הגאוה. אמנם, שבירה של משהו היא שבירת הכלים – לא רוצים להמשיך את השבירה, דרך הבעל שם טוב היא לא לשבור. מסופר[סו] על אדה"ז (שבא לבער את הגאוה) שאף פעם לא שבר כלי. תאוה אני מבין – צריך להפוך את התאוה לתאוה לה', תיקון בלע. אבל מה עם בעור? איך מתקנים את הגאוה בדרך של אתהפכא?

אנחנו פה בהאדיטש, אבל יש מי שהגיע מאומן – מרחק של שבע שעות בערך – ורבי נחמן אומר ווארט מאד חשוב, שבעל יום ההולדת, אדמו"ר הזקן, ודאי יסכים איתו, שעל האדם "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים"[סז]. כמו בשירת הים – "אשירה להוי' כי גאה גאה"[סח], "הוי' מלך גאות לבש"[סט], למסור את כל הגאוה לה'. ה' מתגאה על הגאים.

מה פירוש "הוי' מלך גאות לבש"? בים יש שפל וגאות. זהו אחד מהפירושים של "גל עיני"[ע] – "גאות לבש". "הוי' מלך" ראשי תבות ים, ומתוכו יש גל שיוצא – "גאות לבש". רק שיש חול לים, שלא ישטוף את כל העולם[עא]. בכל אופן, זהו הגילוי של "הוי' מלך" – "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלֹך לעולם ועד"[עב]. זהו גם חלק מגילוי העתיד. אמרנו שאדמו"ר הזקן הוא הגילוי של העתיד, שהוא הגאות של ה'. בלשונו של רבי נחמן, העבודה שלנו היא להרבות בכבוד שמים תוך כדי שאני ממעט בכבוד עצמי. כל הזמן אני ממעט בכבוד עצמי בכוונה להרבות בכבוד שמים. כמו בתאוה – להפטר מכל התאוות הגשמיות כדי שהתאוה תהיה "בלתי להוי' לבדו", להוי' ותורתו ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[עג] ממש. זהו סוד "חי חי" – שתי הבחינות של ח"י אלול.