ג׳ אדר ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת תצוה

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר לה

2.                  א. שבעה דברים "לשמי" בפירוש רש"י

3.                  לכהן לי

לפני שבוע[1] דברנו על "'לי' – לשמי", תחלת פרשת תרומה. על "ויקחו לי תרומה" אומר רש"י "'לי' לשמי" ואחר כך על "ועשו לי מקדש" הוא אומר "בית קדושה לשמי". גם בפרשתנו, תצוה, שעיקר הנושא הוא בגדי כהונה כתוב "וכהנו לי", "לכהנו לי" – כמה פעמים, שענין הבגדים הוא להכניס את אהרן ובניו בסוד הכהונה, שיהיו כהנים משרתים לא-ל עליון. לכן גם הזהר של פרשתנו – שנלמד עם הפירוש של רבי לוי'ק, אבא של הרבי – מדבר על המלה "לי", דוקא בפרשתנו, תצוה.

כתוב שלש פעמים "לכהנו לי", פעם אחת "וכהנו לי", ועוד פעמיים "לכהן לי". בפרשת כי תשא יש עוד פעם אחת "לכהן לי". הצירוף הזה, שכל הכהונה הוא "לי", מתחיל מענין הבגדים וחוזר שבע פעמים, בצורה סימטרית – ג"פ "לכהנו לי", פעם אחת "וכהנו לי", ועוד ג"פ "לכהן לי".

אם עושים את הגימטריא שבזכות תוספת ה-ו בג"פ "לכהנו לי" (שהאבן עזרא כותב שהוא כמו "חיתו יער", תוספת, סגנון של שירה; רש"י רומז, והרבי כותב בשיחה אחת, שהפירוש הוא "להכניסו לכהונה" ויש תפקיד ל-ו) יחד עם "וכהנו לי" יש ה"פ ו, בגימטריא ל. כלומר, ג"פ "לכהנו לי" ועוד פעם אחת "וכהנו לי" עולה ד"פ "לכהן לי", בסוף הכל נעשה "לכהן לי" (ס"ה שבע פעמים "לכהן לי").

4.                  דרשת הזהר על "לכהנו לי" – יחוד וה

כאן רש"י לא כותב "'לי' לשמי" (רק על "בגדי קדש" כותב: "מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותם", ה"לשמי" חוזר ל"'ויקחו לי תרומה'. לי – לשמי", וראה לקמן), אך הזהר[2] כן דורש ש"לי" רומז למלכות, בחינת "שמי". הזהר לא כותב "לשמי" אלא ש"לי" היינו אות ה תתאה של שם הוי', המלכות – חידוש. הזהר אומר ש"לכהנו לי" היינו יחוד של ו ו-ה תתאה, יחוד ה-ו, האות הנוספת של "לכהנו", עם "לי" (סוד השם לוי, על שם "הפעם ילוה אישי אלי" – ה-ו נכנסת לתוך ה"לי", ראה לקמן איך ש"לשמי" היינו כניסת ה"שם" לתוך ה"לי"), שהיא המלכות, השכינה הקדושה. זה ודאי רמז לפירוש "'לי' לשמי", היות ש"לשמי" היינו השכינה, המלכות. לכן, כמו שאמרנו, צריך להמשיך השבוע את ההתבוננות ב"'לי' לשמי".

5.                  שבע פעמים "לשמי" ברש"י עה"ת

רש"י כותב "'לי' לשמי" פעמיים בתחלת תרומה, על "ויקחו לי תרומה" ו"ועשו לי מקדש". עוד לפני כן, ביתרו, על "מזבח אדמה תעשה לי" כותב רש"י "לשמי" ("שתהא תחילת עשייתו לשמי" – מכאן שעיקר הכוונה "לשמי" הוא בתחילת קיום המצוה, וכמבואר בתניא לגבי עבודת הבינוני)[3]. אם כן, נשאלת השאלה, כמה פעמים בכל החומש כותב רש"י "לשמי" – רמז לכך שכאשר יהודי עושה משהו צריך להיות לשם ה', "כל מעשיך יהיו לשם שמים". רש"י כותב זאת שבע פעמים בחומש ("כל השביעין חביבין") – כל פעם בנוגע למצוה אחרת. צריך להתבונן בשבע הפעמים, וכדרכנו לסדר במבנה על פי הסוד. נאמר כך:

6.         כתר, דעת ומלכות: תרומה, מקדש ומזבח

ראוי ש"ויקחו לי תרומה", הכותרת של כל עבודת המשכן וכו', יהיה בכתר – תרומה היא בכתר. לפי הפשטנים תרומה לשון הרמה, "עומק רום", כתר עליון (בספר יצירה, לפי המפרשים הראשונים). גם, כאשר יהודי מגלה את נדבת לבו הוא בעצם מגלה את היחידה שבנפש, כך מבואר בחסידות. וכן, ה"לי" של "ויקחו לי תרומה" היינו "אותי אתם לוקחים" (כמבואר בתניא בשם הזהר) – את העצמות, "חביון עז העצמות" שמסתתר ברדל"א, פנימיות עתיק. אם כן, למרות ש"ויקחו לי תרומה" אינו הפעם הראשונה שרש"י כותב "לשמי", הוא הכתר.

"מזבח אדמה תעשה לי", שקודם לו, שייך דוקא למלכות – כל ענין המזבח הוא מלכות, והלשון "מזבח אדמה" מדגיש את זה עוד יותר, כי אדמה היא המלכות.

מה לגבי "ועשו לי מקדש"? מתאים שגם יהיה בקו האמצעי, בין הכתר והמלכות – נשים אותו בספירת הדעת. מתאים למה שהסברנו בשבוע שעבר על "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – ה"דעה את הוי'" נמצאת בבית המקדש, "הר קדשי", ובו יש את הדעת, החבור וההתקשרות לה'. לשם מה באים לבית המקדש? כדי לדעת את ה'. "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" קורה קודם כל במקדש, ומשם מתפשט לכל ירושלים, לכל ארץ ישראל, לכל העולם.

7.         חכמה, בינה ותפארת: שבת, קטרת וישראל

מה הן הפעמים הנוספות? רש"י כותב "לשמי" לגבי שבת ולגבי הקטרת, שניהם בפרשה הבאה. למה אמרנו קודם את שני אלה? כי הם כנגד חכמה ובינה. שבת בקבלה היא מוחין דאבא, חכמה, וקטרת היא מוחין דאמא. את ה"לשמי" של שבת נשים בחכמה ואת ה"לשמי" של הקטרת נשים בבינה.

אחר כך יש אצל עם ישראל, כאשר ה' מבדיל אותנו מן העמים, רש"י כותב שה' לוקח אותנו אליו מכל עמי הארצות וכותב "לשמי" – שכל מה שעם ישראל עושה הוא "לשמי", זו המשמעות של הבדלת ישראל מהעמים. אומרים בהבדלה "המבדיל... בין ישראל לעמים", ומשמעות ההבדלה היא שאנחנו עושים הכל "לשמי". איפה מתאים להיות עם ישראל? בתפארת, "תפארת ישראל", תחת הכתר והדעת.

8.         יסוד: בגדי כהונה – תיקון הברית

יש פעם אחת בפרשתנו בבגדי קדש, בגדי כהונה, שרש"י כותב "לשמי" כנ"ל. בחסידות מובא הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", שהפשט הוא שלא צריך להיות לכלוך על הבגדים, ובפרט רומז לבגדי הלבן עמם הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ביום כפור (שלכך יזכה כל יהודי "בכל עת") – כתוב שבגדי כהונה בכלל ובגדי הלבן בפרט (וכן "בגדיך" של כל יהודי בכל עת) הם תקון הברית. בגד הרי הוא תקון של בגידה (כפירש"י ל"בא גד" שהכתיב הוא "בגד"). בגידה היא פגם הברית ובגדי קדש הם תקון הברית (וכן הבגדים המקוריים של אדם וחוה באו לכסות בשר ערוה מפני הבושה כו', וכידוע ש"לבוש" היינו לא בוש). בלי בגדי הקדש הכהן אינו בכהונתו, אינו כהן כדי לעבוד את עבודתו במקדש. הכהן צריך להיות צדיק, ואיך נעשה צדיק? בזכות בגדי הקדש שלו. אם כן, את ה"לשמי" של בגדי קדש נשים ביסוד.

9.                  סיכום ורמזים

אם כן, יש לנו מבנה יפה: יש את כל ד ראשונות – תרומה בכתר, שבת בחכמה, קטרת בבינה, מקדש בדעת. אחר כך יורדים דרך הקו האמצעי של הספירות – ישראל בתפארת, בגדי קדש ביסוד, מזבח אדמה במלכות:

והנה, סכום כל השבע: תרומה שבת קטרת מקדש ישראל בגדי קדש מזבח אדמה עולה 3577 = 7 ברבוע פעמים 73, חכמה[4]. וכן, סכום שבע הספירות: כתר חכמה בינה דעת תפארת יסוד מלכות עולה 2891 = 7 ברבוע פעמים 59, חומה[5]!

10.             ב. מעלת "לי" על "לשמי"

11.             "למה זה תשאל לשמי"

עד כאן נושא אחד, פשוט, של שבע פעמים "לשמי" שרש"י כותב בחומש. אם כבר מדברים, האם המלה "לשמי" מופיעה במקרא? האם בחמשה חומשי תורה יש את המלה "לשמי"? יש פעם אחת, "למה זה תשאל לשמי", אבל לא במשמעות של "לשם שמים". אחרי שיעקב אבינו נאבק ומנצח את המלאך, שרו של עשו הרשע – מתאים לפורים, שמפילים את המן ותולים אותו על עץ גבוה חמשים אמה – המלאך משתחרר. הוא צריך ללכת לומר שירה, "עד עלות השחר" – כעת יש לו תיקון. מששת ימי בראשית, כעת הגיע זמנו לומר שירה – בזכות שהוא מנוצח. כאשר מנצחים את האויב עושים לו טובה, לשר שלו בשרש. הטובה הכי גדולה היא שמנצחים אותו, כי זהו תיקונו, ואז זוכה לומר שירה לה'. יעקב מבקש שיברך אותו, ומברך אותו בעל כרחו שיקרא ישראל ("כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"), ובסוף יעקב שואל אותו איך קוראים לו, והוא אומר "למה זה תשאל לשמי". זו ההופעה היחידה של "לשמי" בתורה, אם כי במשמעות אחרת.

מה לגבי הנ"ך? הפעם הבאה שיש "לשמי" היא בדיוק באותו ביטוי – "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" (יש לנו פה אחד בשם זה, כנראה שהוא בא לבשר לנו אודות לידת שמשון הגבור להצילנו מיד פלשתים). גם שם המלאך אומר זאת, למנוח, אבי שמשון הגבור שעתיד להוולד בזכות הספור. אחרי שהמלאך עושה פלאים שואל מנוח את המלאך לשמו, והוא עונה בדיוק כמו שרו של עשו – לא יתכן שהוא אותו מלאך, זה מישהו אחר, אבל כנראה מלאכים אוהבים לומר את הבטוי הזה – "למה זה תשאל לשמי". בתורה לא כתוב המלים "והוא פלאי", והמלאך של מנוח מוסיף אותן. אם כן, הפעמיים הראשונות שיש "לשמי" בתנ"ך הן באותו ביטוי, אותו לשון ממש[6].

12.             יג פעמים "לשמי" בקשר למקדש

האם יש "לשמי" כמו שאנחנו מחפשים, "'לי' לשמי"? כן, אבל מתחיל אחר כך, כאשר שלמה בונה את בית מקדש. בתורה כתוב "ועשו לי מקדש". דברנו בשבוע שעבר על היחס בין המשכן והמקדש, ועל המעלה של כל אחד ביחס לשני. המשכן הוא מעשה ידי משה, שהם נצחיים – משה בנצח. המקדש אמנם חרב, אבל הוא דירת קבע ולא דירת עראי. לכן שמירת המקדש מאמא עילאה ושמירת המשכן רק מהנער, היסוד.

בכל אופן, לגבי המשכן כתוב "ועשו לי מקדש", אבל לגבי המקדש כתוב כמה פעמים "הוא יבנה [ה]בית לשמי". דוד לא זוכה – הוא רוצה, מכין את כל החומרים (הזהב והבסף והנחשת, וגם את הברזל למקדש העתיד, כשיחת הרבי), אבל לא זוכה לבנות את הבית בעצמו. מי כן זוכה? שלמה בנך, הוא יבנה בית לשמי, לא "לי" אלא "לשמי".

חוץ מההקשר של המקדש ועבודתו אין עוד "לשמי" בתנ"ך (במובן הזה, בנוסף לשני ה"למה זה תשאל לשמי"). כמה פעמים כתוב "לשמי" במובן זה שאנחנו מחפשים? לא פחות ולא יותר מ-13 פעמים. יג פעמים "לשמי" – הכל בקשר למקדש. מבנה שרומז ל-יג מדות הרחמים, שלפניהן יש "הוי' הוי'" – גם כאן יש שני "לשמי" בשאלות המלאך ("למה זה תשאל לשמי", רמז לשם הוי' ב"ה ככתבו, שם המפורש, עליו נאמר "זה שמי לעלם", להעלים, וממילא "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי"), ו-יג פעמים "לשמי" במקדש.

13.             "'לי' אינו זז לעולם" ו"לשמי" משתלח מעל פני ה'

חוץ מהיפי של מספר הפעמים והמבנה, מה אפשר ללמוד מזה? במשכן כתוב "לי", "אותי אתם לוקחים", עצמות. "לשמי" היינו שם, לא עצמות – ענין של גילוי אור, כפי שתמיד מדגיש הרבי. איך בא לידי ביטוי ההבדל ביניהם? בלשון חז"ל "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". אם כתוב "לי" – ה' אומר שהדבר הזה הוא "לי", וחז"ל אומרים שאם ה' מעיד שהדבר הוא "לי", שלי, ממילא כמו ש"אני הוי' לא שניתי" כך הדבר לא זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא.

מה לגבי "לשמי"? האם "לשמי" יכול לזוז? לא כתוב ש"לשמי" לא זז, אלא רק ש"לי" לא זז. אמרנו שכל יג הפעמים שכתוב "לשמי" במובן של לשם שמים הן בהקשר של בית המקדש, כמו "הוא יבנה בית לשמי". אבל כאשר עם ישראל חוטאים הם עושים שהמקדש יחרב, ואז כתוב "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני". ה' אומר – זו אחת מ-יג הפעמים, ויש פעמיים באותו הקשר – שאותו בית שעשיתי לשמי "אשלח מעל פני". מזה לומדים ש"לשמי" כן זז.

כמו שאמרנו קודם, מעלת המשכן לגבי המקדש, שהוא מעשי ידי משה – מספירת הנצח, ולכן כל מעשי ידיו נצחיים – לא זז. המקדש הוא שלמה המלך, שאינו משה רבינו. שלמה המלך בחנוכת בית המקדש התנהג שלא כדבעי, שנשא בת פרעה עם כל מה שיצא מכך – החל וקלקל את העבודה ביום הראשון, שעל כן "על אפי ועל חמתי וגו'". הבית ש"לשמי" ה' מעיד שמשלח מעל פניו.

14.             ההכרח בחיבור ה"לשמי" ל"לי" – שלא יפרד המשל מהנמשל

אם כן, יש למוד גדול, שאם ה"לשמי" לא מחובר ל"לי" הוא לא יציב, לא נצחי. לכן חייבים לחבר את ה"לשמי" אל ה"לי", כמו ה"לכהנו לי" בפרשה, בזכות הכהנים ובגדי הקדש ותיקון הברית שלהם. צריך לחבר את קוב"ה ושכינתיה. כאן הזהר אומר ש"לי" היינו ה-ה, אבל ברגע שה"לי" הופך להיות "לשמי", רק ה-ה של שם הוי', הוא חייב את החבור ל-ו, לקוב"ה, לסוכ"ע. אחרת ה-ה, הממלא, השכינה בלי היחוד עם הז"א, יורדת לגלות בעולמות התחתונים, ושמה "אשלח מעל פני" (על דרך "אסתר מן התורה מנין שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'") – ירידת השכינה מעולם האצילות לגלות בעולמות התחתונים. "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני והיה ישראל למשל ולשנינה" – גם לשלוח את השכינה וגם עם ישראל יורד להיות משל ושנינה לגריעותא.

יש פה רמז שקשור למאמר מע"ב שנלמד בהמשך, שקודם עם ישראל היה בבחינת נמשל, וכאשר יש גלות הוא יורד לתוך המשל, והנמשל מתפרק ונפרד מהמשל. צריך להיות חבור, כמו שהרבי רש"ב כותב חזק השבוע, שהמשל והנמשל הם אחד ממש. אם הגלות היא "והיה ישראל למשל", סימן שירידת השכינה ו"אשלח מעל פני" את המקדש היינו שיורדים רק להשקע במשל, בלי קשר ובלי גילוי של הנמשל. כך נפרש גם "לכהנו לי", חיבור ה-ו וה-ה, כחבור המשל והנמשל.

15.             "לשם שמים" בלי "בכל דרכיך דעהו" עלול לנפילה

בכל אופן, ראינו שיש יג פעמים "לשמי" בקשר למקדש, אך הוא לא נצחי כמו עצם ה"לי", והראיה שהוא זז – "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני". אפשר אפילו לומר שאם יש עבודת ה' של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אבל בלי עבודה של החסידות, שהיא "בכל דרכיך דעהו", גם ה"לשמי" של "לשם שמים", שאדם חושב שכל מה שאני עושה הוא "לשם שמים" – אוכל כדי ללמוד, להתפלל, בשביל העתיד – אבל "בכל דרכיך דעהו" היינו להתחבר לה' בהוה, לא שאני אוכל כדי ללמוד, אלא שבאכילה עצמה אני יודע את ה'. אפשר לומר שאם יש חשיבה של "לשמי", בלי עצם הדבקות בה' בהוה, גם עתיד להשתלח מעל פני, על דרך "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני", עצם ה"לשמי" נשלח מעל פני.

16.             "לי" – "לפני הוי'"

העבודה של "בכל דרכיך דעהו" היא להיות תמיד "לפני הוי'", על דרך פירוש אדמו"ר הזקן למאמר דוד מלכא משיחא "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" ("לפני הוי'" = דוד ברבוע שעולה יעקב דוד, היחוד של "לכהנו לי"). במהלך החיים (בארץ החיים, ארץ ישראל, וגם בחו"ל כאשר זוכים ל"מאך דא ארץ ישראל"[7]) יש כל פעם עליות וירידות, הן בגשמיות והן ברוחניות, ובכולם אני נשאר תמיד "לפני הוי'", מקיים תמיד את המקרא-קצר הכולל את כל התורה כולה (ראה לקמן בענין "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה") "בכל דרכיך דעהו"[8], לחבר (לדעת) את ה-ה תתאה ל-ו (סוד "לכהנו לי").

והנה, הביטוי העיקרי בתנ"ך שהר"ת שלו הוא "לי" הוא "לפני י-הוה", ביטוי המופיע יד פעמים ("לפני הוי'" = יד ברבוע[9]) בפרשת תצוה (פעם ראשונה בתחלת הפרשה, במנורה: "...מערב עד בקר לפני הוי'"[10], שש פעמים בבגדי כהונה ועוד שבע פעמים במעשה הקרבנות שבהמשך הפרשה[11]). "לפני הוי'" הוא ענין היחס והיחוד הפנימי והעצמי בין הרב והתלמיד שיתבאר לקמן, יחוד פנים בפנים. מי שזוכה ליחוד זה ומתמיד בו (בבחינת "אתהלך וגו'" תמיד) גם זוכה ל"לפני הוי'" במובן של "התהלך לפני וגו'" (הנאמר לאברהם אבינו בתחלת פרשת ברית מילה), שהוא "מוביל" כביכול את ה' (בחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", עבודת "נצח ישראל" כמבואר במ"א), כלומר שהפנים הגלויות של ה' מאחוריו אך הוא פונה לפנימיות עצמותו יתברך ממש (האומר בחיוך "נצחוני בני נצחוני"), וד"ל.

17.             ג. "כל מקום שנאמר ׳לי׳ אינו זז לעולם" (וחלק הזהר)

18.             יג דוגמאות ל"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם"

נתבונן הלאה: אמרנו שחז"ל אומרים במדרש – מדרש רבה בתחלת ויקרא[12] – שאם כתוב "לי" אינו זז לעולם. כמה דוגמאות חז"ל מביאים לתופעה זו? גם, למרבית הפלא, חז"ל מציינים בדיוק שלש עשרה דוגמאות בתנ"ך שכתוב "לי" והכוונה היא שהדבר נצחי, "לא זז לעולם". אפשר לומר שמביאים יג דוגמאות של "לי" כנגד יג פעמים "לשמי" שלא בדיוק כך (שכן יכול לזוז כנ"ל) – יכול להיות כך (שגם ה"לשמי" לא יזוז), אבל רק אם מחובר ל"לי".

אם יש שלשה עשר דברים של "לי" ש"לא זז לעולם" צריך לתת מבנה. יתכן שכבר למדנו פעם, אך נעשה חזרה. קודם כל, איך נסדר? לא כמו בדרך כלל, שיש שלש מדרגות בכתר ואחר כך עשר ספירות, חב"ד-חג"ת-נהי"ם, אלא מבנה קצת אחר:

19.     כתר וחכמה: "ויקחו לי תרומה", "שמן משחת קדש יהיה זה לי"

בכתר נשים את התרומה, כמו שלמדנו קודם, שראוי ש"ויקחו לי תרומה" יהיה בכתר עליון – הדוגמה הראשונה של "לי" ש"אינו זז לעולם". נסדר לא לפי סדר המדרש אלא לפי סדר הספירות, כדרכנו. הדבר השני הוא "שמן משחת קדש יהיה זה לי" (בפרשה הבאה). שמן המשחה הוא דבר שלא זז לעולם ("כולו קיים לעתיד לבוא"). בשמן המשחה יש גם את הרמז של "מרדכי מן התורה מנין?", בו כתוב "מר דרור" שמתורגם "מירא דכיא", ובהמשך כתוב "שמן משחת קדש יהיה זה לי". אמרנו שרש"י מביא "לשמי" על שבת וכו' – לא אותו מבנה, יש דברים חופפים, אך לא אותם דברים. התרומה אותו דבר, בכתר. ה"שמן משחת קדש" – כלל גדול בחסידות שהוא בחכמה, שמן בחכמה (הרומז לרזין דרזין דאורייתא, תורת החסידות).

20.     בינה: "תשמרו להקריב לי"

מה לגבי בינה? בינה היא קרבנות – "תשמרו להקריב לי". למה נשים את הקרבנות בבינה? כי כתוב ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא לאין-סוף", וכל עבודה שעולה ממטה למעלה עד אין-סוף היא בראש קו שמאל, כמו "ועבד הלוי הוא". לכן כתוב הרבה פעמים שמה שאור-אין-סוף הוא "למעלה עד אין קץ" שייך לפנימיות אמא. הקרבנות, "אדם כי יקריב מכם", שאדם מקריב מעצמו, שייכים לאמא. גם "תשמרו" – שמירה – שייך לאמא.

21.     דעת: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"

הדעת היא הסנהדרין – "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", הדעת של עם ישראל, "עיני העדה" (עדה אותיות דעה). יש בו "עדה מצלת" ו"עדה שופטת" כנגד ב העטרין שבדעת, ה חסדים ו-ה גבורות. ה"שבעים איש" מקבלים מ"שבעים פנים לתורה", השרש של הדעות הרבות והמגוונות שבעם ישראל ("כשם שאין פרצופיהם דומים וכו'"). תחתם באים החג"ת (כללות נשמות עם ישראל כולן, כנגד שלשת אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב) – כהן-לוי-ישראל, כמו שיתבאר.

22.     חג"ת: "וכהנו לי", "והיו לי הלוים", "כי לי בני ישראל"

בעצם המדרש מתחיל מ"וכהנו לי", שהכהנים נקראו "לי". יש בעם ישראל כהנים-לוים-ישראלים, ר"ת כלי, ועל כל אחד מהם בפני עצמו כתוב "לי" ו"אינו זז לעולם". דבר פשוט שכהן-לוי-ישראל היינו חג"ת. על הכהנים כתוב "וכהנו לי", על הלוים "והיו לי הלוים", ועל ישראל "כי לי בני ישראל".

23.     נצח והוד: "העיר אשר בחרתי לי", "ועשו לי מקדש"

חז"ל אומרים "'והנצח' זו ירושלים, 'וההוד' זה בית המקדש". קודם שמנו את המקדש בדעת, אבל כאן יש גם ירושלים וגם המקדש, וחז"ל מפרשים שהיחס ביניהם הוא נצח-הוד. על ירושלים כתוב "העיר אשר בחרתי לי" ועל המקדש "ועשו לי מקדש". לפי המשקל של הפרצוף שעושים כעת ראוי לשים את ירושלים בנצח ואת המקדש בהוד – ההוד של עם ישראל, ההוד של הקב"ה.

24.     יסוד: "כי לי כל בכור"

כמו שיש כהן-לוי-ישראל יש גם בכורות – "כי לי כל בכור". הבכור הוא לפעמים בדעת, "ברא בוכרא", ולפעמים בספירת היסוד. במיוחד אם יש כהן-לוי-ישראל-בכור, ראוי שיהיה חסד-גבורה-תפארת-יסוד – הוא ממשיך מהדעת, אבל הבכור הזה, "ראשית אונו" של האב, עצם הזרע של האבא, מתאים שישתייך לספירת היסוד, "כי לי כל בכור".

25.             "לאפתחא ארחין" – קו ימין במלכות, "לאנהרא שבילין" – קו שמאל

אחר כך, במלכות, יש שלשה דברים שונים – קשור גם למה שנלמד בזהר. כבר נאמר את הווארט: למה הזהר כותב ש"לי" היינו האות ה של שם הוי', והכל הוא מלכות? מה שרבי לוי'ק מסביר בקטע הזה של הזהר, שמביא את הפסוק מתחלת פרשת תצוה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי", שבבנין המלכות שני הקוים ימין ושמאל נבנו על ידי הנצח וההוד של זעיר אנפין והקו האמצעי על ידי היסוד, הכל בסוד "מתוך בני ישראל"[13] – "בני ישראל" היינו נו"ה, הבנים של ישראל, תפארת, ואילו "מתוך" היינו היסוד (ומסביר רבי לוי'ק שהיחוד השלם של ה-ו וה-ה – "לכהנו לי" – נעשה דוקא על ידי הספירות נה"י שבין התפארת, ו, למלכות, ה, שבעבודה היינו ענין הבטחון והתמימות והאמת שבין הרחמים לשפלות, ודוק).

בלשון הזהר יש לשון איך בונים את קו ימין של המלכות ואיך בונים את קו שמאל שלה. בנין קו הימין נקרא "לאתפתחא ארחין" – לפתוח דרכים. קודם כל, מי היא המלכות? אנחנו, עם ישראל, כנסת ישראל. לבנות את קו הימין (החסד) שלנו, של המלכות, נקרא 'לפתוח דרך' כאן בסגנון הזהר. איזו דרך? אולי "דרך ארץ קדמה לתורה", אולי דרך אחרת ("דרך חיים"). על אברהם איש החסד נאמר "כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך הוי' וגו'".

שוב, כדי לבנות את קו ימין של המלכות צריך לפתוח דרך. כדי לבנות את קו שמאל של המלכות, שלנו, צריך "לאנהרא שבילין" – להאיר שבילים. מה בין אורחין לשבילין? אורח יותר רחב (קו ימין, חסד) ושביל יותר צר, אבל גם מאד חשוב (סוד "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" כידוע פירוש "בשביל" ממורנו הבעל שם טוב זי"ע, והוא סוד "שלחן בצפון", "מזוני", קו שמאל, וגם מה שחנינא בני די לו בקב חרובין היינו עבודת האתכפיא והצמצום השייכת לקו שמאל). אז כתוב שבנין קו הימין של המלכות הוא לפתוח אורח, שיותר דומה לדרך, ובנין קו שמאל של המלכות הוא להאיר שבילים (בהארה מן האור הגנוז לצדיקים לע"ל).

26.             בנין הקו האמצעי של המלכות – "לאדלקא בוצינין" – סוד "לי"

כנראה שבעם ישראל יש דרכים ושבילים – צריך לפתוח את הדרכים ולהאיר את השבילים. אבל כל זה עדיין לא העיקר, כי העיקר הוא בנין הקו האמצעי, שנקרא "לאדלקא בוצינין" – להדליק נרות. זה מסביר למה הזהר מפרש על "לכהנו לי", שבא בהמשך לתחלת פרשת תצוה, שם כתוב "להעלות נר תמיד". שני הפסוקים הראשונים של הפרשה הם על המנורה. פרשת תרומה התחילה ב"ויקחו לי", ותצוה ב"ויקחו אליך שמן זית זך וגו'"[14]. בדרך כלל הדלקת אש היא גבורה, ולמה כאן בונה את הקו האמצעי של המלכות?

כתוב כלל גדול בכתבי האריז"ל, שעיקר בנין המלכות – כנסת ישראל – הוא הקו האמצעי שלה, והוא נעשה מהגבורות שביסוד ז"א. בנין הקו הימני הוא מנצח דז"א, בנין הקו השמאלי הוא מהוד דז"א, ובנין הקו האמצעי – שמתחיל מיסוד הנוקבא, הרחם, אבל עולה עד הכתר – הוא בעיקר מהגבורות שביסוד ז"א, שכנגד הקו האמצעי של המלכות. הגבורות שביסוד ז"א מקבלים מהגבורות שבטפה שנמשכת מיסוד אבא, הארוך, שבוקע את יסוד אמא בתפארת ז"א ומגיע עד יסוד ז"א, וכחו שם הוא ה-י, כמו שנסביר בהמשך.

הקו האמצעי של המלכות שנבנה מה-י הוא סוד האות ל. האות ל מקבלת מהאות י, וזה סוד המלה "לי". ל היא "מגדל הפורח באויר". ידוע שבצורות האותיות ל ו-י הן הגדולה והקטנה שבאותיות, אבל הצורה שלהן מאד דומה. כל כך דומה, עד שכתוב בשו"ע שאם כותבים י קצת מדי גדולה היא נדמית ל-ל, ולכן צריך להביא תינוק שיודע ולא יודע לקרוא כדי שיבחין אם זו י או ל. כלומר, המיקרו, הכי קטן, בדיוק משקף ודומה למקרו. כלל גדול בכל התורה, וגם באיך שה' ברא את העולם, והוא סוד האות י לעומת האות ל. ה-ל מקבלת מה-י, כפי שנסביר יותר – ה-ל היא "מגדל הפורח באויר", קודם בונה את יסוד המלכות, אבל ה-ל היא כמו טיל (כמו שמבואר אצלנו במקום אחר), שעולה לשמים, האות ל עולה מהיסוד שבמלכות, לאורך כל הקו האמצעי של המלכות, עד הכתר של המלכות, התכלית. בתחלת אצילות המלכות יש רשימו של כתר, אבל לבנות לגמרי את הכתר – שאצלנו היינו קיום מצות "שום תשים עליך מלך" – היא התכלית שבסוף. סוד ה"לי" הוא שה-ל תעלה בכל הקו האמצעי של המלכות, עד לכתר, ותתקן בשלמות את כתר המלכות.

27.     כתר־יסוד־מלכות דמלכות: "כי ראיתי בבניו לי מלך", "מזבח אדמה תעשה לי", "כי לי כל הארץ"

הכל היה הקדמה לשלשת ה"לי" שנשים במלכות: הראשון – מלכות בית דוד, הדבר השני מזבח אדמה, והשלישי ארץ ישראל.

על מלכות בית דוד נאמר "כי ראיתי בבניו לי מלך" – ה' אומר לשמואל שראה בבני ישי "לי מלך". מהרגע הראשון, ששמואל הולך למשוח את דוד למלך, "רמה קרני בהוי'", משיחה בקרן, ה' כבר מעיד שהוא "לי", שאינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. את ה"לי" של מלכות בית דוד ראוי לשים בכתר מלכות, תכלית הסוד של "לי". כאן מכל יג הדברים שכתוב בהם "לי" עושים פרצוף גדול, אבל בכל אופן ה"לי" הזה הוא התכלית. בזהר ה"לי" היינו תיקון הקו האמצעי של המלכות בפרט, שצריך לחבר עם ה-ו של "לכהנו לי". על ה"לי" כתוב "לאדלקא בוצינין ולקרבא כולא לעילא". אחרי שמדליקים את הנרות, "להעלות נר תמיד", להתחיל לבנות את הקו האמצעי מלמטה, מהיסוד, מקרבים הכל שיעלה עד לכתר, כמו ה-ל שעולה עד לכתר. זה מלכות בית דוד, "כי ראיתי בבניו לי מלך".

את "מזבח אדמה תעשה לי" מתאים לשים ביסוד המלכות. בפירוש כתוב בקבלה ש"מזבח אדמה" – מזבח הנחשת, המזבח החיצון – הוא היסוד של הנוקבא שמעלה "מיין נוקבין". מצד אחד אמרנו ששרש הקרבנות ב-ה עילאה, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף", אבל המזבח הוא היסוד של המלכות – היסוד שלנו, הרחם שלנו – עליו מקריבים את הקרבנות, והוא כל הזמן "ואל אישך תשוקתך", מעלה "מיין נוקבין".

אחר כך יש את ארץ ישראל, "כי לי כל הארץ" – דוקא מפסוק זה לומדים חז"ל על ארץ ישראל, מה שלא הייתי יודע. כלומר, כל הארץ, כל העולם, מרוכז בארץ ישראל. מהי ארץ ישראל? "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". ארץ ישראל היא המלכות של המלכות. הייתי חושב ש"לי כל הארץ" מתייחס לכל העולם, ודאי המלכות של המלכות, שמתפשט בכל העולם. היחס בין המזבח שבמקדש לכל ארץ ישראל הוא היסוד ביחס למלכות. יש את כל ארץ ישראל, ובתוך אדמת הקדש יש את המזבח-אדמה. אדם הראשון נברא "עפר מן האדמה", מ"מזבח אדמה". כך חז"ל אומרים, שאדם הראשון נברא מהאדמה שתחת המזבח – נקודה פנימית, מרכזית, של כל ארץ ישראל. ולסיכום:

28.             "לשמי" – ל ועוד י ו-ל כפול י בתוך לי

נעשה גימטריא מאד יפה: כשדורשים "'לי' לשמי" מה בעצם עושים? לוקחים את האותיות ל-י (שהתחלנו להסביר, ונסביר עוד הרבה יותר) – זוג של אותיות לפי ציורן (כמו א-צ, ב-כ, ג-נ וכו'), הגדולה והקטנה – ופותחים את המלה "לי" ושמים באמצע את האותיות ש-מ. הרבה ממה שאומרים הוא בשביל ילדים בחיידר, לצייר זאת. אני לוקח את ה"לי" ומכניס לתוכה "שם". אם אני דורש "לי" לא חייב לדרוש כך – משהו מיוחד. איך שתי האותיות שם שייכות ל-לי? ה-מ היא בגימטריא לי, וה-ש היא ל פעמים י. אז בעצם שמתי בתוך ה"לי" שתי בחינות של לי – ל פעמים י ו-ל פלוס י.

29.             רמזי הפסוקים – לי בהכאה פעמים לי בחבור

כעת באה הגימטריא המופלאה ביותר:

את כל יג ה"לי" ש"אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", דורשים חז"ל על עוד פסוק שלא נכלל ב-יג – על הפסוק "הבן יקיר לי אפרים". מי זה אפרים? חוץ מאפרים בן יוסף, אפרים בפסוק הוא משיח, ולא רק משיח בן יוסף – במדרש משמע שאפרים הוא גם שמו של משיח בן דוד (אחד משמותיו של משיח בן דוד). "ילד שעשֻעים" ממשיך את מה שלמדנו לפני שבוע על "נער ישראל ואהבהו". משיח אפרים הוא "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים". מה הוא "ילד שעשֻעים"? שקשור תמיד ל"שעשֻעים יום יום" (רזין דאורייתא) וגם "ושעשע יונק על חֻר פתן" – גם משתעשע בנחשים וגם ברזין דרזין דאורייתא (וכידוע מהרבי רש"ב שעל ידי ההתעמקות בתורת החסידות, רזין דאורייתא, נעשה תיקון הברית, גילוי שלמות הנפש, שאז אפשר לשעשע על חור פתן, וד"ל). יש קשר ביניהם, הרי נחש בגימטריא משיח.

בכל אופן, כל המדרש הוא על הפסוק "הבן יקיר לי אפרים". אחר כך המדרש מביא שלש עשרה דוגמאות, וכלל לא כולל את "הבן יקיר לי אפרים" בתוכן. מה הגימטריא המופלאה? אם לוקחים את כל לשונות הפסוקים – "ויקחו לי תרומה" "שמן משחת קדש יהיה זה לי" "תשמרו להקריב לי" "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" "וכהנו לי" "והיו לי הלוים" "כי לי בני ישראל" "העיר אשר בחרתי לי" "ועשו לי מקדש" "כי לי כל בכור" "כי ראיתי בבניו לי מלך" "מזבח אדמה תעשה לי" "כי לי כל הארץ" – בדיוק מה שהמדרש מצטט, עם "הבן יקיר לי אפרים", הכל עולה 12000 בדיוק[15]! זה תרגיל לחיידר. לכתוב נכון את כל הפסוקים ולעשות את הגימטריא הכוללת. מה זה 12000? ש פעמים ם. כלומר, לי בהכאה כפול לי בחבור. הכל הוא "לי", אבל מחבר את ה"לי" עם ה"לשמי" – שזה "יחודא שלים".

30.             לי במשולש – יג פעמים "לי"

נאמר עוד רמז: רק המלה "לי" במשולש (סכום כל המספרים מ-1 עד אותו מספר) – ל במשולש עולה 465 ו-י 55 (לא להתבלבל עם מספר קדמי, בו ל עולה 105, כל האותיות מ-א עד ל) – עולה 520. אין שום סבה שהמשולש צריך להיות כפולה של לי, אך הוא כן כפולה. ב-לי במשולש יש יג פעמים "לי" – בדיוק מה שחז"ל אומרים שיש שלש עשרה דברים עליהם נאמר "לי" ש"אינו זז לעולם". גם משהו נחמד מאד.

31.             ד. "לשלמי נדרי יום יום" – הוספה בתורה בחדש אדר

32.             לי-לשמי-לשלמי

כעת נשאל שאלה הרבה יותר לעומק: כמו שחז"ל דרשו "'לי' לשמי", לקחו את המלה "לי" ושמו בתוכה "שמ", אפשר לשאול, האם יש עוד מילה בתנ"ך ששתלו משהו בתוך ה-שם שבתוך ה-לי? שאלה נחמדה, שבשבילה צריך להיות "בן חמש למקרא", שמבין מ"'לי' לשמי" שמוסיפים דברים פנימה – ממלאים את השקית בממתקים.

למרבית הפלא, יש אך ורק מלה אחת בתנ"ך כולו, בה נוסף עוד משהו בתוך ה"לשמי" – מופיע בתהלים, אז יתכן שמישהו זוכר: "לשלמי נדרי יום יום". מלה אחת בכל התנ"ך שיש "לשמי" ועוד משהו בתוך ה-שם. מה כל הפסוק? הפסוק האחרון (ט) של פרק סא ("אין מזל לישראל") בתהלים: "כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום".

33.             קביעויות בלימוד "יום יום" – מדרש, חסידות (שעשועי תורה) והלכה (נגלה)

פעם למדנו שיש בתנ"ך שבע פעמים "יום יום", "כל השביעין חביבין", ביניהם העיקר לגבי תורה – "ואותי יום יום ידֹרשון", "ואהיה שעשֻעים יום יום", "לשקֹד על דלתֹתי יום יום". שלש מתוך השבע הן בהקשר לדרישת ה', בית מדרש, שעשועי תורה. רואים ש"יום יום" קשור לשיעורים קבועים בתורה (והוא התיקון – הכח לעמוד בנסיון – של ה"יום יום" הראשון בתנ"ך, "ויהי כדברה אל יוסף יום יום וגו'"), לכן נושא מאד חשוב לילדים.

אפשר לומר ש"ואותי יום יום ידרשון" היינו שלומדים מדרש, "ואהיה שעשֻעים יום יום" היינו לימוד חסידות ו"לשקֹד על דלתֹתי יום יום" כנראה ד אמות של הלכה. צריך "יום יום" ללמוד הלכה, ללמוד מדרש, ועוד יותר – "ואהיה שעשֻעים יום יום" – שכל יום יהיה שיעור בחסידות. היו הרבה צדיקים שהיה להם שיעור קבוע במדרש כל יום. הלכה כולל כמובן את כל חלק הנגלה – להיות שקדן בתורה, "לשקֹד על דלתֹתי יום יום". וללמוד כל יום מדרש, שמתוכו מכירים את מי שאמר והיה העולם. כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא קדישא על הסגולה המופלאה של לימוד עין יעקב בין השמשות, בין מנחה לערבית. בכל אופן, כאן יש עוד פסוק, "לשלמי נדרי יום יום".

34.             קבלות חדשות בלימוד באדר – "עד דלא ידע" בין נגלה לפנימיות

"נדרי" הוא נדר כמובן, אבל מה אומר לנו? אם שלש פעמים ה"יום יום" הולך על לימוד תורה – "בתלת זימני הוי חזקה" – יתכן שגם ה"נדרי" מתייחס ללימוד תורה. אני מקיים את נדרי כל יום, "לשלמי נדרי יום יום". קודם כל, נדר קשור לאדר. אם היינו לומדים שער דר – שפעם למדנו, לכן לא חוזרים – היינו רואים ש-אדר ו-נדר הם שני שרשים מאותו שער.

איך נדרים, דבר רציני מאד, קשור ל"מרבין בשמחה"? כנראה שיש משהו מאד שמח בנדר – אם אתה מצליח לקיים אותו. בפורים צריך להיות כל כך שמח "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – בין לימוד הנגלה ללימוד החסידות. "נדרי יום יום" ר"ת יין למפרע – צריך לשתות כל כך הרבה יין בפורים עד דלא ידע בין נדרי "ארור המן", קביעות בלימוד הנגלה, שאומר בעיקר מה אסור לעשות, בכל דבר צריך לזהות את ה"המן" ולדחות אותו (לתלות אותו על עץ גבוה חמשים אמה), "ארור" (כתוב שעיקר הנגלה הוא "שמאל דוחה"), לנדרי "ברוך מרדכי", קביעות בלימוד החסידות שכולו "ברוך מרדכי". כמובן מדובר ב"ברוך מרדכי" שמעורר את הלומד לקיים בעצמו "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" במסירות נפש על התורה, מאד שמח ה"מירא דכיא", "מר דרור", משה רבינו שבכל דור ודור כידוע, "מרדכי בדורו כמשה בדורו". לא צריך לנדור בפה.

35.             שעורי תורה

לפני שבוע למדנו על שער זר, שאחד השרשים בו הוא זמר – "כן אזמרה שמך לעד". ממשיך "לשלמי" – מכאן הגענו – "נדרי יום יום". חושבים שכאשר מגיע חדש אדר שוכחים מהסדרים (סדר גם כולל דר). אדרבה, דוקא חדש אדר הוא הזמן להתחזק, ל"יגדיל תורה ויאדיר" – אדר – ודוקא בחדש אדר לקראת פורים, ואפילו בפורים עצמו, בתוך השיא של "עד דלא ידע", לקבל על עצמך, זה נקרא "המעשה הוא העיקר", לקבל על עצמך שיעורי תורה חדשים, גם ב"לשקֹד על דלתֹתי יום יום", גם ב"אותי יום יום ידרשון" וגם ב"שעשֻעים יום יום". הכל צריך להיות "לשלמי נדרי יום יום".

איך אני יודע שהפסוק הולך על שעורי תורה? נעשה חשבון שיוכיח. "כן אזמרה שמך לעד לשלמי" – עד כאן – עולה "שעורי תורה", וצריך להיות "נדרי יום יום" (ר"ת יין כנ"ל, וי"ל שהכל מתחיל מהקביעות בלימוד רש"י על חומש – "יינה של תורה").

36.             רמזי הפסוק – שעשֻעים יום יום

נתבונן בפסוק ונראה פלאי פלאים ("עמד והתבונן נפלאות אל"[16] – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[17]): פסוק של ח מלים ו-כח אותיות. זה חלק מדף העבודה של ילדי החדר להשבוע, שקשור לחזוק לימוד התורה. יש שלשה-ארבעה דברים שצריכים חיזוק כל יום, והעיקר בהם הוא למוד תורה. "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר" – עץ חזק, אדר הוא קיום וחזוק ("אדיר במרום הוי'"[18], "והיה אדירו ממנו" קאי על מלך המשיח, מלך חזק ושמח), והדבר הראשון שיהודי צריך להתחזק בו הוא למוד תורה, והדבר קשור באופן מופלא לפסוק שלנו. כמובן, שמה שעושים כאן הוא חלק מ"שעשֻעים יום יום" – צריך כל יום מחדש שעשעים. היו עוד כמה דברים, אבל בזה אפשר לצאת ידי חובה לפחות ליום אחד שלם.

37.             רמזי משולש הפסוק (הרמוז בתוך עצמו)

"כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום". יש בפסוק כח אותיות, אז אפשר לעשות משולש של 7 – או מ-1 ל-7 או מ-7 ל-1. הפסוק הזה אומר במפורש, בצורה הכי מובהקת (מסופקני אם יש עוד פסוק כזה מובהק) איך לבנות את המשולש: ב"כן אזמרה" יש 7 אותיות, ב"שמך לעד" 6 אותיות, ב"לשלמי" 5 אותיות, "נדרי" 4 אותיות, "יום" 3 אותיות, וה"יום" השני גומר 2 ו-1 (שחייבים לחלק). השאלה אם יש עוד פסוק כזה בכל התנ"ך. נכתוב בצורת משולש:

כ ן א ז מ ר ה

ש מ ך ל ע ד

ל ש ל מ י

נ ד ר י

י ו ם

י ו

ם

במשולש של 7 יש נקודה באמצע – תופעה של פעם בשלשה משולשים. מה הנקודה כאן באמצע? איך הגענו לכל הסיפור? שאלנו אם אפשר להכניס עוד משהו ב-שם שבתוך ה-לי, והגענו למלה "לשלמי" – שמכניסים עוד ל, עוד "מגדל פורח באויר", עוד בנין וחיזוק של הקו האמצעי של המלכות (מהמזבח אדמה שביסודה עד מלכות בית דוד שבכתרה). ה-ל כאן היא לא רק האות שבאמצע "לשלמי", אלא גם האמצע של המשולש.

יש במשולש פלאי פלאים. נסתכל קודם על השורה העליונה – "כן אזמרה". יש רמז פשוט שהפסוק אומר שזו תהיה השורה העליונה, ולא נעשה את המשולש בצורה ההפוכה. כן במספר קטן עולה 7, 2-5 (סוד חלוקת זהב, ז = הב), הסימן של השורה כולה – מלה עם 2 אותיות ואחר כך מלה עם 5 אותיות. שוב, המלה "כן" היא סימן שתי המלים "כן אזמרה", שכבר אומר ששתי המלים תהיינה השורה הראשונה של המשולש. דבר חשוב מאד כאשר מתבוננים בפסוקים, איך בתוך הפסוק עצמו הוא אומר, נותן הוראות, איך לבנות אותו – כמו כל חידה שצריכים רמזים והוראות מה לעשות. כך בכל רמזי התורה, ההוראות מה לעשות נמצאות בפנים – סלפ-רפרנס (self reference) בלועזית, יסוד היסודות היום בכל חכמת הטכנולוגיה.

38.             רמזי הפסוק וחלוקתו לשנים

נתבונן הלאה, בקיצור: כמה הגימטריא של כל הפסוק? כל הפסוק עולה 1573, 13 כפול 11 ברבוע. יש שני חצאים לפסוק – נחזור לשורה של הפסוק, בלי המשולש. קודם צריך להסביר פשט. רוב הפשטנים אומרים שדוד אומר שכל פעם שה' מנצח לו מלחמה הוא מהלל ומשבח לה', אבל כאן הוא אומר שאני רוצה לשבת כל היום בבית ה' – "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי", בפרק כז – שאיפתי מנוחה, כינוי המקדש ("קומה הוי' למנוחתך", כפי שלמדנו לפני שבוע). כמו שאני משבח כשאתה מנצח אויבי במלחמה, אני מבטיח שכך ויותר מכך אזמר לך "יום יום" כשאשב בבית המקדש ואלמד תורה. "כן" – כמו שאני מזמר בזמן נצחון המלחמה, כן – "אזמרה שמך לעד, לשלמי נדרי יום יום". ענין של מקודש ותדיר – כמו שאני מזמר לך בזמן של מקודש, יקד-אש, כך אזמר לך באופן תדיר.

שוב, יש שני חלקים לפסוק: "כן אזמרה שמך לעד, לשלמי נדרי יום יום". נעשה את הגימטריא של כל חלק (מספיק חלק אחד, על ידי פיחות ניתן לדעת את החלק השני). כמה שוה "כן אזמרה שמך לעד"? 787. כל הפסוק שוה 1573, מה היחס שלו ל-787? 787 הוא הנקודה האמצעית של 1573. זאת אומרת שהחלק השני, "לשלמי נדרי יום יום", עולה 786 (1 פחות). כבר ראוי לציון. אבל נעשה עוד משהו – דילוג אותיות בכל הפסוק: "כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום". הדילוג הראשון – ממש פלאי פלאים, מסופקני אם יש עוד דוגמה – עולה 786, וממילא השני עולה 787.

נמשיך הלאה: אמרנו שהמלה הראשונה, "כן", היא הוראה איך לבנות את המשולש. באיזה דרג של מספר ההוראה? מספר קטן. לכן מתבקש לעשות את כל הפסוק במספר קטן. גם נחלק לשני חלקים – "כן אזמרה שמך לעד" שוה 49, 7 ברבוע. והנה, למרבית הפלא, "לשלמי נדרי יום יום" – לא יכול להיות שוה, כי גם במספר גדול לא שוה (בהפרש של 1), אבל מה האופטימאלי? – עולה 48. יש סבה? אין שום הכרח. במספר קטן-קטן, שמצמצמים עד הסוף חייב להשאר אותו יחס. כמה כל הפסוק לפי זה? 97, מהיטבאל, מה-בן (מספר הראשוני ה-26, הוי' ב"ה, המתמלא כ-מה וכ-בן בכל עולם התיקון).

נעשה את הדילוג. יש קשר בין זה למה שיצא לנו בדילוג במספר הגדול? שום קשר. עוד פעם, הסיכוי לכל מה שאמרנו כעת הוא אחד למליוני-מליונים "עד כי חדל לספֹר כי אין מספר" (אולי קצת בבחינת "דברו חכמים בלשון הבאי"). אם נעשה שוב אותו דילוג, למרבית הפלא אותו דבר – דילוג אחד עולה 48 ואחד 49. גם במספר הגדול וגם במספר הקטן יש בדיוק אותה תופעה מורכבת!

אלה הדברים הכי מופלאים שיש בפסוק, שהגענו אליו בגלל "לי"-"לשמי"-"לשלמי" – שלשה שלבים של התפתחות, כמו נקודה-קו-שטח. התכלית, "המעשה הוא העיקר", שצריך לנדור נדרים (בלב) בחדש אדר – לקבוע שיעורי תורה גם בנגלה גם בחסידות, גם במדרש, גם בשעשֻעים וגם ב-ד אמות של הלכה.

39.             ה. זז ושער זב

40.             צמדי זז

"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". מה רמז של קשר מובהק בין פרשת תרומה ופרשת תצוה? שיש ביטוי עיקרי שראשי התבות שלו הוא זז. אין הרבה כאלה – עשרה עיקריים בכל התנ"ך. בתרומה – "זר זהב", בתצוה – "זית זך". זה סתם? ודאי לא. יש הרבה כאלה? אין הרבה. יש "זר זהב", יש "זית זך", ויש אחד שהוא קריאת התורה של פורים, של מחית עמלק ["זֶכר"-זֵכר"] – "זאת זכרון". בכל חמשה חומשי תורה יש ארבעה, הראשון במעשה בראשית – "זֹרע זרע". הכל שייך לפורים, בו מסיימים את המגלה "דֹבר שלום לכל זרעו". "זרע זרע", "זאת זכרון", "זר זהב", "זית זך" (כל ביטוי נקח רק פעם אחת). מה לגבי שאר התנ"ך? נבחר רק עיקריים. יש "זֹבח זבח" (שמופיע בכמה צורות), "זמת זנותך", "זרות זעום", "זני זמרא", "זבד זבינא", "זרח זמרי". בכל אחד אפשר להתבונן עד פורים (עד דלא ידע מה הוא אומר ואיך שהוא זז).

בתורה יש ארבעה ובנ"ך עוד ששה. עשר פעמים זז, ראשי התבות של הצמדים – 140. מה הסיכוי שאם נעשה את כל עשרת הלשונות יהיה כפולה של 140? סיכוי קלוש, אבל הנה למרבית הפלא כך יוצא. אם תעשו את חשבון כל הצמדים, כל ה"צמד-חמד" של זז, יוצא 4480, לב פעמים 140, שך (נער) פעמים זז (הנער זז). תיכף נדבר על השער שך וסוד "שך דינים".

41.             מלות זז

נשאל עוד שאלה של פורים: עשינו צמדים שר"ת שלהם הוא זז, מה לגבי מלים בתורה שיש בהם שתי אותיות זז צמודות? כמה יש בחמשה חומשי תורה? בתנ"ך יש הרבה, אבל רק בתורה כמה מלים כאלה יש? שבע: "לגזז", "גזזי", "בזזו" "בזזו" "בזזו" "בזזנו", "מזזות". שלשה שרשים – גזז, בזז ומזוזות (שרש זוז, עצם הזז). דברנו על מזוזות לפני כמה שבועות[19], עם המשקוף. ב"מזזות" דורשים זז חיובי – "זז מות" (ראש-תוך-סוף זמת, תיקון של "זמת זנותך").

עד כאן "זז" היה שלילי, לעומת "אינו זז לעולם" החיובי. כנראה הא בהא תליא, על ידי החבור לדברים שלא זזים לעולם יש כח להזיז מה שצריך להזיז, כמו שהמזוזה עצמה היא "כח המניע הבלתי מתנועע" – דוקא בהיותו לא מתנועע, על דרך "אני הוי' לא שניתי", יש לו כח להניע, ובפרט כח להזיז מה שצריך להזיז לגמרי, "ובלע המות לנצח", "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". יש עוד "המעשה הוא העיקר" – מבצע מזוזה.

בנ"ך יש הרבה מלים עם שתי אותיות זז צמודות, אבל י"ל שהכי חשוב הוא "מפזז" שמתאר את דוד (זז) מלכא משיחא, בשיא שמחתו, כאשר מעלה את הארון לירושלים. אז נאמר במיכל "ותבז לו בלבה". בז-פז מתחלפים, ב-פ (באותיות בומף מן השפתים), "לשון נופל על לשון". מיכל נענשה, אך כמו שהסברנו הרבה פעמים, דוקא היא עתידה להיות אשתו העיקרית של דוד מלכא משיחא.

בכל אופן, יש גם לפזז – כך צריך לרקוד. תיכף נשיר, אפשר גם לפזז. זו אחת המלים החשובות בלשה"ק, יחד עם לבזוז ולגזוז, שיש בה שתי אותיות ז צמודות. מיכל אהבה את דוד, כנראה הכי מאוהבת בו מכולם – כמה שהיא בזה לו, כך היא אוהבת אותו (וגם הצילה את חייו ממש מידי שלוחי אביה). עד כאן עיקרי הרמזים, מה שקצת החסרנו אולי נשלים.

42.             רמזי "זהב טהור"

עוד רמז אחד בשביל הילדים לחדר, להוסיף לדף העבודה (כתוב אצלנו בספרים, אך לא אמרנו לפני שבוע): בבטוי "זר זהב סביב" יש מילה בדילוג אותיות – "זר זהב סביב", והדילוג ממשיך בעיגול עד אין-סוף (לכתוב הביטוי בעיגול, כ"נחש עקלתון", שהזנב נכנס לפה). כתוב שהעולם הזה לא היה ראוי שיברא בו הזהב, ונבנה רק לבית המקדש. משהו יפה, שב"זר זהב סביב" יש דילוג אין סופי של זהב – זר בגימטריא אין-סוף, אין-סוף זהב ב"זר זהב סביב". כבר אומר שכדאי להתבונן בשער של זהב.

חוץ מפרשת תרומה, איפה הריכוז של זהב בתורה? הכל במעשה המשכן ובגדי הכהונה. הזהב הכי נקי ומשובח בתורה נקרא "זהב טהור". יש הרבה "זהב" בתורה, אבל כל ה"זהב טהור" הם במשכן. בתרומה-תצוה, פרשיות הצווי, יש יב פעמים "זהב טהור". בשתי פרשיות הביצוע, ויקהל-פקודי, יש עוד יב פעמים "זהב טהור" – כד פעמים בכל התורה, 24 קראט... זהב טהור עולה ט (של טהור, האות האמצעית של "זהב טהור" – "טוביה גניז בגוויה") פעמים הוי'[20].

43.             שער זב – זאבים וזבובים

מכאן מתבקש ללמוד את השער של זהב, זב. בשים לב שגם לפני שבוע למדנו על משהו מאותו שער, שם חיה חשובה – זאב. בנימין, בחלקו המקדש, נקרא "זאב יטרף"[21]. יש עוד בעל חי מאותו שער? זבוב. פעם דברנו על שימוש באנימציה, אפשר לעשות זבוב שהופך להיות זאב. יש אנשים שהם זבובים, וצריך לדעת איך להפוך אותם לזאבים (של קדושה – "בנימין זאב יטרף... ולערב יחלק שלל" על ידי מרדכי ואסתר שחלקו את שלל המן, שייך לימי הפורים. "ורבים מעמי הארצות מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" – קודם חשבו את היהודים לזבובים אך עכשו נתגלו כזאבים, תופעה המשפיעה על ה"שבעים זאבים" להתגייר). כנראה אם תתן לו הרבה זהב הזבוב יהפוך להיות זאב. לפני שבוע דברנו רק על נערים וכבשים שצריכים להיות זאבים, אבל מתקדמים כל פעם – היום זבובים.

44.             עבודת "בעל זבוב" – קליפת פלשתים

יש כאלה שעושים מהזבוב עבודה זרה – "בעל זבוב". פלא שעושים מזבוב עבודה זרה. כמה שוה בעל ביחס ל-זבוב? זבוב עולה גדי (הגדי הופך לזבוב, אם אתה מבשל אותו ב'חלב אמו'). בתוך בעל יש ו"פ זבוב, אז בעל זבוב היינו שבעה זבובים מסתובבים (אפשר לצייר מסתובבים סביב הראש, 'זר זהב סביב'). איך משתחוים לזבובים? כנראה מנטליות מאד מושחתת (גם בשביל גוים עכו"ם). יש אנשים שהם זבובים, אבל אותם זבובים מאד מפריעים – הזבובים מהוים הפרעה רצינית ביותר לאנשים מהישוב. ושתי היא יתוש, כפי שדברנו הרבה פעמים – יתושים גם משהו מאד מטריד, וגם הזבובים (זבובים ועוד יתושים = ז ברבוע פעמים זבוב, 49 זבובים).

איך עושים מזבובים עבודה זרה? כנראה שזו סגידה לזבוביות, משהו גרוע ביותר. איפה יש את העבודה הזרה שמשתחוים לזבובים, באיזה מקום? בעל זבוב הוא אלהי עקרון, אחת מערי פלשתים – עבודה זרה של פלשתינאים. לא סתם, זו עבודה זרה בעקרון – אלהי עקרון. מי שעבודה זרה אצלו היא בעצמות, בעקרון, אצלו עובדים את הזבובים. רואים את זה היום בפרסום, בפי-אר קוראים לזה, של הפלסטינאים – את הסגידה לזבוביות, לעורר רחמי אומות העולם מכך שמרביצים ומוחים ומכתשים זבובים. הם מכירים שהם זבובים, אבל גם סוגדים לכך. זבובים עושים כמיטב יכולתם כדי להטריד – מנסים לנצח מתוך הטרדה, כמו זבובים. זה בעקרון. אם כן, מהשער זב יש לנו עד כה שלשה דברים – זהב, זאב, זבוב.

45.             זוב – חיובי ושלילי; מבצעים בבחינת "זהב"

מה עוד יש בשער? יש זב בעצמו – זוב, מחלה, פגם הברית. ודאי נשים אותו ביסוד. אבל גם משהו טוב – "ארץ זבת חלב ודבש", יש זיבה טובה. גם זבת חלב ודבש, וכנראה גם זב זהב (יש זהב פז, זהב שמפזז בכל עז בהעלות ארון הזהב לירושלים של זהב). למה הדבר הראשון במשכן הוא זהב? יש שיחה של הרבי שזהב רומז לבעלי תשובה, כסף רומז לצדיקים ונחשת רומזת לרשעים שעוד לא עשו תשובה (בחינת "חטא ישראל" – אף על פי שחטא ישראל הוא). צבור, כמו שרומז לצדיקים-בינונים-ורשעים כך רומז לצדיקים-בעלי תשובה-רשעים. מי שעבודתו קבועה, צדיקים, הוא כסף – "נכסוף נכספתי". אבל "במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'" – הם זהב, "כמעלת הזהב על הכסף". הזהב, ראשית נדבת המשכן, שייך לכל המלים האלה – דוקא בעל תשובה צריך לתקן את הזבוביות, להיות זאב למעליותא, וכמובן צריך הרבה זהב.

כמו שדברנו הרבה פעמים, מהרגע שהגענו לכאן, שצריך לעשות 'מבצעים' שהרבי רוצה בצורה אחרת לגמרי – לא של כסף אלא של זהב. זהב הוא "פירא" ולא "טבעא" לפי המסקנה של הגמרא (דעת רבי בזקנותו, י"ל דהיינו בהעלותו לדרגת בעל תשובה). יש כאלה שעושים מבצעים בצורה של "כסף" (כמו סוחר עם מגמה להרויח כסף, "נקודות הכסף", להרויח נקודות), אבל צריך בצורה אחרת לגמרי – "זהב" ("תורי זהב נעשה לך" – שיעמדו בתור לקבל זהב טהור. זהב ר"ת זה הנותן בריא, שייך לחדש אדר ש"מזלו בריא"; גם בענינים רוחניים צריך לתת ליהודי להניח תפילין בצורה בריאה ואיתנה, בחכמה ובאהבה, בשמחה ובטוב לבב מרב כל, לתת ממקום בריא בנפשך למקום בריא בנפשו).

כך רוצים מלפני ארבעים שנה, כשהגענו לכאן, רק לא היה מספיק זהב – עדיין צריך. אז אתה יוצא מגדר זבוב, וזו גם התשובה על זיבה, על פגם הברית. כשבעל תשובה מתקן את הברית הופך להיות "ארץ זבת חלב ודבש" – חו"ג של הדעת, שרש הטפה.

46.             אזוב וזנב

מה עוד יש בשער זב? עוד שני דברים בלבד – אזוב ו-זנב. חד מאן דאמר אומר ש"זנב היתה", ומי שלומד קבלה יודע ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש בחינה בבנין המלכות שהמלכות היא קודם זנב. גם בקדושה לגמרי כתוב שצריך לשאוף להיות "זנב לאריות" ולא "ראש לשועלים". כשהמלכות עולה מבי"ע לאצילות, "למען יזמרך כבוד ולא ידֹם", היא עולה להיות "זנב לאריות" – צריך להיות מחובר לצדיקי אמת, האריות שבחבורה. אז זנב נשים ודאי במלכות, ו-זוב ביסוד. אזוב הוא לרפואה, משתמשים בו לטהר ולרפא, ומתאים לכן שיהיה בתפארת. אם כי שרש האזוב הוא רפואה מתוך השפלה ובטול אגו. מי שהתגאה צריך להשפיל את עצמו כאזוב הקיר. לכן שרש האזוב הוא באמת באבא, בחכמה, רק ש"מה שמו ומה שם בנו" (פעמיים "ונחנו מה" שאמר משה הענו מכל אדם).

47.             סדר שער זב

היות שיש ששה שרשים הכי פשוט לסדר כנגד שש הספירות האחרונות, מגבורה עד מלכות. "זהב מצפון יאתה" – בגבורה. בעל תשובה כי ענינו גבורה, כפי שמסביר הרבי בשיחה (כסף ענינו של הצדיק בחסד). שרש ה"זהב מצפון יאתה" באמא, כמו ששרש האזוב באבא ומקומו בלב בתפארת, כך שרש הזהב שבגבורה באמא. מה לגבי הזאב והזבוב? צריך לומר שהזאב הוא הנצח והזבוב ההוד – המנצח והמוכנע. כתוב שנצח והוד הם כף זכות וכף חובה – אחד שמנצח ושני מודה שיוצא נפסד. מתאים שהזאב יהיה בנצח, הזבוב בהוד, הזוב ביסוד (ושרשו בדעת, "זבת חלב ודבש", כנ"ל) והזנב במלכות. כך יש לנו כמעט את כל הספירות בשער זב[22]:

48.             ו. שך ו־פר דינים

49.             שך דינים

לפני שנסיים, נאמר עוד שער בקיצור, שרצינו עוד לפני שבוע ולא הספקנו – שער שך, ממנו המשכן. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך הלב של כל אחד ואחד. נתבונן רק ב-שׁך, ולא ב-שׂך שמתחלף גם ב-סך (למדנו פעם בסוכות, עם ריבוי שרשים וענינים). שך היינו "שך דינים". כמו שיש "פר דינים" כך יש "שך דינים", שך עולה ה"פ דין ופר עולה מנצפך (שרש ה מוצאות הפה המחלקים את מבטא האותיות, פעולה של גבורה ודין, פר = גבורה דין), ה"פ נו – כוונת הברכה שאומרים בסוף קריאת המגילה: "הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו" (ממותק על ידי "ויהי נעם אדנ-י אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", כנודע).

50.             שך ו-פר – מי דיני הזכר ומי דיני הנקבה?

ברגע שאומרים שך בקבלה, מזוהה עם "שך דינים" – שעולה מ פעמים ח (מח) וגם י"פ לב – שבא עם בן הזוג, "פר דינים". כל מי שלומד בכתבי האריז"ל אודות שני סוגי דינים אלה שואל מי הזכר ומי הנקבה. והנה, למרבית הפלא יש בלבול שלם אצל תלמידי האריז"ל – אצל האריז"ל אין בלבול, אך קשה לעמוד בזה על סוף דעתו – שתי שמועות הפוכות מי הזכר ומי הנקבה ב-שך וב-פר. לצד הפירוש שה-שך הוא הזכר וה-פר הוא הנקבה, יש את הרמז ש-שך עולה ח"פ לי ו-פר עולה ז"פ לי – יחס של 7 ל-8.

כתוב בכתבי האריז"ל שכל אחד משבעה מלכין קדמאין שמתו, מעולם התהו, יש לו סוד של מ, ולכן עולים פר. שך, עוד מ אחד, כולל את המלך השמיני, הדר ("ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב", הכל חוזר לזהב; "מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" = זהב פעמים פז! רק מהיטבאל מטרד זהב – זהב אותיות – עולה זהב פעמים הוי' ב"ה ור"ת עולה פז), שכבר כולל בעצמו את כל ה-8. הוא כבר התנוצצות של שם מה, זכר לעומת נקבה (למדנו בזהר לפני כמה וכמה שבועות). כל השבע הם שם בן, נקבה, ועולים פר, ועם הדר יש כבר שך. שך ועוד הדר עולה תענוג, חיה-חדוה ברבוע.

בכל אופן, לפי רמז זה ה-שך זכרי וה-פר נקבי. אבל יש רמז אחר: שך-פר עולה 600, קכ צירופי אלהים בהם יש 600 אותיות. אבל, כדי להמתיק את ה-שך – נער (נקבה) בלי ה – צריך להוסיף ה אלפין מ-ה שמות אהיה של אמא, אבל כאשר ה-א נמשכת מ-אהיה ומצטרפת ל-דין נעשה ה"פ אדנ-י, כמו שלמדנו באריכות בפסוק "אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". המתקת ה-שך שיהיה שכה. מה לגבי המתקת ה-פר? או שיהיה פרה, או יותר, שיהיה רפח. ציצית מלא עולה 600, אבל יש ח חוטים ו-ה קשרים – ה שמוסיפים ל-שך ו-ח שמוסיפים ל-פר, ואז עולה יחד תריג כנגד תריג מצות התורה.

יש כאן גם כלל במתמטיקה, הרי רפח הוא רבוע כפול של 12, ואילו שכה הוא המשולש של 25 (פעמיים 12 ועוד 1). אם כן, יש פה סדרה, התלמיד הממולח בחדר צריך לחשב סדרה של הרבוע הכפול של n פלוס המשולש של n2 ועוד 1. מתחיל 1, 8, 23[23]. זה סוד גדול מאד בקבלה של המתקת ותיקון ה-פר וה-שך. באותו הקשר הוא כותב שה-שך הם כלי עולם התהו שנשברו, וה-פר – שנעשה רפח ניצוצין – שאינם כלים אלא האור והחיות הפנימית שבהם. לפי זה, ה-פר הוא הזכר, הניצוצין, וה-שך הוא הנקבה, הכלים (הנערה, לפני ההמתקה שלה, שאזי היא נער חסר כתיב בגימטריא שך כנ"ל). זו סוגיא עמוקה שמתלמידי האריז"ל ועד היום כולם שוברים עליה את הראש.

51.             בעיה בזהות המינית בשל שך ו-פר דינים על האדם

רק נאמר ווארט ששייך לדור שלנו, אחת הבעיות הגדולות בדור שלנו – זיהוי מין. ידוע שאחד ה'בְרוֹכים' הכי גדולים בדור שלנו, כמו שצריך זיהוי עם – מיהו יהודי? – יש משהו יותר כלל-אנושי, שכמובן גם מאד נוגע לישראל, הוא זהות-מינית. אנשים רוצים להחליף את המין – יש היום כל מיני 'כישופים' מודרניים איך לעשות זאת, כישוף הוא דבר שמכחיש את רצון ה' במעשה בראשית. עד כדי כך שאפילו ילדים שנולדו למשפחה דתית וחרדית – אפילו שם יש בעיה שמישהו/י רוצה להחליף מין, ר"ל. מה התופעה הזו שבן רוצה להיות בת ובת רוצה להיות בן? חוץ מזה שיכולה להיות בעיה של משיכה לאותו מין, וממילא הזדהות עם המין השני – בעיה הכי חמורה בדור שלנו. צריך כאן, יסוד גדול, שעל אותה נשמה אומללה ומסכנה שורים פר ו-שך דינים, ולא ברור מי הזכר ומי הנקבה – מתחלף.

עצם העובדה שיש כזה דבר בקבלה, שהמין של הדינים מתחלף, הוא יסוד גדול שההשפעה הרעה של הדינים האלה מכניסה לראש יצר של חילוף מין. כנראה שאצל הקליפות באמת לא ברור המין. הקליפות הן יחסית עיגולים לעומת יושר, ובעיגולים הכל שוה – כמו דמוקרטיה. הכל שוה, אז גם המינים שוים, ומאד קל שיהיה יצר להחליף מין. יושר הוא הגדרות, קוים ברורים, סוד הקו בו כל נקודה מזדהה לעצמה. כל זה מאמר מוסגר גדול לגבי פר ו-שך.

52.             שך ו-פר – ישמעאל ועשו

נאמר עוד משהו: ידוע שיש שתי קליפות כלליות של כל הקליפות בעולם – קליפת עשו וקליפת ישמעאל. יש שבעים זאבים שאנו כבשה אחת ביניהם, כפי שדברנו לפני שבוע, אבל כל השבעים הם תחת שנים – ישמעאל ועשו.

לא ראיתי כתוב, אבל יש הרבה רמזים ש"שך דינים" שייכים לישמעאל ו"פר דינים" לעשו. בין עשו לישמעאל גם לא פשוט מי הזכר ומי הנקבה. מצד אחד, אברהם יצא ממנו ישמעאל, הוא פסולת החסד (בחינת "זכר חסדו"), ועשו הוא פסולת הגבורה (ובנין הנוקבא מן הגבורות). המן הרשע הוא עמלק-עשו וממלכת פרס שייכת ליפת, אבל היום אפשר לזהות אותם כערבים. כל המגלה שבתוך מדינה ערבית יש עמלק אחד רשע מרושע. קשור לפורים, על שם הפור-הפר. מי הפר ומי השך? שך גם קצת מזכיר את המילה שייח. תיכף נראה עוד כמה רמזים יותר טובים ששער שך שייך לקליפת ישמעאל, ואילו פר לעשו.

למדנו את שער פר באריכות, לכן לא נחזור עליו. פר הוא כמו פרה (שך בגימטריא נער וצריך להוסיף ה, פר-פרה בפירוש במלה). בחג סוכות (סך) מקריבים שבעים פרים, פוחתים והולכים, כנגד אומות העולם. אמרנו שכל מה ששייך ל-פר קשור ל-power בלועזית, כח, והרמז ש-פר עולה י"פ כח.

שוב, יותר מסתבר שהפר הוא עשו ו-שך ישמעאל, ולפי הפירוש של ניצוצות וכלים ישמעאל הוא שבר הכלי של עולם התהו והניצוצות שצריך לברר הם עשו. איך בא לידי ביטוי? כתוב בהרבה ספרים שכמעט אין גרים מישמעאל, אלא רק מעשו – מתאים להבנה זו, שהניצוצות-הגרים שיש לברר הם ה-פר, ושבר הכלי הוא ישמעאל (פעם חקרנו האם הוא על דרך מין של חיה שעל סף הכחדה). אבל יש גם את הסברא ההפוכה, שה-שך הוא עם הדר, ראשית התיקון, ראשית ההתנוצצות של שם מה, ואילו ה-פר רק שבעת המלכים שנשברו. לפי זה ה-פר יותר שבור מאשר ה-שך.

כל זה רק לגרות את הדמיון, שיש שני כללים גדולים שלפי הפירושים משתנה המין שלהם. מי המשפיע ומי המקבל בעשו וישמעאל? משתנה בקורות ההיסטוריה.

53.             ז. השער השבועי: שער שך

54.     מלכות, חכמה, חסד ותפארת: שכן ו־משך

כל זה הקדמה לשער שך, השער של שכינה, שיש בו גם ששה שרשים: שכינה – שכן – מסתמא צריך לשים במלכות, מקום השכינה. יש ב-שך גם משך, "המשכה" היא מהמלים הכי חשובות בחסידות. איפה משך? יש "משך חכמה", "משֹך חסדך ליֹדעיך" ו"משך הזרע". "משך" לשון התפשטות. כתוב ש"משך חכמה" היינו שהחכמה מתפרסמת – צריך הרבה PR והרבה נסיעות שהחכמה תתפרסם, עד שיוצאת מאליה, כמו בבית המקדש של שלמה.

בכל אופן, משך שייך לימין, המשכה ממעלה למטה (כך הכלל, הגם שיש יוצא מן הכלל – "אין ושחט אלא ומשך", משיכה מלמטה למעלה) – מתחיל בחכמה, ממשיך בחסד ואחר כך "משך הזרע". אפשר לשים "משך הזרע" ביסוד, אך נשים דוקא בתפארת, לשם שייכת המשכה בשם הוי' – ה-ו שבשם, בסוד של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. ה-ו הוא כח ההמשכה, עולה לדעת וממשיך ליסוד, אבל הוא עצמו יעקב שמטתו שלמה, עיקר ה"הלוך ילך ובכה נֹשא משך הזרע".

55.     דעת: שכם

נעשה חדוש, רוצים לבנות פרצוף שיש בו רק ששה שרשים, אז נשים אחד בכמה ספירות ולא רק באחת, וכך נשלים את הפרצוף:

המקום בארץ ישראל שהכי קשור לבני הישיבה שיושבים כאן, המקום של יוסף הצדיק, המקום שהרבי אמר שהרבי הקודם הגיע אליו אחרי י' שבט – שכם עיר הקדש, קבר יוסף. שוב, לפי שיחת הרבי גם הרבי הקודם נמצא שם, ה'ציון' של הרבי הקודם הוא בקבר יוסף. אבל חוץ מזה ששכם היא עיר, זו מלה משער שך. מן הסתם איזו קליפה יש בשכם, ערבית או מערבית? קליפה ערבית, היום רואים זאת, אם רוצים סימן מובהק ש-שך הוא ערבי, ישמעאל, זו העיר שכם – בירת קליפת ישמעאל בארץ, והראיה שבינתים הצליחו לגרש אותנו משם. אם שכם שייך ליוסף הייתי חושב ששכם ביסוד, אבל שכם הוא השכם – "לעבדו שכם אחד", "שכם אחד על אחיך" – ה"דעת דבין כתפין" כמפורש בקבלה, מעבר מפנים לאחור ומאחור לפנים. לכן שייך בכתבי האריז"ל ל"יחוד הזכירה", מי שרוצה לחזק כח הזכרון שייך לשכם שלו, המעבר מהמודע ללא-מודע וחזרה. הכל קשור לשכם, לכן ראוי לשים בדעת.

56.     נה"י: אשך ונשך

אמרנו שכן, משך, שכם. יש אשך – שני אשכים, שהם נצח והוד בקבלה. יש נשך – רבית, שהיא פגם בספירת היסוד, ברית, כמו נשיכת הנחש (סתם נחש הוא גם יסוד, ורש"י מסביר בשם חז"ל שרבית היא כנשיכת נחש). עוד סימן ש-שך שייך לערבים: יש פסוק אחד בתהלים שבו לשון נופל על לשון בין משך ל-שכן. משך הוא גם אומה בתנ"ך, שאחיו הוא תירס – מורה על משיכה לאכילת תירס – שרש"י אומר שהיא פרס, שייך לאחשורוש. הרד"ק אומר שמשך יותר קרוב לרומא, אבל לפי הפשט קשור לפרס, שכנים, גם אח של מדי. יש שם גם גומר – כולם בני יפת. יש מי שאומר שגומר היינו גרמניה. אחד הילדים הוא משך. הפסוק של משך בתהלים הוא "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". "אהלי קדר" הוא הדימוי המובהק של ערבים, של ישמעאלים. כנראה שיש גם הרבה זבובים באהלי קדר, כמו שאמרנו קודם שקשורים לזבובים. כמה פעמים כתוב "גרתי" (אותיות תריג) בכל התנ"ך? רק פעמיים, "עם לבן גרתי" ("ו-תריג מצוות שמרתי") ו"אויה לי כי גרתי משך". יעקב תקן את ה"גרתי", אך כמו שיש "גרתי" של קדושה יש "גרתי" דלעו"ז – כנראה גם שומר כל ה-תריג מצוות, אך בבחינת "אויה לי" (היפך ה"לי" של הקדושה שאומר השי"ת כנ"ל).

57.     בינה וגבורה: שכך – המתקת שך דינים

מה הששי? "וחמת המלך שָׁכָכָה". כמה פעמים כתוב "שככה" בתנ"ך? שלש פעמים – "אשרי העם שְככה לו", "מה דודך מדוד שְככה השבעתנו" ו"וחמת המלך שככה". פעמיים לא משרש שכך, אבל לא סתם – כתוב ש"שככה לו" עולה משה (ג"פ "שככה" עולה ככה, שם קדוש, במשולש). מה צריך לכוון כל פעם ב"המלך"? נתבונן שוב במשולש:

כ ן א ז מ ר ה

ש מ ך ל ע ד

ל ש ל מ י

נ ד ר י

י ו ם

י ו

ם

הפינות והנקודה האמצעית הן המלך. גם כוונה טובה מאד בשביל ימים נוראים, וגם בשביל פורים. בכל אופן, "וחמת המלך שככה", זה הששי. איפה צריך לשים אותו? "חמת" היינו כעס, וגם המים שככו במבול – השרש חוזר, אבל הצורה "שָככה" היא רק פעם אחת – זו הרגעה של דין, המתקת דין. איזה דין ממתיק? את ה-שך דינים. הכפל של ה-ך בא להרגיע-להמתיק את ה-שך (שיטת רפואה מיניה וביה – "דומה בדומה"). גם כדי להרגיע את הערבים צריך שרש שכך.

איפה נשים? מקור של המתקת והרגעת דינים בבינה, אך היות שכתוב בפירוש "וחמת המלך שככה", מצטרף לכעס עצמו, שייך לגבורה – "אני בינה לי גבורה". כמו ששמנו משך בחכמה, בחסד ובתפארת, נשים שכך בבינה וגבורה.

58.             סיכום

אם כן, יש לנו חכמה-בינה-חסד-גבורה-תפארת לפי הסדר רק בשני שרשים – הגיון חדש אצלנו. שני שרשים בלבד מכסים כל הספירות מחכמה עד תפארת (בלי הדעת). אם תעשו את הגימטריא שלהם, עם הדעת שביניהם (שרש שלישי, שכם) – משך-שכך-שכם-משך-שכך-משך – עולה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (הערך הממוצע של ה תבות הפסוק עולה משיח בן דוד), הפסוק ממנו הגענו לשער שך. אחר כך נהי"ם – אשך-אשך-נשך-שכן (שני האחרונים שך עם נ):

עד כאן שער שך, כדי להמתיק את ה-שך וה-פר – פורים שיש בו "שככה". לחיים לחיים, נשיר כמה שירים ונגיע למאמר בע"ב, שיש בו הרבה דברים מאד חשובים – כדאי להשאר.

59.             ח. ד"ה בהעלותך את הנרות תער"ג: ביאור ההארות באבא ואמא עילאין

במאמר השבוע, של הרבי רש"ב, יש הרבה דברים פנימיים, וגם בפרק האחרון יש נושא שבמיוחד קשור לנושא שלנו של יחוד המדע והתורה. איני מכיר עוד מקור אצל הרבי רש"ב שכל כך מדבר על הענין ומדגיש אותו כמו המאמר שלנו השבוע.

60.             הארת עצם הקו באבא ואמא עילאין

נתחיל מההתחלה: ידוע שהקו אור-אין-סוף מאיר הארה בכל עולם האצילות, והקו עצמו הוא סך הכל הארה מהאין-סוף. אחר כך, הארה דהארה דהארה מהקו עוברת לעולמות התחתונים, כמו שכתוב באגה"ק כ. כל החידוש של המאמר, שרוצה להסביר את הענין של אבא ואמא עילאין, כי במאמר הקודם הסביר מה הם ישראל-סבא ותבונה, שבכללות הם המשכת והטית השכל, והמשכה (שהרגע דברנו עליה) אינה הדבר עצמו, על כל פנים בעולם הזה, כמו שידוע בסוד הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שלעתיד לבא ה-ו יהיה כמו ה-י. בעולם הזה ה-ו היא רק המשכה, רק הארה, ולא כמו ה-י.

אם כן, כמה שהסביר שישראל-סבא ותבונה אינם ההתפעלות של השכל אלא מעצם השכל, אבל בהיותם המשכת והטית השכל אינם ממש עצם השכל. במאמר הזה רוצה להסביר לנו את הסוד של אבא ואמא עילאין, עצם השכל, ובפרט רוצה להסביר את הסוד של אמא עילאה, כי יותר קל לתפוס את המשמעות של אבא עילאה. באמת כתוב בכתבי האריז"ל ששרש אמא עילאה יותר גבוה – לא מביא במאמר, אך כתוב כך, ולמדנו כך אצל רבי לוי'ק לפני כמה שבועות[24].

כל עולם האצילות הוא חכמה ביחס לעולמות, וכאן מחדש ביחס לחכמה דאצילות. אף שכתוב שיש רק הארה מהקו בכל האצילות, הוא מחדש – וצריך לחפש אם כתוב בספרי הקבלה – שבאבא עילאה מאיר עצם הקו. היות שהוא מקשר את כל מאמר השבוע למה שמהרח"ו כותב בשם האר"י, שהסוד של פנימיות אבא פנימיות עתיק ופנימיות אמא פנימיות עתיק יתגלה רק לעתיד לבא, ולכן כל המאמר הוא של לעתיד לבא, ולא פלא אם כמה דברים חשובים שכותב בו ספק אם מופיע באריז"ל.

61.             הארת העצם בפנימיות אבא, פנימיות הקו ופנימיות החכמה הגנוזה במאצילה

החידוש הראשון, שעצמיות הקו מאיר בפנימיות אבא, ורוצה שכך יאיר גם בפנימיות אמא. אמרנו שהקו בכללותו הוא רק הארה, אז הוא ממשיך את ההגיון ואומר שהכוונה בכך היא רק לחיצוניות הקו, אבל פנימיות הקו היא עצמות אור-אין-סוף. מוסבר בכמה מקומות בחסידות שפנימיות הקו כל כך עצמות אלקות שאפשר להתפלל אליו, לא כמו ספירות, לא כמו עולם האצילות, ואפילו לא כמו אדם קדמון (שעם כל הכבוד לו, אי אפשר להתפלל אליו). הוא כותב כאן, שפנימיות הקו – שהוא אלקות ממש – מאיר בפנימיות אבא עילאה, הפרצוף שמסביר כאן במאמר. עוד יותר, הוא חוזר למעלה מזה, ואומר שגם בעשר הספירות הגנוזות במאצילן – שהסביר עד כה באריכות מופלגה (שבקו הן מתגלות כל אחת בפני עצמה, נקודות-נקודות, ובמקורן הן יחד במציאות בלתי נמצאת), ואמר שאינן שרש הסובב אלא שרש הממלא – יש הארת עצמות אין-סוף בפנימיות החכמה שלהן, כמו פנימיות הקו ופנימיות החכמה דאצילות.

עד כה, בכל ההמשך, הסביר שאין בע"ס הגנוזות את עצם אור האין-סוף – אלא רק שרש הממלא – אבל בפנימיות החכמה שלהן יש. זה החידוש הראשון במאמר, שיוצא ממנו י-ה-ו-ה של המשכת עצמות:

מעצמות אוא"ס עובר לפנימיות החכמה דע"ס הגנוזות, משם לפנימיות הקו, משם לפנימיות החכמה דאצילות. הסימן הוא אין-סוף-חכמה-קו-חכמה, וכל אחד המשכה פנימית עצמית.

אם רוצים שוב, רק לצורך ההתבוננות, לעשות י-ה-ו-ה כך נעשה. שתי החכמות הן שתי ההין והקו הוא המשכה, ה-ו כפשוטו, ועצמות אור-אין-סוף היא ה-י כאן. מפנימיות עצמות אור-אין-סוף נמשך לפנימיות החכמה של ע"ס הגנוזות במאצילן, משם לוקחת פנימיות הקו – "אז יבקע כשחר אורך", שמפרט את הספירות – ומשם מעביר הלאה לפנימיות אבא:

62.             השגת העצמות שלמעלה מראית המהות

בסוף הפרק הראשון אומר את עיקר הווארט, שהוא שייך להמשך המאמר, שגילוי זה צריך להגיע גם לפנימיות אמא. מה ההבדל בין אבא לאמא? בין ראית המהות להשגה. מי שקורא טוב מבין שעיקר הקושיא של כל תורת החסידות היא איך יכול להיות שאפשר להשיג – השגה היא ממש שכל – עצמות. פחות בעיה איך אפשר לראות עצמות, לכן הוא כותב שראית המהות – כל הי-ה-ו-ה שכעת עשינו – היא באמת חידוש מופלג, אבל לא כמו האמירה שאותו הגילוי מגיע לפנימיות ההשגה של אמא.

63.             פנימיות וחיצוניות הקו

נחזור אחורה, להסביר את היחס בין פנימיות וחיצוניות הקו במלים שאין במאמר: בדרך כלל כתוב שפנימיות הקו היא כח ההתכללות וחיצוניותו כח ההתחלקות. חיצוניות הקו היא כח מדידה, הקו הוא קו המדה. בשיעורים האחרונים[25] שמנו את השרשים גמד ו-זרת בחכמה – כח מדידה. לגבי כל השתלשלות העולמות הקו הוא כח מדידה – "קו המדה" ו"קנה המדה", שני סודות שלא נסביר ההבדל ביניהם כעת[26] (יש גם חוט). מדידה כאן היא להוות, להאציל. כל ההתחלקות היא מחיצוניות הקו, אבל מפנימיות הקו – שכותב כאן שיש עצמות ממש, שעוברת לפנימיות אבא – יש כח התכללות. אחרי שהכל מחולק, ואיש על מקומו יבוא בשלום, פנימיות הקו נועדה לכלול אותם יחד, עיקר סוד התיקון, שגם שייך לחכמה.

הרבה פעמים כתוב בחסידות – החל מהמאמר הראשון ב"תורת חיים" של אדמו"ר האמצעי, ומבואר באריכות במאמר הראשון של רבי הלל ב"פלח הרמון" – על "חכמות בחוץ תרֹנה" שצריך שתי חכמות, חכמת הטבע שבוראת את המציאות וחכמת התורה שמתקנת אותה, וכשחכמת התורה בתוך חכמת ההתהוות, שתי "חכמות" יחד, אז "תרנה", יש רנה שעולה וכל העולם נעשה דירה לו יתברך. כך כאן, ביחס לפנימיות וחיצוניות הקו. כאן אומר שפנימיות הקו היא עצמות.

אם מחפשים מקור, יש ברש"ש – שהרבי רש"ב היחיד שמצטט אותו, כלומר היחיד שהיה לו – שמחלק בין פנימיות וחיצוניות הקו, ואומר שפנימיות הקו היא סוד התורה. לא אומר עצמות, אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד". כבר אומר שפנימיות הקו היא חכמת התורה, שמתלבשת בחכמת מעשה בראשית, ששרשה בחיצוניות הקו. כל התורה באה לשם שלום – ב"פמליא של מעלה" ו"פמליא של מטה" – ושלום היינו התכללות (כמבואר בהרבה מאמרים של הרבי). התכללות כמובן גם בין אנשים, ש"כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהן שוות".

מי שלומד את מאמר "בריש הורמנותא דמלכא" של רבי הלל רואה בצורה הכי מופלאה את היחס בין חיצוניות ופנימיות הקו. בקיצור, חיצוניות הקו היא יסוד האש, "בוצינא דקרדוניתא" (סוד ה-ל או כל המלה "לי" כנ"ל, וגם זה לא זז לעולם), ופנימיות הקו היא ה"נביעו". כשרבי אמיתי אומר דברי תורה יש "נביעת האין-סוף" (כמו הסיפור שאדמו"ר האמצעי אמר "שא-שא" להשקיט נביעת האין-סוף, "שככה"). ה"נביעו" הוא יסוד המים, עיקר החכמה, שעושה את ההתכללות. האש עושה את ההתחלקות.

מה שמחדש באותו מאמר, דבר שכאן לא כתוב כלל, שיש גם יסוד הרוח – סוד ההשראה. כלומר, במקום הגבוה ביותר הזה יש שרשי השתלשלות-התלבשות-השראה – ההשתלשלות היא חיצוניות הקו, ההתלבשות שעושה התכללות היא פנימיות הקו, ועל גבי שניהם יש גם השראה, דרך הבעל שם טוב. כאן יש רק פנימיות וחיצוניות, והרש"ש אומר בפירוש שהתורה היא פנימיות הקו. בבטוי "קו וחוט" לפעמים הקו הוא החיצוניות והחוט הפנימיות (לא תמיד). קו הוא סרגל כדי למדוד, אבל חוט נועד לתפור – התכללות.

64.             ראית והשגת המהות

כל זה הפרק הראשון, שיש י-ה-ו-ה מעצמות אין-סוף לפנימיות החכמה דע"ס הגנוזות (מקור הספירות, וכל מקור הוא אמא), פנימיות הקו ופנימיות החכמה. בסוף אומר שאבא ואמא, שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", צריכים להיות יחד. בפרק הבא מתחיל שלא כל כך קשה איך יש ראית המהות, אך איך תתכן השגת המהות. כמובן, אין השגה בפני עצמה, אלא רק כאשר יש חבור – השגה מקבלת מראית המהות.

קודם כל, אולי אמרנו גימטריא זו, שלאורך כל ההמשך חכמה ובינה הם ראיה והשגה. בדרך כלל המכלול (זוג מילים) הוא השכלה-השגה או ראיה-שמיעה, אבל כאן המכלול בדרך כלל הוא ראיה-השגה, שעולה 529, 23 ברבוע, תענוג. בסוף כותב בפירוש שתענוג עולם הבא הוא החבור, שמשיגים את הראיה. כלומר, אין תענוג מושלם בראיה אם אינך מבין – עיקר גילוי עתיקא הוא באמא. כתוב לפעמים שחוש התענוג הוא חוש הראיה, אבל שלמות התענוג של עולם הבא היא שאתה משיג אלקות, עצמות, וחייב ללכת ביחד עם ראיה.

65.             התאמתות-הנחה-שכלי – חכמה-בינה-יסוד דאבא

כדי להסביר זאת יש כמה נקודות: נקודה אחת, הוא לוקח שלש מלים שכבר ראינו במאמרים קודמים[27], אך לא זהה אותן במאה אחוז – "התאמתות", "הנחה", "שכלי". יש את התאמתות הענין – אם משהו התאמת אצלך, אתה קודם כל מיושב בדעתך, אבל אינך יכול להבין בכלל, עדיין רחוק מלהשיג אותו. זו האמת – וזהו זה. אפילו לא הנחה עדיין. הייתי יכול להבין את המלה "הנחה", בז'רגון של החסידים, כ"התאמתות" – מונח אצלי שככה זה. אבל הוא אומר ש"הנחה" היא ממוצע בין "התאמתות" ל"שכלי" של החכמה. הכל מדברים בחכמה, לא בבינה עדיין, ומגיע בהמשך לכך שה"התאמתות" היא החכמה שבחכמה. אין "התאמתות" כמו ראיה – לראות זה להאמין, כמו שאומרים באנגלית. עצם הראיה היא לפני "הנחה", ה"התאמתות" היא מחכמה שבחכמה. "הנחה" היא דבר שנוגע לשכל. "התאמתות" היא לא במח אלא בראיה – ראיתי, והתאמת אצלי שכך. הוא מסביר במאמר – דבר חשוב – ש"הנחה" היא בינה דחכמה.

מדברים בפרצופי אבא ואמא עילאין, עצם השכל. חלק השכלי – עליו למדנו בעבר, והסברנו כמו כאן – הוא הנקודה, הזרע, שעובר להשגת אמא עילאה, הוא יסוד אבא. מסביר שלש ספירות ב'חן' בתוך אבא, משולש, חכמה-בינה-יסוד – התאמתות-הנחה-שכלי. להנחה קורא בהמשך "הבן בחכמה", בלשון ספר יצירה, כי היא הבינה של אבא-חכמה. הבינה והיסוד הולכים יחד, כמו "שאול מרחֹבות הנהר", הכל בתוך אבא עילאה – אם יש "הנחה", יש כבר ראשית ה"שכלי".

66.             לחזור להנחה כדי לשחזר את השכלי

הוא נותן משל מאד יפה (שצריך להבין את האידיש כדי להבין טוב): יש מציאות כזו, שמונחת אצל האדם אמת. זו לא רק "התאמתות", שעדיין לא קשורה לשכל. "הנחה" היא כבר מקיף על השכל, בעוד השכל עצמו ביסוד אבא עילאה שעובר לאמא. הוא מתאר מצב מצוי – שהוא וכל חסיד שמתבונן וכל תלמיד חכם עובר (כך כל מה שמתאר) – שמבריק חידוש מופלא של שכל על הראש (יש לכך ביטוי בלועזית), וברגע ההברקה נדמה לו שגם השכל שבענין מיושב אצלו.

ניתן דוגמה מחולין: מישהו לומד פיזיקה ויש לו בעיה, יושב עליה ימים ושבועות ושנים, ולפתע מבריק לו פתרון. באותו רגע נדמה לו שגם תפס אותו. מה שרק בחכמה ולא מגיע לבינה יכול מיד להתעלם מהשכל – כמו ברק שמבריק ונעלם – אך לא מדבר על כך. הוא אומר שהבריק ואני זוכר, אבל אחרי שאני חושב עוד כמה דקות – בהברקה היה מאה אחוז נכון, זה הפתרון, אבל כשאני שוהה וחושב עוד כמה דקות – פתאום לא מתיישב אצלי, או שיש לי קושיות.

הוא כותב בסוגרים שלא מדברים על אנשים מוטעים ח"ו, שכל מה שהיה נדמה לו בהתחלה כי יש לו אגו, וממילא הוא מוטעה וחושב שפתר את הבעיה אבל הכל דמיון. מדברים על אמת, הבריק פתרון אמתי, אבל כאשר חשב עליו הבהירות הלכה לאיבוד. לא שהשכל נעלם, כנ"ל, רק שלא מתיישב.

איך הוא מסביר תופעה זו? שכח ה"הנחה" גבר על ה"שכלי". ענין מאד מיוחד. בפתרון יש "הנחה" וגם "שכלי", וזו חויה אמתית לגמרי, אבל יתכן שכח ה"הנחה" ("הבן בחכמה", בינה דאבא עילאה) גובר על ה"שכלי" (יסוד דאבא עילאה), וממילא לא מתיישב אצלו כשכל. מה העצה? צריך להתקשר בדעת, להתרכז, ב"הנחה". באמת הפתרון כמעט היה על הלשון, על העט שלי והניר, אבל פתאום לא מתיישב – לא שלא נכון, אך איני יודע להוכיח.

אם רוצים לקחת דוגמה מהעולם החיצוני, כמו המשפט של פייר דה פרמה, שכתב שיש לו פתרון יפהפה אבל אין לו מקום על הניר לכותבו כו'. אפשר לסמוך שהיה לו, אבל לא קיים. מישהו (אנדרו ויילס) הוכיח היום, אבל לא שוה, כי הוכיח באלף עמודים – צריך הוכחה בדרך קצרה, כמו שפרמה כתב שיש לו. פרמה לא כתב על עצמו שפתאום לא התישב אצלו הפתרון, אבל לצורך ההסבר כאן נניח שכן. אז מה צריך לעשות? צריך להתרכז ב"הנחה", כי ה"שכלי" לא נשאר, הוא נעלם בתוך ה"הנחה" (לא שנעלם לגמרי מן המודע). ככל שאני מתרכז בשכל ב"הנחה", לאט-לאט אני מגביר את ה"שכלי" (דוקא על ידי ההתקשרות ל"הנחה"), משחזר אותו.

67.             השגת המהות בנקודת התמצית

יוצא מהמאמר שהתהליך מחויב המציאות, ובזכות שאבדתי את ה"שכלי" אני מחויב להתקשר ל"הנחה" כדי לחזק את ה"שכלי", שתפקידו לעבור להשגה, לאמא. כך קורה – על ידי ההתקשרות החזקה ל"הנחה" אני מגביר את ה"שכלי" ואז עובר להשגה של בינה. בהשגה של בינה עדיין איני משיג את העצמות, את ראית החכמה. בהשגה צריך לקחת את הנקודה ולפרט, להוכיח הכל וכו'. מתי יש השגת המהות? אין בעולם הזה, לכן כמעט אי אפשר להבין, אך לאחר שהשכלי עבר לבינה והיא עבדה כל מה שהיא יכולה, מגיעים שוב לנקודה.

חידוש איך מסביר כאן. מגיע ל"נקודת התמצית" (מלה שהיו לנו שיעורים עליה). הוא מגדיר ש"נקודת התמצית" היא האין של בינה. בדרך כלל היחס בין חכמה לבינה הוא אין ויש. כאן אומר שתכלית ההשגה היא "נקודת התמצית", האין של הבינה. מה מעורר אצלי? מה שהדרדקי דרשו במסכת שבת – "אלף-בית, אלף בינה". בפסוק כתוב "אאלפך חכמה" – מהכתר יש שני אלפים ("נצר חסד לאלפים"), "אאלפך חכמה" בפסוק ו"אאלפך בינה" בדרשת הדרדקי (הילדים שלנו בחדר), שגם היא נקודת אין.

68.             "הבן בחכמה" ו"חכם בבינה" – נקודת השכלי ונקודת התמצית

יש "נקודת תמצית", האין של הבינה, והיא "חכם בבינה". אומר שיש יחוד בין "נקודת השכלי" של החכמה ל"נקודת התמצית" של הבינה ("חכם בבינה"), והוא סוד "נקודה בהיכלא" – סוד ה-ב רבתי של בראשית בזהר. כמו ש"הבן בחכמה" היינו ההנחה של החכמה, בינה דחכמה, כך נקודת האין של הבינה היא "חכם בבינה"[28]. מי שרואה זאת מיד קופץ, כי תמיד כתוב ש"הבן בחכמה" אינה בינה דאבא, אלא אבא ואמא עילאין יחד, ו"חכם בבינה" היינו ישראל-סבא ותבונה[29]. כאן אומר משהו אחר – יותר עמוק, והרבה יותר מתישב במילים (מוכיח שאמתי לחלוטין), אך לא כמו שמסבירים תמיד. הוא אומר ש"חכם בבינה" הוא שרש אמא עילאה שכלולה באבא, וצריך לומר – מה שלא אומר – ששרש נעלם של ישראל-סבא ותבונה (כמו שהרבי תמיד אומר ששני פירושים במשהו אחד קשורים).

שוב, בדרך כלל "הבן בחכמה" היינו אמא עילאה שכלולה באבא עילאה – וכאן היינו בינה דאבא עילאה. עיקר החידוש כאן לגבי "חכם בבינה", שמפרש כאין של אמא.

קודם נעשה גימטריא: "חכם בבינה" שוה 137, קבלה וכו' ("שמע בקלה", זו עיקר המעלה של שרה, ה"חכם בבינה" שלה, סוד "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"), כאשר חכם עולה 68 ו-בבינה 69, כמו שראינו קודם, שני המספרים הכי קרובים לחצי, כאשר בבינה היא הנקודה האמצעית של קבלה. לפי זה יש שתי קבלות, אפילו שלש. כמובן, "הבן בחכמה" לא עולה 137 (אלא 132 = קבל – 'איהו קבל [הבן בחכמה] איהי קבלה [חכם בבינה]' – על אברהם, אבא עילאה, לקבל, "שמע [בקלה]" את הקבלה של שרה, אמא עילאה) – עיקר הקבלה היא "חכם בבינה", שכאן מסביר כחכמה של אמא עילאה, הגם שבכל מקום מוסבר שהוא ישראל-סבא ותבונה.

69.             התקשרות פנימית של הרב והתלמיד הופכת את הרב "דומה למלאך"

עוד דבר, שמסביר זאת כסוד מצרים (= ליובאוויטש) – מצר-ים או מצר-מי, ים החכמה ו-מי בבינה. מהו המצר? אומר שחבור החכמה והבינה הוא חבור מצר-ים, שהוא כאן ה"הבן בחכמה", להתקשר חזק ל"הנחה" על מנת לחזק את ה"שכלי" ולהעבירו לבינה, שהחכמה שלה היא מצר-מי. הזווג הוא בין מצר-ים למצר-מי.

למה הכל רומז למצרים? מה רוצים? עברנו לפרק השלישי. אומר משהו מאד יסודי, שקשור לכל תורת הבעל שם טוב על "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו'", ש-מלאך אותיות כאלם, ואם מקיים סוד החשמל – שותק (עושה עצמו כאלם) לפני שמדבר – דומה למלאך וסימן שאפשר ללמוד תורה מפיהו.

כאן פרק שלם, שכמובן לא מזכיר זאת בו, שיוצא ממנו שכל הענין הזה הוא דוקא בין רב לתלמיד שיש ביניהם קשר פנימי, ששניהם בכיווץ – הרב במצר-ים והתלמיד במצר-מי, ואז יש את סוד החשמל. גם כאן מתאר תהליך, כמו בפרק על ה"הנחה" ו"השכלי"ל וכו'. אומר שאם יש תלמיד (גם לפני שבוע דברנו על יחס רב ותלמיד), שלא מענין אותו עצם נקודת הפנימיות (יתכן שאינו יודע שקיים כזה דבר), אלא רק השכל. הדוגמה שהתלמיד חייב לעבור בגרות, או משהו אחר, ולכן צריך להיות בקי בחומר ויושב ולומד בכתה – אז לגמרי "לא לשמה". יכול להיות יותר פנימי, שבאמת חושב שהוא לומד תורה לשמה, אבל חושב שהתורה היא שכל. אם מענין אותו רק מה יש לך לומר בשכל, אף פעם לא יקבל את הנקודה הפנימית של הרב – כי הוא "אחור באחור" איתו, לא מענין אותו הרב עצמו (סוד "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה) אלא רק השכל.

הדבר מתבטא בכך שהרב לא מלאך, לא שותק לפני שמדבר. התלמיד שואל שאלה והרב עונה ישר מהמותן – אם את התלמיד לא מענין הנקודה הפנימית גם את הרב לא. התלמיד לא יודע שלא מענין אותו, חושב שהוא התלמיד הכי טוב. אבל אם התלמיד שואל ממקום חיצוני הרב עונה לו ממקום חיצוני – מהמותן, מהבטן, מה שנקרא "השקפה ראשונה" או "השכלה ראשונה" (שני ביטויים שלו). אבל אם התלמיד אמתי, רוצה להגיע לאמת הכי פנימית שיש לרב למסור לו (גם שכל וגם מעבר לשכל במובן הפשוט כנ"ל), השאלה שלו תהיה אחרת לגמרי, ו"כמים הפנים לפנים" גם הרב לא יענה מהר. יענה כמו הבעל שם טוב – יהפוך להיות מלאך אותיות כאלם.

יוצא שכל תורת הבעל שם טוב, אם הרב כמלאך או לא, תלוי גם ובעיקר בתלמיד. אם אתה בא ממקום חיצוני אתה עושה שהראשונים כבני אדם ואנחנו (אתה) כחמורים, אבל אם אתה בא ממקום פנימי אתה עושה את הראשונים – הרב שלך – כמלאך, ואתה כבן אדם. כמו "'מצא' או 'מוצא'" ששואלים תחת החופה – תלוי בך (החתן). כאן התלמיד "מוצא" או "מצא" (הרב הוא ה"כלה נאה וחסודה" באמת, סוד השבת ביחס לימות החול). אם מצאת רב שדומה למלאך או סתם בן אדם – תלוי בך. פרק שלם מאד יפה.

70.             ט. "דרך קצרה" ו"לשון נקיה"

71.             דרך קצרה כוללת את כל התוכן

כדי להשלים נחזור לפרק הראשון: הוא אומר שיש מאמר חז"ל – אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר. הוא לא אומר מי בעל המאמר, אך מגיע מרבי מאיר, שכל דבריו מחכמה, פנימיות אבא, לכן חשוב מי בעל המאמר. הוא אומר "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה"[30]. מסביר ש"דרך קצרה" כמו משל, שכל אור הנמשל נמצא בו – פרסא, ולא צמצום בו עיקר האור מסתלק. איך אני יודע ש"דרך קצרה" היא פרסה ולא צמצום? מכך שאחרי ארבעים שנה קאים איניש אדעתיה דרביה (סוד תרומה, תורה-מ, שדברנו בשבוע שעבר). זה תלוי בכך שהרב עושה עצמו מצר-ים והתלמיד עושה עצמו מצר-מי – שניהם מתכווצים.

יש תורה של הרב המגיד על דוד המלך ועל דוֹד של שיר השירים שיש שני דלתין – "דלית לה מגרמה כלום" – בטול הרב לתלמיד ובטול התלמיד לרב. זה היחס שמדבר עליו במאמר – כל אחד צריך לבטל ולכווץ עצמו, ודוקא כך מעבירים את העצמות.

מה הפשט של "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה"? כתוב ב"עמק המלך" ועוד שהפשט שטוב לזכרון. כאן אומר יותר, שהכל נמצא שם, כמו ראשי פרקים של מעשה בראשית ומעשה מרכבה – שמלמדים רק אותם, אבל הכל שם. אחרי "אלף בינה" כתוב "סמך-עין, סימנים עשה". כל הדרך הקצרה היא סימנים. אפילו הצדיק עצמו הוא "סימנא בעלמא", סימן לכל האלקות בעולם. ב"דרך קצרה" כלול הכל, בתחלה בהעלם אבל "סוף הכבוד לבוא".

72.             היחס בין "דרך קצרה" ו"לשון נקיה"

על דרך זה יש עוד מאמר חז"ל. בתשובה של החת"ס מביא היחס בין "דרך קצרה" ל"לשון נקיה" (שעקם הכתוב כך וכך אותיות וכו'). רואים ש'שוה' לה' להוסיף 8 אותיות שלא צריך כדי להוציא בלשון נקיה. יש בחז"ל, ויש על כך שיחה של הרבי, שכאשר אני פוסק הלכה לא נוקטים בלשון נקיה וצריך לומר טמא וכו', אבל אם סיפור דברים בעלמא, כמו המבול שלא כל כך (או כלל לא) נוגע להלכה הפסוק מוסיף 8 אותיות כדי לא להוציא דבר מגונה.

מה לגבי "דרך קצרה"? הרי יש ענין לומר קצר. לכאורה שני העקרונות האלה הם יסודי חינוך – רוצים לדבר על חנוך ילדים וגם גדולים. יש עקרון שהחנוך יהיה בדרך קצרה, טוב לזכרון ולא לבלבל, ויש עקרון אחר, להאריך קצת אבל לדבר בלשון נקיה. מה היחס? אומר החתם סופר שכאשר יש עימות בין שני העקרונות נוטים לדרך קצרה על חשבון לשון נקיה. הדוגמה שמביא פשוטה מחז"ל, שבחיות הטהורות והטמאות הפסוק תמיד אומר את המיעוט. במקום לפרט את כל העופות הטהרים מונים את כל הטמאים. למה? כי יש מעט. מה עם לשון נקיה? 8 אותיות אולי כדאי להאריך, אבל אולי יש מליון עופות טהורים?! רואים מהכלל של אמירת המיעוט, שהכח של "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" גובר על "לשון נקיה", אבל לפעמים – כנראה עד 8 אותיות – הולכים על לשון נקיה. הדוגמה של העופות היא כן הלכה, אבל לא אומר שהסבה שדין לעומת סיפור.

73.             שני עקרונות חנוכיים – אבא ואמא

לכאורה שני העקרונות האלה, בתור כללי חינוך – קצר, נקי, תאמר קצר ותאמר נקי – הם שני כללים גדולים בתורה ששרשם באבא ואמא עילאין. הרי כתוב שאמא עילאה יונקת ממזל ה-יג, "ונקה". אמא היא טהרה, בה כל המושג טהור-טמא – זו מודעות המורה לומר נקי. לפעמים מודעות זו כן מכריעה. לומר קצר ולענין, ולכלול הרבה במלים ספורות – לא אכפת לי שיקח 40 שנה עד שתבין – זה אבא. אמא צריכה שתבין כעת, אבא יכול לומר שתבין עוד 40 שנה. בדרך כלל כתוב שה-י הוא צמצום, "דרך קצרה" (כאן מחלק בין צמצום לפרסה).

כל מה שעושים גימטריאות הם "סימנים עשה" – לסייע לתלמיד לתפוס משהו בקיצור. כאן אפשר להבין בין גימטריאות טובות לגימטריאות סתם. לא צריך סתם להקשיב לאנשים ששופכים גימטריאות, השאלה אם יש שם משהו עמוק שיצמח ממנו משיח עוד 40 שנה. אומר גימטריאות, דרך קצרה, השאלה מה יש בתוכן. היכי תימצי שכל אחד מכריע לגבי השני – ממש אבא עילאה ואמא עילאה, לפעמים "דרך קצרה" מכריעה ולפעמים "לשון נקיה" מכריעה.

74.             י. יחוד תורה ומדע – הדרך להשגת מהות אלקות

75.             טעימת השגת המהות דרך התבוננות בטבע

אחרי כל זה הוא מגיע לעיקר, הפרק האחרון של המאמר, ובו אומר יסוד היסודות של כל השיטה שלנו בחינוך דוקא בדור שלנו:

איך אפשר היום לקבל מעין ההשגה שלעתיד לבא, אמא עילאה, השגת המהות, ששם תענוג עולם הבא? הוא אומר שיש אך ורק דרך אחת לטעום, מתוך דברים מוחשיים בעולם הזה התחתון, קרי – מתוך חבור המדע לתורה. מי שקורא טוב, פשיטא שכך אומר. קודם כל, איך מתאים לרבי הרש"ב? ידוע שהיה אומר "ברוך אתה הוי' למדני חקיך", ופרש על חקי הטבע, ולא על חקי התורה, שגם חקי הטבע הם "חקיך". לכאורה ההיפך מאיך שמצטיירת דמותו של הרבי רש"ב – הכי נגד לשלוח ילד לאוניברסיטה. אבל כאן כותב מאד מפורש שאין שום דרך של התבוננות בתורה, ברוחניות נטו, להגיע לתכל'ס – השגת המהות – חוץ מזה.

מה רוצה? השגה היא בדרך כלל רק השגת המציאות, ואומר שהדרך היחידה להגיע להשגת המהות – לטעום מעין "פנימיות אמא פנימיות עתיק", שתהיה לעתיד לבוא – היא מתוך משהו מהותי, מוחשי. הוא אומר שאפשר להגיע לכך מהתבוננות בטבע, כאשר רואים את כח הפועל בתוך הנפעל, משיגים את הנמשל מתוך המשל.

76.             ארבע מדרגות בהעלאת המשל המדעי

אומר בכך ארבע מדרגות, י-ה-ו-ה ממטה למעלה:

אומר שיש ללמוד את הסוגיא במדע (לא אומר את המלה מדע, אבל זו הכוונה, ויש תקדימים – הרמב"ם שאומר שצריך להבין את נפלאות טבע כדי להגיע לאהבת ה', ועוד יותר המהר"ל שאומר שיש לדעת תורה ומדע, אך כותב כאן באין ערוך יותר מהם). הוא כותב שהדרך היחידה להשיג מהות אלקות היא רק מתוך המוחש, שאתה רואה את כח הפועל בנפעל, כלומר את הנמשל בתוך המשל. אז אומר שיש את המשל, ויש מה שאתה רואה את הנמשל במשל, ורואה את כל הפרטים של המשל בנמשל. אם אתה לומד סוגיה – פוטוסינטזה או מה שלא יהיה – וצריך לזהות כל הנוסחאות בנמשל, באלקות, שהם עדיין שני דברים. אחר כך יש שלב שלישי, שהמשל כל כך מזדכך אצלך, שהמשל והנמשל הופך להיות אצלך אותו דבר (דבר שדברנו עליו באריכות כשלמדנו נושאי תורה ומדע, שההסבר הפנימי מתאחד עם המשל). ואז המשל, שהוא הנמשל ממש – אלה המלים שלו – הופך להיות כלי להשגת מהות אלקות, על דרך לעתיד לבא.

מתקשר למה שלמדנו על פר ו-שך – המוחשי נפל מ-ז מלכין קדמאין. המוחשי הוא חכמה נפולה, ולכן לא כל אחד רואה את הנמשל במשל – המדען החיצוני לא רואה – אבל דוקא שם חומר גלם שאפשר להגיע בו, בארבע מדרגות, עד להשגת המהות ממש. אין שום דרך אחרת, אם לא מתוך המוחש.

שוב, ארבע המדרגות: משל; ראית כל פרטי המשל בנמשל; הזדככות המשל עד שנעשה אחד עם הנמשל; שכל זה נעשה כלי להשגת מהות ה'. ארבע המדרגות הן י-ה-ו-ה:

"והנגלֹת" היינו שיש משל ונמשל, וכל פרטי המשל משורטטים בנמשל. אחר כך יש הזדככות, באמא, שכבר מעלה מהגלוי לנסתר, מהיבשה לים. אומר שהזדככות השכל אינה ראית הנולד – כי היא בינה, לא חכמה – אבל כאילו רואה. בסוף נעשה כלי להשגת המהות ממש – ה-י, כמו ראית המהות. הזדככות המשל בתכלית, חק הטבע במקום אחר לגמרי, באמא. המשל עם כל פרטי הנמשל שמהוה אותו – ו. המשל –ה תתאה. צריך לקרוא כמה פעמים – זה יסוד היסודות.

77.             "לי" – יחוד חכמה תתאה וחכמה עילאה בלקוטי מוהר"ן

הכל בסוד "לי" – "נעוץ סופן בתחלתן". יש שני "לי", "חכלילי", "כל חך הטועם אומר לי-לי". כאן המקום לומר שהשם לילי הוא בסדר גמור (רק בתוספת ת לא בסדר) – הרבה בנות שואלות.

יש כמה וכמה פסוקים שיש "לי... לי" באותו פסוק. בכך נסיים הערב. אחד הפסוקים בתהלים – "מי יקום לי עם מרעים, מי יתיצב לי עם פֹעלי און". המדרש אומר משהו מדהים על פסוק זה, שהקב"ה אומר אותו על פטירת משה רבינו. כאשר משה מסתלק מהעולם ה' מקונן "מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פעלי און". כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם, וכאן יש פעמיים "לי".

יש בלקו"מ תנינא תורה צא תורה שלמה – שהרבה פעמים אומרים שהיא חותם לקו"מ, "נעוץ סופן בתחלתן", שבתורה הראשונה והאחרונה עוסקים ביחוד חכמה עילאה וחכמה תתאה. בתורה הראשונה מסביר את סוד ה-חן, ח חכמה עילאה ו-ן חכמה תתאה, ובתורה האחרונה אומר שה-ל היא חכמה תתאה וה-י חכמה עילאה. ראוי לקרוא בפנים, הוא מסביר באריכות שה-ל היינו תשוקת התלמיד לרב (עלית לב התלמיד לרב) – שיש בה גם צמצום, כפי שהסביר הרבי רש"ב – וה-י היינו שהרב מצמצם עצמו לתלמיד.

אם יש תורה אחת בכל לקו"מ שממנו יוצא שצריך ללמוד מדע ולחבר לתורה היא תורה זו. שם אומר שחכמה תתאה היא לא רק חכמת התלמיד אלא כל חכמות העולם. בתורה הראשונה אומר שהחן בגלות, נמצא אצל האומות, בחכמות שלהם, מדע. בתורה האחרונה אומר שה-ל היא חכמה תתאה שבכל חכמות העולם, ורק חכם אמתי – י, משה רבינו (ומרדכי בדורו כמשה בדורו) – יכול להתחבר אליהן ולהעלותן. לכן ה' מקונן "מי יקום לי עם מרעים", מי יכול להקים ולהשיב אלי את המרעים, אלה העוסקים בחכמות העולם ללא זיקה מודעת לשרש כל החכמות באלקות. לא מזכיר את שני חלקי הפסוק, אבל יש בו שני "לי", "כפלים לתושיה". שוב, כדאי מאד להסתכל שם.

78.             הזדככות המשל – עליה ממשל הטבע למשל הנפש

מה ההבדל בין המשל כשהוא ב-ה תתאה להמשל ב-ה עילאה, שכבר הזדכך והופך להיות כלי לאלקות ממש? צריך לומר על דרך מה שאמרנו הרבה פעמים, שרבי הלל כותב, שבכל סוגיא בחסידות צריך משל מהטבע ומשל מהנפש, מהמדע ומהפסיכולוגיה. צריך להיות אותו דבר – זה מהטבע וזה מהנפש. כמה שזכור לי לא אומר, אבל למדנו, שתורת המדע – הנגלה של אומות העולם – שיותר מתוקן מהנסתר שלהם, הפסיכולוגיה, שיותר רחוק מהאמת – בקדושה היינו רחל ולאה, נגלה ונסתר, מדע ונפש. באמת כתוב באר"י שלאה היא חוה ראשונה, שהיא מקולקלת, היא כמו לילית. לכן היא בכתה, לשון יללה, שלא תפול בחלקו של עשו הרשע. אבל בתיקון שלה (אליו היא זכתה מכח בכיתה – "ועיני לאה רכות" היינו יפות לפי תרגום אונקלוס) היא תורת הנפש של הבעל שם טוב. כך הסברנו באריכות גם בהקשר לשפחותיהן, בלהה וזלפה.

בכל אופן, לפי מה שלומדים עכשיו, מה שמדבר בע"ב, וגם מה שרבי נחמן מדבר שם, כותב בפירוש רק על המוחשי. יש את תופעת המדע, ה תתאה, כמו רחל, ויש להבין מהמשל את הנמשל, את כח הפועל שבו, ולראות את כל הפרטים בשרש – יחוד וה, כמו "לכהנו לי" בזהר של השבוע. אחר כך, המשל צריך להזדכך ולהפוך להיות נמשל.

אפשר לומר, הוא לא כותב אבל אנחנו חושבים, שהיינו שהמשל גופא עולה ממשל של טבע למשל של נפש. כמו שאמרנו פעם שאלקטרון הוא מצב בנפש, שיש לו כל מיני רגשות, יכול להיות לו כל מיני פוביות ובעיות נפש. צריך לשלוח את האלקטרון עם הפוטון לבית ספר לתורת הנפש, כדי לפתור להם את הבעיות שלהם. ברגע שכך, המשל הראשון, ה תתאה, הזדכך כל כך שהופך להיות ה עילאה, ואז אין הבדל בין המשל לנמשל. ואז, רק אז, הוא הופך להיות כלי להשגת מהות ועצמות אלקות. הכל בירורים ממה שנפל בשבירת הכלים.

79.             תיקון המרעים ופעלי האון – מדענים ופסיכולוגים

נחזור לפסוק ונאמר שמה שכעת הסברנו כתוב בו. שוב, רבי נחמן כותב רק את החלק הראשון של הפסוק – "מי יקום לי עם מרעים", אבל כתוב גם "מי יתיצב לי עם פעלי און". נסביר כמו שהזכרנו בשיעור קודם אודות עובדי השמש ועובדי הירח. אל תקרי "מרעים" אלא "מדעים" (חילוף ד-ר), ו"פעלי און" הם מי שמשכיבים אותך על ספה ועושים לך פסיכואנליזה. למה הם "פעלי און"? הכל מיני ("און") והכל גאוה, מחשבות של 'אִיך'. כך מפרש ב"היום יום" את "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", ש"און" היינו מחשבות אגו. כל שיטות הפסיכולוגיה היום הן שיטות להגביר את האגו, לכן "פעלי און" הם הפסיכולוגים, עובדי הירח. "מי יתיצב לי עם פעלי און" – הולכים לפסיכאטרים למיניהם לחפש יציבות, "מי יתיצב". "מי יקום לי עם מרעים" – צריך להקים את המדע נכון. יש פה פעמיים "לי", "מי יקום לי... מי יתיצב לי". גם ב"יעזוב רשע דרכו" יש לומר שהיינו המדענים, המרעים, "ואיש און מחשבותיו" הפסיכולוגים.

80.             "מרשעים יצא רשע" – להוציא את הרשע מתוך הרשעים

במאמר מביא פסוק "כאשר יאמר מְשל הקדמֹני מרשעים יצא רשע". מסביר שהתורה היא "משל", פרסה ולא צמצום. המשל הקדמוני אומר "מרשעים יצא רשע", שחז"ל מפרשים על "והאלהים אנה לידו ושמתי לך" (ר"ת אלול).

איך אפשר לפרש שענין זה ("מרשעים יצא רשע") הוא עיקר ענינו של "משל הקדמני", משל שמכיל את הקדם, העצמות שהוא קדמון לכל קדומים. למה המשל הזה? למה לא משהו יותר נחמד מאשר "מרשעים יצא רשע"? קודם כל, רואים שמעדיף כאן דרך קצרה על לשון נקיה. כל משל הקדמוני הוא "מרשעים יצא רשע". יש פסוק שמביא בתניא, שהרשע, על ידי תשובה, עושה מהרעה שלו יום, אור – "וגם רשע ליום רעה" – כח אתהפכא. כך אפשר לדרוש על אותו משקל – "מרשעים יצא רשע", שהרשע יצא ויסתלק מהם. כמו "יתמו חטאים ולא חוטאים" – יצא מהם הרשע שלהם. כאשר מוציאים "מרשעים" את ה-רשע נשאר מים – כמו מצר-ים ומצר-מי.

נסיים את הווארט של מצר-ים ומצר-מי, סימן שהיחס המעולה בין הרב והתלמיד הוא לרדת למצרים. זו תכלית? הוא מסיים שלא, אלא שרק על ידי מצר-ים ומצר-מי נעשה "הרב דומה למלאך [כאלם]" אבל אחר כך יוצאים ממצרים (לא כותב שיורדים למצרים, אבל כן כותב שיוצאים), מגיעים למרחב העצמי, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", מקבלים "תורה חדשה" שהיא רחבה מני ים. גם ענין גדול מאד, שרב ותלמיד צריכים לרדת למצרים.

81.             "נסתיימה עבודת הבירורים" בגשמיות והחלה עבודת הבירורים במדע

עוד ענין חשוב בסוף: מקשר את כל ענין התורה והמדע הנ"ל לעבודת הבירורים, ובסוף מסיים את המאמר שעבודת הבירורים היא אכילה לשם שמים וכיו"ב, ועל ידי זה נגיע להשגת המהות. לכאורה אין זה הענין שהסביר עד כה, יחוד המשל והנמשל. אך "אלו ואלו", יש באמת שני דברים. בהתחלה מדבר על בירורים של ראית האלקי בתוך המוחשי – וזה החידוש – ואחר כך ממשיך לפירוש הרגיל של עבודת הבירורים, המוסר של החסידות.

ידוע שבחסידות יש גם מטען חזק מאד של מוסר. לכן אפשר לעשות סיום למאמר של היום, שעל כך אמר הרבי "נסתיימה עבודת הבירורים" – איזו? יש לנו הרבה פירושים. כעת נפרש שנסתיימה עבודת הבירורים השניה שכותב, וכעת הזמן להגיע לעבודת הבירורים הראשונה שכותב.

שוב, זה מאמר מאד חשוב של השבוע, שיש שם בסוף יסוד היסודות של כל מה שרוצים בע"ה לחולל בחינוך ילדי ישראל, חינוך עצמנו. הוא אומר שרק כך אפשר להגיע להשגת מהות האלקות, שהיא תענוג העולם הבא.