חיפוש בתוכן האתר
| ביקור במוסדות החינוך - ח תשרי תשע"ב |
 |
 |
|
ח׳ תשרי ע"ב – ירושלים הכנה ליום כיפור והילולת הרבנית חנה
ביקור במוסדות החינוך בירושלים א. גן עיני – בנים: כתיבה וחתימה טובה
שרו "כתיבה וחתימה טובה". ילדים, מתי כותבים אותנו לחיים טובים? מתי הכתיבה? שרנו עכשיו "כתיבה וחתימה", מה הפירוש של המילים? לכתוב ולחתום. מה הכוונה לחתום? אני יודע מה זה לכתוב, שכותבים משהו, כותבים מכתב. מה זה לחתום? יודעים מה זה חותמת? כששמים חותמת... אחרי שכותבים, או שאני חותם את השם שלי או שיש לי חותמת ואני שם על המכתב, וזה אומר ש'זהו זה', שככה זה. באיזה יום ה' כותב אותנו לחיים טובים? בראש השנה. ומתי הוא חותם? [בחג סוכות]. לפני חג סוכות. מה יהיה מחרתיים, מחר בלילה? איזה חג? זה גם שבת, אבל קוראים לזה "שבת שבתון", השבת של כל השבתות. איזה שבת? איך קוראים ליום הזה? [יום כיפור]. נכון. ומה ה' עושה ביום כיפור? [קוראים בתורה]. גם קוראים בתורה, וה' גם חותם אותנו לחיים טובים, חותם שיהיה משיח וגאולה וכל הברכות הוא חותם ביום כיפור. זה מה שצריכים לחשוב, שעכשיו אנחנו בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור, בין מה שה' כותב למה שה' חותם. יפי, אז עכשיו נשיר את זה עוד הפעם, ונחשוב על זה שהחתימה היא ביום כיפור. "כתיבה וחתימה טובה". שתהיה שנה טובה לכולם, תלמדו הרבה תורה ותשירו הרבה שירים של קדושה ותהיו בשמחה, תעשו הרבה מצוות בשמחה. נכון שצריך לעשות מצוות בשמחה? מה החג הכי שמח? איזה חג בא אחרי יום כיפור? [סוכות]. ואיך הוא נקרא? זמן? "זמן שמחתנו". כל הכתיבה והחתימה זה בשביל לשמוח, לקיים מצוות בשמחה. מה לוקחים בידים בסוכות? [פטיש ומסמר]. זה בשביל לבנות את הסוכה. אבל איזה מצוה עושים? [ארבעה מינים]. זה הכי שמח, "ושמחתם לפני ה'" – שנה טובה לכולם, תצליחו. רוצים לקבל לקח – זה עוגה מתוקה, עוגת דבש. מי לא אוהב דבש? [אני אוהב דבש]. גם אני אוהב דבש. מה אוכלים בראש השנה? טובלים תפוח בדבש. גם בהושענא-רבה טובלים תפוח בדבש, וכל החודש הזה טובלים את הלחם בדבש. ב. גן עיני – בנות: מסירות נפשה של הרבנית חנה
מי יודעת מי היתה הרבנית חנה? [אמא של הרבי]. מתי היה ההילולא (היארצייט) שלה? לא דברו על זה לפני יומיים? זה היה שלשום. עכשיו התאריך הוא ח' תשרי וההילולא היתה שלשום בו' תשרי. איך היא זכתה להיות האמא של הרבי, שצריך ללמוד ממנה להיות צדיקה. מה היא עשתה? היא עשתה הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, כי כל מי שהוא צדיק לא יודעים רוב מה שהוא עושה. [היא עשתה בשקט מצוות, כשאף אחד לא ראה]. נכון, אבל יש כמה דברים שכן רואים שצדיק עושה. למשל, איזה דבר ראינו שהיא עשתה? היתה לה מסירות נפש. איך קראו לבעלה, האבא של הרבי? [רבי לוי-יצחק]. הוא היה בגלות כי עשה כל כך הרבה מצוות שהרשעים שלחו אותו לגלות, ואז אשתו באה להיות איתו יחד, ומה הוא רצה לעשות יותר מכל דבר אחר בגלות? רצה לכתוב חידושי תורה, הוא למד הרבה תורה, אבל לא היה לו ניר ודיו לכתוב. אז מה אשתו עשתה? [היא לקחה עלה ופרחים ושמה אותם באש ואחר כך היא עשתה דיו, והביאה לו דף והוא כתב]. יפה מאד. היא הכינה לו דיו במסירות נפש, מאד קשה. היא עשתה לבד דיו, שיוכל לכתוב על עלים ודפים קטנים חידושי תורה. בזכותה יש לנו הרבה ספרים של חידושי תורה. היא היתה בעלת מסירות נפש עבור בעלה ועבור עם ישראל, ולכן זכתה לבן כזה. מי הבן שלה? [הרבי]. הרבי, נכון. היא זכתה. ככה כל אחת צריכה ללמוד ממנה, להיות כמו הרבנית חנה. [יש לי אח לוי-יצחק]. יש כאן ילדה שקוראים לה חנה? [הצביעו]. חנה הוא שם מאד יפה, לשון חן. יעלת חן. מה זה יעלת חן? [אחות שלי היא ביעלת חן]. נכון. מה זה יעלת חן? שכל הבנות עולות ליעלת חן. חן זה יפי, שמוצאים חן בעיני ה'. כשעושים הרבה מצוות ומעשים טובים ה' מאד אוהב אותנו. תמיד ה' אוהב אותנו, אבל במיוחד כשעושים מצוות בשמחה ובצניעות, אז ה' מאד אוהב אותנו ואנו מוצאים חן בעיניו. הרבנית חנה מצאה חן וזכתה לבן כמו הרבי. מי היתה חנה הראשונה? קראנו עליה בראש השנה. מי היה הבן שלה? שמואל. יש למישהי אח ששמו שמואל. לחנה הראשונה, לבנה קראו שמואל. לרבנית חנה הבן הוא מנחם-מענדל, יש מישהי שיש לה אח כזה? יפי. שכל הבנות תזכינה להיות כמו הרבנית חנה עם בעל שמוסר את נפשו וגם האשה מוסרת את נפשה וגם בן שהבן הוא בחינת משיח, כמו הרבי. שכל אחת תזכה. אז שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם, שתלמדו הרבה תורה ותשירו הרבה שירים של חסידים ותקיימו מצוות בשמחה. מתי הזמן הכי שמח? איזה חג הכי שמח? [חג סוכות]. נכון, קוראים לזה "זמן שמחתנו". שכולם ישמחו בתוך הסוכה ועם הלולב, שיהיה הרבה שמח. שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם. אפשר לחלק לקח. ג. בית ספר יעלת חן:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
חסד-גבורה "ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו" |
|||
|
|
|||
|
תפארת "כי היה רכושם רב משבת יחדו" (דיעקב ועשו) |
|||
|
נצח "לא תחרש בשור ובחמר יחדו" |
הוד "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" |
||
|
|
יסוד "כי ישבו אחים יחדו" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלכות "כי ינצו אנשים יחדו" |
|
|
42. פרצוף ז "יחדו" לטובה
כך גם לגבי הטוב: ג ה"יחדו" שבעקדה כנגד חג"ת (הראשון מס"נ של אברהם – חסד; השני מס"נ גם של יצחק – גבורה; השלישי ההליכה יחדו אל באר שבע, מקום התגלות יסוד אמא בתפארת ז"א, חסדים מגולים, עבודת השוב); ב "הטמא והטהור יחדו" כנגד נו"ה (סוד הטומאה והטהרה מתפשט מאמא עד ל[נצח ו]הוד, וד"ל); "בכור שורו הדר לו... בהם עמים ינגח יחדו" ביסוד, יוסף הצדיק; "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר הוי' נעשה" במלכות – קבלת עול מלכות שמים של כל עם, כנסת ישראל (השינוי לגבי סדר התורה הוא רק שהמלכות מופיעה מיד לאחר החג"ת, ובכך משלים את עיקר סוד המרכבה, חגת"מ שכנגד שלשת האבות ודוד, ואח"כ מופיעים הנה"י לפי הסדר כאשר הסיום הוא ב"סיומא דגופא", ספירת היסוד, ודוק). ולסיכום:
|
חסד "וילכו שניהם יחדו" (ראשון) |
|
גבורה "וילכו שניהם יחדו" (שני) |
|
|
תפארת "ויקֻמו וילכו יחדו אל באר שבע" |
|
|
נצח "הטמא והטהור יחדו" (דבשר תאוה) |
|
הוד "הטמא והטהור יחדו" (דבעל מום) |
|
|
יסוד "בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ" |
|
|
|
|
|
|
|
מלכות "ויענו כל העם יחדו" |
|
זו תופעה ממש מיוחדת במינה של יד "יחדו" בתורה.
43. "ויחדו יהיו תמים"
כדי להשלים את הענין לגמרי, נאמר שיש עוד פעמיים "ויחדו" טובים – "ויחדו יהיו תמים על ראשו" בקרשי המשכן. בצווי, בפרשת תרומה, כתוב "ויחדו יהיו תמים על ראשו", ובבצוע, בפרשת ויקהל, כתוב "ויחדו יהיו תמים אל ראשו". סימן שבצווי עולים למעלה מהראש, ל"תמתי"-תאומתי, יחוד הכתרים שעל הראש. רואים ש"יחדו" קשור לכתרים, קשור גם לתמימות של ארבעת המינים שצריכים לקיחה תמה. שני המושגים של ארבעת המינים הם הידור ותמימות[10], והרבי רש"ב מסביר באריכות בהמשך ע"ב שמקור התמימות הוא לא סתם בכתר אלא בפנימיות הכתר. הוא אפילו מסביר במאמר אחד בהמשך שהתמימות היא ה"הוד" שלמעלה מ"הדר", פנימיות ההדר. הדר מתחיל באותיות הד, הוד, ומשם התמימות (וכידוע אצלנו שפנימיות ספירת ההוד היא מדת התמימות בנפש). בציווי, בתיאוריה, כתוב "על ראשו", אך בביצוע – אקטואליה, מה שהצליחו לעשות בפועל – כתוב "אל ראשו".
נעשה הפסקה קצרה, ננגן איזה ניגון, ונמשיך עם ה"פרי עץ הדר".
44. ביאור פשט הזהר באדרא זוטא – מחלוקת המפרשים
היינו באמצע קושיא, שבזהר כתוב ש"פרי עץ הדר" היינו המלך הדר ו"כפת תמרים" מהיטבאל, והרי אנחנו מכירים ש"פרי עץ הדר", האתרוג, הוא האשה ו"כפת תמרים", הלולב, האיש – בדיוק הפוך. המפרשים של הזהר לא נוגעים בקושיא הזו – לא ראיתי מישהו שממש מקשה, אף שזה הדבר הכי פשוט בתור קושיא – רק שיש מחלוקת בין המפרשים איך לפרש. ה"יפה שעה" באמת מפרש, נגד פשט הזהר, ש"פרי עץ הדר" הוא המלכות ו"כפת תמרים" היסוד. כל שאר המקובלים, הכי חשובים כמו בעל יין הרקח, מפרשים על פי האריז"ל כפי שמשמע שהזהר רוצה לפרש, ש"פרי עץ הדר" הוא הזכר ו"כפת תמרים" הנקבה. זה ש"פרי עץ הדר" הוא הזכר פשוט – הוא נקרא "הדר" כמו המלך הדר. מה הרמז ש"כפת תמרים" נקבה? "תמרים" הם זכר[11], אך "כפת תמרים" הם ככפה שעל היסוד, עטרת היסוד. הפשט הזה לא עוזר לקושיא העיקרית, שהכלל על פי הסוד הוא שהלולב הוא זכר והאתרוג הנקבה.
45. ביאור האריז"ל ליחס בין שבעת המלכים שמתו להדר ומהיטבאל
כדי שנצא מה'פלונטר' הזה צריך לעשות מה שבדרך כלל עושים בקבלה – כמה וכמה דרגות של התכללות, שאז נוכל איכשהו להסתדר. צריך להסביר מה שהאריז"ל כותב בפירוש: היו שבעה מלכים שמתו, שכולם מסוד שם בן, בלי שם מה החדש שיוצא לתקנו, רק שששת המלכים הראשונים (בלע-יובב-חשם-הדד-שמלה-שאול) הם החלק הזכרי של בן, ונקראים מה ד-בן (לא שם מה האמתי, לכן מתו), והאחרון (בעל חנן בן עכבור) הוא בן ד-בן.
אחר כך, אחרי שגם הוא מת – המלך השביעי שגם בו כתוב "וימת" – באים הדר ומהיטבאל, ששניהם בסוד שם מה החדש, שרש התיקון, רק שיחסית הדר הוא ה-מה ד-מה החדש ומהיטבאל היא ה-בן ד-מה החדש. זאת אומרת שבפרט הדר מתקן את ששת המלכים הראשונים, ה-מה ד-מה שמתקן את ה-מה ד-בן (ששה מלכים כנגד ו קצוות, בלע בדעת ונו"ה נחשבים יחד, סוד המלך שמלה, ובתיקון בא רק מלך אחד לתקן את כל הו"ק, הוא היסוד של התיקון והוא כולל את היסודות של כל הו"ק, כולם היו מצד המלכויות הנפרדות והוא יסוד אחד שמתקן את כולם – תעשו חשבון ש"הדר" מתקן את ששת האחרים[12]), ואילו מהיטבאל היא הכח לתקן את המלכות[13], ה-בן ד-בן (כולם מלכויות, אבל בעל חנן הוא המלכות שלהם, עצם המציאות – מה היינו מהות ו-בן מציאות), את בעל חנן (כמו "אשת חן"). במהיטבאל יש אותיות מה ושאר האותיות עולות בן, היא ה-בן ד-מה – אותיות מה קודמות, כי העיקר אצלה (כמו אצל הדר) הוא ה-מה[14], רק שהיא ה-בן ד-מה והדר ה-מה ד-מה.
46. תירוץ הסתירה מהזהר לפשט הקבלה בדרך התכללות
אם הכחות שפועלים את התיקון הם שתי הבחינות של מה, מה ד-מה, הדר, ו-בן ד-מה, מהיטבאל – איך נצא מהקושיא שבזהר? אנחנו יודעים שהאתרוג הוא אשה והלולב איש ובזהר כתוב הפוך, דוקא באדרא זוטא, המקום הכי עמוק בזהר. אם יסוד אצלנו שה"פרי עץ הדר", האתרוג, חייב להיות האשה, אז הוא ה-בן ד-מה, כלומר שבעצם הוא מהיטבאל, ולמה קוראים לו "הדר"? בגלל שהוא ה-מה ד-בן ד-מה. ככה תרצנו את הקושיא. זו נראית אולי כצורה מלאכותית, אבל בדרך כלל בקבלה אין צורה אחרת לתרץ, וכנראה שיש דברים בגו[15]. ברגע שאמרנו שה"פרי עץ הדר" הוא ה-מה ד-בן ד-מה הכל מסתדר.
מה לגבי ה"כפת תמרים", הלולב, שביסוד מונח אצלנו שהוא ה-מה ד-מה, הזכר, אבל כאן פתאום מתגלה כמהיטבאל? צריך לומר שה"כפת תמרים" בפרט הוא ה-בן ד-מה ד-מה. הכל ביסוד הוא מה, ועל ה-מה היסודי יש מה ד-מה ו-בן ד-מה, ועל אלה יש עוד קומה. הכלל שלמדנו הרבה פעמים, שמה שמתגלה בסוף הוא הפן האחרון והסופי, החיצוני – הדר מתגלה כמלך הדר כי הוא ה-מה ד-בן ד-מה. דוקא הפרט הוא מה שמתגלה כלפי חוץ. הכלל הגדול הוא מה, עליו יש פרט, מה ד-מה ו-בן ד-מה, ועליו פרטי פרטיות – ודוקא הפרט האחרון הוא המתגלה כלפי חוץ, זה הכלל הגדול. לכן הזהר אומר שהפשט – כאשר קוראים את הפסוק – הוא ש"פרי עץ הדר" רומז למלך הדר.
47. סגולת הפוריות באתרוג
נאמר עוד משהו – הזהר אומר שרומז למלך הדר בגלל שכתוב כאן "פרי", והזכר מצווה "פרו ורבו", לעשות פירות. סימן שמכל המינים האתרוג הוא סגולה, לכן מוציאים עליו הרבה כסף, כמו שמוציאים היום הרבה כסף על פוריות (מי שזקוק). מי שצריך לעשות פירות, להוליד ילדים, הסגולה היא "פרי עץ הדר". זה רומז למה שאמרנו ש"הדר" גם לשון "דור דור". מבואר בחסידות שהכח להוליד ילדים הוא כח האין-סוף, ודוקא ה"הדר" ממשיך אותו. לכן הזהר מקשר לזכר, כי בפשט הוא עושה פירות ומחויב ב"פרו ורבו", אם כי בפועל האשה יולדת – היא שותפה מלאה ופעילה ביותר.
48. ב. חלק ההלכה: זיהוי האתרוג בחז"ל וסימניו באחרונים
עד כאן פתחנו ב"פרי עץ הדר" וב"כפת תמרים". איך יודעים ש"פרי עץ הדר" הוא באמת אתרוג? אולי זה פרי אחר? אולי רמון? בירושלמי כתוב שרמון הוא פרי מאד מהודר. מי אומר ש"פרי עץ הדר" הוא אתרוג בכלל? יש בש"ס, גם בירושלמי וגם בבבלי – נתחיל מהבבלי, הגמרא שלנו – ארבעה לימודים, שהם בעצם סימנים, שמהם יוצא ש"פרי עץ הדר" הוא אתרוג. הרבה ראשונים כתבו שלא זקוקים לשום סימן, כי יש מסורת – גם קשור למעבר מדור לדור, נמסר ממשה רבינו בתורה שבעל פה. אף על פי כן, חז"ל מחפשים אסמכתא למסורת, מחפשים סימנים.
חז"ל נתנו כך וכך סימנים, ואחר כך – דברנו על האתרוג הפסול שנקרא 'מורכב', משהו מדעי ששייך למעבדה (בקשו מאתנו להמציא ניסויים על פי תורה במדע – תיכף נגיע לניסוי שאפשר לעשות, שיוצא מהסוגיא של אתרוג) – ויש ארבעה סימנים במציאות שהאחרונים נתנו להכיר בין אתרוג אמתי לאתרוג מורכב (שהוא 'אתרוג שקרן', כמו שבכל המינים יש אחד שמעמיד פנים כאילו הוא המין הכשר ובעצם הוא פסול).
להוי ידוע שלא כל האחרונים פוסלים אתרוג מורכב – זו גם שערוריה בין הפוסקים. יש הרבה שרוצים להכשיר אתרוג מורכב בדיעבד. אף אחד לא מכשיר אתרוג מורכב לכתחילה, אבל יש אחרונים שעם הרבה 'לומדות' (שתיכף נזכיר) רוצים ללמד זכות על האתרוג המורכב. אדמו"ר הזקן פוסק בשו"ע כמו המגן אברהם, בפשטות, בלי שום בעיה וספק, שאתרוג מורכב הוא "בריה בפני עצמה" – בכלל לא אתרוג, אין על מה לדבר. נראה כאתרוג, אך זו בריה אחרת, 'חיה אחרת'. היות שהאתרוג המורכב הוא חיה אחרת, לא מתחילה שום מחשבה ושום הוה-אמינא שיכול להיות כשר בדיעבד.
49. ארבע דרשות בגמרא לזיהוי "פרי עץ הדר" כאתרוג
אם כן, צריך לעשות סדר: יש את הטעמים והדרשות של חז"ל בגמרא איך להכיר את האתרוג, גם בבבלי וגם בירושלמי. יש חידוש בירושלמי. יש גם בויקרא-רבה על הפסוקים ובעוד מדרשים. רש"י על החומש מביא שתי דרשות בפשוטו של מקרא: "'פרי עץ הדר' עץ שטעם עצו ופריו שוה[16]. 'הדר' הדר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג". שני הדברים האלה כתובים בגמרא, ויש עוד שני דברים בגמרא שרש"י לא מביא. הכי חשוב, שכתוב בגמרא ש"הדר" הוא היידרו ("הידור" או "אידור") ביונית – מים – ו"פרי עץ הדר" בא מעץ ש"גדל על כל מים", גם מים טבעיים וגם מים שאובים. בירושלמי ובמדרשים לא כתוב "על כל מים" – זו הלשון בבבלי, שפירושה כל סוגי המים – אלא רק "שגדל על המים", שיש קשר מיוחד בין עץ זה למים[17]. בכך מתקשר גם למין האחרון, "נעוץ תחלתן בסופן", שכתוב "ערבי נחל". שם חז"ל מדייקים שיש ערבות שגדלות גם בהרים, בלי שום שייכות וקרבת מקום לנחל, אך בכל אופן משהו בערבה מזוהה עם נחל ומים. גם כאן, בהתחלה, "פרי עץ הדר" – לשון מים ביונית. זה עוד טעם, פשט בגמרא, אך רש"י לא מביא אותו בפשוטו של מקרא.
יש עוד דעה בבבלי, "אל תקרי 'הדר' אלא 'הדיר' [דירה של צאן, לא של בני אדם] שגדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין נמצאים יחד". שואלת הגמרא – יש הרבה עצים שיכול להיות על אותו עץ פרי גדול ופרי קטן יחד, פרי שלם ופרי פגוע יחד. מה מיוחד באתרוג? אומרים שהכוונה שהגדולים הם מאשתקד או אפילו מלפני שנתיים – יש פירות גדולים שנמצאים על העץ במשך שלש שנים. "עד שלא באים קטנים הגדולים קיימים" – הקטנים מגיעים והגדולים עדיין קיימים.
50. הדיר – דימוי הדורות וסגולה לאריכות ימים
גם הדימוי הזה רומז לנו לדורות. הפרי של כל שנה הוא כמו דור. מה זה אומר לגבי אתרוגים? קודם אמרנו שסגולת אתרוג היא פוריות בכלל. כאן רואים שיש באתרוג סגולה לאריכות ימים – שהנכדים או הנינים נולדים, והסבא-רבא עדיין קיים. אחד ממפרשי הגמרא, הרש"ש, אומר שזה תירוץ טוב למה שהיה כתוב קודם על גדולים וקטנים אך לכאורה לא מתייחס לתמימים ובעלי מומים, שהגמרא לא מתייחסת בתירוץ הקושיא. אנחנו נפרש שעד שלא באים תמימים בעלי המומים עדיין קיימים. כלומר, שאם שואפים לתקן עולם במלכות ש-די (בחינת אתרוג, תיקון המלכות על ידי היסוד, שם ש-די, וד"ל) – כמו כאן היום – צריך להגיע לתמימות, אבל לא צריך לחכות שבעלי המומים ילכו ויסתלקו. זה היחוד של האתרוג, כמו שהקטנים באים כאשר הגדולים עדיין קיימים, כך התמימים כאשר בעלי המומים הגדולים, הותיקים והזקנים, עדיין קיימים. כך אפשר לתרץ את קושית הרש"ש.
בכל אופן, יש משהו באתרוג שבאמת רומז לפסוק "קרא הדרות מראש". לפי זה "דיר" הוא סמל של רחם. כתוב בקבלה ש"קרא הדרות מראש" היינו מהבינה דא"ק – שהיא הראש – ומשם ה' קורא-מושך את הדורות. יש דיר שיש בו קטנים וגדולים, בעלי מומים ותמימים, וכל אחד מושכים בזמנו. על הפירוש הזה כתוב בפירוש בגמרא שהאתרוג נמצא כמה שנים, שנתים-שלוש ואולי אפילו יותר – פלא שיכול להיות פרי על העץ כמה שנים. בכל מקור חכמים אחרים אומרים את הדעות, ובבבלי הדעה של לשון דיר היא של רבי – רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא.
51. החילוק בין "הדיר" ל"הדר באילנו משנה לשנה"
אחריו בא רבי אבהו, אמורא, ואומר את הטעם שרש"י מביא בחומש – "הדר באילנו משנה לשנה". האם זה אותו דבר שאמר רבי? בגמרא מופיע כטעם נוסף, עוד דעה, אבל רש"י שם אומר שהוא-הוא, שרבי אבהו אומר אותו דבר כמו רבי, והמחלוקת היא רק במשמעות דורשים – האם דורשים "הדר" מלשון "דיר" או מלשון לדור, אך במציאות אותו דבר. לכאורה לא מחויב מאה אחוז לפרש כך. ודאי קרוב מאד, אך ההבדל הדק בפשט – יכול להיות, אך לא ראיתי אף אחד שאומר כך – שבדיר כתוב בפירוש שעד שלש שנים, ויתכן יותר, אבל "הדר באילנו משנה לשנה" משמע על פי פשט רק משנה אחת לשנה שניה. באמת מוסבר בחסידות שהסגולה של "הדר באילנו משנה לשנה" שמחבר את כל מזגי האויר של שנה אחת – נמצא על העץ שנה, ולא שנתים או שלש.
52. "הדיר" ו"הדר באילנו" – ה עילאה ו-ה תתאה
נתחיל לעשות סדר: יש ארבעה טעמים של הבבלי. מי אומר שלשון מים ביונית? בבבלי אומר זאת בן עזאי, גם תנא. הדעה ש"עץ שטעם עצו ופריו שוה" היא "תנו רבנן" – חכמים. אם כן, יש שלש דעות של תנאים ודעה של רבי אבהו, שאומר "הדר" אחרי שרבי אומר "דיר". היות שהכי קרוב ביניהם הם דעות רבי ורבי אבהו, אך אנחנו רוצים לחלק ביניהם כי לא כתוב שאותו דבר (וגם לפי רש"י, שאומר שאותו דבר, יש חילוק במשמעות דורשים). אז נשים את הדיר ביסוד אמא – רחם – ואילו את "הדר" שסופג את כל הרוחות והאוירים נשים במלכות, "הא בהא תליא" (המלכות היא 'אמורא', לשון דבור, ביחס לשלוש הדעות של תנאים שקדמו, ובפרט רבי אבהו, הא תתאה, תליא ברבי, הא עילאה, וד"ל). לפי רש"י בחומש "הדר באילנו משנה לשנה" הוא הזיהוי המוחלט של האתרוג (זיהוי שייך למלכות, עלמא דאתגליא, דבור מפורש וחד משמעי), כי דוקא אחר כך כותב "וזהו אתרוג".
53. "טעם עצו ופריו שוה" – חכמה
רש"י לא כותב "וזהו אתרוג" אחרי הפירוש ש"טעם עצו ופריו שוה", כי הגמרא עצמה אומרת שיש עוד פירות וירקות במציאות שטעם עצן ופרין שוה, כמו פלפלין שכתוב שם ובמקום אחר כתוב תלתן. פלפל הוא עץ, מתאים להיות "פרי עץ הדר", רק שכל כך קטן שלא מתאים בפני עצמו להיות אחד המינים, כך מסיקה הגמרא. לפי דעת רבי אליעזר בן יעקב גם ההדס בעצמו טעם עצו ופריו שוה, גם מכך צריך לעשות סדר בראש; התלתן הוא ירק, לכן לא מתאים להיות "פרי עץ הדר", משא"כ פלפלין, לכן מהם מקשה הגמרא ומסיקה כי אין בהם כדי לקיחה, "ולקחתם לכם", ולקחת כמה יחד לא שייך כי כתוב "פרי" אחד. "טעם עצו ופריו שוין" שייך לחכמה. הגם שיש כמה כאלה במציאות, בכל אופן שייך לטעמים שבחכמה (כמו בטנת"א), וגם מושג השויון שייך לחכמה – שם הכל יחסית שוה, גם העץ וגם הפרי, הטעם שוה.
54. לימודי הירושלמי: הדר הפרי והעץ – כתר; שויון בטעם ובמראה – חכמה
אמרנו שיש בירושלמי משהו שלא כתוב בבבלי. בירושלמי יש פירוש – "'פרי עץ הדר' שפריו הדר ועצו הדר", גם איזה שויון, אבל לא לגבי טעם. תיכף נאמר מה השפת אמת אומר על "טעם עצו ופריו שוה". הירושלמי גם מביא את ה"טעם עצו ופריו שוה" בהמשך, אבל מקדים דרשה אחרת – "שפריו הדר ועצו הדר". דורש את המלה "הדר" גם על "פרי" וגם על "עץ". הדר פירושו יפה. בפשט הירושלמי הכי דומה לאבן עזרא, שאומר פשט – הוא הכי פשטן – שהאתרוג הוא הפרי הכי יפה בעולם.
אמרנו שהירושלמי שואל למה לא רימון, ועונה שאמנם הפרי של הרימון יפה אבל העץ לא יפה. למה לא חרוב? כי העץ יפה אבל הפרי לא יפה. אם כן, אתרוג, לפי זה, הוא איזה הרכב רוחני של רימון וחרוב[18] – לוקח את יפי פרי הרימון ויפי עץ החרוב ומחבר אותם יחד, "שפריו הדר ועצו הדר".
בסוף הסוגיא בירושלמי בא רשב"י ודורש שלשה דברים יחד "כמין חומר" – "שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו וטעם עצו כטעם פריו [מקפיד לומר בשני הכיוונים], שפריו דומה לעצו ועצו דומה לפריו". כל דבר שרשב"י אומר הוא בפני עצמו, נשים לב. פרי ששניהם יפים – יש שויון, שהכי יפה שבעולם, אבל מכך שיש רמון שהפרי יפה והעץ לא ויש חרוב שהעץ יפה והפרי לא אומר שמדובר בשני סוגי יפי, ואין כאן דמיון. אחר כך רשב"י אומר שהטעם שוה, ואחר כך אומר שגם המראה שוה – וזה לא מה שאמר בהתחלה. ושוב, רשב"י מקפיד לומר זאת בשני הכיוונים. אין זכר לפירוש זה בבבלי, וגם לא בשאר המדרשים.
שוב, הווארט הראשון, ששניהם הכי הדר, לא כתוב בבבלי – אותו נשים בכתר. הוא הפשט של האבן עזרא, שיש יפי מיוחד במינו, יפי אלקי, באתרוג. אחר כך בחכמה יש את השויון של הטעם. גם השויון של המראה – הדמיון – שייך לחכמה, כי ראיה היא גם בחכמה. שויון בטעם ובמראה הם בחכמה, סוד "טעמו וראו" (הטעם היא פנימי לגבי המראה, כמבואר בדא"ח), שניהם שויון בין הפרי והעץ.
55. טעמי חז"ל – ראית הפרי והעץ יחד
נאמר כלל מאד גדול: עד כאן פחות או יותר אמרנו את כל הדרשות בחז"ל על "פרי עץ הדר", אך קודם אמרנו שיש ארבעה סימנים של האחרונים להבחין בין אתרוג אמתי לאתרוג לא אמתי, שהוא מורכב. חז"ל נתנו הרבה טעמים, אז למה הם לא מספיקים, וצריכים ארבעה סימנים 'מדעיים' יותר – טעמים שאפשר לבדוק אותם במעבדה (מעבדה פשוטה, ביתית, אפשר גם לראות בעין)? כמו שנראה, הטעמים של חז"ל הם טעמים שבכל טעם יש קשר בין הפרי לבין העץ, "פרי עץ".
56. דיוק בלשון רש"י בד"ה "פרי עץ הדר"
מה הפשט ב"טעם העץ וטעם הפרי שוה"? כי כתוב "פרי עץ", בלי המלה "הדר". משתי המלים "פרי עץ" לומדים שהטעמים שוים, טעם העץ וטעם הפרי שוה. אם כן, יש באמת קושיא על רש"י על החומש, שלא ראיתי שואלים. הרבי אומר שצריכים לדייק בדבור המתחיל של רש"י, כל מלה מחושבת, וכאן רש"י כותב "פרי עץ הדר" בד"ה הראשון ובשני "הדר", ולכאורה בראשון צריך לכתוב רק "פרי עץ". הרי בפירוש כתוב שחז"ל לומדים זאת רק מ"פרי עץ", בלי המלה "הדר" בכלל, ומ"הדר" לומדים "הדר באילנו משנה לשנה". הכל לפי דרך הרבי בלימוד רש"י, שמאד חשוב הדיוק בד"ה. צריך לומר, לכאורה, שרש"י – בלי לומר בפירוש – רומז גם לירושלמי, בו יש קשר בין שויון הפרי והעץ לכך ששניהם הדר. נחדד טפה יותר – בעצם השויון של שני דברים לטובה יש הידור. כמו הווארט המפורסם של היהודי הקדוש, שצוויי יידין שוים – שני יודים בגובה שוה – יוצרים שם ה', ואילו כאשר יש שני יודין (שתי נקודות) זה למעלה מזה נוצר 'סוף פסוק'. ההידור הכי גדול של האתרוג הוא שהרבה יהודים מברכים עליו.
57. משמוש רבים באתרוג – קלקול או הדור?
יש סיפור שמובא באחרונים – מאד נחמד לספר בסוכות – שפעם היה גאון עולם שסרב לקבל רבנות. גר בעיר ואם בישראל והפצירו בו להיות רב העיר, וגם לא היתה לו פרנסה, ואף על פי כן סרב לקבל. לאשתו, האתרוג שלו, מאד חרה – אם תהיה רב תהיה פרנסה. היא הפצירה בו שחייב לקבל והוא סרב, לא רוצה לקבל את הרבנות בשום פנים ואופן. זה כנראה סיפור אמתי, שמובא באחרונים – בספרי הלכה. בסוף הוא אמר לאשתו, שאם את תקני לי את האתרוג הכי מהודר בעיר לחג סוכות – כנראה שהיה לה איזה סכום כסף, אולי שתמכור את התכשיטים שלה – אז יש על מה לדבר. הכל היא מוכנה לעשות בשביל שבעלה יהיה הרב (כנראה שגם שאפה בפנימיות להיות רבנית – יש נשים שרוצות להיות רבצ'ן, יש נשים שלא רוצות בשום פנים ואופן), אז היא הביאה לו את האתרוג הכי מהודר. כמנהג ישראל קדושים וטהורים, כל בני העיר באים לברך אצל מי שיש לו את האתרוג הכי מהודר. ביום הראשון של סוכות כולם באו לברך אצלו, כי שמעו שיש לו האתרוג הכי מהודר. בסוף היום הוא הוציא את האתרוג והראה לאשתו – מלא כתמים. כל כך הרבה ידים על האתרוג, שאו שפסול או שלא, אבל כבר לא מהודר בכלל. לא נקי אלא מלא כתמים. הוא אומר לאשתו – זה מה שקורה כשמישהו מוסר את עצמו לציבור. או שהיא השתכנעה או שלא – לא כתוב בסיפור.
הסיפור הזה הוא מאד חשוב, כי הוא בדיוק הראש ההפוך מהרבי. הרבי אומר שהאתרוג הכי מהודר הוא זה שהכי הרבה יהודים מברכים עליו, גם אם בגלל זה נעשה מלוכלך לגמרי. ההידור הוא שהפרי עשה יחוד, "ונרוממה שמו יחדו", יחד הרבה יהודים מכל הגונים, גם הטמא והטהור, כולם יחד. האם יש הידור יותר מכך? כל זה היה מאמר מוסגר שיש איזה קשר בין הדר לבין שויון. אם נחבר את המלים הדר ו-שוה ("עץ שטעם עצו ופריו שוה") עולה יחד כשר. כל זה איזה רמז בתוספת של רש"י במלה "הדר" לד"ה של "עץ שטעם עצו ופריו שוה".
58. טעמי חז"ל בסוד הוי' – סיכום
בכל אופן, אמרנו שאת עצם הטעם של היפי המופלג נשים בכתר[19] (מתאים גם לפשט של הרמב"ן שאתרוג לשון חמדה, "כל עץ נחמד למראה" ת"א "כל אילן דמרגג למחזי", והיינו לשון הדר – פריו הדר ועצו הדר[20]), את הטעם והמראה השוה נשים בחכמה, את ריבוי הדורות יחד נשים באמא, את גידולו של האתרוג על המים נשים בז"א, חסדים (גדל על כל מים, כל מיני סוגים של חסדים), וכן המושג גידול שייך ל"יומא דאזיל עם כולהו יומין", הוא המדה העיקרית שמגדלת, "זכור אב נמשך אחריך כמים", ואת היותו "הדר באילנו משנה לשנה" – שסופג ומקבל את האוירים, ובכך מייחד את הזמן (זמן בגימטריא מהיטבאל) – נשים במלכות, אלא ש-ה תתאה קשורה מאד ל-ה עילאה. עד כאן בקיצור הטעמים של חז"ל, ולסיכום:
|
קוצו של י |
"שפריו הדר ועצו הדר" |
|
י |
"שטעם עצו ופריו שוה"; "פריו דומה לעצו, עצו דומה לפריו" |
|
ה |
"אל תקרי 'הדר' אלא 'הדיר'" |
|
ו |
"שגדל על כל מים" |
|
ה |
"הדר באילנו משנה לשנה" |
59. ד סימנים להבחין בין אתרוג מורכב לשאינו מורכב
אמרנו שעיקר ה'לומדות' כאן הם הסימנים של האחרונים, והאם הם דאורייתא או לא. הם אמרו ארבעה סימנים – שנים חיצוניים ושנים פנימיים (לא חלוקה מפורשת, אבל יוצא שחייבים להבחין ביניהם כך):
הסימן החיצוני הראשון, שעורו של אתרוג מלא בליטות קטנות ואילו עורו של לימון הוא חלק. הסימן החיצוני השני, שעוקצו של אתרוג (בו הוא מחובר לעץ) שוקע בפנים ועוקצו של לימון אינו שוקע אלא יוצא החוצה. את שני הסימנים האלה אפשר לראות בעינים – עוקץ שקוע ומלא בליטות. מי אמר את הסימנים? שלשה הרמ"א מביא בשם המהר"י מפדואה (מהרי"ף), וסימן רביעי אומר בעל הלבוש – חשוב לדעת מאיפה הגיעו הסימנים.
הסימן הבא, שהוא לפי רוב הדעות העיקרי בין הסימנים – שני סימנים פנימיים, שאי אפשר לבדוק בלי לפסול את האתרוג בלי רנטגן – שקליפת האתרוג מאד עבה והפנים קטן וכמעט יבש, בלי לחלוחית, ואילו בלימון הפוך, הוא מלא מיץ וקליפתו דקה. אומרים שמכל הסימנים זה העיקרי, ויש מי שאומר שהוא דאורייתא. כל הסימנים הללו לא כתובים בשום מקום, אלא רק באחרונים, אז צריך להסביר איך מישהו יכול לסבור שהסימן הזה מהתורה.
הסימן הרביעי הוא מבעל הלבוש, שאם אני חותך את האתרוג ומתבונן בצורת הנחת הגרעין (במקום אחד כתוב "גרעין", כאילו יש רק אחד באמצע, אבל בשו"ע אדמו"ר הזקן כתוב "גרעינים") – באתרוג הגרעינים זקופים לאורך האתרוג ובלימון (או אתרוג מורכב) הגרעינים שוכבים.
60. עובי הקליפה דאורייתא – ביאור ל"טעם עצו ופריו שוין"
קודם כל נאמר את הפשט שהזכרנו, שיש מי שאומר שהסימן העיקרי הוא עובי הקליפה – איך יכול לומר שזה מדאורייתא? הוא אומר שזה הפירוש של "טעם עצו ופריו שוין". הנשים הצדקניות עושות ריבה מאתרוגים אחרי סוכות, ממה עושים? מהקליפה.
61. שפת אמת: "טעם עצו ופריו שוין" – רצון ה' בבריאת האילנות
יודעים ש"טעם עצו ופריו שוין" מהמלים "פרי עץ". השפת אמת אומר פשט פשוט, שפלא שאף אחד לא חשב עליו קודם, שחז"ל לומדים זאת ממעשה בראשית, בו ה' צוה "עץ פרי עשה פרי" ואחר כך כתוב "עץ עשה פרי" – חז"ל מפרשים שהצווי היה על "עץ פרי", "שטעם עצו ופריו שוין". אמרנו ש"הדר" קשור לתמימות. "טעם עצו ופריו שוה" – עיקר הלימוד של האתרוג, החכמה – נכתב בפירוש כהגדרה ל"תמים" בלוח "היום יום" י"ד כסלו. יש צדיק-ישר-תמים-חסיד – צדיק ממשיך אורות פנימיים, ישר ממשיך אורות מקיפים, אבל תמים יכול ליחד ("יחדו יהיו תמים") מקיף ופנימי, למעלה משניהם. מי שיכול לחבר את הסובב והממלא הוא תמים, זו תכונת האתרוג – ה"שוה" שלו (שהוא גם ה"הדר" שלו, כנ"ל).
השפת אמת אומר שהארץ חטאה בתחלה, שלא קיימה את הצווי של "עץ פרי עשה פרי" – שם לומדים מהסמיכות "עץ פרי" וכאן מ"פרי עץ" – ומוסיף שיתכן שהעובדה שעץ זה הוא מקיים את רצון ה' היינו ההדר שלו. כך כותב השפת אמת על הש"ס – לא בספר החסידות שלו אלא בספר הנגלה שלו. ה"הדר" של האתרוג הוא מה שקיים את מצות ה' בתחלת הבריאה.
אפשר לחדד עוד טפה, שהרי "הדר" גם לשון חזרה. הוא לא יכול לכתוב זאת, כי לא פשט – האתרוג לכתחילה הוא "עץ פרי" – אבל ב"הדר" מובן שביסודו, בעל-מודע שלו, הוא חוזר בתשובה. לפי השפת אמת האתרוג הוא צדיק מעיקרא, שרק הוא קיים את מצות ה', אך בעומק הוא בעל תשובה (לפי הדעה שהוא עץ הדעת שבו נכשלו אדם וחוה הוא צריך לעשות תשובה). הווארט של השפת אמת, שההדר הוא קיום רצון ה', שייך למה שנלמד בע"ב על קיום במסירה ונתינה של מה שה' רוצה.
62. יחוד האתרוג – הקליפה היא הפרי
נחזור: הפרי של האתרוג הוא הקליפה, לא הפנים. בכך האתרוג שונה מכל פרי, כי אין פרי בעולם שהפרי הוא הקליפה. מה למדנו פעם על קק"ל – שראשי תבות "קליפה קדמה לפרי", כלל גדול שהוא "מוחין דאמא" (כתוב באריכות בכמה ספרים שלנו). הכלל שקודם יש קליפה ששומרת על הפרי הגדל ומתפתח בתוכה. היחוד באתרוג שהוא לא קק"ל – הקליפה היא הפרי. יודעים, גם בתזונה, את הערך התזונתי של קליפות, אך אף על פי כן לא אומרים שהקליפה היא הפרי. באתרוג העיקר הוא הקליפה, שהוא חלק העץ של הפרי – קליפה, קשה, לכן צריכה רכוך, משרים הרבה במים ומחליפים כל פעם את המים (ע"ד "גדל על כל מים"), כפי שהנשים בקיאות איך עושים ריבה מאתרוגים. בכל אופן, מהאמירה ש"טעם עצו ופריו שוה" יש אחרונים שלומדים שזהו הסימן של מהרי"ף שהפרי שלו הוא קליפתו העבה.
63. בדיקת הסימנים הפנימיים של האתרוג
בכל אופן, אם זה הטעם העיקרי, איך אני יכול לדעת שהאתרוג שלפני הוא אתרוג בלי לחתוך אותו? אחד מגדולי האחרונים, בעל השבות יעקב, כותב תשובה ארוכה ומסקנתו פשוטה מאד – שבשביל לדעת אם האתרוג כשר לפי האחרונים אני צריך 'דיר' של אתרוגים, ובאמת אין ברירה, אני חייב לחתוך כמה ולראות שיש את הסימן שהקליפה עבה והפנים כמעט שום דבר.
תיכף נסביר יותר לעומק למה הפנים, מה שאמור להיות הפרי, הוא גארנישט באתרוג (שמזה גם יוצא הניסוי המדעי עליו דברנו קודם). אם יש לי חזקה, שיש כאן כמה שבאמת יש להם את הסימן הזה, אז אני יכול לסמוך על הסימנים החיצוניים. כלומר, נתנו סימנים חיצוניים, כדי שאם בדקתי בהרבה אתרוגים את הסימנים הפנימיים – וקלקלתי אותם – לגבי היתר אני יכול לסמוך על הסימנים החיצוניים, הנראים לעין, של הבליטות והעוקץ השקוע.
יש שו"ת שבא אחריו, גם מאחד מגדולי האחרונים שבא מחו"ל לא"י – התורת חסד, חסיד של הצמח צדק, גדול הגדולים בירושלים – שכתב תשובה ארוכה על אתרוגים כשרים. יוצא מדבריו שהיום, שמביאים קונטיינר של אתרוגים מחוץ לארץ, אי אפשר לסמוך על מה שהשבות יעקב כתב – הכל נמצא בערבוביא. כדי לסמוך על הווארט של השבות יעקב, אני חייב לדעת שכל האתרוגים שב'דיר' הגיעו מגינה אחת. איני יכול לקחת בעינים עורות הרבה אתרוגים, ממוכר שיש לו אלף אתרוגים, ואחרי שחתכתי כמה לסמוך בשאר על הסימנים החיצוניים. יוצא מהתשובה שאני חייב לדעת "מאין באת", ואם אני יודע שכל האתרוגים הגיעו מאותה גינה – אותו גן עדן – אני יכול לחתוך כמה, לראות שהקליפה עבה, ולסמוך ביתר על הסימנים החיצוניים.
64. ארבעת הסימנים בסוד הוי'
איך נסדר את כל זה בספירות? יש שני סימנים פנימיים ושנים חיצוניים, חייב להיות י-ה-ו-ה. הפנימיים הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – אי אפשר לראותם מבחוץ – והפנימיים הם "והנגלֹת לנו ולבנינו". ברור לגמרי שיש כאן סדר של י-ה-ו-ה. בולט ושוקע הם זוג מובהק בקבלה וחסידות – בולט הוא זכר ושוקע נקבה, ז"א ומלכות, "חותם בולט" ו"חותם שוקע". הבליטות בכל גוף האתרוג הם נקודות יסוד, יסודות שיוצאים מכל גוף האתרוג. כמו שאמרנו שהמלך הדר הוא לא רק יסוד אחד, אלא כל היסודות של כל המלכים בתיקון יחד, אז הוא מלא בליטות. זה שהעוקץ שקוע זה בחינת נוקבא, ה תתאה. מאד ברור ומובהק ששני הסימנים האלה הם ו-ה.
מה לגבי שני הסימנים הפנימיים? מה ההבדל בין גרעין זקוף לגרעין שוכב? קודם כל, זה חידוש של הלבוש. ברגע שאני יודע שיש סימן אחד שהוא תוספת, כנראה הוא קובע ברכה לעצמו, ושלשת הסימנים האחרים הם יחידה בפני עצמה. גרעין הוא הדור הבא – קשור לדורות. הרי העץ הבא יצמח מהגרעין. אם הגרעין זקוף לאורך הוא זכר, סגולה של "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר". אם הגרעין בפנים שוכב הוא נקבה.
הייתי יכול לחשוב שמעמד הגרעין באתרוג הוא הריון, ואז הייתי שם תכונה זו באמא, אבל יותר נח לומר שעובי הקליפה – שהיא מהוה את עיקר פרי האתרוג – יהיה בחינת אמא. אמרנו שכל מושג הקליפה, כמו 'קליפה קדמה לפרי', שייך לאמא. רק כאן משהו מחודש, שהקליפה לא קודמת אלא היא הפרי (י"ל שזה בחינת אמא עילאה, שמעל לקדימה ואיחור של זמן שבתבונה). הייתי יכול לומר שהקליפה היא הפרי זה שויון, באבא, וקשור ל"טעם עצו ופריו שוה" שבאבא. לכן באמת בשתי התכונות האלה אפשר להחליף כאן בין האבא והאמא, מי הוא מי. בציור הכי פשוט הכי פנימי הוא מצב הגרעין, אחר כך הקליפה, אחר כך הבליטות ואחר כך העוקץ – כך בציור הפיזי. ולסיכום:
|
י |
גרעינים זקופים |
|
ה |
קליפה עבה |
|
ו |
בליטות על הקליפה |
|
ה |
עוקץ שוקע |
65. בגמרא – הפרי על העץ (בטבע); באחרונים – הפרי לבדו (אצל הסוחר)
שאלנו שאלה: מה ההבדל בין סימני הגמרא לסימנים האחרונים? כל הסימנים של הגמרא מסתכלים על הפרי והעץ יחד, ואילו בסימנים של האחרונים אין את העץ לפניך בכלל – מוכר בא למכור אתרוג, כמו ילד שלא יודע שיש עצים אלא רק רואה שמישהו הביא אתרוג. זה ראש של אחרונים, שאין את הטבע במלואו. זה משהו מאד חשוב, שבגמרא המבט על המציאות הוא כולל, "פרי עץ הדר", לראות את הפרי על העץ. אצל האחרונים אין פרי על העץ, רק מוכרים פירות. אז צריך משהו במעבדה, משהו מדעי, לבדוק אם זה באמת הפרי המדובר או זיוף.
בכל אופן, יש בסימנים של האחרונים פיתוח מדעי, כמו התפתחות המדע בדורות האחרונים. כל סימני האחרונים באו להבחין בין מורכב ללא מורכב. עוד ווארט חשוב, שיש אחרונים שאומרים שאם אני נמצא בתוך הטבע ורואה את האתרוג על העץ עם כל הסימנים של חז"ל בגמרא, אז איני צריך את סימני האחרונים בכלל, וגם אם אין את סימני האחרונים זה כשר.
זה חידוש גדול מאד, שיש מי שאומר שאם יש את סימני חז"ל – האתרוג כשר גם בלי סימני האחרונים. כנראה שבשביל לבדוק את הטעם גם צריכים לקלקל אחד או שנים, לאכול אותם כדי לראות אם הטעם שוה. בשביל לראות איך גדל על העץ משנה לשנה, איך נראה כמו דיר ואיך גדל על מים – לא צריכים לקלקל, וכך גם בשביל לראות שהעץ והפרי הכי יפים ויש דמיון ביניהם.
66. חמשה נידונים בפסול או הכשר אתרוג מורכב
כפי שאמרנו, יש דעות האם אתרוג מורכב פסול גם בדיעבד, או שבדיעבד כשר. בסוף המגן אברהם ואחריו אדמו"ר הזקן אומר שאתרוג המורכב הוא בריה בפני עצמה, ובכך סוגרים את הנושא – אתרוג מורכב פסול ואין על מה לדבר. אך זה לא כל כך פשוט, למי שמעמיק ב'לומדות' יש חמשה טעמים לפסול אותו וכנגדם חמשה טעמים להכשיר אותו – כלומר, חמשה טעמים שסותרים את חמשת הטעמים לפסול. ניתן להם מילים, "סימנים עשה": בטול, מקצת, שעור, חסר, עברה[21].
67. בטול: רק בערלה או גם במהות הפרי?
הטעם הראשון הוא לגבי ערלה, שכאשר אני מרכיב ילדה על זקנה הילדה בטלה בזקנה, אז אם לימון מורכב באתרוג אחד מתבטל בשני. הענף שהרכיבו בעץ ודאי מתבטל מצד אחד, אומרים שלגבי האתרוג גם הכיוון השני נכון – שאם הוא גדל על ענף אתרוג שהורכב על לימון אחד מתבטל בשני. תוך כדי שנאמר את הטעמים לפסול נאמר גם את הטעמים להכשיר. יש אחרונים שאומרים שבטול נאמר רק לגבי ערלה, אם צריך להתחיל לספור רק מהשנה הראשונה, אבל לגבי מהות הפרי לא אומרים שהשתנתה והתבטלה. ככל שנעמיק בהכשר, רואים שהמכשירים מאד פקחים[22]. שוב, יש מי שאומר שיש בטול כמו בערלה, ויש מי שאומר שלא דומה לערלה – הבטול רק נוגע לזמן, אבל לא משנה את מהות הפרי.
68. מקצת: האם יוצאים ידי חובה ב"מקצת אתרוג"
הטעם השני הוא "מקצת", על דרך דרשת חז"ל שנאמרה בהקשר אחר – שתיכף נאמר – "אתרוג אמר רחמנא, ולא מקצת אתרוג". התורה צוותה על מאה אחוז אתרוג, ולא מקצת אתרוג. זה טעם שלא סובר ביטול, אלא שיש פה רק מקצת אתרוג, והתורה רוצה אתרוג מאה אחוז ולא אתרוג תשעים אחוז – ותשעים אחוז פסול. מי סותר את הטעם הזה? אומר שההגיון הזה הוא מחלוקת בחולין לגבי מצות "אותו ואת בנו". כאשר תיש בא על צביה וכיו"ב יש מחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר, שחכמים אומרים "'שה' ואפילו מקצת שה" ורבי אליעזר אומר "'שה' ולא מקצת שה", והרי אנחנו פוסקים כחכמים. אז הסותרים אומרים דבר מאד פשוט – כמו ששם אומרים "'שה' ואפילו מקצת שה", גם כאן נאמר "אתרוג ואפילו מקצת אתרוג". "אתרוג ולא מקצת אתרוג" זה פסק כרבי אליעזר. משהו נחמד מאד, שכמובן אף אחד לא אומר, ש-שה הוא בדיוק חצי אתרוג (השה בעצמו הוא 'מקצת אתרוג'[23]).
69. שעור וחסר: מציאות אחת או תערובת שנים?
הדבר השלישי הוא "שעור": אתרוג צריך להיות "כביצה" (יש כמה דעות, וכך פוסקים), אבל אם הוא מורכב – יש בו קצת לימון – הלימון גורע מהשיעור. אם היה מספיק גדול היה בסדר, אבל מי יודע כמה לימון יש שם? אולי אין לך שיעור של אתרוג. תיכף נאמר גם את הדבר הרביעי, שנקרא "חסר" – יש מי שאומר שאם יש לי אתרוג מורכב, אתרוג ולימון יחד, חלק הלימון בתוך האתרוג מחסר בו, כמו שיש אתרוג חתוך שהוא פסול. לא אותו דבר כמו "שעור".
המתירים סותרים את שני הטעמים הללו במכה אחת, ואומרים שברגע שיש מציאות שמתפשטת כל המציאות היא אחרת ואי אפשר להבחין מה חלק הלימון ומה חלק האתרוג – אין לא את בעית השיעור ולא את בעית החסר, אין שום מקום שהוא חסר ואין שום מקום שחסר בו השיעור. הראש של האוסרים הוא שלמרות ההרכבה כל אחד נמצא בפני עצמו, והמתירים אומרים ש'אויס' כל אחד בפני עצמו – כעת יש כאן מציאות אחת, ורחמנא גם לא אמר אתרוג ולא מקצת אתרוג. יש מציאות אחת, יש שיעור ואין כל חסר.
70. עברה: האם הפרי אסור מפני שנעברה בו עברה?
אחרון הוא הטעם של "עברה", כי תהיה "מצוה הבאה בעבירה" – הרכבת הלימון והאתרוג היא עבירה של הרכבת כלאים. כל המציאות של האתרוג המורכב הוא עבירה גדולה, ולא יכול להיות שתעשה מצוה לקב"ה עם עבירה. הסותר אומר על זה שלשה דברים שונים: הראשון, שפסול דבר שצמח מעבירה כתוב רק על קרבן אבל לא על מצוה – זה לא כמו לולב הגזול. עבירה כזו ביחס לפרי פוסלת בהקשר של קרבן, אבל לא בהקשר של מצוה – זו 'לומדות'. דבר שני, יש באמת מחלוקת אחרונים אם עבירת ההרכבה אסורה גם אצל גוים. יש לגוים שבע מצוות בני נח – משהו מאד אקטואלי. ליהודי אסור להרכיב מין בשאינו מינו, אך מה לגבי גוי? זו לא אחת משבע המצוות, אבל מאריכות הסוגיא בסנהדרין יש מי שאומר שגם גוי אסור בכך ויש מי שסובר אחרת.
הש"ך, מחשובי האחרונים, אומר שגוי מותר בהרכבה, ויש אחרונים חשובים שאומרים שאסור. מסתמא גוים הרכיבו את האתרוג והלימון, וכאן יורדים למחלוקת אם יש עבירה בכך שהגוי עשה – אם זו לא עבירה, אין מתחילה הבעיה של מצוה הבאה בעבירה. הדבר השלישי, עוד יותר מתוחכם, הוא שבמושג הרכבה וכלאים – מין בשאינו מינו, כמו שעטנז שהזכרנו קודם – יש סוגים שונים של פירות שנחשבים כלאים זה בזה ויש פירות שלא נחשבו כלאים. דיני כלאים ודינים אחרים לא חייבים להיות מקבילים. אתרוג ולימון הם לא אותו דבר לגבי מצות "פרי עץ הדר", אבל יש מי שאומר שלגבי כלאים הם נחשבים מין אחד, ואם לגבי כלאים הם נחשבים מין אחד אין כל עבירה בהרכבה, אפילו כאשר יהודי ירכיב.
יצא מכל זה שאפשר להבין מאד טוב שיש מקום להתיר בדיעבד אתרוג מורכב. אף על פי כן, אדמו"ר הזקן – וכך המ"א – פוסלים. הביטוי שלהם הכי חזק, שלא נותן אפילו מקום לפלפול.
71. ג. צבע האתרוג
72. הדר האתרוג – צבע צהוב
אחרון אחרון חביב בסוגיא זו: יש במשנה מושג "אתרוג הכושי". עוד לא דברנו על צבע האתרוג, שהוא משהו מאד חשוב. כמובן, שאם הפרי הוא "הדר", הכי יפה בעולם, צבעו מאד יפה. צריכים להבין באסטטיקה של הצבעים. "פרי עץ הדר" הוא מפתח לכל חכמת האסטטיקה. בחב"ד משתדלים להקפיד על אתרוג צהוב. אתרוג שהוא "ירוק ככרתי", ירוק חזק כעשב השדה, כמו ירקות ממש, ולא עתיד להשתנות במשך הזמן לצהוב הוא פסול. אך אם הוא ירוק ועתיד להיות צהוב רוב הפוסקים מכשירים אותו, ואפילו יש הרבה מקומות שמעדיפים אותו ולכתחילה מברכים עליו, כי יודעים שאתרוג ירוק יהיה צהוב פעם בטבע. שוב, בחב"ד יש ענין מיוחד שהאתרוג כבר יהיה צהוב. קודם כל, כנראה שצהוב יותר יפה ומיוחד מירוק, אבל יש עוד דברים בגו. נאמר כמה סגולות לגבי אתרוג:
73. "פנים יפות", "פנים שוחקות", "פנים חדשות", "פנים צהובות"
יש משל של אדמו"ר הזקן, המקור של חב"ד, שבחדש אלול הקב"ה מראה לנו "פנים שוחקות". אחר כך נכנסים להיכל המלך, בעשרת ימי תשובה, אז המלך יותר רציני – הפנים נעשות יותר רציניות – אך יחד עם זה יש מושג של "פנים חדשות" בעשרת ימי תשובה. אור חדש בא לעולם – שאיני יודע בדיוק מה יצא ממנו, אבל הוא בהחלט "פנים חדשות". איזה פנים ה' מראה לנו בחג הסוכות? צריך להתכונן לכך. הביטוי בלשה"ק שהפנים של סוכות הן "פנים צהובות" (צהב בגימטריא מהיטבאל[24]). הפנים יכולות להיות בכל מיני צבעים, אבל בלשון הקדש יש משמעות מיוחדת לביטוי "פנים צהובות" – פנים טובות ואוהבות.
איפה למשל רש"י מביא ביטוי זה? על הפסוק "יאר הוי' פניו אליך" בברכת כהנים – עיקר גילוי פני ה' – כותב רש"י "פנים שוחקות, פנים צהובות". זה גם מקור לאדמו"ר הזקן, וגם סדר, שקודם יש פנים שוחקות באלול והתכלית היא להגיע לפנים צהובות של סוכות. יש בגמרא שמי שמבושם היטב, כמו בשמחת תורה, פניו צהובות. לשון רש"י בגמרא – זה סימן של המתקה. כל החדש טובלים את הלחם והתפוח בדבש (שהוא צהוב). סימן של בישום בגמרא הוא פנים צהובות.
עוד משהו שכתוב בגמרא, שאם יש אדם גדול שמראה פנים גם לעברין – כמו "הטמא והטהור יחדו יאכלנו" – ולא מוכיח אותו, לא יורד עליו אלא רק מקרב אותו, הביטוי הוא שמראה לו "פנים צהובות" (ביטוי מיוחד בהקשר של אדם גדול – רב גדול – שיורד לקרב יהודי פשוט).
74. סימן האשה הטובה – פנים צהובות ושמחות לבעלה
בכתבי האריז"ל יש לכך עוד הקשר, שהוא מבחין בין האשה הטובה והכשרה – האתרוג הוא האשה, כמו שאמרנו בהתחלה – לאשה שהיא ההיפך. הוא אומר שהסימן להבחין בין האשה הטובה להיפך הוא איזה פנים היא מראה לבעלה. האשה הרעה מסתובבת עם אחרים ומראה לבעלה פנים זועפות בבית אבל האשה הצדיקה, שאינה מתקשטת אלא לבעלה, תמיד מראה לבעלה פנים צהובות ושמחות – זו לשון האר"י הקדוש.
הסימן להכיר אשה צדיקה הוא שהיא מראה לבעלה "פנים צהובות ושמחות". יש פנים צהובות, ובסוף הגענו לביטוי יוצא מהכלל, שצריכים פנים צהובות ושמחות – שייך לחג סוכות, "זמן שמחתנו", אבל הפנים של האשה דוקא (בהקשר בקבלה) סגולתן להיות "פנים צהובות". זה האתרוג, אבל צריך להקפיד על אתרוג צהוב, שלא יהיה פנים מוריקות – פנים ירוקות יכולות להיות פנים של קנאה (כתוב שקנאה ירוקה) וגם של עצבנות ודכאון, גם קפידא. הסמל והסגולה של האתרוג הוא פנים צהובות ושמחות שהאשה מראה לבעלה. אנחנו האשה. ב"זמן שמחתנו" אנחנו במיוחד צריכים להראות לקב"ה פנים לא זועפות – לא פנים שמבטאות שהאשה לא מרוצה מבעלה. סוכות היינו שהאשה תהיה מאה אחוז, מליון אחוז, מרוצה מבעלה. שאנחנו, עם ישראל, נהיה מרוצים מהקב"ה, במיוחד אחרי ש"דידן נצח". פנים צהובות בגימטריא "נצח ישראל" (כפולה של 13), דידן נצח. האתרוג הצהוב הוא הפנים הצהובות שהאשה מראה לבעלה.
75. ארבע מדרגות של פנים צהובות בסוד הוי'
אמרנו שיש ארבעה הקשרים שמובא הביטוי "פנים צהובות", גם י-ה-ו-ה: מה שכתוב "יאר הוי' פניו אליך ויחנך", אור הפנים של ה', הוא ההקשר של החכמה ("חכמת אדם תאיר פניו"). הפנים הצהובות של מי שמבושם שייכות לבינה – יין. כשאדם שותה יין הפנים נעשות צהובות והעינים אדומות, "חכלילי עינים מיין" – הוא רב גוני, הרכב מאד יפה. למי שיש חוש בציור יכול לצייר מבושם אמתי, עם עינים אדומות ופנים צהובות. זה שייך לאמא, שם היין. הצהבת הפנים של הגדול לקטן כדי לקרב אותו מבטאת אהבת ישראל ללא גבול, בלי קפידא, בלי תוכחה – אוהב את כולם, כמו אהרן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". זה שייך לחסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", ו. בקבלה – שהיא מלכות – כתוב על פנים צהובות שהאשה מראה לבעלה, פשיטא ששייך ל-ה תתאה. שוב, ארבעה הקשרים: "יאר הוי' פניו אליך", האיש המבושם, הגדול שיורד לקרב את הקטן באהבה רבה, האשה שמראה פנים צהובות ושמחות לבעלה. "פנים צהובות" בגימטריא נצח ישראל, כנ"ל, ו"פנים צהובות ושמחות" עולה ז"פ אור, קשור גם לסוכות, "שבע שמחות את פניך". כל שמחה היא אור, "ליהודים היתה אורה ושמחה". ולסיכום:
[2]. הרבי מהר"ש נולד ב-ב איר, תפארת שבתפארת, והסתלק ב-יג תשרי, היום השלישי מבין ארבעת הימים שבין יום כיפור לחג הסוכות, המכוונים כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה כנודע. יג תשרי הוא כנגד ה-ו של שם הוי', מדת התפארת, עמודא דאמצעיתא. ב איר = 3 (סוד ג בריתות שנכרתו על התורה) פעמים 71, ואילו יג תשרי = 13 (סוד יג בריתות שנכרתו על המילה) פעמים 71. 71 = "וחי בהם", וידוע שסוד שנותיו של הרבי מהר"ש רמוז בתבת "בהם" – "ימי שנותינו בהם וגו'", וד"ל.
[3]. הפיוט המלא: "להתודע ולהגלות כי הוא מלך על כל הארץ, כמו פארוהו אז בשחק יֻרשו בחוניו לפארו בארץ, [אדיר אדירנו הוי' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, והיה הוי' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד]".
[5]. התורה מסיימת "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" וספר יהושע ממשיך "ויהי אחרי מות משה עבד הוי'" (חיבור ו-ו תבות, סוד וו החיבור; אהיה-אהיה אותיות, ו במשולש מכאן ומכאן, ודוק) = 3125 = 5 בחזקת 5, כמבואר סודו במ"א (בסוד "ב-ה בראם"). ה התבות האחרונות של התורה ו-ה התבות הראשונות של יהושע = 2598 = "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", הפסוק האחרון של התורה (נמצא ש"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר" = "ויהי אחרי מות משה עבד")! "... ישראל. ויהי..." = 572 = יחד פעמים הוי' (סוד כו-כב) = לולב במילוי: למד וו למד בית (יחד עם הלולב לוקחים את כל ארבעת המינים שכנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה).
[7]. וידוע מהאבא של הרבי, ר' לויק ז"ל, שרמוז בתפלת ר"ה "והופע בהדר גאון עזך" – "והופע" לשון "ושם עירו פעו", ו"בהדר" היינו המלך הדר. ועוד, "עזך" = מהיטבאל (ועוד, ה'חתך זהב' של 157 הוא ל-97 ו-60, "גאון עזך" שהוא ההדר האמיתי!).
[8]. "דור דור ודורשיו" = לולב פעמים לולב במספר קטן, ללמד שסוד הלולב כלול בסוד ההדר של האתרוג. באמת יש פה שלשה דורות, שהרי יש דור בתוך ודורשיו (וכן על פי פשט הוא לשון נופל על לשון). ג הדורות כנגד ג האבות (הרמוזים ב-ג עלי ההדס העולים מתוך קן אחד, וכן בשלשת ההדסים עצמם שאוגדים יחד עם הלולב), סוד 'סדר', שגם בו אותיות דר של הדר ודור, וד"ל.
[9]. "הטמא והטהור" = יחד פעמים אחד. ב"פ "הטמא והטהור [יחדו]" = 572 = יחד פעמים הוי', לולב במילוי כנ"ל. והנה, "הטמא והטהור" במספר קדמי = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = גדול פעמים הוי' (השרש = וה פעמים הוי' וחלק הקדמי = לב פעמים הוי' = ארץ ישראל וכו'). "הטמא והטהור יחדו" במספר קדמי = כתר כתר = ה"פ אברהם (רמח). והוא עולה הכאת הר"ת בס"ת בסדר של "אור ישר" ו"אור חוזר", ודוק.
[10]. כמו ש"הדר" כתוב מפורש אצל האתרוג – "פרי עץ הדר" – כך תמים כתוב אצל הלולב – "כפת תמרים" אותיות כפתר תמים (מכל כפתֹר במנורה שבמקדש יוצאים שני קנים, שני ענפים, ודוק). "כפת תמרים" = 1190 (יהלום 34, חצי לולב) = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (יש כאן ה עליות, והוא עולה ה פעמים רחל) והוא עולה טוב פעמים 70, סוד "שבעים תמרים" (כנגד שבעים סנהדרין, עמודי התורה) שמצאו בני ישראל במדבר. הר"ת, כת, עולים 6 פעמים 70 (סוד יעקב רחל), האותיות שבאמצע שתי התבות, פר, עולות 4 פעמים 70, שאר האותיות – תמים – עולות 7 פעמים 70, ודוק.
היחוד של "פרי עץ הדר כפת תמרים" = 1849 = 43 ברבוע, שלמות ההתכללות של "גדול הוי' ומהלל מאד וגו'".
[12]. הדר מתקן את בלע יובב חשם הדד שמלה שאול = 1404 = שבת שבת (דן פעמים הוי' ב"ה), סוד הגאולה שתבוא כאשר שומרים ישראל שתי שבתות (שבת דמעלי שבתא סוד העלאת הניצוצות מ-ו המלכים שמתו, העבודה דששת ימי החול, ושבת דיומא דשבתא כנגד הדר עצמו ["ושם עירו פעו", סוד יוסף, תפלת מוסף], וד"ל). ההפרש בין הדר לבין הששה הוא 986 = חן פעמים טוב, סוד "מכסף ומזהב [שמוציאים על ארבעת המינים לכבוד חג הסוכות, הכסף על שאר המינים והזהב – לשון צהוב, ראה לקמן בפנים וראה לקמן הערה יד בסוד זהב פעמים צהב – על האתרוג] חן טוב", חן טוב אותיות בטחון – עיקר תיקון המלכים נעשה על ידי הבטחון החזק בהשי"ת (בטחון שמוצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם), "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", וד"ל.
[13]. מהיטבאל מתקנת את בעל חנן = רבקה (אשת יצחק אבינו, הנקודה האמצעית של תריג). שני התיקונים יחד, תיקון ששת המלכים הזכרים והמלך האחד שבבחינת הנקבה על ידי הדר מהיטבאל (בגימטריא אשה כנ"ל), שבת שבת רבקה = 1711, המשולש של חן.
[14]. הדר מהיטבאל ר"ת מה (כאשר שאר האותיות עולות חלק המעשר של מה, אדם, פעמים נח-חן, ודוק). האותיות שבאמצע של הדר מהיטבאל – דט = אחד, וביחד עם הר"ת = חן, וביחד עם הס"ת, רל – הראש-תוך-סוף של כל שם = רפח, סוד רפח ניצוצין המתתקנים על ידי הדר מהיטבאל, וד"ל (שאר האותיות, אותיות ביאה = חי, כלומר ש-רפח חי [= אשה = טוב פעמים חי, "מצא אשה מצא טוב" ו"ראה חיים עם אשה אשר אהבת"] במקום רפח מת, סוד "[ורוח אלהים] מרחפת [על פני המים]", התבה ה-חי בתורה, וד"ל).
[16]. "עץ שטעם עצו ופריו שוה" (לשון חז"ל ורש"י) = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יחודא תתאה, "לעולם ועד" ע"ד מדור לדור, סוד פרי עץ הדר) = יד פעמים מהיטבאל (= אתרוג ועוד יא פעמים לולב) = זהב פעמים צהב (ראה לקמן בענין פנים צהובות). והנה, פלא, זהב צהב בהכאה פרטית = "פרי עץ הדר"!. הר"ת – שעשוע (= אתרוג ועוד ב פעמים לולב) ושאר האותיות = ברית (ב"פ הדר מהיטבאל [אשה] = ג"פ צדיק, אמונה פנים ואחור [ו"פ אמונה], ט"פ חיים-לולב, ו-לו פעמים טוב [כנגד לו צדיקים שבדור, על כל צדיק נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"]) ללמד שהאתרוג מסוגל לשמירת הברית ועל ידי כך לזכות לשעשוע של קדושה (עיקר השעשוע של ארבעת המינים הוא עם האתרוג).
[17]. "פרי עץ [הדר]" = ה פעמים מים (סוד "הדר"), הערך הממוצע של כל אות. לעיל רמזנו ש"הדר" לשון "דור דור", היינו זרימת הדורות על דרך זרימת המים (שזורמים ויורדים ממקום גבוה למקום נמוך). ה-דר – ה דורות (א"ק [ראש המשפחה, עליו נאמר "קרא הדרות מראש"], עתיק ונוקביה [סבא וסבתא רבא], אריך ונוקביה [סבא וסבתא], או"א [אבא ואמא], זו"ן [בן ובת]), ה פעמים מים.
[18]. רמון חרוב = הרבוע הכפול של יו (2 בחזקת 9) = נושא הפכים וכו'. וביחד עם אתרוג (אתרוג רמון חרוב ר"ת ארח = הדר – "פרי עץ הדר". והוא רומז ל"תודיעני ארח [אתרוג] חיים [= לולב] שבע שמחות [ראה לקמן] את פניך נעימות בימינך נצח", פסוק השייך לנטילת ארבעת המינים בסוכות) = 1122 (היהלום של גל) = אתרוג כושי פסול (נמצא שרמון חרוב = כושי פסול), ראה לקמן.
[19]. מבואר בדא"ח שהיפי שייך בעצם לאשה – "אין אשה אלא ליפי" (= חיה [שמה המקורי של חוה, האשה הראשונה] ברבוע [יפי = י ברבוע, חיה היינו המספר הראשונה ה-י] = תענוג, פנימיות הכתר) – היינו לספירת המלכות המקבלת את יפיה מגילוי אור הכתר (יג מדות הרחמים שבכתר) בה, בסוד "כתר עליון איהו כתר מלכות". נמצא ששרש היפי בכתר עליון דוקא, סוד "אשת חיל עטרת [= ז פעמים מהיטבאל] בעלה" ("אשת חיל עטרת בעלה" = רבקה פנים ואחור, סוד התיקון של מהיטבאל בעל חנן כנ"ל).
[20]. דהיינו ענין התענוג (עיקר התענוג הוא בחוש הראיה, ביפי, וכמ"ש "מלך ביפיו תחזינה עיניך", סוד "כתר עליון איהו כתר מלכות" ו"אין כתר אלא למלך"), פנימיות הכתר כנ"ל.
[21]. בטול מקצת שעור חסר = 1521 = 39 (טל, הוי' אחד) ברבוע. וביחד עם עברה (טעם שונה בעצם מארבעת הטעמים הראשונים [מציאות העברה, מבלי לדון האם נעשתה עברה או לא, אכן קשור לבטול – בטול עברה = חי ברבוע; שעור = כד ברבוע, בטול שעור עברה = ל ברבוע]) = 1798 = אל פעמים חן. הר"ת = 420 = 7 פעמים 60, היהלום של כ. אמצעי וסופי התבות = 1378 = 13 פעמים 106, המשולש של 52, בן.
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד