בע"ה

אור לכ"ה אלול ע"ח – אלעד

סימני תשע"ט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אורך ואמתך"

כ"ה אלול – ראשית גלוי אור השנה הבעל"ט

היום אנחנו ביום בריאת העולם, כ"ה באלול[ב], היום של בריאת האור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב"[ג]. כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה [בארץ ישראל, ארץ נוטריקון 'אור זרֻע לצדיק'[ד], כנודע] מרשית השנה ועד אחרית שנה"[ה] – "עיני הוי' אלהיך" הן ענין של אור, אור העינים. יש אור חדש שמאיר בתחלת השנה, בראש השנה, עם תקיעת שופר, כמבואר בספר התניא[ו], והוא נמשך "עד אחרית שנה".

על פי פשט, האור של השנה החולפת נמשך ממש עד הרגע האחרון שלה, אבל כאשר מגיעים לכ"ה אלול יש משהו שה' כבר אומר "יהי אור" לאור החדש שיאיר בראש השנה של השנה החדשה. לכן במחזור, בראש השנה, אנחנו אומרים "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". "זה היום תחלת מעשיך" היינו ראש השנה, אבל הוא "זכרון ליום ראשון" – יש קשר וזיקה ליום ראשון של מעשה בראשית, היום. כלומר, כאשר מגיעים לראש השנה מתקשרים שוב ליום הזה, בו ה' אומר "יהי אור... וירא אלהים את האור כי טוב", האור החדש, כי טוב, של השנה הבאה עלינו לטובה.

נבואת "זה" ונבואת "כה"

ראש השנה הוא בחינת "זה", נבואת משה רבינו[ז] – "זה היום תחלת מעשיך". אבל היום של בריאת העולם, בריאת האור, הוא יום של "כה" – כה באלול. "כה" הוא נבואת שאר הנביאיםז, כל הנביאים, שהתנבאו ב"כה אמר הוי'". איך שייך לענין האור? כתוב "יהי אור" – "יהי" שוה כה. יתר על כן, אם סופרים את המלים מתחלת התורה, מ"בראשית", המלה "אור" עצמה היא המלה ה-כה, המלה ה-יהי – "יהי אור", המלה "אור" היא המלה ה-יהי בתורה.

לפי הפשט המעלה היא ב"זה", נבואת משה רבינו, אבל כתוב בחסידות[ח] שיש גם מעלה ב"כה". "זה" הוא אור פנימי, אבל "כה" הוא אור מקיף. יש מעלה באור הפנימי של "זה" יותר מאשר במקיף של "כה", וגם יש מעלה במקיף של "כה" ביחס לפנימי של "זה,, וצריך לחבר אותם. לכן אומרים "זה היום תחלת מעשיך", מעלת ה"זה", אבל יש חשיבות גם ב"זכרון ליום ראשון", להיום, "יהי אור".

"יום אחד" ו"יום ראשון"

בתורה יום ראשון נקרא "יום אחד"[ט] – יום בו ה' הוא אחד בעולם, עוד לפני בריאת המלאכים, אין שום מודעות אחרת, רק מודעות של עולם האצילות, בו אין שום דבר יש ונפרד בפני עצמו, הכל אלקות. ככה חז"ל[י] מסבירים את "יום אחד". בכל זאת, בנוסח המחזור הוא נקרא "יום ראשון", וגם על פי פשט קוראים לו יום ראשון (כמו בכל שבוע).

כמה עולה "יום ראשון" בגימטריא? תריג. יש משהו גדול מאד ב"יום ראשון", כולל את כל מצוות תורתנו הקדושה, רמח ו-שסה, כל האברים והגידים של ה"צלם אלהים" בו ה' ברא את האדם. הכל נכלל בתוך הבטוי "יום ראשון". איזו עוד מלה עולה בגימטריא "יום ראשון", תריג? אורות. כמה פעמים כתוב "אור" ביום ראשון? חמש פעמים, כנגד חמשה חומשי תורה, כפי שאומרים חז"ל במדרש[יא]. אם כן, כל האורות נכללים ביום ראשון, במאמר הראשון הגלוי והמפורש של ה' – "יהי אור". אז, מיד, עם העינים שלו – "עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – הוא מסתכל על האור שברא, "וירא אלהים את האור כי טוב". גם "את האור" שוה אותו מספר, יום ראשון, אורות, תריג.

"אורך ואמתך" – משיח ואליהו הנביא

כדי להבין יותר את הקשר בין היום, כה אלול, "יהי אור", לראש השנה, יום בריאת אדם הראשון[יב], נתבונן בפסוק בתהלים – "שלח אורך ואמתך המה ינחוני"[יג]. יש על הפסוק פירוש רש"י מופלא, משהו יוצא דופן, לא דומה לאף פירוש אחר לפסוק. יש בפסוק אור ואמת – זהו הפסוק העיקרי בתנ"ך שמחבר בין האור והאמת[יד]. אומר רש"י[טו], בקיצור, ש"אורך" הוא מלך המשיח ו"אמתך" אליהו הנביא. הגם שידוע[טז] ש"פשוטו של מקרא" של רש"י בנ"ך אינו באותה דרגה ממש של ה"פשוטו של מקרא" בפירוש בתורה, בכל זאת זהו פשט. אנחנו מבקשים כאן מהקב"ה שישלח את מלך המשיח ואת אליהו הנביא. מלך המשיח נקרא "אורך" – האור שלך, ה' – ואליהו הנביא נקרא "אמתך", האמת שלך, ה'.

איך רש"י מבין זאת? הוא כותב שעל מלך המשיח כתוב "ערכתי נר למשיחי"[יז] – המשיח הוא נר ונר הוא אור, ולכן המשיח נקרא "אורך". מה לגבי "אמתך"? הוא אומר שאליהו הנביא הוא "נביא נאמן" – זהו הביטוי שלו, נאמן כתוב על משה רבינו[יח] אך כך כותב על אליהו הנביא – "ואמתך". כנראה, לא כותב בפירוש, רומז לכך שלפי חז"ל[יט] "יונה בן אמתי הנביא"[כ] נקרא "בן אמתי" על שם שאליהו הנביא החיה אותו. הוא בן האשה הצרפית שמת ואליהו הנביא החיה אותו, ואז אמרה האשה "עתה ידעתי כי דבר הוי' בפיך אמת"[כא] – עכשיו אני יודעת שאתה אמתי, מאותו רגע שהוא החיה את המת.

סוד המלה אמת הוא "א מחיה מת"[כב]. ברגע שאליהו גלה את כח ה-א – את הקשר שלו לאלף, לאלופו של עולם – והראה שיש לו כח להחיות מתים ידוע שהוא אמתי, "עתה ידעתי כי דבר הוי' בפיך אמת". מאז אליהו נקרא אמתי, ואותו ילד גדל להיות יונה הנביא. הילד שהחיה אלישע הוא חבקוק הנביא[כג], אבל הילד שהחיה אליהו הנביא הוא יונה הנביא – ככה חז"ל אומרים. הוא נקרא יונה בן אמתי – אמתי אינו אביו הביולוגי, אלא אליהו הנביא שהחיה אותו. סימן שיש במלה "אמת" משהו שהוא גם תחית המתים (וכרמוז גם בסיום מאמרו הידוע של רבי פנחס בן יאיר, "ותחית המתים על ידי אליהו הנביא זכור לטוב"), ועל פי פשט היינו הנבואה האמתית – "דבר הוי' בפיך אמת", אתה מדבר אמת – ולמי שמדבר אמת (שמקיים את הוראת רבי עקיבא, "אמת למד פיך") יש כח להחיות את המת.

חותם האמת בראש השנה

מתי מתקשרים למדת האמת? בראש השנה. לפני תקיעת שופר אומרים "ראש דברך אמת"[כד]. סיום הברכה האמצעית של תפלות ראש השנה הוא: "כי אתה אלהים אמת ודברך מלכנו אמת וקים לעד"[כה]. מדת האמת היא "חותמו של הקב"ה אמת"[כו]. החותם בא בסוף, והייתי חושב שבראש השנה צריכה להיות התחלה. אבל באמת ראש השנה הוא גם חותם – סוף ששת ימי בראשית. כשה' אמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... בצלם אלהים"[כז] הוא בעצם חתם את כל מעשה בראשית. כך כתוב, שהאדם הראשון הוא בעצם החותמת של הקב"ה, "חותמו של הקב"ה אמת", לגבי כל מעשה בראשית.

הפסוק "שלח אורך ואמתך", מדבר במשיח ובאליהו הנביא. הייתי חושב שהסדר הפוך, קודם אליהו ואח"כ משיח, אבל יש מחלוקת (ברמב"ם[כח]) מי יבוא קודם – כאן קצת אסמכתא שלדעת רש"י המשיח יבוא לפני אליהו. השרש כבר מתחיל להאיר לנו היום, כה אלול, "יהי אור" – אור של מלך המשיח, "ערכתי נר למשיחי". אחר כך האמת, שהיא חותם מעשה בראשית, היא האדם – "צלם אלהים" של הקב"ה, "בצלמנו כדמותנו", חותם האמת של ה', "אמת הוי' לעולם"[כט].

"אור" ו"אמת" – אברהם אבינו ומשה רבינו

החידוש בפירושו של רש"י הקדוש הוא שהוא מזהה אור ואמת עם נשמות. אף פירוש לא אומר שאור ואמת הם נשמות, אנשים. עוד פעם, הראש של רש"י כאן לגמרי מחודש ביחס לכולם. כולם מפרשים אור ואמת לפי פשוטם של מושגים אלה, ולא שפתאום הופכים להיות בני אדם.

אם כבר הולכים בראש של רש"י, שאור הוא אדם שקוראים לו משיח ואמת היא אדם שקוראים לו אליהו הנביא – מה הייתי חושב לפני רש"י (ושיהיו גם לפי סדר)? "שלח אורך ואמתך", שלח לנו אדם שנקרא אור ואדם שנקרא אמת – מי אלה? בלי רש"י הייתי מפרש ש"אור" הוא אברהם אבינו ו"אמת" היא משה רבינו. מאד פשוט, כתוב "אברהם התחיל להאיר"[ל] – זהו מדרש מפורש על "מי העיר ממזרח"[לא], שקוראים "מי האיר ממזרח", הולך על אברהם אבינו. ומי אמת? "משה אמת ותורתו אמת"[לב]. מי קודם למי? אברהם קודם למשה. לכן פשוט לפי סדר הפסוק – "שלח אורך ואמתך המה ינחוני".

אצל מי שני העמודים האלה הם יסוד היסודות? הרמב"ם. מי שמכיר את הרמב"ם, יש לו שתי דמויות שהוא מעריץ ומעריך מעל הכל – אברהם אבינו, גר הצדק הראשון, "אב המון גוים"[לג], ומשה רבינו. אברהם גם שייך למשיח[לד], "נעוץ סופן בתחלתן"[לה], שפעולתו הסופית והאחרונה היא להחזיר את כל העולם "לעבדו שכם אחד"[לו], ואז אברהם יגיע לשלמות של "אב המון גוים"[לז]. הסוף נעוץ בהתחלה, אבל באמצע צריך את התורה, האמת של משה רבינו.

קריאת המשיח – קריאת אברהם

אם כן, מחד הייתי אומר פשט, ש"אורך ואמתך" הם אברהם אבינו ומשה רבינו, אבל רש"י אומר פשט שהם משיח ואליהו הנביא. נלמד מכך, אם נחבר, שמשיח הוא אברהם אבינו. לפעמים משמע שמשיח הוא משה רבינו – "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[לח]. כתוב בקהלת[לט] "מה שהיה הוא שיהיה" – "מה שהיה הוא" ראשי תבות משה[מ], ומכאן לומדים ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", אז משיח הוא משה. אבל, למשל בפירוש הרמב"ן על מלחמת המלכים, הוא כותב בפירוש שפסוקי מלחמת המלכים הם נבואה על מלחמות מלך המשיח – מלחמת אברהם היא מלחמת משיח, וכל שכן שכל ענין פרסום האלקות של אברהם אבינו הוא ענין של מלך המשיח.

נסביר בהמשך – ביחס לסימן של תהא שנת טביעת עין – שאת המשיח מזהים ב"טביעת עינא דקלא". איך נזהה את המשיח? נכיר אותו בקריאה שלו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[מא]. יש ראש ישיבה שמלמד שיעור כללי – השאלה עד כמה בשיעור שלו הוא קורא לכל באי עולם לחזור לעבוד את ה' יתברך שכם אחד, בכל מה שהוא אומר. אם יש כזה אחד – אפשר להכיר אותו בקול, שהוא כנראה מלך המשיח של הדור. זהו מלך המשיח שדומה לאברהם אבינו. בכל אופן, הוא מלמד איזו סוגיא ("תורת משה") – הוא משה רבינו. צריך את שניהם. זו אמת, "אין אמת אלא תורה"[מב], אבל הקריאה לכולם לעבוד את ה' היא אור. "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[מג], גם במתן תורה יש חיבור בין הקול לבין האור, רואים את הנשמע ושומעים את הנראה[מד].

ב. תהא שנת טביעת עין

נהוג לתת סימנים – סימנים טובים – לשנה הבאה עלינו לטובה, תשע"ט. כל עוד יש לנו ת"ש בהתחלה – לא לעולם ועד, רק עוד 21 שנה – נוהגים לדרוש "תהא שנת...". צריך לחשוב מה יהיה בשנת ת"ת, אבל בינתים אנחנו בת"ש – יש לנו מאה שנים של "תהא שנת...", ורק צריך כל פעם לחשוב מה להוסיף בפרט-קטן (שהוא בעיקר המספרים בסוף). כבר דברנו[מה] בקיצור על כמה רמזים יפים באותיות ע"ט. יכול להיות "עין טובה" או "עצה טובה". גם יכול להיות ט"ע – "טביעת עין"[מו].

"טביעת עין" בהלכה

מהי "טביעת עין"? דין בתורה, שסומכים על טביעת העין של מישהו – לזהות מציאות של חפץ או מציאות של אדם. כל דיני עדות בתורה, שמאמינים לעדים שאומרים משהו, הם מטעם טביעת עין – שסומכים על טביעת העין שלהם.

לגבי השבת אבידה – כל הילדים מתחילים ללמוד גמרא מפרק "אלו מציאות"[מז] – יש דין שסומכים על טביעת עין של תלמיד חכם[מח]. יש שתי דעות בנגלה למה סומכים דווקא על תלמיד חכם[מט] – או שמי שאינו-תלמיד-חכם חשוד לשקר, כי יש לו חמדה לחפץ, או שפשוט הוא לא מדייק. גם אי-הדיוק נובע מהחמדה לחפץ – לא משקר ממש, אבל לא מדייק. על תלמיד חכם סומכים שלא משקר וכן מדייק.

אבל לגבי כל דיני עדות גם יש מחלוקת בראשונים[נ]: אחד מגדולי הראשונים, רבינו חננאל, אומר שכל סמיכה על טביעת עין מצריכה תלמיד חכם. אבל הרשב"א, ושאר הראשונים עמו, אומר שלגבי עדות לא צריך תלמיד חכם לטביעת עין – כל עדות, גם בדיני ממון וגם בדיני נפשות, מבוססת על טביעת עין. באים עדים ואומרים שמכירים שהאיש הזה הרג מישהו – סומכים עליהם בלי סימנים. יש במציאה טביעת עין וסימנים. מה יותר חזק בהלכה? מה מכריע? כתוב[נא] שטביעת עין יותר חזקה מסימנים. טביעת עין יותר חזקה מ'רוב' ומ'חזקה'[נב]. טביעת עין היא משהו מאד חזק בהלכה.

זיהוי המשיח בטביעת עין

בשביל מה אנחנו רוצים טביעת עין? בשביל לזהות את מלך המשיח, את האור, "אורך". יש כאלה שאומרים שצריכים סימנים בשביל מלך המשיח, כמו "מורח ודאין"[נג] – ככה כותב הראב"ד[נד]. גם הרמב"ם, שלא סובר שצריך את ה"מורח ודאין" בתור סימן מובהק של מלך המשיח, כן כותב[נה] שאי אפשר לדעת ודאי שזהו מלך המשיח עד שיגמור את כל הפעולות שצריך לעשות – שיהיה מלך, שיחזיר את כל עם ישראל בתשובה (ואז הוא בחזקת משיח), ואחר כך צריך להלחם מלחמות נגד כל אויבי ישראל מסביב ולנצח ולבנות את המקדש במקומו, ואז הוא מלך המשיח ודאי. אלה גם סימנים – פעולות, שהוא יצליח בכל מה שהוא צריך לעשות.

אבל יש משהו אחר, שנקרא טביעת עין – שמכירים את המשיח בטביעת עין. כמו שיהודי צריך להכיר את הקב"ה בטביעת עין – כל מה שקורה אתי בחיים, צריך להכיר שהוא השגחה פרטית מאת ה' יתברך, ששום דבר לא קורה בלי ההכוונה של הקב"ה. הקב"ה כולו טוב, לכן כל מה שקורה בפנימיות הוא טוב – או שאני רואה או שלא, אך ככל שיש לי טביעת עין אני רואה שטוב, כי רואה שזהו ה'. כמו הדודל'ה של רבי לוי יצחק, שהכל "דו" ("אתה" באידיש) – מעלה דו, מטה דו, כל מה שנעשה הוא אתה – וממילא הכל טוב. זו טביעת עין.

אפשר לומר שכל החסידות באה בשביל טביעת העין של הקדושה. היא לא צריכה להיות רק אצל תלמידי חכמים – הלואי שכולנו נהיה תלמידי חכמים, אבל גם יהודי פשוט של הבעל שם טוב, כיהודי יש לו טביעת עין (על הים דווקא התינוקות "הכירוהו תחלה"[נו] ופתחו ואמרו "זה אלי ואנוהו"[נז], היינו טביעת עין בדרגה הגבוהה ביותר). כמו שיש ליהודי הפשוט אמונה פשוטה בלב, כך יש לו טביעת עין שאפשר לסמוך עליה גם בדיני נפשות[נח]. אם כן, השנה שראויה לטביעת עין היא תשע"ט – תהא שנת טביעת עין. הרבי דבר הרבה על היכולת להכיר את מלך המשיח, על 'זיהוי מלך המשיח', ה"אורך", בטביעת עין, בלי שום סימן חיצוני. זיהוי בטביעת עין קשור גם ל"נכרים דברי אמת"[נט] – הולך יחד עם אמת, "אמתך".

טביעת עין בראיה ובשמיעה

המושג "טביעת עין" הוא אור, ראיה. "שלח אורך ואמתך המה ינחוני". יש גם "טביעת עינא דקלא"[ס], אפשר גם להכיר בקול. גם ההכרה בקול נקראת "טביעת עין". הגם שיש בגאונים[סא] הביטוי "טביעת קול", הביטוי הרווח בחז"ל הוא "טביעות עינא דקלא", טביעת עין של קול. אם כן, הביטוי "טביעת עין" מחבר את שני החושים, ראיה ושמיעה. מחלוקת באחרונים אם טביעת העין של הקול חזקה כמו טביעת עין של ראיה, אבל בפשט יש להן אותו חוזק[סב].

אם כן, הבטוי "טביעות עינא דקלא" הוא חיבור של שני החושים – חוש הראיה מצד החכמה וחוש השמיעה מצד הבינה, והכתר הוא למעלה מהחכמה והבינה. בתוך הכתר יש שני צינורות, אחד לחכמה ואחד לבינה, אחד לראיה ואחד לשמיעה. ב-יג מדות הרחמים היינו מזל עליון, "נֹצר חסד"[סג], הצינור מהכתר לחכמה, ו"ונקה"מו, מזל תחתון, הצינור מהכתר לבינה[סד]. צינור "נצר חסד" נותן את טביעת העין של החכמה ו"ונקה" את טביעת העין של הקול של הבינה. יש מי שאומר שהכרה על פי קול יותר חלשה מהכרה על פי ראיה, אבל יש חולקים, ולפי פשט הם שוים ממש (כנ"ל). וגם, כמו שכתוב בקבלה וחסידות, מקור פנימיות אמא בפנימיות עתיק בדיוק כמו פנימיות אבא[סה], ואפילו עוד יותר.

מה הדוגמה העיקרית בחז"ל לטביעת עין של קול? ההכרה של סומא באשתומב. איך עוור יכול להתייחד עם אשתו? הוא מזדווג עם אשתו לפי הקול שלה. אחד שרואה מכיר את אשתו בעינים, אבל אחד שלא רואה – איך הוא יודע שזו אשתו? בקול. זו הדוגמה העיקרית. כלומר, הדבר נוגע ליחוד השלם של "והיו לבשר אחד"[סו] – מכח הקול.

הכרה בחוש והכרה בשכל

איך מסבירים[סז] – קצת ב'לומדות' – מה ההבדל בין טביעת עין לסימנים? הביטוי הוא שטביעת עין היא 'הכרה בחוש' וסימנים הם 'הכרה בשכל'. שניהם הכרה. מהי הכרה בכלל? אם זו שנה של טביעת עין זו שנה שמכירים, כמו בביטוי "נכרים דברי אמת". אני מכיר – למה? לא יודע, אבל אני מכיר, "נכרים דברי אמת". יש להכיר בחוש, טביעת עין, ויש להכיר בשכל.

מה יותר חזק? הכרה בחוש יותר חזקה מהכרה בשכל. כתוב בחסידות ש'חוש' אמתי הוא פנימיות הדעת, ששרשה בפנימיות הכתר, עד לדרגה הכי גבוהה בפנימיות הכתר, רדל"א. זהו השרש של המושג "טביעת עין", והיות ששרשו בעומק הדעת שבכתר הוא מחבר שני חושים של ראיה ושמיעה. למה הוא מכיר? הוא לא יכול להסביר. כתר הוא למעלה מהשכל – זו דעת, הוא מכיר שכך, ש'זהו זה', אבל אין לו סימן, הוא לא יכול לנמק את ההכרה שלו על פי שכל. הוא רק מכיר בודאי שכך.

סימנים וטביעות עין בראש השנה

אמרנו שטביעת עין היא יותר מסימנים, אבל אם נחזור לסימנים – בר"ה אוכלים סימנים לשנה טובה ומתוקה. לפני השנה החדשה נותנים סימנים, סימן טוב לתשע"ט, אבל הסימן שנותנים כרגע אומר שלא צריכים להסתפק בסימנים – יש משהו יותר חזק ועצמי מסימנים, יותר עצמי משכל, טביעת עין. בחב"ד נוהגים לאכול את הסימנים בר"ה, אבל לא אומרים "יהי רצון" – חוץ מאשר על התפוח בדבש – צריכים להכיר את השאר בטביעת עין.

פיתוח טביעות עין על ידי עין טובה

אם כן, כמה סימנים יש לנו בינתים לע"ט? "עין טובה", "עצה טובה", וכעת הוספנו "טביעת עין". גם עין, כמו "עין טובה", אבל בטוי אחר. אפשר לומר שיש באמת איזו תלות. כמה שזהו חוש, והחוש מושרש בפנימיות הכתר – שרש הדעת בפנימיות הכתר – יש איזו עבודה כדי לפתח טביעת עין, להיות בחינה של תלמיד חכם לענין של טביעת עין. איך מפתחים? עם עין טובה, "טוב עין"[סח]. עין טובה היא עצמה סגולה לחזק ולחדד את טביעת העין, שהיא עיקר סגולת היהודי.

כמו שאמרנו, קודם כל צריך להיות טביעת עין בה' עצמו. הרי, מה יהיה כשיבוא מלך המשיח? כמו בקריעת ים סוף, "זה אלי ואנוהו", "זה הוי' קוינו לו"[סט] – איך אני יודע? קוינו לו מאז, בלב, ומאיפה ה"זה"? כי יש לי טביעת עין בקב"ה, וכך גם טביעת עין במלך המשיח. טביעת העין במלך המשיח יכולה להיות או במראה, שאני רואה אותו, ועוד יותר בשמיעה, שאני מזהה את הקול שלו – בלי סימנים, אבל אני מזהה אותו בקול שלו, בדבור שלו, ב"תורה החדשה"[ע] שיוצאת מהפה שלו. מכאן והלאה רק תלוי בזכות הדור – אם הדור זכאי.

חלק מזכות הדור היא שריבוי אנשים יזהו אותו, וככל שהדור זכאי כך אותו מלך שאנשי הדור מזהים כמלך המשיח יצליח לממש את הפעולות שהרמב"ם אומר – מחזיר את כל עם ישראל בתשובה, מנצח במלחמות, בונה מקדש במקומו ומחזיר את כל העולם בתשובה. הכל מצפים ומאמינים שזה יקרה, אבל קודם כל צריך לזהות, צריך טביעת עין. היות שכתוב "לא תֹאר לו ולא הדר"[עא], אז אי אפשר לומר שנכיר אותו בטביעת עין של מראה, שנכיר בו לפי הדרת הפנים שלו. אז איך נכיר אותו? מסתמא נכיר אותו בקול שלו, כמו שהעוור מכיר את אשתו בקול שלה. מה שחז"ל אמרו לגבי הסומא, שמכיר את אשתו בקול, הולך גם הפוך – שאם האשה עוורת, איך היא מכירה את בעלה לאותו ענין של זיווג? איך היא יודעת שהוא בעלה? אפילו יותר מסובך מאיך הוא יודע שהיא אשתו? גם בקול. על כך כתוב "קול דודי הנה זה בא"[עב]. "קול דודי" הוא מלך המשיח, "הנה זה" – "הנה אלהינו זה קוינו לו"נג, עכשיו הוא בא. איך אני יודע? טביעות עינא דקלא.

עין טובה-עצה טובה-טביעת עין כנגד חב"ד

שוב, יש לנו, אם כן, "עין טובה" ויש לנו "עצה טובה" ויש לנו "טביעת עין". טביעת עין היא הכרה, פנימיות הדעת. עין טובה היא חכמה (בה חוש הראיה). עצה טובה היא בינה, תבונה. איך אני יודע? פסוק מפורש – "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[עג]. "בן חמשים לעצה"[עד] – "בן חמשים" היינו חמשים שערי בינה. העצה היא ה"מים עמֻקים" שנמצאים "בלב איש", וכדי לדלות את העצה הטובה צריך תבונה.

אם כן, החכמה היא "עין טובה", הבינה "עצה טובה" והדעת היא "טביעת עין", גם במראה וגם בקול. בחכמה ובינה הסימן היה לפי הסדר, ע"ט, אבל בטביעת עין הפכנו את הסדר, ט"ע (טביעת עין נטועה בעצם הנפש, כידוע בחסידות בסוד "עשר נטיעות", עשר ספירות הגנוזות במאצילן).

ג. תהא שנת טהירו עילאה

כאשר פותחים ספר קבלה, מה הם ראשי התבות ט"ע? ניתן עוד סימן – ט"ע היינו "טהירו עילאה". מהו טהירו עילאה? הטוהר העליון, "כעצם השמים לטֹהר"[עה]. אם כן, יש לנו עוד משהו נחמד – תהא שנת טהירו עילאה.

אבל מה אומר לנו טהירו עילאה? אנחנו קמים על הבקר, ואחרי "מודה אני" – ועוד כמה הכנות – אומרים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה וכו'". אומרים ששרש הנשמה, "טהורה היא", הוא בטהירו עילאה[עו].

גם הזהר הקודש פותח במושג טהירו עילאה – "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה"[עז], זהו המשפט הראשון בספר הזהר הקדוש. כתוב שבזכות לימוד הזהר בדרך של "יתפרנסון מיניה"[עח], הבנה פנימית[עט], שנצא מהגלות ברחמים. אם כן, כיון שזה מה שאנחנו רוצים, נלמד קצת את המשפט הראשון של הזהר[פ]:

"טהירו עילאה" – התפשטות מחשבת "אנא אמלוך" של ה'

"בריש הורמנותא דמלכא", בראש רשות המלך – מלך מלכי המלכים – הדבר הראשון שהוא עשה היה "גליף גליפו בטהירו עילאה", גלף באור אין סוף, ובפרט היינו מלכות דאין סוף. בתוך מלכות דאין סוף, מקור כנסת ישראל עוד לפני הצמצום, לפני התחלת הבריאה, ה' חקק חקיקה. זהו גם סוד הצמצום, ובדרגה הגבוהה של החקיקה (לפני הצמצום הראשון המתואר בעץ חיים), של "גליף גליפו בטהירו עילאה", ועל חקיקה זו נאמר שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[פא]. השיעור הזה, שה' משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, קורה בתוך ה"טהירו עילאה", מקור הנשמות, מלכות דאין סוף, התפשטות של אור אין סוף.

מה הכח שפעל את ה"טהירו עילאה", את התפשטות אור אין סוף? כתוב שהכח הוא המחשבה והרצון של "אנא אמלוך", שה' רוצה להיות מלך, ו"אין מלך בלא עם"[פב], אנחנו העם שלו. מתי צריכים לחשוב על זה? בראש השנה, שכל הכוונה הפנימית שלו היא שאנחנו באים להמליך את הקב"ה, שזהו הרצון הפנימי שלו.

כתוב שאחרי הצמצום הראשון (של עץ חיים) היו "מלכין קדמאין דתהו", שכל אחד אמר "אנא אמלוך" – כמו שכתוב על בנו של דוד המלך, אדניהו בן חגית, בתחלת ספר מלכים, "אני אמלֹך"[פג] – אך ה"אנא אמלוך" שלו לא היה טהור, לא היה במקום ה"טהירו עילאה", אלא היה טמא, כמו כל מלך בשר ודם מלא נגיעות אישיות שאומר 'אני אמלוך', לכן הוא נשבר ומת (כמו אותם מלכין קדמאין של עולם התהו). אבל לא לחשוב שכל "אנא אמלוך" הוא טמא – לא! יש את ה"אנא אמלוך" של הקב"ה, ובכל יהודי יש ניצוץ ממנו, הטהור בטוהר העליון ביותר, טהירו עילאה, והוא פועל את התפשטות הטהירו עילאה, התפשטות אור אין סוף. ברגע שהאור ("אורך", שרש נשמת מלך המשיח, כנ"ל, וכן ניצוץ המשיח שבתוך כל יהודי) מתפשט עד אין סוף צריך לצמצם, ואת הצמצום ה' מתחיל בחקיקה של "גליף גליפו בטהירו עילאה", ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". אחרי עוד כמה שלבים, כשמגיעים לצמצום הראשון של עץ חיים, נעשה ממש חלל ומקום פנוי – כביכול, לא כפשוטו ח"ו – שבתוכו ה' ברא את כל העולמות, עד שחתם את הבריאה שלו כאשר ברא אותנו, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"כה, "אתם קרויים 'אדם'"[פד].

אם כן, יש לנו סימנים של חב"ד (עין טובה, עצה טובה, טביעת עין) ויש סימן של מלכות – טהירו עילאה – אבל זו המלכות דאין סוף.

טהירו עילאה – שרש נשמת המשיח

מה הקשר בין "טהירו עילאה" ל"טביעת עין"? אמרנו שטביעת העין שלנו משמעותית בעיקר כדי להכיר את ה' ואת משיחו. כתוב "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[פה] – צריך לבקש, לרצות ולזהות את ה' ואת המשיח. ה' עצמו הוא עוד לפני ה"טהירו עילאה", הוא קדש (שמעל לטהור), אבל המשיח הוא-הוא ההתגלמות של הטהירו עילאה.

כתוב[פו] שנשמת מלך המשיח, שהיא הנשמה הכי כללית של כל נשמות עם ישראל, היא מלכות דאין סוף. כל המלכים הצדיקים הם מספירת המלכות – דוד הוא מלכות דאצילות – שגם יורדת לעולמות התחתונים בי"ע, יורדת ועולה. גם משה רבינו היה מלך, גם יהושע היה מלך – כל מלך נמצא באיזה מלכות, אבל עד ביאת המשיח כל מלך אינו (בגילוי) מלכות דאין סוף. יכול להיות מלכות דאצילות, יכול להיות מלכות דא"ק, אבל לא מלכות דאין סוף. המלך היחיד שהוא מלכות דאין סוף הוא מלך המשיח.

שוב, מלכות דאין סוף נקראת "טהירו עילאה". אם כן, אפשר לחבר – הדעת כאן, שעולה עד פנימיות הכתר, צריכה להכיר בנשמה הזו שהיא נשמת משיח, שמגלמת את ה"טהירו עילאה", את התפשטות אור אין סוף של ה'. איפה הדבר מתגלה? בתורה שלו, ב"תורה חדשה מאתי תצא".

אם כן, יש לנו כבר ארבעה דברים שקשורים יחד – "עין טובה", "עצה טובה", "טביעת עין" ו"טהירו עילאה". הכל סגולות של השנה הבאה עלינו לטובה.

ג. "לב נבון יקנה דעת"

"לב נבון יקנה דעת"

עוד לא עשינו גימטריא של השנה, תשע"ט, 779. יש הרבה דברים במספר הזה, ואחד מהם – בו נתמקד עכשיו – הוא ביטוי מספר משלי: "לב נבון יקנה דעת"[פז]. הפסוק קשור למה שדברנו על דעת, על הכרה פנימית, שהיא טביעת עין. הפסוק המלא הוא "לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת". בדרך כלל הפסוקים משוים בין הצדיק לרשע, בין הטוב לרע, אבל יש פסוקים – כפסוק זה – בהם שני החלקים טובים, שתי בחינות של אותו ענין טוב.

שוב, "לב נבון יקנה דעת" שוה תשע"ט. קשור לביטוי המפורסם בחז"ל "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית"[פח] – עיקר הקנין בנפש הוא קנין הדעת. דעת היא הכרה, טביעת עין[פט]. בשביל טביעת העין צריך לב נבון, "לב נבון יקנה דעת". המשך הפסוק "ואזן חכמים" – טביעת עינא דקלא – "תבקש דעת". שניהם מדברים על דעת, אבל יש קנין ויש בקשה – לקנות יותר חזק מלבקש. "לב נבון יקנה דעת", אבל "אזן חכמים תבקש דעת". השנה שלנו, תשע"ט, היא "לב נבון יקנה דעת".

שלשת פסוקי "לב נבון"

"לב נבון" הוא ניב, 'מכלול', שהלב הוא נבון. מכאן הביטוי ב"פתח אליהו" – "בינה לבא". לב הולך עם בינה, עם נבון – "חכמה מוחא" אבל "בינה לבא". כמו שנסביר, החכמה יורדת מהמח לשכון בתוך הלב הנבון, כמו "לבי ראה הרבה חכמה"[צ], אבל הכלי לקבל את החכמה בלב הוא ה"לב נבון". הלב עצמו צריך להיות נבון. יש בזה גם רמז מאד יפה – כמה שוה "לב נבון"? עולה 140, חכמה-בינה, שניהם יחד. במספר סידורי (בו כל אות מחושבת לפי מיקומה באלף-בית, מ-1 עד 22), כל הביטוי "לב נבון יקנה דעת" (שעולה 779 במספר רגיל), שוה 140, "לב נבון" במספר הרגיל. הביטוי "לב נבון" חוזר עוד בספר משלי, והוא מופיע סך הכל שלש פעמים.

הפעם הראשונה היא בפסוק "בלב נבון תנוח חכמה"[צא]. החכמה יורדת מהמח לשכון-לנוח בלב, אבל הלב צריך להיות נבון בפני עצמו כדי לקבל אותה. תסתכלו בפירוש רבינו יונה לפסוק זה[צב].

אחר כך, הפסוק השני שיש בו "לב נבון" הוא "לב נבון יבקש דעת"[צג].

הפסוק השלישי, הפסוק שלנו, הוא "לב נבון יקנה דעת".

כנראה יש פה סדר – קודם צריך להיות "בלב נבון תנוח חכמה", אחר כך "לב נבון יבקש דעת", ובסוף "לב נבון יקנה דעת", "דעת קנית מה חסרת". העיקר הוא לקנות את הדעת, קנין בנפש, קנין עצמי ונצחי בנפש.

דעת – הכח להחליט ללא בסיס שכלי

בתחלת משלי מסביר רבינו יונה[צד] למה לא מספיקות חכמה ובינה. בשביל מה צריך דעת? כעת זהו בעצם דרוש לבר מצוה – כתוב שלילד לפני בר מצוה יש רק חכמה ובינה, אבל דעת הוא קונה בבר מצוה, אז מתחיל לרכוש דעת. יש "בלב נבון תנוח חכמה" – יש את החכמה, ויש את ה"לב נבון" עצמו, שמבין דבר מתוך דבר – מה המעלה המיוחדת של הדעת?

קודם הוא מסביר פשט, דומה למה שרש"י אומר לגבי בצלאל, שה' אומר "ואמלא אֹתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת"[צה] – "חכמה" שאדם למד מרבו, "תבונה" שמבין דבר מתוך דבר ו"דעת" היא רוח הקדש. זאת אומרת ששרש הדעת בכתר, למעלה מטעם ודעת, רוח הקדש. אם דעת היא רוח הקדש אני מבין את מעלתה המיוחדת, שלא מספיקות חכמה ובינה. לפי רש"י זו עליה – קודם חכמה, שתלמד אצל רב; אחר כך אתה עצמך תפתח את כח הסברא שלך, להבין דבר מתוך דבר, בינה; ובסוף אם תזכה תגיע לרוח הקדש, דעת. הכל מלמטה למעלה.

אחר כך הוא כותב שבשביל להבין דבר מתוך דבר צריך דבר שעל פי שכל והגיון ניתן להסיק ממנו דבר נוסף. מה קורה אם יש איזו בעיה, איזו קושיא, מצב בחיים, שאין לך את ה"דבר" הראשון בשביל להסיק ממנו, בשביל ללמוד ממנו, את הדבר השני? איך מקבלים החלטה? בכלל, דעת היא יכולת לקבל החלטה בחיים[צו]. אם יש לי איזה בסיס, שאני יכול להסיק מתוך דבר אחד דבר אחר – מה טוב ומה נעים. אבל אם אין לי את הבסיס? הוא כותב שדעת היא כח בנפש כאשר אין לך ממה להסיק מסקנה, לכן הכל תלוי אך ורק בשיקול הדעת שלך. כך הוא מסביר – דעת היא כשאין לך על מה להסתמך, רק שיקול הדעת.

לפעמים בהלכה יש מקרה שלדיין אין שום ראיה ואז פוסקים לפי "שודא דדייני" – יש בכך כמה הסברים, אבל פוסקים 'מה שבא להם', או על פי סברא או בלי סברא, רק לפי החוש. בכל אופן, דעת היא הכח לקבל החלטה כשאין בסיס שכלי. נשמע מאד דומה למה שאמרנו לגבי טביעת עין – הכרה בחוש, ולא הכרה בשכל. זהו מקום שמתוך "לא יודע" אני בכל אופן מחליט ככה. אפשר להבין מזה את פירוש רש"י לגבי בצלאל, שהדעת היא רוח הקדש – קבלת החלטה בלי שום בסיס בשכל, רק על פי שיקול דעת (דהיינו פנימיות הדעת, שאינה שכל אלא חוש פנימי), היא רוח הקדש. ככה רש"י אומר, שדעת היא רוח הקדש.

יראת ה' מכח שקול הדעת

הוא אומר שדעת היא כח הכרחי בשביל יראת ה'. האדם לא יבוא ליראת ה' מתוך חכמה ובינה. לבוא ליראת ה' – היסוד של עבודת ה', להיות ירא ה' – אפשר רק מתוך דעת. זהו כלל גדול, משהו חשוב מאד. מאיפה הוא לומד זאת? מהפסוק שנאמר במלך המשיח – ואולי הוא הפסוק הכי חשוב של מלך המשיח – אותו פסוק שבחגים, בפתיחת ארון הקדש, אנחנו מתפללים שיתקיים אצלנו: "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'"[צז].

קודם כל יש "רוח הוי'" לא מוגדרת, כנראה שהיא טביעת עין לזהות ה' בהכל – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[צח]. אחר כך יש "רוח חכמה ובינה" שנחה על מלך המשיח – צריכים חכמה ובינה, ללמוד ולהסיק-לסבור, גרסא וסברא, חכמה ובינה. אחר כך עצה, תהא שנת עצה טובה – "עצה וגבורה" גם סימן שבא מצד הבינה, "אני בינה לי גבורה"[צט]. בסוף, מה התכלית? "רוח דעת ויראת הוי'". מה אני לומד מכאן? שבלי דעת אין יראת הוי'.

מה המשך הפסוק הבא? "והריחו ביראת הוי'" – כתוב פעמיים "יראת הוי'", "רוח דעת ויראת הוי'" ומיד "והריחו ביראת הוי'". מה לומדים מהפסוק הזה? בדיוק מה שהזכרנו קודם, שהסימן המובהק ביותר של המשיח – אם סומכים על סימנים – הוא "מורח ודאין", "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". יתכן שאם יש לנו "רוח דעת ויראת הוי'" לא צריך לעבור לפסוק הבא, שאומר שממילא "והריחו ביראת הוי'" – עם יראת הוי' ישפוט לפי ריח. חוש הריח הוא בכתר, למעלה מחכמה ובינה, למעלה מראיה ושמיעה. העיקר הוא "רוח דעת ויראת הוי'".

אם כן, דעת היא שיקול הדעת. דעת היא רוח הקדש. דעת היא הסבה – כלומר הכח שמביא את האדם – ליראת ה'. דעת היא "דעת קנית מה חסרת". אנחנו רוצים דעת. השנה הזו היא שנה של "לב נבון יקנה דעת". מתוך "לב נבון" לקנות, ולא רק לבקש, דעת.

רמזי "לב נבון יקנה דעת"

יש עוד כמה גימטריות יפות של תשע"ט, אבל נתמקד רק בזה כרגע. אחרי ההסבר – קצת הסברנו את פשט המלים האלה, "לב נבון יקנה דעת" – נעשה כמה דברים יפים על הלוח. עכשיו אנחנו עוברים לשעשועי תורה. קודם היתה קצת חסידות, ועוד קודם טפת נגלה בענין טביעת עין, אבל בסוף צריכים להגיע לשעשועים, שעשועים נטו.

כמה אותיות יש בביטוי "לב נבון יקנה דעת"? 13 אותיות. ל-13 קוראים מספר השראה, ויש לו צורה מיוחדת:

ל

ב נ ב

ו ן י ק נ

ה ד ע

ת

ברגע שהופכים מספר אותיות לצורה גיאומטרית, סימטרית (מספר צורני), מתגלות כל מיני תופעות. במה מתבוננים? צריך להסתכל חזק בצורה – קודם כל על ארבע הפנות עם הנקודה באמצע. האם כותבות איזו מלה? בלי לעשות את המשחק, את השעשועים, לא הייתי רואה זאת אף פעם. מישהו יכול לעשות מלה? לויתן, יפה מאד. עכשיו אנחנו אוכלים סעודת לויתן, הכנה. כמה שוה לויתן? מלכות. אבל אנחנו מדברים על דעת. רק מה אמרנו קודם? מה הקשר בין דעת למלכות? דעת עולה עד לכתר והכתר מקבל ממלכות העולם שמעליו, והדעת שאנחנו רוצים – לטבוע עין במלך המשיח, בה' – היא הגעה למלכות דאין סוף, טהירו עילאה.

מלכות דאין סוף בתוך הדעת

נעשה עוד משהו: נכתוב רק את המלה דעת. הרי הפסוק הזה, ושני הפסוקים הקודמים לו, הוא תהליך כדי להגיע בסוף לדעת – קנין הדעת. קודם "בלב נבון תנוח חכמה", אז "לב נבון יבקש דעת" ובסוף "לב נבון יקנה דעת" – חש-מל-מל. נכתוב את המלה דעת עם אותיות המילוי:

ד ע ת

ל י ו

ת ן א

אם כן, אותיות המילוי של דעת הן לויתן. הלויתן מסתתר, שוחה, בתוך הדעת. הוא מעלמא דאתכסיא, אבל לויתן שוה מלכות – איזו מלכות? כנראה מלכות דאין סוף, טהירו עילאה. כנראה צריך לקנות דעת עם המילוי שלה.

בקבלה הראשונה – עוד לפני האריז"ל ולפני הרמ"ק, בתקופה הראשונה של התגלות הקבלה – יש ספר שנקרא ספר המלכות[ק]. שם הוא מסביר שההתבוננות באותיות האלף-בית – כב האותיות, וכל המלים שיוצאות מהן – היא התבוננות במעשה בראשית, ה' ברא את העולם באותיות, במלים. אבל ההתבוננות במילוי של כל מלה וכל אות נקראת מעשה מרכבה. על פי פשט, כל מלה מורכבת מאותיות המילוי שלה. משהו פשוט ביותר, אנחנו יודעים שיש שתי רמות סוד בתורה – מעשה בראשית ומעשה מרכבה. כתוב שהאותיות עצמן הן מעשה בראשית והמילוי הוא מעשה מרכבה. המילוי של דעת הוא לויתן, ששוה מלכות, אבל איזו מלכות? מלכות דאין סוף.

יש עשר ספירות – האם יש עוד ע בשמות עשר הספירות חוץ מדעת? אם כוללים גם כתר וגם דעת יש 11 – כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אין עוד ע. כתוב[קא] ש-ע אומרת לעיין בהופעות העין – ע אומרת עיון. יש רק ע אחת בעשר הספירות, באמצע של הדעת. זהו מקור טביעת העין.

שלשת פסוקי "לב נבון" בצורת השראה

נעשה תרגיל עוד יותר מפותח: אמרנו שיש תהליך של שלשה פסוקים – שלש פעמים שכתוב "לב נבון". לפי הסדר זהו תהליך שקודם "בלב נבון תנוח חכמה", אחר כך "לב נבון יבקש דעת" ובסוף "לב נבון יקנה דעת" – סימן השנה שלנו. בכל אופן, צריך להתבונן בכל המבנה יחד. כמה אותיות יש בכל שלשת הביטויים האלה (כל אחד החצי הראשון של הפסוק שלו)? "בלב נבון תנוח חכמה" – 15 אותיות; "לב נבון יבקש דעת" ו"לב נבון יקנה דעת" בכל אחד 13 אותיות. אם כן, מספר האותיות הוא "יה הוי'", סימן האותיות. סה"כ 41 אותיות. כמו ש-13 הוא מספר השראה, גם 41 הוא מספר השראה. כלומר, את כל השלשה יחד גם אפשר לצייר ככה:

ב

ל ב נ

ב ו ן ת נ

ו ח ח כ מ ה ל

ב נ ב ו ן י ב ק ש

ד ע ת ל ב נ ב

ו ן י ק נ

ה ד ע

ת  

עושים את כל המשחקים כדי שבסוף, כולי האי ואולי, נזכור את שלשת הפסוקים – שנצא מכאן ונזכור. עוד תועלת – יש כאן מלמדים, ואלה דברים מצוינים לילדים בחיידר. כולנו כאן ילדים בחיידר.

יש בצורה זו אין-סוף דברים יפהפיים. קודם כל, מה יוצא מהפנות? בשבת. כנראה זו התבוננות טובה בשביל שבת קדש, ענג שבת, שעשועי שבת. מה באמצע? נ, כבר בן שבת. כתוב בקבלה שאת שם בן כותבים הפוך – לא נב כמו עב, סג, מה (העשרות לפני היחידות) – כדי לרמוז שאם נחשב ן פשוטה כ-700 אז כל ארבעת מילויי שם הוי' יהיו כפולות של 9 (מספר ה'אמת', שאינו משתנה – כל כפולות 9 במספר קטן אחרון = 9), וככה בן עולה שבת. יש כאן שתי שבתות (ב-שבת), "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין"[קב]. גם בחשבון הפשוט, שבת עולה זך פעמים הוי' ו-בן עוד פעמיים הוי'. הפנות והנקודה באמצע הן חן פעמים אחד (חן במספר קטן), כט פעמים הוי'.

סדרת המספרים בצורת ההשראה

בשביל עיקר התופעה כאן צריך להיות תלמיד יותר ממולח בחשבון. כל פעם שיש ציור כזה אפשר לפתח אותו לסדרה. מה הכוונה? סדרת מספרים, שלפי כללי המתמטיקה אפשר לחשב איך הסדרה הזו תמשיך להתפתח – מה יהיה המספר הבא, ומה המספר שאחריו, עד אין סוף. איך עושים את הסדרה? לוקחים את הנקודה באמצע, אחר כך את האותיות שמקיפות אותה – במקרה שלנו יש נקודה פנימית עם ארבעה מקיפים. זה רק בשביל מי שבאמת אוהב לשחק בדברים כאלה...

אי אפשר לעשות את כל החשבון ביחד, רק נראה וכל אחד יחשב לבד. אם מפתחים את הצורה הנ"ל לסדרה: נ באמצע – 50; אותיות יכול מסביב (עד כאן כל יכול = חן חן) – 66 וכו'. יש בסדרה חמשה מספרים נתונים, נקודה אמצעית ועוד ארבעה מקיפים, ואם נפתח עוד שנים – יש בסדרה שבעה מספרים, "כל השביעין חביבין"[קג] – נקבל 7070. היות שיש כאן שבעה מספרים נחלק בשבע לדעת את הערך הממוצע של כל מספר – 1010.

מה המספר הזה אומר? ברוב המקומות בתנ"ך חב"ד אינן חכמה-בינה-דעת אלא חכמה-תבונה-דעת – גם אצל בצלאל, גם במקום הכי חשוב בתנ"ך של חב"ד בנוגע למעשה בראשית, "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נקבעו"[קד]. כמה שוה חכמה-תבונה-דעת? 1010. מה אומר לי הרמז הזה? שהמבנה הזה של "לב נבון" (לב של "מבין דבר מתוך דבר", "נבונים לא אשתכחו"[קה], אך זו לא התכלית, התכלית היא "לב נבון יקנה דעת") – "בלב נבון תנוח חכמה", "לב נבון יבקש דעת", "לב נבון יקנה דעת" – הוא בעצם חכמה-תבונה-דעת, כמו אצל בצלאל, שידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ[קו], האותיות של היום, של הבריאה.

חז"ל[קז] אומרים שהעולם נברא בחכמה-תבונה-דעת – "הוי' בחכמה יסד ארץ וגו'". הגר"א שם[קח] אומר שבכל מקום חכמה היא בחינת ארץ, תבונה בחינת שמים ודעת היא בחינת ים, שבפסוק נקרא תהום ("בדעתו תהומות נבקעו"). ים הוא מלכות בקבלה, אבל מה הוא תהום? כתר. כמו שאמרנו קודם, שדעת היא הבריח התיכון שעולה עד הכתר, עד התהום, ומשם ממשיך לעלות למלכות של העולם שמעליו – שם הלויתן נמצא, בתוך הים, בתוך התהום, הלויתן שהוא מילוי הדעת.

שרש האור בטהירו עילאה

מה הגימטריא של הכל יחד? רק הפסוק האחרון, "לב נבון יקנה דעת", הוא תשע"ט. אבל כעת מחשבים את שלשת הפסוקים יחד – כמה הם שוים? הכל יחד עולה 2484. כמה מלים יש כאן? 12 (זה). האם 2484 מתחלק ב-12? כן, נחלק ונראה את הערך הממוצע של כל מלה – אור. יש כאן יב פעמים אור. כמו שהיום, בריאת העולם מתחילה "יהי אור" – וצריך לחבר את האור עם האמת של ראש השנה, "זה היום תחלת מעשיך", בחינת "זה", נבואת משה – כאן מקבלים זה פעמים אור.

אור שוה אין סוף. איפה אור נמצא בספירות? יש כמה פירושים, אבל בעומק כתוב שאור הוא גילוי, ושרש כל הגילויים הוא מלכות. איזו מלכות? מלכות דאין סוף. טהירו עילאה – טהר הוא שם נרדף לאור. יש יג שמות נרדפים לאור[קט], והשם החותם הוא טהר – "כעצם השמים לטהר". טהירו עילאה הוא אור, אור אין סוף, ואור שוה אין סוף. אם כן, מה שעושים מאד מתאים גם להיום, ל"יהי אור" של כה באלול, וגם לחותם מעשה בראשית, האמת – לאמת את האור.

ד. השנה הארוכה ביותר

"פדיון כללי" – סכום ימות השנה

נסיים במשהו כללי: לפני כל שנה צריכים לדעת כמה ימים יש בשנה הבאה עלינו לטובה. הרבי יסד צדקה מיוחדת שקרא לה "קרן השנה". צריך לתת צדקה כל יום, אבל כדי שתהיה 'מכוסה' מראש כדאי מתחלת השנה, ועוד לפני כן – בימים האלה – לתת צדקה כמנין ימי השנה הבאה. תמיד טוב לסיים (כמו שנהג הרבי) עם "המעשה הוא העיקר"[קי]. לכן צריך לדעת כמה ימים יש בשנה הבאה. שנה הבאה הוא המנין הכי גדול של ימים שיכולים להיות.

יש שש אפשרויות – שלש בשנה פשוטה (353, 354, 355), הכל תלוי בחדשי חשון וכסלו, אם מלאים או חסרים, ושלש בשנה מעוברת (383, 384, 385), גם תלוי בחדשי חשון וכסלו. השנה הבאה נקראת שנה תמימה, שנה מעוברת. בשנה הבאה עלינו לטובה גם חשון מלא וגם כסלו מלא, שניהם שלשים יום, סימן שזו השנה הכי גדולה שיכולה להיות, 385 ימים.

כדאי שכל אחד יתן לצדקה – צדקה שהכי קרובה ללבו – סכום בחשבון הזה. הסכום יכול להיות אגורות, שקלים, יכול להיות דולרים, יורות, לירה-סטרלינג, ויכול להיות גם כפולות של 385 – ו"כל המרבה הרי זה משובח". יש שנוהגים לעשות "פדיון". פדיון הוא גם לפי מספרים מסוימים. אם הרבי אמר זאת, כנראה שזהו פדיון כללי, לכל השנה כולה, לכל הענינים, אז הפדיון הוא שפה.

שמחת הימים

מה אומר שזהו מספר הימים הכי גדול? קודם כל, משהו יפה: יש רמז יפהפה[קיא], שכל שש האפשרויות הן צורות של שמחה. אנחנו חיים בשמחה, יהודי חי עם שמחה – "עבדו את הוי' בשמחה"[קיב]. מספר הימים הכי קטן הוא שנג, שמחה. שנה פשוטה יכולה להיות גם שמחו וגם בשמחה, "שמחו צדיקים בהוי'"[קיג], "עבדו את הוי' בשמחה". מה לגבי שנה תמימה? לשמחה ("מועדים לשמחה"), "לשמוח" (יש בקהלת[קיד], "לשמוח ולעשות טוב") או "לב שמחה".

ההפרש בין השנה הכי קטנה לשנה הכי גדולה הוא לב. מהו לב? על איזה לב דברנו הערב? לב נבון, "לב נבון יקנה דעת". שמחה בקבלה היא פנימיות הבינה[קטו], "אם הבנים שמחה"[קטז]. "לב נבון" הוא לב שמח, ורק עם לב שמח ניתן לקנות דעת. איפה כתוב "לב שמחה"? "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה"[קיז]. מתי אומרים את הפסוק? לפני כל נדרי. הסימן של השנה הבאה עלינו לטובה הוא "לב שמחה".

שנת השראת השכינה

איזו עוד מלה יש במספר שפה? שכינה. השנה הבאה עלינו לטובה היא שנה של השראת שכינה – השראת השכינה בישראל. השראת השכינה גם היא תלויה בטביעת העין שלנו. יש שכינה ימים. הביטוי "טביעת עין" שוה אור-אור-אור. הגם שבחז"ל יש שתי צורות – לפעמים כתוב "טביעת עין" ולפעמים "טביעות עין", עוד ו. ברוב ספרי הדקדוק מעדיפים את טביעות עין, אבל מקובל לומר טביעת עין, ששוה אור-אור-אור, כתרא (בתוך הכתר יש שלשה אורות – אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון[קיח]). שלש פעמים אור שוה כתרא, שוה טביעת עין.

נחזור: ימי השנה הבאה הם שפה. מכל שש האפשרויות, רק מספר זה הוא כפולת 7. כמה 7 יש? 55 פעמים 7. מה זאת אומרת? שראש השנה בשנה הבאה יחול בדיוק באותו יום בשבוע כמו השנה הזו. אין עוד קביעות כזו, רק אם יש שפה ימים – שנה תמימה הכי גדולה – יש ר"ה אחרי ר"ה באותו יום בשבוע. לגבי השנה שלנו, ר"ה ביום שני, וכך יהיה גם בשנת תש"פ. למה? כי השנה מתחלקת לשבועות שלמים. שום מספר אחר של ימות השנה לא מתחלק לשבועות שלמים.

אם כן, יש לנו שפה ימים ו-55 שבועות. מה הקשר בין המספרים האלה? ידוע שבספר הזהר הקדוש החשבון הכי מתוחכם ומורכב, אפשר לומר, הוא שכינוי הקב"ה – שכינה – הוא סכום כל הרבועים מ-1 ברבוע עד 10 ברבוע. הרי שכינה היא מלכות, הספירה העשירית, וכל מספר בהתכללות כולל את כל מה שיש בו. כלומר, 1 הוא 1 ברבוע, כתר. אבל חכמה, שהיא 2, היא 2 ברבוע, 4. בינה, שהיא 3, היא 3 ברבוע, 9. ככה כל הספירות, מ-1 עד 10, וסכום כל הרבועים עד 10 עולה שכינה. זו גימטריא שהזהר אומר, משהו מאד מורכב.

במתמטיקה קוראים לצורה זו 'פירמידה' – שכינה היא הפירמידה של 10. כמו שיש ביטוי במלכות שצריך לבנות את המלכות – "בנין המלכות", ביטוי שאין על שום ספירה, העבודה מר"ה עד יו"כ, עשי"ת – בשנה הזו צריך לבנות את הפירמידה מ-1 ברבוע עד 10 ברבוע, ימי השנה.

כלה שבועות ו-שכינה ימים

מה לגבי 55, מספר השבועות? הוא המשולש של 10 – בלי רבוע, רק סך כל המספרים מ-1 עד 10. איזה יחס פלאי ביותר, שמספר השבועות הוא המשולש של 10 והימים הוא הפירמידה של 10. משולש הוא בשני ממדים ופירמידה בשלשה ממדים.

האם יש עוד מספר בעולם, עד אין סוף, שיש יחס של פי 7 בין המשולש שלו לפירמידה שלו? נקח את 3 לדוגמה – המשולש הוא 6 והפירמידה היא 14. 14 הוא לא כפולת 6 בכלל, ודאי לא שבע פעמים שש. נקח מספר יותר גדול, 13. המשולש של 13 הוא 91 והפירמידה של 13 (להוסיף ל-385 11 ברבוע, 12 ברבוע ו-13 ברבוע) היא 819. האם יש יחס ביניהם? כן – פי 9, אבל לא פי 7. צריך להבין את החשבון – אין שום מספר אחר, חוץ מ-10, שהמשולש שלו פי שבע שוה לפירמידה שלו. הפי-שבע הזה הוא היחס בין הימים לשבועות של שנת תשע"ט הבאה עלינו לטובה. אם כן, השנה הזו, מהבחינה הזו, היא הכי מושלמת שיכולה להיות.

אם 385 היינו שכינה, מה המלה המקבילה בקבלה? כלה, 55. "בואי כלה בואי כלה", השכינה היא הכלה, והיא עולה ז"פ כלה. אז יש לנו בשנה הבאה שבע כלות, שבע פעמים כלה – שבכל משפחה בישראל תהיינה לפחות שבע חתונות בשנה הזו. הימים הם שכינה והשבועות הם כלה והיחס ביניהם הוא פי שבע, יחס שיכול להיות רק במספר הזה, לא בשום מספר אחר בעולם.

מי שאוהב לחשב – זהו שעשוע מאד יפה. אבל תכל'ס, "המעשה הוא העיקר", שכל אחד יתן את השכינה לצדקה. שוב, לחיים לחיים, שנה טובה ומתוקה לכולם, עם כל הברכות – שיהיה "לב שמחה", לב מלא שמחה לעבוד את ה'. מתי תהיה הכי הרבה שמחה? כשיבוא מלך המשיח, כשנראה אותו (ונשמע אותו), נכיר אותו. משיח אותיות יִשמח ויְשמח. זו עוד דרך להכיר את המשיח – רואים את היהודי הכי שמח, שמחה אמתית, צריך להיות גם עם אור וגם עם אמת. אותו יהודי שהכי שמח באמת – הוא מלך המשיח.

יש פה איזה מנהג אצלנו שמחלקים תפוחים לפני ר"ה. מי שרוצה לשמור לתפוח בדבש – מה טוב. כל מי שרוצה תפוח יכול לבוא לקבל.