ט"ו איר ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת בהר

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר מא

 א. חלק הזהר: שלום אמת

3.                  "ונתתי שלום בארץ"

השבוע אנחנו קוראים פרשת "בהר", אבל היות שב"בחקתי" היא הפרשת ה-לג בתורה – "גל עיני", קשור ל-לג בעמר – נלמד פסוק מתחלת פרשת בחקתי, השייך גם לפרשת בהר. כתוב "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם". ידוע הרמז המפורסם ששלשת הדברים שכתוב עליהם "ונתתי" הם ראשי-תבות גשם, כלומר שהכל נכלל בגשם – גשמיכם שלום משכני.

פרשת בהר היא שבת הארץ, והכל קשור עם ישוב ארץ ישראל – להאיר את הארץ, "בהר" לשון בהירות, להמשיך מ"בהיר הוא בשחקים" לארץ – הכל על ידי שלום. היום בעולם הגדול, ובפרט כאן בארץ, המלה הכי שכיחה ומדוברת היא המלה שלום – צריך לעשות שלום. "עֹשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו וגו'". לכן נדבר על המלה והמושג שלום, ועל פירוש הפסוק (אנחנו כבר מקדימים לשבוע הבא, גם להתחבר עם יושבי חוץ לארץ): "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם".

4.                  ארבעה עניני שלום בפסוק

חז"ל מדייקים "אפילו חרב של שלום" – שאפילו עם שרוצה לעשות מלחמה עם אומה רחוקה אחרת, לא יעבור מחומש דרך ארץ ישראל. בעצם יש בפסוק ארבע מדרגות ששייכות לשלום. הפסוקים הבאים, "ורדפתם את אויביכם וגו'", מתחילים להיות מלחמות – כנראה שאנחנו יוצאים לחו"ל לרדוף את האויבים. כנראה שקודם כל צריך להיות שלום בקרב ארצנו. כמו שאמרנו הרגע, הכל תלוי אם שומרים – קודם כל – את המצוות התלויות בארץ, השמיטות והיובלות, שזה הנושא של פרשת בהר.

שוב, רוצים הערב להתעמק בפירוש המלה שלום. כשנבין את פירוש המלה שלום, נבין ממילא מה הבעיה בכל הגירסאות הלא-מתוקנות של כביכול שלום – "שלום שלום ואין שלום". אחר כך "ושכבתם ואין מחריד", אחר כך "והשבתי חיה רעה מן הארץ" ובסוף "וחרב לא תעבר בארצכם". חרב גם לשון חורבן – כלומר, שלא יהיה שום חרב, שום חורבן, בארצנו הקדושה. הכל יהיה בנוי, מתוקן ומשוכלל.

5.                  שלום – שלמות האור

נתחיל עם רמז יפה: כתוב קודם "ונתתי גשמיכם", אחר כך "ונתתי שלום" ואחר כך "ונתתי משכני". רק שתי המלים "ונתתי שלום" – "אם בחקתי תלכו" – עולה 1242, שש פעמים אור. ששת הצירופים של שלש האותיות אור, אותם כותבים בצורת מגן דוד כידוע בקבלה, ועולים יחד "ונתתי שלום". ששת הצירופים הם כמו גווני הקשת, ושלמות גווני הקשת של האור – כל האורות – היא "ונתתי שלום". זאת אומרת ששלום תלוי באור. זה חידוש. כשמדברים היום על הסכם שלום, אין קשר לאור.

כדי לחזק את הרמז נתבונן בכל הפסוק: המלה הראשונה היא "ונתתי" והאחרונה היא "בארצכם", ויש גם מלה אמצעית לפסוק – "חיה". יש בכל הפסוק 15 מילים, והאמצע הוא "חיה" – ההמשך הוא "חיה רעה", אותה ה' משבית, אבל כמלה בפני עצמה האמצעית היא חיה. חיה עולה 23, ממקיפי הנפש – מדרגה גבוהה. ב"תפלה קודם הלמוד" החיה היינו דבקות הבורא – שאני דבק בה' ומרגיש איך הוא מהווה מאין ליש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית. הרבי רש"ב מסביר שהרגשת ההתהוות התמידית היא החיה שבנפש.

אני מדגיש זאת, כי בכל מעשה בראשית יש 469 מילים, והמלה האמצעית (המלה ה-235 בתורה. 235, שעולה 5 פעמים 47, בטול, הוא ה'כנף' בין מצוה לשלום ובין שלום לתורה, ראה לקמן) היא ההופעה הראשונה בתורה של המלה "חיה" – "ישרצו המים שרץ נפש חיה". כמו שבמעשה בראשית האמצע הוא חיה, גם כן, בפסוק הזה של השלום, כל מה שכתוב בהמשך הפסוק הוא פירוט שלו. חיה היינו חיות – חוץ מכך שהיא מדרגה גבוהה בנפש, הפשט הוא משהו חי. חיה עולה חדוה, וחיים – כמו שנסביר – הם תענוג בנפש. חיות פירושה להרגיש טוב.

אמרנו ש"ונתתי שלום" עולה ו"פ אור, אבל אור עצמו עולה ט"פ חיה (זיו). רמז מפורסם שכל אור הוא ט זיוים – ט"פ זיו. בפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" יש חיה-זיו אותיות (מספר ראשוני, ה'שרש' של אור). המלה האחרונה בפסוק היא "בארצכם", העולה שמחה, "סוד הוי' ליראיו". מתחיל ב"ונתתי", נגמר ב"בארצכם" – שמחה, "שמחה לארצך" – ובאמצע יש חיה. חיה ועוד שמחה עולה שלום. כלומר, "ונתתי שלום" – ו"פ אור, שכל אור הוא ט"פ חיה – עולה המלה הראשונה-האמצעית-האחרונה של הפסוק, "ונתתי... חיה... בארצכם".

אם כן, יש פה שני עדים בפסוק ששלום קשור לשלמות הופעת האור, כל גווני הקשת של האור, ה'מגן דוד' של האור. שוב, הבסיס הוא המלה 'חיה'. עד כאן רמז לפתיחה.

6.                  דרשת רבי חייא בזהר על "ונתתי שלום בארץ"

מה כתוב בזהר על הפסוק "ונתתי שלום בארץ"? אמר רבי חייא[1] – גם לשון חיה, לשון חיות, ובתלמידי רשב"י רבי חייא הוא ספירת היסוד, "וצדיק יסוד עולם", והוא אומר: "'ונתתי שלום' – דא יסוד". השלום עצמו הוא היסוד, כלומר השלום הוא המדרגה שלו עצמו – הוא השלום.

אחר כך הוא אומר שלשה לשונות, אותם מדייקים מפרשי הזהר וגם רבי לוי'ק האבא של הרבי – "דא שלמא דארעא, שלמא דביתא ושלמא דעלמא" – שלום לארץ, שלום הבית (שלום בין איש ואשה) ושלום לכל העולם. יש כאן שלש בחינות של התפשטות השלום-היסוד. השלום הוא היסוד, ומה הוא מחולל? שלום בארץ, שלום בבית ושלום בעולם. צריך להבין מה הכוונה.

7.                  מפרשי הזהר: שלש מדרגות השלום מלמעלה למטה

המפרשים המקוריים של הזהר, כמו הרמ"ק, וגם המפרשים שעל פי כתבי האריז"ל, מפרשים שהסדר כאן הוא מלמעלה למטה – "שלמא דארעא" היינו מלכות דאצילות בעולם האצילות (ותיכף נסביר שהכוונה לחיצוניות המלכות דאצילות שיורדת לעולמות התחתונים בי"ע); "שלמא דביתא" – שלום בית – היינו שלום בעולם הבריאה, שהוא הבית; "שלמא דעלמא" – שלום לכל העולם כולו – כולל את שני העולמות התחתונים, יצירה-עשיה, שהם על דרך כלל ופרט, לכן הם הולכים יחד.

כידוע שיש בחינה כאשר רוצים לחלק בין ארבעת העולמות ששמים את הקו המפריד בין אצילות לבי"ע, יש בחינה ששמים את הקו המפריד בין אצילות-בריאה (כנגד יה) ליצירה-עשיה (כנגד וה), ויש בחינה של "אף עשיתיו", שהקו המפריד בין אצילות-בריאה-יצירה לעשיה. כידוע, יש על כך שיחה מאד-מאד חשובה של הרבי, שמסביר זאת בהקבלה לדצח"מ – עולמות אבי"ע הם כנגד דצח"מ – ויש בחינה שהמדבר נפרד לטובה מהדצ"ח, ויש בחינה שהמדבר מתחבר לחי (סוג נעלה של החי) וממילא מדבר-חי לחוד וצומח-דומם לחוד, ויש בחינה שגם הצומח מצטרף למדבר והחי, והדומם (שאין לו חיות גלויה כלל וכלל) הוא נפרד לעצמו[2].

בכל אופן, כאן הפירוש המקובל הוא ש"שלמא דעלמא" – שלום לעולם, אותו כולם רוצים (רוצים כמובן שלום בית ושלום בארץ, אבל תכל'ס מדברים על שלום בעולם), הוא החיבור בין יצירה לעשיה. בנפש המשמעות היא שזהו שלום שעושה שלום בין הרגש לעשיה החיצונית – בין הרגשות והתעשיה. עולם היצירה הוא הרגשות של האנשים, שייך לכל האנושות, הלב, ועולם העשיה הוא התעשיה – שעושים שם משהו בעולם. כשעושים שם שלום, הוא נקרא "שלמא דעלמא". שלום בשכל המופשט, בבריאה, הוא "שלמא דביתא". שלום במלכות דאצילות, מלכות שמים, נקרא "שלמא דארעא".

כך ההסבר הפשוט. לא כל כך ברור ש"שלמא דארעא" יותר גבוה מ"שלמא דביתא", אך היות שזהו הסדר – כך מפרשים.

8.                  דרשת רשב"י (במקום אחר) על שלש מדרגות שלום

מביא האבא של הרבי[3] שיש עוד מקום בזהר שכתוב משהו דומה אבל אחרת. קודם כל, שם הדורש הוא אחר – רשב"י בכבודו ובעצמו, בעל ההילולא של לג בעומר, ולא אחד התלמידים. כמו שרבי חייא שדרש כאן הוא היסוד, רשב"י ביחס לתלמידיו הוא הדעת. הוא דורש בפני תלמידיו את הפסוק בספר ישעיהו שקורא שם למלך המשיח – הוא קורא לו בעצם שמונה שמות, ועל כך דברנו כאן לא מזמן[4] – "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום". כל אלה שמות של המשיח, והוא מסביר לפי הספירות: "פלא" בחכמה, "יועץ" בבינה, "אל" בחסד, "גבור" בגבורה, "אבי עד" תפארת, "'שר שלום' דא צדיק".

אצלנו רבי חייא אמר "'שלום' דא יסוד", ושם רשב"י אומר "'שר שלום' דא צדיק". לכאורה אותו דבר, אבל יש דיוק שאחד אומר "יסוד" (ספירה) ואחד אומר "צדיק" (נשמה). ואז הוא מסכם שאותו צדיק הוא "שלמא דעלמא, שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא". כמעט אותו דבר, אבל לא אותו דבר. רשב"י לא מזכיר "שלמא דארעא", כי לא דורש "ונתתי שלום בארץ", ושני ה"שלמא" האחרים מופיעים בסדר הפוך – קודם "שלמא דעלמא", הצדיק עושה שלום בעולם, אחר כך "שלמא דביתא", שלום בית, ולבסוף "שלמא דמטרוניתא", שלום המלכה, שלא היה קודם כלל. כאן "שלמא דמטרוניתא" הוא במקום "שלמא דארעא". את כל זה צריך להבין.

9.                  שמות המשיח – פרצוף שלם

קודם כל, לפני שננתח יותר, נשים לב ששמות מלך המשיח הם פרצוף שלם של עשר ספירות – הכל מאיר אצלו. יש סיפור מפורסם שאדמו"ר הזקן ראה אצל הרב המגיד את כל הפרצופים ואת כל הספירות. אצל מלך המשיח הכל מאיר.

הוא דורש ש"פלא" היינו חכמה, אבל כולל גם כתר (הפלא-עליון, מעל לשכל, למוחין חב"ד), כמו ה-י שכוללת קוצו של י. "יועץ" מפרש כבינה, אבל בינה כוללת גם דעת – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת", ו"בן חמשים לעצה" היינו לדעת המכריע כמבואר במ"א – אז יש כחב"ד. אחר כך אל גבור – חסד וגבורה. "אבי עד" היינו תפארת, וכולל גם "עד" – "בטחו בהוי' עדי עד", בטחון פעיל ובטחון סביל, נצח והוד. ה"עד" היינו הנו"ה שכלול בתפארת ("אבי" היינו יעקב אבינו, תפארת, ו"עד" היינו הנצחיות וההמשך שלו). אחר כך "שר שלום" רומז ליסוד, ו"שר" כולל גם את המלכות, שררה (וכהמשך הפסוק הבא: "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"). ודאי קשור למה שבסוף יגיע לכך שהשלום הוא "שלמא דמטרוניתא" – צריך לעשות שלום מלכה.

מאד מענין ששלום המלכה אינו שלום בית. הייתי יכול לחשוב שהמטרוניתא היא האשה, ו"שלמא דביתא" היינו שלומה של האשה (לפי הכלל ש"ביתו זו אשתו"), אבל מתברר שיש משהו יותר מזה – "שלמא דמטרוניתא".

10.             פנימיות וחיצוניות המלכות – "שלמא דמטרוניתא" ו"שלמא דארעא"

המפרשים לא משוים בין שני המאמרים האלה ומנסים להבין את ההבדלים, אלא רק מפרשים כל מאמר על אתר, בפני עצמו. איך מפרשים את המאמר "'שר שלום' דא צדיק" שעושה "שלמא דעלמא ושלמא דביתא ושלמא דמטרוניתא"? מפרשים דומה להנ"ל, ואומרים ש"שלמא דעלמא" היינו שני העולמות יצירה-עשיה יחד, "שלמא דביתא" עולם הבריאה – אותו פירוש – ו"שלמא דמטרוניתא" היינו מלכות דאצילות. היות שהם לא משוים בין המאמרים, אז הם לא שואלים למה כאן מלכות דאצילות היא "שלמא דארעא" וכאן היא "שלמא דמטרוניתא".

מה צריך לומר פשט הכי פשוט? שבמלכות דאצילות יש את החיצוניות שלה, מלכות שבמלכות, שיורדת להוות ולהחיות ולקיים את העולמות התחתונים בי"ע, ויש את פנימיות המלכות, כפי שמיוחדת עם ז"א בעלה. לפעמים פנימיות המלכות מכונה "כלת משה". בכל אופן, "שלמא דמטרוניתא" ודאי הולך על פנימיות המלכות ו"שלמא דארעא" על חיצוניות המלכות.

11.             רשב"י – דעת – יחודא עילאה – שלום מלמטה למעלה; רבי חייא – יסוד – יחודא תתאה – שלום מלמעלה למטה

עוד רואים שרשב"י מפרש מלמטה למעלה, "אור חוזר", ואילו רבי חייא מפרש כ"אור ישר", מלמעלה למטה. למה? צריך לומר, וזה יוצא מדברי רבי לוי'ק, שהיות שרבי חייא הוא היסוד, היחוד שהוא עושה – שמביא לידי שלום בעולם – הוא "יחודא תתאה", היחוד בין תפארת למלכות שעל ידי ספירת היסוד, ומה שנמשך ממנו הוא המשכת אור ישר, החל מחיצוניות המלכות דאצילות. היחוד הוא בין התפארת למלכות, והוא ממשיך שלום החל מהארץ העליונה, חיצוניות המלכות, ואז יורד לעשות שלום בבריאה, ואז גם ביצירה-עשיה.

אבל רשב"י הוא הדעת, ושרש הדעת הוא הכח שמייחד את המוחין – "יחודא עילאה", חכמה ובינה (יחוד "פלא יועץ" בשמות המשיח, כפי שהוא עצמו דורש). גם יחוד זה ממשיך אור ושפע עצמי ליחד את התפארת והמלכות, אבל השפע מגיע ל"כלת משה", פנימיות המלכות דאצילות, המטרוניתא. בסוף עושה "שלמא דמטרוניתא", אבל ככל שהיחוד הזה גבוה הוא מופיע ומאיר מלמטה למעלה.

כלומר, קודם הוא עושה שלום בעולם העשיה והיצירה. מי שהיחוד אצלו הוא יחוד של מוחין, השלום שהוא מחולל מתחיל מלמטה ובעצם פועל עלית העולמות. קודם הוא עושה "שלמא דעלמא", אחר כך עולה יותר גבוה ונעשה "שלמא דביתא" – כל העולמות עולים ומתכללים זה בזה, כמו בסדר של תפלה, ודוקא אור חוזר ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – ובסוף מגיע לפנימיות מלכות דאצילות, "כלת משה", ועושה שם "שלמא דמטרוניתא". מכל זה יוצר שתכלית כל השלום הוא שהמלכה תהיה שמחה, כמו שנסביר תיכף – "שלמא דמטרוניתא".

12.             שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה

איפה ראינו בחז"ל, בפשטות, שיש שתי דרגות של שלום? בחז"ל נקרא "שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה". כותב רבי לוי'ק שעיקר השלום של רבי חייא, וכל ההמשך של דבריו – "שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא" – נלקח משלום בפמליא של מטה. אבל רשב"י – שעוד יומים ההילולא שלו – עושה שלום עליון, בפנימיות המוחין, שלום בפמליא של מעלה, אבל כמה שהוא שלום בפמליא של מעלה הגילוי שלו במציאות הוא קודם כל בעולם. כלומר, מיד הוא מגיע רחוק לחוץ לארץ – המקום הכי רחוק, "יפוצו מעינותיך חוצה", ושם עושה שלום בעולם. שלום בעולם הוא שלום עם גוים. אחר כך עושה שלום בית.

נסביר פשט – שלום בית הוא שלום בין יהודים, בכל אתר ואתר בו הם נמצאים. קודם אמרנו ש"שלום בית" הוא בין בעל ואשה, אבל אם "שלמא דעלמא" הוא שלום בעולם, עם גוים, אז "שלמא דביתא" הוא שלום בין היהודים – בכל העולם, לאו דוקא בארץ. צריך שלום בין היהודים, בבית שלנו. בעולם הבריאה צריך לעשות שלום בין היהודים. "ישראל עלו במחשבה", וסתם מחשבה היא בבריאה – צריך לעשות שלום בין שרשי הנשמות, אף שכל אחד חושב משהו אחר. אין הכוונה להסכם שלום – כל הווארט ששלום הוא לא הסכם המתחיל מהפסקת אש וכיוצא בזה אלא משהו אחר לגמרי.

נחזור: "שלמא דארעא" במאמר של רבי חייא, אפשר להבין שהוא מדרגה יותר גבוהה משלום בין כל היהודים בכל אתר ואתר – איזה שלום יחודי לגמרי, ששייך בעצם לארץ ישראל, "ארץ ישראל השלמה" כמו שתיכף נסביר (שלום לשון שלמות). יש שלום מיוחד של ארץ ישראל השלמה, יש "שלמא דביתא" – השלום של בית ישראל בכל אתר ואתר – ו"שלמא דעלמא", שהוא כולל שלום עם הגוים.

רבי חייא, בגלל שהוא מלמעלה למטה, ולוקח את השלום רק מפמליא של מטה – יחוד וה – הסדר אצלו הוא ארעא-ביתא-עלמא. אבל רשב"י, שלוקח את השלום מפמליא של מעלה, הסדר אצלו ממטה למעלה – קודם שלום בעולם, עם כולם; אחר כך בבית שלנו; ואחר כך "שלמא דמטרוניתא", הפנימיות של ארץ ישראל (שהיא כלת משה שמתייחד עם משה, עם פנימיות הדעת, עם רשב"י, עיקר גלגולו של משה רבינו כנודע).

13.             עז ושלום

איפה שני השלומות הללו שדורשים חז"ל? פסוק מפורסם, בו נתבונן כעת ונעשה ממנו תרגיל לילדים: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי"[5]. כל מה שאמרנו עד הרגע הוא הקדמה להגיע לפסוק הזה (ולכן לא שייך רק לפרשת בחקתי, אלא לכל רגע ורגע שיהודי לומד תורה).

על כל רגע שיהודי לומד תורה כתוב "או [מתחיל מ'או'] יחזק במעוזי [ואז כתוב, משחק מלים מפורש:] יעשה שלום לי שלום יעשה לי [חזרה על אותן שלש מלים בהיפוך]". חז"ל אומרים ש"מעוזי" היינו תורה, "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (פסוק מפורסם בתהלים, שיש בו עז ושלום, והשלום תלוי בעז – על ידי "הוי' עז לעמו יתן", תורה, זוכים ל"הוי' יברך את עמו בשלום").

כולנו מכירים את מה שחז"ל מסיימים בו את כל ששה סדרי משנה, המאמר המפורסם שהוא החיתום של התורה שבעל פה (ו"הכל הולך אחר החיתום"): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'". זו תכלית כל התורה, כל התורה היא לשם שלום (לשון חז"ל: "לשום [אותיות שלום] שלום בין איש לאשתו", בין הקב"ה לכנסת ישראל, שעולה "[או] יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", ראה לקמן), שיהווה את ה"כלי מחזיק ברכה" לישראל.

14.             "כלי מחזיק ברכה"

מה החדוש כאן? ששלום הוא בעצם כלי שלם, לא כלי שבור. כל ה'בְרוֹך' במציאות הוא בגלל עולם התהו שנשבר – שהכלים נשברו. השלום הוא כלי לא שבור, כלי שלם, ורק הוא יכול להחזיק ברכה – להחזיק את האור הפנימי (כמו שנסביר במאמר בע"ב; הערך הממוצע של ארבע התבות: שלום – כלי מחזיק ברכה הוא אור, בסוד "מהתעבות האורות נתהוו הכלים", ללמד שהשלום נעשה מהגשמת-התעבות מקור הברכה ושלאחר שיש כלי השלום בפועל אזי אור הברכה נמשך לתוך הכלי, הכל בסוד "ונתתי גשמיכם [לשון התגשמות והתעבות]... ונתתי שלום..."). האור הפנימי שנכנס לכלי הוא הברכה, והשלום מחזיק את הברכה לישראל.

מאין לומדים זאת? "הוי' יברך את עמו בשלום", פשוטו כמשמעו, שה' ממשיך ברכה "בשלום", בתוך השלום, שהוא הכלי.

ידוע שיש רמז מפורסם מה מכוונים בשבת קדש, ובמיוחד בזווג של שבת קדש – ששבת ר"ת שלום-ברכה-תענוג. יש הרבה משפטים שה-ת של שבת היא תענוג (כמו "שנה בשבת תענוג"), אבל הכוונה העמוקה היא שה-ש היא "חותם שוקע", ה-ב "חותם בולט", ואז יש תענוג (סוד התקיעה של הבליטה בשקיעה). השלום הוא הכלי, ואם יש כלי – "חותם שוקע" – יכולה לבוא ברכה, "חותם בולט". השלום הוא היסוד – "דא יסוד" או "דא צדיק" – אבל הוא עצם החיבור של ה"חותם שוקע" וה"חותם בולט", אבר התענוג. בכך התחלנו להסביר מה הוא עצם השלום.

15.             שלום וחיים – תענוג

יש שתי מלים שבלועזית אין שום קשר בינן לבין תענוג, אבל בלשה"ק יש בהן קשר לתענוג – בראשונה בולט יותר ובשניה יותר חדוש. שתי המלים הן חיים ושלום. כבר אמרנו שחיה וחיים, בלשון הקדש, ובפרט בחסידות, משמעם תענוג, כמו בפסוק "כי עמך מקור חיים" שמפרשים "כי עמך מקור כל התענוגים".

מה שפחות מבינים ומרגישים, שהמלה שלום גם כוללת בחובה עונג. זאת אומרת שאם אין תענוג זה לא שלום – "שלום שלום ואין שלום". כל הסכם שלום שנעשה בתפיסת השלום המעוותת היום אין בו שום תענוג. אולי יש תענוג למי שעשה את השלום, שמקבל פרס נובל ומתענג עליו, אבל עונג לעם – שיש תענוג בהסכם – אין. אם אין בכך תענוג – זה לא שלום. זה עצם הצדיק ועצם היסוד, "'שלום' דא יסוד" ו"'שלום' דא צדיק" – "וצדיק יסוד עולם" – הוא אבר התענוג. כוונת אומרו שהשלום הוא יסוד היינו שהוא כלי ואבר של תענוג, ואם אין שם תענוג – זה עוות.

נחזור לשבת: היא קודם שלום, שבגדר כלי, "חותם שוקע", ואחר כך ברכה, "חותם בולט", אבל התכלית היא עצם ופנימיות השלום – התענוג שנעשה מהזווג. התענוג הזה נקרא "שלמא דמטרוניתא". אם כי השלום בא מהיסוד, הוא המבצע, אבל נקרא "שר שלום", ללמד שתחושת השלום מתגלה במטרוניתא, בחינת שר לשון שררה כנ"ל ("לםרבה המשרה וגו'" כנ"ל). שוב, כי השלום הוא ה"חותם שוקע", המטרוניתא; אחר כך הברכה היא ה"חותם בולט", המלכא; בסוף התענוג הוא שוב פנימיות ועצמיות גילוי אור השלום.

16.             "יעשה שלום לי – שלום יעשה לי"

כעת נחזור לפסוק: הפסוק של השלום הכפול – השלום של רשב"י והשלום של רבי חייא (להעיר שרבי שמעון בר יוחאי ורבי חייא משלימים, בחינת שלום, לטוב-טוב ברבוע), בפי רבי לוי'ק – "שלום בפמליא של מעלה" (שאחר כך עושה שלמא דעלמא-דביתא-דמטרוניתא) ו"שלום בפמליא של מטה" (שאחר כך עושה שלמא דארעא-דביתא-דעלמא).

אמרנו שהפסוק מתחיל ב"או", ויש בה סוד גדול. "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". לא ראיתי אף פירוש שמנסה בפשט להבין מה ההבדל בין "יעשה שלום לי" ל"שלום יעשה לי". סך הכל נשמע כמו משחק מלים כנ"ל. מה שנשמע אצלי ב"יעשה שלום לי שלום יעשה לי", אם כי כתוב על עם ישראל (שהרי ה' אומר את הפסוק) ש"או יחזק במעוזי" – אם יחזיקו בתורה שלי – אז ישראל "יעשה שלום לי, שלום יעשה לי", בכל אופן צריך להבין את הכפילות.

שוב, מה שנשמע הוא שאני רוצה לעשות לך שלום. מה הפסוק אומר, לעשות שלום למישהו. היום לא אומרים שאני עושה לך שלום. אולי אני אומר לך שלום, או שאני עושה איתך ברית שלום (גם ביטוי בתורה, שהעוות שלו הוא הסכם שלום), אבל מה הכוונה שאני עושה לך שלום? עצם הביטוי מוכיח מה שאמרנו כרגע, שלעשות לך שלום הוא לעשות לך טוב. יש משהו במושג שלום שהוא לעשות לך 'טוב על הנשמה', וגם לעשות לך טוב בגוף – "שלום בעצמי". שלום הוא לא רק 'פיס', אלא יש במלה שלום המון כיף. עד כדי כך שיש פסוקים בהם המלה שלום (פיס) משמעה פאן. ממש טוב, הרגשה טובה, כמו החיים. אמרנו שיש שתי מלים שהן הרגשת תענוג – בחיים יותר פשוט ('לעשות חיים'), אבל כך גם בשלום, שאני עושה לך שלום (לא אומר לך שלום).

לפי זה "יעשה שלום לי שלום יעשה לי" מתייחס למשפיע ולמקבל. אף על פי שבפשט כאן "או יחזק במעוזי" מתייחס לעם ישראל, ה' מתייחס אליו כאן כמשפיע שלו – כנראה שה' כאן שלו נעשה שלום בעיקר רומז לשכינה הקדושה, מקור כנסת ישראל – שעושה לו שלום.

מה ההבדל? הכוונה של השלום – דא צדיק, דא יסוד – כאשר מתכוון לעשות לך שלום, שתרגיש טוב, היא "יעשה שלום לי", ומה הכוונה "שלום יעשה לי", שעבד, הצליח, עשה לי טוב. כך אני שומע את הפשט, ש"יעשה שלום לי" היינו מה שהוא רוצה לעשות לי שלום, ו"שלום יעשה לי" היינו מה שהוא מצליח לעשות לי שלום – שזה תפס. אם ה"יעשה שלום לי" הוא באמת, אז בטוח שיצליח ויתקיים "שלום יעשה לי" – שבאמת עשה לי שלום.

אם כן, הפסוק הזה אומר בעצם שהשלום מושרש ביסוד, אבל הוא מסור למלכות, למטרוניתא. מה זה אומר? שבאיזה מקום הכוונה של המשפיע להשפיע קשורה לשלום בפמליא של מעלה, וההצלחה שלו לעשות שלום היא השלום בפמליא של מטה. כל זה כדי להכנס לפשט הפסוק.

17.             רמזי הפסוק – שלום יעקב ועשו

כעת נראה את הפלאים שיש בפסוק הזה: יש בפסוק 9 מילים, ומחולק באמת ל-3 לשונות של של 3 מלים – "או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי". לכן מתבקש קודם כל לכתוב אותו כרבוע של שלש על שלש:

האמצע הוא שלום, אבל נתבונן רק בפינות הרבוע: או-במעוזי-שלום-לי. מה אפשר ללמוד מזה? ידוע – רמז שמובא, ודורש הבהרה (לא פשוט על פניו) – ש-שלום עולה עשו, לא פחות ולא יותר. יש שני אחים, יעקב ועשו, ועשו עולה שלום. קודם כל, אפשר להבין מיד, שכל הסכמי השלום היום הם שלום שעולה עשו (הכל בראש של עשו שהלכה ששונא ליעקב, וממילא הכל לטובת עשו ששונא ליעקב). מצד שני, הרבי אומר – והדבר ברור – שכעת עשו מוכן לגאולה, ורק צריך לבוא ולהציע לו את הגאולה האמתית והשלמה. כלומר, תכלית השלום היא ההצלחה לעשות שלום עם עשו (שעולה שלום) – החל מעשו שבתוכי, היצר הרע ("הגוי אשר בקרבך"), עד לעשו שבחוץ. השלום עם עשו בתוכי הוא שלום במלחמת היצרים, שלום בעולם היצירה, והשלום עם הגוי בחוץ הוא שלום בעולם העשיה.

אם כן, עשו בגימטריא שלום הוא "שלמא דעלמא", לפי הפירוש שכולל שני עולמות – יצירה ועשיה, שבשניהם צריך לעשות שלום עם עשו. זה הסימן – אם עשו בעסק זה שלום, ואם לא אז לא מתחיל בכלל.

שוב, עולם היצירה הוא עולם היצרים, שלום בין היצרים. יעקב הוא היצר הטוב ועשו היצר הרע, וצריך לעשות ביניהם שלום. אם אתה לא מקיים את "'ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך' בשני יצריך" לא מתחיל – החידוש הוא היצר הרע, עשו. אחר כך צריך שלום בעולם העשיה, עשו שבחוץ. כאן ברבוע של הפסוק, "שלום" בגימטריא עשו בפנה הימנית למטה, ושלש המלים או-במעוזי-לי עולה יעקב. כלומר, בפנות כאן מתגלה שיעקב הוא מקיף, ובפנה הימנית למטה יש עשו שהוא שלום, וכל הפנות הן שלום בעולם – שיעקב, סוף כל סוף, אחרי כל כך הרבה דורות, עושה שלום עם עשו.

זה רמז מאד יפה של הפינות במבנה הפסוק. השלום באמצע אומר שצריך לעשות שלום בין יעקב ועשו (4 הפנות והנקודה האמצעית של הרבוע, הדילוג הראשון של תבות הפסוק = 934, ואילו 4 הנקודות שאמצעי 4 הצלעות של הרבוע, הדילוג השני של תבות הפסוק = 935, הנקודה האמצעית של ערכו המלא של הפסוק, 1869, ודוק). זה היה הרמז היותר פשוט וברור.

18.             "או" – מבנה הפסוק

כעת משהו יותר מיוחד. נתחיל לחשב את המלים: או יחזק במעוזי = 267, עולה ג"פ 89, גוף, ממוצע כל מלה, והכל יחד עולה מרכבה (בסוד "האבות הן הן המרכבה", וכידוע שתיקונו של עשו הוא להיות הרגל הרביעי של המרכבה [אברהם יצחק יעקב עשו עולה הוי' פעמים הוי' אחד], כנגד המלכות, הגוף, שם עיקר הרגשת התענוג של השלום). יעשה שלום לי (וממילא גם שלום יעשה לי) = 801, ג"פ 267, היינו שממוצע כל מלה הוא "או יחזק במעוזי". כלומר, יש "או יחזק במעוזי", ואחר כך שש מלים שממוצע כל אחת מהן הוא "או יחזק במעוזי". אם כן, היחס בין ההתחלה להמשך, הסבה והמסובב, הוא 1 ל-6 – או, המלה הראשונה. סוד המלה הראשונה הוא היחס של כל הפסוק!

כל הפסוק עולה ז"פ מרכבה, "או יחזק במעוזי", כלומר שכל הפסוק עולה 21 (אהיה) פעמים גוף. 21 ו-89 הם שני מספרי אהבה, שייך לחתך זהב, למי שמתמצא במושגים.

בכל אופן, היפי כאן הוא שכל מלה של "יעשה שלום לי, שלום יעשה לי" עולה "או יחזק במעוזי", וממילא היחס של הפסוק הוא 1 ל-6, או, משהו פלאי ביותר. השאלה – למחנכים הדגולים בצבור הקדוש – היא לאיזה כתה זה שייך. אנחנו לאט לאט מורידים את הדברים, שיהיה שייך לכתות היותר נמוכות.

בבטויים הכפולים כל מלה חוזרת: לי לי עולה יסוד, יעשה עולה שכינה, יעשה יעשה עולה 770 – "שלמא דביתא", בית משיח, מה שאמרנו שמדרגה זו היא לאו דוקא בארץ ישראל, יכול להיות גם בחו"ל. אבל שלום לי שלום לי עולה לב פעמים הוי' – ארץ ישראל, "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ".

19.             שלום מתוך בטול

עיקר הווארט היה ששלום הוא כיף, הוא אור – גם אור הוא ענג. אור הוא טוב – "וירא אלהים את האור כי טוב". אם זה לא טוב – זה לא אור. יש בספר "סוד ה' ליראיו", שאם מפרקים את השלום למרכיבים הראשוניים שלו, העיקרי הוא 47 – שלום עולה ח"פ בטול. הסברנו שם ששרש השלום הוא יסוד, אבל יסוד אבא דוקא (כך כתוב בקבלה בהרבה מקומות). אחר כך, "יסוד אבא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א". יסוד אבא במקומו קשור לשלום בפמליא של מעלה, השלום של רשב"י.

כל שלום, כל בטול, צריך להתקבל פי 8. ידוע שג"פ בטול עולה מצוה, יג פעמים בטול עולה תורה, וח"פ בטול עולה שלום – קשר בין המלים מצוה-שלום-תורה. הכפולות כאן הן גם לפי סדרת האהבה, שכוללת גם 3, 8 ו-13. אם מכפילים ב-בטול – חבור שני מספרי אהבה, 13 ועוד 34 – כל הכפולות הן המלים החשובות מצוה-שלום-תורה (שביחד עולים כד פעמים בטול, שלמות כד צירופי בטול שהוא גם בטול במשולש [בהיות כד הנקודה האמצעית של בטול] וכן הוא עולה 3 פעמים שלום, כלומר שהערך הממוצע של מצוה-שלום-תורה הוא שלום [8 הוא ממוצע 13-8-3], הכל שלום. תורה מצוה עולה שלום שלום, שלום בפמליא של מעלה על ידי תורה ושלום בפמליא של מטה על ידי מצוה, "יעשה שלום לי שלום יעשה לי").

שוב, השלום במקומו – יסוד אבא – הוא השלום בפמליא של מעלה, של רשב"י, וכשיורד להתלבש ביסוד ז"א הוא השלום של רבי חייא. חבור תחלת וסוף הפסוק – או-לי – עושה את המלה אולי, שהיא 47, בטול, היסוד-הבסיס (כמספר ראשוני) של שלום, בו עוסק הפסוק.

20.             פסוקי עז ושלום

גם בפסוק בו אנו עוסקים וגם ב"הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" יש קשר בין עז לשלום. מה הקשר בין עז לתענוג? כתוב "עז וחדוה במקומו". לכאורה עז הוא כח, אבל יש בו תענוג. עז עולה מזל, מזלא שממשיך את החיים ממקור החיים, "כי עמך מקור חיים [מקור כל התענוגים] באורך נראה אור [כל ו האורות שהזכרנו, חיה וחדוה ושמחה]".

נעשה עוד גימטריא יפה מאד בפסוק "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". אמרנו שהמלה "או" היא סימן למבנה הפסוק. אם נחשב את הפסוק בלי המלה "או", רק את התוכן החיובי של הפסוק – כל הפסוק מתחלק ב-7, וגם אם נוציא את ה-או יתחלק בשבע כמובן, אפילו בשבע ברבוע – ואז הכל, "יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי" יהיה שוה בדיוק "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (ראינו לעיל שהוא גם שוה ללשון חז"ל "לשום שלום בין איש לאשתו").

עד כאן חלק זה של השעור, ש"יעשה שלום לי" עושה "שלמא דעלמא, שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא" (של רשב"י) ו"שלום יעשה לי" עושה "שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא" (של רבי חייא).

21.             ב. השער השבועי: שער של

כל שבוע מנסים להתבונן בשער בלשה"ק, והיות שדברנו על המלה 'שלום' נקדיש את השעור לשער שלה – של. לא רק שה-מ היא מהאמנתיו ונופלת מהשרש, אלא שלפעמים יש בתנ"ך של – שלי, של, משרש שלה לשון שלוה – שמתפרש כשלום. כלומר, יש משמעות של שלום גם באותיות של בלי ה-מ.

22.             סוד השלום של נשמה-צלם-גוף

לפני שנתחיל נאמר רמז מאד חשוב בקבלה במלה שלום: אמרנו שהממוצע של "או יחזק במעוזי" הוא גוף, ויש בתהלים "שלום בעצמי" ("אין מתם בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי"), ו-שלום עולה עשו, הגוף, לעומת יעקב הנשמה. שלום בתוכי פירושו שלום בין הנשמה והגוף שלי, וכתוב בקבלה שבשביל שלום כזה צריך צדיק באמצע, "שלום דא יסוד" ו"שלום דא צדיק". לא אמרנו מה ההבדל, אבל רמזנו – ברור שהצדיק יותר פנימי מיסוד כשם של ספירה (רמז למשהו גשמי, יסוד של בנין), הראשון של רשב"י והשני של רבי חייא[6].

כתוב שעל מנת לייחד את הנשמה והגוף צריך ממוצע – גם נושא של המאמר בע"ב, שהתחיל בשבוע שעבר וממשיך בשבוע זה. מה הממוצע בין הנשמה והגוף? בקבלה כתוב שהוא סוד הצלם. זה נושא עצום בכתבי האריז"ל, בהם בדרך כלל הצלם הוא הממוצע בין האור והכלי – יש אור וכלי וצלם באמצע. האור הוא הנשמה והכלי הוא הגוף, "אך בצלם יתהלך איש"[7]. העובדה שיש קשר, שהגוף חי מהנשמה והם חיים ביחד בשלום, היא בזכות הצלם. הצלם כולל את כל הנרנח"י – צ כנגד נר"נ, ל כנגד חיה ו-ם יחידה.

נתבונן במלים נשמה-צלם-גוף, רק באותיות האמצעיות – שלום. אבל לכאורה, אם אני הולך לפי הסדר, הסדר הוא שם לו. אבל, יש להתבונן כך, שקודם נקח לפי הסדר את כל האותיות השניות של המלים – שלו – ואחר כך חוזרים להוסיף את האות השלישית, ה-מ, ואז מקבלים שלום לפי הסדר.

יש פעם אחת בתנ"ך את הבטוי "שֵם לו" (בספר איוב: "[ולא] שם לו על פני חוץ", ללמד שמי ש"שם לו" מאיר ומתגלה על פני חוץ – "אמצאך בחוץ", "יפוצו מעינתיך חוצה", "שלמא דעלמא"). יש בתנ"ך "במעוזו" פעמים "שלום" ("או יחזק במעוזו יעשה שלום לי שלום יעשה לי"). מה למדנו מרמז זה של נשמה צלם גוף? שהיסוד של שלום הוא שלו, בלי ה-ם, אותה מוסיפים רק בסוף. כבר לפני תוספת ה-ם יש כבר משמעות של שלום. כך מסבירים הרד"ק וכל המדקדקים.

23.             שלום – תענוג הנשמות

כמו שלפני שבוע עשינו שער מאד עשיר בשרשים, כך גם השבוע. לפי הרד"ק יש בשער של יא שרשים. נסדר אותם לפי הסדר, כדרכנו. בכל שרש יש כמה ענינים, כמו תמיד, ולאו דוקא נפרט את כולם. מה שצריך להתבונן כמובן, איך הכל קשור לשלום.

מכאן נלמד אודות השלום, מה הוא שלום בלשון הקדש – זה צריך להיות הנושא הראשון שלומדים במדינה. כשעושים מדינה ורוצים שלום במדינה צריך לדעת מה הוא שלום. כתוב שאם אין שלום אין כלום – הכל הוא שלום, כל הבטחון הוא לשם השלום וכל התרבות לשם השלום. אבל, כמו שהתחלנו להסביר, שלום הוא כיף חיים. אם אין כיף חיים, השלום לא מתחיל בכלל. בכלל, נחזור להתחלה – תמיד מסבירים שגשם-שלום-משכני הם עולמות-נשמות-אלקות בלשון הבעש"ט. אם כן, ה"שלום" הוא נשמות, רק שהתלבשותן בגוף הוא בסדר של נשמה-צלם-גוף. הכל שלום, שהוא כיף חיים (שלום הוא כיף חיים עולה משיח בן יוסף, הצדיק יסוד עולם, סוד השלום).

24.     כתר: שלם

את שלם, שרש המלה שלום, נשים בכתר[8] – כליל השלמות. בשפה אחרת שלום אינו שלמות ואינו תשלום. יש שלשה דברים פשוטים שהם מאותו שרש – שלמות, שלום (שאולי הקשר ביניהם קצת יותר מובן) ותשלום. את השרש שלם נשים הכי גבוה, בכתר, היות שהכתר הוא שלם-כליל, והיות שהרבי רש"ב בתורת שלום קורא לפנימיות הכתר "השלמות העצמית בנפש". מי שפוגם בברית מעלים את השלמות העצמית שלו, ותיקון הברית הוא לקרוא ולהוציא מחדש את השלמות העצמית. אי אפשר ממש לפגוע בה, אבל אפשר להעלים אותה. התיקון הוא פשוט לגלות את השלמות העצמית בחזרה, מיניה וביה. השלמות היא פנימיות הכתר.

גם התשלום, התגמול הטוב, שייך לכתר. מה הקשר הפשוט בין תשלום לשלמות? שאם אני חייב לך משהו, התשלום מאזן את המאזנים, שהכל חוזר להיות מאוזן ושלם. התשלום – כמו תשלום שכר – "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", מאזן. "ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – מה החסד? הבעל שם טוב מסביר שהחסד הוא מכיון שלא מגיע לעושה שום דבר, והוא לכל היותר מסייע שאין בו ממש. מהיכן בא התשלום הזה? מהכתר (סוד ה-כ של "כמעשהו" – כאילו הוא עשה הכל בעצמו). כל התשלום, עולם הבא, בא מהכתר – מ"ת עלמין דכיסופין" (ת עולה כ ברבוע). מכאן ששלום-שלם-תשלום שייך לתענוג של הכתר.

יש עוד ראיה חשובה ששלום קשור לתענוג. דברנו קודם על המשנה האחרונה של הש"ס, בה כתובים שני דברים. האחרון הוא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'", אבל לפני כן כתוב באותה משנה ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות לעתיד לבוא שנאמר להנחיל אהבי [בני "אברהם אהבי"] יש ואוצרותיהם אמלא". מאיפה ה-יש הזה? מהכתר, שעולה יש-יש. יש תשלום (אותיות שלמות) מ"ת עלמין דכיסופין" שבכתר, ואחר כך "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". מכאן נלמד ששלום הוא ההתגשמות וההתממשות של שי העולמות, של התענוג של הכתר.

היה אפשר לשים שלום ביסוד, כפי שכתוב בזהר – "דא צדיק" ו"דא יסוד" – אבל דוקא נשים את השלום בכתר, ששם תיקון הברית, המקור של תיקון היסוד. סוד "מכתם לדוד", למי שזוכר את הכוונה של תיקון הכללי – "מכתם" היינו "מכתו תם", תיקון היסוד מהכתר העליון, בו השלמות. בכלל, איפה התיקון? המלכים מתו, הכלים נשברו, והתיקון הראשון הוא ז תקוני גלגלתא – השלמות, התיקון, כולה בכתר, בעל-מודע.

25.     חכמה: שלל

נלך הלאה: מה יכול להיות השרש ששייך לחכמה? יש כמה חידושים יפים בסדר שלנו הערב. בחכמה נשים את שרש שלל – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "החכמה מאין תמצא". שלל הוא לשון שלילה. בלשון הרמב"ם – ידיעת השלילה, שגבוהה מידיעת החיוב. ידיעת החיוב היא מח הבינה וידיעת השלילה היא מח החכמה. שהענין מושלל, בחינת אין, "והחכמה מאין תמצא", "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "שלל רב לאהבי תורתך", ש"אורייתא מחכמה נפקת". שלל לוקחים במלחמה, ולעניננו היינו מלחמתה של תורה. שלל הוא מציאה, כעדות הפסוקים – משהו שבא מאין. למה? כי שלל לשון שלילה, באמת אין.

יש גם משמעות של הולכת שולל – שהוא גם מושלל, לאיין אותו. כך הרד"ק מסביר, בלי להשתמש במלה לאיין, שלהוליך מישהו שולל פירושו פשוט לבטל את הענין שלו. אם הוא חכם, יועץ למלך, ואתה מוליך אותו שולל – עצותיו בטלות.

עוד ענין – להשתולל. מי משתולל? היום אומרים להשתולל (מתחילים לחייך, חכמה היא חך-מה, חיוך מה, כבר סימן שזה שייך לחכמה), אבל מה הפירוש של "וסר מרע משתולל" בתנ"ך? שה"סר מרע" לא קיים יותר. "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" – תחפש מישהו שהוא "סר מרע", אבל הוא "משתולל", מושלל, לא תמצא אותו.

איך פתאום אנחנו אומרים להשתולל במובן של היום? צריך לומר שאם מישהו איין אותך – אתה מתחיל להשתולל. ככה יש אנשים – מתנחלים למיניהם – שמשתוללים מתוך זה שהוליכו אותם שולל. כך הרד"ק מסביר, שאם הוליכו אותך שולל, כלומר ששללו ממך את העצמאות שלך והשלום שלך, אתה מאוין, ואיך אתה מגיב? לא שטוב, לא שמצדיקים זאת, אבל זו תופעה טבעית, תהליך טבעי. אם הגעת למדת אין, כי מישהו איין אותך, אתה מתחיל להשתולל. אם תהיה בעל מוחין דגדלות תוכל להתאפק, להשתלט, אבל כך הטבע – שיש שלילה ומתוכה באה השתוללות.

שוב, רוצים לקשר את כל המלים לכתר, לשלום. שלום הוא כיף חיים. יש איזה כיף חיים בשלילה, בידיעת השלילה – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". באמת צריך שלילה, כנ"ל ש-שלום עולה ח"פ בטול – מתחיל מהתאיינות, מבטול, שלל (שעיקרו אותיות של).

26.     בינה: שאל

מה נשים בבינה? בהקדמת ספר הזהר כתוב שהבינה נקרא "מי דקיימא לשאלה". בינה היא חקירה, לא כמו חכמה. החכמה היא החכם והבינה תלמיד חכם, ומה עושה תלמיד חכם? שואל שאלות. שרש השאלה, שאל, הוא בבינה. "לא הבישן למד" כתוב בפרקי אבות על מי שלא שואל – צריך לשאול. יש חכם ששולל שאלות – הוא קצת קפדן, כי פנימיות אבא היא גבורה דעתיק – אבל "לא הקפדן מלמד". לא צריך שהחכמה תשלול את שאלות התלמיד. אבל מי ששואל הוא מח הבינה. על כך כתוב בפירוש בתחלת ספר הזהר – "מי דקיימא לשאלה". "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" – צריך לשאול את השאלה "מי ברא אלה", מי ברא את העולם, והבינה היא ששואלת שאלה זו.

הכל קשור לשלום, אז צריך הרבה לשאול על שלום. צריך לשאול שלום. לפעמים לשאול משהו הוא גם לתת אותו – כמו "לשאול בשלום חברך". לפעמים לשאול הוא כמו לבקש – צריך לבקש שלום, "בקש שלום ורדפהו".

מה עוד יש בשרש שאלה? שאוֹל תחתית, "ואציעה שאול הנך". מה הקשר? קודם כל, פשט המלה "שאול" הוא קבר, שבלשון חז"ל הוא יסוד אמא, הרחם. אבל השאול השלילי – בן זוג של שלל – הוא ודאי בחינת "מינה דינין מתערין".

בכל אופן, למה לשים את השאול-הקבר במקום כל כך גבוה כמו אמא (הגם ש"מינה דינין מתערין")? שלום דא יסוד וצדיק. היה מלך בין המלכים הקדמאין שנקרא שאול, וגם מלך ישראל הראשון הוא שאול. על שאול ממלכי אדום כתוב "שאול מרחֹבות הנהר" – מאמא, בינה, השרש של שאול-שאלה. אפילו שמואל, ששרשו גם בבינה (כמו שלמדנו הרבה מאד פעמים), נקרא על שם "כי מהוי' שאלתיו". ידוע שכולם שואלים שהיה צריך לקרוא לו שאול – ובאמת הוא המליך את שאול. תיכף נגיע עוד לשמואל ומקומו בסיפור השלום. אם כן, אנחנו שמים את שרש שאל באמא, כמו שכתוב בפירוש בזהר.

27.     דעת: שׂלו

מה נשים בדעת? נכלול בפרצוף שלנו גם שׁ ימנית וגם שׂ שמאלית. יש שׂלו, "ויגז שלוים". שלו הוא עוף שמן מאד וטעים מאד. הוא שׂלו ב-שׂ אבל כמו שׁלו ב-שׁ – כנראה עושה, לכאורה, שלום ושלוה באכילה שלו. את השלוה נשים בתפארת והשלום בכתר, ובאמצע, בדעת, נשים את השׂלו.

למה? חז"ל אומרים שהשלו שה' נתן לנו, כדי לאסוף, עף בדיוק בגובה כתפי האדם (נס שכנראה קשור לטבעו) כדי שיוכלו לתפוס ולאסוף אותו בקלות. הכתפים הן מקום הדעת – "דעת דבין כתפין". הפגם של התאוה שהיתה באכילת השלו, שגרמה להיפך החיים – היפך כיף חיים – הוא שרש שבירת הכלים, שמתחילה מהדעת (סוד המלך בלע בן בעור, על שם תאות הבליעה, הגם ש"הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת" [בחסד ה' על עמו שלא הספיקו לבלוע, לגמור את תאותם], שמזה בער אף ה' בעם, "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה", שאול שאלת השלו, בסוד "אם אין דעת אין בינה", וד"ל).

נשים את השלו בדעת. צריך לדעת איך לאכול שׂלו – איך לאסוף ואיך לאכול. הרבה פעמים דעת בחז"ל היא שם נרדף לדרך ארץ. כאן היה פגם בדעת, בדרך ארץ – בקשו בשר לא בדרך ארץ, כמו שכותב רש"י.

28.     חסד: אשל

בחסד נשים אשל – "אשל אברהם". אשל הוא עץ, סוג של ארז, והרד"ק אומר שיכול להיות כל עץ. היות ש"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – פרסם אלקות מכח האשל, וחז"ל דורשים את תבת אשל כר"ת (דרוש מיוחד) של אכילה-שתיה-לינה או אכילה-שתיה-לויה (נמצא שה-ל של אשל כפולה, לרמוז שאשל הוא ענף שלל, חסד ענף חכמה, אברהם ענף אלהי אברהם, ודוק) – הוא קשור באופן הכי מובהק לגמילות חסדים, מדת אברהם אבינו. לכן מתבקש לשים את האשל בספירת החסד.

29.     גבורה: שׂמל

מה האשל (אברהם, הימין) בא לתקן? את השמאל. אולי הפלא הכי גדול כאן בכל הפרצוף, ששמאל – שלפי הרד"ק השרש שלו הוא שׂמל (כלומר, גם של, מאותו שער של שלום, אם לא מבחינים בין שׁ ל-שׂ) – שלום יותר קשור לשמאל מאשר לימין. רואים שהחסידים הכי גדולים של ה'שלום' הם השמאל. איך קשור למה שאמרנו קודם? היינו ענין הגימטריא ש-שלום עולה עשו, הוא השמאל.

יש עוד משהו בשרש שׂמל (בו ה-א היא אות נוספת לפי הרד"ק)? יש שמלה. גם ב-שלם, בכתר, היה שׂלמה. כאן, בגבורה, יחד עם השמאל, יש שׂמלה. אחד מהחבר'ה שלנו מאד אוהב מדים. כנראה שצריך מדים מיוחדים של שלום – כדי להתמודד עם השלום השמאלני, להפוך אותו לאשל של אהבה, של גמילות חסדים. היות ששמאל, חייב להיות במקום הגבורה. והוא גם רמז לתיקונו של שמואל הנביא, בסוד "אני בינה לי גבורה". הוא נצטוה מפי עליון להענות לשאלת העם למלך (ככל הגוים, מלך 'שמאלני' שעושה שלום 'שמאלני'), והמליך את שאול למלך (משרש אותו שאול שמעולם התהו, "שאול מרחובות הנהר"), ועד שלבסוף המליך את דוד (האדמוני, כמו עשו = שלום) למלך – "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'", בסוד "שכל את ידיו", מגבורה לנצח, וד"ל.

30.     תפארת: שלה

אמרנו שבתפארת נשים שלוה – שלו משרש שלה. מי בקש לישב בשלוה? יעקב אבינו, "וישב יעקב". אם על יעקב כתוב שבקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, סימן שבקשת השלוה שייכת לו. בקש פירושו שאל, והוא שאל לישב בשלוה – "כתפארת אדם לשבת בית". הוא שאל מכח הבינה שלו, והכל בא מזיקה לכתר, לשלום, לשבת בשלוה. אבל בתפארת יש גם חסד וגם דין, וה' אומר שאי אפשר עכשיו שהתפארת שלך תהיה מאה אחוז חסדים ושלוה וכיף חיים – זה רק לעתיד לבוא. לכן קפץ עליו – מהיסוד, שלמטה ממנו – רוגזו של יוסף (שמדתו יסוד), וכמו שאמר איוב "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא [אותיות איוב; יש ג"פ "ויבא" בספר איוב, כולן בדברי איוב] רגז" (משלו נעשה רגז, הכל שייך ליעקב – שלו רגז עולה יעקב יעקב יעקב). זה רמז יפה.

כאן השלום בכתר והשלוה בתפארת. למה בכל אופן השלוה הרבה יותר נמוכה? יש עוד משהו בשרש שלה – "לא תשלה אותי". פעם היה לנו שיעור ארוך על סוד האשליה. להשלות פירושו להטעות, לגרום לשגות. זו מלה שמופיעה בתנ"ך, לא הרבה פעמים, והיא משרש שלה, השרש של שלוה.

קודם כל, הדבר הכי פשוט שנלמד מכאן, הוא שהרבה פעמים שלוה – בדיוק כמו השלוה שיעקב בקש – היא אשליה. זה שאתה מבקש וחושב שאתה יכול להשיג שלוה בעולם הזה – זו אשליה. שאתה יכול ללכת לישון בשקט, המשטרה לא רודפת אותך, כולם בשלום אתך, אתה בשלות נפש – במדה מסוימת זו אשליה, כמו שהסכמי השלום הם אשליה. אנחנו מאמינים ובוטחים, והרבי מחזק זאת, ש"אם בחקתי תלכו" אז הכל יהיה טוב, יהיה גשם-שלום-משכן (ובפרט, לענין השלוה והשקט והמנוחה – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו'"), ואז "ואולך אתכם קוממיות". אבל בכל אופן, כל זמן שהשלום לא מבוסס על הבטול הפנימי ("[ונתתי] שלום [בארץ]" = ח"פ בטול, "[ושכבתם] ואין מחריד" = ז"פ בטול), השרש, הוא אשליה.

זה שייך לתפארת, שיש לה את השליש העליון, המכוסה, ששם באמת הכל טוב, והוא נקרא "עץ החיים", אבל יש לה גם את שני השלישים התחתונים, שם "עץ הדעת טוב ורע", ושם השלוה המדומה היא אשליה. מזה אפשר להבין, שאולי אפילו אנשים עושים הסכם שלום לתומם, מאמינים בזה, אבל הכל אשליה. למה? כי בא להם משני השלישים התחתונים של התפארת, ששם עץ הדעת טוב ורע.

בכלל זה קשור לדבר שאנחנו מדברים בזמן האחרון ממש, שגם בתופעות הלא-מתוקנות בכלל של המדינה יש גם ערבוביא של טוב ורע, "אור וחשך משמשין בערבוביא" בלשון חז"ל. הכל תופעות של "עץ הדעת טוב ורע", שני השלישים התחתונים של התפארת, ששם שלוה לשון אשליה.

31.     נצח: שול

מה נשים בנצח? שולים, שרש שול. כנראה יש לו קשר לבית כנסת בחוץ לארץ, 'שול'. שול היינו שולי הבגדים, שפת הבגדים. השפתים הן נצח והוד, והשפה התחתונה נקראת שול – נשים בנצח.

32.     הוד: נשל

מה יכול להיות דומה לכך בהוד? נשל. יש "ונשל הברזל", והרד"ק כותב שמשרש נשל בא גם הפסוק "של נעליך מעל רגליך", שודאי שייך להוד. יש מצד אחד את שולי הבגדים, ועוד למטה מהם יש את הנעלים, ושם יש שרש נשל – להשיל, להסיר ולהשליך, את הנעלים. צריך להסיר – לשלול – חוזר למשמעות של שלילה. שם זה לחיוב, "של נעליך". שולי הבגדים משרש שול ו"של נעליך" משרש נשל.

33.     יסוד: שתל

ביסוד נשים את שתל – "שתילי זיתים". אמרנו שאם היה רק את השרש שלם היינו חושבים שהוא יסוד, תיקון הברית, "שלום דא יסוד" ו"שלום דא צדיק", אבל יש פרצוף שלם של יא שרשים. הכי מתאים לספירת היסוד הוא שתל, כמובן, כי כל נטיעה וזריעה היא ביסוד. שותלים את העץ בארץ – יסוד היסודות, שרשים בארץ. "ונתתי שלום בארץ" היינו שתילה. ברור שהמושג שתילה שייך לספירת היסוד.

34.     מלכות: משל

אחרון חביב – משל. גם במשל יש שני דברים, שצריך להבין את הקשר ביניהם. כשהרד"ק מסביר את שרש משל הוא מתחיל ממושל, ממשלה, שפשיטא שייכת למלכות. זה שממשלה ושלום מאותו שער, גם משהו נחמד מאד בפני עצמו – שבאמת התכלית של המושל היא לעשות שלום, להפוך את אותיות מושל שיהיה שלום, שיעשה שלום בארץ.

מה הקשר למשל? תמיד דורשים שמשל הוא כמו שמלה (אותיות המשל) – בגד חיצוני שמלביש את הנמשל הפנימי. אבל לפני שדורשים בדרך צירוף צריך לדרוש פשט. יש פסוק שמובא במאמר בע"ב, שמאד נדרש בחסידות – "כאשר יאמר משל הקדמני". תמיד דורשים ש"משל הקדמני" לשון משל ונמשל, המשל של קדמונו של עולם. אבל, ראה זה פלא, הרד"ק כותב שהפשט של "משל הקדמני" הוא המושל הקדמוני, המלך הקדמוני, ולא לשון משל ונמשל. לא כולם מסכימים איתו, גם על פי פשט, אבל הרד"ק הוא סמכות, ואומר ש"משל הקדמני" לשון ממשלה – המלך הקדמון, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". ה' הוא המושל הקדמוני, וכנראה גם תורתו היא המושל הקדמוני (בחינת "מאן מלכי רבנן").

המאמר שלנו פותח בכך שהתורה היא הממוצע בין אין-סוף לעולמות. אם הולך יותר על האין-סוף, לשון מושל, ואם הולך יותר על התורה שבבחינת "עֹטה אור כשלמה", יותר לשון משל.

בכל אופן, אחרון אחרון חביב, שמים את שרש משל – מושל ומשל – במלכות, כמתבקש, צריך להסביר את הקשר. הקשר הוא כפי שדברנו הרבה פעמים על "והוא ימשל בך" – ווארט שלנו, שהפירוש גם לשון משל, שכל המשלים בפנימיות התורה הם בעצם זיווג של נמשל (זכר, נשמה, אברהם) ומשל (נקבה, גוף, שרה). כשלומדים את פנימיות התורה, כל המשלים הם ממך, מן האשה. כל שיר השירים, שכולו משל, הוא בך. "שיר השירים אשר לשלמה", שלמה הוא כתר, לשון שלום ("מלך שהשלום שלו [גם מלשון שלו ושקט, שרש שלום כנ"ל]" בסוד "אין כתר אלא למלך", ומהכתר נמשך ל"שלום דא יסוד" המזדווג בפועל עם המלכות), אבל הוא גם אותיות משל, וכל שיר השירים, קדש קדשים, הוא משל, והוא גם מלך-מושל.

אם כן, מה הקשר בין המושל למשל? כתוב שהמושל מושל בכח הדבור שלו, "באשר [משרש האושר העליון, כתר עליון] דבר מלך שלטון", אבל – כך מסביר אדמו"ר הזקן באריכות – כדי שהדבור ירד ויפעל במציאות החיצונה (שלא ישאר "שלמא דארעא" באצילות, אלא ירד להיות גם שלמא דביתא ושלמא דארעא) צריך משל. לכן לשלמה המלך יש שלשת אלפים משל – אלף משלים לכל עולם מבי"ע, כל משל מלביש את הקודם. שלמה משל מכח היכולת שלו (מכח האושר העליון הנ"ל, השלום – כיף חיים) להלביש את ה"דבר מלך" שלו במשלים רבים ומגוונים.

בשביל מה טובים משלים? נעשה סיכום של נעוץ סופן בתחלתן: משל טוב הוא גם כיף חיים, תענוג. המשלים של שלמה המלך הם תענוג גדול מאד. המשלים עושים שלום. הוא נקרא שלמה כי "שלום יהיה בימיו", ומה הכח שלו? יש לו הרבה משלים. יש לו ערוץ טלויזיה, ושם כל היום משדר ומספר משלים לכולם – כלום בכיף, בהאי (בחינת רב האי גאון, כמו שלמדנו בשבוע שעבר), וממילא כולם בשלום, יש שלום ושלוה במדינה.

בכך השלמנו את הפרצוף של שער של:

35.             "שלום לגוים ומשלו מים"

יש בתנ"ך ריבוי פסוקים בהם מופיעה המלה שלום בראשי תבות, אך נבחר רק אחד: האם בין כל הפסוקים יש אחד שה-ש שלו היא המלה שלום (רמז עוד יותר מובהק לסוד השלום)? למרבית הפלא – אפשר לומר שהוא פלא – יש אחד, מה"אור ישר". כנראה הוא הכתר של הכל.

הפסוק הוא בזכריה הנביא – בהמשך לפסוק, מהפסוקים העיקריים של משיח, בו מתואר כ"עני ורכב על חמור": "גילי מאֹד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עַיִר בן אתֹנות. והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום לגוים ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". לא רק שה-ש הוא של המלה שלום, אלא ה-ו הוא של המלה "ומָשלו", צירוף של שלום (כתר ומלכות).

מה האופי של המשיח אחרי שהוא שולל את כל המלחמות (בתחלת הפסוק), כתוב "ודבר שלום לגוים ומשלו מים עד ים". "שלום לגוים" הוא "שלמא דעלמא", מבין השלומות שדברנו קודם. כנראה לוקח את השלום שלו מהשלום של רשב"י, ה"יעשה שלום לי", שלום בפמליא של מעלה, מתחיל להתגלות מה"שלמא דעלמא", למטה.

כאן, אחרי שמבטל את כלי המלחמה, כתוב "ודבר שלום לגוים ומֹשלו [מי שעושה 'שלמא דעלמא' הוא המושל, גם קשר פשוט מאד בין שלום למושל – אי אפשר לעשות שלום אם עם ישראל לא מושל במציאות, אין שלום בכך שאני פה ואתה שם וכו', אין בכך שום כיף, ואז כל השלום הוא שלוה של אשליה] מים עד ים". מתי "ודבר שלום לגוים"? כאשר "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ".

36.             ג. ד"ה אלה מסעי תער"ג

37.             חידוש המאמר – א"ק כממוצע והתורה כחכמה דא"ק

ננסה לומר בקיצור את המאמר בע"ב שלמדנו השבוע: כמו שהסברנו קודם, הרבי מדבר בו על סוד הממוצע. במאמר הקודם הוא דן בעשר הספירות הגנוזות במאצילן ובקו ובאצילות כממוצע בין האין-סוף לנבראים, ובמאמר הזה הוא מוסיף – מה שכבר הזכרנו בשבוע שעבר – את א"ק כממוצע (וממשיך בכך במאמר הבא). הוא מתחיל בכך שהתורה היא הממוצע בין האין-סוף לעולמות. בסוף המאמר הוא אומר שהתורה היא חכמה דא"ק. גם בעולם האצילות יש יחוד בספירת החכמה, שמשמשת חבור בין אור-אין-סוף לשאר הספירות-העולמות – "כלם בחכמה עשית" ו"הוי' בחכמה יסד ארץ" היינו חכמה דאצילות. כאן אומר בפירוש שבחכמת התורה מתכוון לחכמה דא"ק, הרבה יותר גבוה.

38.             "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"

ידוע המאמר המפורסם – שהוא לא מביא – "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים". יבא משה, "כי טוב הוא", ויקבל טוב, "כי לקח טוב נתתי לכם", התורה, מטוב, "טוב הוי' לכל", "לטובים" אלו ישראל שנאמר בהם "היטיבה הוי' לטובים".

יש כמה פירושים בחסידות על מאמר חז"ל זה, והיפה ביותר הוא של רבי הלל ב"פלח הרימון", אבל לפי המבואר במאמר כאן אפשר לפרש בפשטות ש"יבא טוב" היינו היסוד (תמיד "טוב" רומז ליסוד, סוד הגואל שנקרא טוב – "אם יגאלך טוב יגאל") דאבא דאצילות (חכמה דאצילות), שעושה טוב על הנשמה כנ"ל, "ויקבל טוב" היינו חכמה דא"ק – משה רבינו, חכמה דאצילות, יקבל טוב, חכמה דא"ק (ובפרט היסוד של חכמה דא"ק, שלום), "מטוב" היינו חכמה של ע"ס הגנוזות (אם לא למעלה מכך), "לטובים" אלה ישראל, "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם", היינו חכמה תתאה.

במאמר הקודם היתה נקודה שלא אמרנו לפני שבוע. אמרנו שבאצילות יש אורות וכלים, האור גילוי אין-סוף והכלי ראשית הגבול, והתלבשות האורות בכלים היא מה שעולם האצילות הוא ממוצע בין אין-סוף לעולמות. אבל הוא אמר עוד נקודה שלא הזכרנו – שבאצילות יש חכמה עילאה וחכמה תתאה, והן הממוצע של האצילות. חכמה עילאה תופסת באין-סוף, כמו שכתוב בהגהה בתניא בשם המגיד ש"אחד האמת" מתגלה דוקא בחכמה דאצילות, והחכמה שתופסת את העולמות היא חכמה תתאה, המלכות, שנקרא "חכמת שלמה" בקבלה (שייך למשלים המושלים במציאות העולמות התחתונים שדברנו קודם). חכמת שלמה היא קצה הממוצע של האצילות שאוחז בעולמות התחתונים, ואילו חכמה עילאה היא הקצה שהוא המקום להתגלות "אחד האמת".

מה זה נוגע למאמר? אפשר לומר ששרש "הטובים", נשמות ישראל, הוא חכמה תתאה, ואילו חכמה עילאה היא משה רבינו, ששקול כנגד כל נשמות עם ישראל, ושרש הטוב של התורה, "לקח טוב", הוא חכמה דא"ק (מה שכותב במאמר). "מטוב", הקב"ה, עוד יותר גבוה, לפני הצמצום הראשון.

39.             עיקר הממוצע – הכתר על שני פרצופיו

הוא פותח את המאמר היום בכך שהתורה היא הממוצע בין האין-סוף והעולמות. מאד דומה למה שרבי אייזיק מביא את מאמר המקובלים שהתורה היא רושם אלקות. הוא מסביר שהתורה לוקחת כביכול את עצמות האין-סוף ו'מאלצת' אותו כביכול להופיע כאור פנימי, כפי שנסביר יותר. התורה לוקחת את אור-אין-סוף, שהוא בלתי בעל גבול לחלוטין, ועושה ממנו אור פנימי, אור שהוא "חיים להחיות" – מחיה מציאות מוגבלת. זו פעולת התורה, שהיא רושם אלקות, ואחר כך כתוב שהעולמות הן רושם התורה.

אם כן, יש לנו במאמר של היום שהתורה היא ממוצע, שא"ק הוא ממוצע, וגם שהכתר הוא ממוצע. במאמר הקודם הוא דבר בסוד הממוצע על "שער בעצמו בכח", הקו ועולם האצילות. במאמר הזה: חכמת התורה, א"ק (אף על פי שהוא אומר שחכמת התורה היא חכמה דא"ק, ההסבר איך היא ממוצע הוא אחר לגמרי) וכתר.

בשעור הקודם אמרנו שכל מה שאתה מסביר אותו כממוצע, בפרט כממוצע המחבר (בגימטריא ראש), הוא משל לרבי (ראש בני ישראל). כל אחד מהדברים כאן הוא סוג של רבי. זאת אומרת שיש הרבה אפשרויות להיות רבי, מ"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" ועד לעולם האצילות. אבל אם סתם אומרים "ממוצע המחבר", מכל ששת הדברים בדרך כלל בוחרים בחסידות את הכתר, כי יש לו פנימיות וחיצוניות, עתיק ואריך, כמו שנסביר. עתיק הוא המדרגה התחתונה שבעליון ואריך המדרגה העליונה שבתחתון, וממילא הוא מחבר את העליון והתחתון.

לפי זה הרבי הוא ספירת הכתר ("ראש" סתם). כשאומרים על רבי שהוא "עצמות בגוף" הכוונה עתיק באריך – עתיק היינו העתקת העצמות (ובו שורה "חביון עוז העצמות", כמבואר במאמר שלנו), לפי קבלת האריז"ל.

40.             השתלשלות-התלבשות-השראה וקליטת ההשראה בפנימיות

חוץ מהממוצעים שהוא מסביר במאמר, הכי חשוב שבלי להשתמש במפורש במלה "השתלשלות", המאמר הזה הוא הסבר מצוין לשלש המדרגות של רבי אייזיק במאמר השפלות והשמחה – שמסביר כיסוד יסודות החסידות את השתלשלות-התלבשות-השראה. בסוף המאמר הוא מסביר שהיינו קבלת הרמ"ק (השתלשלות), קבלת האר"י (התלבשות) וקבלת הבעל שם טוב (השראה). זה כלל גדול בתורה, והמאמר של השבוע פותח אשנב גדול להבין כלל גדול זה. הוא מסביר בפירוש מהי קבלת הרמ"ק ומהי קבלת האריז"ל, ולא משתמש בפירוש במושג "קבלת הבעש"ט", אבל מסביר את סוד ההשראה.

אחר כך מוסיף עוד משהו, שהרבה פעמים חושבים שהוא חידוש שלנו, אבל אומר כאן במאמר, שלעתיד לבוא ההשראה תבוא ותופיע כהתלבשות פנימית – כדבר שנתפס ומושג לגמרי, פנימי לגמרי. איך אנחנו מסבירים? הוא לא אומר כך בפה מלא, אבל אולי רוצה לומר – שזה תורת חסידות חב"ד לעומת החסידות הכללית של הבעל שם טוב ותלמידיו (כלומר מה שהתקבל והתפרסם מתורת הבעל שם טוב על ידי תלמידיו). כל ענין חב"ד הוא לקחת את קבלת הבעל שם טוב ולהכניס בפנימיות.

הוא אומר שזה העין הגשמי של "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". בעולם הזה רק "בעין השכל דבלבך את חזי כולא" (בתוך ה"וראית את אחורי ופני לא יראו"), אבל לעתיד לבוא "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר" ו"עין בעין יראו" ממש. הוא אומר שהיום יש רק השראה שאינה מתגלה לגמרי (אף על פי שהוא מאיר בפנימיות הכלי, לא רק מקיף עליו) ובבחינת ההתלבשות יש רק הארה שנתפסת בשכל.

41.             בהתלבשות חשש יניקה; אור ההשראה לעולם לא נטמא

נתחיל לומר את המסרים הפנימיים: מה שהיום ההתלבשות הוא רק הארה, אז יכול להיות מצב של התדרדרות שהמלביש-הכלי משתלט על המתלבש בו, ואז החיות הפנימית יכולה להניק את החיצונים. אבל בהשראה אף פעם לא יכול להיות. מצד שני, ההשראה בעולם הזה לא נתפסת לגמרי. יש הופעה של גילוי אור עצמי, אבל לא מתלבש – היות שהשראה, אבל לא מתלבש. הוא נמצא בפנים – כמו שדברנו הרבה פעמים, שההשראה אינה מקיף אלא "שורה ב..." – אבל לא מתגלה לגמרי. יש בפנים לא רק הארה, והיות שיותר מהארה – משהו עצמי לגמרי – אף פעם הלבוש החיצוני לא ישתלט עליו, תמיד ישאר טהור. כמו שכתוב שיש דברים שלא מטמאים – דברי תורה לא מקבלים טומאה (כשם שאש לא מקבלת טומאה – "הלוא כה דברי כאש") – כך אור ההשראה לא יטמא אף פעם, אך עם זאת לא מתגלה לגמרי בעלמא דין, ורק לעתיד לבוא יתגלה.

42.             סכנות קבלת האריז"ל אינן קיימות בקבלת הבעל שם טוב

מה אומר מה שאמרנו עכשיו? אם נקביל את ההתלבשות לקבלת האריז"ל ואת ההשראה לקבלת הבעל שם טוב – מה הוא אמר במשפטים אלה? אמר שיתכן – אפשר לומר רחמנא ליצלן – שמקבלת האר"י יכול להיות מצב של התדרדרות עד שנותן יניקה לחיצונים, עד שהחיצוניות משתלטת על הפנימיות. עלול לתת יניקה לחיצונים. מי אמר זאת? רבי נחמן, שדבר על קבלה בגימטריא נאוף (למי שלומד את קבלת האר"י שלא כראוי, וכמו שגם הזהיר מהרח"ו בהקדמה לשער ההקדמות המודפסת בתחילת עץ חיים), כפי שדברנו לפני כמה שיעורים.

מה זה היה בפועל, עוד לפני רבי נחמן? כת שבתי-צבי ויעקב פרנק. החיצוניות השתלטה. תופעה כזו רחמנא ליצלן, יכולה לקרות לחסידות? שרש ההתנגדות היה שלא הבינו שקבלת הבעש"ט היא מהות אחרת מקבלת האריז"ל, ולכן חשדו שבאותו אופן – כ"ש וק"ו, כי עממי – מ"קבלה לעם" יכול לצאת קלקול הכי גדול. אז אפילו אם האמינו שגדולי החסידות של אותו דור – הבעל שם טוב וגדולי התלמידים – הם בסדר, יתכן, אבל אמרו בפה מלא, תראה מה קרה לקבלת האר"י, יצא ממנו ש"צ, וזה מה שיצא מהחסידות ר"ל.

מה היתה הטעות? ודאי שלא עמדו על מהות החסידות. לא הבינו כלל שהחסידות היא משהו אחר, לא אור של התלבשות אלא אור של השראה – כך כתוב. לכן בעלמא דין לא מתגלה לגמרי, אבל גם לא נפגם, וכן עתיד להתגלות לגמרי בבחינת התלבשות.

החידוש שלא כותב, אבל רומז, שאם אני כבר רומז לך מה יהיה לעתיד לבוא – סימן שאצלי קצת נמצא, אחרת איני יכול להסביר. ממתי נמצא? מאדמו"ר הזקן. זה הענין של חסידות חב"ד, לקחת את קבלת הבעל שם טוב ולהסביר זאת בפנימיות, שיהיה בסוד ההתלבשות. זה דבר מאד חשוב – יחס בין האריז"ל והבעל שם טוב (ואדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו).

43.             סוד הצמצום וביטויו בתפיסת הכתר

מה לגבי הרמ"ק? נגיע לווארט: הוא אומר שלרמ"ק לא היה את סוד הצמצום של האריז"ל. ידוע שיש לנו שער גדול ב"סוד ה' ליראיו"[9], מה הם עיקרי חידושי האריז"ל ואיך הבעל שם טוב מפרש את כולם לא כפשוטם. יש ארבעה חידושים גדולים של האריז"ל, והבעש"ט מפרש את כולם לא כפשוטם, החל מצמצום לא כפשוטו.

את ההבדל בין קבלת ההשתלשלות (לא משתמש בביטוי), קבלת הרמ"ק, לקבלת האריז"ל, הוא מסביר כפי שמתבטא בכתר. בספר "הפרדס" לרמ"ק יש שער גדול, עם הרבה פרקים, "אם האין-סוף הוא הכתר" או לא. הוא מסביר שיש מקובלים גדולים לפניו שסברו שהכתר הוא האין-סוף, והוא מכריע לפי ציטוטים מהזהר הקדוש – הכל אצלו ציטוטים מהזהר הקדוש, של רשב"י – שהכתר אינו האין-סוף.

אבל אצלו הכל עילה ועלול (השתלשלות), האין-סוף הוא עילת כל העילות, והעלול הראשון הנאצל ממנו הוא הכתר – הוא הנאצל-העלול הראשון. היות שהכתר הוא העלול הראשון – ואין לו את סוד הפרצופים של האריז"ל, לא קו ולא א"ק, רק ספירות – האם הוא דומה לאין-סוף? אחר כך מכתר משתלשלות כל הספירות, ארבעת העולמות, עד שמגיע למטה-מטה לעולם הזה.

הוא אומר שבהחלט הכתר אינו האין-סוף, אבל יש משהו ב'שפיץ', בכתר של הכתר, היות שיוצא מהאין-סוף יש משהו בהכי גבוה אצלו שקשור – שיש לו קצת השתוות עם האין-סוף. יש משהו בכתר, בהכי פנימי והכי עליון שלו, שהוא קצת משתווה עם האין-סוף. מה זה אומר? עוד דבר. זה אומר שהיחס בין הכתר לבין האין-סוף אינו כמו היחס בין עולם העשיה התחתון לבין האין-סוף. כלומר, לפי הרמ"ק המרחק מעולם העשיה לאין-סוף הוא יותר מהמרחק של הכתר לאין-סוף. הכתר יותר קרוב לאין-סוף מהעשיה.

44.             מהרמ"ק לאריז"ל – מעבר לאין ערוך

כל הראש הזה הוא 'ניט שייך' בכלל אצל האריז"ל – זה סוד הצמצום שלו. הוא מסביר שסוד הצמצום פירושו שהמרחק של כתר דא"ק מה' והמרחק של הזבוב והיתוש מה' הוא בדיוק אותו דבר, ובכך הוא לגמרי חולק על התפיסה של הרמ"ק.

איך החסידים היו אומרים זאת? ווארט מפורסם שאומרים, שהיו אומרים ביחס לחכם מופלג – רבי זלמן זעזמיר. רבי אייזיק אומר שאל תאמר שהשכל שלי ביחס לשכל של רבי זלמן זעזמיר הוא כמו השכל של החתולה ביחס לשכל שלי, אלא שהשכל של החתולה והשכל שלי הם בדיוק אותו דבר ביחס לשכל של רבי זלמן זעזמיר.

כאן במאמר הווארט הזה הוא ההבדל בין קבלת האריז"ל לקבלת הרמ"ק. לפי קבלת הרמ"ק מהשכל של החתולה יש מרחק עצום לשכל של רבי אייזיק, ולשכל של רבי אייזיק יש גם מרחק עצום לשכל של רבי זלמן זעזמיר, אבל אף על פי כן יש הבדל – מרחק השכל של החתולה לשכל של רבי אייזיק הוא כמו מרחק השכל של רבי אייזיק לשכל של רבי זלמן זעזמיר, וממילא מרחק השכל של החתולה לשכל של רבי זלמן זעזמיר הוא יותר גדול מאשר מרחק השכל של רבי אייזיק לשכל של רבי זלמן זעזמיר. אבל לפי קבלת האריז"ל אין שום הבדל – השכל של החתולה והשכל של רבי אייזיק שוים ביחס לשכל של רבי זלמן זעזמיר.

קוראים לכך "סוד הצמצום", שהאין-סוף סלק את עצמו לגמרי, כל מה שיופיע מכאן ואילך הוא בתכל'ס, באמת לאמתו, בדיוק אותו מרחק מהא"ס. כמה שיש ירידות והשתלשלות – יש יחס בין אחד לשני, לא ראי זה כראי זה, לא ראי עולם האצילות כעולם הבריאה, יותר גילוי אלקות ופחות גילוי אלקות – הכל אותו דבר ביחס לה' עצמו. זה כבר הבדל מהותי עצום בין קבלת ההשתלשלות לבין קבלת ההתלבשות.

עוד משל להבין זאת טוב: משל היחס של חסיד לרבי, לעומת היחס של תלמיד לרב בעולם המתנגדי. ראש של השתלשלות של קבלת הרמ"ק הוא רב ותלמיד – הרב הרבה יותר מהתלמיד, אבל בשפיץ של השכל של התלמיד (הממולח) יש איזה צד השוה לרב, אולי למדרגה הכי תחתונה שלו. יש עם הארץ שהרבה יותר תחתון, ולכן לא מתחשבים בו בכלל. החסידות אומרת שיש רבי, ויש עם ישראל – הרבי הוא "ראש בני ישראל", וכל בני ישראל, מהגאון שבגאונים עד ליהודי הכי פשוט והכי רחוק בעולם, שוים ביחס לרבי. כולם גארנישט ביחס לרבי. לא גארנישט לגנאי – לא הכוונה שמגנים – אבל אין שום יחס, אין ערך. הרבי מאד אוהב את כולם, כל אחד ואחד באשר הוא שם (רק "שם" יש חילוקים, אבל לא מצד הרבי עצמו והיחס העצמי שלו לכל אחד ואחד).

45.             חידוש החסידות: התלבשות דוקא מכח המרחק שבאין ערוך

מכאן נעבור לחידוש של החסידות, שהוא הפוך על הפוך: בגלל שאין שום ערך, אור-אין-סוף – העצמות – יכול להעתיק את עצמו (סוד עתיק), ולהופיע ממש בתוך הלבוש של הכתר, וכך בתוך הלבוש של העולם בכלל.

נאמר בצורה הכי פשוטה. הוא מדבר על כך כתופעה של כתר ושל חכמה. הוא מסביר לגבי אי-תפיסת מהות הנשמה שבגוף, הגם שהיא שוכנת בגוף – או שכמו השראת אור-אין-סוף בחכמה, או משל להשראת אור-אין-סוף בכתר, מה שנקרא "חביון עוז העצמות". שום עולם, שום דבר נברא, אינו קרוב לה' ולא שייך לה' בכלל, כי ה' צמצם את עצמו. אלא מה? היא הנותנת, ובהחלט אפשר לומר שגם קשור לתורת הבעש"ט שהצמצום לא כפשוטו – אם כי כתוב בכתבי האריז"ל, צריך לדעת איך לקרוא – בגלל שאתה לא אני (לחלוטין, בלי שום הבדל מי אתה, באיזו מדרגה אתה נמצא), אני יכול להכנס לתוכך ממש.

כמו שאומרים היום, אצל הרמ"ק 'אין מצב' שאור-אין-סוף יכנס לתוך הכתר. 'יש מצב', זו המציאות לפי דעתו, שהשפיץ של הכתר דומה לאור-אין-סוף. לפי האריז"ל כמעט כפירה לומר שהשפיץ של הכתר, של הממד הנאצל של הכתר, שהוא בגדר נברא, דומה לבורא. אין שום שפיץ של הנברא שדומה בכלל לבורא. אבל ברגע שתבין זאת – את המרחק האין סופי של הנברא מהבורא – אז פתאום, הפוך על הפוך, הבורא יכול להכנס ממש לתוך הנברא. עתיק – יכול להעתיק את עצמו, להכנס לתוך אריך. מציאות הכתר כנאצל ונברא נקראת אריך, העליון שבתחתון, והפנימיות היא עתיק.

הוא משתמש במאמר בביטוי מאד יפה. הוא אומר שהכתר הוא "אין-סוף ואינו אין-סוף". מצד עתיק הוא אין-סוף, כלומר – הוא העתקה. מה כל הדימוי הזה? עצמות בגוף – כל המאמר שלנו "וצדיק יסוד עולם", "שלום דא צדיק", "דא יסוד". הכתר, שהוא הממוצע המחבר, הוא אין-סוף ואינו אין-סוף. כלומר, הוא בהחלט, לחלוטין, אינו אין-סוף, ויחד עם זה, בו זמנית, יש שם אין-סוף. היא הנותנת. זה הכל סוד הצמצום. מה שהצמצום עושה את כולם רחוקים במדה שוה – זה פשט הצמצום. אך מכיון שהצמצום לא כפשוטו, והעצמות עדיין נמצאת כאן, "הלוא את השמים ואת הארץ אני [ממש, העצמות] מלא", יכולה להתלבש בכתר, וראשית ההתלבשות בגילוי היא בחכמה.

אם רוצים להתבונן בזה, מתבוננים שאני בתכלית ההחלטיות לא ה', וכמה שאני יודע בעצמי שאיני ה' כך ה' מתלבש בי – "את דכא ושפל רוח", שם ה' שוכן, אצל מי שהוא בתכלית השפלות. כשמדברים על שפלות, הכל אצלנו שפלות, מה הכוונה? לתפוס שאני לא ה', וממילא אני גם עלול כל רגע לפגום באור ה'. אני מאד 'על הפנים' בכך שאיני ה', הכי על הפנים שיכול להיות. בגלל זה ה' שוכן בי – "את מי אשכון? את דכא ושפל רוח". אפשר לומר שזו תכלית המאמר כאן, ממש בקיצור.

46.             בטול בבחינת ציור

יש עוד ווארט שהוא אומר בהקשר לכל זה: שהחכמה היא בטול לגמרי, אבל היא בטול בבחינת ציור – זה הביטוי שלו. לכן אני יכול לקחת בחכמה – במיוחד בחכמת התורה – את אור-אין-סוף, ולהפוך אותו לאור פנימי.

תמיד אומרים שיש י, נקודה, אבל יש "נקודה מצוירת" ו"נקודה בלתי מצוירת" (גם לשון הרבי רש"ב, במאמר "החלצו"). סתם נקודה על הדף היא "נקודה בלתי מצוירת", "נקודה דלא נעיץ", נקודת הכתר. אבל כשכותבים את האות י – יש הלכות איך לכתוב, עד שאם היא מדי גדולה היא דומה ל-ל (וצריך תינוק שיבחן) – היא "נקודה מצוירת".

כאן במאמר משתמש בבטוי אחר – להיות נקודה היינו להיות בבטול. הייתי יכול לחשוב שנקודה בלתי מצוירת היא בטול אמתי, אבל אם יש ציור – צורה עצמית, קצת כמו תדמית עצמית – זה כבר לא בטול, אתה לא יכול להיות בטל עם ציור. כאן מחדש – ווארט מאד יפה במאמר – שהחכמה היא בטל לגמרי, אבל יש לה ציור, ולכן יש לה את הכח לעשות מהאור-אין-סוף אור פנימי, וממילא לשמש ממוצע בין אור-אין-סוף הפשוט לבין העולמות.

שוב, מה ההתבוננות כאן? להתבונן מה זה להיות נקודה מצוירת, כלומר להיות בטל לגמרי (כך הוא מדגיש) ועדיין יש לך ציור. הוא אומר שבמקיפים, באור מקיף, כשיש בטול אין ציור. אבל חכמה אינה אור מקיף. משהו חשוב מאד – שהספירות שלמטה מהחכמה, מדות, אם לא המוחין גם הן מקיפים. רק החכמה היא בעצם פנימית, וזה היחוד שלה והכח שלה לשמש ממוצע בין האין-סוף לעולמות.

איך יכול להיות שאני בטל לגמרי, ועדיין יש 'אני', יש איזה ציור? – ממש נשיאת הפכים. גם כן, זה דימוי של רבי. הוא מביא את הפסוק על משה רבינו, שעומד על עמדו כשמתנבא. בעצם זו אסמכתא לכך ש"יבא טוב" היינו חכמה דאצילות. כלומר, משה בציור שלו – לא נופל על פניו, שאז היה אויס ציור, בלי שום ציור, אבל עומד על עמדו, נשאר משה רבינו (והוא גם סוד אמירת משה לאנשים שהיו טמאים לנפש אדם "עמדו ואשמעה וגו'", שיעמדו ויתעכבו בציורם, ברגש וחיות הפנימית והעצמית של טענתם "למה נגרע", כמבואר בשיחה של פסח שני).

47.             כח הרוח לרומם ולפרק הרים

קצת דומה להר סיני, ההר הנמוך ביותר מבין ההרים, אבל הוא הר – בולט, צומח שבדומם. כך הרבי אומר בשיחה מאד יפה, שנוגעת לפרשת בהר דוקא – שההר הוא הצומח שבדומם. לכל אחד מהדצח"מ יש התכללות. הרבי אומר ווארט מאד נחמד, שמה שבונה את ההר הוא הרוח – מביאה עפר ובונה אותו – אבל הרוח גם "מפרק הרים ומשבר סלעים". צריך גם את זה וגם את זה.

איך הרבי מסביר? משהו יסודי בעבודת ה': הוא אומר שיש מישהו, מנהיג – ממוצע המחבר, רבי, צדיק – שמתאים להיות חותם בולט. כולם צריכים להיות בבטול פשוט, אבל הוא צריך להיות בבטול עומד – כמו משה רבינו שעומד על עמדו – אבל כמו הר סיני צריך להיות הנמוך מכל ההרים, כמו משה ה"ענו מכל האדם אשר על פני האדמה".

צריך רוח – רוח הקדש, רוח קדים הנושבת מקדמונו של עולם – שמצד אחד בונה את הציור ותומך בו. מצד שני, אם הציור הזה בולט יותר מדי וגולש לשניה לישות, לאיזה שמץ גאוה ר"ל (שגם אצל הצדיק הכי גדול יכול להיות, הוא תמיד בסכנה, כמו שהאריז"ל אמר והבעל שם טוב אמר "אל תבואני רגל גאוה" בסמיכות להסתלקותם), אז אותה רוח גם מפרקת את ההרים. ה' הוא הרוח לגבי הצדיקים, והרבי צריך לשמש רוח שגם בונה את התלמיד שיכול להיות שליח – להיות עם ציור, לעשות משהו בחיים – וגם מפרק אותו, מפרק ומשבר את הגאוה שלו. זו השראת רוח טובה. זו שיחה של הרבי לפרשת בהר.

48.             להפוך לסקיצה

הענין כאן הוא שהחכמה היא בטול עם ציור, כלומר שמציאותי – שאיפה שכל אחד צריך לשאוף – להגיע לבטול לגמרי, אין לגמרי, מושלל (כמו שדברנו על שלל), שהוא מולך שולל, ויחד עם זה יש לו ציור. כנראה שאם בטל לגמרי לא כל כך משתולל, הוא מושלל – מושלל מהישות שלו, אבל נשאר עם הציור שלו. הציור שלו הוא איזו מן סקיצה ראשונית, ועם הסקיצה הוא נשאר. כל הנפח, הישות, בטל. סקיצה היא בלי ממדים, בלי נפח. [לא הכוונה שיוכל כל הזמן להשתנות?]. כתוב שחכמה היא "פושט צורה ולובש צורה" – גם יכול להשתנות. הסקיצות כל הזמן משתנות. [משה נקרא "ציר נאמן", לשון ציור].

49.             במאמר מדובר רק בבחינת "אדם" שבא"ק ולא בבחינת "קדמון"

אחרון אחרון, יש ווארט שהוא אומר בסוף, שאפשר לקבל רושם לא נכון – הוא גומר את המאמר בדבר שאחר כך יאזן אותו. הוא גומר את המאמר בכך שהממוצע של א"ק הוא לא כמו הממוצעים הקודמים, ולכן לא כלל במאמר הקודם, עם עשר ספירות הגנוזות, הקו והאצילות. שם הסביר שהממוצעים כוללים פנימיות, שהיא אור-אין-סוף, וחיצוניות, שהיא הכלים וההגבלה. הוא אומר שהממוצע של א"ק אינו אין-סוף כלל, אלא רק שכולם נסקרים בסקירה אחת – "מחשבה הקדומה דא"ק" – והוא כללות כל אבי"ע. ממוצע ביחס למציאות ככלל – "היולי" בלשון הרמב"ן – לפני ההתפרטות.

כלומר, שהוא ממוצע בהיותו כללי, אבל לא בכך שיש בתוכו אוא"ס. מה פתאום? אם באצילות, שלמטה ממנו, יש אוא"ס, למה בו לא יהיה? צריך לעצור את הנשימה עד למאמר הבא לענין זה. במקום אחר יש כלל גדול אצל הרבי רש"ב – חוזר בהרבה מקומות – ש"אדם קדמון" הוא "קדמון" על שם האוא"ס שבו ו"אדם" על שם הכלים שבו. כאן במאמר, בפרק האחרון, מדבר רק על בחינת "אדם" של אדם-קדמון, ועוד לא מתחיל לדבר על בחינת "קדמון" שבו.

50.             מעלת נשמה דאצילות על נשמה כללית

עוד דבר: כל המאמר הזה הוא על הפסוק שבתחלת פרשת מסעי, "ויכתב משב את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם". הוא אומר ש"מוצאיהם" היינו שרש כל נשמות ישראל שעלו במחשבה הקדומה דא"ק. יש את חכמת התורה, שהיא חכמה דא"ק, אבל בסוף המאמר יוצא שא"ק הוא "מוצאיהם". זה בדיוק מה שהסברנו לפני שבוע, שא"ק – בתור ממוצע המחבר – הוא נשמה כללית, שכולל את כל נשמות ישראל. כאן יוצא מפורש בכך שמגדיר את א"ק כ"מוצאיהם", שרש נשמות עם ישראל.

אם כן, יש שני שלבים: בשיעור הקודם אמרנו שב"צדיק יסוד עולם" כתבנו שנשמה כללית יותר נמוך מנשמה דאצילות, ואילו במאמר הקודם מתהפך. אבל כאן במאמר, אם מדבר על כך שבא"ק אין בפנימיות אוא"ס, הוא באמת יותר נמוך מאצילות שבה יש. מכאן צריך להגיע למאמר הבא.

שיהיה לג בעומר שמח. כעת אנחנו בין רבי מאיר בעל הנס לרבי שמעון בר יוחאי – שיהיו אתנו, שני עמודי תווך (שיתווכו בינינו לאבינו שבשמים, סוד הממוצע המחבר), וירימו אותנו לגובה הכי עליון (לדרגת "וגבה מאד" הנאמר במלך המשיח). ב-לג בעומר יש קבלת פנים לחבר שלנו שחוזר משליחות בהודו – נראה כמה הוא גבה שם... עושים לו קבלת פנים בבית ב-לג בעומר. הוא מגיע משדה התעופה באחת-אחת וחצי – כולם מוזמנים לקבל את פניו של חנן והמשפחה.