בע"ה

כ"ה אלול ע"ח – ישיבת רמת אביב

ברית מ"מ שי' אקסלרוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ברית מילה ביום בריאת האור

לידה בח"י אלול וברית בכ"ה אלול – אורות דתהו בכלים דתיקון

לחיים לחיים, מזל טוב לכולם, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם. זכינו בחסדי ה' יתברך שהברית התקיימה היום, יום בריאת העולם. יום ההולדת הוא חי אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן. בן זכר שנולד ב-חי אלול וביום השמיני הברית – יוצא בכ"ה באלול, יום בריאת העולם.

לפי הקבלה[ב] יום בריאת העולם הוא יום בריאת עולם התיקון, אבל שבוע לפני כן יש יום בריאת עולם התהו לפי האריז"ל. כלומר, חי אלול הוא יום בריאת עולם התהו. יש שבעה מלכים שמולכים אחד אחרי השני – החל מהראשון שנקרא "בלע בן בעור"[ג].

כתוב שהבעש"ט ואדמו"ר הזקן – שנולדו בח"י אלול – באו לתקן את עולם התהו, האורות המרובים דתהו, ולהכניס אותם בכלים רחבים דתיקון, כמו שהרבי אמר איך מביאים את המשיח – כדי להביא את המשיח צריכים דווקא את האורות המרובים דתהו, אבל בתוך כלים דתיקון[ד]. זו המשמעות של לידה ב-חי אלול, לפי הקבלה, בריאת האורות המרובים דתהו, וברית מילה בכ"ה באלול, בריאת הכלים הרחבים של עולם התיקון – לחבר אותם יחד. ברוך ה' שזכינו לחיבור הזה, שהוא הנוסחא המשיחית של הרבי.

"אורך ואמתך" – יום ראשון ויום ששי למעשה בראשית

אם כן, ברית המילה היא יום בריאת העולם של התיקון, עליה כתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[ה].

כאן המקום להזכיר שיש נוהגים[ו] (ופעם[ז] הרבי הזכיר זאת) לומר כל יום, מהיום עד יום שני דר"ה, את היום של בריאת העולם בתורה. היום – אפשר עדיין להשלים לפני תפלת ערבית – אומרים מ"בראשית" עד "אחד", כמו ב"מעמדות". היום הראשון של ראש השנה הוא יום בריאת האדם, גולת הכותרת של בריאת העולם – החותם של הבריאה, "חותמו של הקב"ה אמת"[ח], לכן אומרים "ראש דברך אמת"[ט] בר"ה – והיום השני של ראש השנה הוא יום שבת בראשית, ואומרים "ויכֻלו" אפילו שלא חל בשבת. זכר לימי בראשית אומרים כל יום את היום.

שוב, היום הוא "יום אחד", יום ראשון. מה קרה ביום ראשון? "ויאמר אלהים יהי אור"[י], ה' ברא את האור. ביום ששי ה' חתם את הבריאה עם בריאת האדם, חתם עם האמת שלו (פנימיות מדת היסוד, המדה הששית כנגד היום הששי של מעשה בראשית). על כך יש פסוק בתהלים – "שלח אורך ואמתך המה ינחוני"[יא]. מבקשים מהקב"ה לשלוח לנו את האור שלו, שנברא היום, ואת האמת שלו, שהיא סוד האדם שנברא בצלם אלהים בראש השנה.

"אורך ואמתך" – משיח ואליהו

יש פירוש רש"י מופלא על הפסוק "שלח אורך ואמתך המה ינחוני", פסוק בפרק מג בתהלים. מג הוא חי ועוד כה – יום ההולדת ויום הברית של מנחם מענדל שי'. באותו פרק יש "אורך ואמתך" – הפעם היחידה בתנ"ך שיש אור ואמת יחד[יב].

אומר רש"י ש"אורך" היינו מלך המשיח, "ערכתי נר למשיחי", ו"אמתך" היינו אליהו הנביא זכור לטוב, שנקרא אמתי. שמו המלא של יונה הנביא הוא "יונה בן אמתי", והוא הילד שהחיה אליהו הנביא, ונקרא "בן אמתי" לא על שם אביו הביולוגי אלא על שם אליהו הנביא שהחיה אותו. רש"י כותב שאליהו הוא נביא נאמן, נביא אמת. שוב, פירוש מופלא, "שלח אורך ואמתך" – משיח ואליהו הנביא זכור לטוב – "המה ינחוני".

יום ראשון הוא היום של בריאת האור, סימן שהוא יום של משיח – רש"י אומר ש"אורך" הוא משיח. מה כתוב לפני "ויאמר אלהים יהי אור"? "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח"[יג]. נמצא שהאור שה' ברא בסמוך הוא "אורו של מלך המשיח" (= משיח בן יוסף ומשיח בן דוד), היינו מה ש"הקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח" (לשון חז"ל[יד] במדרש על הפסוק "וירד יהודה מאת אחיו"[טו] = משיח משיח) שעולה אלהי ברבוע.

ברית ביום הבריאה – ברית-אש

איפה רמוזה ברית מילה? הייתי חושב שלא היה משהו לפני יום ראשון, אבל כתוב בפירוש לגבי חישוב המחזור הקטן שיש שבת לפני יום ראשון, כ"ד אלול. אבל לפי האריז"ל, כנ"ל, יש שבוע שלם לפני כ"ה אלול – מח"י אלול. כלומר, יום ראשון הוא גם יום ראשון וגם יום שמיני.

איפה רמוז שביום ראשון של מעשה בראשית עושים ברית מילה? כתוב בתקוני הזהר[טז] שרמוז במלה הראשונה של התורה – בראשית, אותיות ברית אש. במלה בראשית אפשר לעשות 720 צירופים שונים, אבל הצירוף אולי הכי בולט והכי חשוב הוא ברית אש. למה כל כך בולט, יותר מכל הצירופים? כי ברית היינו שתי האותיות הראשונות ושתי האותיות האחרונות של בראשית ו-אש הן שתי האותיות שבאמצע בראשית.

בריאה בזריזות

כתוב בחז"ל[יז] שאחד הסימנים של מלך – מלך המשיח – שאש יוצאת מהברית שלו. במלה בראשית ה-אש היא פנימיות הברית, בתוך ה-ברית. ברית היא התקשרות ואש היא גם התלהבות – שלהבת אש – וכתוב שהיא גם זריזות. יש בטוי "באור אש"[יח] – אש היא תופעה של אור, הדבר הכי זריז במציאות. בארבעת היסודות ארמ"ע הכי אטי הוא העפר – הוא כבד, עצבות וכבדות – ואם הכי נמוך הוא כבדות ועצבות אז הכי גבוה, האש, היא ההיפך. מתוך התלהבות אש קדש יש זריזות עצומה בעבודת ה' יתברך, בלהביא את המשיח.

אמנם, צריכים לחבר את הזריזות עם מתינות – כך אמר הבעל שם טוב[יט], שצריך "זריזות במתינות" – אבל לא שהמתינות תפגע בזריזות, אלא רק תתן לה את הכלים לפעול במציאות. הזריזות היא האורות דתהו והמתינות הכלים דתיקון. תכלית התפקיד של הכלים דתיקון הוא לא להמעיט או להחליש את האורות דתהו, אלא אדרבא, לתת להם בסיס וקיום במציאות, שלא יסתלקו, כמו שהיה בעולם התהו.

ברור שהמדה הראשונה שהתגלתה בבריאת העולם היא זריזות – איך ה' ברא את העולם? בכבדות?! הוא לא ברא את העולם בכבדות אלא בזריזות. אחר כך גם הוא היה צריך לצרף מתינות וכלים, אבל כאשר הולך לברוא עולם פשיטא שברא את העולם באש קדש, בהתלהבות, בזריזות. זהו הרמז המובהק בתורה במלה הראשונה, בראשית, ברית-אש, היום, כ"ה אלול.

אור-מילה במאמר (המפורש) הראשון

יש עוד רמז? ברית נקראת ברית מילה – מצאנו את המקור בתורה למלה ברית, איפה יש מילה? קודם כל, השם הקדוש של מעשה בראשית, שם אלהים, מורכב מאותיות א-מילה[כ] (נמצא שברית רמוזה ב"בראשית" ומילה ב"אלהים" – "בראשית ברא אלהים" = 999 = שכבת זרע = אל שדי, שם הברית הממשיכה את טפת החסד, במילוי: אלף למד שין דלת יוד[כא]). בנוסף לכך, יש עוד רמז חשוב של מילה ביום הראשון של מעשה בראשית:

חז"ל אומרים "בראשית נמי מאמר הוא"[כב], אבל המאמר המפורש והגלוי הראשון הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (הפסוק השלישי בתורה, כמו שהשם אלהים הראשון הוא המלה השלישית בתורה. ב"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", שם אלהים הוא האלהים השלישי בתורה). יש רמז יפהפה – לפסוק הזה יש 23 אותיות, אבל כמה אותיות באלף-בית יש בו? יש בו בדיוק 7 אותיות – העיקר אותיות אור, ושאר האותיות הן מילה. לפי זה, הדבר הראשון שה' ברא הוא אור-מילה, בדומה לברית-אש. כמו שאש יוצאת מהברית – נמצא בתוך הברית ויוצאת מתוכה, סימן של מלכות, של משיח – כך מהמילה יוצא אור.

גילוי העטרה

דורשים בחסידות[כג] שמילה היינו מל י-ה – מל פירוש גם לחתוך, אבל גם לשון מול, התגלות. כתוב שכאשר עושים ברית מילה יש גילוי העטרה ואז מתגלה שכל יהודי הוא מלך – "כל ישראל בני מלכים"[כד] (כך בבבלי) ו"כל ישראל מלכים" (כך בירושלמי[כה]). מתי מתגלה? בראש השנה. אם אנחנו מלכים יש לנו גם כח להמליך את הקב"ה (שהוא מלך מלכי המלכים – "מאן מלכי? רבנן"[כו], הקב"ה מלך על רבנן והם מלכים על מלכים, כל ישראל) על כל העולם. זה מתגלה במצות ברית מילה, בגילוי העטרה.

גילוי העטרה הוא גילוי שם יה – כמו ששם יה הוא שם ה', הוא גם השם של "שכינה ביניהם"[כז]. כתוב שכאשר עושים לילד ברית ומגלים את העטרה כבר מתגלה שרש נשמת בת הזוג שלו. למה? העטרה בקבלה היא שרש המלכות – הברית היא היסוד, החתן, והעטרה היא שרש הכלה. בגילוי העטרה מגלים את נשמת בת הזוג לעתיד של הילד, של מנחם מענדל שלנו. שוב, השם שמחבר את החתן והכלה הוא שם יה, ה-י של איש וה-ה של אשה – "זכו שכינה ביניהם", כמו שדרש רבי עקיבאכז.

רבי עקיבא – זריזות התשובה במתינות התורה

קודם שמענו ש"יש קונה עולמו בשעה אחת"[כח] – רבי אלעזר בן דורדיא – אבל מה ראשי התבות? מאיפה הוא זכה להקרא 'רבי'? "יש קונה עולמו בשעה אחת" ר"ת עקיבא. מה הקשר? כנראה יש להם קשר, כי רבי עקיבא הוא גם בעל תשובה. רק שרבי עקיבא זכה אחרי התשובה שלו לחיות עוד שמונים שנה – ארבעים שנה למד תורה וארבעים שנה הרביץ תורה בעם ישראל. ארבעים השנים הראשונות שלו הוא היה עם הארץ, שונא תלמידי חכמים, שונא דוסים – אם היה רואה ת"ח היה נושך אותו כחמור[כט], זה רבי עקיבא שלנו, עמוד התווך של התורה שבעל פה.

היות שיש בעל תשובה שחי אחר כך עוד שמונים זכה, זוכה להיות גדול בישראל, עמוד התווך של התורה שבעל פה, ויש בעל תשובה שמת על המקום. צריך איזה איזון ביניהם. צריך לומר שרבי אלעזר בן דורדיא – שעשה תשובה אמתית, על כל העבירות שעשה, שם ראשו בין הברכים שלו ויצאה נשמתו בבכי – קשור לרבי עקיבא. לרבי עקיבא מגיע התואר "רבי" בזכות לימוד התורה שלו, אך הארה ממנו ירדה והתחברה עם רבי אלעזר בן דורדיא. זהו מאמר מוסגר.

אמרנו שהוא עושה תשובה ומת – כל הכבוד, גמר את הענינים בזריזות. אמרנו שעולם התהו בלי כלים דתיקון הוא זריזות, לכן "וימלך... וימת"[ל] – הוא מולך ומת בן רגע, פאסט. אנחנו בעולם של זריזות. אבל יש מתינות – להכניס את הזריזות למתינות, את האורות בכלים, כמו רבי עקיבא, שמכניס את עצמת התשובה שלו בעוד שמונים שנה של לימוד תורה ("כפלים לתושיה"[לא] ביחס לארבעים שנותיו הראשונות).

הכל כלול ב"ויאמר אלהים"

נחזור לפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור": לא רק שהפסוק הזה מורכב רק מאותיות "אור מילה" – גילוי העטרה, מל יה, התגלות השם של שכינה ביניהם – אלא רק בתוך המלים "ויאמר אלהים" יש כבר את כל 7 האותיות, בשביל הרמז של אור מילה לא זקוקים להמשך הפסוק "יהי אור ויהי אור".

יש כאן 10 אותיות, "ויאמר אלהים" (= 343 = 7³, סוד גילוי "אור שבעת הימים"[לב] לעתיד לבוא), שחוזרות תשע פעמים בסיפור הראשון של מעשה בראשית, לכן חז"ל אומרים שצריך עוד מאמר להשלים לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. בתלמוד בבלי משלימים עם "'בראשית' נמי מאמר הוא"[לג], אך דווקא בזהר הקדוש משלימים אחרת, כמבואר באריכות בחסידות – מאמר של אדמו"ר האמצעי בתורת חיים, עם הביאור הנפלא של רבי הלל בפלח הרמון[לד], על ההבדל בין הגמרא לזהר בשאלה אם כוללים את בראשית כמאמר או לא. בכל אופן, לפי הזהר כל מאמר מתחיל "ויאמר אלהים" – פשט.

מאיזה אותיות מורכב כל "ויאמר אלהים"? בדיוק אותו דבר, אור-מילה. עוד משהו יפהפה להתבונן ביום הזה של מעשה בראשית. יוצא שכל המאמר "יהי אור ויהי אור" נמצא בתוך "ויאמר אלהים". האם יש עוד מאמר שכולו נמצא בתוך "ויאמר אלהים", בתוך עצם המאמר? במחשבה קצרה – אין. הרי אחר כך נאמר "ויאמר אלהים יהי רקיע", "תדשא הארץ" וכו' וכו'. אין עוד אף מאמר שנכלל בעצם לשון המאמר, "ויאמר אלהים" – רק המאמר הראשון, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

"וירא... את-עם האור" הישר והחוזר

יש עוד הבדל: אחרי כל מאמר, כל בריאה, כתוב "וירא אלהים כי טוב". רק בכ"ה אלול כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – בשום מאמר לא כתוב עוד פעם מה ה' ראה, אלא רק "וירא אלהים כי טוב". לכאורה "את האור" מיותר – "את האור" שוה אורות, שוה תריג. כל פעם שכתוב "וירא אלהים" – איך רואים? הרי "דברה תורה כלשון בני אדם"[לה], רואים עם אור. לא שייך לומר "וירא אלהים" לפני שיש אור. גם המלה "וירא" כוללת את אותיות אור, אורי, "הוי' אורי וישעי"[לו] ("אורי וישעי" = "את האור", אורות, תריג כנ"ל). אז כל ראיה היא עם אור.

במלה "את" יש משמעות של "עם". הרי אין בדיוק פירוש למלה "את" (ראה תחלת קדושת לוי), והרבה פעמים משמעה 'עם'. כמו שאפילו היום אפשר לראות על איזה משאית ששייכת ל'כהן את לוי', שני שותפים – מחברים אותם עם המלה 'את', כך נכון. יש במלה 'את' משמעות של 'עם'. לפי זה, בשביל מה צריך את המלים "את האור"? כמו שאמרנו – "אלהים את האור" היינו אלקים עם האור, עם האור בעצמו הוא ראה את מה שהוא ברא, האור, "כי טוב" (בסוף הוא קרא לאור יום – ברא-ראה-קרא, לשון נופל על לשון, בסוד בריאה-יצירה-עשיה).

למה? כי יש תופעה מאד חשובה – שמוסברת דווקא בחסידות[לז], היום במדע לא מכירים – שבראיה יש אור ישר ואור חוזר, מה שיוצא מהעינים ומה שחוזר לעינים. היסוד לכך שפעולת הראיה מורכבת מאור ישר שיוצא מהעינים ואור חוזר שנכנס לעינים – ומהעינים נכנס עד אחורי המח, המקום בו רואים במח, כידוע ("כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[לח], עד לאחורי המח) – הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". אור זה משהו זריז, הדבר הכי זריז במעשה בראשית – "ויאמר אלהים יהי אור" ומיד "ויהי אור". כתוב ש"יהי אור" הוא אור ישר ו"ויהי אור" אור חוזר. כך ה' גם ראה – ראה עם אור יוצא מהעינים, כביכול, ואור נכנס לעינים.

ב. טביעת עין חסידית

תהא שנת טביעת עין

האם מה שהסברנו קשור לאיזו סוגיא בנגלה בתורה? כן, שתי סברות לגבי גדר טביעת עין. השנה הבאה עלינו לטובה היא שנת תשע"ט. כבר צריך לחבר את האור של היום עם האמת של ר"ה, והרבי היה נוהג לתת סימנים. יש לנו מאה שנים שאפשר להתחיל את הסימן בת'הא ש'נת – יגמר בעוד עשרים ואחת שנים, אבל יש תקופה של מאה שנים שיש את הכיף שאפשר לתת סימן תהא שנת... אז סימן השנה הבאה עלינו לטובה הוא תהא שנת ע"ט.

אחד הסימנים היפים הוא תהא שנת טביעת עין[לט]. מי שמתחיל ללמוד גמרא – ילדים, ומסתמא גם כאן נוהגים במנהג ישראל זה – לומד "אלו מציאות" ומכיר שם טביעת עין של תלמיד חכם בה מחזירים אבידה. נברך את מנחם מענדל שלנו שיהיה תלמיד חכם עם טביעת עין.

טביעת עין של מוהל

למה מדברים כעת על טביעת עין? חוץ מהרמז של השנה, זה מאד קשור לברית שכאן. איך? מאד קשור. נספר לבן שלנו (שגם קוראים לו מנחם מענדל) – אתה לא זוכר, היה לך ביום הברית 13 צהבת. המוהל הכי מומחה בחב"ד היה רבי יעקב יוסף רסקין ע"ה, שהרבי סמך עליו בעניני מילה ושגם זכה לקבל הוראות מפורשות מהרבי בענין ברית מילה. ביום השמיני למילה הוא בא, הסתכל על הילד, ולא משנה שיש לו 13 צהבת – אמר שהוא בסדר גמור, הוא כשיר לברית.

לא יודע אם כולם יודעים מה זה 13 צהבת, אבל יש הרבה בלאגן היום של רבנים לגבי צהבת של ילדים – המחותן שלנו גם כתב על זה תשובה. על פי נגלה, על פי המאירי ועוד ראשונים חשובים, לא צריך לדחות סתם, בקלות, ברית מילה. איך הוא קבע? איך מוהל טוב יכול לומר כזה דבר? יש לו צהבת גבוהה והוא אומר שהוא בסדר גמור? כי יש לו טביעת עין.

חוזק טביעת עין בכל התורה

מהי טביעת עין בהלכה? חוץ מטביעת עין בענין השבת אבידה, טביעת עין היא המקור של המון הלכות בתורה. כל עדות בתורה – עיקר כח העדות להעיד על מישהו, דיני נפשות, לומר שהוא רוצח, בא מכח טביעת עין. להעיד על איסור, בשר שנעלם מן העין – טביעת עין. להוציא חפץ – שני יהודים נכנסים לבית של שמעון ואומרים שיש כאן משהו שאנו יודעים ששייך לראובן, להוציא ממון – גם על פי טביעת עין. יש המון השלכות בכח טביעת עין. היא מהדברים ('ההכרעות' בלשון הלומדים) החזקים בתורה. אומר הפרי מגדים שטביעת עין יותר חזקה גם מרוב וגם מחזקה.

בשביל להשיב אבדה בטביעת עין צריך להיות תלמיד חכם, אבל מה בכל שאר הדברים? הרשב"א כותב שלא צריך להיות תלמיד חכם, אלא כל יהודי נאמן בטביעת עין. השבת אבידה היא בעיה מיוחדת, כי יש בה בעיה של חמדת החפץ, ואז יכול לא לדייק – כפירוש רש"י, שמתוך החמדה לא מדייק אם לא ת"ח – או אפילו לשקר, כדברי הרמב"ן[מ] והרשב"א. יש רבינו חננאל שאומר שתמיד צריך להיות ת"ח כדי שנאמין לך בטביעת עין, אבל כל שאר הראשונים – והכי חזק בהם הרשב"א – אומרים שבכל עדויות סומכים על כל יהודי בטביעת עין, שני עדים כשרים.

זיהוי משיח בטביעת עין

מתי מתחילים לקבל חוש של טביעת עין? כנראה בברית המילה. איזה חוש מיוחד של יהודי, חוש משיחי. הרבי אמר שצריך לזהות את המשיח. איך נזהה את המשיח? מי יכול לזהות את המשיח? כנראה שיש ליהודים טביעת עין. בלי טביעת עין אי אפשר לזהות את המשיח. אם הרבי אומר שצריך לזהות, להצביע – כמו "זה אלי"[מא] – סימן שיש טביעת עין.

אפשר לחשוב שאולי יש סימנים, אולי נחכה עד שיבוא מישהו שיש לו את כל הסימנים. יש פה בן אדם, נבחן אותו – הוא "מורח ודאין"[מב]? סימן שהוא מלך המשיח. אם לא – אז לא. לרמב"ם[מג] יש סימנים אחרים, על פי פשט – הוא החזיר את עם ישראל בתשובה? נלחם נגד אויבי ישראל ונצח? בנה את בית המקדש? אם כן – הוא מלך המשיח. אם כן, אלה סימנים. מה יותר חזק בהשבת אבידה, ובכל התורה כולה – טביעת עין או סימנים? כתוב[מד] שטביעת עין יותר חזקה. זה מה שהרבי רצה, שנזהה את המשיח עם טביעת עין, בלי סימנים.

אם אמרנו, באמת אחד האחרונים[מה] – מובא בשדי חמד – מסתפק אם צריך להיות סימן, רק שמי שמכיר בטביעת עין לא מודע לסימן שנתן לו את טביעת העין בדבר, דעה מענינת, או שלא צריך שום סימן כלל, טביעת עין לא קשורה לשום סימן, אלא רק טביעת עין.

חוש ושכל – אורות דתהו וכלים דתיקון

מה ההבדל בין טביעת עין לסימנים? האחרונים – ראשי הישיבות, הלמדנים של היום – אומרים שטביעת עין היא 'הכרה חושית', הכרה בחוש, וסימנים הם 'הכרה שכלית'. מה יותר חזק, חוש או שכל? אפשר לומר ששכל, אבל התורה אומרת שחוש יותר חזק. זה נקרא 'חוש חסידי' – שכל הוא מתנגד וחוש הוא חסיד. מה יותר חזק (ומכריע), הכרה חושית או הכרה שכלית? הכרה חושית. בכל אופן, צריך גם שכל. למה צריך שכל? בשביל כלים דתיקון. חוש הוא גם לשון חיש מהר, זריז מאד. כתוב[מו] שהחוש העיקרי הוא חוש הראיה, לכן הוא הכי מהיר, מהירות האור.

צריך גם חוש וגם שכל. אותו מוהל שאמר שצריך למול את הילד לא קבע זאת לפי שכל, לא לפי כללים. קודם הזכירו את ר' אשר – נאמר עוד ווארט, שמקורו באיז'ביצא אבל גם הוא החזיק ממנו. קשור גם למה שדברו על אהבת ישראל בפרט, לא רק בכלל. יש פרט ויש כלל, ויש שהפרט יותר חזק מהכלל. יתכן שהפרט הוא "יוצא מן הכלל", לכן צריך להתייחס לכל פרט ופרט בפני עצמו – אי אפשר לעשות הכללות.

חיבור החוש והשכל אצל הרבי

נעשה חשבון לכבוד ברית המילה שלנו: שוב, צריך חוש וצריך שכל – טביעת עין וסימן – חוש-שכל עולה 664, פעמיים מנחם-מענדל. נמצא שמנחם מענדל הוא הממוצע, המספר שמחבר חוש ושכל, שהם בעצם "זריזות במתינות". מנחם-מענדל הוא על שם הרבי, ותמיד כאשר אומרים "זריזות במתינות" ורוצים להצביע על מישהו שהוא אב-טיפוס לתכונה חסידית זו, הדוגמה החיה של זריזות במתינות, אין מישהו כמו הרבי. כל מי שזכה להכיר ולראות את הנהגת הרבי הוא ראה חי "זריזות במתינות".

שוב, המתינות לא פוגעת בכהוא זה בזריזות, רק נותנת לה כלים. זריז, אבל מתון-מיושב לגמרי. אפשר לומר שזה אולי הדבר הכי עצמי אצל הרבי – הקשר בין החוש והשכל. המתינות, הכלים, ישוב הדעת – בא מהשכל. בעל מוחין בחסידות הוא אחד שגם מאופק, מיושב ומתון. אבל העיקר הוא החוש, טביעת העין, שכבר גובל ברוח הקדש.

כאשר שאלו את הרבי אם לנתח חולה או לא, והוא אומר לא לנתח נגד דעת הרופאים. אחר כך קרה נס, לא עשו ניתוח, והסתבר שאם היו עושים היה פקוח נפש. באים ושואלים את הרבי 'מה זה?'. בהרבה סיפורים הרבי אמר שלמדתי הרבה ספרי רפואה, אני מעודכן בחידושי הרפואה, ואמרתי לפי מה שאני יודע. זה באמת נכון? ככה הוא אמר. אפשר לומר שהוא הצטנע. ודאי נכון שיש לו הרבה שכל, הרבה ידיעה, הרבה סימנים – הוא יודע את הסימנים של הצהבת. יש לו הרבה סימנים, שהם השכל שלו. אבל בתוכו – כמו שבתוך הברית יש אש, בתוך המילה יש אור – הוא שפט באמת לפי חוש, בטביעת עין.

שיפוט הוא שיקול הדעת ורש"י[מז] אומר שדעת היא רוח הקדש, וכתוב[מח] שפנימיות הדעת היא הכרה, טביעת עין. מישהו נכנס והוא ראה אותו בעינים – אומרים שעיני הרבי כמו רנטגן, רואה 'דורך און דורך' – וזה מספיק, אחר כך מלביש גם בשכל, בסימנים. אבל העיקר אצל הרבי – וכל יהודי צריך ללמוד מכך – הוא הכרה חושית, לאו דווקא הכרה שכלית. אם כן, לגבי תינוק צריך להיות מספיק עם טביעת עין – מוהל מומחה, אמתי – לדעת אם אפשר לעשות לו ברית, העיקר אינו מספר הצהבת.

ג. טביעות עינא דקלא

טביעת עין בקול הבכי

יש עוד סוג של טביעת עין: טביעת עינא דקלא – שאפשר להכיר אדם בקול שלו. לא שמעתי עדיין, אבל יתכן שיש כזה מוהל טוב שיכול לקבוע אם אפשר לעשות לילד ברית לפי הבכי שלו... קודם שמענו בכי. זה ודאי חוש מיוחד מאד, ששומעים איך שהוא בוכה, איך שהיהודי בוכה.

הרי כתוב "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"[מט], כל חדש אלול הוא חדש של תשובה, חדש של בכי. פסוק של יפת תאר, שרש הנשמה[נ], ויש חדש אחד שה"אשת יפת תאר" בוכה, "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"[נא], חדש של "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[נב], מילה מלמעלה (שבעצם היא הפריעה, שלמות המילה[נג], גילוי העטרה כנ"ל. בכל הפסוק יש חי מלים ואלול אותיות, רמז מובהק לח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, ושל מנחם מענדל שלנו. הפסוק מסיים "למען חייך" – "חייך" היא המלה ה-חי. הבעל שם טוב אמר[נד] שנשמתו ירדה לעולם ביום הזה כדי להכניס חיות ושמחה, לא רק בכי, לעבודת חדש אלול, "'וחי בהם'[נה] ולא שימות בהם"[נו] מתוך מרירות, "מר ממות"[נז]). כנראה שבבכי אפשר לדעת אם היהודי הזה מוכן למילת הלב.

הרבי דבר הרבה על מה שכתוב בכתבי האריז"ל[נח] על בכי – חוץ מ"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" – שמי שלא בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלמה, והרבי היה בוכה הרבה. כתוב שאלול (ראשי תבות "אני לדודי ודודי לי"[נט]) נמשך עד יום כיפור – "אני לדודי ודודי לי" ס"ת יייי, כנגד ארבעים יום של הלוחות השניים מר"ח אלול עד יום כיפור. כנראה אפשר להכיר בבכי זה אם התשובה היא אמתית – קשור גם לבכי בתקיעת שופר, התרועה. בתורה כתוב רק תרועה, אבל בחלוקה לשברים-תרועה הם גניחה-אנחה ובכיה. בתורה ראש השנה נקרא "יום תרועה". הבעל שם טוב אמר[ס] ש"אשרי העם יֹדעי תרועה"[סא] היינו שיודעים איך לבכות, שהבכי יהיה בכי אמתי. שוב, לפי טביעת עינא דקלא, טביעת עין של קול התינוק, אפשר להכיר אם הוא כשיר לברית מילה.

בין טביעת עין בראיה לטביעת עין בשמיעה

בכל אופן, הווארט שהעיקר הוא טביעת עין. גם בזה יש מחלוקת אחרונים. לפי הבית שמואל לטביעת עינא דקלא יש אותו תוקף כטביעת עין (לכל הענינים). ספר המרחשת – הרב האחרון של וילנא, אחרי הרב חיים עוזר – מבין מקצות החשן שטביעת עין דקלא קצת פחותה מטביעת עין רגילה, ויש לה אפילו דין סימנים (ולכן היא תועיל רק באיסורים, אך לא בדיני נפשות או בהוצאת ממון). איך הוא מסביר? טביעת עין היא לא רק בחפץ, אלא הכרת אדם – כמו בדיני נפשות. ההכרה שלך לפי הראיה לא משתנה – זה אתה, עכשו אני מסתכל עליך ורואה בדיוק מה שראיתי כל החיים. אבל אם אני מכיר את הקול שלך, כך הוא אומר – סברא דקה – זהו קול חדש. רק שהקול החדש דומה לקול שאני מכיר. כלומר, להכיר אותך בקול זהו כח המדמה ולהכיר אותך בראיה זה ממש.

כתוב שה' ברא אותנו "בצלמנו כדמותנו"[סב], אפשר לומר שהצלם, שהוא הראיה, הוא טביעת העין ממש, בראיה, לפי סברא זו, אבל ה"כדמותנו" היינו "טביעת עינא דקלא", דמיון הקול של עכשיו לקול של פעם. זהו סימן לשתי סברות כאן (אך על כל פנים נראה לי כדעת הבית שמואל שצליל הקול הוא אותו כח של טביעת עין כמו ראיה ממש, והרמז, צליל = צלם).

טביעת עין – מי טבוע במי?

נחזור להתחלה: מהי "טביעת עין" בכלל? מה פירוש הביטוי? מהי טביעת עין? מי טבוע בתוך מי? יש דעה אחת שאני טבוע בתוך החפץ – הסתכלתי עליו הרבה פעמים עד שאני טבוע בתוכך. טביעת עין היא דין הכרה – איך אני מכיר אותך? כי אני טבוע בך, מכח העין שלי. יש סברא הפוכה – הסתכלתי עליך הרבה פעמים, אני מכיר אותך, אתה טבוע בי. הפירוש השני יותר מסתבר לפי המדע – אתה טבוע בזכרון שלי, אתה טבוע בתוך העין שלי. השאלה מי טבוע בתוך מי, אני בך או אתה בי?

כמו מה זה נשמע? בדיוק מה שאמרנו קודם, שכתוב בחסידות שפעולת הראיה היא בשני כיוונים. יש מה שיוצא ממני ויש מה שחוזר אלי, "יהי אור ויהי אור", אור ישר ואור חוזר. הסברא הזו, שאני טבוע בתוכך – זהו פירוש המלה טביעה – היא אור ישר, יצאתי מעצמי ונכנסתי אליך, חדרתי לתוכך. אבל הפירוש השני, שאתה טבוע בי, בתוך העין – יותר על פי פשט – שהאור שלך, המראה שלך, נכנס לי דרך העין למח ורשום שם, נמצא שם.

ראיה – "חותם בולט" ו"חותם שוקע"; שמיעה – "חותם שוקע"

מה לגבי קול? מה ההבדל בין ראיה לשמיעה? בראיה, לפי החסידות, יש את שני הכוונים, אבל בשמיעה יש רק כיוון אחד, הכל בחינת נוקבא, הכל קבלה (אותיות "שמע בקֹלה"[סג]), הכל אור חוזר. יש בקבלה (עץ חיים שער אח"פ, אזן-חוטם-פה, ביחס לאדם קדמון) מושג של הבל שיוצא מהאזן (כמו שיש הבל יותר גס שיוצא מהחוטם והבל עוד יותר גס שיוצא מהפה), אך אינו חלק מפעולת השמיעה. פעולת השמיעה היא שהקול נכנס – "לשמוע קול שופר". זו פעולת נוקבא – אני ה"חותם השוקע" ומשהו נכנס בי. אם אני ה"חותם הבולט", נכנס למישהו, זו בחינת זכר[סד]. בחינת נוקבא היא אור חוזר, שמשהו נכנס בי. בראיה יש את שני הכוונים, "יהי אור ויהי אור" (סוד "והחכמה מאין תמצא [בבינה]"[סה]), ושמיעה היא מצד אמא (סוד "אזן מלין תבחן"[סו] מצד בינה, מלשון בין[סז], כח ההבחנה בין שני דברים שונים). לכן אפשר לסבור סברא זו, שאולי טביעת עין של הקול היא סימנים.

אבל באמת, כך נראה לי על כל פנים, יותר מסתבר כדעת הבית שמואל – שלדינא, להלכה, לשתי ה"טביעת עין", דעינא ודקלא (עינא = קלא), יש בדיוק אותו תוקף (ובחסידות[סח] מוסבר שיש גם יתרון לשמיעה על הראיה, שבשרש היינו יתרון "פנימיות אמא פנימיות עתיק" על "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[סט], וכן ידוע בכתבי האריז"ל[ע] ששרש אמא עילאה גבוה משרש אבא עילאה).

אם כן, איך נסביר? ראיה היא אבא ושמיעה היא אמא. סימנים הם שכל. בתוך אמא יש חיצוניות אמא ופנימיות אמא. השכל של אמא, זיהוי על פי סימנים, הוא חיצוניות אמא, שכל. אבל לזהות בקול – על דרך זיהוי בראיה – הוא פנימיות אמא. למה יש מחלוקת? יש כלל גדול לגבי כל המחלוקות – שמחלוקת היא רק בממוצע, כשיש נטיה לכאן ונטיה לכאן. הדרגה של פנימיות אמא מחד דומה לחיצוניות אמא, שכל, ומאידך דומה לאבא, טביעת עין ממש. למה חז"ל קוראים "טביעת עינא דקלא", ולא רק 'טביעת קול' (כמו בחלק מהראשונים)? אני מבין שקול, קשור לאמא, אבל טביעת עין, קשורה לחכמה. לכן הייתי אומר להלכה כבית שמואל, שיש אותו תוקף כמו טביעת עין (ומה שהוסבר לעיל שיש גם מעלה בטביעת עין דקלא על טביעת עין דעינא היינו כידוע ששרש כל ממוצע גבוה משני הקצוות שהוא מחבר). שוב, לפי הקצות (כפי שהבין בעל המרחשת) בטביעת עין דקלא יש תוקף רק כמו סימנים, אבל לפי הבית שמואל יש תוקף כמו טביעת עין ממש, יותר מסתבר.

ידיעה גמורה או ידיעה שאינה גמורה

שאלו מה הנפק"מ של שתי הדעות לגבי טביעת עין (אם אני טבוע בו או שהוא טבוע בי). יש נפק"מ אחת – האם הכרה, טביעת עין, צריכה להיות ידיעה גמורה או שמספיקה ידיעה שאינה גמורה. מה הכוונה? האם צריך שטביעת העין שזהו אתה – קוראים לך כך וכך – תהיה במאה אחוז, ידיעה גמורה, או מספיק שאומר שאצלי תשעים ותשעה אחוז. זו מחלוקת בין אחד מגדולי ראשוני הראשונים – עוד לפני רש"י – רבינו חננאל, שאומר שנדרשת ידיעה גמורה, לבין הים של שלמה, שאומר שמספיקה גם ידיעה שאינה ברורה, ועדיין היא חזקה מסימנים.

אפשר לתלות מחלוקת זו בחקירה האם המשמעות של טביעה היא שהדבר טבוע בי או שאני טבוע בו, שאמרנו ששני הצדדים הם ע"ד זכר ונקבה. אם אני טבוע בו, כלומר שהעין שלי טבועה בדבר, זו בחינה זכרית – אני חותם בולט, ואז הידיעה שלי את הדבר היא ידיעה גמורה (שהרי אני, הגברא, היודע, בו, בחפצא של הידיעה ממש, וממילא אני יודע אותו כמו שהוא ממש, ללא שום ספק וספק ספיקא כו'). אבל אם הדבר טבוע בי אני חותם שוקע, נוקבא, ואז רק רושם החפצא נמצא במח הזכרון שבי ואין זה ידיעה גמורה ממש, ודוק.

מה ההבדל בין זכר ונקבה בדעת? כל הענין של טביעת עין הוא דעת. מה ההבדל בדעת בין איש לאשה? כתוב שלאיש יש דעת שלמה, תרין עטרין (תהא שנת עטרין), עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, ה"ח וה"ג, ואילו "אשה דעתה קלה", יש לה (לפני נישואיה) רק עטרא דגבורות. זה מחזק את ההסבר הנ"ל לגבי הנפק"מ בין שתי הדעות האם צריך ידיעה גמורה (דעת רבינו חננאל) או שמספיקה ידיעה שאינה גמורה (דעת הים של שלמה). אם גדר טביעת עין הוא הגדר הזכרי, שהוא החותם הבולט, זו צריכה להיות ידיעה גמורה (היינו ידיעה הכוללת את תרין העטרין דדעת, ה"ח וה"ג, שרש האהבה ושרש היראה בנפש), אבל אם הגדר הוא גדר נקבי, של "ויהי אור", שהדבר טבוע בי, הדעת הנקבית היא לא דעת גמורה (שבה רק עטרא דגבורות, שרש היראה בנפש, "אשה יראת הוי' היא תתהלל"), אבל בכל זאת היא דעת (ואף על פי שאין אשה כשרה להעיד בכל זאת יש לה חוש להכיר באנשים, כמו אורחים, שלאיש אין). אם זהו הגדר – מספיקה ידיעה שאינה גמורה. זו נפק"מ להלכה. עוד פעם, זו נפק"מ אם צריך להכיר במאה אחוז או בתשעים ותשעה אחוז.

ד. שרש טביעת העין

טביעת עין מגלגלתא או ממוחא סתימאה

עוד דבר, בו נסיים את ענין טביעת עין לכבוד הברית:

הזכרנו קודם ספק של אחד האחרונים, האם בטביעת עין יש סימן – רק שאיני מודע לו, לא מזהה לפיו, אבל הוא הסבה לכך שאני מכיר – או שבטביעת עין אובייקטיבית בחפץ אין שום סימן, ובכל זאת אני מכיר. מה ההבדל בין השיטות? טביעת עין היא הכרה, והכרה היא דעת. שרש הדעת בכתר, אבל יש בכתר, באריך אנפין (רצון בנפש), שתי בחינות – מוחא סתימאה וגלגלתא. מה ההבדל ביניהם? נאמר בקיצור, בלשון החסידות – מוחא סתימאה הוא "יש טעם לרצון", אבל הוא "טעם כמוס לרצון", וגלגלתא היא "אין טעם לרצון".

לעניננו, טעם הוא הסימן. הסברא שצריך שיהיה שם סימן, אבל אני לא צריך להיות מודע לסימן, היא ממש אומרת "טעם כמוס לרצון". באותיות של חסידות, הוא סובר שטביעת עין באה ממוחא סתימאה. כתוב בחסידות[עא] – בשם רבי זלמן זעזמיר, המשפיע של רבי הלל מפאריטש, החסיד הגדול של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי – ששרש כל החושים בנפש ב-ז תקוני גלגלתא, שהראשון בהם הוא גלגלתא והשני הוא מוחא סתימאה. אם אני אומר שהחוש של טביעת עין תלוי במציאות סימן, אך לא צריך להיות מודע לו, זה ממש "טעם כמוס לרצון". אבל הסברא שלא צריך שום סימן היא בחינת גלגלתא, ש"אין טעם לרצון" כלל. כתר הוא למעלה מטעם ודעּת, והשאלה אם יש טעם כמוס לרצון או שאין לו טעם כלל. זהו הסבר עמוק בחסידות למחלוקת אחרונים לגבי טביעת עין.

בכל אופן, הווארט היה שאנחנו חסידים, ואם אנחנו באמת חסידים יש לנו טביעת עין – צריך טביעת עין לדעת שהתינוק כשיר לברית מילה היום, יום בריאת העולם, עם כל הרמזים הנ"ל.

הכחות הטבועים

לגבי המלה טבוע צריך עוד הקדמה – יש בחסידות מושג 'כחות הטבועים בעצם הנפש' יש עוד ביטוי – 'כחות הנטועים בעצם הנפש'. וביטוי שלישי – 'כחות הקבועים בעצם הנפש'. זהו חרוז – קבוע-נטוע-טבוע, מהחרוזים הכי חשובים בתורת החסידות. כאשר לומדים את הסוגיא בפשטות, אלה ביטויים מקבילים. יש מושג בנגלה "עשר נטיעות", ומסבירים בחסידות שהוא סוד עשרת הכחות הנטועים בעצם הנפש. בכל אופן, יש כאן שלשה ביטויים, שגם מתחרזים – מה היחס ביניהם? מהם בכלל כחות בעצם הנפש? ספירות דעתיק, פנימיות הכתר, שהוא עדיין המדרגה התחתונה, הנמוכה, של המאציל.

'קבוע' כמו לקבוע עתים בתורה. 'נטוע' יותר משמע מדות נטועות בלב. 'טבוע' משמע כחות המוטבע בחסידות, וגם בקבלה הראשונה, הנה"י. אלה בעצם שלשה פרצופים – פרצוף העיבור (טבוע), פרצוף היניקה (נטוע) ופרצוף המוחין-הגדלות (קבוע). גם בעצם הנפש יש את המדרגות האלה (וגם בעצמות אוא"ס שלפני הצמצום). יש את כל עשרת הכחות דעתיק בפרצוף נה"י, פרצוף מוטבע; יש את כולם בפרצוף חג"ת פרצוף היניקה (סוד "עשר נטיעות" כנ"ל); ויש הכל בחב"ד, קבוע (טבוע נטוע קבוע = 400, 20² כנ"ל). רק שנבין שהמושג טבוע, שיש לו לשונות מקבילים ודומים, נטוע-קבוע, שייך לכחות שבעל מודע שלי, בעתיק (ועוד, דווקא לטבוע בנפש, האינסטינקטים, יש שרש יותר גבוה מהכל, גם מהקבוע, שהרי חב"ד הוא שכל ושרש המוטבע בנפש הוא בחושים העצמיים שבכתר שמעל לשכל, וכנ"ל בהבדל בין הכרה בחוש להכרה בשכל).

רמז אהבת ישראל

נסיים בעוד גימטריא יפה: שמענו שצריך להכנס לשנה החדשה עם הרבה אהבת ישראל. [תהא שנת טביעת עין היא גם תהא שנת עין טובה.] אמרנו[עב] שמעין טובה נעשית טביעת עין דרך עצה טובה – הם כנגד חב"ד, "עין טובה" בחכמה, "עצה טובה" בבינה ("מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[עג]) ו"טביעת עין" (הכרה) בדעת (ששרשה בכתר – גם הכרה וגם כתר משער כר).

בכל אופן, יש פה את התאריך של חי אלול (יום הלידה) ו-כה באלול (יום הברית). אם נחשב חי ברבוע ו-כה ברבוע – התכללות של כל אחד – נקבל 324 ועוד 625, יחד 949, אהבת ישראל, אהבה כפול חכמה, ללמד שאהבת ישראל דורשת גם אהבה בלב וגם חכמה, חכמת לבב. מהי חכמה? בטול. צריך לבטל את האני – אי אפשר לאהוב אותך אם אני אגוצנטרי, בתוך עצמי ומסביב לעצמי. צריך גם חכמה וגם אהבה, ואהבה פעמים חכמה עולה אהבת ישראל, חי ברבוע ועוד כה ברבוע.

עד כאן, העיקר שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולנו, שהתינוק שלנו יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, כמו שהרבי רוצה, ושיהיה "ופרצת", שנזכה לזרז – עם ברית-אש ואור-מילה, הרבי רצה עשרה עקשנים[עד] – את ביאת המשיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.