ד׳ ניסן ע"ב – כפר חב"ד

ברית אשר הרמן

א. ר׳ אשר פריינד זצ"ל וכח הצעקה

הצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד זצ"ל – עזרה לזולת ודרך בעבודת ה'

מזל טוב מזל טוב לכולם. בזמן האחרון גלעד קרא ושמע הרבה ספורים על הצדיק הדגול הירושלמי ר' אשר פריינד זכר צדיק לברכה, ומתוך ההשראה של אותו צדיק בן דורנו ובן ארצנו הקדושה ההורים נתנו את השם לרך הנולד על שמו, אשר. בין התלמידים שלנו הוא שם דבר גדול מאד, ר' אשר. אפשר לומר כשמו כן הוא – אשרי מי שהכיר אותו ואשרי מי ששומע עליו, המעשים הטובים שלו, המסירות נפש שלו על עם ישראל.

לכל אחד יש את המצוה המיוחדת שלו, בה הוא "זהיר טפי", שהוא זוהר כזהר הרקיע בענין הזה, והנקודה הגלויה של ר' אשר היא העזרה לזולת, שאין בדורות האחרונים כדוגמתו של אדם מסור לעם ישראל לפרנס משפחות זקוקות פשוטו כמשמעו. וביחד עם זה, הדרך הכי עמוקה בעבודת ה', של התקשרות ישירה לרבונו של עולם, עם תפלות כנות, עמוקות, צועקות מתוך הלב.

בזכות שני הדברים ביחד הוא זכה לפעול נפלאות בקרב הארץ, להושיע רבים, גם בגשמיות וגם ברוחניות. ה' סייע בידו בהרבה-הרבה, בלי ספור, מופתים, אפשר לומר נסים גלוים, התגלגלו מתחת לשולחנו ומעל לשולחנו. הוא היה מדבר דברים חוצבי להבות אש בעבודת ה', בשפלות האדם ורחמי שמים ולהרגיש על כל צעד ושעל של החיים את ההשגחה הפרטית של הקב"ה. הוא היה קורא לכך "סיבות מאת הבורא יתברך".[א]

מצד היחוס המשפחתי שלו הוא היה צאצא מכמה מגדולי הצדיקים, אבל המשפחה היא משפחה של חסידי קרלין. משלב מסוים בחיים הוא התחבר לר' גדליה קעניג, היה חבר קרוב-קרוב מאד אליו, וממנו – ובעיקר מרבו של ר' גדליה, רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל (בעל המסורת בברסלב לעשות קיבוץ בר"ה במירון, מנהג שהמשיך ר' אשר) – הוא קבל והתעצם מאד עם הדרך של התבודדות מחוץ לישוב, בשדות (פעלד באידיש), לצעוק לה' מקרב איש ולב עמוק. את זה הוא הנחיל לכל התלמידים שלו והמקורבים שלו, לא כשיטה של חסידות מיוחדת – הוא היה כללי לגמרי. הוא בעצמו לא היה מזוהה עם שום זרם, רק עם כלל ישראל.

הקשר בין ר' אשר והרבי מליובאוויטש

יש כמה וכמה ספורים שלא נספר עכשיו על הקשר שלו עם הרבי, ועד כמה שגם הרבי העריך אותו. דבר אחד, שקשור לזמן שלנו היום, שידוע שהיום של הרבי הוא י"א ניסן – יום ההולדת, המזל הגובר, של הרבי, "יום הבהיר" בין חסידי חב"ד, והוא הנשיא של שבט אשר. גם את הנשיאות של הרבי הוא קבל בחדש שבט, שכנגד שבט אשר. כלומר, השם אשר, שבט אשר, קשור למזלו של הרבי.

יש ספור שהרבי אמר לירושלמי שבא מהארץ לשם ובקש ברכה – למה אתה מבקש ממני ברכה? יש לך צדיק בעיר שלך, תלך לרחוב דון יוסף הנשיא מספר 5 במקור ברוך ושם תוושע.

הדרך שלו היתה לומר, כמו שאמרנו קודם, דברים חוצבי להבות אש בקיצור. גם השם שלו הוא קצר ולענין, שלש אותיות. יכול להיות שם יותר קצר, כמו דן או גד, אבל השם אשר 'מספיק' קצר כדי לומר שצריך לתמצת דברים – "צמצום לשון ריכוז" (ולא לשון סילוק), בסוף החסידות. לכן גם אנחנו נדבר בקיצור – ננסה ללמוד ממנו.

קרלין וברסלב – תפלה בצעקה

מי שמכיר, קרלין – מקור משפחתו – צועקים בתפלה בקולי קולות. גם ברסלב צועקים. בחב"ד לא צועקים כאשר מתפללים – מתפללים בשקט, כראוי למוחין. אבל כמובן שאף רבי בחב"ד לא יבטל תפלה תמה של איזו חסידות אחרת, אם זו דרך מקובלת מצדיקי עליון – קרלין, ברסלב או זרם אחר.

בתורה כתוב שעם ישראל צעקו לה' לפני יציאת מצרים (כעת עומדים לפני פסח) – מי שיש לו צרה צועק לה'. יש צעקה בלב – "צעק לבם אל אדנ-י" – ויש צעקה בפה, כפשוטו. כמה שיותר כואב יותר צועקים. איפה רואים זאת אצל הרבי? כעת רוצים להתוות כמה קוים משותפים בעבודת ה' בין ר' אשר לבין הרבי.

תפלת ר' אשר – בשקט ובצנעה

ר' אשר עצמו – שוב, יש לו גם השפעה של קרלין מהבית, וגם השפעה מברסלב – היה מתפלל בהצנע לחלוטין, בשקט, אף פעם לא היו שומעים אותו צועק בתפלה כלל וכלל. לגבי אופי התפלה שלו, אנחנו נאמר עוד ווארט בהמשך. בכל אופן, הוא היה עומד בסוף בית הכנסת, מסתתר באיזו פינה שלא יראו אותו, ומתפלל בשקט גמור.

יש סיפור שפעם אחת, בחול המועד פסח כמדומני, יצא – בצעירותו – שכבדו אותו להתפלל לפני העמוד. כשהוא התחיל להתפלל הוא התפלל בנעימות מיוחדת מאד, וכולם השתתקו לשמע תפלתו. הוא הרגיש שכל הצבור מאחוריו בהתפעלות מתפלתו, ולכן אף פעם לא ירד יותר לפני התיבה. היה מתפלל בסוף בפינה, בשקט, ואחר כך גם היה מטאטא את בית הכנסת. מי שלא הכיר אותו חשב שהוא השמש של בית הכנסת. ליד השטיבלאך בזכרון משה יש בית כנסת של חסידים – שם כיהן בזמנו רבי שהוא היה קשור אליו – והתפלל שם הרבה שנים. האופרוף שלי היה באותו בית כנסת, בשבת שמחת תורה.

שוב, הוא נהג כמו שמש של בית הכנסת. זה רק לומר שכמה שיש כאן שרש של קרלין וגם משהו מברסלב, הוא לא צעק בתפלות.

צעקות בפעלד ובדבורי עבודת ה' עם זולתו

איפה כן היה צועק? כאשר יצא לפעלד, לשדה, היה צועק ומלמד את כולם לצעוק. אבל עוד יותר מזה, כאשר היה הולך ברחוב לפעמים – בדרך כלל היה מתלוה למישהו ומדבר איתו בעבודת ה', והיה מתרגש מהדבור ומדבר בקולי קולות, כמעט בצעקות. היה הולך ברח' יפו בירושלים, ושם יש הרבה אנשים, ומדבר עם מישהו לידו והיה צועק. אף אחד ברחוב, אפילו מי שעמד במרחק חצי מטר ממנו, כאילו לא שמע אותו – לא שם לב. הוא צועק, ואף אחד לא שומע צעקות, לא מסתובב לראות מישהו מוזר שמדבר בקולי קולות.

לפי זה יש לנו פירוש קצת חדש של סוד החשמל – יש בו הרבה פירושים. אפשר לפרש שמי ששותק הוא מדבר, אבל אפשר לפרש גם הפוך – שמי שמדבר (ולא סתם, אלא בקולי קולות) הוא שותק. הבעל שם טוב אומר שחש לאחד ומל לשני – שמי שצריך לשמוע שומע והאחר לו, "השומע ישמע והחדל יחדל".

צעקת ה'פסוקים'

בכל אופן, אחרי הקדמה זו, איפה מצאנו גם בחב"ד, אצל הרבי, צעקה? היום, לפני כמה שעות, היה כינוס ילדים של החדר בכפר חב"ד. הרבי הנהיג לומר פסוקים. אז ילד קם וגם עם הידים וגם עם כל הכח שלו צועק "תורה" וכולם צועקים אחריו. איזו מן הנהגה חב"דית זו לצעוק פסוקים?! זכורני, ויתכן שזכור לכמה אנשים פה, שכאשר הרבי התחיל עם הפסוקים בצעקות היו כמה אנשים "עדיני נפש" שמאד הפריעה להם הנהגה זו – איזה חינוך זה?! לחנך ילדים לצעוק?! ככה לומדים תורה?! אנשי חינוך לכאורה, שתמהו – צעקות מחנכות ילד להיות פרא אדם, ולא חסיד עדין נפש.

לתת אפיק לצעקות

לא, יש עצמה וערך חינוכי מאד-מאד לכך שנותנים אפיק לצעוק. יש מורים בעצמם, מחנכים בעצמם, שנחוץ להם אפיק – איזה היתר – שמותר לך לצעוק. כל בן אדם צריך אפיק לצעוק. לא לחשוב שחב"ד זה כך וכך וכו'. אותו ילד שיתחנך על ברכי יב פסוקים וצועק אותם, לא שיצעק במשך כל החיים את כל מה שידבר, אבל לפחות משהו נפתח אצלו בלב שאפשר לצעוק – לצעוק צעקות של קדושה. "תורה צוה" וכל הפסוקים הם קדושה, וצועקים אותם. עד כאן קשר בין ר' אשר לרבי.

שוב, ר' אשר לא צעק פסוקים – זה של הרבי – אבל המכנה המשותף כאן הוא שיש אפיק לצעוק. דבר חשוב ביותר. אחר כך אפשר לצעוק איפה שצריך, צריך לשמור את הצעקות. כמו שכתוב בגמרא על "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות" – שני שמות ה', "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע". חז"ל שואלים, מובן ש"גדול מקדש" ו"גדולה דעה", אבל האם "גדולה נקמה"? דבר כל כך גדול כמו דעת ובית המקדש?! הגמרא עונה, "אין, במילתא", הנקמה גדולה במקום הנכון.

צריך את המקום הנכון, הסיטואציה הנכונה. בסיטואציה הנכונה "גדולה נקמה", אבל לא בכל סיטואציה. כך גם צעקה, צריך מקום שמור בכבוד לצעקה גם אצל חב"דניק. זה חלק מהחנוך של הרבי.

לקבל צעקה מצדיק

נחזור לר' אשר, שעל שמו נקרא הרך הנימול: ככלל הוא היה בשקט, אבל היו הרבה פעמים – לא רק בשדה, בפעלד, כלפי שמיא, אלא גם מול בן אדם – שהיה צועק. לא כל צדיק זה כך. שיש מישהו שלא מודע לעומק הפגם הנפשי שלו, שבדרך כלל הוא פגם של גאוה – לפעמים צריך פשוט לצעוק עליו, צעקות בכל הכח. כך היה אצל מי שהיה 'זוכה'. גם בחב"ד מקובל שאם הרבי אומר לך איזו בקורת חריפה, זו זכות. אם תזכה שהרבי יתן לך סטירת לחי – על אחת כמה וכמה, אתה עושה יום טוב. אצל ר' אשר היה אפשר לזכות לקבל צעקות – מי שזכה.

יש עוד כל מיני דברים. צריך לספר הרבה ספורים על סוגים שונים של סגולות לקבל ממנו דברים מיוחדים, שניט שייך בכלל לקבל התייחסות כזו אצל צדיק רגיל.

ב. ר׳ אשר פריינד זצ"ל וספר תהלים

ספר תהלים וקבר דוד המלך

עיקר הווארט שרצינו לומר, שחוץ ממסירות הנפש בלי-גבול עבור הזולת בגשמיות וגם ברוחניות – הכלל אצל הבעל שם טוב, שקודם עושים טובה לזולת בגשמיות, וזה עושה כלי לעשות לו טובה ברוחניות, וכך היתה ההנהגה אצלו – בתור עמוד התפלה היה מאד-מאד קשור לספר תהלים. היו זמנים שהוא היה אומר ביום אחד כמה פעמים את כל ספר תהלים.

היה משהו שקשור לרבי הקודם. ידוע שלא כולם מחזיקים מהאוטנטיות של קבר דוד בהר ציון. והנה, הרבי הקודם יסד חברת תהלים שחסידי חב"ד ילכו כל שבת לומר תהלים ליד ציון דוד המלך בהר ציון. כלומר, וזה חידוש, שהרבי הקודם מאד החזיק מהאתר הקדוש קבר דוד בירושלים.

זה היה המקום של ר' אשר. עד ששת הימים, עד ששחררו את הכותל בעיר העתיקה, זה גם היה המקום הכי קרוב למקום מקדשנו. גם אחרי ששת הימים, מי שהיה הכי קשור לאותו מקום הוא ר' אשר. כל שבת היה מכתת רגלים מביתו ברח' דון יוסף נשיא במקור ברוך ומגיע להר ציון (מטפס ועולה). לא רק בשבת, גם בערב שבת וערב חג – יש מלא סיפורים. חוץ מזה שהיה חסיד גדול של מירון והיה נוסע לכל המקומות הקדושים.

מה זה קבר דוד? העצם של ספר תהלים. דוד הוא המחבר, הוא "נעים זמירות ישראל", מחבר ספר תהלים, ואין לך מקום יותר מסוגל לשפוך את הלב והנפש תוך כדי אמירת תהלים כבקבר דוד, מחבר הספר.

תהלים המבואר

ידוע גם, בדרך אגב, שהוא יזם – כבר עשרות שנים לפני שהתבצע בפועל – את ספר התהלים הראשון המבואר, שיהודים פשוטים יוכלו להבין את הפשט של הפסוקים של ספר תהלים. מבין ספרי התנ"ך ספר תהלים הוא הכי קשה להבין פשט. הוא הספר הכי עממי, שכולם אומרים, אבל הכי קשה להבין את פירוש המלות. איך התבצע? על ידי אחד התלמידים שכתב ספר, שבמשך הרבה-הרבה שנים הוא טרח וכתב ספר תהלים המבואר, שתחת כל פסוק יש את פירושו. בעקבותיו יצאו עוד הרבה ספרים מבוארים, אבל זה הספר הראשון שמישהו חשב שצריך לכתוב פסוק בשורה עם ביאור עממי מתחתיו, שמישהו פשוט יכול לומר מה שאומר עם הבנת הנקרא. כמדומני שספר זה כבר נדפס בקרוב לחצי מליון עותקים (פעם אחרונה ששמעתי 300 אלף נמכרו ועוד 100 אלף חולקו). זו זכות פשוטה של ר' אשר, שיהודים אומרים תהלים, והרבה גם מתחילים להבין מה שאומרים.

אשר – פתיחת תהלים ב"אשרי"

השם אשר מאד קשור לספר תהלים, כמו ששמענו מהסבא שפתח את דבריו ב"אשרינו" מלשון אשר. ספר תהלים פותח "אשרי האיש". כל ספר תהלים פותח באשר, אשרי, ומסיים ב"הללויה". יסוד ספר תהלים הוא שקודם האדם, האיש, צריך להיות מאושר – "אשרי האיש...", שאם תתנהג כך וכך תהיה אדם מאושר. סוף הספר הוא "כל הנשמה תהלל יה הללויה", שרבי מאיר דורש שעל כל נשימה ונשימה שאדם זוכה לנשום בעולם הזה צריך לומר תודה רבה לרבונו של עולם. לא מגיע לי לנשום אפילו נשימה אחת – כדרכו של ר' אשר – ואם אני נושם, כלומר שהקב"ה מנשים אותי, כמו בתחלת בריאת האדם, "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים", זו מתנה מן השמים ו"על כל נשימה ונשימה" צריך להלל את ה'.

יש הרבה פסוקי "אשרי". הדבר הראשון הוא שאשר קשור לספר תהלים, שמתחיל – ו"הכל הולך אחר הפתיחה" – ב"אשרי". יש עוד הרבה פסוקי "אשרי", כמו "אשרי יושבי ביתך" ועוד ועוד.

רמז לאשר בפתיחת התורה

כבר נאמר רמז: היות שאשר הוא שם קצר, כמו שאמרנו קודם – שם מרוכז אנרגיה, אין-סוף אנרגיה וכח יש בו – לפי הקבלה אשר היינו פנימיות עתיק, אושר. עיקר התגלות עתיקא באמא עילאה נקרא אושר. המלה הראשונה של התורה היא "בראשית" – בית אשר, כפי שכתוב בתיקוני הזהר. הפעם הראשונה שיש אשר בדילוג שוה של אותיות היא בפסוק הראשון של התורה ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") – כמו שתהלים פותחים "אשרי" – מדלגים 9 אותיות מה-א של "ברא" ומגיעים ל-ש של "השמים" ועוד 9 אותיות מגיעים ל-ר של "הארץ" (לפי דילוג זה, לפני ה-א של אשר יבוא הלובן הפשוט שלפני ה-ב של "בראשית", ללמד שהשרש של אשר הוא לפני הצמצום כו', וד"ל). כלומר שיש כח באשר לחבר את השמים ואת הארץ (משרשו הנעלם הנ"ל), את הרוחניות והגשמיות, את הנשמה והגוף, על דרך "את השמים ואת הארץ" (סוד שם הטוב המייחד שמים וארץ) – לברוא, גם לשון בריאות, גוף בריא עם נשמה בריאה, נשמה בריאה בגוף בריא.

"מאמר" השם "אשר" בפסוקי התורה

כשיש מילה קצרה יש ענין גדול לעשות ממנה מה שנקרא "מאמר" בלשון הקבלה – לפתח כל אות למלה או אפילו משפט ופסוק שלם – וכך מתבקש מאד בשם אשר. נקח כעת רק פסוקים מתהלים. אם הייתי רוצה למשל לבנות מאמר מ-אשר בפסוקי התורה, הייתי אומר ש-א היא "אנכי הוי' אלהיך", הדבור הראשון של עשרת הדברות, ש "שמע ישראל" – שני עמודי התווך, שני הפסוקים הכי חשובים בתורה – ו-ר הייתי אומר פסוק (שדברנו עליו לפני כמה שבועות[ב]) שמופיע מלה במלה ואות באות בשני מקומות.

יש מנהג בברית מילה לחבר את ה-ר של רבי עם השם ולעשות ר"ת. הצדיק הכי גדול בתולדות ישראל שנקרא אשר (לאחר אשר בן יעקב אבינו, משבטי יה) הוא הרא"ש (משלשת עמודי ההוראה – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש; בנו הוא רבינו יעקב בעל הטורים, יעקב בן אשר – 'גלגול' אשר בן יעקב). נקרא אשר, אבל עם ה-ר נקרא רא"ש.

לפי המנהג הנ"ל ראוי לכנות את הרך הנימול גם רא"ש. כמו ש-א רומז לאשרי, כך מתאים ל-ר להיות לשון ראשית, ראש. הפסוק הכי חשוב של "ראשית" בתורה, שכתוב פעמיים אותו דבר, הוא "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו". "ראשית" היא מלה מאד חשובה, לכן דורשים חז"ל שלא נברא העולם אלא בשביל ראשית – תורה, ישראל, תרומה, בכורים, חלה וכו', כל מה שנקרא "ראשית".

"מאמר" השם "אשר" בפסוקי תהלים

אמרנו דרך אגב, אם היינו רוצים לעשות "מאמר" מפסוקי התורה, אך אנו רוצים דוקא מתהלים, כי אשר שעל שמו נקרא הרך הנימול דבוק במיוחד בספר תהלים. דוד המלך בקש שאמירת ספרו תחשב כלימוד נגעים ואהלות, החלק הכי עמוק בנגלה שבתורה. כל יהודי פשוט ששופך את נפשו באמירת תהלים בדבקות – כמה שחב"ד לפי טעם ודעת, יש דבקות למעלה מטעם ודעת באמירת תהלים, כמו שעולה ממכתבי הרבי הריי"צ שנדפסו בסוף ספר תהלים – כאילו עוסק בנגעים ואהלות.

הפסוק הכי מתאים לר' אשר ב-א הוא "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". על הפסוק הזה יש מאמר מאד יפה של הרבי הקודם, שמסביר בפרט מה זה "מסילות בלבבם", כפי שדברנו הרבה פעמים. אבל כאן העיקר הוא "אשרי אדם עוז לו בך" (= ברית מילה = עצמות בגוף, כמבואר במ"א) – אשרי אשר שלנו – ש"עוז לו בך". שיהיה יהודי עז, "הוי עז כנמר", כהלכה הראשונה בטור שו"ע. מתאים להתחיל רמז בענין זה. גם האבא של אשר, שלא ישכח שיש לו עזות דקדושה, שלא ידחיק אותה אלא יעורר אותה. האשר שלו יעזור לו בכך, ולכל בני המשפחה ולכל הידידים – כולנו כאן ידידים – לגלות ולפתח את מדת העזות דקדושה. ישראל הם "עזין שבאומות", ואשרי מי שיש לו עזות דקדושה – "אשרי אדם עוז לו בך", שכל העזות שלו היא בך, מקבל את העזות מ-כב אתוואן דאורייתא ועוד יותר מ"בך" ממש, עצמותו ומהותו יתברך.

מה הביטוי הכי חשוב של ש בתהלים? "שויתי הוי' לנגדי תמיד". ומה ה-ר? אמרנו שאם א היא אשרי אז מתאים ש-ר יהיה ראשית. למרבית הפלא אין הרבה פסוקים בכל התנ"ך שמתחילים ראשית – ארבע בתורה, אחד בתהלים ואחד במשלי. גם הפסוק בתהלים וגם הפסוק במשלי מתחילים "ראשית חכמה". הפסוק בתהלים הוא מהפרק החדש של הרבי, ששרנו קודם ותיכף נשיר שוב, "ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עמדת לעד". במשלי כתוב "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה". שני פסוקים בכל הנ"ך שמתחילים "ראשית", ושניהם "ראשית חכמה". כמובן שהעיקר בעבודה, וגם אצל ר' אשר – דוגמה מובהקת – הוא יראתו קודמת לחכמתו שרק אז חכמתו מתקיימת (והפוך לא), "ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עשיהם" ("ללומדיהם לא נאמר אלא 'לעושיהם'" – "המעשה הוא העיקר"). נתבונן בכך, תן לחכם ויחכם עוד, אפשר לעשות הרבה רמזים[ג].

רק בענין הזה שאשר שלנו הוא "אשרי אדם עוז לו בך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ראשית חכמה יראת הוי'" – שלשה קטעי פסוקים מספר תהלים, הספר של ר' אשר. מי שאומר תהלים מתקשר לכל הרביים של חב"ד וגם יש את הקשר עם ר' אשר, על שמו נקרא הרך הנימול, שהיתה הערכה והערצה מאד גדולה משותפת בינו לבין הרבי.

נקצר. שיהיה רב נחת ונזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו מכח המזל של אשר. י"א ניסן עוד כמה ימים. עם משיח צדקנו בראשנו נצא מכל הגלויות שלנו, מכל המיצרים שלנו, ונזכה לגאולה תיכף ומיד ממש.