י"ג חשון ע"ב – כפר חב"ד

בר מצוה מיכאל־יצחק־לייב עיני

א. "גדול הוי׳" ו"משתה גדול"

יום ה-גדול מר"ה

נאמר כמה מילים לכבוד הבר-מצוה. דברנו שהיום זה יום גדול מאד. למה זה יום גדול? כי אם סופרים את הימים מראש השנה, בחדש תשרי יש ל יום, וכעת יום הבר-מצוה הוא יום ה-יג בחדש חשון. כמה ימים עברו מראש השנה? 43, בגימטריא גדול. אז היום יום גדול – יום שבר-המצוה שלנו נעשה גדול. עד עכשו הוא היה קטן, והיום הוא נעשה גדול.

יום ה-הוי' בספירה התורנית

אם סופרים את הימים מראש השנה זה היום ה-גדול, אך יש עוד ספירה – "ספירה תורנית". הרבי אומר בשיחה שיש "ספירה תורנית", ממתי שמתחילים לקרוא את התורה מחדש אחרי שמחת תורה. לפי קביעות שנה זו, הבר מצוה – יום ה-גדול מר"ה – הוא 'חמישי' של פרשת וירא, צריכים לחיות עם הזמן. הספירה התורנית היא ספירת הפרשיות לפי החת"ת עד היום הזה – ספירה מאד חשובה. מה שמענין, לגבי פרשת בראשית, כמו בשנה זו ששמחת תורה היה ביום חמישי, ואז היה לנו רק יום אחד – יום ששי – לעשות את כל החת"ת של ששה ימים של בראשית, ובשבת השלמנו את 'שביעי' של בראשית. כלומר, ביומיים עשינו שבעה ימים.

בספירה התורנית, באותם יומיים בעצם הספקנו שבעה ימים שלמים – כל שבע העליות של פרשת בראשית. אחר כך היו עוד שבע פרשיות של נח – כל אחת יום בפני עצמו. לך לך עוד שבעה ימים. כמה ימים תורניים יש עד סוף פרשת לך לך? 21. עכשיו אנחנו כבר חמשה ימים נוספים אחרי 21 הימים של שלש הפרשיות הראשונות בתורה – היום ה-26 לפי הספירה התורנית, שם הוי' ב"ה. משהו מאד מיוחד ביום הזה. לא כל שנה 'חמישי' של וירא יוצא ב-יג חשון, אבל כל שנה כאשר מגיע 'חמישי' של פרשת וירא – בספירה התורנית זה היום ה-26 של השנה.

"גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו"

אם כן, בכל יום יש שני רמזים – כמה ימים עברו מר"ה וכמה ימים עברו בתורה מתחלת פרשת בראשית. לגבי היום, בהשגחה פרטית, זה יום ה-גדול מראש השנה ויום ה-הוי' – שם המיוחד – של קריאת התורה. יחד זה "גדול הוי'" – "גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו". פסוק חשוב, שנדרש הרבה בחסידות. מתי מתגלה גדולת ה'? כשהוא בירושלים עיר הקדש – "עיר אלהינו". כאשר בא מלך המשיח, הוא גואל אותנו ובונה את בית המקדש וירושלים השלמה – אז מתגלה כמה ה' גדול. בזמן הגלות, כשאין את ירושלים הבנויה ובית המקדש, לא מתגלה גדולת ה' – ה' תמיד גדול, אבל אצלנו הגדולה לא מתגלה. לכן הביטוי "גדול הוי'" הוא ביטוי חשוב מאד השייך למשיח – יבוא משיח, יבנה את בית המקדש, ואז יהיה "גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו".

גדול פעמים הוי' – המצוה הראשונה של בר מצוה

משהו יותר קשה: כמה זה גדול פעמים הוי'? שוב, הסגולה של היום הזה שהוא "גדול הוי'". בר המצוה שלנו, מיכאל, נעשה גדול, אבל כנראה יש בו גם הארה מיוחדת של שם הוי' היום. הנשמה של יהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש", כך כתוב בתחלת פ"ב בתניא, אבל יש גם פסוק "כי חלק הוי' עמו" – כל יהודי הוא "חלק אלוה" (פסוק באיוב) ו"חלק הוי'" (פסוק בתורה). הבעל שם טוב אומר "העצם כאשר אתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". כשיהודי נעשה בר מצוה מאיר אצלו ה"חלק הוי'", הוא נעשה "גדול הוי'".

השאלה כמה עולה הכפל (לא רק החיבור) של "גדול הוי'". גדול פעמים הוי' עולה 1118. מה מיוחד במספר הזה? המספר הזה הוא בעצם הגימטריא של הפסוק הכי חשוב בכל התורה. מה הפסוק הכי חשוב בכל התורה? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118. מה המצוה הראשונה שילד שנעשה בר-מצוה מקיים? קריאת שמע של ערבית. זו המצוה הראשונה מדאורייתא שהוא מקיים (יש עוד מצוות דרבנן שמקיים קודם). המצוה הראשונה שמיכאל קיים הוא "גדול הוי'" – כשהוא אמר הערב (בתור חזן) קריאת שמע.

"ויעש אברהם משתה גדול" – שלשת פירושי הפשט

כעת נאמר מה כתוב ב'חמישי' של פרשת וירא – הפרשיה ה-הוי' מתחלת התורה. קודם דבר הרב אשכנזי, והזכיר את הפסוק שקראנו היום ב'חמישי' – פסוק שקשור לבר-מצוה: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". קודם כל, זה משהו מופלא, שדוקא באותה פרשיה שלפי הקביעות של שנה זו חל ביום ה-גדול של השנה כתובה המלה "גדול" – שלא מופיעה בכל פרשיה – "ויעש אברהם משתה גדול". הפסוק מתחיל "ויגדל" – פעמיים גדולה בפסוק – "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". מהו "משתה גדול"? הרב אמר שיש שלשה פירושים. יש שלשה פירושים על פי פשט, ועוד פירוש של חז"ל בגמרא – אגדתא. שלשת הפירושים על פי פשט: או ש"הגמל" רומז ל-הג מל, שביום ה-ח (הג) אברהם מל את יצחק, הראשון שנימול לשמונה ימים. לפי רמז זה, המשתה היה של מילה. אבל רש"י לא כותב זאת. הוא כותב שכאשר יצחק היה בן כד חדש היה המשתה. עד שנתיים הילד יונק, והוא נגמל לאחר שנתיים – כך הפשט שכותב רש"י. יש עוד פירוש, שה"משתה גדול" היה לכבוד "ויגדל הילד", שיצחק הפך מקטן (מילד) לגדול – יום בר-המצוה שלו.

גמילה מקטנות מוחין

לפי זה, מה הפירוש של "ויגמל"? כנראה שהוא נגמל ממוחין דקטנות. כולם עם כובעים – כולם אמרו את המאמר. מה כתוב במאמר, למה תפלין הוקשו לכל התורה? מה המכנה המשותף? זה כל הווארט של המאמר, התכלית של המאמר. הוא כותב שזה "מוחין בעצם", ולא רק מוחין לצורך המדות. התפלין ממשיכות מוחין, ואם זו המשכת מוחין רק לצורך המדות אלו עדיין מוחין דקטנות, לא כמו תורה.

כל הווארט של המאמר, שהוא הכנה לבר-מצוה, שבקיום מצות הנחת תפלין יש המשכת מוחין בעצם – אז הם כמו התורה. אנחנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה, והקב"ה אומר "הניחו תפלין" וכו'. כמובן, שה"כאילו יגעתם בתורה יומם ולילה" לא בא בשביל לפטור ח"ו מישהו מליגע בתורה יומם ולילה – כמו שמבואר גם בתשורה שקבלתם – אך בכל אופן יש משהו בתפלין שהוא כמו ליגע בתורה יומם ולילה. עד הבר-מצוה אין מוחין בעצם.

מוחין דגדלות – לימוד גמרא

[מה יש? קטנות מוחין?]. יש מוחין דקטנות – זה כמו קטנות מוחין, אבל יש הבדל קטן. 'קטנות מוחין' משמע שמישהו עושה שטויות, ואילו מוחין דקטנות זה לא שטויות, אבל מבט מאד מוגבל ומצומצם. למשל, מי שיש לו מוחין דקטנות לא סובל סברא אחרת משלו. להיות מוגבל זה להיות בקטנות מוחין. מי שהוא "איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי'" זה גדלות מוחין – יש לו רחבות במוחין, הוא פתוח. גדלות מוחין, שזה מוחין בעצם, זה עיקר התורה.

כשלומדים הלכה, בשו"ע, אין הרבה דעות – יש פסק אחד. אך מה עיקר התורה שבעל פה? גמרא. מה ההבדל בין לימוד גמרא ללימוד שו"ע? בשו"ע יש פשט אחד, לא לומדים שזה אומר ככה וזה אומר ככה, יש מחלוקת וצריכים לשבור את הראש איך בסוף מסיקים את ההלכה. בשביל גמרא, עיקר הלימוד, צריך ראש פתוח – להבין שזה סובר כך וזה סובר אחרת, להבין את הסברא של כל אחד. אחרי שמבינים את הסברא של כל אחד אפשר "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", לפי כללי הפסיקה, אך קודם צריך להבין שיש דעות שונות בין החכמים האמתיים. כל אחד הוא אמת, "אלו ואלו דברי אלהים חיים". את זה מקבלים בבר-מצוה.

אם כן, לפי זה בבר-מצוה נגמלים ממוחין דקטנות – הוא מקבל דעת רחבה. אלה שלשה פירושים, שלשמם ראוי לעשות "משתה גדול". האריז"ל אומר שצריכים לשמוח בבר-מצוה כמו בחתונה. "חתן הבר מצוה" – מתחיל להיות חתן.

פירוש האגדתא – סעודת לויתן

יש עוד פירוש, רביעי, שלא הזכירו. בגמרא "אמר רב עוירא" ש"ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" – אברהם רומז לקב"ה, זה המשתה הגדול שיעשה הקב"ה ביום שיגמול לזרעו של יצחק. באותו יום שה' יתן את הגמול הטוב, השכר הטוב, לזרעו של יצחק – כל היהודים – הוא יעשה משתה גדול. איך קוראים למשתה הגדול שה' יעשה? סעודת לויתן. הרבי מאד אהב לדבר על סעודת לויתן. אם כן, הפירוש הרביעי שהמשתה הגדול של היום, יום התורני ה-הוי', הוא המשתה הגדול.

אם כן, יש ארבעה פירושים ל"משתה גדול" שעשה אברהם: ברית מילה, סעודה כשהילד נגמל בגיל שנתים, בר מצוה, סעודת לויתן.

ב. תפלת יהושפט

מיכאל יצחק לייב – שלמות של יט ברבוע

נסיים בגימטריא: יש הרבה רמזים יפים בשם של הבר-מצוה. כולם קבלו את הברכון – נראה אם אתם יכולים לעשות את החשבון, כמה החבר שלכם שוה. 361 שיחי' – עשיתם מהר. כתוב שמספר מושלם זה מספר שהוא רבוע. מה מיוחד במספר 49 שסופרים בספירת העומר? [שבעה שבועות]. כל שבוע שבעה ימים – שבע פעמים שבע. זה שלם, יש בזה התכללות, כל מדה כוללת את כל שבע המדות. כל מספר רבוע, המספר פעמים עצמו, יש בו שלמות של התכללות – שכל אחד משקף את כולם, כולל את כולם. שאם יש חסד, יש חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו' – כמו שאומרים בספירת העמר. 361 הוא רבוע, השאלה של מה – איזה מספר כפול עצמו שוה 361. למשל, 20 כפול 20 זה 400. חי פעמים חי זה 324. זה באמצע – כבר גילינו את הסוד. מה בין 18 ל-20? 19. 19 כפול 19 שוה 361. קודם כל, זה מספר מושלם בחכמת החשבון – יש פה שלמות.

"הודו להוי' כי לעולם חסדו"

לכל מספר יש הרבה דברים באותה גימטריא, אבל נאמר דבר אחד – קשור למה ששמואל, אחי הבר-מצוה, אמר. הוא אמר "הֹדו להוי' כי טוב". קודם כל, כשיש שמחה צריכים להודות ה'. יש הרבה פעמים בתנ"ך "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו", אבל רק פעם אחת בתנ"ך כתוב "הודו להוי' כי לעולם חסדו" בלי "כי טוב". למה אני מזכיר את זה? כי "הודו להוי' כי לעולם חסדו" עולה מיכאל יצחק לייב, 361. מאד מענין, למה דוקא באותה פעם יחידה כתוב בלי "כי טוב"? אולי רצה שזו תהיה הגימטריא... זה מופיע בדברי הימים.

מה נושא הספר? מלכות דוד, במיוחד הצדיקים, כי כל הספר רוצה לשבח את דוד ולספר על צאצאיו הצדיקים. אחד הצאצאים הצדיקים של דוד, צדיק גדול מאד, הוא המלך יהושפט. בדברי הימים מספרים את כל מה שהוא עשה ומאד משבחים אותו, ושיא הסיפורים על יהושפט הוא סיפור מדהים, שמאד היה מומלץ שאבא והבר-מצוה וכולם ילמדו דהי"ב פרק כ. שם מופיע הפסוק "הודו להוי' כי לעולם חסדו" ששוה מיכאל-יצחק-לייב.

תפלת יהושפט

מה ההקשר? כתוב שם שבתקופת מלכות יהושפט מלך יהודה באו המון גוים – עמון, מואב ובני שעיר – לעשות מלחמה נגד היהודים. הם באו בהמוניהם, במליונים, ולא היה כח ליהודים לעמוד נגדם בכלל. המצב היה נראה נואש. למה הדבר דומה? כמו שחושבים היום על מליארד ערבים ששונאים אותנו, ואנחנו מעטים. עוד מעט חנוכה, וכתוב שהקב"ה מוסר את הרבים ביד המעטים. הם רבים, אלפי פעמים יותר מאתנו.

סיפור כזה היה בזמן יהושפט מלך יהודה, שהמון גוים התקבצו לבוא לעשות מלחמה אתנו כאן בארץ, עם עם ישראל, והיהודים היו טובים – יהושפט היה מלך צדיק, שהחזיר את העם בתשובה, כל העם היה בהתעוררות של רצון לעבוד את ה'. יהושפט פנה לעם וקבץ את כולם יחד, התפלל לה' – התפלה שלו היא מהתפלות הכי מרגשות, הכי מלאות רגש, שיש בכל התנ"ך. הוא מתפלל לה' שכל המון הגוים באים נגדנו ואין לנו כח להתגונן, וחוץ ממך אין לנו על מי להשען כלל וכלל. אז הוא מזכיר את זכותו של אברהם אבינו שנתת לו את הארץ – מאד מענין שמזכיר רק את זכותו – ואנו בניו.

הודיה לה' עוד לפני מימוש הנס בפועל

תוך כדי שכולם בהתעוררות מתוך תפלתו של המלך יהושפט רוח הקדש הופיעה על מישהו מתוך הצבור – "ויחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל בן מתניה הלוי מן בני אסף היתה עליו רוח הוי' בתוך הקהל". הוא אמר נבואה – לא אחד שהיה ידוע בתור נביא, זכה לרוח נבואה בזכות הכינוס – ואמר לא לדאוג, מחר ה' יעשה נס, אתם תלכו למקום פלוני ותראו שכל הגוים יעלו לאותו מקום ויפלו שם, בלי שתעשו שום דבר.

יהושפט וכולם מיד הרגישו שזו נבואת אמת, הם כל כך שמחו בנבואה שהתחילו לנגן בכלי זמר וכלי שיר, להלל ולשבח לקב"ה – עשו בדיוק מה שעושים אחרי שה' עושה את הנס, לפני שזה קרה. זו פעם יחידה בכל התנ"ך שעשו חג על מה שעתיד להיות. כל כך האמינו חזק בדבר ה', שמה שה' אומר כך יהיה, שכבר עשו חגיגה גדולה מתוך שירה וזמרה והודיה לקב"ה, עוד לפני שזה קרה. למחרת בבקר בשיא ההתעוררות, המלך אומר את הפסוק הזה – "הודו להוי' כי לעולם חסדו". אפשר לומר – לא כתוב – שמכיון שמודה לה' על מה שעתיד להיות, ועוד לא היה, לא אומר "כי טוב" (שמשמע שהטוב כבר נתגלה בפועל).

"האמינו בהוי אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו"

הוא מודה מתוך אמונה, קודם הוא אומר ליהודים – "האמינו בהוי' אלהיכם ותאמנו", תאמינו וזה יוכיח את עצמו, "האמינו בנביאים והצליחו". מי הנביא שלנו? הרבי. כאן פסוק מאד מיוחד, שמי שרוצה להצליח צריך להאמין בנביאים. קם נביא, והמלך אומר לעם שצריכים להאמין בנביא ורק כך להצליח – כל ההצלחה בחיים, בכל הדברים, ברוחניות ובגשמיות, תלויה באמונה בנביא-בצדיק. מאד חשוב לבר מצוה. קודם אומר להאמין בה' ובנביאיו, תאמינו ותראו שהאמונה תוכיח את עצמה, האמונה תתאמת, ואחר כך נאמר "ויועץ אל העם ויעמד משֹררים להוי' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו להוי' כי לעולם חסדו".

אזי קרה נס גדול מאד – הגוים התחילו להרוג אחד את השני. ובפירוש נאמר שהנס התרחש בזכות ההילול של העם: "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן הוי' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו". לקח ליהודים שלשה ימים לאסוף את השלל – היו שם הרבה מאד גוים כו'. אחר כך עשו שוב חגיגה, אבל הדבר המיוחד הוא השמחה שעשו מראש מתוך אמונה פשוטה. כמו שאם נאמין שהמשיח יבוא היום או מחר על הבקר, ונעשה כבר שמחה גדולה, הוא יבוא. זה מה שהרבי רצה, ויש רק סיפור אחד כזה בתנ"ך, שפסוק ההודיה בו עולה כשם בר-המצוה.

אמונה בחסד ה'

קשור גם למה שדברנו על יום ה-גדול. כתוב "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", מהי גדולה? ספירת החסד. דברנו על "גדול", שצריך לעשות "משתה גדול" עם כל הפירושים. צריך "הודו להוי' כי לעולם חסדו" – להאמין בחסד ה' הגדול וגם להודות עליו עם שירה וריקודים ושיא השמחה עוד לפני שזה קורה. בכך נברך את בר המצוה, ובזכותו והגימטריא שלו, כולנו נזכה להתחזק באמונה בה' ובאמונה בנביא, ואז הכל ייאמן לנו והכל יצליח לנו בחיים, ונראה את מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

בטחון – כשאין חוט תקוה על פי טבע

המצב היה אז כמו שיכתבו היום בעיתונים וישדרו ברדיו וכו' שאין מה לעשות, שמליארד ערבים יורדים עלינו, וזה בדיוק המצב המתואר שם. יש שם את התפלה הכי מרגשת, אומרים לה' שאין לנו על מי להשען – רק עליך – ואז הנביא מקבל את נבואתו וכולם מאמינים בזה. המנהיג, יהושפט, מאמין – והוא מחזק את האמונה של כולם. אומר להם – תאמינו בה' ותראו שכל מה שהנביא אומר יתממש ויתגשם, תאמינו בנביא וכל מה שתעשו בחיים יצליח. אז שמחו ושרו ועשו יום טוב, אמרו "הודו להוי' כי לעולם חסדו", ומיד הכל התגשם בפועל ממש.

היה משהו קצת דומה לזה אצל חזקיהו המלך, יותר מוכר, שכל מחנה סנחריב נפלו בלילה אחת. אבל שם לא היה סיפור כזה ששמחו קודם. אדרבא, כולם היו ביאוש טוטאלי. לא היה לחזקיהו מה לעשות, הוא הלך לישון ובבקר קם והכל השתנה. למה הוא לא היה משיח? כי לא אמר שירה. לכאורה יהושפט היה צריך להיות משיח, כי אמר שירה לא רק אחרי הנס, אלא גם לפני הנס, במצב שאין תקוה על פי טבע. הרבי הקודם כותב שבטחון בה' הוא כאשר אין שום חוט של תקוה על פי טבע. כאשר אין שום מנוס על פי טבע ואני בוטח בה' זה בטחון אמתי בה'. אם יש תקוה על פי טבע – זה לא בטחון אמתי בה'. הסיפור בתנ"ך שממחיש זאת הוא הסיפור הזה, ששיאו "הודו להוי' כי לעולם חסדו", שכתוב פעם אחת בתנ"ך בלי "כי טוב", ועולה מיכאל-יצחק-לייב.