בע"ה

כ"ה אייר ע"ח – כפ"ח

אמונה ובטחון (11)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אמונה ובטחון – התבודדות והתבוננות

אמונה – עיגול שויוני; בטחון – קו של התקדמות

פעם קודמת[ב] דברנו על עיגולים ויושר. הסברנו שהאמונה היא סוד העיגול הגדול שלפני הצמצום ובטחון הוא הקו שנמשך לתוך החלל שנוצר על ידי הצמצום. בתוך החלל יש אחר כך הרבה עיגולים קטנים שנמשכים מתוך הקו, שנמשך ויורד לתוך החלל. נתחיל היום לקרוא בתחלת עמ' סג[ג].

קודם יצא שאמונה-עיגול היא שויון, הכל שוה, כציור העיגול. בטחון-קו הוא סדר – לא הכל שוה, יש למעלה ויש למטה. הסברנו שהקו הוא כמו שהחיים נמשכים, שאדם חי את החיים שלו ומתקדם, בע"ה, כל פעם, כל יום, כל חדש, כל שנה – הוא מתקדם בחיים (בכלל הקו קשור לממד הזמן). יש משהו מקיף שכולל את כל החיים, לא משתנה, הוא קבוע, יציב – הוא העיגול, האמונה. אבל בטחון, כל מה שאדם צריך לעשות בחיים, להשיג, הוא צריך בטחון כדי להתקדם משלב לשלב.

התבוננות – חיפוש ה' (בשכל); התבודדות – אני וה' לבד (בלב)

בכל אופן, בעבודה הפנימית, יצא המשפט שפותח את הסעיף הבא:

נמצא שאמונה ובטחון הם כנגד התבודדות והתבוננות

בחסידות חב"ד שומעים הרבה על התבוננות – שעיקר עבודת ה' שהאדם יתבונן. להתבונן היינו לחפש – לחפש את ה' באמצעות המודעות של האדם, השכל הוא המודעות. האדם מתבונן – יש התבוננות (ממח הבינה) ויש הסתכלות (ממח החכמה) – האדם מסתכל עמוק למצוא את ה' בחיים שלו.

התבודדות, שמוזכרת בתניא – באגרת הקדש יב, שבזמנים מיוחדים על האדם להתבודד עם ה' – היא יותר, כמו שדברנו בתחלת המאמר הזה, ריקון המחשבה מכל דבר זר. ככה הגדרנו את האמונה בתחלה – שאין שום דבר, כאילו גם אין עולם, אלא רק אותי ואת ה', הקב"ה. להתבודד פירושו כמו שאני אומר שאני מתבודד איתך – רק שנינו, אין מישהו אחר. להתבודד עם ה' זהו מצב בנפש בו אדם יוצא מהעולם – מתוך החלל הפנוי הזה – וחוזר למצב שלפני הצמצום. ברגע שיש צמצום יש הרבה דברים, יש ריבוי, אבל לפני הצמצום אין ריבוי אלא רק ה' לבד. אם אני יכול להגיע לשם, בהרגשת הלב שלי, אז אני וה' לבד (דווקא הלב מרגיש את עצמו לבד עם ה'. במח, לעומת זאת, צריך להיות בטול מוחלט, ללא הרגשת האני בכלל). המצב הזה בנפש נקרא התבודדות (הלב מתבודד) עם ה'[ד]. לכן הרבה פעמים כתוב שהתבודדות היינו לצאת מהישוב.

התבודדות – יציאה מהמציאות; התבוננות – חיפוש ה' במציאות

הרבה שומעים את המלה להתבודד בברסלב, רק ששם יש עוד גוון למושג התבודדות – שגם מדברים, תוך כדי ההתבודדות עם ה' אני גם שופך שיח לפני ה' בצורה חופשית, "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני"[ה]. זה דבר טוב מאד, אבל מוסיף עוד ענין לעצם פירוש המלה התבודדות. מהי יציאה מהישוב? לצאת מהעולם. כמו שהסברנו מהי אמונה – אין דאגות, אין טרדות, אין כלום – יש רק אני והקב"ה. המצב הזה של התבודדות הוא אמונה – התעצמות עם האמונה.

אבל התבוננות היא חיפוש ה' בתוך ההווה, בתוך המציאות. אפשר להתבונן באור אין סוף שלפני הצמצום – תיכף נגיע לכך – אבל עיקר ההתבוננות הוא לקשר את המציאות לה'. מתבוננים ב"הוי' אחד"[ו] ("שמע ישראל... הוי' אחד" – "שמע" היינו עבודת ההתבוננות) – אם היה כתוב 'הוי' יחיד' היה כמו התבודדות, אבל התורה רוצה שנאמר כל יום פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "אחד" לשון יחוד, שמתייחד בתוך העולם, לפי פירוש חז"ל[ז] שהוא אחד בשבעה רקיעים וארץ. "אחד" היינו אלופו של עולם שמתאחד ב-ז רקיעים וארץ, ה-ח, וב-ד רוחות העולם, ה-ד. לשם כך צריך התבוננות. זהו פירוש המלה התבוננות.

בהתבוננות יש כח של חיבור. אמרנו ש"בטחון" הוא לשון "וטח את הבית"[ח] – יש בו משמעות של דבקות וחיבור[ט]. בהתבודדות, אני וה' לבד, גם מתחברים – אבל לא מחברים את ה' למשהו אחר. בהתבוננות, חיפוש של ה' בתוך המציאות, מחברים אותו – "הוי' אחד" – לתוך ההוה. בארמית כשאומרים "אחידא" – שנשמע כמו אחד – הפירוש הוא 'אחוז', כי ד ו-ז מתחלפות. יש ביטוי (שנביא במשך) של ה' ביחס לעולמות, "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[י], הוא אחוז-תפוס במציאות, תופס בה ואחוז בה, דבר שכלול במלה "אחד".

התבוננות – להגיע ל'תכנון' של ה'

אם כן, המשפט הפותח כאן אומר שהיחס בין אמונה ובטחון הוא כיחס בין התבודדות להתבוננות. כשאני מתבודד עם ה' אני לא מפעיל באופן מיוחד את השכל – יש שם ודאי שכל, אבל העיקר שאדם שם את עצמו במצב של הכרת האמת, אמת כוללת שיש רק הקב"ה. התבוננות, כשמה כן היא, דורשת העמקה של השכל, להיות "מבין דבר מתוך דבר".

אמרנו שבכל מה שאדם עושה בחיים הוא צריך לבטוח כדי להתקדם הלאה (כך כותב אדמו"ר הזקן בהקדמת ספר התניא, "ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו" – כל חיי האדם הם כעין מצוה אחת שלא נקראת אלא על שם גומרה). כדי שאדם יעשה מאמץ לעבוד, כדי שבת תתאמץ ללמוד – צריך בטחון פעיל. אבל עיקר הבטחון, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, הוא "ראשית הקו" – מושג מאד חשוב. ההתבוננות היא להתקשר לתכנון של ה', ל'ראש' של ה', עוד לפני הצמצום. מהו התכנון? ה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – זה ראש כביכול. הצמצום הוא כמו חלל הגוף והקו הוא כמו חוט השדרה שנמשך ממח האחור. מה הוא עושה? מממש את התכנון. התבוננות היא שכל, שכבר בתוך המציאות, אבל ראשית הקו מתקשרת עם מקור התכנון של ה'. זה כתוב כאן בסוגריים, שמסבירים מהי התבוננות:

(ראשית המשכת ה"תכנון" העליון [מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" בלשון הקבלה והחסידות.] במחשבה דבור ומעשה [המשכה למחדו"מ בפועל בעבודת ה'.]) בדרכי עבודת השי"ת [כרצון ה' שאעבוד אותו כאן בעולם הזה. כל זה התבוננות, כפי שתיכף נסביר עוד.].

חווית אין-סופיות כזרז ההתקשרות לעצמות ה'

בהתבודדות מתקשר ל"אין עוד מלבדו"[יא] [יש מחשבה בהתבודדות, ומה תוכנה? "אין עוד מלבדו" – "יחיד", לא "אחד", יותר מ"אחד". אף על פי שזו לא התבוננות איך ה' אחוז – "אחידא" – במציאות, חיפוש ה' במציאות. אבל, איך אני מגיע ל"אין עוד מלבדו"? זו התבודדות כאן, אבל יש בה גם התבוננות שמפורטת בסוגריים:] (ע"י ההתבוננות באור אין סוף הסובב כל עלמין [אני חושב שה' למעלה מהעולמות, שאת עצם האור שלו לא מרגישים בעולמות – הוא סובב – זהו העיגול הגדול.], [אבל ההתבוננות היא רק] בדרך "מעבר" [אני מתבונן באור אין סוף הסובב כל עלמין רק כדי להוציא את עצמי מהאחיזה במציאות שכובלת-אוחזת אותי למטה. יש פעמים בהן ההתבוננות היא רק כדי להגיע למקום אחר – לא כדי להשאר ולהדבק במושא ההתבוננות. צריך להתבונן שה' הוא אין סוף, ועיקר האור שלו הוא הסובב כל עלמין – הוא מהווה את המציאות ולא מורגש בכלל, אך משם אני מגיע] אל הרגשת העצמות ממש, כמבואר בדא"ח).

תוך כדי המחשבה על אור אין סוף שלמעלה מהעולמות אני מרגיש וחש ממש את ה'. יהודי, שנשמתו "חלק אלוק ממעל ממש"[יב], מסוגל להרגיש את ה'. יש ביטוי מפורסם של הראשונים "אילו ידעתיו הייתיו"[יג], לכן "תכלית הידיעה שלא נדע"[יד]. אבל אחד הביטויים החשובים ביותר של החסידות הוא שיהודי – בהיותו נפש אלקית, אף שהוא רק חלק מה', הוא חלק מה' ממש – יכול לחוש את ה' ממש, לא רק את אור אין סוף הממכ"ע או אוא"ס הסוכ"ע אלא את ה' ממש.

אומרים שזו יכולת דווקא של היהודי הפשוט, בלי הרבה שכל – יש אמונה פשוטה. ביטוי של הבעש"ט שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות[טו]. מתי הדבר בא לידי ביטוי? כשהוא מתבטא באמירה פשוטה 'ברוך ה', תודה לא-ל'. כשיהודי פשוט נשאל מה נשמע ועונה 'ברוך ה', הכל טוב', באומרו ה' כוונתו (גם בלי לחשוב עליה כלל) היא לעצמות ה' ממש – לא אור אין סוף שלפני הצמצום, לא אור הקו, אלא עצמות ה'. אם אני, שלא זכיתי להיות כאותו יהודי פשוט, רוצה להרגיש את עצמי עם עצמות ה', "אין עוד מלבדו", עלי לצאת מכל היקום ולחשוב על אין סוף.

היקום שחושבים עליו הוא עולם העשיה, שגם נתפס היום ככל-כך עצום עד שנדמה כאין סוף. הוא אינו אין סוף, יש לו גבול, ויש אין סוף מחוץ לעולם, אור אין סוף הסובב כל עלמין. בכל אופן, חוית האין-סופיות קשורה גם לחוית גודל היקום, עליה יש סיפורים, גם של יהודים פשוטים וגם של ילדים צדיקים. כשהרבי מרוז'ין היה ילד אביו לקח אותו החוצה, הוא הסתכל על השמים – "כי אראה שמיך"[טז] – ואמר לו שמעבר לשמים שאתה רואה יש עוד שמים, ואחר כך עוד שמים, עד אין סוף, עד בורא עולם שהוא אין סוף. הוא ספר שהחוויה הזו – שיש עוד ועוד עד אין סוף, שהוא ה' ה"שוה ומשוה" – לוותה אותו מהיותו ילד קטן עד סוף ימיו.

כל אחד יכול לעצום עינים ולחשוב על האין-סופיות של ה'. מחשבה כזו, בדרך מעבר, יוצרת אצל יהודי תחושה פנימית – מאירה את הנפש האלקית שלו, את הניצוץ שלו – ואז הוא וה' יחד. זו התבודדות עם ה' – "אין עוד מלבדו". אם כן, ההתבוננות באור אין סוף הסוכ"ע היא כמו מה שנקרא במדע קטליזטור, זרז בעברית, שבדרך מעבר מביא אותי לעצמות שמעבר לאין סוף. עד כאן הסבר למשפט הראשון בפסקה הזו.

"מה באמת רוצה" – התבוננות ברצון ה' וברצון-שליחות האדם

יש ביטוי שהרבי כותב במכתבים, כמו שכתוב הערה למטה – הרבי כותב "יתבונן מה באמת רוצה". מישהו שואל את הרבי – מה השליחות שלי בחיים? לפעמים הרבי יענה תשובה מפורטת. מישהו שואל לגבי שידוך ולפעמים הרבה יענה כן/לא. אבל יש פעמים שהרבי עונה "יתבונן מה באמת רוצה" – הכל תלוי בך, אבל אתה צריך להתבונן מה אתה רוצה באמת.

כמו שיש 'מה באמת רוצה' אצל האדם, גם אצל ה' יש 'מה באמת רוצה'. יש מה הקב"ה 'רוצה מהחיים', מהעולם שהוא ברא לכבודו. כשאני מתבונן בעולם, במציאות, אני מתבונן בשני "מה באמת רוצה" ומנסה לקשר ביניהם – מסתכל על העולם, פה אנו ב"ה חיים בארץ ישראל ויש פה חברה וממשלה וכל מיני דברים, ואני שואל את עצמי: מה ה' רוצה מכל זה? כל מה שיש הוא כמו חמר גלם, עם חמר גלם עושים משהו. מה ה' רוצה מזה? אני מרגיש מה הוא רוצה – הוא ודאי רוצה שיהיה יותר טוב. אבל מה התפקיד המיוחד שלי, מה השליחות שלי? גם התפקיד שלי תלוי במה באמת אני רוצה. יש שני 'מה באמת רוצה' – מה ה' רוצה ומה אני רוצה, כמו שכתוב כאן:

בהתבוננות [אנחנו מדברים כאן על התבוננות לדעת מה לעשות בחיים – התבוננות הקשורה למדת הבטחון בנפש.] מגלה "מה באמת רוצה"[יז] ה' בבריאת העולמות בכלל [יש כמה תשובות מה ה' רוצה מהעולם[יח], אבל במדרש[יט] כתוב שה' רוצה "דירה בתחתונים" – שהעולם יהיה מקום של דירה עבורו כביכול, שהוא יוכל להתגלות בו חפשי. ה' רוצה שדווקא במציאות התחתונה והמגושמת – המקום הכי מגושם – הוא עצמו יתגלה וידור בה דירת קבע. זה מה שה' רוצה – מה אני באמת רוצה? מה אני יכול לעשות כדי לקדם את רצון ה'?] ו"מה באמת רוצה" הוא, ע"מ לקרב את הגשמת "תכלית הכונה", בחיי חיותו עלי ארץ.

להתגלגל אל המטרה

ברגע שאדם מתבונן ככה הענינים שלו, החיים שלו, מתחילים להתפתח ולהתקדם – להתגלגל משלב אל שלב. לא זוכר אם הזכרנו, אבל גל – התגלגלות מגל אל גל – היא לשון "גול", שם נרדף של בטחון (כמו שכתוב בתהלים, "גול על הוי' דרכך ובטח עליו והוא יעשה"[כ], ופירש"י "'גול על הוי' דרכך'. גלגל עליו כל צרכיך"). בשביל להתחיל להתגלגל צריך 'גול'. מה פירוש 'גול' (goal) באנגלית? מטרה, יעד. זה ווארט בדרך צחות. גול בעברית היינו לבטוח, וברגע שבוטחים הענינים מתחילים להתגלגל לקראת היעד:

מכח ההתבוננות מתחיל "כדור" החיים "להתגלגל" במעגלי צדק [יש שבעה שמות נרדפים למלה דרך[כא], ואחד מהם הוא מעגל – "ינחני במעגלי צדק למען שמו"[כב], בתהלים כ"ג, "הוי' רועי לא אחסר". "צדק מלכותא קדישא"[כג] – מתוך שבע המלים של דרך "מעגל" הוא המלכות. רואין כאן שגל מקשר בין העיגול ליושר – מעגל הוא עיגול, אבל הוא גם דרך שמתקדמת, הולכת-מתגלגלת לקראת משהו, לא סתם מתעגלת וחוזרת על עצמה. אולי עולה תמיד כספירלה, או יורד בספירלה, יותר מתאים למעגל. עולה במעגל – יש בבית מדרגות לוליניות בהן עולין מקומה לקומה, "שווינדל טרעפ", משל שהבעש"ט מאד אהב[כד]. בכל אופן, תמיד מתקדמים בחיים – זו התגלגלות במעגלי צדק, מכח ההתבוננות מה ה' רוצה באמת ומה אני רוצה באמת.],

דהיינו בדרך ישרה המוציאה עגולים תמיד כנ"ל וד"ל [כאן יש ווארט למה דרך – שהיא ישרה – נקראת גם מעגל, לשון עיגולים. מתאים למה שלמדנו בפעם קודמת ולפני שתי פעמים[כה] שהקו כל הזמן מוציא עיגולים בחיים – יש נקודות משבר, נקודות אין, בהן אני צריך לחזור לאמונה פשוטה. צריך להאמין שה' דואג להכל, אפילו לסלק מעצמי את כל המחשבות, רק "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[כו] (המפרשים[כז] מדמים את שני הפסוקים, "גול על הוי' דרכך" ו"השלך על הוי' יהבך"). זו התקדמות כשבכל פעם יש עוד עיגולים ועוד עיגולים.].

ב. אמונה ובטחון – אין ויש

בטחון מאמונה – יש מאין

נמשיך לפסקה הבאה. כל פסקה כאן היא איזו התבוננות בפני עצמה מה הם אמונה ובטחון. למדנו פסקה קטנה שהם התבודדות והתבוננות, וכעת מתחיל נושא מאד גדול – הסבר שהם אין ויש. כבר התחלנו לדבר ש"יש בטחון" קשור לשכל ואילו האמונה היא התקשרות מעל השכל, מעל אין סוף. יש ווארט מפורסם של הבעש"ט ש"אַיִן מזל לישראל"[כח] – מהו אַיִן? אמונה, שרש הנשמה, התקשרות לאין האלקי. אבל 'יש' הוא בטחון. איך אני יודע? הוא קיים, יש לו מציאות. בטחון הוא התקשרות למציאות, לעשות משהו (בבטחון פעיל) או לחשוב-לבטוח שיהיה משהו מסוים (בבטחון סביל) במציאות כמו שאנחנו רואים אותה. לכן הבטחון נמשך מהאמונה בסוד "יש מאין":

קו הבטחון נמשך מעגול האמונה בסוד "והחכמה מאין תמצא"[כט], יש מאין ([על הקשר של בטחון ל"יש" כתוב פסוק מאד חשוב:] בסוד "אל כל החיים יש בטחון"[ל] [פסוק מפורש שאומר שבטחון הוא יש – יש בטחון.], "אל כל החיים" בבחינת וצדיק באמונתו יחיה" כנ"ל ["באמונתו" אותיות ב אמונות – יש צדיק שחי בשני מקיפי האמונה, וצריך לתת לו בטחון בבחינת 'יש'.], "יש בטחון" ([בגימטריא] שכינה [יש הרבה פירושים בקבלה וחסידות מהו השכינה. אחד הפירושים העיקריים – שהרבי מביא במאמר "באתי לגני" הראשון, המאמר שאמר ב-י' שבט תשי"א, כשהוא קבל את הנשיאות, כמו שכתוב כאן בהערה – הוא שהשכינה היא הקו:], סוד הקו, כמבואר בדא"ח[לא] [אור אין סוף שלפני הצמצום לא שוכן במציאות – הוא קדוש. הקו שוכן במציאות, ולכן הוא נקרא שכינה – מאור לאור אין סוף שאחרי הצמצום.])

[שוב, קו הבטחון נמשך מעיגול האמונה] בדרך יש מאין [לאפוקי המשכה בדרך של עילה ועלול, כידוע בחסידות. סדר של עילה ועלול הוא כמו אשה שיולדת ילד מרחמה – הוא נמצא בתוכה והוא יוצא מרחמה. לכן התינוק נקרא עולל – לשון עלול, האם (בחז"ל "אם" הוא גם כינוי לרחם) היא העילה והתינוק הוא העלול. אבל המשכה יש מאין היא אחרת – לא שיש רחם של אמא ומשהו נולד מתוכו, אלא יש יוצא מאין ואפס המוחלט, בדילוג הערך, לא בדרך של העלם וגילוי. בעילה ועלול הדבר כבר נמצא קודם בהעלם, כמו שהעובר נמצא במציאות בתוך הרחם, והוא יוצא לאור עולם – מתגלה, נולד. המשכה יש מאין היא שונה – הדבר לא היה קודם במציאות.],

הצמצום – גורם לתחושת "מאין באת"

עגול האמונה הוא לפני הצמצום והקו נמשך להאיר לאחר הצמצום, אל תוך החלל. ההמשכה מלפני הצמצום עד אחרי הצמצום כולה יש מאין – זהו כל סוד הצמצום. הצמצום כאילו מאפס כל מה שהיה קודם, ומה שעכשיו יהיה הוא משהו חדש לגמרי. לא רואים שהוא יצא מהמצב הקודם שלו. עיקר הסבר המושג יש מאין הוא סוד הצמצום, מעבר מאור אין סוף לראשית הקו. היום מדברים במדע על המושג דילוג קוונטי. למה הוסיפו את המלה "קוונטי"? מוסיפה שלא בהדרגה. אפשר לחשוב על קפיצה בערך, אבל דילוג אומר שדברים קורים בפתאומיות – משהו קורה כאן וכאן ואין שום דבר באמצע, לא רואה איך יצא מכאן והגיע לכאן. זהו דילוג אמתי, שהוא על דרך המעבר מלפני צמצום לאחריו – יש מאין. כך המשכה מלפני הצמצום, דילוג.

שהרי הקו, עם היות שרשו מעצמות אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום [יש לקו שרש למעלה, אז לכאורה הוא כן כמו עילה ועלול. על עצם הבריאה יש מאין יש כעין קושיא – הרי כתוב "כי ממך הכל"[לב], פעם הייתי בתוכך ויצאתי לעולם, פעם נולדתי. צריך ליישב זאת, שמצד אחד באמת הכל ממך ומצד שני הקו אחרי הצמצום הוא יש מאין. איך יתכן? הקו נמשך ומתגלה על ידי הצמצום. לא רואים ולא מורגש בכלל מאין באת. אמרנו שאדם צריך להתבונן, כעין חשבון נפש, ואחד המקורות לכך הוא בחז"ל, בפרקי אבות, "הסתכל בשלשה דברים... דע מאין באת" – תחלת הפרק השלישי. אם כתוב כך, אפשר להתבונן ולהרגיש "מאין באת", שעל פי פשט היינו מאיפה באת, מאיזה מקום מסוים באת. אבל הצמצום גורם שאפשר להרגיש "מאין באת" באופן אחר. ה"מאין באת" של הצמצום הוא "מאַיִן", לא באת משום מקום מסוים, הכל נברא מחדש יש מאין.], נמשך ומתגלה ע"י הצמצום דוקא, כמבואר בדא"ח).

דירה בתחתונים: כח המשיח לקרב אנשים חסרי-זיקה

בשל הצמצום, שגורם לתחושת "מאין באת" שהוסברה, המציאות התחתונה מרגישה עצמה כ"יש ודבר נפרד בפני עצמו" – דבר שאינו בטל לה' (לא חלק מה' שנולד מתוכו). ה' רוצה שתהיה לו דירה בתחתונים – הוא עוזר לי להיות כאן, אבל הוא לא רוצה להיות סתם באיזה מקום אלא דווקא בתחתונים. מהם תחתונים? מקום שמרגיש את עצמו לגמרי לא קשור. מקום שמרגיש עצמו ללא קשר לה' נקרא תחתונים – ודווקא שם ה' רוצה להתגלות. כולנו כאן רוצים להתבונן 'מה אני רוצה?'. הרצון שלי בחיים צריך להיות – אצל כל אחד מאתנו – לעזור לעם ישראל לקיים את רצונו של ה', אבינו שבשמים, לעזור לו, לעם ישראל ולכל העולם כולו להגיע לתכלית הכוונה בבריאת העולם.

כתוב שלפני משיח אפשר לקרב רק כאלה יהודים שיש להם איזו זיקה פנימית אך לא-מודעת לקדושה. תופסים מישהו ברחוב, מתחילים לדבר איתו אידישקייט – עם מי יש סיכוי שאפשר ליצור שיח פורה, להתחבר אתו, שיקשיב לי ואצליח להקשיב לו (צריך גם להקשיב ליהודי השני, הרחוק לעת עתה מתורה ומצות)? אצל מי השיח יעבוד? בדרך כלל, בסדר עולם כמו עכשיו, הדבור עובד אצל נשמות כאלה, אנשים כאלה, שבאיזה מקום – במודע או אפילו בלא מודע – יש להם זיקה לקדושה, לכן הם קשובים, מוכנים לשמוע. אבל יש בעולם אנשים כל כך רחוקים, שאין להם שום זיקה בכלל, ואיתם אין לי עם מי לדבר. כך רואים גם בשטח – כמה שתנסי, באהבת ישראל, לא עוזר. הוא כל כך רחוק שאין לו שום זיקה אפילו לא במודע. לא שאין לו נפש אלקית – יש לו – אבל היא בהעלם שאינו במציאות. אותו אחד שיש לו קצת זיקה – אף שלא יודע, לא במודע שלו – הנשמה אצלו בהעלם, אבל העלם שישנו במציאות, אז יש עם מי לדבר. יש סיכוי טוב שיווצר קשר טוב.

למה אמרנו זאת? זו דוגמה לדירה בתחתונים לה ה' מתאוה. זה משיח. אם תגלי ניצוץ משיח בתוך עצמך, מה הוא יתן לך? את היכולת לתקשר עם אותו אחד שאין לו שום זיקה בכלל לקדושה. את יכולה להיות הכי מסורה לעם ישראל. כל זמן שהמשיח אצלך לא מתגלה, יש אנשים שתוכלי לדבר איתם, אבל יש הרבה אנשים שאי אפשר לדבר איתם. המשיח הוא כמו שה' רוצה לדור בתחתונים דווקא, בתוך אחד שכל כך רחוק שלא מרגיש (אפילו בלא-מודע) שום זיקה אליו יתברך כלל. מה המלה הכי פשוטה לחוסר זיקה? לא מענין אותו, אבל באמת לא מענין אותו, אז אין עם מי לדבר כי ממש לא מענין אותו. צריך להתייאש? כעת היה פסח שני, "אין שום יאוש בעולם כלל", 'אין אבוד'[לג]. כמה שמרגיש "מקרה אבוד" – בגימטריא משיח – "אין אבוד", צריך משיח כדי להתקרב אליו ולקרב אותו, גם המשיח מרגיש ככה, "מקרה אבוד", ולכן הוא יכול לגלות את ה'מקרה אבוד' ולגלות לו ש'אין אבוד'.

שוב הצמצום גורם לבריאה שמתרחקת והולכת עד מדרגה שאין לה שום זיקה לבורא עולם, לרוחניות ולאלקות. הכל מוכחש להם – לא רק ה', אלא כל דבר רוחני. כמו שהיום במדע מנסים להכחיש שיש שכל או נשמה – רוצים להסביר הכל אך ורק במונחים של גשם. כמו מחשב, שכולו חלקים גשמיים. ה' רוצה זאת, כי זה נקרא תחתונים, והחידוש הוא שברא את העולם כדי ששם יאיר. מי שיכול להגיע לשם נקרא משיח. יש בתוך כל אחד ואחת ניצוץ משיח, נקודה של משיח.

ג. ראשית הקו – הבטחון הגמור

בטחון גמור בה' – למעלה מקו התקוה

בראשית המצאות הבטחון בנפש (סוד "ראשית הקו" [קודם הכל היתה אמונה, ואז נמשכת ראשית הקו יש מאין. הסברנו שההמשכה היא למחשבה, דבור ומעשה שאחרי הצמצום.], שהוא ענין "הבטחון הגמור בה'" שיתבאר לקמן בדברי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע.

את דברי הרבי הריי"ץ קראנו בפעם הקודמת. דלגנו ישר אליהם, כי אמרנו שמה שכתוב בהמשך, שלומדים היום, מסביר אותם וכדאי להקדים ולקרוא אותם[לד]. מכאן והלאה מתחיל להיות ההסבר. החידוש היה שיש בטחון גמור בה' לעומת תקוה. עד כאן דברנו על אמונה ובטחון וכעת על אמונה-בטחון-תקוה. גם התקוה היא סוג של בטחון, לכן בסופו של דבר יש רק שנים, אבל הבטחון מתחלק לבטחון גמור ותקוה. מה ההבדל? כשיש סבה, איזה חוט, קש להאחז בו – זו תקוה. אבל כשאדם לא רואה שום קש הוא צריך בטחון גמור, והסברנו שהיינו ראשית הקו שלא מתלבש בשום דבר, בשום סבה – אין לו אחיזה בשום סבה שיכולה לעזור. בהמשך הקו, כאשר כן מתלבש בעולמות, יש הרבה שיחות על זה – יש במה להאחז. אז יש לו תקוה, חוט של תקוה. כעת מתחילים להסביר, ובעצם דברנו בפעם הקודמת.

כח המדידה של הקו

"ראשית הקו" היא למעלה מכללות פרצוף א"ק ["ראשית הקו" היא עוד לפני שהקו מתלבש במציאות הנבראת הראשונה – פרצוף א"ק בלשון הקבלה, שהוא גם תכנון (אחרי הצמצום) של כל העולמות, "מחשבה הקדומה דאדם קדמון" – אבל כבר אחרי הצמצום הראשון.], והיינו שהיא כח המודד הבלתי נמדד [עוד מושג חשוב – הקו נקרא "קו המדה"[לה]. לכל אחת יש סרגל – הוא קו המדה, צריך לכוון כך על הסרגל. ה' מודד, אבל ההבדל שאנחנו מודדים אורך ורוחב ועומק של מה שה' ברא ויש לו מדה, אבל ה' כאשר מודד הוא גם בורא.

יש סוד אמונה – א-מונה, א פשוטה מונה הרבה דברים. יש גם באמונה כח להוציא יש מאין, מכח המנין שלו – מונה עולה מאין (ועשר הספירות היוצאות מאין על ידי עצם המנין, ע"ד "מונה מספר לכוכבים"[לו], הן בסוד "עשר שאין להם סוף"[לז], ללא מדה וגבול, וד"ל. והן, לאחר הצמצום, על דרך מציאות כל פרטי הבריאה, מה שהיה הוה ויהיה, "איש לא נעדר"[לח], בעולם המלבוש שלפני הצמצום בסוד "רלא שערים פנים ואחור") – אבל הקו מוציא דברים יש מאין במדידה[לט].

הכח של הקו למדוד דברים וכך להוות אותם הוא חיצוניות הקו, הגוף שלו, כביכול. יש לקו גם נשמה. חיצוניות הקו מודדת את המציאות – ובמדידה היא גם מחלקת בין דבר לדבר – אבל יש פנימיות הקו, שמחברת דברים אחרי שהם נמדדים. קודם צריך את החיצוניות, למדוד, ואחר כך את הפנימיות – לכלול את הדברים השונים שנמדדו. בכל אופן, צריך לדעת שקו הוא לשון קו המדה.

כאן מופיע הביטוי "כח המודד הבלתי נמדד" – כל עוד הקו לא נכנס בשום דבר, לא נכנס לאדם קדמון, הוא עדיין לא מודד כלום בפועל רק שבכחו למדוד את הכל. ראשית הקו היינו כח היולי למדוד, אבל עוד לא מודד כלום בפועל. ברגע שהוא נכנס בא"ק (כנשמה הנכנסת להחיות את הגוף) "איהו תפיס בכולהו עלמין" – ברגע שהוא מודד ומהוה הוא גם תפוס, הוא נמדד כביכול. המשך המשפט הוא "ולית מאן דתפיס ביה", היינו מצד הארת ראשית הקו, כח המודד הבלתי נמדד, גם לאחר המדידה בפועל], ההיולי בתכלית [אם יש לי סרגל של מטר, ברגע שהוא מודד משהו – שאורכו מטר – גם הסרגל עצמו נמדד. כל עוד הקו לא מודד שום דבר בפועל, הוא רק כח היולי למדוד, הוא לאו דווקא מטר – הוא היולי, יכול להיות כל מדה שבעולם. היולי הוא דבר שאין לו שום צורה מוגדרת.],

בטחון גמור – למעלה מתקוה שיש לה אחיזה במציאות

שאין לה [ל"ראשית הקו" (שענינה בטחון גמור)] שום אחיזה עדיין בחוט ממשי של תקוה [אלה מלים שהרבי הקודם הזכיר – לכן רציתי שנלמד קודם את דבריו.] – שסודה: תיק לקו [כך מפרשים בחסידות. תק מלשון תיק – לכל אחת יש תיק – ועיקר השרש של תקוה הוא המלה קו, הקו נמצא בתוך תיק. התיק הראשון של הקו הוא אדם קדמון, ואחר כך כל שאר העולמות. בנפש התיק מהוה סיבות – ודאי שה' עושה, ה' יציל אותי, אבל ה' מתלבש בדרכי הטבע וצריך סיבות. זו התקוה.],

[עיקר הקו הוא] ה-ו שבשם [כמו קו שנמשך למטה. מוסברת כאן המלה תקוה – יש תיק לקו, שעיקרו ו,] שמתלבש ב-ה עולמות א"ק אבי"ע [בדרך כלל מדברים על ארבעה עולמות, אבל עם א"ק שכולל אותם יש חמשה, ה. כל זה סוד המלה תקוה, כמוסבר בחסידות.] וד"ל.

שוב, מה היה עיקר החידוש? יש ראשית הקו לפני שמתלבש בשום תקוה, לפני שה-ו מתלבש בתיק, לפני שיש 'סבה' בדרך הטבע. אין שום סבה, אז מה צריך? בטחון גמור בה', לבטוח בלי סבה. הבטחון הגמור, ללא כל 'סבה' במציאות, הוא ראשית הקו.

כתוב בחסידות[מ] שבטחון כזה דורשים מיוסף הצדיק – שנענש על כך שבטח בשר המשקים שיזכירו ויוציא אותו מבית הסהר. שואלים למה יוסף נענש? הרי יעקב כן השתמש בסבות. הוא מאמין בה', בוטח בה', ויש פה את שר המשקים שהוא פתר לו את החלום שעוד מעט יצא לחופש ומבקש משר המשקים שיזכיר אותו, שהוא יושב בבית הסהר ללא עוול בכפיו. זו תלית הבטחון בסבה. כתוב שבזה יוסף גבוה מיעקב. יעקב לענינו הוא כמו הקו שמתלבש בא"ק – "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון"[מא] – הוא בחינת תקוה, ומותר לו לתלות את התקוה שלו גם בסבות. בוטח בה' אבל יש סבות. יוסף הוא בחינת ראשית הקו, שצריך בטחון גמור בה' – לא לתלות בשום סבה. יש בענין הרבה שיחות של הרבי, שאחת מהן נזכיר בהמשך.

שרש הבטחון הסביל למעלה מהבטחון הפעיל

אחד מעיקרי החידושים שלנו שיש שני סוגי בטחון בה' – משהו פשוט, אך לא כל כך מוסבר בספרים הקודמים – בטחון סביל, "חשוב טוב יהיה טוב", ובטחון פעיל, "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[מב]. הבטחון הפעיל הוא נצח והבטחון הסביל הוא הוד. למדנו הרבה פעמים שהם פן זכרי ופן נקבי של בטחון, והפן הנקבי יותר קרוב לאמונה. הוא לא אמונה – באמונה מה שה' יעשה הוא הכי טוב, אני לא עוזר לה' להחליט מה לעשות. בטחון הוא שאני בוטח שיהיה טוב הנראה והנגלה לי, אבל אם אני רק בוטח בלי לעשות זהו בטחון סביל ואם אני גם עושה זהו בטחון פעיל. על רקע זה נקרא את ההמשך כאן:

עיקר הגלוי של "הבטחון הגמור בה'" הוא בבחינת שרש לכל בטחון סביל בנפש [המצב של בטחון גמור הוא שאין שום סבה – אז אין לי מה לעשות, רק לבטוח בבטחון גמור בה'. אם אין לי מה לעשות, לכאורה הבטחון שלי הוא בטחון סביל.

בכל אופן, פעם קודמת למדנו שגם כשאין לי מה לעשות הנשמה עובדת אולי להמציא – בדרך יש מאין – סבות. אדם חולה, אין מה לעשות, ח"ו – אבל מתוך נחישות, שהוא רוצה לחיות, יכול להיות שהוא ימציא סבה. יש אנשים שכל הרופאים התייאשו מהם והם עצמם המציאו שיטות שלמות של רפואה. יש הרבה ספרים כאלה, שמתוך זה שהיה חולה ואף אחד לא היה יכול לעזור לו – הוא עצמו המציא שיטת רפואה חדשה, שעזרה לו וכעת הולך איתה והיא עוזרת לעוד המון אנשים בעולם. אם הסיפור הזה הוא בקדושה – מה זה? יש לו בטחון גמור בה'. אין לו שום סבה, אף אחד לא יכול לעזור לו, אבל תוך כדי שיש לו רק בטחון גמור בה' בא לו בעצמו – בריאה יש מאין – רעיון איך יכול לעזור לעצמו, ממציא סבה. דברנו על זה פעם קודמת. בתוך ראשית הקו שני הדברים האלה גופא הם חיצוניות ופנימיות, כעין נשמה וגוף. הגוף הוא הפשט, המקום הסביל – אין מה לעשות, רק לבטוח בה'. הנחישות, שאף שאין שום דבר ואני בוטח רק בה', יש משהו בפנים שממציא סבות חדשות לגמרי, היא הפנימיות של ראשית הקו. בכל אופן, במשפט הזה מדברים על הפשט, החיצוניות של ראשית הקו, שהיא בטחון סביל.],

[יוצא כאן שראשית הקו, שהיא בטחון סביל (נקבי), ביחס לבטחון הפעיל (הזכרי) שבהמשך, היא] בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[מג] [הפן הנקבי. מה פירוש "עטרת בעלה"? למעלה מא"ק, ראשית הקו.], ובסוד "אל כל החיים – [ה"צדיק באמונתו יחיה" שכן מתלבש בא"ק ­–] התלבשות אור הממכ"ע בפנימיות א"ק – יש בטחון" – ראשית הקו למעלה מראשו של א"ק.

ד. שרשי הקו למעלה מהצמצום – בטחון מתוך זכרונות קדומים בנפש

"יש בטחון" לפני הצמצום הראשון

נקדים בקיצור מה שנקרא כעת: יש שלשה שרשים לקו מעל הצמצום, אחד מעל השני, ואף על פי כן הצמצום עושה שיופיע בדרך יש מאין. מאד חשוב לנו להבין את השרשים. אור אין סוף שלפני הצמצום הוא אמונה והקו הוא בטחון, אז אפשר לחשוב שהבטחון למטה מאמונה. הם גם יש מאין – אמונה היא אין ובטחון הוא יש. אבל חשוב לדעת שיש משהו בבטחון שיותר עצמי, יותר בעל עצמה, אפילו מאמונה פשוטה שמה שה' יעשה זה ודאי הכי טוב (ושאליבא דאמת, "אין עוד מלבדו", וממילא אין מה להתערב בהחלטות שלו). לכן הבטחון הוא תכל'ס, "סוף מעשה במחשבה תחלה". בשביל לדעת את הערך האמתי של הבטחון צריך לדעת גם את ה"מאין באת" של הבטחון לפני הצמצום.

אנחנו יוצאים מהפסוק שאומר "אל כל החיים יש בטחון". עד כאן פרשנו "יש" כמו "יש מאין" – תחלת היש אחרי הצמצום הראשון היא ראשית הקו, כאשר המשך הקו הוא בחינת יש המתלבש בא"ק ושאר העולמות. אבל יש פירוש ש"יש" רומז למדרגה שלפני הצמצום (ועד ל"יש האמיתי" שבבחינת יחיד, וכמו שיתבאר).

יש – פרצוף היסוד דאלב"ם

כדי להבין את הענין הבא תסתכלו בעמוד עד בספר בהערה. יש כאן ציור של אלף-בית שנקרא אלב"ם – זיווגי אותיות, א עם ל, ב עם מ וכו'. יותר מוכר אתב"ש, אבל כתוב שדווקא באלף-בית אלב"ם – חילוף אותיות – ה' ברא את העולם. היות שיש פה 11 אותיות ראשונות, א-ך, ו-11 אחרונות, ל-ת, בחיבור יש יא זיווגים, פרצופים, והם כנגד הספירות עם כתר וגם דעת:

כמו שרואים כאן, א-ל היינו הכתר, ב-ם – "ודברת בם", "אורייתא מחכמה נפקת"[מד] – החכמה, ג-ן הבינה, ד-ס הדעת, ה-ע החסד וכו'. פתחנו בשביל היסוד – י-ש (האות העשירית של החצי הראשון של האלף-בית והאות העשירית של החצי השני של האלף-בית – "העשירי יהיה קדש להוי'"[מה], סיום פרשת בחקתי וחומש ויקרא שנקרא בשבת) הוא צירוף היסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[מו] (מבין אחד עשר שמות הספירות, רק יסוד, העשירי, מתחיל ב-י, רומז ליש – יש סוד), של אלב"ם.

בקבלה, איפה נמצא האלף-בית הזה? למה כתוב שה' ברא בו את העולם? לפני הצמצום, ב'ראש' שמעל לחלל הצמצום, בו ה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – הדרגה הכי נמוכה באור אין סוף שלפני הצמצום – יש את כל צירופי האותיות, התורה הקדומה. עליה כתוב, כמו שהסברנו בשיעור הקודם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[מז]. בפרט, הספירות שם הן סוד האלפא-ביתא הזו. בלשון החסידות לכל המדרגה הזו – "שער בעצמו", התורה הקדומה – קוראים "קדמון". יש שלש מדרגות לפני הצמצום – יחיד-אחד-קדמון – ובכל אחת יש שרש לקו. כתוב שהקו יוצא מהיסוד דקדמון – ה"צדיק יסוד עולם" של דרגת קדמון, התכנון של ה'. לכן הקו יוצא משתי האותיות האלה, יש. זהו פירוש הרבה יותר עמוק לפסוק "אל כל החיים יש בטחון" – לא מדובר על בטחון שכבר ישנו, אחרי הצמצום, אלא על שרש הבטחון לפני הצמצום, המקום ממנו יוצא קו הבטחון. הוא יוצא כביכול מה"צדיק יסוד עולם" שלפני הצמצום.

שרש הקו בעולם המלבוש (דרגת "קדמון" שלפני הצמצום)

נחזור לאיפה שהיינו:

והנה ידוע ששרש הקו יוצא מפרצוף [כל אחד מזיווגי האותיות האלה, כל זוג, נקרא פרצוף – פרצוף הכתר, פרצוף החכמה וכו' (סימן שרק כאשר מתחתנים, מזדווגים, הופכים שני בני הזוג להיות פרצוף-אדם שלם. עד אז היה כל אחד בפני עצמו "פלג גופא").] יש דאלב"ם[מח] (בסוד [הרבה יותר עמוק בפירוש] "יש בטחון"),

[פרצוף יש דאלב"ם בתוך הוא, כפי שראינו, בסוד] יסוד (שרש יוסף הצדיק שנענש על זה ששם בטחונו (בה') ב(סבת) שר המשקים [למה כתוב כאן בסוגריים "בה'" ו"סבת"? כי על פי פשט אני קורא את הסיפור בתורה – כאילו שהוא בטח בשר המשקים שיזכיר אותו. אפשר לחשוב בטעות שהוא בטח בשר המשקים – ודאי לא נכון לגבי יוסף הצדיק. הוא בטח בה' בסבת שר המשקים – שה' יציל אותו דרך הסבה המציאותית של שר המשקים, אותה הוא יתברך, "סבת כל הסבות", מסובב – אך בשבילו דבר זה נחשב חטא. בשביל אביו יעקב בטחון באמצעות סבות איננו חטא – בשביל הצדיקים הכי גדולים אין בכך חטא, אבל בשבילו זהו חטא. בעצם, במונחים כאן, הוא עבד את ה' בדרגה של תקוה ולא בדרגה של בטחון גמור בה'.], הגם שעל פי דרכי המדות דעולם התקון [ואפילו הקו שמתלבש בעולמות (שלמעלה מעולם התיקון בו הוא מתלבש), התקוה.] שלאחר הצמצום הראשון יש לצרף למדת הבטחון בהשי"ת סבה וכלי בדרך הטבע [מותר לבטוח בה' בסבת משהו.], כמבואר בדא"ח [בכל אופן הוא נענש על כך, כי הוא בסוד יש – "יש בטחון". זה בעצם מראה על השרש שלו כ"צדיק יסוד עולם" שלפני הצמצום.])

[שוב, שרש הקו, מדרגת "יש בטחון", הוא יסוד] עולם המלבוש [יש עוד ביטוי ל"קדמון", "עולם המלבוש", שגם הזכרנו בשיעור הקודם. כתוב כאן שיסוד עולם המלבוש הוא השרש האמתי של הצדיק יסוד עולם גם אחרי הצמצום, יוסף הצדיק, ולכן הוא צריך להתעצם עם בטחון גמור בה' בלי שום סבה.]

יחיד-אחד-קדמון – עצמות ה', טוב ה', תכנון הבריאה

בסוגריים כאן כתוב שיש שרשים עוד יותר גבוהים לקו, למעלה מעולם המלבוש. עולם המלבוש הוא "קדמון", יש מעליו "אחד" ו"יחיד".רק נבין את המושגים:

"יחיד" הוא אמונה ש"אין עוד מלבדו", כמו שהסברנו.

מהו "אחד"? שוב, רק להבין את המושגים – "יחיד" הוא רק ה'. "אחד" הוא היות שה' הוא טוב (והרמז: אחד באטב"ח אותיות טוב) – גם זהו חלק מהאמונה. אם אני מאמין בה' – מה אני מאמין? מהו ה'? הדבר היחיד שאני יכול לומר על ה' זה שאני מאמין שה' הוא טוב – עצם הטוב. יש הרבה אנשים מתוסכלים, מה יכול לעזור להם? מאד חשוב להבין כשרוצים לעזור למישהו או מישהי שעברה משבר או טראומה. מישהו שעבר את השואה, מה מערער את האמונה שלו בה'? לומר שיש ה' אומר שהוא הכי טוב, אבל אם יש ה' איך קורים כאלה דברים?! רואים שעיקר האמונה בה' קשור למה שה' הוא טוב (ואכן, אמונה = ו פעמים טוב, כללות כל ששת הצירופים, האופנים השונים, של המלה טוב!). אם באמת האמונה הזו מתערערת על ידי דברים שקורים בחיים, כדי לחזק אותה צריך לחזור עוד יותר גבוה – ליחיד, ש"אין עוד מלבדו" בכלל.

בכל אופן, ה' הוא טוב ו"טבע [נוטריקון 'טוב עין'[מט]] הטוב להיטיב"[נ] – יש כאן מוסר השכל לכל אחד ואחת, אי אפשר לומר שאת טובה אם אתה לא מיטיבה. טוב הוא "אור המאיר לזולתו" בעצם, זה הגדר שלו. אין מישהו טוב אם אינו עושה דברים טובים למישהו אחר. חכם אינו ככה – אתה יכול להיות הכי חכם בעולם בלי להיות בקשר עם אף אחד, חכם לעצמך. טוב לא ככה, אי אפשר להיות טוב לעצמך – צריך להיות טוב לשמים וטוב לבריות. גם טוב לשמים הוא כביכול מישהו אחר, לה' – טוב הוא "טוב ל...". "טבע הטוב להיטיב" – טבע הוא אינסטינקט, מחויב המציאות. ה' הוא טוב, ואז עולה ברצונו לברוא עולם כדי שיהיה לו למי להיטיב.

עוד פעם, בדרגת "יחיד", שיש רק ה', אין שום סבה שה' יברא את העולם בכלל – שישאר שם, בינו לבין עצמו, לעולם ועד. אבל במדרגת "אחד" יש עלית הרצון לברוא את העולמות, כי הוא טוב ו"טבע הטוב להיטיב" וכדי להיטיב צריך מישהו להיטיב עמו. ב"אחד" יש את עלית הרצון, אבל ברצון אני עדיין לא מתכנן מה בדיוק אני רוצה לעשות, איזה בית אני רוצה לבנות, כמה חדרים יהיו בו, וכך הלאה. לכן המדרגה השניה, שנקראת "אחד", היא רק עלית הרצון. בלשון הזהר – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". המדרגה השלישית היא התכנון – איזה עולם אני רוצה לברוא. אלה הסודות הכי עמוקים בקבלה וחסידות, אבל בעצם זה מאד פשוט. יש ה', ויש מה שה' פתאום כביכול רוצה לברוא את העולם, למה? כי הוא טוב.

אחר כך יש את התכנון של ה', איזה עולמות הוא רוצה לברוא – זו מדרגת "קדמון", כנ"ל.

"יתד במקום נאמן" – שלשת שרשי הקו לפני הצמצום

הבטחון, שרש הקו, נמצא בכל מדרגה. מכך שבעולם המלבוש, שנקרא "קדמון", בתכנון, הקו קשור לספירת היסוד – ספירה בקו האמצעי – נשכיל שבכל דרגה שרש הקו עולה בסוד הקו האמצעי. מה למעלה מהיסוד בקו האמצעי? תפארת. לכן בדרגת "אחד" עיקר שרש הקו הוא בתפארת. תיכף נסביר יותר את המשמעות. למעלה מכך, בדרגת "יחיד", שרש הקו הוא בדעת, כביכול.

יש בקבלה סוד של יתד. הפסוק אומר "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[נא], שלא יזוז משום לעולם, נצחי לעולם ועד. יתד ר"ת יסוד-תפארת-דעת – בדיוק סוד שרש הבטחון בשלש הדרגות שלפני הצמצום. לפי זה, הפסוק "ותקעתיו יתד במקום נאמן" רומז ליחוד של הבטחון במקום האמונה – "מקום נאמן" הוא המקום של האמונה. מהו מקום האמונה? לפני הצמצום. ויש שם יתד – שלשת השרשים של הבטחון, ביסוד עולם המלבוש ("קדמון"), בתפארת ד"אחד" ובדעת (כביכול) ד"יחיד".

נסביר את ההגיון של עלית הספירות בתוך הקו האמצעי ככל שעולים במדרגות: הרצון של ה' לברוא את העולם כי הוא טוב – ה' הוא טוב והיינו ספירת החסד. יחסית "אחד" היינו המדות העיקריות של הלב, חג"ת, כמו האבות, אברהם-יצחק-יעקב. הכל מתחיל מאברהם (עליו נאמר "אחד היה אברהם"[נב] ו"כי אחד קראתיו"[נג]), שהוא טוב, ו"טבע הטוב להיטיב", צריך לברוא עולם. אמרנו שאין שם תכנון עדיין – תכנון, כמו אדריכל שיש לו שרטוט, שייך נה"י. אמרנו שביחיד ה' עדיין לא רוצה בגלוי לברוא את העולם – כמו שכל שהוא אור המאיר לעצמו. יחסית יחיד הוא שכל טהור, הטוב הוא מדות, לב, והתכנון הוא תכנון המעשה. המדרגות האלה, שלפני הצמצום, הן בצורה הכי פשוטה שכל-רגש-מעשה, תכנון של מעשה.

תפארת ד"אחד" – הרצון להיטיב טובה מתקבלת (הזדהות עם הנברא המוגבל)

שוב, ברגש – ב"אחד" – יש חג"ת, אברהם-יצחק-יעקב. הכל מתחיל מזה שהוא טוב ורוצה להיטיב.

מהי הגבורה שם, שהיא יראה שכלולה בתוך האהבה? כביכול אני רוצה לברוא משהו כדי להיטיב עמו, אבל המשהו הזה צריך להיות מוגבל, כדי שאוכל להשפיע לו במדה וגבול, ושיוכל להכיל, בכלי המוגבל שלו, את הטוב שלי (אם המקבל הוא אין סוף וממילא גם השפע המושפע מהמשפיע למקבל הוא אין סוף, הרי אף פעם לא נגמרת פעולת השפע ואין זו השפעה אמיתית, שהרי "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה"[נד] – כל מצוה, הטבה, צריכה להיות במדה וגבול, וד"ל. והוא סוד "וירא אלהים [מדת הדין והצמצום]... כי טוב"[נה] שנאמר לאחר כל בריאה פרטית). יש מושג "רוב טובה"[נו], כמו יותר מדי גשם שיורד ויכול לשטוף – אז במקום להיטיב עם המציאות הוא יכול לשטוף את המציאות, להיות מבול שמשחית את העולם. לכן כשאני מתעורר לעשות טובה, אפילו בצורה הכי היולית, צריכה להיות בתוך ההתעוררות לעשות טובה הגבלה, צריך שזו תהיה טובה מתקבלת ומתקבלת היינו מוגבלת, צריך גבורה שכלולה בטבע הטוב להיטיב.

אבל בסופו של דבר אני רוצה שהטוב שיש לי להעניק יגיע לזולת והוא יקבל אותו בפנימיות – כי אני לא רק אוהב אותו אלא מרחם עליו. כתוב שההבדל בין אהבה לרחמים הוא שאהבה היא הרעפת טובה עד בלי די ואילו רחמים הם אמפטיה. אמפטיה היא מלה בלועזית, אבל דבר אמתי – שאני מרגיש את הזולת לגמרי, ורוצה להיטיב לו לפי המציאות שלו, ושהטוב יכנס אליו עד שיפרה אותו, שיולד פרי טוב מתוך ההטבה. זהו התפארת ושם שרש הקו בדרגת "אחד" שלפני הצמצום.

דעת ד"יחיד" – זיקת ה' והנשמות גם כ"אין עוד מלבדו"

מה שרש הקו בדרגת יחיד? יחיד הוא "אין עוד מלבדו", יש רק ה' – מה יכול להיות שרש הבטחון שם? שגם במקום הזה, ש"אין עוד מלבדו", יש קשר. כמו שאמרנו קודם – שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, כי פשיטות העצמות קשורה אליו. זהו קשר לה' גם איפה שה' כאילו לא צריך אותי בכלל, ואני לא קיים בכלל – סוד ההתבודדות שאמרנו (במקום אחר מוסבר שהתבודדות הוא בסוד רדל"א, שאחד הסימנים שלו בכתבי האריז"ל הוא בד"ד, אמונה פשוטה ש"אין עוד מלבדו", והיינו דרגת "יחיד" שלפני הצמצום).

איך אני יכול להתבודד עם העצמות? הרי עצמות הוא "יחיד", אני לא שם בכלל! מה זאת אומרת שאני מתבודד איתו? אני לא קיים! "גאט איז אלץ" באידיש, יש רק ה', אז מה זאת אומרת להתבודד שם עם ה'?! אלא שגם שם, במקום ש"אין עוד מלבדו", הוא יתברך קשור אלי – נשיאת הפכים לגמרי. הוא קשור אלי ואני גם קשור אליו, כביטוי הבעל שם טוב ש"יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות". מה נותנת לי הרגשה זו? לא האמונה-פשוטה ש"אין עוד מלבדו" (אמונה זו עומדת בסתירה כביכול להרגשת הקשר שלי להשי"ת בדרגה זו). הסברנו שההתבודדות היא אמונה, אבל יש בה את הגרעין-הזרע של הבטחון, כי יש קשר, יש דבקות.

שוב, מה הפסוק אומר? "ותקעתיו יתד במקום נאמן" – זהו היסוד של עולם המלבוש, "קדמון", והתפארת של "אחד" והדעת של "יחיד". הפסוק הזה לא מופיע כאן, הוספנו כדי להסביר, אבל נקרא מה שכן כתוב כאן. קראנו כבר על אותיות יש, "יש בטחון", בעולם המלבוש, וכאן בסוגריים מוסבר שיש שרש יותר גבוה:

(ולמעלה יותר שרש הקו יוצא מתפארת דאין סוף כו' [לא "יחיד" אלא "אחד".] ועד לפנימיות ועצמיות בחינת יחיד, [כאן יש הסבר איך גם שם, ב"יחיד", יש לו קשר וזיקה אלינו. מה הזיקה-הדעת? זיקה היא דעת, והזיקה שם היא] בסוד "נתאוה וכו'" [בכלל 'על תאוה אין להקשות קושיות', כדברי אדמו"ר הזקן, אבל על תאוה נמוכה אפשר לשאול, שהרי יש "טעם כמוס לרצון". אכן, לה' יש תאוה בדרגת "יחיד", ושם תאוה היא תרתי דסתרי לגמרי. תאוה במקום שיש רק ה' – לנו לא נתפס כלל, אבל אנחנו מאמינים שאצלו אלו לא הפכים כלל, שגם שם ודווקא שם יש את ה"נתאוה", שהיא הדעת ד"יחיד"[נז]] ובסוד "במי נמלך וכו'" [עוד לפני ש"עלה ברצונו לברוא את העולם" – שכבר דרגת "אחד" – יש בדרגת "יחיד" מעין מדרגת בינים בין "יחיד" ל"אחד", כח נעלם ב"יחיד" לצאת מהיותו "יחיד", "הוא לבדו הוא ואין זולתו", ולבוא לדרגת "אחד". ה' מתלבט, כביכול, אם כדאי לו לרצות לברוא את העולם או לא. על מדרגה זו כתוב "במי נמלך" אם לברוא את העולם – אם נמלך סימן שטרם החליט – "בנשמותיהם של צדיקים [נשמות ישראל – 'ועמך כלם צדיקים']"[נח]. זה המקום בו ה' יודע אותנו ואנחנו אותו במדרגת "יחיד". גם ה"נתאוה" וגם ה"במי נמלך" הם ב"יחיד". כל אלה שלשה שרשים של הקו, מדת הבטחון, לפני הצמצום הראשון.] וד"ל).

הארת שרש הקו שלפני הצמצום בפנימיות ראשית הקו – סבות הבטחון

כאן עיקר החידוש של הפסקה הזו:

וי"ל שכל הבחינות של שרש הקו לפני הצמצום מאירות ב(פנימיות) ראשית הקו שלאחר הצמצום,

אמרנו קודם שגם בראשית הקו יש פנימיות וחיצוניות – הפן הזכרי והנקבי, הפעיל והסביל. יש לומר שבתוך פנימיות ראשית הקו שאחרי הצמצום כל המדרגות האלה – שרשי הקו לפני הצמצום – מאירות. אף על פי שאמרנו שיש דילוג ערך, שהתהוות הקו לאחר הצמצום היא בדרך של יש מאין, אבל עיקר הרגשת הדילוג הוא בחיצוניות ראשית הקו. בפנימיות ראשית הקו כן מרגישים את כל השרשים שלו לפני הצמצום (את ה"כי ממך הכל"). מה למדנו עכשיו? שיש שלשה שרשים של הבטחון לפני הצמצום.

במלים הכי פשוטות – מה נותן לי כח לבטוח בה'? שלשת השרשים של הקו, מלמעלה למטה:

השרש בדעת ד"יחיד": אני 'זוכר' איך שאני קשור לה' בעצם – אני נתתי לה' עצה לברוא את העולם, הוא התייעץ איתי, ויש לו תאוה לברוא את העולם, "תאות צדיקים [כולל 'צדיקו של עולם'] אך [לשון מיעוט, רמז לדרגת יחיד שאינו בבחינת טוב גלוי] טוב"[נט], והתאוה של ה' היא בעצם אני שבתוכו, אני בתוך ה' היינו התאוה של ה' לברוא את העולם (עוד לפני עלית הרצון הפשוט לברוא את העולם. הרצון הפשוט הוא רצון גלוי מה שאין כן התאוה היא בהעלם העצמי).

השרש בתפארת ד"אחד": למה אני בוטח בה'? כי הוא לא רק אוהב אותי – הוא אוהב אותי מאד – אלא גם מרחם עלי, מכיר איפה אני נמצא בעולם, מכיר טוב-טוב את כל המגרעות שלי, ודווקא רוצה לתת לי טוב לפי המציאות שלי. שרש זה הוא התפארת ד"אחד".

השרש ביסוד ד"קדמון": אחר כך, אני בוטח בו כי כאשר הוא תכנן את העולם הוא תכנן צדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים"[ס]. חלק מהתכנון שלו שיהיו צדיקים בעולם (אחרת אין טעם בכלל בבריאת העולם, וכידוע מהרב המגיד נ"ע[סא]), ואני אחד מהם (גם אם ח"ו במציאותי העכשווית אני רשע גמור הרי בשרש, לפני הצמצום, אני צדיק גמור – לפני הצמצום גם הרשע-גמור הנו צדיק-גמור, וכמו שיתגלה לעתיד לבוא שלא רק ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[סב] אלא שישראל אף פעם לא חטא[סג]) כי "ועמך כלם צדיקים" – והצדיק האמתי (אני) צריך להיות כמו יוסף הצדיק, שאחרי הצמצום יהיה לו בטחון גמור בה', גם במצבים שאין שום חוט של תקוה. את כל הדברים האלה הנשמה זוכרת. לכן, כשהיא מגיעה אחרי הצמצום לראשית הקו, היא יכולה לבטוח בטחון גמור בקב"ה בלי שום סבה.

סוד הוי' – הארת שלשת השרשים בראשית הקו

יש לנו כאן דוגמה של י-ה-ו-ה – שלש המדרגות שלפני הצמצום הן יהו והמדרגה שאחרי הצמצום היא ה תתאה:

אחד מגדולי המקובלים הראשונים, רבי אברהם אבולעפיא, אומר שכל פעם שאומרים הוי', "הוי' אלהינו הוי' אחד", לכוון שהוי' ר"ת "יחיד הוא ויודע הכל" ("יחיד הוא ויודע הכל" = י-ה-ו-ה ועוד אחד ברבוע), משפט מאד חשוב לזכור – כשאומרים י-ה-ו-ה לחשוב "יחיד הוא ויודע הכל". כאן רואים שה-י של הוי' היא באמת מדרגת יחיד, רומזת ל"יחיד" שלפני הצמצום. "[יחיד] הוא" היינו מה שהוא בעצם – עצם הטוב שלו[סד]. "ויודע" היינו התכנון שלו, מה ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", קדמון, עולם המלבוש. "הכל" היינו כל המציאות הנבראת, אנחנו. בכל אופן, ב"יחיד הוא ויודע הכל" יש רמז לשרש הקו ב"יחיד", שרש הקו ב"אחד" ושרש הקו ב"קדמון" – ואחר כך ראשית הקו בפועל. המדרגה הראשונה היא יכולת, אחר כך שתי בחינות של בכח, פוטנציאל, ואחר כך יוצא לפועל, אחרי הצמצום.

מה אחד העקרונות ביחס לסוד י-ה-ו-ה? לא להפריד בין ה-יהו לבין ה-ה התחתונה. יש סכנה, כביכול, כאשר מפרידים בין הרוחניות לגשמיות, בין הכח לבין הפועל – "קיצוץ בנטיעות". כתוב כאן שבפנימיות ראשית הקו עדיין מתגלות ומורגשות כל שלש המדרגות העליונות. במלים אחרות, בפנימיות המלכות כאן (סוד "כלת משה") מאירים כל האורות העליונים, כל הזכרונות. הארה זו היא הנותנת לי בטחון גמור בה', עד כדי כך – כמו שאמרנו קודם – שאני יכול תוך כדי אפס תקוה להמציא שיטה חדשה של רפואה וכיו"ב, רק בגלל היותי קשור לכל המדרגות האלה שלפני הצמצום.

קריאת פרשת המן – שרש הבטחון ב"מן הוא"

והיינו הבחינה העליונה שבבטחון המתבארת בדא"ח[סה] [לפעמים נקרא בטחון ותקוה – כמו במאמר הרבי הקודם – ולפעמים, בשיחות של הרבי, נקרא שתי מדרגות בטחון, בטחון של יוסף בלי סבה ובטחון של יעקב עם סיבה. כאן יש הפניה למאמר של הרבי הרש"ב.], וכמבואר בדברי כ"ק אדמו"ר שליט"א[סו] [הרבי.] בענין פרשת המן,

כתוב בסימן הראשון בשו"ע, מהדברים הראשונים שלומדים, לומר בכל יום פרשת המן – לא כתוב בסידורים שלנו, אבל יש סידורים שכן כתוב. למה לומר? כדי להתחזק במדת הבטחון. לסימן זה יש מהדורא קמא, יותר על פי נגלה, לפי דעת הפוסקים, ומהדורא תנינא, שפוסק לפי דעת המקובלים. בכל אחת מהמדורות כותב קצת אחרת – יש שיחה מאד חשובה של הרבי, מומלץ ללמוד אותה, ובאידיש בע"ה. אפשר להבין בטוב טעם ודעת, משהו מאד יסודי לנושא שלנו.

שוב, המן היה נסיון שנאמין שה' יתן לנו מזון דבר יום ביומו – לא נאגור, לא כמו הנמלים החרוצות שאוגרות את המזון. לפעמים צריך להיות חרוץ ולפעמים לא צריך להיות חרוץ. "לך אל נמלה", שצריך ללמוד מהנמלה, ויש שלא צריך ללמוד מהנמלה. מתי לא צריך? כשאנחנו במדבר עם ה'. כל יום ה' נותן לנו מחדש מן, ולא צריך לשמור מהיום למחר. כתוב "מן הוא" – אותיות אמונה. כמו שאמרנו שיש אמונה-בטחון-תקוה, אבל בעצם תקוה היא סוג של בטחון, ועוד יותר פשוט יש רק דבר אחד, "והאמִן בהוי'"[סז]. איך אני יודע? כי אמרנו בשיעורים קודמים שאברהם, בו נאמר "והאמן בהוי'", מצטיין כאן במדת הבטחון דווקא. באמונה הכל טוב – יש ילדים או אין ילדים הכל טוב – אבל בפשט שם לא כך, הוא האמין בהבטחת ה' שיהיו ילדים אף שהוא זקן. הבטחה (משרש בטח, בטחון) נועדה לעורר בטחון – אני מבטיח לך ורוצה שתבטח בי שהדבר יצא לפועל, יתקיים. אם כן, בסופו של דבר הכל אמונה.

כמו שכתוב על הכתר – בכתר עליון יש בחינה שכולו אחד, יש בחינה שהוא שנים, שני פרצופים, ויש בחינה שהוא שלש, שלשה ראשים. כך כאן – הכל אמונה (1), יכול להתחלק לאמונה-בטחון (2) וגם לאמונה-בטחון-תקוה (3). כך במן, "מן הוא", הכל אמונה.

שני קצות הבטחון הגמור: "מיחלים לחסדו" כשאין כלום וכשיש הכל

נמשיך להסבר הרבי על שתי מדרגות הבטחון מתוך קריאת פרשת המן:

על פי דיוק השנוי בלשון כ"ק אדמו"ר הזקן בשלחנו הטהור בין מה"ק למה"ת, שבמה"ק[סח] מביא הלשון [שאומרים פרשת המן כל יום] "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה" [לשון שמעתיק מהבית יוסף, הולך לפי הפוסקים.] ובמה"ת[סט] כותב הטעם "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו" [אפשר לחשוב שיש כאן אמונה ובטחון – "שיאמין" ו"לבטוח" – אך מסקנת הרבי שאלה שתי מדרגות בטחון, בטחון בה' שמשגיח גם דרך הטבע, הסבות, וצריך לאחוז בסבות, כל זה "שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה". אבל הבטחון הגמור הוא שגם כאשר אין שום סבה בוטח ה', ולאידך גם כאשר יש לי על השלחן לחם איני בוטח בו אלא בה' בלבד, כפי שמביא סיפור מרבי ייסא סבא בזהר[ע] שהיה מתחנן לה' שיתן לו אוכל.

אצל מי מגדולי החסידות מסופר כך, אולי הוא גלגול שלו (בבחינת "גול על הוי' דרכך" הנ"ל)? היה מתחנן לה' לאכול גם כשהיה לו – הרבי ר' זושא. ככה בדיוק מסופר בזהר על רבי ייסא סבא, שהיה מתחנן לה' לפני כל סעודה. איך הרבי מסביר? שאצלו סבה ולא סבה אותו דבר. לא רק סבה – יש לו הכל זמין, אבל בלי ה' אין לו כלום. זה כבר חידוש חשוב מאד – שמי שיש לו בטחון גמור בה', הבטחון הגמור מתבטא בשני קצוות. הן כאשר אין לך במה לתלות בכלל ואתה בוטח בה' והן כאשר יש לך על השלחן אתה גם בוטח בה' באותה מדה בדיוק. (לא רק בראשית הקו?) הכל שייך לדרגה של ראשית הקו – שגם כאשר נמצא לך על השלחן אתה תלוי אך ורק בה' ללא שום סבה חוץ ממנו יתברך, התלות שלך בה' לבד, בדיוק כמו שאתה טובע בנהר ואין שום קש להצלה.

הזהר מסמיך זאת על הפסוק שאומרים כל בקר "רוצה הוי' את יראיו את המיחלים לחסדו"[עא], שבכל מצב הירא האמתי של הקב"ה מייחל לחסדו, בין אם אין לו הוא מייחל לחסדו ובין אם יש לו הוא מייחל לחסדו באותה מדה בדיוק. הכל ראשית הקו שמרגיש בפנימיותו את כל שלש המדרגות שלפני הצמצום. כאן בהערה (הערה כב בספר[עב]) כתוב שזהו גם ההבדל בברכת המזון בין "מגדיל" שאומרים בחול ו"מגדול" שאומרים בשבת ויום טוב. "מגדיל" הוא פועל יוצא ו"מגדול" שם עצם. כוונה יפה, ש"מגדיל" היינו תקוה, אמונה עם סבה, ומגדול הבטחון הגמור בה', ראשית הקו.], שבבחינה העליונה של הבטחון אין כל תלות בסבה וכלי כו' וממילא אין כאן כל הרגשת היש של הבוטח [כי אם היתה הרגשת היש – כשיש לי אוכל על השלחן אני מרגיש בסדר, "פת בסלו". אבל כאן אין לו הרגשת היש,] אלא כולו בבחינת מיחל לחסדו יתברך [כל העצם שלי הוא רק "מיחלים לחסדו". ווארט מאד חשוב – עצם המציאות שלי, מי אני? מייחל לחסדו.].

בטחון גמור – בקשת צרכים אפילו בשבת

הרבי מסיים בשיחה שאם אני בדרגה של הבטחון הנמוך אסור לבקש צרכיו בשבת ולפני התפלה. התפלה לה' שיהיה לי אוכל נקראת בקשת צרכים, ואסור שאדם יבקש צרכיו בשבת ולא לפני התפלה. אבל מסיפור רבי ייסא סבא משמע שכל יום היה עושה כך, גם לפני סעודת שבת, גם לפני קידוש בליל שבת כשהכל מוכן.

הרי הרבעצן הכינה הכל – הוא הולך לומר "אשת חיל", לשבח את אשתו כמה שמסרה את הנפש, ואחר כך הולך ומתחיל להתפלל לה' 'אין לי מה לאכול' ובשבת קדש, נשמע כמבקש צרכיו. איך הולך יחד? קודם כל שהאשה לא תעלב... אם יש לה כזה בעל היא צריכה להיות מאושרת מאד. גם אחרי כל ההכנות אין לו כלום, כי אין לו מציאות בכלל. לכן יכול לבקש צרכיו גם בשבת קדש, כמו שמשמע מהסיפור, וגם לפני התפלה. בשו"ע קצת משמע שכמו שאומרים את פרשת העקדה לפני התפלה כך גם פרשת המן. בסידורים היא כתובה אחרי, אבל משמע שצריך לומר לפני התפלה, ולפני התפלה לא מבקשים צרכיו – רק בשמו"ע, צריך להתחיל משבח ואחר כך בקשה. על כך מסביר הרבי:

בטוי בטחון שכזה שייך לאמרו גם ביום השבת קדש וגם לפני התפלה, שאינו בגדר בקשת צרכיו עיי"ש.

והוא בסוד ראשית הקו שמאיר בו אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין ושעל כן הוא בבחינת היולי בתכלית ובמדרגת אחדות פשוטה [שיש לו ושאין לו אותו דבר.] שלמעלה מבחינת אחדות סתם דסוד (האמונה בהשגחת השי"ת שבבחינת) הרשימו, כמבואר בדא"ח[עג] [אחדות של רשימו, אבל לא ראשית הקו שיותר מזה – מושגים שלא נעמיק בהם כרגע.]),

בטחון ושמחה

נמשיך לקרוא, אבל בשביל להבין נתחיל את המשפט מלפני הסוגריים (שהתחילו בעמוד הקודם...):

בראשית המצאות הבטחון בנפש, אינו נאחז בשום חוט של תקוה להצלתו (בעת סכנה), או להצלחתו (להגשים יוזמתו) בדרך הטבע. על ידי שבוטח ושמח [משהו חדש – שגם בוטח וגם שמח, כמו שהרבי הקודם כתב בסוף המכתב שקראנו פעם קודמת, שהבעש"ט לא הסתפק רק בבטחון גמור עם פנים נפולות, אלא צריך גם לשמוח. שם קראנו שהבטחון עם השמחה מגלה-ממציא דרך להצלה והצלחה גם כאשר לכתחלה אין שום קש להאחז בו.]

כאן בסוגריים מוסברת הזיקה בין הבטחון לשמחה:

("כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[עד], [בכל בטחון צריך לשמוח,] וכל שכן בבטחון העצמי המבורר [פנימיות ראשית הקו], ע"ד "נתתה שמחה בלבי"[עה] ופרש הרד"ק "כענין שאמרו 'בא ליטהר מסייעין אותו'[עו] וההולך בדרך טובה האל מסייעו ומדריכו" [מי שהולך בדרך ה' ה' עוזר לו, נותן לו כחות חדשים, ויכול לתת לו המצאות חדשות לגמרי איך להצליח ואיך להציל את עצמו. החידוש כאן שהרד"ק מסביר שזהו פירוש המלה שמחה – שהשמחה היא הסיוע של ה'.

כעת נסביר יותר טוב מה שכתב במאמר – אם אני בוטח בטחון גמור בה' אך לא שמח יתכן שזו חיצוניות ראשית הקו, בטחון סביל, אבל אם אני בוטח ושמח כי השמחה גופא היא שה' לא רק יעשה איזה נס ויציל אותי, אלא שתוך כדי המצב הזה הוא מסייע בידי לצאת מהמשבר, לצאת מהסכנה ולהצליח, אף על פי שאין שום סיכוי בעולם להצליח.]. נמצא שהסיוע וההדרכה מלמעלה הוא ענין השמחה, שהיא חזוק החיות בלב ["נתתה שמחה בלבי", שיש לו המון חיות בלב.].

אמונה, בטחון סביל ובטחון פעיל – הליכה אחרי ה', עם ה' ולפני ה'

דהנה הבטחון העצמי הוא על דרך "התהלך לפני"[עז] דוקא [כאן הנקודה האחרונה, שמי שבוטח בטחון פעיל הולך לפני ה', מוליך את ה'. כך אמור באברהם – אמרנו שהוא שייך למדת הבטחון, בפרט מאז ברית המילה (הבטחון של "והאמן בהוי'" הוא בטחון סביל, רק בברית מילה הוא זכה לבטחון פעיל, בטחון מוליד בקדושה). יש לו בטחון פעיל, ממציא חדשות להציל את עצמו ולהציל את העולם.],

משא"כ הבטחון [הסביל] שיהיה טוב מלמעלה בלבד [שודאי ידאג לי למה שאני צריך.] הוא ע"ד "את האלקים התהלך"[עח] [בד בבד, ביחד, לא לפני ה'.],

כאשר האמונה [הפשוטה שמה שה' יעשה הוא הכי טוב] היא בבחינת "אחרי ה'"[עט] וד"ל)

ווארט יפה לסיום: האמונה שמה שה' יעשה הוא הכי טוב – אך אני איני אומר לך מה תעשה, איך אני מתייחס אליך? נסחב אחריך, הולך אחריך. כמו בני זוג – יכול להיות האשה ביחס לאיש או האיש ביחס לאשה, שהאיש אומר – 'מה שתחליטי הכי טוב, תעשי מה שאת רוצה ואני איתך'. זה נקרא בעל טוב, אולי, השאלה אם זה מה שהנשים רוצות... – 'מה שתחליטי, את הקובעת כאן, הכי טוב'. אז הבעל הולך אחרי האשה (כך נאמר לגבי מנוח[פ], אבי שמשון, שהלך אחרי אשתו, ומכאן למדו חז"ל[פא] שהיה עם הארץ. אך בזכות זה זכה לבן שהושיע את ישראל...). יכול להיות הפוך, שהאשה אומרת לבעל – 'מה שתחליט אני איתך'. זו מדרגת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[פב] ביציאת מצרים. זו אמונה – אמונה היא אמון, נותנ/ת בך אמון מלא. גם כלפי ה', אמונה היא ללכת אחרי ה'.

הבטחון הסביל הוא ללכת יחד. למה? אני בוטח שתעשה לי מה שאני רוצה.

אבל הבטחון הפעיל הוא ללכת לפני – זה החידוש של אברהם אבינו (מאז ברית המילה), שאני מוביל. הא בהא תליא – אם אני הולך לפני עושה אוטומטית שאתה אחרי. אם אברהם הולך לפני ה' עושה שה' הולך אחריו – בדיוק ההיפך מ"אחרי הוי' אלהיכם תלכו". ואם היחס של אברהם אבינו לקב"ה הוא יחס של אשה לאיש אז הקב"ה נעשה בחינת מנוח הנ"ל!

סיום וסיכום

נמשיך לקרוא, שוב עם חזרה ללפני הסוגריים:

על ידי שבוטח ושמח זוכה למציאה מתחדשת תמיד – [הוא בעצמו מוצא] חוט תקוה אלקי המתלבש בדרכי הטבע ע"י הוראת התורה (המתלבשת בשכל האנושי [והוא ממציא זאת. זהו בטחון גמור בה' בפנימיות ראשית הקו. בעצם זה בדיוק מה שהסברנו פעם קודמת – שכל מה שלמדנו היום הוא הסבר הקטע של הרבי הקודם שקראנו פעם שעברה.]).

את הקטע שאחריו נשאיר לפעם הבאה. שנזכה ל"נתתה שמחה בלבי", הרבה שמחה – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. [שאלה: רוצים שהבטחון הגמור של ראשית הקו יהיה כל הזמן, או שיהפוך אחר כך לתקוה?] כשיש המצאה אני עצמי ממציא חוטי תקוה – כך כתוב כאן בסוף. אבל רוצים להגיע לדרגה של ראשית הקו.

עיקר הפנימיות שלמדנו היום הוא איך בפנימיות ראשית הקו יש את זכרונות שלשת השרשים של הבטחון שלפני הצמצום. אז אפשר ממש להרגיש שאדם חזק בבטחון – לא רק באמונה שלו אלא בבטחון שלו. כמו שדברנו קודם, יש אנשים שאבדו אמונה בגלל השאלה איפה ה'? איפה הטוב של ה'?! מי שזוכר טוב, במיוחד את הדעת דיחיד, לא יחלש אף פעם – לא באמונתו ולא בבטחונו בה'. מתוך שמאמין ובוטח יהפוך הכל לטוב הנראה והנגלה, כמו שכתוב בתניא אגה"ק "להשכילך בינה"[פג], שאפילו במצב לא טוב אמונה ובטחון הם כח אדיר להפוך את הכל לטוב הנראה והנגלה. צריך להאמין חזק שהכל טוב, רק לא גלוי לעין. בכל אופן, שהכל יהיה גלוי לעין – טוב גלוי, הרבה אמונה ושמחה בלב, ושנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.